נשים כותבות עולם

 

ספר זה בא לעולם בעקבות עיון ביצירותיהן של ארבע סופרות יהודיות שכתבו ביוגוסלביה לשעבר לאחר מלחמת העולם השנייה והוא דן בכתביהן מהיבט תמטי, ספרותי ומגדרי.^[2] כתיבתן משקפת את תודעתן כנשים בחברה בת זמנן, כפי שהתנסחה והתעצבה בהשפעת זהותן היהודית. ביסוד העניין בנושא עומדת השאלה, מה ניתן ללמוד מספרות הנכתבת בשפה מקומית על ידי יהודים שאינם חיים בישראל ומה מייחד אותה כשהיא נכתבת על ידי סופרות מוכשרות שהמוּדעות לזהותן היהודית שלובה בחוויית קיומן הנשית.

 

הסופרות שבמוקד מחקרי הן פְרִידָה פיליפּוֹבִיץ’, אָנָה שׁוֹמְלוֹ, גוֹרְדַנָה קוּאיץ’ ויוּדיתָה שַׁלְגוֹ. כל אחת מהן נבחרה בזכות תפיסה מקורית, כישרון ספרותי וסגנון אישי מובהק. בהיותן שונות זו מזו בעולם התכנים ובעיצובו הפואטי, הן מהוות מבחינה מסוימת ‘הרכב מייצג’ של אוכלוסייה יהודית הטרוגנית וברוכת כישרונות^.[3] כל אחת מארבעתן ערכה ביצירתה הספרותית סוג של מסע אישי, שבמהלכו חקרה כאישה מודרנית את שורשי זהותה הקיומית כיהודייה, בת לשבט שרוב מניינו אבד בשואה. אצל פְרִידָה פיליפּוֹבִיץ’ זהו מסע אל העבר הקרוב שלפני מלחמת העולם השנייה, במהלכה ואחריה, בהיבט נשי בולט ומודגש. פרידה פיליפוביץ’ היתה אחת הסופרות הראשונות בארצה שכתבה על חייהן של נשים מנקודת מבטה של אישה שהפנימה את עולם המחשבה הפמיניסטית על זרמיו והשכילה לתת לו ביטוי עשיר ביצירתה הספרותית. החלק העוסק בכתביה ארוך במידה ניכרת משלושת הפרקים האחרים, כי נקודת המבט הנשית תוארה בו בייחודה כתהליך התפתחותי, הן על רקע מה שקדם לה בספרות בת זמנה של הכותבת והן באופן ביטויה המיוחד במכלול יצירתה של פיליפוביץ’, כמסע חניכה דו-שלבי. בכתבי אָנָה שׁוֹמְלוֹ ישנם סוגי מסעות שונים: אל מחוזות העבר היהודי הרחוק באותם חבלי ארץ ואופן חבירתם אל מסעה הנשי בהווה; מסע חניכה אירוני, של צמיחה אישית ומקצועית, שאחד מן היסודות הקבועים בו הוא זהות הגיבורה בהקשר של מוצאה ותודעתה היהודית; מסע אל טיבן של מערכות יחסים, ובמיוחד קשר האהבה, ושל מקומה ומעמדה במערכות יחסים אלו גם מהיבט יהדותה. גוֹרְדָנָה קוּאִיץ’ ערכה ברומנים שלה מסע אל חיי היחיד, החברה והמשפחה של גולי ספרד על אדמת הבלקן, לרבות ניסיון להתחבר אל ימי גירוש ספרד ולהתפתחויות שחלו בהמשך. בכל כתביה הזהות היהודית נתפסת כחוברת לבלי הפרד אל הזהות הסרבית. בכתבי יוּדִיתָה שַׁלְגוֹ נערך מסע פוסט-מודרני שבו העבר מכיל את העתיד, ולהפך; זהו מסעה של תודעה אירופית, יהודית ופמיניסטית עשירה במרכיביה, רבת רבדים ומורכבת בתכניה ובעיצובה הספרותי. כתיבתה של שלגו מתייחדת בסגנון אישי ובעושר קונטקסטואלי ואינטרטקסטואלי, תוך שאיבה ממקורות ספרות המופת האירופית בשילוב עם אלמנטים ממחשבת ישראל.

 

הספר מלווה במבחר קטעים מיצירותיהן הספרותיות של ארבע הכותבות, שנבחרו ותורגמו במיוחד לצורך המחקר, ובהם מומחש הקשר ההדוק של המודעות הנשית לתודעת הזהות היהודית מן ההיבט המייחד כל אחת מארבע הסופרות. צירפתי קטעים בודדים מפרי עטן של שלוש סופרות יהודיות נוספות, המרחיבים את היריעה ומשלימים את התמונה המעניינת והעשירה של היצירה הנשית-היהודית ביוגוסלביה לשעבר במחצית השנייה למאה העשרים.

 

אך קודם לדיון הספרותי אביא בקצרה כמה נתונים המתייחסים לרקע ההיסטורי, ופרטים הנוגעים לנשים היהודיות בארץ זו. חייהן וגורלן הם חלק מתולדותיה של יהדות קטנה, המתאפיינת במבנה הטרוגני ורב-לשוני ובהיסטוריה רבת תהפוכות גורליות, שנודעה להן השפעה מכרעת על חיי היחיד. בהמשך יובאו כמה פרטים על ספרותה של יוגוסלביה לשעבר ועל מקום הסופרים היהודים בה. כמו כן יועלו בקצרה קווים להתפתחותה של המחשבה הנשית והפמיניסטית בארץ זו ולביטויה בספרות. בחלקו האחרון של המבוא יתואר בקצרה פעלן של שתי סופרות יהודיות שכתבו בין שתי מלחמות העולם, האחת בבוסניה והאחרת בסרביה: לָאוּרָה פּאפּוֹ בּוֹכוֹרֶטָה ופאולינה לֶבְּל-אַלְבָּלָה. לבסוף אתייחס גם למצבה ולמעמדה של ספרות נשים עכשווית בסרביה.

 

רקע היסטורי והתפתחותי

 

יוגוסלביה לשעבר ידועה בהיסטוריה רבת טלטלות וגם העת החדשה לא הביאה עמה פיוס ויציבות. עמיה ועממיה, המורכבים מבני שלוש דתות, נשלטו במשך מאות שנים, חלקם על ידי האימפריה העות’מאנית וחלקם על ידי הקיסרות האוסטרו-הונגרית. עד סוף המאה התשע עשרה היה אזור הבלקנים נתון למאבק בין שני כוחות אלה תוך שינויי גבולות מתמשכים. במאבקים אלה היוותה הדת במשך מאות שנים גורם חשוב בהתפתחותה ובחיזוקה של הרוח הלאומית, כשם שמילאה תפקיד ביריבות עתיקת הימים שבין שני העמים הגדולים, הסרבים והקרואטים.

 

כינונה ב-1918 של ממלכת הסרבים, הקרואטים והסלובנים, שמשנת 1929 נקראה בשם ‘ממלכת יוגוסלביה’ (Kraljevina Jugoslavija), קיבץ במסגרת מדינית משותפת סרבים, מקדונים ובני מונטנגרו הפּרַווֹסלבים, קרואטים וסלובנים בני הדת הקתולית, מוסלמים בוסנים ומיעוטים שאינם סלביים, ובהם גרמנים, הונגרים, אלבנים ואחרים. היווצרות הישות המדינית החדשה הביאה לשינויים מפליגים גם בחייהן של קהילות היהודים באזורים אלה שעד אז חיו בנפרד, ולתהליך מואץ של התגבשותן כיהדות יוגוסלביה. הקהילות היהודיות הספרדיות היו בעבר תחת השלטון העות’מאני, ואילו קהילות האשכנזים הגיעו מן הארצות שבעבר נכללו באימפריה האוסטרו-הונגרית.

 

הכיבוש הגרמני הביא להתפרקותה של ממלכת יוגוסלביה, שחלקים ממנה בותרו וסופחו להונגריה ולאיטליה. בסוף מלחמת העולם השנייה הוקמה ישות מדינית פדרטיבית בהנהגת המפלגה הקומוניסטית ובראשות יוֹסיפּ בּרוֹז טיטו. לזכותו נזקפה הנהגת הפרטיזנים במלחמתם בגרמנים והוא זכה לתמיכה רחבה בקרב עמו. כך היה בכוחו להתעלות על המחלוקות הלאומיות והדתיות ולגבש הנהגה קולקטיבית ששותפו בה שלושת הלאומים. השם שניתן לה היה מדינת ‘יוגוסלביה הדמוקרטית הפדרטיבית’ (Demokratska Federativna Jugoslavia) כפדרציה של שש רפובליקות. במרוצת השנים שונה שמה עוד פעמיים, כששינוי השם משקף שינוי בדגשים. לאחר התפוררות הפדרציה בשנות התשעים למאה העשרים התקבע השם יוגוסלביה-לשעבר.

 

במחצית השנייה למאה העשרים – התקופה שבה נכתבו רוב היצירות שאדון בהן – היתה יוגוסלביה לשעבר מדינה חילונית שזכתה לשגשוג כלכלי ופריחה תרבותית. אפשר לזקוף זאת בעיקר לזכות המהלך האמיץ של טיטו בהחלטתו לפרוש בשלב מוקדם מארצות מסך הברזל וחרף סכנת פלישה צבאית להשתחרר מן ההגמוניה הסובייטית וליזום מדיניות עצמאית, שזכתה לתמיכת ארצות המערב.

 

בעידן זה הפכו שלוש הדתות בארץ זו למורשות תרבותיות בתוך מבנה רב-לאומי, רב-לשוני ורב-תרבותי, שהחזיק מעמד כחמישים שנה (1945-1992), עד התפוררות הפדרציה. עמיה ועממיה של ארץ זו היו נתונים לתהליך מואץ של מעבר מלכידות אידאולוגית סביב חזון משותף, לאכזבה מן הרעיון ולהפניית עורף לחזון השותפות. עם מותו של טיטו ב-1980, כל עם וכל מיעוט לאומי פנה אל מקורות עצמיותו, כששנאות העבר המודחקות חוברות למתחים גוברים בין סלובניה וקרואטיה המפותחות והעשירות לבין ההגמוניה השלטונית הסרבית, תוך האשמת הסרבים בחלוקת משאבים נצלנית ובזבזנית. המתחים הגוברים הביאו לפרישתן של סלובניה וקרואטיה ובעקבותיה לפירוקה הטרגי בדם ואש של יוגוסלביה לשעבר. בתהליך זה הלך וגדל הפער שנוצר ביוגוסלביה המאוחדת בין הצפון המשגשג והאמיד, שבעבר היה נתון לשלטונה של אוסטרו-הונגריה, על זיקתו לעולם הקתולי, לבין הדרום העני והנחשל, שבעבר נשלט על ידי האימפריה העות’מאנית, על זיקתו להוויה הפרווסלבית.

 

יהדות יוגוסלביה היתה בחלקה הגדול חילונית ואף מתבוללת, בחלקה מסורתית ומיעוטה דתית. בהיותה מורכבת מקהילות ספרדיות ואשכנזיות, הצליחה חרף השוני בהרכבן, במצבן, בנסיבות חייהן ובמורשתן התרבותית והלשונית של קהילותיה הנפרדות להתגבש בתוך שנים ספורות ולהקים בין שתי מלחמות העולם מוסדות משותפים בתחום החינוך, הסעד והרווחה, אגודות ספורט, מפעלים חינוכיים ותרבותיים ותנועת נוער ציוני חלוצי. היא העלתה מקרבה שכבה פעילה של משכילים, אינטלקטואלים ועובדי ציבור, שקולם נשמע מעל דפי העיתונות היהודית המגוונת. בכל המוסדות הללו נודע מקום חשוב לנשים. החל בשלהי המאה התשע עשרה חלו בהדרגה שינויים באפשרויות שנפתחו לפניהן לרכישת השכלה, הודות להיפתחותה של המסגרת הפטריארכלית (האבהנית) להתמקצעותן של נשים צעירות, והן נהנו מאי-תלות יחסית בבחירת מסלול ההכשרה המקצועית ובחיי האהבה והנישואים.

 

כ-80% מכלל כ-75,000 היהודים שחיו ביוגוסלביה ערב מלחמת העולם השנייה נרצחו במהלכה בידי הנאצים והאוּסטָשים המקומיים, בנסיבות ובתנאים שונים בכל אחד מאזורי המדינה הרב-לאומית. בסוף המלחמה נותרו על אדמת יוגוסלביה פחות מ-15,000 ניצולים יהודים, כמחציתם נשים. רובן סבלו מחוליי גוף ונפש, והתקשו לעכל את אובדן משפחותיהן ובני עמן בעולם המיותם שבו מצאו את עצמן בשובן לעריהן מן המחנות ומקומות המסתור. במקרים רבים היה עליהן להתמודד לבדן עם קשיי החיים במדינה מוכת הרס, שכול ומחסור. מלחמת העולם השנייה ומלחמת האזרחים שהתנהלה בארץ זו במקביל למלחמת הפרטיזנים בכובש הגרמני, גבתה 1.9 מיליון חללים (כ-13 אחוזים מכלל האוכלוסייה). נסיבות אלה לא הניחו מקום להתייחס בהבנה הראויה לאסונם המיוחד של היהודים.

 

 

 

אשר לספרותה של יוגוסלביה לשעבר, על אף ההשפעה הסובייטית, שרווחה בעיקר בעשור הראשון לאחר מלחמת העולם השנייה, יוגוסלביה נותרה קשורה בטבורה אל מורשת התרבות המרכז-אירופית. התנתקותו של טיטו מההשפעה הסובייטית אפשרה לסופריה ולאמניה לממש מוקדם יחסית את זיקתם למערב גם כמקור יניקה תרבותי, שכן תרגומים רבים מספרות המערב היו זמינים לסופרים ביוגוסלביה יותר מאשר בארצות אחרות בגוש הקומוניסטי. וכך, הספרות שנוצרה ביוגוסלביה לשעבר במחצית השנייה למאה העשרים נפתחה לכיווני מחשבה חדשים, שהניבו דפוסי עיצוב ספרותי מקורי ודרכי שימוש חדשניות בשפה.

 

החל בשנות השבעים למאה העשרים, עם התגברות המגמות הבדלניות, קיבלה שאלת הזהות חשיבות הולכת וגדלה. בארץ הטרוגנית כיוגוסלביה לשעבר בא הדבר לידי ביטוי אינטנסיבי ומרתק בספרות. סופרים ומשוררים פנו יותר ויותר אל מקור מחצבתם בבקשם תשובה לשאלת זהותם הייחודית כבני דת, תרבות ולאום, בנוסף להיאחזותם בלאומיות הכלל-יוגוסלבית. מצב זה נמשך כעשור, כאשר מגמות בדלניות הלכו והחריפו בד בבד עם התגברות הלאומנות. הספרות, שעד שנות השמונים נקראה ‘הספרות היוגוסלבית’, החלה פונה בהדרגה אל המסורות הספרותיות של תרבויותיה כאל מקור השראה, ובכלל זה מורשת ההגות והתרבות היהודית, שבאה לידי ביטוי מועצם בספרות (אלבחרי תשמ’ח: 134-142; קטן בן-ציון 2002: 94-113).^[4] עובדה מעניינת כשלעצמה היא, שחשובי הסופרים בארץ זו שזכו להכרה בין-לאומית, בין אם היו ממוצא יהודי ובין אם לא, הרבו לכתוב על יהודים ויהדות. לצד איוו אנדריץ’ (1892-1975), חתן פרס נובל לשנת 1961, הידועים שביניהם, שיצירותיהם תורגמו לעברית, הם: דנילו קיש (1935-1989), אלכסנדר טישְׁמָה (1924-2003), פיליפ דוד (1940) ודוד אלבחרי (1948). כך למשל תיאר איוו אנדריץ’ את גיבוריו היהודים, את עולמם ובעיותיהם הקיומיות בזמנים היסטוריים ובמצבים שונים^,[5] כאחד ממרכיבי הפסיפס האנושי העשיר של גיבורים ספרותיים שהעמיד במכלול יצירתו. הסופרים הנזכרים, שיצירותיהם מהוות חלק מן הקאנון הספרותי של ארצם, העלו מהיבטים שונים ובמלוא עומקה את שאלת הקיום היהודי בעולם שאחרי מלחמת העולם השנייה ואת בעיית השייכות הכפולה של יהודי יוגוסלביה לשעבר אל ארצם, כבלתי ניתנת להפרדה מזהותם כיוגוסלבים וכיהודים.

 

חלק מקורפוס הספרות שעסקה בשאלות אלה במיומנות ספרותית רבה מהיבט חוויות חייהן של נשים נכתב על ידי כמה סופרות יהודיות, שמן הידועות שבהן הן: פרידה פיליפוביץ’ (1913-2003), אנה שומלו (1935), יודיתה שלגו (1942-1996) וגורדנה קואיץ’ (1942) – בסרביה, וכן זוֹרָה דירנְבָּך (1929) ויַסְמינְקָה דוֹמָאש (1948) בקרואטיה. אלה שמות ספורים מכלל שמותיהן של ארבעים סופרות יהודיות שכתבו במאה העשרים בארצות יוגוסלביה לשעבר.^[6] לפן היהודי של מורשתם הלאומית של סופרים וסופרות אלה חוברים אלמנטים אידאולוגיים סוציאליסטיים-קומוניסטיים וחילוניים במוצהר מצד אחד, ויסודות ששורשיהם בעולמות שונים ורחוקים מבחינת השפה, התרבות והמסורת הדתית, מצד אחר.

 

לעומת ספריהם רבי המוניטין של הסופרים הנ’ל, שהנושא היהודי תופס מקום חשוב ביצירתם, נותרו ספריהן של רוב הסופרות היהודיות, שעסקו בנושא היהודי מהיבט ניסיון חייהן כנשים, מחוץ לקאנון הספרותי. הביקורת הספרותית מיעטה להתייחס אל כתביהן, לרבות ההכרה ביצירותיהן כמרכיב משמעותי בסצנה הספרותית הכוללת, וגם מנגנון הפרסים והמודעות הציבורית והתרבותית להיקפה ולמשקלה הסגולי של יצירתן פסח עליהן. תופעה זו מתרחשת בעידן השלטון הקומוניסטי ולאחריו, בארץ שבה הנשים, בכללו של דבר, נחשבו במוצהר כשוות ערך בתרומתן לחברה.

 

 

 

במסגרת התייחסות זו מעניין לעקוב אחר התפתחות הפמיניזם והשפעתו על היצירה הנשית בארץ זו. זו התאפשרה, בין השאר, הודות לגידול הניכר בקהל היעד של הקוראות בשליש הראשון למאה העשרים ועקב הצמצום בממדי האנלפבתיות. כפי שניתן ללמוד מספרה של סֶליָה הוקסוורת (Hawkesworth, 2000), כתוצאה מכך, הודות למספר הולך וגדל של נשים כותבות שספריהן עסקו בחיי הנשים ובחוויותיהן, החלו רעיונות פמיניסטיים ראשונים מחלחלים אל הספרות. בראשית המאה העשרים יצאו בסרביה שבעה כתבי עת שיועדו לנשים – שבועונים, דו-שבועונים וירחונים, וגם לעיתונים היומיים נוסף מדור לנשים. אלא שככל שרבו הפרסומים, כן גדל הפער בין ספרות שנתפסה כ’גבוהה’ לעומת סיווגה של ‘ספרות הנשים’ כטריוויאלית.

 

הגות פמיניסטית קודמה בפועל בתקופה מאוחרת יותר, דהיינו לאחר מלחמת העולם הראשונה, על ידי נשים שלקחו חלק פעיל במאבק פוליטי גלוי לקידום רעיונות סוציאליסטיים רדיקליים. בכתביהן של נשים משכילות בעידן זה נכרכה התייחסות לקושי שהפמיניזם נתקל בו בארצן בהיבט ייחודי הקשור בהיסטוריה של סרביה, שבעטיו היה שם קשה שבעתיים להביע התנגדות ל’מוסר האבות’. כך עולה למשל מדברים שכתבה יוּלְקָה הְלאפֶּץ-ג’וֹרגֶ’ביץ'(1882-1969):

 

 

 

שום חידוש לא נתקל בתנאים כל כך בלתי נוחים להתפתחותו כמו הפמיניזם, מצד מצבנו האומלל בקצה נידח של אירופה והקשר הממושך שלנו עם הטורקים הנחשלים, בעוד המאבק הקשה על הישרדותנו הלאומית שאב אליו את כל האנרגיה הלאומית שלנו, בהניעו את העם לבקש בעבר המפואר הן הצדקה למאבקו והן מקור נחמה בגין עליבות ההווה. שחרור הנשים, מכל מקום, עמד בניגוד משווע למוסר האבות […]. (Hawkesworth 2000: 181, footnote 45)

 

 

 

לימים תיארה הפעילה הפמיניסטית סוֶוטלנה סְלַפּשָׁק את הְלאפֶּץ-ג’וֹרגֶ’ביץ’ כמי שהקדימה להבין את המניפולציה של עם במלחמה כאסטרטגיה המועדפת על ידי משטרים טוטליטריים, וכי באמצעות מאבקן על מימוש זכויותיהן באה לידי ביטוי אחריות הנשים לתמיכה בשלום (Slapšak 1996: 139-143). ואולם, מסתבר שכתיבתה היצירתית של הלאפץ-ג’ורג’ביץ’ היא בבחינת יבשת אבודה בהיסטוריה התרבותית של האזור. כדוגמה לכך, להלן קטע מספרה ‘רגשות ורשמים’ (1935), המיטיב לתת ביטוי לאווירה שמקרקעהּ, כפי שנראה בהמשך, צמחו אל נכון גם סיפוריה הראשונים של פרידה פיליפוביץ’:

 

 

 

אל הגברים

 

אני שונאת אתכם. שונאת אתכם נואשות. אתם זוקפים בגאון את קומתכם בעוברכם בנתיבי העבר כאמנים, גנרלים, מדינאים […] וגם כפושעים, כפורקי עול. אך תמיד אתם ורק אתם אלה ששרים, כותבים ומדברים עליהם. אתם שולטים גם בהווה. אתם שׂרים עם אלוהים, אתם פורצים דרכים אל העולם, אתם בונים גשרים על פני תהומותיו. אתם אומרים לי שכל מה שאני מוקפת בו הוא מעשה ידיכם.

 

באי-ביטחון אני מחפשת: היכן אני, מה אני? איך עברו עלי חיי, וחייהן של אִמותַי ואִמות-אִמותיהן?

 

אזיקי המגדר צרבו את חותמם באלה שנותרו מאחור בארצות השפלה של ההישרדות הפיזית של האנושות, חותם של המון חסר שם. אנחנו לא הכרנו את רגשי ההתלהבות והמותרות, את שיכרון הניצחון, את עוצמתו המרנינה של כוח היצירה ואת האהבה, שכדבריכם היא תכלית קיומנו. כל מה שנותר לנו הוא האיסוף היגע של פֵּרות הסתיו בימי קרה גשומים. רק עכשיו מתעוררת בנו המודעות לעצמיותנו.

 

לא, לא נוסיף להאכילכם ולהחניף לכם, לא נוסיף לשמש לכם פח האשפה לקידום עצמכם. עייפנו מן הקוֹפִיוּת, מן ההשפלה הכרוכה בהמתנה, עד שהחיוך המאַשר יעלה על פני השובע הדשנים שלכם, שנתקשחו מרחשי הבוז. סלקו את התכשיטים הזולים הססגוניים והצמידים הנוצצים שבהם פיתיתם אותנו לתעתע בנו, שלא נחוש בכאב הפצעים שאתם מסבים לנו מאות בשנים. אל תושיטו לנו את כתר הקדוש המעונה, הקוצים שלו ניקבו את מוחנו, פגעו אנושות בראייה שלנו.

 

אתם שואלים, מופתעים: ומה על המשפחה? הצאצאים? האנושות? העולם? אם גאולתו דורשת להקריב את כבודנו על מזבחו: שיירקב הכול […]. (Hlapec-Djordjević in Hawkesworth 2000: 185, footnote 56)

 

 

 

ואולם, הדי המאבק הפמיניסטי בארצות המערב במאה התשע עשרה, גם כאשר חלחלו לארצות יוגוסלביה, קיבלו ביטוי ספורדי וקטוע. עם התבססותה של תרבות עירונית ומתוחכמת והשתררותה על החיים האינטלקטואליים בעידן שבין שתי מלחמות העולם, התפתחה גם המחשבה הסוציאליסטית הדמוקרטית. ב-1928 פרסמה לֶנה פּוֹפְּל הְריסְטיץ’ ספר שעודד נשים לשאוף לעמדות עצמאיות, לא להיגרר אחרי גברים אם אינן מסכימות לכיוון שהם מובילים ולגבש בכוחות עצמן את ‘צבא הלב’ הייחודי שלהן. עם זאת, הריסטיץ’ לא דגלה בקומוניזם. במרוצת הזמן החלו להתפרסם תפיסותיהן של נשים שבמוצהר הגדירו את עצמן כפמיניסטיות, וב-1919 אף הקימו את ‘האגודה להקניית השכלה לנשים והגנה על זכויותיהן’ (Hawkesworth 2000: 186). כתב העת הבלגרדי ‘תנועת הנשים’ סיפק תמיכה לנשים במאבקיהן ברחבי המדינה. מגמתו הכללית של כתב העת היתה בין-לאומית והוא דיווח על התקדמות תנועת הנשים ברחבי אירופה, בנוסף להיותו במה לפרסומי נשים בנות המקום. עם הזמן השתלב מאבק הנשים במאבקים הפוליטיים ונוסדו כתבי עת נוספים, שדיווחו על אירועים פוליטיים בארץ ומחוץ לה, כולל מאבקים חברתיים ופוליטיים של ארגוני הנשים^.[7]

 

 

 

שתי סופרות יהודיות, ילידות סוף המאה התשע עשרה, שהתבלטו בכתביהן ובמעורבותן הפעילה בתחום החינוכי והתרבותי בעידן שבין שתי מלחמות העולם, חיו האחת בסראייבו והשנייה בבלגרד. הן ילידות אותה שנה (1891), וחלק מיצירות שנותרו בעיזבונה של כל אחת מהן הוצא לאור ביוגוסלביה לשעבר, בשני המקרים בשנת 2005. במקרה הראשון מדובר בתרגום (לסרבית) של חלק מכתביה של מחזאית ואוצרת הפולקלור הספרדי, לאורה פאפו המכונה בּוכוֹרֶטָה, שכתבה בלדינו.^[8] במקרה השני אלה זיכרונות אישיים מעיזבונה של סופרת, אשת חינוך, מסאית ופעילה פמיניסטית, פאולינה לֶבְּל-אַלְבָּלָה, שכונסו על ידי בתה ילנה אלבלה-גוייץ’ והוצאו לאור על ידי העיתונאי אלכסנדר לבל, בן משפחה המתגורר בבלגרד (Lebl-Albala 2005).

 

לָאוּרָה פּאפּוֹ (בּוֹכוֹרֶטָה) (1891-1942)

 

לאורה פאפו הידועה בכינויה ‘בוכורטה’ היתה הבכורה במשפחתו של בעל מלאכה קשה יום, אב לשבעה ילדים.^[9] היא נולדה בסראייבו, לשם חזרה המשפחה לאחר שהתגוררה שנים אחדות בקונסטנטינופול. ב-1911 נישאה לדניאל פאפו, שכעבור שנים מספר לקה במחלת נפש ואושפז. נולדו להם שני בנים, שבראשית הכיבוש הגרמני הובלו אל מחנה יאסנובץ, ממנו לא שבו. ב-1941 הצליחה אחותה של בוכורטה לאשפזה בבית חולים בסראייבו, שבו היא נפטרה ביוני 1942.

 

בוכורטה למדה צרפתית בבית הספר של אליאנס בפריז. אף ששלטה בשלוש שפות (סרבית, צרפתית וגרמנית), את יצירותיה כתבה בלדינו. בין כתביה שירים, סיפורים קצרים, נובלות, מסות ומחזות. בנוסף לכך התמסרה לתרגום ספרותי ולאיסוף פולקלור יהודי-ספרדי. למעט המחזות שכתבה, חלק ניכר מפרי עטה בשירה ובפרוזה התפרסם בעיתונות היהודית שיצאה בבוסניה בין שתי מלחמות העולם. מחזותיה, שהם עיקר מפעלה הספרותי, לא פורסמו. עיזבונה נשמר במלואו בארכיון העיר סראייבו. המחזות שכתבה עסקו בהווי היהודי-הספרדי והעלו מגוון של בעיות אישיות, משפחתיות וחברתיות בחייהם של יהודים יוצאי ספרד בבוסניה. רבים מהם הוצגו בסראייבו על ידי להקת התיאטרון של ‘מתתיה’, ארגון הנוער הלומד והעובד בסראייבו.

 

תרומתה של בוכורטה בתחומי עיסוקה כאוצרת פולקלור ספרדי וכמחזאית באה לידי ביטוי במודעות לחשיבות שימורה של שפה שנשתמרה בפיהם של יהודים בארצות הפזורה מאז גלו מספרד, שבני הדור הצעיר נזקקו לה במידה הולכת ופוחתת. לעיתים המציאה בוכורטה עבור דמויותיה הספרותיות הצעירות ספרדית-יהודית מודרנית, שאף כי לא היתה קיימת במציאות, הרי לכל הפחות מבחינתה של היוצרת ראוי היה שתתקיים (פאפו תשס’ט: 126).

 

היות שבוכורטה, אישיותה, תפיסותיה ופעלה הספרותי יוזכרו גם בהמשך בהקשר לכתבי אחייניתה גורדנה קואיץ’, אתייחס בדברי הבאים בעיקר לספרה ‘האישה הספרדייה בבוסניה’, שנותר בעיזבונה של בוכורטה ופורסם ב-2005 בתרגום לסרבית (Papo L. Bohoreta 2005). זהו תיאור מפורט של הנשים הספרדיות בבוסניה על ההיבטים הרבים והשונים שבאורחות חייהן, לרבות מאפיינים הקשורים בהופעה ובסגנון הלבוש, בתפיסות ובמנהגים מקובלים ואף בתכונות אופי, רגישויות והתנהגויות אופייניות.

 

כבר בפתח דבריה מצהירה הכותבת: ‘המבקש להיוודע בוודאות דבר הנוגע לבנות חווה, יקרא ביצירות ובספרים שנכתבו על ידי אישה. היא מכירה את עצמה הרבה יותר טוב‘ (דהיינו, טוב מאשר סופרים גברים הכותבים עליה; ההדגשה שלי). הספר הוא יצירה ייחודית בתכניה ובסגנונה, שכן היא מעלה לעיני הקורא את דיוקן האישה הספרדייה בבוסניה בשפה השואפת לאובייקטיביות תיעודית, אך מניחה מקום להבעת אמפתיה ועמדה רגשית, כמו למשל:

 

 

 

האישה הספרדייה היא כשלעצמה דמות הראויה לעיון ומחקר.

 

הבה נתבונן באישה שעברה כבר את גיל שישים. לאחר שילדותה עברה עליה בסביבה טורקית (מוסלמית) – שעל טהרת המזרח – בהגיעה לגיל הנעורים באו האוסטרים, אלמנט אירופי ששינה כליל אל חייה ואת השקפת עולמה. שהרי לא ייתכן אחרת. מנערת הרמון חייבת היתה, אם רצתה ואם לא, להסתגל לאורחות החיים שהביא עִמו שלטון הכיבוש החדש. כך בדיוק נהגה גם האישה הסרבית. וכאשר הגיע זמנה להפוך לסבתא, הביאו הסרבים לשחרור בוסניה והיא, היהודייה הקטנה בלבוש חצאית-המכנס המזרחי, ולאחר מכן בכסות הפרֶדְזָ’ה, ולבסוף חובשת כובע אופנתי, הסתגלה לכל המשטרים הודות לכושר ההסתגלות הגבוה של בני עמה. במהלך חצי יובל (חמישים שנה) היא ראתה בחילופי שלוש מלכויות משלושה גזעים – המזרחי, הגרמני והסלבי. ותמיד ידעה ללכת עם הזמן. האין זה דורש כישרון הסתגלות ומיומנות עילאית? (Papo L. Bohoreta 2005: 65)

 

 

 

בחלקים אחרים בחיבור מתארת בוכורטה את ההבדלים בתגובת המשפחה על הולדת בנים לעומת תגובות על הולדת הבנות:

 

 

 

כשבמשפחה יש הרבה בנות, זה נחשב לאסון. […] כבר ראינו שבקושי העניקו לילדה שם, לבת לא דאגו כפי שדאגו לבן. אם חלתה, היו אנשים אומרים: ‘זו בת, יש לה שבע נשמות, היא לא תמות’. לאמִתו של דבר, כששומעים זלזול כזה בבנות החל מיום היוולדן, יש להודות שלדבר זה חייבות היו להיות השלכות רציניות מאוד ויש להבין אחת לתמיד כי האישה דורשת את זכויותיה במסגרת הפמיניזם בן זמננו.^[10]

 

 

 

חלקים אחרים בספרה עוסקים בנישואים, בשינויים החלים בזוגיות, במאפייניה, בקשייה ובסיכוייה:

 

 

 

יש להודות כי הנישואים בימים עברו היו חזקים ועמידים יותר. איך, ומדוע ולמה? לא קשה לענות על כך. הגבר היה ‘מונוגמי’, העריץ את אישתו והכיר רק אותה, אחרות לא היו קיימות מבחינתו. הוא ראה באביו סמכות בלתי מעורערת, גם כשהוא עצמו היה נשוי ואב לילדים. גם לכך יש סיבה. האישה העלובה, לא רק שלא העזה להתלונן, דבר המובן מאליו, אלא אפילו לחשוב לא העזה. הבית היה נתון לשלטונו הבלעדי של הבעל, ואם היה משהו שהכעיס אותה היא נאלצה לשתוק, וכשהבעל היה מתפרץ וצועק הגיבה אישתו בשתיקה; קל להימנע ממריבות אם לא מחריפים אותן. […] ואולם אם ניטיב להתבונן, הרי נישואיהן של הסבתות שלנו לא היו סוגים בשושנים, ולא לשווא נאמר: אילו ידעה הנערה הרווקה מה ששומה על הנשואה לסבול, היתה שוברת רגליים וידיים ונשארת בבית. […] כל האימרות הללו מעידות שחיים בשניים, של גבר ואישה, הם דבר מורכב ורגיש ויש צורך בהרבה רצון טוב כדי שיעברו עליהם ככל האפשר בשלום. (Ibid: 223)

 

 

 

וכך, בצד תכונות כשמרנות, השתקה והדחקה של בעיות בין בני זוג גם במחיר אומללות האישה בנישואיה, בד בבד עם עמדתה הביקורתית של הכותבת כלפי נשים שאינן מעזות לדבר בגלוי ובכנות על מצבן וקשייהן, מתארת בוכורטה גם את השינויים החלים בחיי הנשים הספרדיות בנות הדור הצעיר ודנה בבעיות חדשות של החיים הזוגיים, הנוצרות בהשפעת המודרניזציה ויציאתן של נשים לעבודה מחוץ לביתן. אך למרות היציבות – האמיתית או המדומה – שאִפיינה את חיי המשפחה בעידן המשטר הפטריארכלי (האבהני) החמור והנוקשה, אין היא רואה אותו כמחויב המציאות ובוודאי שאינה דוגלת בהמשך קיומו.

 

פָּאולינה לֶבְּל-אַלְבָּלָה (1891-1967)

 

פאולינה לֶבְּל-אַלְבָּלָה היתה סופרת, מסאית, מבקרת ומתרגמת ספרות פורה, שנודעה גם בפעילותה החינוכית והפמיניסטית. היא נולדה בסופיה שבבולגריה, הגיעה בגיל שבע לבלגרד, שם גדלה ורכשה את השכלתה התיכונית והאקדמית בספרות סרבית וצרפתית. בין שתי מלחמות העולם זכתה להכרה בזכות רוחב השכלתה ופעילותה הספרותית והחינוכית הנמרצת והענפה, כמורה ללשון וספרות, וככותבת שפרסמה שפע מאמרים, ביקורות ספרים, רשימות מסע, סיפורים ותרגומים וכחברה בארגונים מקצועיים בתחום החינוך ומאבק הנשים על זכויותיהן וקידומן.

 

בגיל עשרים ותשע נישאה לד’ר דויד ויד אלבלה, רופא, דיפלומט ופעיל ציוני. בשנת 1939 הוא נשלח מטעם ממשלת סרביה לשמש כנספח בשגרירות ארצו בארצות הברית ופאולינה ובתה הצטרפו אליו שנה אחר כך. אלבלה פעל שם למען האינטרסים של יוגוסלביה המאוימת ולגיוס בעלי ברית ועסק גם בקידום הרעיון הציוני, ושם נפטר ב-1942. בתום המלחמה חזרה לבל-אלבלה עם בתה לתקופה קצרה ליוגוסלביה, ואז עלו השתיים לישראל ב-1948. כאן כתבה לאנציקלופדיה העברית ערך על ספרויות יוגוסלביה. מ-1951 חייתה כארבע שנים באיטליה, עברה לזמן מה לקנדה ולבסוף שבה להתגורר בארצות הברית אצל בתה, עד מותה ב-1967.

 

בצד פעילותה הספרותית היתה פעילה בתנועה לקידום הנשים, נמנתה עם מייסדות ארגון הנשים האקדמאיות שהוקם בסרביה ב-1927, כיהנה כנשיאת הארגון וכעורכת ביטאון איגוד הנשים ביוגוסלביה והיתה חברה באיגוד המרצים ובאיגוד הסופרים הבין-לאומי PEN. כמו כן פרסמה מאמרים הנוגעים ליהודים, להקמת מדינה יהודית בארץ ישראל ועל תפקידה של האישה היהודייה בחינוך הדור הצעיר, ומאמרים בעלי אופי אישי יותר, על אובדן אחיותיה בשואה ועל פעילותו הרב-תחומית של בעלה.

 

הקורא בספר זיכרונותיה נחשף לקול יחיד במינו, המשמש ביטוי אותנטי הן להלכי הרוח של זמנה ומקומה והן לכישרון הביטוי והחשיבה האינטגרטיבית המאפיינת את תפיסתה. אמונתה חדורה בתפיסה הומנית וליברלית ובתודעה פמיניסטית, המתגבשת אצלה על רקע השקפות פטריארכליות המושלות בכיפה, שהדיהן ניכרים היטב במחשבותיה ובלבטיה. כעדות לכך, וכדרך להשמיע מקצת מקולה, מובא תרגום שני קטעים מתוך ספר זיכרונותיה, ‘כך היה פעם’.

 

בקטע הראשון אלה מחשבותיה והשגותיה על תרומתו של ד’ר יוֹבָאן סְקֶרְלִיץ’, מרצה לספרות ששימש לה במשך שנים מנחה אישי, ועל התפקיד החשוב שמילא בחייה כמדריך רוחני שהשפיע עמוקות על התפתחותה האינטלקטואלית.

 

 

 

יובאן סקרליץ’ מילא תפקיד חשוב וגורלי בחיי. מיום שהכרתיו ועד מותו בטרם עת ב-2 במאי 1914, התפתחו כל חיי המקצועיים על פי הנחיותיו ותחת עינו הפקוחה. הוא הקנה לי שיטת עבודה מדעית, יעץ לי מה לקרוא ומה לכתוב, עודד ודירבן אותי, חיזק את האמון שלי בעצמי וצייר לי את העתיד המבורך המזומן לי כאשת ספרות רצינית ומקצועית. בשנות ההכשרה המקצועית שלי ליוותה ראייתו הבהירה והמעמיקה את כל מהלכיי. בכל רגע הרגשתי שהוא נמצא לידי, מוכן בכל עת לסייע לי בעצה ותמיכה. השפעתו המבורכת עלי היא לבטח אחת המתנות יקרות הערך שהחיים העניקו לי, ומותו בטרם עת היה אובדן גדול מאוד בחיי. חיי היו לבטח פונים בכיוון אחר, בנתיבים אחרים, ועבודתי עצמה היתה מתעצבת באופן יותר מוגדר ושיטתי, אינטנסיבי ומבורך ביתר הצלחה, אילו הוספתי להיות נתונה להשפעתו הישירה של סקרליץ’ ולפעול על פי הנחיותיו. משאבד המנחה והמגן המוכשר והחזק שהיה לי, הייתי לעיתים קרובות מועדת, מאבדת את האמון בעצמי ובערך עבודתי ומחפשת במשימותיי המשפחתיות ובפעילותי הפמיניסטית תחליפים לקריירה הספרותית המוחמצת שלי. וגם אם לא כשלתי בתחומי פעילות אלה, בכל זאת אני מאמינה כי פירות עבודתי היו זוכים ליתר נִראות אלמלא פיזרתי את כוחותיי לכיוונים שונים, ואילו, על פי המלצתו של סקרליץ’, התרכזתי באופן בלעדי בספרות. (Lebl-Albala 2005: 135)

 

 

 

הקטע השני מספר על התקשרותה אל ד’ר דויד אלבלה. יופיו של התיאור הוא בחיבור בין התעוררות הרגש הנשי לחוויה האינטלקטואלית ולתודעה היהודית המבשילה בקרבה.

 

 

 

[…] זה היה ראש של אדם אציל נפש, שעם זאת דן את מקורביו באופן בלתי משוחד, כשם שהיה לוחם בלתי נלאה וללא חת למען רעיון, ועם זאת השכיל לגלות חמלה ואהדה כלפי החלשים ממנו. באישיותו של ד’ר אלבלה חברו כל המעלות הללו, ונוספו להן רבות אחרות, כפי שנוכחתי לדעת לימים.

 

אשר לי, מעולם לא ייחסתי חשיבות ליופיו הגופני של גבר. נהפוך הוא, אלה שאהבתי יותר מכול […] נעדרו כל סממני יופי. עם זאת, יפי התואר שד’ר אלבלה ניחן בו נעם לי וסיפק איזה רגש אסתטי שהיה טבוע בי, ואשר עד אז התאמצתי להדחיקו בכוח התבונה. באמת היה יותר מאשר נעים להתבונן באדם זה, התמיר והזקוף כאשוח צעיר, בתנועותיו הריתמיות ובחיתוך הדיבור ההחלטי, הנלהב והמתנגן שלו. קולו היה חם, מבטאו מעולה, כאצל מורה לרטוריקה. הוא לא היה מסוגל לדבר בשלווה ונחת, באופן קר ומיושב. הוא בעצם לא דיבר אלא אם כן הרגיש. וכאשר הרגיש, לא הגיב במתינות, בצורה מחושבת, אלא באופן חי, בשכנוע ובהתלהבות, משקיע בכך את כל ישותו, כאילו גורל העולם תלוי בוויכוח המתנהל. אש ההתלהבות שלו חיממה וסחפה גם אותי. גם אני התחלתי להתבונן בו בתשומת לב.

 

היינו מתראים פה ושם על המדרגות בביתנו ועד מהרה בישיבות האגודה הלאומית היהודית שהקים, ושהכניס אותי אל הנהלתה. הוא בער בתשוקה לאשר את היותו אזרח שווה ערך במדינתנו, אך במהלך פעילותו סבל לעיתים קרובות מעוול שנעשה לו בגלל יהדותו [ההדגשה במקור]. ואולם עוד יותר מכך חרה לו העוול כלפי העם היהודי בכללו, מחוץ לגבולות המדינה שלנו, ואפילו בעבר הרחוק ובמהלך ההיסטוריה. כאילו חזה מראש כי הסובלנות כיום אינה אלא רגיעה קצרת מועד, שביתת נשק, ולאחריה יבואו רדיפות הרבה יותר קשות. וכך עד קץ הימים. עד שהעם היהודי לא יתפקח ויקים לו את מדינתו בפלשתינה או עד שהלאומנות תימחה מעל פני האדמה ותחתיה ישרור אינטרנציונליזם, שוויון לכול, התפייסות וקשרים קרובים בין כל עמי העולם.

 

לעיתים היינו נשארים לאחר הישיבה בחדרי הארגון ברחוב דושאן עוד שעה-שעתיים ומנהלים שיחה. למען האמת הוא דיבר, הוכיח, שיכנע אותי שעלי לוותר על גישתי הרופסת, המתבוללת, להיאבק ולנקוט עמדה פעילה. מעולם לא אהבתי להשתתף בוויכוחים, אך היה לי הכישרון לעודד ולדרבן באמצעות ההערות שלי, ולאחר מכן להאזין בקשב לדובר. לעיתים קרובות אמרו לי אנשים שאני מיטיבה להקשיב יותר מכל אדם אחר, וכי הערות הלוואי הקצרות שלי פה ושם הן העדות היחידה לקשב העמוק שבו ליוויתי את דברי בן שיחי.

 

ניכר היטב שד’ר אלבלה נהנה להאריך עמי בשיחה, ואני מצאתי עניין באופן שהוא דן בדברים שטרם שמעתי כמותם. עד אז היתה התפתחותי נתונה רק להשפעת הלאומיות הסרבית, כלומר היוגוסלבית. בהשפעת דבריו של ד’ר אלבלה ניעורו בי רחשי לב קמאיים, קולות שרחשו בדמי ובדם בני שבטי, ואשר ימים רבים היו בלומים בקרבי ועם זאת הם ערים עדיין, ואלה החלו מתחזקים ומזמרים שיר עתיק יומין להפליא ומוכר מימים ימימה. ובאחד הימים הופתעתי לגלות שאף אני נהנית בשיחות אלו, שבהן רומם הדוקטור הצעיר את הגניוס היהודי ואת תרומתו לתרבות האנושית. בהיותי חלק מעם רב-מהללים, המצטיין ברמה תרבותית כה גבוהה, הרגשתי שגם לי כסרבית, כיוגוסלבית, נודע ערך כפול ומכופל. והייתי אסירת תודה לו על כי העיר בי את הרגש הזה.

 

ואולם אחותי רוּז’ה ראתה את יחסינו בעיניים הרבה יותר מפוכחות ומעשיות. לעיתים קרובות הדגישה בדבריה את יופיו היוצא דופן של ד’ר אלבלה, את האינטלקט שלו, את כישרונו הרטורי, את הכשרתו הרפואית, ואת דבריה נהגה לחתום במילים, כי הבחורה שתזכה בו תהיה מאושרת. ופעם, כשעבר ברחוב המלך פֶּטאר, קראה לי למהר לגשת לחלון והצביעה עליו:

 

‘באמת, אביר מן האגדות אינו יפה ממנו’, אמרה. ‘הליכתו הזקופה, ראשו הזקור בגבריות גאה! וכמה הולמים אותו מדי הקצין! ממש כמו פסל אליל מיתולוגי. לא מוצא חן בעינייך?’

 

הסתכלתי בה בתדהמה. מה פתאום היא ‘משדכת’ לי? הרי היא יודעת טוב מאוד היכן נטועה חיבת לבבי! באדם הרזה, החיוור, השחוק, שפניו מחורצים, שמתהלך בטלטול אבריו, כמוצלף ברוח סערה. ד’ר אלבלה נועד להיות בן זוג של אחת היפהפיות, לא שלי.

 

אלא שהדברים התפתחו במהירות הבזק. באחד מימי ראשון אחרי הצהריים – היה זה 9 בנובמבר 1919, בדיוק שלושה חודשים משובי לבלגרד – נועדה לי הרצאה באולם הגימנסיה שלנו על הנושא ערך הרגשות בחיים. אף שהאולם היה מלא עד אפס מקום, הבחנתי בקהל בדמותו של ד’ר אלבלה, בחברת בן דודי ד’ר פרידריך פּוֹפְּס, שחבר אליו בפעילותו הציונית. בתום ההרצאה המתינו לי השניים כדי ללוות אותי הביתה. בדרך נפרד מעימנו בן דודי ואני הלכתי עם הדוקטור לקַלֶמֶגְדָן. היה זה ערב סתווי שקט ורך. עברנו כמה פעמים בשביל הארוך לאורך נהר הסאווה, משוחחים על תוכן הרצאתי, כלומר, על ערך הרגשות בחיים. בתוך כך צחקנו, מתחרים זה בזה בשנינויות מחשבה ולשון. באפלולית דמדומי הערב שהלכה והתעבתה מסביבנו החלו הקולות שלנו שוככים, מהססים, והמילים – נקטעות ודועכות. האיש הצעיר התקרב אלי עוד ועוד, ועתה כבר הלך לצדי בצעד איטי, ואחז בידי. ואני לא התחמקתי. להרף עין, בכעין הרגשת ניצחון, חלפה במוחי המחשבה: הנה, בכל זאת גם אני מוצאת חן בעיני מישהו! האם זה אפשרי – בעיני האיש הנפלא, הנהדר הזה!

 

איני יודעת מה דיבר אלי, ומה עניתי לו. דברים אלה נשתכחו כליל מזיכרוני, ואולי גם בערב ההוא לא העמיקו לחדור אל הכרתי. רק כשיצאנו מקלמגדן, […] לחש אלי וכולו מאושר:

 

‘אנחנו יוצאים עתה לרחובות בלגרד כמאורסים.’

 

על מדרגות הבית שבו התגוררנו שנינו דחק בי, מתמוגג מאושר, שאספר עוד באותו ערב לבני משפחתי על כוונתו לשאת אותי לאישה, והוא יבוא למחרת לפנות ערב כדי לקבל תשובה. (Ibid: 275-277)

 

 

 

בכתביהן של פאולינה לבל-אלבלה ושל לאורה פאפו (בוכורטה) ניתן לראות את ראשיתה של ספרות הנשים היהודיות ביוגוסלביה: ספרות המתארת את סביבת החיים ואת מקום היחיד בה מנקודת הראות הנשית ומהיבט החוויה הנשית-היהודית כייחודית, הנתפסת לראשונה כשוות ערך בתמונת המציאות של זמנה ומקומה.

 

 

 

הואיל וספרי מוקדש ליצירותיהן של ארבע סופרות יהודיות מסרביה שכתבו לאחר מלחמת העולם השנייה, אתאר במילים קצרות את התפתחותה ואופייה של ספרות הנשים שם מסוף מלחמת העולם השנייה ועד ימינו.

 

מבחינת ספרות נשים, התמונה בסרביה בימינו דומה לזו המוכרת לנו גם בישראל. ספרות זו, ברמות שונות, מגוונת בתכניה ובסגנונה, מצויה בשפע ונמכרת היטב, ויש לראותה כחלק מתופעה עולמית. חלוצות של ספרות מודרניסטית בעולם שימשו דגם לסופרות המקומיות; גם העידן הסוציאליסטי, על הישגיו בתחום החברתי, תרם לחיזוק האומץ והנחישות של נשים בחברה ובכללן הסופרות (Pavković 2006: 177-187). עם זאת, על אף נוכחותן של הסופרות במחצית השנייה של המאה העשרים, נותרו חלקן שלא בצדק בצל הספרות הגברית. גם כיום מאמרי ביקורת עודם מתעלמים מהישגיהן הספרותיים, והדבר בא לידי ביטוי גם במדיניות חלוקת הפרסים היוקרתיים. סופרות המגיעות להישגים ולתפוצה רחבה, בעיקר בקרב נשים, מצליחות בעיקר משני טעמים: ראשית, היות שנשים קוראות יותר מגברים, ושנית, קוראותיהן, בדומה לכותבות עצמן, משתחררות בהדרגה מן הסמכות הגברית, ובמובן זה כתבי הסופרות קרובים לקהל הקוראות, עובדה המשפיעה על תפוצת ספריהן.

 

אשר לארבע הסופרות שספר זה עוסק בכתביהן: פרידה פיליפוביץ’, ילידת 1913, שייכת לדור ה’חלוצות’ בתחום כתיבת הנשים ובולטת בראשוניות, בעוצמה ובמובהקות של עיצוב המבט הנשי בכתביה. כתיבתה של אנה שומלו, ילידת 1935, השייכת כבר לדור אחר, מייצגת את נוכחותה האינטנסיבית והקריטית של שאלת הזהות היהודית אצל ניצולות השואה שחוו אותה בילדותן, כחלק מעולמה הנפשי ומבעיותיה גם כבעלת משפחה ואשת מקצוע. ספריה של גורדנה קואיץ’, ילידת 1942, הם לא רק התגלמות רבת כישרון ומובהקת של ‘כתיבת נשים’ בשיא כוחה, אלא גם שחזור רחב יריעה של תולדות גולת ספרד בארצות הבלקנים מן הזווית הייחודית של הגיבורה הנשית ומפרספקטיבה בלתי שגרתית המתייחסת ל’שלום העולם’. יצירתה המגוונת והמתוחכמת של יודיתה שלגו שנולדה ב-1941 ונפטרה ממחלה ב-1996, שואבת ממקורות רבים בשילוב מתוחכם של רבדים באישיות, בחוויית הקיום ובתודעה: המשפחתי, הדורי, המעמדי, הלאומי והנשי. הביקורת מכירה בחשיבות מעמדה של סופרת זו בספרות הסרבית גם בשל אופן הקשב שלה ל’רוח הזמן’ וכושרה לעצב את המתחים בין הרבדים השונים באישיות ובין האישי להיסטורי בסגנון גבולי שבין פרוזה למטה-פרוזה, באופן המאתגר אצל הקורא את תפיסתו ההיסטורית מצד אחד (Pavković 2006: 133-142), ואת התובנות ביחס לתמורות החלות במציאות המודרנית בת זמננו בכל מורכבותה, מצד אחר.