למה "מילים הורגות"?
(במקום הקדמה)
שלא כמו פגיעות פיזיות - פגיעות מילוליות אינן תופסות כותרות בעמודים הראשונים, וגם המשטרה אינה מתערבת כשהן מתרחשות, אבל זה לא מפני שאין נפגעים. יש להן יכולת הרס חסרת גבולות, אבל הן משאירות אחריהן מתים־חיים הממשיכים להלך ולנשום ולעבוד, ולכאורה הרי "לא קרה להם שום דבר".
עזרה נקודתית שביקשה ממני חברה העוסקת בפסיכודרמה בעבודה אקדמית שנדרשה להגיש, הנביטה אצלי את הזרע לכתיבת הספר הזה, שתהליך צמיחתו והבשלתו נמשך כמעט חמש שנים.
החברה הציגה בפני טקסטים שכתבו למענה נשים, אשר טענו כי המערכת הזוגית שלהן מסבה להן סבל רב, אך הן לא ידעו להגדיר מה בדיוק גורם להן להרגיש רע כל כך.
הטקסטים האלה תיעדו דיאלוגים שגרתיים בינן לבין בני זוגן, ואני התחלתי לבדוק אותם בניסיון למצוא את התשובה לשאלה: "מה במילים האלה גורם לי להרגיש רע כל כך?" למעשה, היתה זו יריית הפתיחה לספר, כי ברגעים אלה הבנתי שהמילים האלה מאחסנות בקרבן כלי נשק סמוי, שהגיעה העת לבחון לעומק את מידת קטלניותו.
ככל שהעמקתי בחקר הנושא ותיעדתי עוד טקסטים ודיאלוגים משגרת יומן של עשרות רבות של נשים, גיליתי שאפשר לזהות תבניות לשון קבועות, שבתנאים מסוימים, בהקשרים מסוימים ובמינון מסוים - עלולות לשמש כלי נשק הרסניים ביותר.
כלי הנשק האלה הן אותן "מילים הורגות" שמושרשות עמוק בשפתנו, ואשר לכאורה משמשות אותנו ביומיום, אך בדרך כלל איננו נותנים את דעתנו לפעילותן הסמויה, הקטלנית. את התעלולים הלשוניים שבאמצעותם הן פועלות במסלולן הסמוי כיניתי "משתיקי קול", ובין הטקסטים הרבים שקיבלתי לידי זיהיתי יותר מעשרים סוגים של "משתיקי קול" כאלה. את כולם פירטתי כאן, בפרק "מילים מתחפשות".
האומנם "מילים הורגות"?
כן. הן הורגות משום שלאלימות הנפשית הסמויה והגלויה יש כוח להמית את קורבנותיה; כשאדם חי בפחד מתמיד מפני ביקורת נוקבת, נזיפות, התבטאויות שונות של חוסר הערכה והשפלות - הוא מנסה להגן על עצמו באמצעות ציות לזולת וריצויו. הוא לומד שכדי למנוע מתקפות מילוליות צפויות הוא צריך להיות קשוב לתוקף ולהשביע את רצונו. כך הוא מתרגל להיות מתוכנת על פי משאלות הזולת ודרישותיו, לפעול דרך עיניו וראשו של התוקף, רצונותיו, צרכיו ושגיונותיו, ולהתעלם מצרכיו שלו, מרצונותיו וממשאלותיו. כך הוא לומד בעצם למחוק את האני שלו ושוכח מי הוא באמת, ולא רק במפגשיו עם התוקף, שכן ביטול העצמי הופך לחלק מזהותו. והמחיקה הזאת היא מוות נפשי. לא פחות.
למה זה חשוב?
כי זה נוגע בכולנו. בכל אחת ואחד מאיתנו.
במשך שלושים שנה אני עוסקת בחינוך לשוני. לאורך כל דרכי המקצועית אני לומדת ומלמדת על אודות המילים - מקורותיהן, דרכי היווצרותן והשפעתן. העמדתי דורות רבים של תלמידים בישראל, על כל חתכי האוכלוסייה שבה: תלמידי תיכון ואנשים מבוגרים, מחוננים ומתקשים, ותיקים ועולים חדשים, סטודנטים במכינות אקדמיות, שוטרים, וגם אסירים מאחורי חומות הכלא. אך מתחילת דרכי בחינוך לשוני ראיתי את עיקר עבודתי ושליחותי פחות בהוראת הלשון העברית כ"עוד מקצוע" בתוכנית הלימודים, ויותר בעיסוק בשפה כמשקפת את עולמנו הפנימי, את תרבותנו, מחשבותינו, רגשותינו ואת אופיו של השיח הפנימי של אדם עם עצמו והשיח עם סביבתו.
ככל שהתעמקתי בנושא יותר, כך התעוררו בי יותר סקרנות ועניין, שכן בשבילי זו היתה התנסות מרגשת וחיה בלימוד ובטיפול אמיתי בקשר ההדוק שבין השפה לבין המציאות הפיזית והנפשית.
כתיבה של ספר כמו מילים הורגות, המתאר את מסעה הדורסני של האלימות המילולית הגלויה והסמויה בחיינו, היא מורכבת ומסובכת לא רק בגלל השזירה בין שני תחומי הדעת - הלשוני והפסיכולוגי - אלא גם מן ההיבט הרגשי; שהרי אין אדם (כמעט?!) שאינו יכול למצוא את עצמו משני צדיה של תופעת האלימות הנפשית בכלל והאלימות המילולית בפרט - מי כתוקף ומי כקורבן, או מי כמחליף תפקידים בהתאם לנסיבות החיים. ומי שנכנס בעובי הקורה הזו יודע - התופעה הזאת, ובעיקר פניה הסמויים, נוגעת בכולנו, ואולי אף ללא יוצא מן הכלל.
בתפקידי השונים במהלך חיי - כאם, כבת, כאחות, כרעיה, כחברה וכאשת חינוך, נחשפתי שוב ושוב למצבים שבהם אנשים, ואני כמובן בתוכם, לא הבינו מה בדיוק מעיק עליהם, לא ידעו לשים את האצבע על אותו "משהו" מרגיז, דוקר, מעליב, פוגע או משפיל שהם חווים במערכות היחסים השונות שלהם. אנשים מרבים לדבר על "קשיים בתקשורת", "פערים שאינם ניתנים לגישור", "משברים זמניים" וגם "משברים שאינם זמניים", אבל כמעט כולם מתקשים לאתר את הגבול הדק לעתים שבין ההתבטאויות המעיקות והפוגעות, שהן עדיין בחזקת "טבעיות" ושייכות לחלק משגרת חיינו, לבין התבטאויות וסוגי תקשורת פוגעניים, הגובלים בדיני נפשות.
כאשר המשכתי וחלקתי את ממצאי עם אנשים בנסיבות ובהזדמנויות שונות, גיליתי סקרנות רבה והתעניינות אמיתית בנושא. במקרים מסוימים האמירות והביטויים אותם הזכרתי עוררו אצל השומעים דווקא את הד הילדות ובית ההורים. היו שמצאו בהם את נימת היחסים שלהם עם בני זוגם, והיו שדיברו בכאב רב על יחסיהם עם ילדיהם הבוגרים.
נשים שנחשפו לממצאי במכוון או באקראי, פשוט ביקשו בפירוש: "תכתבי גם על...", "תרחיבי בנושא...", ו"אל תשכחי את...". לא היה לי ספק - הדברים נוגעים בכולנו ולכולנו. האמירות והמשפטים בהם עסקתי, לכאורה כל כך טריוויאליים, והיומיום של כולנו מלא בהם, ובכל זאת יש בהם משהו רב־עוצמה והשפעה, שבמידה רבה משפיע על איכות חיינו והופך אותם למה שהם, וככל הנראה הם הרבה פחות טובים מכפי שיכלו להיות.
למה "אנחנו" ולא "אני"?
את הספר כתבתי אמנם בעצמי, אבל לא לבדי. זו גם התשובה לאלה השואלים אותי מדוע אני משתמשת ככותבת בגוף ראשון רבות, "אנחנו", לכל אורכו של הספר.
מילים הורגות נולד מתוך אינספור ראיונות, שיחות ומפגשים עם נשים, שאת כולן אני רואה שותפות לכתיבה שלי, ואני חשה שזכיתי להיות שליחתן. עשרות הנשים שרואיינו יכולות למצוא את עצמן בספר, וכמותן לא נפקד מקומן של חברות, מכרות ונשות מקצוע עמן שוחחתי, ומהן למדתי רבות.
לצד אלה יש כמובן חלק נכבד בספרי לפסיכותרפיסטיות המנוסות, שליוו אותי בנאמנות בלימוד הנושא, בעצה ובהדרכה בתחום ההתנהגות והפסיכולוגיה; אלימות מילולית היא התנהגות לשונית, והן היו שם למעני ולמען הקוראים בהתמודדות עם המשמעויות של המידע שאספתי.
לסיוע בלימוד ההיבט הפסיכולוגי־התנהגותי של התופעה פניתי אל שתי נשות מקצוע:
לשמחתי, נענתה לאתגר חברתי זה עשרים ושלוש שנה, ארלט גדי־אטלס, פסיכותרפיסטית ותיקה ומנוסה, תלמידתו של ארנו דז'רדן. ארלט סיפקה לי את העזרה לה הייתי זקוקה: היא הביאה עמה את ניסיונה העשיר, ידע רב, התבוננות עמוקה, מגוונת ואף חדשנית באספקטים שונים של התופעה, הבנה ורגישות רבה בהתייחסותה המקצועית והאנושית לנושא האלימות הנפשית וההתעללות הנפשית, וסייעה לי בכתיבה של חלק ניכר מן הסוגיות הפסיכולוגיות שנדרשנו להן.
במקביל, הקפדתי לקיים פגישות ייעוץ ולימוד בסוגיות הקשורות באלימות ובהתעללות נפשית אצל האנליטיקאית היונגיאנית ינינה זימנובוצקי, אף היא פסיכותרפיסטית ותיקה ומנוסה, מרצה בתחום הגישה היונגיאנית בסמינר הקיבוצים. בתבונה רבה, בידע וברגישות, ליוותה אותי ינינה לאורך כתיבת הספר, ועזרה לי להגיע להבנות ולתובנות עמוקות בנושא אשר הנחו אותי לאורך כל תהליך הכתיבה.
ינינה היתה ילדה קטנה כאשר פלשו הנאצים לעיירת מגוריה בפולין, ורצחו את אמה. בתוך התופת האירה לה קרן אור, והיא נאספה בידי צעירה נוצרייה, יפת נפש ומראה, שהצילה אותה והיתה לה לאם שנייה. חוויית המוות, היתמות והגדיעה - בצד ההישרדות, ההצלה והאהבה שידעה, עיצבו את ינינה כאדם וכאשת מקצוע, ולמן הרגע הראשון ידעתי שהיא תהיה לי המורה הנכונה לספרי, שכן בדרכה השלווה, התומכת והעדינה היא לוחמת נחושה, נחרצת ואמיתית נגד כל סוג של התעללות, ובכל זאת נעדרת מרירות ושנאה, ומאפשרת לאופטימיות ולאמונה באדם להוביל אותה ואת עבודתה.
כך, למעשה, נכתב הספר בידי נשים, אל נשים, על אודות נשים ובשביל נשים (אבל לא רק), ומכאן "אנחנו" ולא רק "אני".
מדוע נשים, ומדוע לא רק נשים?
אלימות, על כל סוגיה, מופעלת תמיד בידי החזק כלפי החלש ממנו (לפחות בנקודת הזמן בה היא מתרחשת), ומכאן שבמערכות זוגיות היא נפוצה יותר כלפי נשים. יחד עם זאת, ידוע, ברור ומובן שגם גברים רבים סובלים מהתעללות המופעלת עליהם בידי נשים, גם אם המחקרים מוכיחים כי מספרם קטן בהרבה ממספר הנשים הסובלות מכך בנסיבות דומות.
במהלך עבודתי אספתי עדויות שונות ומגוונות על אלימות נפשית במערכות יחסים, אולם בחרתי להתמקד בספר דווקא בהכאה הנפשית שמופעלת כלפי האישה במערכות זוגיות, משתי סיבות הקשורות זו בזו:
הראשונה היא משום שהרוב המכריע של העדויות שהובאו בפני היו של נשים שתיעדו דיאלוגים ואמירות בשיח הזוגי שלהן. זאת, על אף ניסיונותי להשיג טקסטים דומים מידי גברים, שרובם הגדול נכשל. אין ספק שעובדה זו כיוונה את כתיבתי והשפיעה עליה.
הסיבה השנייה היא שבמערכת הזוגית יחסי המִגְדָר* הם ממד נוסף ומשמעותי בעצם התרחשותה של האלימות. במילים אחרות: קיים קשר של גומלין בין יחסי הכוחות בין המינים ועליונותו החברתית של הגבר בכלל, לבין מעמד האישה בתא המשפחתי ובמערכת הזוגית בפרט.
[*יחסי מגדר הם יחסים בין המינים המבוססים על שונוּת חברתית־תרבותית ולא רק על שונות ביולוגית.]
בעת הכתיבה לא ראיתי לפני רק נשים ישראליות כקהל יעד, אף שהרוב המכריע של המרואיינות במחקרי היו ישראליות (האחרות, אגב, אמריקניות), ולמרות העובדה שלאורך הספר אפשר למצוא התייחסויות ייחודיות רק לשפה העברית ורק לחברה הישראלית.
כאשר מדובר באלימות נפשית נשים חשופות לכך באשר הן נשים, ללא קשר למדינה בה הן חיות, לחברה הספציפית לה הן משתייכות ולתרבות הייחודית שבה צמחו. אלימות כלפי נשים מופעלת בכל החברות, בכל הדתות, בכל העדות. גם רמות השכלה גבוהות, מקצועות בכירים ומעמד כלכלי־חברתי גבוה אינם מבטיחים יחס שוויוני כלפי נשים בבית, או הגנה מפני האלימות הנפשית.
המכנה המשותף לכל הנשים החשופות ליחסים שיש בהם מידה רבה של אלימות נפשית הוא שהן מתקשות לזהות אותה, להגדיר אותה; הן מבולבלות, נבוכות וכואבות, ולא תמיד מבינות מדוע.
יחד עם זאת לא שכחתי כאמור אף לרגע, עוד בתחילת עבודתי וגם במהלכה, שאלימות נפשית אינה מופעלת רק כלפי נשים. זוהי תופעה חברתית כללית, ממנה סובלים אנשים בכל מסגרת אנושית, אינטימית יותר או פחות: במערכות זוגיות, במקומות העבודה, ילדים במשפחותיהם, בבתי הספר ובפנימיות, הורים עשויים לסבול ממנה מבניהם הבוגרים, חיילים פוגשים בה בצבא, ואפילו אנשים שכביכול יש בידיהם עוצמה רבה וכוח עשויים להיות קורבן שלה במסגרות שונות ובמערכות יחסים שונות.
קשה ומסובך לזהות אלימות נפשית, בעיקר בגלל הזרוע הסמויה שלה, זו המכה מתחת לפני השטח, ובשל דרך התנהלותה הפתלתלה, המתעתעת והמטעה. זו עוטפת אותה בשכבות מסוות, שאותן צריך לקלף שכבה אחר שכבה, כדי להבין מה באמת עומד מאחוריה. את מלאכת הקילוף הזאת ניסיתי לעשות בספר שבידיכם.
מה החידוש כאן ולמי מיועד הספר?
ככל שהצלחתי לבדוק (ואני מקווה שבקביעה זו איני חוטאת כלפי עבודתו של שום חוקר אחר), הספר שלפניכם, שהתגבש בעקבות המחקר הזה, הוא מסמך ייחודי משני היבטים: ראשית, הוא בוחן את נושא האלימות המילולית בפרט ואת האלימות הנפשית בכלל באופן מקצועי ובהיקף רחב משני ההיבטים של התופעה - הלשוני וההתנהגותי־פסיכולוגי, ואלה שזורים זה בזה לאורכו של הספר. החידוש הנוסף הוא שרטוטם של דגמים לשוניים מובנים, אותם "משתיקי קול", אשר בהקשרים מסוימים משמשים כלי קיבול למסרים הנושאים עמם אלימות סמויה, ודווקא בשל היותם מוכרים, נפוצים ולכאורה "תמימים", כוחם ההרסני רב.
הספר הזה מיועד לכל אותן נשים המבקשות ללמוד על חייהן, להבין טוב יותר את המציאות בה הן חיות, להסביר באופן מדויק יותר את הקורות להן, ולפעול נכון יותר על מנת לשמור על עצמן ולהיטיב עם עצמן.
הוא עשוי לסייע לא רק לאישה המצויה בתוך מערכת מתעללת, אלא לכל אישה הנמצאת בשלבי בחירת בן זוג, שכן המקרים המתוארים בספר מלמדים כי גם המחזר הנלהב והשרמנטי ביותר עלול להתגלות בהמשך כאדם אחר לחלוטין, ויש גם סימנים מבשרים שאפשר להכירם, לזהותם ולהיעזר בהם כאותות אזהרה.
המפגש עם הנשים הרבות לימד אותי כי הידע העולה מן הספר על אודות אלימות נפשית כלפי נשים, חשוב לכולנו, לכל הנשים באשר הן, גם אם איננו חוות זאת כבנות זוג. הוא חשוב לנו כבנות, כאמהות, כאחיות, כחברות, כנשות מקצוע, כבני אדם.
אבל גם מתגובות של גברים שקראו את כתב היד, וגם בזכות המידע הרב שקובץ כאן לראשונה - אין לי ספק שימצאו בו עניין גם גברים רבים: אלה המעורבים ביחסים דומים, אבות המעוניינים להבין את חייהן של בנותיהם, הורים הרוצים להצמיח ילדים שיהיו לבוגרים בריאים בנפשם וחסונים נפשית, וגם בני זוג אשר יכולים למצוא את עצמם בעמדת התוקפים ומזהים עצמם כנגועים ביסודות אלימים, אך מעוניינים להחלים מן הרוע המשתלט עליהם ולצאת אל החופש ואל החיים הבריאים.
אני מקווה שהספר הזה יעזור לכל הקוראות והקוראים לבחון את מערכות היחסים שלהם, ללמוד כיצד לשפר אותן, ולבדוק מתי בדיוק המילים שהתרגלו לשמוע ולהשמיע הופכות לאקדח טעון המופנה לעתים כלפיהן או כלפיהם ולעתים הם המפנים אותו כלפי האחר או האחרת.
ניני גוטספלד־מנוח
