אחות קטנה
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
אחות קטנה
מכר
מאות
עותקים
אחות קטנה
מכר
מאות
עותקים

אחות קטנה

4.9 כוכבים (11 דירוגים)

עוד על הספר

  • הוצאה: קשת
  • תאריך הוצאה: 2005
  • קטגוריה: מתח ופעולה
  • מספר עמודים: 352 עמ' מודפסים
  • זמן קריאה משוער: 5 שעות ו 52 דק'

רם אורן

רם אורן (נולד ב-8 במרץ 1936) הוא סופר ועיתונאי ישראלי.

היה עורך דין ועיתונאי, ולכתיבה ספרותית הגיע בגיל מתקדם יחסית. את הקריירה העיתונאית שלו החל כנער שליח בגיל 15 בעיתון "ידיעות אחרונות" וכמתלמדו של אלכסנדר זאובר, עורכו של "עיתון מיוחד". את עבודתו העיתונאית (בה הגיע להישגים ולעריכת מוספים חשובים בעיתון) שילב עם לימודי משפטים ועבודה כעורך דין.
הצלחתו הקופתית של אורן (שאין לה כמעט אח ורע במו"לות הישראלית) הביאה אותו לייסוד הוצאת ספרים בשם "קשת הוצאה לאור". ההוצאה מפרסמת את ספריו של אורן ושל סופרים אחרים כשפרה הורן, עירית לינור, שלי יחימוביץ' וקובי אוז. לאחר הצלחתו הראשונית מנסה אורן לתת בספריו תמונה של תופעות שונות בשיח התרבותי הישראלי (לדוגמה: הנהייה אחרי המיסטיקה המזרחית באשראם). הספרים תורגמו למספר שפות, ביניהן אנגלית וצרפתית.
מקור: ויקיפדיה
https://tinyurl.com/4jwdv673
ראיון "ראש בראש"

תקציר

חדווה רוזן בת החמש - עשרה מבני ברק היא נערה יפה ומאושרת, תלמידה מצטיינת בסמינר למורות, בת למשפחה חמה ותומכת ואחותו של עילוי שהכול מנבאים לו עתיד מזהיר. לפתע פתאום, ללא כל התראה מוקדמת, מתנפצים חייה וחלומותיה לרסיסי רסיסים, וגל של אירועים קשים ובלתי - צפויים מאלצים אותה ואת אחיה לצאת בידיים ריקות להתמודדות גורלית מול כוחות גדולים וחזקים מהם. "אחות קטנה" הוא ספר מתח עוצר נשימה, המתנהל בקצב מסחרר אל סופו המפתיע. בצד העלילה המקורית, חושף ספר זה טפח נרחב מן העולם החרדי בישראל, עולם מיוחד במינו, שבו חושבים אחרת, מתלבשים אחרת ומתנהגים אחרת, ויחד עם זאת נראה שגם שם, בין החומות הסוגרות עליהם, חיים בסך הכל בני אדם בשר ודם, שרגשות של אהבה ושנאה, תשוקה ובדידות, שמחה ועצב שולטים ללא עוררין בנפתולי חייהם. "אחות קטנה" הוא רב - המכר הששה - עשר של רם אורן, שספריו נמכרו עד כה ביותר ממיליון עותקים ותורגמו למספר שפות.

פרק ראשון

 

קללה

1


בבת־אחת, כבמטה קסם, נעלמה החשכה.
הלילה האפל כפחם היה ליום צלול וזך, עטוף בתכלת שקופה, שטוף בנוגה בוהק. מלאכים נסתרים זימרו במקהלה לצליליהם הקסומים של כלי מיתר וניחוחות מסחררים של פרחים בשיא פריחתם עמדו באוויר. ובתוך כל אלה, כציפור המחליקה על כנפי הרוח, ריחף לאיטו כתר זהב יפהפה, עטור פיתוחים מרהיבים מעשה אמן, זוהר כאבן חן יקרה בקרני האור ששיחקו בו...
לפתע פתאום, נרעד האוויר הצח, נמוגה באחת זמרת המלאכים, הועם ברק האור. כמו מעולם אחר, הגיח אל החלל גבר פצוע, קרוע בגדים ושותת דם, ידו הגרומה נשלחה מעלה, מגששת, מבקשת להגיע אל הכתר אך אינה מצליחה לגעת בו. עיניו המעוותות מכאב הביטו בייאוש בעטרת הזהב החומקת ממנו ופיו נפער בזעקה נואשת...

החלום המוזר, שנקטע באיבו, העביר רטט של חרדה בגופו של הרב יואל שוסטר. הוא נאנח עמוקות ופקח את עיניו. חדר השינה טבל באפלה, אפוף דממה כבדה.
למשמע אנקתו ניעורה הרבנית. עיניה ניסו להבקיע את החשכה, להבין מה קרה.
״יואל?״
״ששש... תחזרי לישון,״ ביקש.
״אתה לא מרגיש טוב?״
״אני בסדר. זה היה רק חלום...״
״על מה?״
״על סבא שלי,״ לחש.
״על הרב ישראל?״
״כן. הוא נראה נורא. נואש, פצוע, שותת דם.״
״איך אתה יודע שזה היה הוא?״
״זיהיתי אותו מן הצילום.״
את הצילום, שהיה תלוי על קיר ביתו של הרב יואל שוסטר, הביאה סבתו של הרב מן העיר קילץ כשעלתה לארץ עם בנה עמנואל אחרי הפרעות של 1914. בעיצומן של הפרעות, נהרג בעלה בהתקפה על בית־הכנסת של הקהילה.
״מה פתאום הופיע הרב ישראל בחלום שלך?״
יואל שוסטר סיפר לה על כתר הזהב ועל ניסיונו הנואש של סבו להחזיק בו.
״מה פשר החלום, יואל?״
״לא יודע... אני בשום אופן לא מצליח להבין...״
הלילה עמד בעיצומו וירח חיוור הציץ מבעד לרפפות התריס.
״לך לישון,״ אמרה הרבנית, ״תספיק לחשוב על זה בבוקר.״
שעה ארוכה התהפך הרב במיטתו ולא יכול היה להירגע, לא יכול היה לשוב ולעצום עין. כוח בלתי־נשלט דחק בו להפוך במראות שראה, להגיע לחקר משמעותם. הוא התלבש והלך לחדר הלימוד שלו. שם, ליד שולחן כתיבה עמוס ספרי קודש, צנח אל כיסאו ושקע במחשבות. רבי יואל שוסטר היה איש צנום בן שמונים, בעל עיניים יוקדות וזקן לבן וארוך. הוא עמד בראש ישיבת קילץ בבני ברק, מן הידועות בישיבות העיר, ושמו הלך לפניו כפוסק הלכה מקובל. רק לעיתים רחוקות זכר חלומות שחלם, אבל הפעם היתה עוצמת המראות שראה גדולה מן הרגיל. היה לו ברור שהחלום הסתום צופן בחובו מסר חשוב שסבו מבקש להעביר אליו, דווקא אליו, דווקא עכשיו.
הרהוריו נסבו על הרב ישראל. הוא לא ראה אותו מימיו, אבל מפי אביו שמע סיפורים רבים על בקיאותו בכתבי הקודש, על שפע האהבה שהרעיפה עליו קהילתו, על מות הגבורה שלו. באחת ממגירות שולחנו, נזכר, היה תיק שבו שמר מסמכים שהתייחסו לסבו. במשך שנים לא נגע בתיק הזה. עכשיו לקח אותו שוב לידיו ודפדף בו. היה שם צרור של דפים מצהיבים, נוטים להתפורר, חלקם כתובים בכתב־יד, חלקם מודפסים במכונת כתיבה ישנה. הוא אימץ את עיניו כדי לקרוא את האותיות שדהו במרוצת השנים.

14 ביולי 1914

(מכתב של לאה שוסטר, אשתו של רב הקהילה בעיר קילץ, דרום פולין, לאחיה יעקב בארץ ישראל).

יעקב, אחי היקר לי מכול,
לא אשת בשורה אני היום הזה. ברוב כאב וצער עלי להודיעך כי בעלי היקר, הרב ישראל, נקטף ביד זדים, תהי נשמתו צרורה בצרור החיים.
אימה ופחד גדולים אופפים אותי גם בשעה זו, כאשר אני מעלה על הכתב את מוראות מותו הנורא של בעלי ואת תלאות הימים הקשים שפקדו אותנו. דבר נורא נפל בעירנו, אחי, אסון שמתקשה אני לגולל לפניך את קורותיו. שנאת יהודים שטפה את העיר כגל עכור מאז הביסו הכובשים הרוסים את הכובשים הגרמנים. יודע אתה שרוב יושבי העיר נוצרים הם ואף הבישוף איווה לו למשכן את המקום הזה. רבים מאיתנו, אחי, הושלכו באלה הימים לכלא על לא עוול בכפם ורק על שום שהיו יהודים. לא היה איש שיגן עליהם ויחלצם מגורלם הנורא.
הקהילה בעירנו, שקנתה לה שם לתפארת בכל רחבי אירופה, בזכות רבנים ואדמו״רים וסופרים ותלמידי חכמים, מצאה עצמה לפתע פתאום שרויה באימה ובפחד. הפרעות גברו מיום ליום ורבים נמלטו מכאן.
שישה ממיודענו, האחד מהם המלמד של בני הקטן, נלקחו לכלא באישון לילה. אנשי בליעל, שונאי יהודים, העלילו עליהם עלילת שווא בפני מפקדי הצבא הרוסי אשר כבשו את העיר. אליבא דרשעים אלה, היו ששת החפים מפשע מרגלים, לא עלינו, בשירות הגרמנים. הרוסים ימ״ש העמידום לדין ודנום למוות בירייה. כבולים באזיקי ברזל הובלו הנידונים למיתה אל במת העץ שהוקמה ליד גן העיר. הם הלכו אל מותם בראשים נפולים, פיהם אומר תפילה ועיניהם מוכות ייאוש. מכל צד דחקו בהם חיילים רוסים בצעקות, במכות אגרוף ובמהלומות רובים. קהל גדול מני ים של גויים שנואי נפשנו, נאסף סביב הבמה, קילל את ההולכים למות בקולות צרודים, ירק לעברם והשליך בהם ביצים סרוחות ועגבניות רקובות. החיילים ירו בששת האומללים וכל בני העיר ראו את גופותיהם, השם ייקום דמם, מוטלות על במת העץ עד רדת הלילה ואז נלקחו משם והוטלו לקבר אחים, ללא מצבה.
בחלקם של יהודי עירנו נפלו ייאוש ומורך־רוח. רק בית־הכנסת שלנו ברחוב זגאנסקה נותר לנו למקלט. רבים מאיתנו עקרו לשם על טפם וזקניהם. עד אפס מקום נתמלא בית־הכנסת. מזרנים פרשנו על הרצפה ורק מזון יבש ומים באו לפינו במשורה. הגברים קראו פרקי תהילים יומם ולילה ונתנו מבטחם בקדוש ברוך הוא שיגן עלינו מכל רע.
הרב ישראל, בעלי האהוב, התפלל למען צאן מרעיתו ולא הרפה. אבל, אויה. באישון לילה באה לבית־הכנסת חבורה של קלגסים רוסים שתויים לשוכרה. הרב ביקשם לצאת ואף הציע להם מכספו. לשווא. קלגס אחד החל לירות ברובהו וחבריו הצטרפו אליו. זעקות של פצועים, נשים, וגברים, צעירים וזקנים מילאו את בית־הכנסת. ישראל הגן בגופו עלי ועל בננו, עמנואל בן העשר. בצער וביגון קודר אודיעך כי הרוסי ירה בו והוא נפצע קשה בבטנו. אזי כרע בעלי על רצפת בית־הכנסת ושני קלגסים צוחקים ולוגמים עוד ועוד נטלו סולם וטיפסו לעבר כתר הזהב בראש ארון הקודש. הרי תזכור, אחי, ארון מפואר זה שהיה גאוות הקהילה כולה. מבית מלאכתם של טובי אמני קראקוב היה הארון ודמים רבים שילמנו, עשירים ועניים כאחד, על־מנת שיותקן עליו כתר זהב לתפארת.
בטרם עלתה נשמתו השמימה, אזר הרב ישראל את שארית כוחותיו ובתעצומות נפש אדירים התרומם ממקום שוכבו וזעק אל הקלגסים שזממו לקחת שלל: ״כל המטמא את קודש הקודשים, בן מוות הוא, ארור יהיה לעולם.״
חבשתי את פצעיו של בעלי אולם ללא הועיל, והוא השיב את נשמתו לבוראו.
שוועתם של הפצועים בבית־הכנסת עלתה השמימה והישועה בוששה לבוא. הרוסים לגמו משקה וירו עוד ועוד באנשים ששרועים היו על הרצפה ובאלה שביקשו להימלט. שני הקלגסים שטיפסו בסולם קרבו אל עטרת הזהב, כדי ללסטמה אולם הדבר לא צלח בידם. כמו מגדל של גפרורים קרס הסולם והתמוטט תחת רגליהם. בקול שאון הוטחו הקלגסים אל הרצפה ומפרקותיהם נופצו עד מוות.
הקללה שהשית הרב ישראל המנוח על מטמאיו של ארון הקודש הפיחה מורך בלבם של השאר אשר נמלטו משם כל עוד נשמתם בם. ואנו, אחי היקר, גמרנו אומר לארוז חפצינו ולרדת בים בואכה ארץ ישראל.

22 באוגוסט 1942

(קטע מיומנו של חייל גרמני, שפורסם בספר הזיכרון לקהילת קילץ. יצא לאור בישראל, 1954. תורגם מגרמנית).

קולות הירי נדמו והחיילים הגרמנים הניחו את נשקם והתפנו להצית סיגריה. מאות גופות של יהודים, גברים, נשים וילדים שזה עתה נורו למוות, נערמו סביב.
קילץ שקעה בדממת מוות. הרחובות היו ריקים מאדם, הבתים ניצבו פעורי דלתות וחלונות. בתוך השקט נשמע קול מנועה של המשאית שלנו. היינו קבוצה של כשני תריסרי חיילים. עצרנו בכיכר העיר. המפקד שלנו שלף אקדח.
״קדימה!״ פקד עלינו, ״תעברו בכל בית, תחפשו אם נשארו שם יהודים.״
התפזרנו ברחובות, נכנסנו לבתים, חיפשנו מקומות מסתור. הפקודה שקיבלנו היתה חד־משמעית: כל יהודי שיימצא מסתתר - יומת מיד בירייה.
המפקד הצטרף אלינו, חילק פקודות וזחל בעצמו אל תוך מחילות ומחסנים שעשויים היו להתגלות כמקומות מחבוא. כאשר קרב היום לקיצו, נכנסנו לבית־הכנסת. המפקד הלך לפנינו באקדח שלוף. הבית היה ריק. על ספסלי המתפללים היו מונחים סידורים כאילו המתינו בכל רגע לשובם של היהודים. כתר הזהב בראשו של ארון הקודש בהק בנוגה מפתה.
לשווא חיפשנו מקומות מחבוא נסתרים במרתף ובחדרו הנטוש של הרב. אחר־כך ניגש המפקד לארון הקודש, קרע בתנופה נמרצת את הפרוכת ופתח את דלתות העץ. באפלולית ששררה בפנים הוא ראה ילד כבן שמונה מייבב חרש, שיניו נוקשות.
״יהודי מתועב,״ רטן הקצין בזעם. הוא הרים את אקדחו וכיוון את הקנה לעברו של הילד.
״לא, לא,״ בכה בן השמונה.
הקצין לחץ על ההדק וירה היישר אל תוך ארון הקודש.
שני חיילים קרבו אל הארון. גופו של הילד פרפר.
״הוא עדיין חי,״ אמר אחד מהם. הוא וחברו כיוונו את כלי נשקם וירו בילד צרור יריות. גופו נדם.
״בואו,״ אמר הקצין, ״כאן אין לנו יותר עבודה.״
עשינו את דרכנו אל הפתח, כשלפתע קרה משהו שהיכה אותנו בתדהמה. המפקד פלט זעקה, לפת את חזהו וצנח תחתיו. שני החיילים שירו אף הם בילד רכנו עליו כדי לעזור לו, אבל הם לא הספיקו. כמו מכת ברק מדויקת, הלם בהם לפתע כוח אדיר, הטיל אותם בחבטה נמרצת אל הקרקע ושם קץ לחיייהם. ברגע זה ידעתי שאלוהים העניש אותם על שהרגו את הילד וחיללו את ארון הקודש בדמו, אבל לא העזתי לחלוק את מחשבותי עם איש.

4 ביולי 1946

(עדותו של מזכיר הקהילה בקילץ בפני ועדת החקירה של ממשלת פולין שמונתה לברר את נסיבות הטבח ביהודים. תורגם מפולנית).

... מאז תום המלחמה חזרו לקילץ ניצולים ששרדו את מחנות הריכוז הנאציים. עד לאחרונה הגיע מספרם ל־629 נפש. רוב הניצולים איבדו את משפחותיהם במלחמה והם ניסו להתחיל כאן בחיים חדשים. לצערי, הנוכחות היהודית בעיר עוררה שוב גלים של אנטישמיות, ולראיה: התלונה על החטיפה של ילד נוצרי, שנמסרה למשטרה לפני זמן־מה. עדי שקר סיפרו שהילד נראה בפעם האחרונה בחברת שכן יהודי. החשוד טען שלא נגע בילד לרעה, אבל השמועה כבר פשטה בכל העיר. חבורות של תושבים התגודדו ליד ביתו של החוטף וקראו קריאות גנאי נגד היהודים.
הילד נמצא חי ובריא אחרי שעות אחדות. הוא סיפר שתעה בדרכו והכחיש שמישהו חטף אותו, אבל הזעם ושבועות הנקם כבר היו באוויר. תושבים מצוידים בנשק צבאו על משרדי הקהילה שלנו, שבהם התכנסו הפעילים המרכזיים מבינינו, כדי לדון בתגובת־נגד להסתה. בטרם הספיקה המשטרה להגיע, נהרגו מיריות הפורעים 42 גברים ונשים יהודים ונפצעו 80.
לא די היה להמון בכך. אנשים מוסתים מיהרו משם אל בית־הכנסת, כדי לפגוע ביהודים נוספים. כעשרה פורעים פרצו פנימה. הם לא מצאו שם איש ובחמת־זעם הניפו גרזינים על ארון הקודש הישן.
לפני 32 שנים, הטיל רב הקהילה שלנו קללה על כל מי שיפגע בארון הקודש. ואכן, אף גרזן אחד לא פגע במטרתו. זה אחר זה נשמטו הכלים מידי המסתערים והם התמוטטו ונפחו את נשמתם בו במקום.
הפוגרום גרם למרבית חברי הקהילה לעזוב. חלקם עקרו לאמריקה ויתרם היגרו לארץ ישראל. כעת נשארו בקילץ רק 54 יהודים וגם אלה עומדים לעזוב בקרוב...

רם אורן

רם אורן (נולד ב-8 במרץ 1936) הוא סופר ועיתונאי ישראלי.

היה עורך דין ועיתונאי, ולכתיבה ספרותית הגיע בגיל מתקדם יחסית. את הקריירה העיתונאית שלו החל כנער שליח בגיל 15 בעיתון "ידיעות אחרונות" וכמתלמדו של אלכסנדר זאובר, עורכו של "עיתון מיוחד". את עבודתו העיתונאית (בה הגיע להישגים ולעריכת מוספים חשובים בעיתון) שילב עם לימודי משפטים ועבודה כעורך דין.
הצלחתו הקופתית של אורן (שאין לה כמעט אח ורע במו"לות הישראלית) הביאה אותו לייסוד הוצאת ספרים בשם "קשת הוצאה לאור". ההוצאה מפרסמת את ספריו של אורן ושל סופרים אחרים כשפרה הורן, עירית לינור, שלי יחימוביץ' וקובי אוז. לאחר הצלחתו הראשונית מנסה אורן לתת בספריו תמונה של תופעות שונות בשיח התרבותי הישראלי (לדוגמה: הנהייה אחרי המיסטיקה המזרחית באשראם). הספרים תורגמו למספר שפות, ביניהן אנגלית וצרפתית.
מקור: ויקיפדיה
https://tinyurl.com/4jwdv673
ראיון "ראש בראש"

עוד על הספר

  • הוצאה: קשת
  • תאריך הוצאה: 2005
  • קטגוריה: מתח ופעולה
  • מספר עמודים: 352 עמ' מודפסים
  • זמן קריאה משוער: 5 שעות ו 52 דק'
אחות קטנה רם אורן

 

קללה

1


בבת־אחת, כבמטה קסם, נעלמה החשכה.
הלילה האפל כפחם היה ליום צלול וזך, עטוף בתכלת שקופה, שטוף בנוגה בוהק. מלאכים נסתרים זימרו במקהלה לצליליהם הקסומים של כלי מיתר וניחוחות מסחררים של פרחים בשיא פריחתם עמדו באוויר. ובתוך כל אלה, כציפור המחליקה על כנפי הרוח, ריחף לאיטו כתר זהב יפהפה, עטור פיתוחים מרהיבים מעשה אמן, זוהר כאבן חן יקרה בקרני האור ששיחקו בו...
לפתע פתאום, נרעד האוויר הצח, נמוגה באחת זמרת המלאכים, הועם ברק האור. כמו מעולם אחר, הגיח אל החלל גבר פצוע, קרוע בגדים ושותת דם, ידו הגרומה נשלחה מעלה, מגששת, מבקשת להגיע אל הכתר אך אינה מצליחה לגעת בו. עיניו המעוותות מכאב הביטו בייאוש בעטרת הזהב החומקת ממנו ופיו נפער בזעקה נואשת...

החלום המוזר, שנקטע באיבו, העביר רטט של חרדה בגופו של הרב יואל שוסטר. הוא נאנח עמוקות ופקח את עיניו. חדר השינה טבל באפלה, אפוף דממה כבדה.
למשמע אנקתו ניעורה הרבנית. עיניה ניסו להבקיע את החשכה, להבין מה קרה.
״יואל?״
״ששש... תחזרי לישון,״ ביקש.
״אתה לא מרגיש טוב?״
״אני בסדר. זה היה רק חלום...״
״על מה?״
״על סבא שלי,״ לחש.
״על הרב ישראל?״
״כן. הוא נראה נורא. נואש, פצוע, שותת דם.״
״איך אתה יודע שזה היה הוא?״
״זיהיתי אותו מן הצילום.״
את הצילום, שהיה תלוי על קיר ביתו של הרב יואל שוסטר, הביאה סבתו של הרב מן העיר קילץ כשעלתה לארץ עם בנה עמנואל אחרי הפרעות של 1914. בעיצומן של הפרעות, נהרג בעלה בהתקפה על בית־הכנסת של הקהילה.
״מה פתאום הופיע הרב ישראל בחלום שלך?״
יואל שוסטר סיפר לה על כתר הזהב ועל ניסיונו הנואש של סבו להחזיק בו.
״מה פשר החלום, יואל?״
״לא יודע... אני בשום אופן לא מצליח להבין...״
הלילה עמד בעיצומו וירח חיוור הציץ מבעד לרפפות התריס.
״לך לישון,״ אמרה הרבנית, ״תספיק לחשוב על זה בבוקר.״
שעה ארוכה התהפך הרב במיטתו ולא יכול היה להירגע, לא יכול היה לשוב ולעצום עין. כוח בלתי־נשלט דחק בו להפוך במראות שראה, להגיע לחקר משמעותם. הוא התלבש והלך לחדר הלימוד שלו. שם, ליד שולחן כתיבה עמוס ספרי קודש, צנח אל כיסאו ושקע במחשבות. רבי יואל שוסטר היה איש צנום בן שמונים, בעל עיניים יוקדות וזקן לבן וארוך. הוא עמד בראש ישיבת קילץ בבני ברק, מן הידועות בישיבות העיר, ושמו הלך לפניו כפוסק הלכה מקובל. רק לעיתים רחוקות זכר חלומות שחלם, אבל הפעם היתה עוצמת המראות שראה גדולה מן הרגיל. היה לו ברור שהחלום הסתום צופן בחובו מסר חשוב שסבו מבקש להעביר אליו, דווקא אליו, דווקא עכשיו.
הרהוריו נסבו על הרב ישראל. הוא לא ראה אותו מימיו, אבל מפי אביו שמע סיפורים רבים על בקיאותו בכתבי הקודש, על שפע האהבה שהרעיפה עליו קהילתו, על מות הגבורה שלו. באחת ממגירות שולחנו, נזכר, היה תיק שבו שמר מסמכים שהתייחסו לסבו. במשך שנים לא נגע בתיק הזה. עכשיו לקח אותו שוב לידיו ודפדף בו. היה שם צרור של דפים מצהיבים, נוטים להתפורר, חלקם כתובים בכתב־יד, חלקם מודפסים במכונת כתיבה ישנה. הוא אימץ את עיניו כדי לקרוא את האותיות שדהו במרוצת השנים.

14 ביולי 1914

(מכתב של לאה שוסטר, אשתו של רב הקהילה בעיר קילץ, דרום פולין, לאחיה יעקב בארץ ישראל).

יעקב, אחי היקר לי מכול,
לא אשת בשורה אני היום הזה. ברוב כאב וצער עלי להודיעך כי בעלי היקר, הרב ישראל, נקטף ביד זדים, תהי נשמתו צרורה בצרור החיים.
אימה ופחד גדולים אופפים אותי גם בשעה זו, כאשר אני מעלה על הכתב את מוראות מותו הנורא של בעלי ואת תלאות הימים הקשים שפקדו אותנו. דבר נורא נפל בעירנו, אחי, אסון שמתקשה אני לגולל לפניך את קורותיו. שנאת יהודים שטפה את העיר כגל עכור מאז הביסו הכובשים הרוסים את הכובשים הגרמנים. יודע אתה שרוב יושבי העיר נוצרים הם ואף הבישוף איווה לו למשכן את המקום הזה. רבים מאיתנו, אחי, הושלכו באלה הימים לכלא על לא עוול בכפם ורק על שום שהיו יהודים. לא היה איש שיגן עליהם ויחלצם מגורלם הנורא.
הקהילה בעירנו, שקנתה לה שם לתפארת בכל רחבי אירופה, בזכות רבנים ואדמו״רים וסופרים ותלמידי חכמים, מצאה עצמה לפתע פתאום שרויה באימה ובפחד. הפרעות גברו מיום ליום ורבים נמלטו מכאן.
שישה ממיודענו, האחד מהם המלמד של בני הקטן, נלקחו לכלא באישון לילה. אנשי בליעל, שונאי יהודים, העלילו עליהם עלילת שווא בפני מפקדי הצבא הרוסי אשר כבשו את העיר. אליבא דרשעים אלה, היו ששת החפים מפשע מרגלים, לא עלינו, בשירות הגרמנים. הרוסים ימ״ש העמידום לדין ודנום למוות בירייה. כבולים באזיקי ברזל הובלו הנידונים למיתה אל במת העץ שהוקמה ליד גן העיר. הם הלכו אל מותם בראשים נפולים, פיהם אומר תפילה ועיניהם מוכות ייאוש. מכל צד דחקו בהם חיילים רוסים בצעקות, במכות אגרוף ובמהלומות רובים. קהל גדול מני ים של גויים שנואי נפשנו, נאסף סביב הבמה, קילל את ההולכים למות בקולות צרודים, ירק לעברם והשליך בהם ביצים סרוחות ועגבניות רקובות. החיילים ירו בששת האומללים וכל בני העיר ראו את גופותיהם, השם ייקום דמם, מוטלות על במת העץ עד רדת הלילה ואז נלקחו משם והוטלו לקבר אחים, ללא מצבה.
בחלקם של יהודי עירנו נפלו ייאוש ומורך־רוח. רק בית־הכנסת שלנו ברחוב זגאנסקה נותר לנו למקלט. רבים מאיתנו עקרו לשם על טפם וזקניהם. עד אפס מקום נתמלא בית־הכנסת. מזרנים פרשנו על הרצפה ורק מזון יבש ומים באו לפינו במשורה. הגברים קראו פרקי תהילים יומם ולילה ונתנו מבטחם בקדוש ברוך הוא שיגן עלינו מכל רע.
הרב ישראל, בעלי האהוב, התפלל למען צאן מרעיתו ולא הרפה. אבל, אויה. באישון לילה באה לבית־הכנסת חבורה של קלגסים רוסים שתויים לשוכרה. הרב ביקשם לצאת ואף הציע להם מכספו. לשווא. קלגס אחד החל לירות ברובהו וחבריו הצטרפו אליו. זעקות של פצועים, נשים, וגברים, צעירים וזקנים מילאו את בית־הכנסת. ישראל הגן בגופו עלי ועל בננו, עמנואל בן העשר. בצער וביגון קודר אודיעך כי הרוסי ירה בו והוא נפצע קשה בבטנו. אזי כרע בעלי על רצפת בית־הכנסת ושני קלגסים צוחקים ולוגמים עוד ועוד נטלו סולם וטיפסו לעבר כתר הזהב בראש ארון הקודש. הרי תזכור, אחי, ארון מפואר זה שהיה גאוות הקהילה כולה. מבית מלאכתם של טובי אמני קראקוב היה הארון ודמים רבים שילמנו, עשירים ועניים כאחד, על־מנת שיותקן עליו כתר זהב לתפארת.
בטרם עלתה נשמתו השמימה, אזר הרב ישראל את שארית כוחותיו ובתעצומות נפש אדירים התרומם ממקום שוכבו וזעק אל הקלגסים שזממו לקחת שלל: ״כל המטמא את קודש הקודשים, בן מוות הוא, ארור יהיה לעולם.״
חבשתי את פצעיו של בעלי אולם ללא הועיל, והוא השיב את נשמתו לבוראו.
שוועתם של הפצועים בבית־הכנסת עלתה השמימה והישועה בוששה לבוא. הרוסים לגמו משקה וירו עוד ועוד באנשים ששרועים היו על הרצפה ובאלה שביקשו להימלט. שני הקלגסים שטיפסו בסולם קרבו אל עטרת הזהב, כדי ללסטמה אולם הדבר לא צלח בידם. כמו מגדל של גפרורים קרס הסולם והתמוטט תחת רגליהם. בקול שאון הוטחו הקלגסים אל הרצפה ומפרקותיהם נופצו עד מוות.
הקללה שהשית הרב ישראל המנוח על מטמאיו של ארון הקודש הפיחה מורך בלבם של השאר אשר נמלטו משם כל עוד נשמתם בם. ואנו, אחי היקר, גמרנו אומר לארוז חפצינו ולרדת בים בואכה ארץ ישראל.

22 באוגוסט 1942

(קטע מיומנו של חייל גרמני, שפורסם בספר הזיכרון לקהילת קילץ. יצא לאור בישראל, 1954. תורגם מגרמנית).

קולות הירי נדמו והחיילים הגרמנים הניחו את נשקם והתפנו להצית סיגריה. מאות גופות של יהודים, גברים, נשים וילדים שזה עתה נורו למוות, נערמו סביב.
קילץ שקעה בדממת מוות. הרחובות היו ריקים מאדם, הבתים ניצבו פעורי דלתות וחלונות. בתוך השקט נשמע קול מנועה של המשאית שלנו. היינו קבוצה של כשני תריסרי חיילים. עצרנו בכיכר העיר. המפקד שלנו שלף אקדח.
״קדימה!״ פקד עלינו, ״תעברו בכל בית, תחפשו אם נשארו שם יהודים.״
התפזרנו ברחובות, נכנסנו לבתים, חיפשנו מקומות מסתור. הפקודה שקיבלנו היתה חד־משמעית: כל יהודי שיימצא מסתתר - יומת מיד בירייה.
המפקד הצטרף אלינו, חילק פקודות וזחל בעצמו אל תוך מחילות ומחסנים שעשויים היו להתגלות כמקומות מחבוא. כאשר קרב היום לקיצו, נכנסנו לבית־הכנסת. המפקד הלך לפנינו באקדח שלוף. הבית היה ריק. על ספסלי המתפללים היו מונחים סידורים כאילו המתינו בכל רגע לשובם של היהודים. כתר הזהב בראשו של ארון הקודש בהק בנוגה מפתה.
לשווא חיפשנו מקומות מחבוא נסתרים במרתף ובחדרו הנטוש של הרב. אחר־כך ניגש המפקד לארון הקודש, קרע בתנופה נמרצת את הפרוכת ופתח את דלתות העץ. באפלולית ששררה בפנים הוא ראה ילד כבן שמונה מייבב חרש, שיניו נוקשות.
״יהודי מתועב,״ רטן הקצין בזעם. הוא הרים את אקדחו וכיוון את הקנה לעברו של הילד.
״לא, לא,״ בכה בן השמונה.
הקצין לחץ על ההדק וירה היישר אל תוך ארון הקודש.
שני חיילים קרבו אל הארון. גופו של הילד פרפר.
״הוא עדיין חי,״ אמר אחד מהם. הוא וחברו כיוונו את כלי נשקם וירו בילד צרור יריות. גופו נדם.
״בואו,״ אמר הקצין, ״כאן אין לנו יותר עבודה.״
עשינו את דרכנו אל הפתח, כשלפתע קרה משהו שהיכה אותנו בתדהמה. המפקד פלט זעקה, לפת את חזהו וצנח תחתיו. שני החיילים שירו אף הם בילד רכנו עליו כדי לעזור לו, אבל הם לא הספיקו. כמו מכת ברק מדויקת, הלם בהם לפתע כוח אדיר, הטיל אותם בחבטה נמרצת אל הקרקע ושם קץ לחיייהם. ברגע זה ידעתי שאלוהים העניש אותם על שהרגו את הילד וחיללו את ארון הקודש בדמו, אבל לא העזתי לחלוק את מחשבותי עם איש.

4 ביולי 1946

(עדותו של מזכיר הקהילה בקילץ בפני ועדת החקירה של ממשלת פולין שמונתה לברר את נסיבות הטבח ביהודים. תורגם מפולנית).

... מאז תום המלחמה חזרו לקילץ ניצולים ששרדו את מחנות הריכוז הנאציים. עד לאחרונה הגיע מספרם ל־629 נפש. רוב הניצולים איבדו את משפחותיהם במלחמה והם ניסו להתחיל כאן בחיים חדשים. לצערי, הנוכחות היהודית בעיר עוררה שוב גלים של אנטישמיות, ולראיה: התלונה על החטיפה של ילד נוצרי, שנמסרה למשטרה לפני זמן־מה. עדי שקר סיפרו שהילד נראה בפעם האחרונה בחברת שכן יהודי. החשוד טען שלא נגע בילד לרעה, אבל השמועה כבר פשטה בכל העיר. חבורות של תושבים התגודדו ליד ביתו של החוטף וקראו קריאות גנאי נגד היהודים.
הילד נמצא חי ובריא אחרי שעות אחדות. הוא סיפר שתעה בדרכו והכחיש שמישהו חטף אותו, אבל הזעם ושבועות הנקם כבר היו באוויר. תושבים מצוידים בנשק צבאו על משרדי הקהילה שלנו, שבהם התכנסו הפעילים המרכזיים מבינינו, כדי לדון בתגובת־נגד להסתה. בטרם הספיקה המשטרה להגיע, נהרגו מיריות הפורעים 42 גברים ונשים יהודים ונפצעו 80.
לא די היה להמון בכך. אנשים מוסתים מיהרו משם אל בית־הכנסת, כדי לפגוע ביהודים נוספים. כעשרה פורעים פרצו פנימה. הם לא מצאו שם איש ובחמת־זעם הניפו גרזינים על ארון הקודש הישן.
לפני 32 שנים, הטיל רב הקהילה שלנו קללה על כל מי שיפגע בארון הקודש. ואכן, אף גרזן אחד לא פגע במטרתו. זה אחר זה נשמטו הכלים מידי המסתערים והם התמוטטו ונפחו את נשמתם בו במקום.
הפוגרום גרם למרבית חברי הקהילה לעזוב. חלקם עקרו לאמריקה ויתרם היגרו לארץ ישראל. כעת נשארו בקילץ רק 54 יהודים וגם אלה עומדים לעזוב בקרוב...