פרולוג
יום האם
14 במאי
ג'ושוע,
אני מתעוררת, קודחת. הגשם ניתך על הזגוגית של חלון התקרה מעליי, ואני פורשת אצבעות על הסדינים, זוכרת שאני לבד. אני עוצמת עיניים ומוצאת את הדרך בחזרה לשינה, עד שאני מתעוררת שוב, מוצפת כאב פתאומי עמוק. אני מתעוררת בתחושת בחילה בכל בוקר מאז שהוא עזב, אבל אני יודעת מייד שהפעם זה שונה.
משהו לא בסדר.
כואב לי כשאני הולכת, ואני זוחלת מהמיטה, על הרצפה המכוסה גרגירי חול ואבק. אני מוצאת את הטלפון בסלון אבל לא יודעת למי להתקשר. הוא היחיד שאני רוצה לדבר איתו. אני חייבת לספר לו מה קורה ולשמוע אותו אומר שהכול יהיה בסדר. אני חייבת להזכיר לו, רק עוד פעם אחת, כמה אני אוהבת אותו.
אבל הוא לא יענה. או גרוע מזה, הוא יענה, וישפוך את כעסו לתוך הטלפון, יגיד לי שהוא לא מוכן להמשיך לסבול את זה, יזהיר אותי שאם אני אתקשר אליו שוב, הוא—
הכאב לופת את גבי חזק כל כך עד שאני לא מסוגלת לנשום. אני מחכה שהוא יחלוף, מחכה לרגע ההקלה המובטח, אבל הוא לא בא. זה לא מה שכתוב בספרים שיקרה, לא דומה למה שהרופא אמר לי לצפות. הם אמרו שזה יהיה הדרגתי. שאני אדע מה לעשות. אני אתזמן. אני אשב על כדור היוגה שקניתי במכירת חצר. אני אשאר בבית זמן רב ככל האפשר, כדי להימנע מהמכונות, מהתרופות, מכל הדברים שעושים בבית החולים כדי לזרז את הופעת התינוק לפני שהגוף מוכן.
אני לא מוכנה. זה שבועיים לפני המועד, ואני לא מוכנה.
אני מתמקדת בטלפון. אני מחייגת לא את המספר שלו, אלא את שלה, הדוּלה — אישה עם פירסינג ששמה אולבּני. פגשתי אותה פעמיים.
אני בלידה עכשיו ולא יכולה לענות לשיחה שלך. אם את—
אני זוחלת עם המחשב הנייד אל חדר האמבטיה ויושבת על האריחים הקרים, מגבת לחה על צווארי והמחשב הדק נח על קו המתאר הבולט של בטני. אני פותחת את האימייל ומתחילה לכתוב מסר חדש אליהן, אימהות־מאי.
אני תוהה אם זה נורמלי. הידיים רועדות לי כשאני מקלידה. יש לי בחילה. הכאב עז. זה קורה מהר מדי.
הן לא יענו. הן יצאו לארוחת ערב, לאכול משהו מתובל כדי לזרז את הצירים שלהן עצמן, לשנורר לגימות מהבירה של הבעלים, ליהנות מערב שקט יחד, משהו שאימהות מנוסות הזהירו אותנו שכדאי לנו לשכוח ממנו. הן לא יראו את ההודעה שלי עד הבוקר.
האימייל שלי משמיע צליל תכף ומייד. פרֵנסי המתוקה. זה מתחיל! היא כותבת. תמדדי את הזמן בין הצירים ושבעלך יפעיל לחץ מתמשך על הגב התחתון שלך.
איך הולך? כותבת נל. עשרים דקות חלפו. עדיין מרגישה את זה?
אני שוכבת על הצד. מתקשה להקליד. כן.
החדר מחשיך, וכשהאורות חוזרים — כעבור עשר דקות, כעבור שעה, אין לי מושג — אני חשה כאב עמום צומח מחבורה במצח. אני זוחלת בחזרה לסלון, שומעת רעש, חיה מייללת, ואז אני קולטת שהקול בא ממני. ג'ושוע.
אני מצליחה להגיע לספה ומשעינה את הראש על הכרים. אני שולחת יד אל בין הרגליים. דם.
אני לובשת מעיל גשם דק על כותונת הלילה. איכשהו אני מצליחה לרדת במדרגות.
למה לא ארזתי את התיק? אימהות־מאי כתבו הרבה כל הזמן על מה שצריך לארוז בתיק, אבל שלי עדיין בארון באמבטיה, ריק. לא איי־פוד עם מוזיקה מרגיעה בפנים, לא מי קוקוס, לא שמן מנתה נגד הבחילה. אפילו לא עותק מודפס של תוכנית הלידה שלי. אני חובקת את הבטן מתחת לאור מעורפל של תאורת הרחוב עד שהמונית מגיעה ואני נכנסת למושב האחורי הדביק והקר ומנסה להתעלם מהמבט המוטרד שעל פני הנהג.
שכחתי את הבגדים שקניתי לתינוק כדי שילבש בדרך חזרה הביתה.
בבית החולים מישהו מכוון אותי לקומה השישית, ושם אומרים לי לחכות בחדר המיון. "בבקשה," אני אומרת לבסוף לאישה שמאחורי הדלפק. "קר לי נורא ויש לי סחרחורת. את יכולה לקרוא לרופאה שלי?"
זה לא הלילה של הרופאה שלי. זאת אישה אחרת, אישה שלא פגשתי אף פעם. אני נתקפת פחד כשאני מתיישבת, ומתחיל לדלוף ממני נוזל שיש לו ריח של אדמה, כמו הבוץ בחצר האחורית של אימא שלי שהייתי מפוררת אותו ומחפשת תולעים, כשהייתי בת שש, על כיסא הפלסטיק הירוק.
אני נכנסת למסדרון, נחושה בדעתי להמשיך לנוע, להישאר זקופה, ונזכרת בפרצוף שלו כשסיפרתי לו. הוא כעס, חזר וטען שסידרתי אותו. דרש שאפּטר מהתינוק. זה יהרוס הכול, הוא אמר. את הנישואים שלי. את השם שלי. את לא יכולה לעשות לי את זה.
אני לא אתן לך.
לא סיפרתי לו שכבר ראיתי את האור הירוק המהבהב של פעימות ליבו, ששמעתי את הריתמוס, חבל קפיצה מסתחרר במהירות, שבקע מהרמקולים בתקרה. לא סיפרתי לו שמעולם לא רציתי משהו כמו שרציתי את התינוק הזה.
ידיים חסונות מרימות אותי מהרצפה. גרייס. זה מה שכתוב בתג השם שלה. גרייס מובילה אותי לחדר, ידיה סביב מותניי, ואומרת לי לשכב על המיטה. אני נאבקת. אני לא רוצה לשכב על המיטה. אני רוצה לדעת שהתינוק בסדר. אני רוצה שהכאב יפחת.
"אני רוצה אפידורל," אני אומרת.
"אני מצטערת," אומרת גרייס. "מאוחר מדי."
אני תופסת בידיה, המחוספסות מיותר מדי סבון ומים של בית חולים. "לא, בבקשה. מאוחר מדי?"
"לאפידורל." נדמה לי שאני שומעת צעדים במסדרון, נחפזים לעבר החדר שלי.
נדמה לי שאני שומעת אותו קורא לי.
אני נכנעת ונשכבת. זה הוא. זה ג'ושוע, קורא לי מבעד לחשכה. הרופאה כאן. היא מדברת אליי, והם כורכים משהו סביב שריר הזרוע, תוקעים לי מחט מתחת לעור, בצד הפנימי של המרפק, בצורה חלקה כמו הלהבים של מחליקיים על הקרח. הם שואלים מי בא איתי, איפה בעלי. החדר מסתחרר סביבי, ואני מריחה את זה. את הנוזל המחלחל מתוכי. כמו אדמה ובוץ. העצמות שלי מתפצלות. אני עולה בלהבות. לא ייתכן שזה בסדר.
אני מרגישה את הלחץ. אני מרגישה את האש. התינוק שלי קורע אותי.
אני עוצמת עיניים.
אני דוחפת.