כאן יעל וייס, תל אביב

פרק ראשון:1
האירוע ששינה את חיי
 

(או: אני יוצאת להכין כתבה על חיות הבר בערבה וזוכה לתהילת עולם בנסיבות מאוד לא משמחות)
 
"לטובת מי שמצטרף אלינו ברגע זה, הנה סיכום הדברים כפי שהם ידועים לנו עד כה: לפני כעשרים דקות החריד את המדבר פיצוץ אדיר. אוטובוס שעשה את דרכו מאילת צפונה התפוצץ, במה שנראה לפי שעה כמו עוד פיגוע בשרשרת הפיגועים הטראגית שידעה מדינת ישראל. המראות בשטח קשים לעיכול, וכוחות ההצלה עדיין עושים את דרכם למקום".
בפנטזיה הכי פרועה שלי - ומי שמכיר אותי יודע שהראש שלי עמוס בפנטזיות לא ממומשות - לא דמיינתי שאמצא את עצמי בשלב כלשהו בחיי עומדת בלב המדבר עם נעלי העקב הכי טובות שלי, חצאית מחויטת וחולצה מכופתרת ששאלתי מבוטיק יוקרתי בכיכר המדינה, שכבת מייק אפ עבה וחסינת חום ומיקרופון של ערוץ החדשות, ומדווחת על פיגוע קטלני. לנוכח העובדה ששום דבר לא הכין אותי לסיטואציה - בכל זאת נסעתי להכין כתבה על הכחדותם של חיות הבר בערבה ולסקר את אליפות ישראל בריקודים סלוניים שהתקיימה בבית מלון מתפורר באילת - שלפתי את ז'רגון הדיבור של כל כתבי החדשות, שכלל שלל קלישאות, לא מעט גמגומיי 'הא הא', ארשת פנים א־לה אהוד יערי עם הטיית הראש בזווית שמאלה על שם אילנה דיין, ושפע טריקים עיתונאיים למריחת זמן. חודשים של אבטלה מאונס, סריגת צעיפים וגרבי צמר שלא בדיוק היה לי למי לתת, קיטור למוות של שתי קופסאות פרלמנט ליום, ורביצה אינסופית מול הטלוויזיה, מעולם לא נראו מוצדקים יותר. בלי שממש התכוונתי לכך, למדתי בעל פה את כל המשפטים השחוקים ששימשו את כתבי הטלוויזיה באירועים מסוג זה, כולל סקאלת מבטים דרמטית ומאיימת במיוחד.
אם לא די בכך שעיני האומה נישאו אלי - היינו הערוץ היחיד שדיווח מהשטח - מצאתי את עצמי מנהלת בשידור חי פינג פונג מילולי בנושא גופות מדממות עם אורי אורן, מגיש החדשות המסוקס של ערוץ החדשות ודמות קבועה במצעד הרווקים המבוקשים של כל מוספי הבידור. עד לאותם רגעים לא ידעתי שאורי מסוגל לדבר ואפילו באמפטיה, כיוון שהתקשורת בינינו התחילה והסתיימה במשפטים שעיקרם 'תביאי לי', 'תכיני לי' ו'תעדכני את מוטי'. לגלות שאוצר המילים שלו רחב הרבה יותר ושהוא יודע לעשות עוד כמה דברים חוץ מלחלק לי הוראות, היה שינוי מרענן, למרות הנסיבות המצערות בהן זה קרה. להבין שהוא אפילו יודע שקוראים לי יעל וייס, כמעט שהביא אותי לאורגזמה.
"יעל, האם את יכולה לתאר לנו את מה שאת רואה עד שהמצלמה תתמקם בזווית צילום נוחה ותעביר לנו תמונות חדשות?", הוא שאל בקולו הממלכתי, זה שהוא שמר לאירועים דרמטיים במיוחד.
אני אוהבת שאנשים פונים אלי בשמי הפרטי. יש בזה, בעיניי לפחות, משהו קסום וראשוני, רק שבשגרה אנשים כמעט שלא משתמשים בו. בשביל אמא אני 'פרח', סבתא קוראת לי 'אפרוח', החברים מהבית קוראים לי 'טינקרבל' בגלל שאני מעופפת, רענן, השותף שלי לדירה, קורא לי 'שרלילית' למרות שאני חסודה יחסית אליו, והפקידה מהבנק, שמתקשרת לבשר על עוד צ'ק שחזר, קוראת לי 'גברת וייס'.
"יעל, האם את עדיין איתנו?", פנה אלי אורי בזמן שעיני סירבו לעכל את הזוועה שנגלתה אליהם כשהתקרבתי לשלד האוטובוס המפויח. זעקות הפצועים, שנשמו את נשימותיהם האחרונות, ניסרו את השקט המדברי. צחנת הגופות החרוכות הייתה מבחילה ונאבקתי בעצמי שלא לאבד את ההכרה.
"יעל וייס את איתנו?", הוא המשיך לקרוא לי עד שגילה סימני ייאוש. "ככל הנראה השידור עם כתבתנו נקטע. עד שנצליח לחדש את הקשר עם יעל וייס, שנמצאת באזור הערבה, במקום בו התרחש לפני מספר דקות פיגוע אדיר מימדים, נעבור לאולפן שלנו בירושלים, שם נמצא נציג הקואליציה...".
"אורי, אני איתך", מיהרתי להציל את תהילת העולם שנפלה לחיקי. "בהמשך לשאלתך, אורי, כוחות ההצלה הגיעו לשטח ממש ברגע זה ומטפלים במצב. עם זאת, התחושה העיקרית פה, אורי, היא תחושת ייאוש עצומה. לראות את זה מקרוב הופך את המילה 'פיגוע' ליותר ממילה שחוקה שהתרגלנו לגלגל על הלשון. אני מסתכלת מסביבי, אורי, והלב בוכה לנוכח הזוועה שנגלית לעינינו, זוועה שאנו בוחרים בדקות אלו שלא להראות לכם. קשה להאמין שלרוע ולשנאה אין גבולות, אבל נדמה לי, אורי, שהיום נחצו כל הקווים האדומים. בלתי נתפש שמישהו יכול היה לתכנן בקור רוח פיגוע רצחני כל כך, אבל אין לי ספק, אורי, שהשאלה 'למה?' תהדהד עוד זמן רב בקרב כל מי שנמצא כאן כרגע".
אורי, אורי, אורי, אורי, אורי, אורי. שש פעמים אורי בתיאור אחד. מגיעה לי סטירה מצלצלת על כך שלא הצלחתי להימנע מהשגיאה שעושה כל כתבת בשידור החי הראשון שלה - להזכיר את שם המגיש באולפן ללא הכרה כמי שזקוקה לקרש הצלה - ופרס על מפעל חיים, על זה שבכל זאת הצלחתי להעביר דיווח נוסף מבלי לאבד את הכרתי.
"האם ידוע לך מה מספר ההרוגים ומה מצבם של הפצועים?", הוא שאל.
"אורי", אמרתי ומיהרתי לקלל בליבי לאחר ששוב הזכרתי את שמו. "בשל המיקום המבודד בו התרחש הפיגוע, הפצועים טרם פונו על ידי כוחות ההצלה, שהגיעו לשטח לפני שניות אחדות. לפני מספר רגעים נחתו כאן שלושה מסוקים צבאיים מבסיס מצפה רמון, והפינוי לבתי החולים צפוי להתחיל בכל רגע". עצרתי את רצף המילים ושיניתי את הטון. ידעתי שהמילים הבאות שאגיד עלולות לסיים את הקריירה העיתונאית שלי בטרם ממש החלה, אבל החלטתי להעיז. "אם לומר את האמת, אני והצוות שאיתי מרגישים צורך לסיים כרגע את הדיווח ולהצטרף למחלצים שנמצאים בשטח עד שיגיעו לכאן כוחות הצלה נוספים. ברשותכם, נפסיק את השידור החי לכמה רגעים".
"גשי לסייע לפצועים ובתור נציגת צוות החדשות הראשון שהגיע למקום האירוע" - אורי לא פספס את ההזדמנות לציין שמדובר בסיקור בלעדי שלנו - "חזרי לדווח לנו מייד עם הגעתם של כוחות הצלה נוספים לשטח".
אני לא בטוחה שהמעשה שהחלטתי עליו היה מקובל. פעם ראיתי באיזו תוכנית פאנל מנומנמת בערוץ הראשון דיון על הדילמה המוסרית הזו של צלמים, אם לסייע לפצועים או להמשיך לצלם אותם נאנקים מכאב. מה היו תוצאות הדיון לא ידעתי, כי בשלב כלשהו נרדמתי, אבל הרגשתי שבין לחזור בלופ על קלישאות שחוקות לבין מתן עזרה, הניסיון להציל חיים מנצח. לא שהיה לי ניסיון בכך - בשיעור העזרה הראשונה היחיד שהייתי בו בצבא אפילו הנשמה מפה לפה לא הצלחתי לעשות כמו שצריך - אבל זעקות הכאב של הפצועים ניסרו את המדבר ואת ליבי, ולא אפשרו לי להמשיך בשידור. תיארתי לעצמי שכשאחזור למרכז, יהיו כמה אנשים בערוץ שיהיה להם מה לומר לי בעניין. זה לא הפריע לי במיוחד.
ברגע ששלפתי מהאוזן את אוזניית השידור שחיברה אותי לאולפן שנמצא בגבול תל אביב־רמת גן, הרגשתי סחרחורת. אם השיחה הקצרה עם אורי הצליחה להחזיק אותי מפוקסת, ברגע אחד חזרתי להיות הבחורה שחלמה לכבוש בסערה את העיר הגדולה, ואיכשהו נקלעה לזירת פיגוע שגרמה לה לחשוב שוב אם כל העניין היה כדאי. המראות שנגלו לעיניי הזכירו פרק עתיר תקציב מתוך סדרת אקשן חצי בדיונית שנהגתי לראות בימים בהם הייתי מובטלת, ורק הריח המצחין שהשתלט על האוויר החזיר אותי למציאות ושידר לתאי המוח שלי שאני לא נמצאת בהוליווד. החום המדברי והמחניק של סוף חודש אוגוסט התערבב עם אדי החום שנפלטו מהאוטובוס הבוער. אם לגיהינום יש גרסה טלוויזיונית, חשבתי לעצמי, ככה זה בוודאי מרגיש.
מטרים אחדים משרידי האוטובוס המפויח הייתה מוטלת ילדה קטנה. מה שהיו עד לפני כמה דקות תלתלים ברונטיים או שיער חלק בלונדיני, הפכו לקיסמי שיער חרוכים. מתחתם הציצה קרקפת פצועה ומדממת.
"אל תדאגי, הכול יהיה בסדר. אני אשמור עלייך", לחשתי לה בעדינות בזמן שהנשימות שלה הפכו איטיות וכבדות, כאילו נאבקה בעצמה שלא לוותר על הקרב האבוד למדי. "את חייבת להישאר איתי", התחננתי. "עוד כמה דקות יגיעו לכאן אמבולנסים וייקחו אותך ואת אבא ואמא שלך לבית החולים. את תראי שהכול יהיה טוב", המשכתי לשקר לה, למרות שהיה לי ברור שהסוף לא יהיה טוב.
הבטתי בה בחוסר אונים בזמן שהמשיכה לנשום בכבדות כשעיניה פקוחות לרווחה. מכיוון שהזיכרון שלי באותם רגעים הצליח להכיל רק את מילות שיר הפתיחה של סדרת הטלוויזיה 'הלב', התיישבתי לידה, אחזתי בידה הקטנה ושרתי לה. מדי פעם עצרתי והתחננתי בפניה בלחש, 'אל תמותי. בבקשה, אל תמותי לי'. אפילו נדרתי לאלוהים, איתו ניהלתי מערכת יחסים מסוכסכת לאורך השנים האחרונות, לנסות ולהיות בן אדם טוב יותר, אם רק ישאיר אותה בחיים.
כשסיימתי לשיר, גופה הקטן החל לפרכס. שלושים שניות אחר כך זה נגמר. צוות ההצלה שהגיע למקום וראה את החולצה הלבנה שלי מוכתמת בדמה, התבלבל לחשוב שאני אחת מנוסעות האוטובוס הפצועות והחל לירות לעברי שלל שאלות.
"אתה חייב לעשות משהו", לחשתי לאחד הפרמדיקים שפנה אלי בזמן שהדמעות שלי זלגו מעצמן. "אני בטוחה שהיא עדיין נושמת".
הוא הביט בילדה הקטנה, מדד לה דופק וניסה להנשים אותה, עד שעזב אותה בייאוש תוך מבט ששידר 'אני מצטער', ועבר לטפל בפצועה שהראתה סימני חיים. קול הבכי הרועם שפרץ ממני היה כל כך חזק, עד שלא שמעתי את יניב הצלם קורא לי לחזור לעמדת השידור. הוא לא סיפר לי שבזמן שחשבתי שאנחנו לא באוויר, המצלמות המשיכו לצלם ומרבית הסצנה - בהחלטה של מנכ"ל הערוץ מוטי ירדני - הועברה בשידור חי לצופינו הנאמנים. מבלי שידעתי, הפכתי לגיבורת היום של ישראל.
מוטי ירדני, שיחגוג בקיץ הבא שישים, המציא את הטלוויזיה הישראלית. הוא הרים את מהדורת החדשות של הערוץ הראשון בימים ששידרו רק בשחור־לבן וערק לערוץ 2 עם הקמתו, במטרה להקים עשרות מערכות של תוכניות פטפטת מצליחות. במקום לפרוש, לבזבז את כספי הפיצויים על וילה עם שלושה מפלסים בקיסריה ולהצטרף לטיולים מאורגנים המיועדים לגיל הזהב, הוא התעקש להיכנס לנעליים של מנכ"ל ערוץ החדשות הישראלי.
'זאת תהיה תרומתי האחרונה לטלוויזיה הישראלית', אמר בראיון חגיגי לגלובס ערב כניסתו לתפקיד, רק שהמציאות התגלגלה אחרת ממה שהוא צפה. התוכניות שלו לגבי הערוץ היו מרחיקות לכת, אבל אחרי חמש שנים בהם הרייטינג לא הצליח לעלות מעל חמישה אחוזים, גם הוא החל להשלים עם כך שהצופים מעדיפים תוכניות ריאליטי על פני חדשות סביב השעון.
כלי התקשורת הרבו לעסוק בערוץ שלנו, דבר שיכול היה לרומם את רוחנו, לולא הם עסקו בסוגיות 'לאן נעלם הכישרון של הגאון הטלוויזיוני?', 'מה עובר על מוטי ירדני?' ו'כמה זמן עוד נותר לערוץ המסכן הזה?'. הערוץ כיכב על בסיס יומי בכל מדורי הברנז'ה ולא מהסיבות הנכונות, עד שגם אחרונת המפיקות הבינה שהמצב המקצועי של מוטי לא מזהיר ושכל העובדים יזכו להכיר מקרוב, במוקדם או במאוחר, את לשכת התעסוקה ולא במטרה להכין כתבה על העלייה במספר הבלתי מועסקים.
בחודשים האחרונים מוטי ניסה להוכיח לנו שהעניינים בערוץ כשורה, אבל לא היינו צריכים לקרוא את העיתונים הכלכליים או להציץ בנתוני הרייטינג הדלים, על מנת להבין שאנחנו שקועים בדיפ שיט. בתור מזכירת המערכת של הערוץ ביליתי במחיצתו יותר מדי שעות כדי לדעת שהאופטימיות שהוא מנסה לפזר פיקטיבית בערך כמו ההצלחה של הערוץ בקרב המפרסמים שהלכו והתמעטו. כשתרופה לשמירת האונות נותנות חסות לרצועת הפריים טיים בסלוגן 'שומרים אותך חזק בעניינים', זה כנראה הסוף.
אמנם הייתי בורג קטן במערכת, אבל כיוון שהמשרד שלי שימש כצומת הקבועה בדרך להפסקת הסיגריה של המעשנים וסומנתי מההתחלה כבת טיפוחיו של מוטי, כל המידע החשוב באמת זרם אלי. ידעתי לפני כולם על הרומן החשאי של אורי אורן עם נירית ליאון, מגישת החדשות שלצידו, על הפיטורים הצפויים של כתב הכלכלה, רן אלוני, העריקה של לירית עינב לחדשות ערוץ 2, ועל כך שהרזון האופנתי של כתבת הבריאות שלנו נובע מאנורקסיה ולא כתוצאה ממערכת חילוף חומרים יעילה כפי שהתעקשה לשקר לכולם. ידעתי גם עד כמה כולם מיואשים ובודקים בחשאי אופציות מקצועיות חלופיות.
מוטי התעקש שלא להתייאש, אבל מרוב ייאוש הוא הפך אובססיבי. הוא מצא עצמו מעביר אחת לשבועיים סדנאות צוות על איך מכינים כתבות ראויות, החתים בשמחה כל סטודנט לתקשורת שהסכים לתת דקה של עבודה תמורת סטאז', ואפילו תרם חצי שנה של משכורת לקופת הערוץ.
"זה פשוט עניין של קארמה. יש לנו מזל רע, אבל החיים הם כמו גלגל. פעם אתה למעלה ופעם אתה למטה", הוא מיחזר את משפטי המפתח שלמד באיזו סדנת בלה בלה רוחנית בשנה שעברה. "גם למצרים היו שבע שנים רעות עד שהגיעו שבע השנים הטובות והכול השתנה. את עוד תראי שגם אצלנו הדברים ישתנו".
על פי החישוב של מוטי נותרו לפחות שנתיים עד שהפרות הטובות יואילו בטובן להגיע אלינו, ואני ידעתי שסביר להניח שעד אז כבר אמצא לעצמי משרה אחרת, אמות מצער או משעמום. היו ימים שכמעט התפתיתי להגיד לאחותי שאני באה לעבוד איתה בבנק. היו רגעים שפסגת השאיפות שלי הייתה לעבוד במשרה אפורה עם שעות קבועות, לקבל תלושים לארוחת צהריים וסט סירים במתנה לפסח, אבל אז ראיתי מול העיניים את אמא שלי ומיד הקצתי מהסיוט שבו אני אישה קטנה שחיה חיים אפורים בעיר פריפריאלית.
אף פעם לא ראיתי את עצמי כבן אדם ממוצע והיו במערכת מספיק אנשים שחשבו שאני לא נורמאלית, עוד לפני ששיתפתי פעולה עם התוכניות החשאיות של מוטי לאילוף המערכת. פעם אחת הקפצנו את כל העובדים בשבת בבוקר, באמתלה שבערב ראש הממשלה צפוי להודיע על התפטרותו וכמה שבועות אחר כך, עזרתי לו להקפיץ את כולם בשלוש בלילה בטענה שמטוס חטוף עושה דרכו לנתב"ג.
אפשר להגיד על מוטי ירדני שהוא מגלומן, שחצן, מרוכז בעצמו, יהיר, תוקע מבטים ישירים מדי בחזה של כל אישה ללא קשר למידת החזייה שלה, אבל אי אפשר להתעלם מכך שהאיש לא אוהב להפסיד. האימון המלחמתי שלו השתלם בסופו של דבר לכולנו, ובזכותו מצאתי את עצמי עומדת באמצע שום מקום ומתפקדת כמו מכונה משומנת. נו, טוב, גם הודות לשירה גרנות, כתבת התרבות שהייתה אמורה לסקר את הכחדות חיות הבר בערבה, וקיבלה פריחה אלרגית בעיניים.
ככה מצאתי את עצמי מקבלת את הצ'אנס הראשון שלי לעשות את מה שרציתי מהיום בו עשיתי עלייה לתל אביב. בזכות המראה האקזוטי שצמח לשירה על הפנים, נגררתי ביום הכי חם במאתיים השנים האחרונות דרומה, רק כדי לגלות שהפרות השמנות והטובות של הערוץ, הקדימו את בואן מבלי לתאם את זה איתנו. פיגוע שמרעיד את המדינה כשרק צוות של ערוץ החדשות נמצא בשטח, היה יותר ממה שמוטי ירדני יכול היה לבקש. כמי שהחזיק במוטו 'הרוגים זה טוב לרייטינג', זה לא היה הימור נועז מדי לקבוע שבין הדיווחים שלי הוא מרקד בקונטרול עם בקבוק שמפניה זול.
 
"אנחנו ממשיכים בסיקור הבלעדי וחוזרים לכתבתנו יעל וייס, שנמצאת בשטח האסון שהתרחש לפני פחות משעה באזור הערבה", אורי החזיר אלי את השידור ואותי אל המציאות. "יעל, האם יש לך עדכונים נוספים?".
"כן אורי" - שיט! שוב פעם אורי - "כוחות ההצלה נמצאים כבר בשטח, מגישים עזרה לפצועים ומפנים אותם לבתי החולים יוספטל באילת, סורוקה בבאר שבע ולמרפאות בבסיסים הצבאיים הסמוכים. המראה שנגלה לעיניהם קשה מנשוא ונראה שגם הם שומרים את הדמעות לרגע בו יסתיים הפינוי".
"כמה זמן להערכתם יימשך הפינוי?".
"קשה להעריך עדיין", הייתי גאה בעצמי שלא הזכרתי את שמו. "אם להתנסח בזהירות, הרבה עבודה לא נותרה להם, כיוון שחומר הנפץ הרב לא הותיר כמעט שום סיכוי לנוסעים". הרגשתי שהמשפט האחרון היה מוגזם, אבל המשכתי. "אני לא רוצה להיות זו שמבשרת את הנתון הזה, אבל מספרם של אלו ששרדו את התופת קטן, וספק אם הם יצליחו לשרוד את הדרך הארוכה מכאן לבתי החולים".
"פרט אליכם היו עדים לאסון?", נירית ליאון, שעד עכשיו ישבה לצד אורי עם מבט עגמומי בעיניים ובעיקר שתקה, הצליחה לאלתר שאלה, אבל גם זה רק לאחר שהצלם מסר למערכת שהצלחנו לאתר עד ראייה לפיגוע.
"נירית", חשבתי שנגמלתי מההרגל המגונה לפנות אל המגישים בשמם, אבל כנראה שזה ייקח זמן. "אכן היו כמה נהגים שנסעו בסמוך לאוטובוס. נמצא לידי יוני מתל אביב, שהיה בדרכו לפסטיבל הריקודים הסלוניים באילת. יוני נסע מאחורי האוטובוס שהתפוצץ, והוא סובל מחתכים קלים בכתף שנגרמו מהדף הזכוכיות. שלום יוני, בוא תתאר לנו מה בדיוק קרה בשעה 14:56".
"אה... אני נסעתי... אה... פה...", הוא הרים את ידו שרעדה במטרה להצביע על מסלול נסיעתו. "בדיוק זה היה בשעה שאני הייתי פה... ונסעתי...".
"כפי שאתם רואים, יוני מאוד נסער מהאירוע המחריד שהתרחש מול עיניו", המרואיין שלי נזקק לחילוץ, אבל אני רק המשכתי לסבך אותו. "האם אתה יכול להעריך ממה נבע הפיצוץ? האם זה היה מחבל מתאבד, או אולי מטען שהוטמן בתא המטען של האוטובוס?".
לגמרי נסחפתי. בקושי שעה אני מחזיקה מיקרופון ביד ולקיתי בכל המחלות האפשריות של כתבי הטלוויזיה. אני שואלת שאלות ברצף בלי לתת למרואיין לדבר ומצפה ממנו לתשובות, שבאותם רגעים גם מפכ"ל המשטרה לא יכול לענות עליהן.
"אני אנסח את השאלה שלי מחדש", מיהרתי לתקן את עצמי כשראיתי את הבעת התימהון מתפשטת על פניו של יוני. "איך אתה מרגיש ברגע זה?".
"אני מזועזע. זה מסוג הדברים שאתה רואה בטלוויזיה ולא חושב שיום אחד תראה מול העיניים שלך. בכלל לא חשבתי על מצב שיכול להיות פיגוע ועוד באמצע המדבר. אני אפילו לא יודע מה להגיד לך", אמר עד הראייה כשדמעות זולגות מעיניו הכחולות והגדולות, שבלטו על רקע נימי הדם הקטנים והאדומים שלו, שכמו עמדו להתפקע. "אני רק מקווה שהאנשים שאחראים לפיגוע הזה יתפסו במהרה וילכו לכלא כמה שיותר מהר. נמאס כבר שהממשלה נותנת לכל המפלצות האנושיות את הבמה לעשות את הדברים האלה. צריך להנהיג פה עונש מוות, אני אומר לך. עונש מוות. אני... אני... אני...", הוא התחיל להתפתל מול המצלמה והשניות שבאו לאחר מכן הפכו לקטע הכי נצפה ביו טיוב מאז שסוזן בויל כבשה את האינטרנט. הבעיה הייתה שהיא הדהימה את העולם בקולה ואני, לעומתה, הפכתי למראיינת הראשונה בהיסטוריה של הטלוויזיה שמרואיין הקיא עליה בשידור חי. החיים, נגדיר זאת ככה, מעולם לא נראו מגעילים יותר.
 
את המהדורה המיוחדת אורי סיים בסיכום האירוע, תוך שהוא מפרגן שוב ושוב - עד עכשיו אני לא יודעת למי יותר, לי או לערוץ - לכך שערוץ החדשות היה הראשון להביא את המידע על הפיגוע הרצחני ואת התמונות מהשטח. כשסיימתי את השידור והתפניתי להציץ בשעון ראיתי שחלפו שלוש שעות וחצי מאז שהתחיל השידור החי.
"חומד!", מוטי ירדני נשמע צוהל במיוחד בטלפון ברגע שהשידור תם. "את רואה כוכב נולד לפעמים?".
"לא מאז שהראל סקעת הפסיד להראל מויאל", עניתי, מנסה להבין מה למוטי ולתוכנית שנגסה לו הכי הרבה ברייטינג.
"לא משנה, עזבי. זה לא משהו שאת צריכה לראות, כי כוכבים אמיתיים נולדים בערוץ החדשות. היית מבריקה. מה שלומך יעלי?".
"חיה", עניתי בחוסר חשק.
"עשית עבודה מצוינת", ניסה מוטי לקנות אותי במחמאות מתבקשות. "את מקצוענית אמיתית".
שתקתי. בדרך כלל התענגתי על מחמאות שהורעפו עלי, רק שבסיטואציה הנוכחית נראה היה לי שגם אם הן הגיעו לי, זה לא היה הזמן לומר אותן.
"את בטוחה שאת בסדר?", הוא שאל, הפעם זה היה נשמע כאילו הוא גם מתכוון להתעניין.
"אני אהיה בסדר. אני פשוט חייבת להתקשר לאמא שלי. היא בכלל לא יודעת...".
"אני חושב שהיא יודעת שאת בסדר אם היא חלפה ליד מכשיר טלוויזיה בשעות האחרונות", הוא קטע אותי. "בכל מקרה, נעלה אותך שוב לאוויר בעוד חצי שעה ואז במהדורה המרכזית בשמונה. תהיי מוכנה עם חומרים חדשים?".
"כן", עניתי בלקוניות. לא הייתי צריכה לשמוע את זה ממנו, כדי להבין שלאליפות ישראל בריקודים סלוניים כבר לא נגיע ואילת תצטרך לחכות לאירוע אחר עד שתזכה לראות אותי.
"תראי חומד, אני יודע שזה אף פעם לא הזמן להחמיא על רקע אירועים כאלו, אבל היית יוצאת דופן", מוטי אולי נזכר, באיחור, שזה לא הזמן לחגוג, אבל לא יכול היה להיפטר מהרגלים מגונים שרכש במשך השנים. "היית מלאת רגישות ובמקביל מלאת פוקוס. כל מי שהיה בקונטרול דיבר עלייך. את כוכבת".
"מוטי, אפשר לדבר על זה אחר כך?".
"חיכית לרגע הזה", הוא המשיך כאילו לא שמע את שאלתי. "שלושה חודשים וחצי היית מזכירה מתוסכלת שהתחננה בפני שאתן לה לסקר כל דבר שאף אחד לא הביע בו עניין והנה ההזדמנות שלך הגיעה ובענק. הרווחת את זה ביושר וניצלת את הרגע".
"אני אוכל לחזור אלייך בעוד כמה דקות?", נראה היה לי שמישהו נסחף מעברו השני של הקו ושכח לרגע שתהילת העולם שהוא זקף לזכותי באה על חשבון חייהם של ארבעים ושמונה בני אדם.
"בטח חומד", הוא סוף סוף הסכים להירגע. "אני אראה אותך במבזק החצי ויחד עם כולם במהדורה המרכזית. אגב, שימי עלייך קצת סומק, כי את ממש חיוורת. תנסו לצלם גם איזו מזוודה חרוכה או משהו אישי אחר, בסדר? דובי של איזה ילד, נעליים או מה שתמצאי שם. זה עובד מצוין על הרגש של הצופים".
באותו רגע, ובאופן רשמי, היה אפשר להוסיף לרשימת התארים הארוכה של מוטי ירדני גם חסר טאקט, חסר לב וציניקן גדול. אני יודעת שרגע כזה לא יחזור על עצמו כל כך מהר, אבל כשחלמתי על תהילה טלוויזיונית, החלומות היו קצת יותר צנועים ופחות מפחידים מהרגעים שעברו עלי בשעות האחרונות.