אנגליה חולמת

'בגלל'

מבוא

 

אם לא היו הביטלס, לא היה שום דבר.

מרקי ראמון, מתופף להקת הפאנק הראמונס, בביקורו בישראל בשנת 2008

 

המראה היה מרתק: שמונה ממנהיגי העולם המתועש התנועעו בהתלהבות לצלילי שירם של הביטלס 'כל מה שאתם זקוקים לו הוא אהבה'. בקיץ 2003 בחרו טוני בלייר, ג'ורג' ו' בוש, גרהרד שרדר, ז'ק שיראק ומנהיגים אחרים מרחבי העולם שהיו בשנות הארבעים, החמישים והשישים לחייהם בשיר זה כדי להעביר את מסר העולם המתועש לשאר חלקי העולם. שפת הגוף שלהם הזכירה נשכחות – ב-15 באפריל 1963 ערכו הביטלס את הופעתם הפומבית הראשונה בלונדון במועדון פיגאלה (Pigalle) שבככר פיקדילי. המועדון נודע באותה תקופה כמרכזן של חבורות ה'מודס'. שנים אחר כך נזכר אחד מהצופים בהופעה: 'זה היה מדהים. כמו סרט הוליוודי. הריקודים פסקו. כולם הביטו והאזינו. בסופו של כל שיר הקהל השתולל – מחיאות הכפיים והצריחות היו מחרישות אזניים.'

 

בשבע השנים שחלפו לאחר אותה הופעה היסטורית אירע דבר כה יוצא דופן בתרבות המערבית עד שהוא ממשיך להלך קסם על אנשים גם ארבעים שנה לאחר מכן. סיפור הביטלס סוּפר פעמים רבות, אך הוא עדיין ייחודי בהיקפו ובדחיסות שלו. ככל שחולפות השנים מאז ימי הביטלס בשנות השישים כך נראה סיפורם מוזר יותר וממצה את הרגע שבו תרבות הפופ היתה עדיין חדשה, נדיבה ברוחה ומלאה אפשרויות חדשות.

 

בישראל כיום ממלאים שירי הביטלס וסיפורם תפקיד מרכזי בטקסי הסיום בבתי ספר יסודיים, במסיבות ריקודים בבתי הורים, במצעדי סיכום של המאה העשרים, בעבודות דוקטורט ובעבודות גמר בבתי ספר תיכוניים, ומחוץ לישראל – מחקרים על אודותיהם מתפרסמים בהוצאות ספרים אקדמיות מכובדות כאוקספורד, הרווארד או קיימברידג'. נושאים ודמויות משירים דוגמת 'יער נורווגי', 'איש משום מקום' או 'אלינור ריגבי' היו לסמלים ספרותיים ולכותרות של ספרי פרוזה. אולפן ההקלטות של הביטלס ברחוב אבי רוֹד שבלונדון (ובמיוחד מעבר החצייה שברחוב) נעשה אתר עלייה לרגל. בינואר 2007 הוציא שירות הדואר הבריטי סדרת בולים עם דמויותיהם של חברי הלהקה, ובמלאות ארבעים שנה להוצאת האלבום סרג'נט פפר ציינו עיתונים חשובים במערב את תרומתה של הרביעייה לתרבות המערבית.[1] הביטלס נהיו אחד מסמליה המרכזיים של התרבות הפופולרית בת זמננו. חברי הלהקה (החיים והמתים) הפכו מכבר מדמויות בשר ודם לתופעה תרבותית: תרבות הביטלס.

 

מעטות הדמויות והתופעות בתרבות הפופולרית המודרנית שקיים לגביהן קונסנזוס על-גילאי, חוצה יבשות ותרבויות. צ'רלי צ'פלין, מרילין מונרו וג'יימס בונד הן בין הבולטות שבהן. מבין השלושה האלה רק צ'רלי צ'פלין האנגלי מזכיר את תרבות הביטלס. צורתו החיצונית, סרטיו, התקופה הסוערת שבה הוצגו ובעיקר הדמויות והמצבים שייצג במדיום חדש יחסית שיקפו חברוֹת רבות והשפיעו עליהן. כמו מונרו ובונד היה המקור להצלחתו של צ'פלין השילוב של דמויות פיקטיביות, יחסי ציבור ותזמון מתאים מבחינה בינלאומית, אבל נוסף על כך ניחן צ'פלין בכישרון וביכולת לייצג קבוצות גיל רבות ולהשפיע עליהן במהלך שנות העשרים והשלושים הקשות של המאה העשרים ולאחריהן.

 

תופעת הביטלס מזכירה במידה רבה את תופעת צ'רלי צ'פלין – גם הם בריטים שהצלחתם האדירה לא היתה מוגבלת למולדתם; מראם החיצוני (בעיקר תספורתם) נעשה סמל לחיקוי; כישרונם כמוזיקאים, השימוש שעשו במדיום חדש יחסית (מוזיקת פופ-רוק המשולבת בטכנולוגיה מתקדמת לזמנה) וללא ספק התקופה שבה פעלו – שנות השישים – כל אלה הופכים אותם, שנים לאחר שהתפרקו, לגוף המשפיע ביותר במוזיקה הפופולרית של המאה העשרים. אלבומיהם, ובמיוחד ריבולבר וסרג'נט פפר, עדיין נחשבים לטובים שבאלבומי מוזיקת הרוק שנוצרו עד היום (שנת 2007).[2] תרבות הביטלס היא במידה רבה הפולקלור של החברה התעשייתית המודרנית.

 

מדפי חנויות המוזיקה כמו גם מדפי חנויות הספרים, עמוסים ביצירותיהם ובמחקרים עליהן. עד כדי כך נפוץ מחקר הביטלס שאפשר לכנותו 'מיזם מוזיקלי-אנליטי פוזיטיבי'.[3] תרבות הביטלס היא כיום נושא למחקר אקדמי מחד גיסא ומרכיב מרכזי בתרבות הילדים מאידך גיסא. התיאורים והניתוחים הרבים של יצירותיהם ושל סיפור דרכם מנסים להסביר את הצלחתם והשפעתם עד היום מכל זווית אפשרית. כך למשל מכונים לנון-מקרטני 'מלחינים' (composers) על פי מיטב מסורת אמני המוזיקה המערבית הגדולים כשוברט ושומן ולא 'כותבי שירים' (songwriters) כדוגמת אמנים אחרים בתרבות הפופולרית המערבית במאה העשרים, וכמו ביצירותיהם של שוברט ושומן פסיכולוגים מנסים להבין את פשטותן הכובשת של המלודיות של מקרטני במונחים הלקוחים מתחום מדעי המוח.[4] ייתכן שזו הסיבה שסוכנות החלל המרכזית בחרה בשירם של הביטלס 'לאורך היקום' כשיר הראשון שנשלח לחלל כדי לתקשר עם חייזרים. אין ספק שצדקה יוקו אונו כאשר ציינה, כבר בשנת 1970, כי המוזיקה של הביטלס נהייתה לפולקלור של התרבות המערבית הקפיטליסטית.[5] יש לשער כי גם בעוד מאה שנים ימשיכו שיריהם להיות חלק מרפרטואר שירי הילדים, שירי הערש ושירי העם האנגליים, אף שהמזמזמים אותם כבר לא יכירו את מקורם.

 

המושג 'תרבות הביטלס' אינו מושג סתמי. מבקר הרוק החשוב ניק קון (Cohn) היה הראשון שטען כי הביטלס 'אכן עושים מוזיקה טובה, אך מה לרוק ולמוזיקה טובה?'[6] הוא ורבים אחרים טוענים כי שירי הביטלס ותרבות אוהדיהם חסרים את הלהט המהפכני, המיני, האלים, היצרי, המפלצתי, הקולני, התוקפני שמאפיין את תרבות הרוק והפופ. ואכן הביטלס שונים ממפלצות הרוק שאנו מכירים – הם היו יצירתיים בהשוואה לאמני הרוק האחרים שהשתמשו בקונבנציות הרגילות של הרוק; הם היו תגובה כריזמטית קולקטיבית לתקופה שבה פעלו; הם היו פופולריים וגם עמוקים. שיריהם (כביטלס עצמם) – חייכניים, חכמים, נגישים, בעלי קסם צונן, מתונים ושלווים. הם פונים ומדברים אל לב כל אחד ואחת בעולם המערבי ולא רק שם – אף ביפן ובקזחסטן אוהדיהם רבים.[7] שיריהם של הביטלס, כשיריהם של יוצרים גדולים אחרים בעולם התרבות הפופולרית, הם רק היבט אחד בהיסטוריה שלהם ושלנו כאחת, שהרי חלקם של הביטלס בתרבות חיים שלמה הקשורה לתקופה מכרעת בתולדות התרבות המערבית המודרנית (תרבות ה'סיקסטיז') הוא משמעותי ואולי אף הבולט ביותר. הדימויים הפופולריים שיצרו נגעו בחיי היום-יום של מיליוני צעירים וצעירות לבנים במערב. נורמליוּת והנאה הן מושגי מפתח בתרבות הביטלס.

 

למרות יומרת הזעם והמרד של הרוק, במשך כל שנות קיומו לא איים הרוק באמת על הממסד. כוכבי הרוק יצרו רושם מרדני, זה היה חלק מכוח המשיכה שלהם, אך היה זה רושם ותו לא. במובן זה הביטלס היו המייצגים הטבעיים ביותר של תרבות הרוק שאינה מתיימרת למרוד, ומכאן כוח המשיכה הרב שלהם. תרבות הביטלס, כתופעות תרבותיות פופולריות אנגליות אחרות, היא תופעה תרבותית מוזיקלית-פופולרית ייחודית מחד גיסא, אך כזאת הנעוצה היטב בתרבות האנגלית שעיקרה מתינות, איפוק ומסורת מאידך גיסא.

 

אולי קון צודק: הביטלס אינם המייצגים 'הטבעיים' של תרבות רוק או פופ כלשהי – הם מייצגים אורח חיים ועולם דימויים המתעלים מעל אגדת הרוק שתמציתה היא המשפט 'סקס, סמים ורוקנרול' וגם סותרים אותה במידה רבה. הביטלס, יותר מכל להקת פופ אחרת, היו אורח חיים. לנון הכיר בכך כבר בשנת 1963 כאשר אמר לסופר האמריקני מיכאל בראון (Braun): 'זה לא עסקי שעשועים – זה משהו אחר. זה שונה מכל דבר שמישהו העלה בדעתו. אי אפשר להמשיך מכאן לחיים רגילים. אתה עושה זאת ואז גומר.'[8] לנון לא ידע, כמובן, כי שנה לאחר מכן, כבר לאחר ביקורם הראשון והסנסציוני בארצות-הברית, יהפכו הוא וחבריו מבדרני מוזיקה לאמנים, ליוצרים. שבע-עשרה שנה לאחר מכן, לאחר שנרצח לנון, דבריו מקבלים משמעות טרגית.

 

הספר שלפנינו ינסה להציג היבטים מרכזיים בתרבות הביטלס מתוך ההקשר המאוד אנגלי שלה. אין הוא המדריך לסיפור חייהם או למהפכנותם המוזיקלית. על נושאים אלו קיימת ספרות ענפה, אף בעברית. הספר יפנה את תשומת הלב לאותם הסברים שיאירו לציבור הקוראים, גם אלה שאינם אוהדים במיוחד את הלהקה (ויש כאלה!), את הסיבות והתנאים להצלחתם הבינלאומית וינסה לתת פירוש חדש ומקורי לאותן תופעות הקשורות לביטלס ואשר חשבנו כי אנו יודעים עליהן הכול. בעיני, הבסיס להבנת התופעה הוא 'אנגליוּתם' של הביטלס ומכאן שמרנותם וחסרונה של רוח הרדיקליות והמהפכניוּת בתרבותם. בשנות השישים הסוערות, המתירניות והרדיקליות קראה תרבות הביטלס (בדפוסי התנהגותם של חברי הלהקה ובעיקר בשורה ארוכה של שירים מלהיבים, מקוריים וחדשניים) לסדר, ליציבות, לחזרה לעבר, לזיכרונות ילדות ובמידה רבה לשמרנות. בכך קלעו ללב רבים בעולם המערבי שאולי חלמו להשתתף באורגיית ה'סיקסטיז' אך בסתר לבם שאפו 'לחזור הביתה בשלום', לשמור על המסורת, על התא המשפחתי ועל חיים יציבים. איני חושב שבספר זה אוכל להסביר באופן מלא את הצלחת הביטלס. איני יודע אם אפשר למצוא הסבר כזה. ייתכן שאפשר להסביר את התופעה הסבר חלקי בעובדה שמאז שנות השישים מבוגרים רבים חשים מחדש את רגע ההתרגשות למשמע צלילי הביטלס ונזכרים במקום ובזמן המדויקים שבהם היו כאשר אלו נשמעו. רבים זוכרים היכן ובאיזו סיטואציה היו ברגע שבו שמעו לראשונה את סרג'נט פפר. אלו הביטויים הבולטים ביותר לגדולתה של הלהקה, דוגמה נדירה ליכולתם להיות הכול לכולם ועדיין להישאר נאמנים לעצמם. הם חשפו את זהותם כקבוצה, כלהקה, כמשפחה ונבדלו בכך מלהקות אחרות. ייתכן שבאורח חייהם 'המשפחתי' שיקפו את שאיפותינו הנסתרות להיות חלק מקבוצה וממשפחה. החברוּת והאחדות שכה אפיינו אותם ושמקורן במוצאם ממעמד הפועלים בליברפול העמיקו דימוי זה. גם התפרקותה של הלהקה – היעלמות ארוכה ומרירה – דמתה לפרק בחיי משפחה, או ליתר דיוק – בחיי נישואין המתפרקים לאטם.

 

השפה העברית היא בין היחידות שבה לא הופיע כלל עד היום מחקר מקיף על תרבות הביטלס. אמנם, נפתלי וגנר מנסה בספרו שבע השנים הטובות (הוצאת מאגנס, תשנ'ט) להשלים את החסר בניתוח מוזיקלי של שירי הביטלס ומצטרף למקהלת המהללים את המלחינים לנון ומקרטני, אך היעדרותם של תיאור התופעה ושל הסבר שלה מן הבחינה ההיסטורית, התרבותית והחברתית מזכירה את האיסור על כניסתם לישראל בשנת 1964. נראה כי זולת שיריהם לא רואים בישראל בתרבות הביטלס תרבות ראויה להתייחסות מעמיקה. בספר זה אני מבקש למלא את החסר.