הזן קוד לכניסה
 
  • אני רוצה להישאר מחובר/ת במחשב זה
  • ברצוני לקבל מידע על ספרים חדשים ומבצעים לזמן מוגבל למייל
 

שכחתם סיסמה?
הכניסו את הדואר האלקטרוני עימו
נרשמתם ותקבלו מייל לאיפוס הסיסמה
מייל לאיפוס סיסמתכם נשלח לכתובת
האימייל שהזנתם

  • צבירת נקודות ברכישת ספרים במחיר מלא
  • ספר דיגיטלי מתנה ביום ההולדת
  • צבירת נקודות במסגרת "חבר מביא חבר"
  • הקרב על הבית
    ספר מוגן
     
  • הקרב על הבית
    ידיעות ספרים | מרץ 2016 | היסטוריה ופוליטיקה | 240 עמ' מודפסים
    "בלב המחלוקת הפנימית בישראל עומד הסכסוך הישראלי-פלסטיני, ועומדות נגזרותיו: שאלת ההתנחלויות, שאלת שלמות העם לעומת שלמות הארץ. אנו צועדים על קרום דק, ומתחתיו גועש ורותח הסכסוך הזה – לעתים גלוי ואלים על פני השטח, לפעמים נסתר מן העין ושקט. אך הוא קיים גם קיים, ומכרסם בהווייתנו כְּעָם גם אם נתעלם ממנו".
     
    כך פותח גלעד שר את ספרו החדש, "הקרב על הבית". בראש ובראשונה, שר הוא פטריוט ישראלי, החרד לעתידה ולדמותה של מולדתו. "שליטתה של ישראל בשטחים הפלסטינים, כעת כבר בשלהי העשור החמישי שלה, אינה מוסרית, אינה תואמת את האתוס היהודי, אינה בטוחה, ואינה לגיטימית. היא מזיקה למדינה מבית ומחוץ. היא פוגעת בביטחון הלאומי. היא מובילה את המפעל הציוני אל סיומו. אסור לתת לזה לקרות".
     
    "הקרב על הבית" סוקר בקצרה את ההיסטוריה היהודית והציונית, מנתח לעומק את ההישגים ואת השגיאות, ומזהיר מפני קיפאון ואפס מעשה מדיני. כמי שאמון לא רק על חשיבה אלא גם על ביצוע בזירות לאומיות של ביטחון ומדיניות, שר מציע דרכים מעשיות להתקדם.
     
    "הקרב על הבית" הוא ספר חובה לכל ישראלי שמוכן לחפש את הדרך הנכונה, המשותפת, להבטחת עתידנו ועתיד הדורות הבאים במדינה ציונית נאורה.
    מתאים למכשירים: android, iOS, win10
  • ספר דיגיטלי
     
    52
    ספר מודפס
     
    98 68.6
    הוספה למועדפים שלי
  • חידת הגֶּן הישראלי
     
    כתב-היד של ספר זה הושלם ברובו בחודשיה הראשונים של הממשלה ה-34. זו אמורה היתה להתמודד, כמו קודמותיה - עם שאלות הנחשבות בעינַי שאלות יסוד: איך ומה נכון לישראל לעשות כעת, כדי שגבולותיה יקיפו מדינה דמוקרטית ובה רוב יהודי, ואשר תזכה להכרה בינלאומית? איך לשמר תקווה לשלום באווירה של חוסר אמון מוחלט, אלימות וטרור, אדישות ותסכול, ובהתחשב באילוצי המציאות? כיצד נשוב כחברה, כמדינה, אל ערכי השוויון, הערבות ההדדית, הסולידריות הלאומית - ונדע מה גבולותינו, מה זהותנו ועל מה אנו מוכנים למסור את חיינו? השאלות האלה, כך נראה, אינן בהכרח אלה שמעסיקות את ההנהגה הנוכחית בישראל.
    מגילת העצמאות, המסמך המכונן של מדינת ישראל, מניחה את כל היסודות והערכים הדרושים לדיון בעתידנו:
    מדינת ישראל תהא פתוחה לעליה יהודית ולקיבוץ גלויות; תשקוד על פיתוח הארץ לטובת כל תושביה; תהא מושתתת על יסודות החירות, הצדק והשלום לאור חזונם של נביאי ישראל; תקיים שוויון זכויות חברתי ומדיני גמור לכל אזרחיה בלי הבדל דת, גזע ומין; תבטיח חופש דת, מצפון, לשון, חינוך ותרבות; תשמור על המקומות הקדושים של כל הדתות; ותהיה נאמנה לעקרונותיה של מגילת האומות המאוחדות...
    ...אנו קוראים - גם בתוך התקפת-הדמים הנערכת עלינו זה חדשים - לבני העם הערבי תושבי מדינת ישראל לשמור על שלום וליטול חלקם בבנין המדינה על יסוד אזרחות מלאה ושווה ועל יסוד נציגות מתאימה בכל מוסדותיה, הזמניים והקבועים.
    אנו מושיטים יד שלום ושכנות טובה לכל המדינות השכנות ועמיהן, וקוראים להם לשיתוף פעולה ועזרה הדדית עם העם העברי העצמאי בארצו. מדינת ישראל מוכנה לתרום חלקה במאמץ משותף לקידמת המזרח התיכון כולו.
    אנו קוראים אל העם היהודי בכל התפוצות להתלכד סביב הישוב בעליה ובבנין ולעמוד לימינו במערכה הגדולה על הגשמת שאיפת הדורות לגאולת ישראל.
    אם כך, מה חסר? חסרים היישום בפועל של הערכים הבסיסיים האלה, ותחושת אמון, ותקווה, שאכן נגיע ליעדים הלאומיים, האוניברסליים וההומניים, שהציבו מייסדי המדינה.
     
    ***
    בלב המחלוקת הפנימית בישראל עומד הסכסוך הישראלי-פלסטיני, ועומדות נגזרותיו: שאלת ההתנחלויות, שאלת שלמוּת העם לעומת שלמות הארץ. רבים אדישים לעניינים אלה, בין עקב קשיי היום-יום ובין בזכות חיי הרווחה וחוסר העניין בכגון אלה. אנו צועדים בבטחה יחסית בעולם הכלכלי הגלובלי, בסביבה האזורית הבלתי-יציבה. אך זו אשליה. אנו צועדים על קרום דק, ומתחתיו גועש ורותח הסכסוך הזה - לעתים גלוי ואלים על פני השטח, לפעמים נסתר מן העין ושקט. אך הוא קיים גם קיים, ומכרסם בהווייתנו כְּעַם גם אם נתעלם ממנו.
    חרף הפערים וחוסר האמון שבין ישראל לפלסטינים, נושאי הליבה שבמחלוקת בסכסוך הישראלי-פלסטיני עדיין פתירים. עדיין. ואולם מבחינה תהליכית, יש צורך להגיע להסדר הקבע דרך שורה של הסכמי ביניים וצעדים עצמאיים, שיבססו מציאות של שתי מדינות לאום אף בטרם הושג הסדר-קבע.
    רוב מכריע של אזרחי ישראל היהודים תומכים בהיותה של ישראל מדינת הלאום הדמוקרטית והבטוחה של העם היהודי. סביר להניח שגם רוב האזרחים הערבים מוכנים לקבל את היותה של ישראל מדינת הלאום היהודי, ובלבד שיובטח בה משטר דמוקרטי ושוויון זכויות לַכול. כדי להשיג את היעד הזה נדרשת חלוקה טריטוריאלית של השטח שבין הירדן לים-התיכון.
    אל היעד הזה בדיוק מובילים כל המשאים-ומתנים שהתקיימו כאן בעשרים השנים האחרונות, כולל המשא-ומתן האחרון בניצוחו של שר החוץ האמריקאי ג'ון קרי, שקרס באביב 2014. על בסיס התפיסה הזו פעלו ראשי הממשלה יצחק רבין, אהוד ברק, אריאל שרון ואהוד אולמרט, והנושאים ונותנים מטעמם.
    ואולם לישראל נדרשת כיום תוכנית ברורה, ועליה להציב חלופות אסטרטגיות מעשיות, ובהן התקדמות מדורגת, הסכמים חלקיים, וצעדים עצמאיים לעיצוב גבולותיה של המדינה.
    מדינה ללא חוקה וללא גבולות, לקראת סוף העשור השביעי של חייה, עלולה שלא להרחיק לכת אל חזונה המבוסס על ערכי יסוד שבאו לידי ביטוי במגילת העצמאות. מדינת ישראל העצמאית עלולה למצוא עצמה בתוך זמן לא רב כמדינה יהודית פנאטית או לחילופין כמדינה ערבית.
    על ישראל לחתור להיפרד מהפלסטינים, וליצור ביוזמתה מציאות של שתי מדינות לשני עמים, שבה ישראל בטוחה בגבולותיה. בין במשא-ומתן לשלום - זו תוכנית א', ובין באורח עצמאי - זו תוכנית ב', ומגוון של אפשרויות לשילוב ביניהן על-פי הנסיבות.
    אין ספק כי הסדר-קבע המבוסס על יחסי שלום של ממש, עדיף על כל חלופה אחרת. אך כאמור הוא אינו בר-השגה בטווח הנראה לעין, ובינתיים מתרחשים תהליכים המדרדרים אותנו אל מציאות של מדינה לא שוויונית או מדינה יהודית-פלסטינית. לא לזה התכוונו חוזי המדינה ומקימיה. נדמה שגם רוב אזרחיה כיום אינם רוצים בכך.
    המשך הסטטוס קוו אינו טוב לישראל: הסטטוס קוו הוא אשליה, משום שהתהליכים סביבנו ובתוכנו הם דינמיים ומקצתם בלתי-הפיכים. חוסר היציבות, האלימות הקשה, ההקצנה הדתית ואי-הוודאות השלטונית ממשיכים להיות מאפיינים יסודיים של המזרח התיכון. לכן, היערכות מוקדמת לכל תסריט, ושיקול דעת אחראי לטווח הארוך, הם מפתח להתמודדות של ישראל בזירות השונות, ובראשן הפלסטינית.
    נמוכים הסיכויים לכך שהפלסטינים יסכימו בעתיד הנראה לעין להצעות שדחו בעבר, או שהממשלה הנוכחית תחזור ותציע את שהציעו ברק ליאסר ערפאת בקמפ דיוויד 2000, או אולמרט למחמוד עבאס באנאפוליס 2008. ואולם, ללא קשר לעמדותיה של ישראל, הרי סרבנות פלסטינית מתמשכת, ולא חשוב מה מניעיה ונסיבותיה, כמוה כהטלת וטו על אופייה היהודי והדמוקרטי של המדינה, ועל ביטחונה הלאומי במובנו העמוק ביותר.
    בעת כתיבת שורות אלה איננו יודעים אם השיחות יחודשו, אם תובא למועצת הביטחון של האו״ם הצעה צרפתית או אחרת שתכפה תהליך משא-ומתן ובצִדו גם את רכיבי הפתרון הכפוי בסיומו, או אם יונח נייר אמריקאי על השולחן הישראלי-פלסטיני. שוב תהיה ישראל מגיבה ולא יוזמת. אסור לנו להמשיך לתלות את עתידנו, לא בפלסטינים ולא בתיווך אמריקאי שספק אם יתברר בעתיד כיעיל יותר מכפי שהיה עד כה.
    נכון לישראל להשקיע את המאמץ בעיצוב הגבול בינינו לבין הפלסטינים, צעד ראשון בדרך להיפרדות, אף אם עדיין לא להסכם שלום. גבול בר-הגנה, המקיף רוב יהודי מובהק.
    הסדר ארוך-טווח יותר יוכל להיות מושג, ומיושם, רק על בסיס לגיטימציה פנימית רחבה בשני העמים. יידרשו גם בניית אמון הדדי בין העמים, מנהיגות אמיצה ושפויה, תמיכת הציבור, ותהליך ארוך של הכשרת לבבות בדרך אל ההסכמה, אל ההכרה ההדדית האמיתית, ואל השלמה עם הנרטיב של האחר.
    ובינתיים, נדע כי התחלנו להציב גבול בינינו לבינם, בתוכו נחיה, ואם נידרש, עליו נהיה מוכנים להילחם. גבול שיחזק את ביטחוננו הלאומי. על מנת לשמור על המדינה שהקימו פה לפנינו צריך לקבוע גבולות. קודם כל גיאוגרפיים, ואחר כך בכל תחומי חיינו: מוסר, נשיאה בנטל, זכויות יסוד, ואפילו גבולות הבושה, השחיתות, וכמובן שלטון החוק. לא יהיו כאן רווחה ולא שוויון, ולא חינוך, ולא חוסן לאומי, ולא זכויות-יסוד - עד שלא ניפרד מהפלסטינים.
    ראש הממשלה, בנימין נתניהו, הצהיר בעבר, החל בנאום בר-אילן ובהמשך מעל כל בימה חשובה בעולם, כי ישראל אינה רוצה למשול בפלסטינים או לנהל את חייהם, וכי חזונו הוא ש״חיים בארץ הקטנה שלנו שני עמים חופשיים זה בצד זה, בשכנות טובה ובכבוד הדדי. לכל אחד הדגל שלו, ההמנון שלו והשלטון שלו״. ואולם בשנים שעברו מאז נאום בר-אילן לא פעלו הממשלות שבראשותו למימוש החזון הזה.
    כעת, יש להציב חלופות מדיניות מעשיות, ובהן הידברות אזורית, משא-ומתן עם הפלסטינים על הסכמים חלקיים, מדורגים, וגם - צעדים עצמאיים, מתואמים, ואפילו חד-צדדיים לשינוי המציאות. מדובר במהלכים מורכבים ורגישים, שמחייבים לגיטימציה ציבורית רחבה - במשאל עַם או בבחירות כלליות. על-כן, מוצע שצעדים כאלה ייושמו בפועל במלואם רק לאחר שהתברר שלא ניתן להגיע במשא-ומתן להסדר ארוך-טווח מוסכם, ולאחר שהממשלה נערכה לצעד כזה: עליה לתכנן, לחוקק, לבנות ולהדגיש כי הדלת נותרה פתוחה לרווחה להידברות עם הפלסטינים. ברור גם שמהלך עצמאי יהיה מוצדק רק אם התועלות המדינית, הביטחונית והמוסרית יהיו גבוהות ממחיר הקרע הפנימי.
    מהלכים אסטרטגיים, אך שנויים במחלוקת, אינם יכולים להיעשות ללא מנהיגות אמיצה שמוכנה לקבל החלטות קשות, כמו בגין בפינוי חצי האי סיני ב-1982 במסגרת הסכם השלום עם מצרים שנחתם ב-1979, רבין בהסכם אוסלו ב-1993, ברק ביציאה מלבנון ב-2000 ושרון בהתנתקות מעזה ב-2005. ואולם צעד של פשרה טריטוריאלית ביהודה ושומרון - שאין ספק בהיותם חלק מן המולדת ההיסטורית של העם היהודי - הוא מהלך דרמטי וקשה מן הצעדים הקודמים, שיפגע בעצבים הרגישים ביותר של החברה בישראל, ולשם מימושו לא די יהיה במנהיגות בלבד, אמיצה ונבונה ככל שתהיה.
    במישור הפנימי - כל תוואי גבול, בין כזה שיושג בהסכם, כתוצאה ממשא-ומתן, ובין כזה שייקבע עצמאית וחד-צדדית על-ידי ישראל, יחייב לפנות התנחלויות ובהן עשרות אלפי תושבים, תוך שמירה על הגושים הגדולים ובהם רוב רובם של המתנחלים. יהיה צורך לקלוט את אלו מהמתנחלים שישובו אל גבולות מדינת ישראל, כפי שייקבעו, בין בהסכם ובין בהיעדרו. יש להיערך כך שצה״ל יישאר במקומות שנפנה ובבקעת הירדן עד שהאחריות הביטחונית תעבור לגורם שיהיה מקובל על ישראל. מדובר בהיערכות לאומית כוללת, אחראית וזהירה: תכנונית ופיזית, אזרחית וביטחונית, שבמהלכה יתקיים דיאלוג פנים-ישראלי, לשם ההכנה ההכרחית של הציבור ושל התשתיות הלאומיות.
    ואולם כל מי שמוצא היגיון בדברים אלה, חייב להשיב ביושר גם על כך: כיצד למנוע קרע עמוק בעם עקב חלוקת הארץ? כיצד ניתן יהיה להימנע מעימות אלים בעקבות פינוי של עשרות אלפי מתנחלים? איך להימנע מהידרדרות למלחמת אזרחים עקובה מדם, מצב שעלול להביא לפיצול ואף להתמוטטות של הישות המדינית היהודית? שאלות אלה עומדות במוקד הספר הזה.
    שליטתה של ישראל בשטחים הפלסטיניים, כעת כבר בשלהי העשור החמישי שלה, אינה מוסרית, אינה תואמת את האתוס היהודי, אינה בטוחה ואינה לגיטימית. היא מפלגת. היא מזיקה למדינה מבית ומחוץ. היא פוגעת בביטחון הלאומי. היא מובילה את הציונות המדינית בפרט, ואת המפעל הציוני בכלל, אל סיומם. אסור לתת לזה לקרות. אם נשנה את המציאות הזו, זה יהיה מפני שהדבר טוב לנו כישראלים וכיהודים. אם יהיה טוב גם לפלסטינים, מה טוב. הלוואי. על ישראל לחתור לשם בכל מקרה.
    במישור האזורי - על ישראל להידבר עם ראשי מדינות מובילות בליגה הערבית, ובראשן מצרים, בדבר נכונותה העקרונית לחדש את המתכונת הרב-צדדית של תהליך המשא-ומתן לנורמליזציה, תוך נכונות להכרה ביוזמת השלום הערבית כמסגרת לתחילת הידברות. זאת, במטרה לקדם הסכמה על מסגרת רב-צדדית קבועה כפלטפורמה אזורית להידברות, ועל צעדים מעצבי מציאות מצד ישראל והפלסטינים.
    איננו יכולים להתעלם מן המצב בעזה. המצוקה הכלכלית וההומניטרית ברצועה וליבוי היצרים הדתיים והלאומניים בה, הם מתכון בטוח להסלמה ולהידרדרות. לישראל אינטרס ברור בשיקום הרצועה. לא מעט דילמות כרוכות בכך: האחת, סבירות גבוהה להתחזקות חמאס כגורם שלטוני ברצועה. האחרת, העמקת הבידול בין רצועת עזה לגדה המערבית; ההשפעה על מערכת היחסים המורכבת בין ישראל למצרים; ולבסוף, צמצום מרחב הפעולה של ישראל בסיכול מאמצי ההתעצמות של חמאס תוך כדי מבצע השיקום. ובכל זאת, יש לפעול.1
    הממשלה - כל ממשלה - צריכה לנקוט מדיניות יזומה ליצירת המציאות הרצויה לישראל, באמצעות הסכמים חלקיים, תקופות מעבר וכאמור אף היפרדות עצמאית אם יתברר כי אין פרטנר של ממש להסכמים - בין בשל חולשתו, בין בשל חוסר רצונו, בין עקב עוינותו ובין מכל סיבה אחרת. עליה לתכנן כבר עתה בכובד ראש כיצד לפעול להיפרדות אל גבול זמני שייקבע בהחלטה ישראלית, על תוואי גדר הביטחון או מעט מזרחה ממנו.
    היפרדות עצמאית איננה מהלך אידיאלי אלא צעד שנעשה מחוסר ברירה במצב שבו לא ניתן להגיע להסדר כולל מוסכם, ואף לא להסדרי ביניים. צעד כזה לא בא לסתום את הגולל על השגת הסדר ישראלי-פלסטיני בעתיד. ההיפרדות נועדה לקדם את מימוש האינטרס הישראלי למדינה דמוקרטית ובה רוב יהודי, אך גם לשחרר באופן מרבי את הרוב המכריע של הפלסטינים בשטחים משליטה ישראלית ולהקל על מציאות החיים של הפלסטינים בתקופה שעד להשגת הסכם קבע.
     
    ***
    שני בתי המקדש שבנה עם ישראל בירושלים הוחרבו בידי זרים:
    את בית המקדש הראשון על הר המוריה בירושלים, בנה שלמה המלך, ובמשך 400 שנה ויותר הוא עמד על תילו והיה מרכז הפולחן היהודי. הוא נחרב בידי נבוכדנצר מלך בבל בשנת 586 לפנה״ס, ורוב העם הוגלה לבבל.
    את בית המקדש השני בנו שבי ציון, אשר שבו מגלות בבל בעליית עזרא ונחמיה. הוא נבנה בשנת 516 לפנה״ס ועמד על תילו כמעט שש מאות שנה, עד שהוחרב בידי המצביא הרומאי טיטוס בשנת 70 לספירה, בעקבות המרד הגדול. עיוורון אידיאולוגי של גורמים פנאטיים המיט כליה על שארית היישוב עם דיכוי מרד בר-כוכבא שישים שנה אחרי חורבן הבית.
    הספר הזה עוסק, כאמור, בבית השלישי, לא בית מקדש אלא בית לאומי ממש, שקם ב-1948 על יסודות המפעל ההתיישבותי הציוני - בחיזוק יסודותיו, ובאיומים על שלמותו.
    ***
    הבית השלישי יחזיק מעמד, ואף יחזק את יסודותיו לקראת העתיד, רק אם נשכיל למנוע העמקה של הקרע בעם על רקע הפינוי הבלתי-נמנע של התנחלויות המצויות בעומק השטח הפלסטיני, מחוץ לגושי ההתיישבות העיקריים.
    האם נטוע בנו הגֶּן היהודי-ישראלי הזה, שישמור עלינו מפני פילוג הרסני והידרדרות לבית שאיש מאיתנו, הרוצים בבית לאומי דמוקרטי לעם היהודי, לא ירצה להתגורר בו? האם יתפתחו תהליכים שיאפשרו למנהיגים ולעם בישראל לדבוק בשלום מול הסכנה שבמלחמת אחים?
    איך להיאבק על האמת, על הנכון, בסובלנות ובסבלנות; איך לפעול למען הצודק והמוסרי תוך אחריות וחמלה, ביושר, ומבלי להביא לעולם עוולות חדשות ואומללות; איך לפעול ללא אלימות ותוך סיוע לאחר והושטת יד; איך לא לחזור שוב ושוב על טעויות העבר שלנו ושל אחרים; איך לא לפסול את האחר ואת הלגיטימיות של תפיסתו, ולהמריצו לפעולה נכונה; איך להתקיים יחדיו מבלי לגרום כאב וסבל אלה לאלה. איך לשמור על ערוצי הידברות פתוחים בתוך מאבק, ולמצוא בעצמנו את הכוחות לכך.2
    אלה מקצת השאלות שיידונו בספר הזה. דומני שאלה השאלות הנכונות, ואני מקווה כי התשובות יימצאו לכל הפחות ראויות לדיון, ולפעולה. עניינו המרכזי של הספר הזה אינו שכנינו הפלסטינים והאחרים, הטרור הרצחני והאלימות, הפנאטיות, הסרבנות, הנורמות השלטוניות או בעיות השליטה וההנהגה אצל אחרים בסביבה הגיאו-פוליטית של ישראל. כל אלה יוזכרו, כמובן, ברקע. אך המיקוד, הפעם, הוא עלינו. לא כהלקאה עצמית, אלא מתוך תחושה של עוצמה ודחיפות.
    דע מאין באת ולאן אתה הולך
    מצד אמי אני דור 18 בארץ. אבותַי נמנים עם חמש המשפחות הראשונות שהתיישבו בירושלים אחרי גירוש ספרד. ברובע היהודי בעיר העתיקה ניצב הבית שברוך מזרחי ציווה לבני-בניו בשנת 1643, והצוואה הזאת נמצאת בידי. בין צאצאיו חיו בירושלים במחצית הראשונה של המאה ה-18 שני האחים משה וישראל מאיר מזרחי, גדולים בתורה הידועים כ״נרות המזרחי״. הראשון חיבר ספר שאלות ותשובות בשם ״אדמת הקודש״, נבחר בשנת 1745 לאב בית דין והוכתר כראשון לציון. השני חיבר שלושה כרכים של שו״ת, ״פרי הארץ״, קובץ תשובותיו לשאלות שנשלחו אליו מקושטא עד מצרים.
    סבי אליהו מזרחי והוריו היו מראשוני המתיישבים בשכונות שנבנו מחוץ לחומה, משכנות ואהל משה. הוא המשיך לשמש כחזן וגבאי בבית-הכנסת יוחנן בן-זכאי שבעיר העתיקה, עד נפילת הרובע בידי הירדנים, והיה הולך לשם ברגל עם דודַי מדי שבת וחג.
    מצד אבי, אני דור שלישי להגשמת הציונות וההתיישבות. סבי, אברהם שֶר, עלה מלודז' ארצה כחלוץ צעיר בשלהי מלחמת-העולם הראשונה. הוא הצטרף לקבוצת הפועלים במחניים בגליל העליון. עם פרוץ המאורעות באצבע הגליל באביב 1920, נחלץ להגנה על תל-חי, נלחם שם לצדו של יוסף טרומפלדור, ונפצע. במשך שנים היה רועה צאן ופלאח בכפר-גלעדי. מאוחר יותר, התמסר לפיתוח הפרדסנות באזור השפלה והיה מחלוצי יצוא פרי ההדר לחו״ל. כחבר ב״הגנה״, היה פעיל בהסתרת נשק. עם החלטת החלוקה באו״ם בכ״ט בנובמבר, נפגש עם נכבדי הכפר הערבי ליפתא כדי להבטיח יחסי שכנות שלווים בינם לבין תושביה היהודים של שכונת רוממה הסמוכה, מקום מגוריו בירושלים. לא עבר חודש והוא נפל ליד הקסטל, כמלווה של אחת השיירות הראשונות לירושלים, בימים אלה לפני 68 שנה.
    באותה עת היתה אשתו, סבתי אנטואנט, בצרפת, בדרכה לשליחות חירום בצפון אפריקה מטעם המוסדות הלאומיים, להסברה ציונית ולגיוס כספים לקראת הקמת המדינה. היא עצמה נולדה בנורמנדי ב-1907 וגדלה בפריז כבת הזקונים למשפחה צרפתית של תעשיינים אמידים, שמוצאה מלוריין. את דרכה לציונות עשתה בד-בבד עם גילוי יהדותה, יחד עם אִמה ואחותה.
    אבי המשיך את שרשרת ההתיישבות בגליל העליון, ויחד עם אמי חידשו את ההיאחזות באדמת קיבוץ מחניים שליד ראש-פינה. שם נולדתי ועברו עלי שנותַי הראשונות.
    את שירותי הצבאי עשיתי כקצין בחיל השריון. במהלך השירות במילואים, ממפקד פלוגה ועד סגן מפקד אוגדה, זכיתי לפקד על חטיבת השריון הראשונה של צה״ל, חט' 8, שהוקמה במאי 1948, מיד לאחר הכרזת המדינה, וכונתה ״חטיבת הזקן״ על שם מקימהּ, ״הזקן״, הלוא הוא יצחק שדה, מפקדו הראשון של הפלמ״ח.
    זה כשני עשורים אני עוסק בעתידה של ישראל כמדינתו הדמוקרטית של העם היהודי ובחתירה לשלום המבוסס על ביטחון ונורמליזציה ביחסי ישראל עם שכנותיה. בשנים אלה שילבתי לתכלית זו שירות ציבורי וביצוע מדיניות, פרקטיקה משפטית, עבודות תכנון, מחקר ואקדמיה, ופעילות בארגוני חברה אזרחית. באותה תקופה, רוב ממשלות ישראל הצהירו על תמיכתן בעיקרון של ״שתי מדינות לשני עמים״ ופעלו - מי יותר ומי פחות, ומי בכלל לא - ליישם עיקרון זה במשא-ומתן או באופן חד־צדדי. עיקרון אסטרטגי זה מבטיח רוב יהודי של ממש תחת שלטון דמוקרטי, ובולם את הסיכון הגלום לחזון הציוני בדמות מדינה דו-לאומית ובדרישות הערביות ל״זכות השיבה״.
    תקווה מחודשת
    בחודש מארס 2013, ימים ספורים לאחר השבעת הממשלה בישראל, הגיע הנשיא אובמה לביקור בארץ, וסחף את המדינה כולה - הציבור ונבחריו - בתנופה מחודשת של תקווה לשלום:
    ...מסעו של העם היהודי למימוש הבטחת מדינת ישראל נמשך דורות אין-ספור, דרך מאות שנים של ייסורים וגלות, דעות קדומות, פוגרומים ואפילו רצח עם. בתוך כל זה, נצר העם היהודי את זהותו הייחודית, את מסורותיו, ואת כיסופיו למולדת.
    ...אני מאמין ששורשי ישראל אינם רק בהיסטוריה ומסורת, אלא גם ברעיון הפשוט והעמוק, שלפיו לכל עם מגיע לחיות כבן חורין בארצו שלו. וב-65 השנים האחרונות, שבהן ישראל היתה בשיאה, הישראלים הוכיחו כי האחריות אינה נגמרת ברגע ההגעה לארץ המובטחת, אלא רק מתחילה שם...
    ... השלום הכרחי. זו הדרך היחידה להשגת ביטחון אמיתי. ביכולתכם להיות הדור שמבטיח לעד את החלום הציוני, או להיות אלו שייאלצו לעמוד מול אתגרים הולכים וגוברים לעתידו. בהתחשב בדמוגרפיה ממערב לירדן, הדרך היחידה שישראל תוכל להחזיק מעמד ולשגשג כמדינה יהודית ודמוקרטית היא הקמת מדינה פלסטינית בת-קיימא. לנוכח תסכולה של הקהילה הבינלאומית, ישראל חייבת לשנות את כיוונו של סחף הבידוד. לאור ההתקדמות הטכנולוגית, דרכה היחידה של ישראל להגן על אזרחיה היא היעדר המלחמה - שכן אין חומה גבוהה דיה, או כיפת ברזל חזקה דיה, שיכולים לעצור כל אויב...
    ... אין ספק שישראל התמודדה עם פלגים פלסטיניים שפנו לטרור, ומנהיגים שהחמיצו הזדמנויות היסטוריות. זו הסיבה שהביטחון חייב להיות במרכזו של כל הסכם. אין ספק גם שהדרך היחידה לשלום היא משא ומתן...
    ...רק אתם תוכלו לקבוע איזו דמוקרטיה תהיה לכם. אבל זכרו שבשעה שאתם מקבלים החלטות אלו, הן יגדירו לא רק את עתיד היחסים שלכם עם הפלסטינים, אלא גם את עתידה של ישראל...
    ... השלום הוא אפשרי. אני יודע שזה לא נראה כך. תמיד תהיה סיבה להתחמק מסיכונים, והכישלון נושא עמו מחיר. תמיד יהיו קיצונים שיספקו תירוץ לא לפעול. גם מתיש לדבר ללא סוף על שיחות, מחלוקות וסטטוס־קוו.
    משא-ומתן יהיה הכרחי, אך אין כמעט ספק לאן הוא צריך להוביל: שתי מדינות לשני עמים. תהיינה מחלוקות על הדרך לשם, ובחירות קשות לאורך הדרך. מדינות ערב חייבות להסתגל לעולם שהשתנה. הימים שבהם יכלו לגנות את ישראל כדי להסיח את עמם מהיעדר הזדמנויות חלפו ואינם. זה הזמן לעולם הערבי לנקוט בצעדים לקראת יחסים נורמליים עם ישראל. אך באותו זמן, חייבים הפלסטינים להכיר במדינת ישראל כמדינה יהודית, ובזכותה להגן על עצמה. הישראלים חייבים להכיר בכך שהמשך פעילות ההתנחלויות גורמת נזק לשלום, שפלסטין עצמאית חייבת להיות בת-קיימא - ושחייבים לשרטט גבולות אמיתיים...
    עם נאום כזה, וגיבוי פומבי כה בהיר וחד-משמעי - הכול לכאורה נראה טוב לישראל. אך דומה שהתקווה לשלום - ככל שהלהיבה בעת ביקורו הממגנט של אובמה בארץ - זקוקה לסיוע של ממש בכל הקשור לסכסוך הפנימי בישראל, המצוי בלב השסעים הדתי, הפוליטי והאידיאולוגי בעם. אמנם יישוב סכסוכים בזירה הבינלאומית נעשה לאורך ההיסטוריה באמצעים שונים: פשרות טריטוריאליות, בריתות, הסכמים, חילופי אוכלוסין, מעורבות בינלאומית. אך בזירות הפנימיות, הפנים-מדינתיות, המצב שונה: שם אין גבולות, שהרי האוכלוסייה שבה מדובר נתונה למרותו של אותו שלטון מרכזי ונחרץ גורלם של המסוכסכים לחיות על אותה פיסת אדמה. מדובר במוקדי-חיכוך ובסכסוכים על רקע דתי, פוליטי, אידיאולוגי, כלכלי או אתני - כולם יחדיו או כל אחד מהם לחוד.
    באמנויות הלחימה, שמקורן במזרח הרחוק, נהוג לומר כי האויב הקשה ביותר שלך הוא אתה עצמך. ככל שתשיל מעליך אגו, רגשות, כוח, מתח, עצבנות - כך תשתפר במעלה הדרך לניצחון על האויב הזה. תהיה אדם טוב יותר, ובסוף חייך תהיה שלֵו וערני, נקי כפיים ונקי דעת. שוטוקאן - שיטת הקראטה המסורתית, ממשיכה את דרכו של מייסדה, ג'יצ'ין פונאקושי, בשאיפה להקנות לעוסקים בה מנטאליות חזקה ואפקטיבית: ״המטרה העיקרית של אמנות הקראטה אינה טמונה בניצחון או בתבוסה אלא בשאיפה לאופי מושלם של המתאמן.״
    זו אולי אנלוגיה גסה מעט, אך כך גם בחייה של אומה: עליה לעצב את חייה ואת גורלה בידיים נקיות, תוך כבוד לזולת, משמעת וביטחון עצמי שאינם נובעים מרגשי התנשאות, מצד אחד, או מפראנויה, מהצד האחר.
    ערב העשור השמיני לקיומה, מצויה מדינת ישראל בצומת קריטי לעתידה כמדינת הלאום הדמוקרטית של העם היהודי. נוכח ההתפתחויות בסביבתה האזורית והבינלאומית של ישראל, אפשר שהיא תידרש בעתיד הקרוב לנקוט פעולה עצמאית כדי להתוות את גבולותיה, כך שישקפו את היסודות של קיומה, כפי שבאו לידי ביטוי בהכרזת העצמאות: מדינה דמוקרטית ובה רוב יהודי.
    אכן מדובר בשאלה שמצויה בין שני קטבים אידיאולוגיים ופוליטיים. אך משני היסודות האלה נובעת העוצמה של העם בישראל. המשך המצב הקיים עלול להביא לאיבוד אחד מהם - או שייעלם הרוב היהודי, או שתתפוגג הדמוקרטיה ותתפורר החברה המבוססת על ערכיה.
    ביולי 2013, כארבעה חודשים לאחר נאום אובמה בארץ ולאחר שלוש שנים שבמהלכן לא התקיימו מגעים גלויים ורשמיים בין הצדדים, החל המשא-ומתן בין ישראל לפלסטינים. הסבב הזה החל, ונמשך, בזכות מאמציו הבלתי-נלאים (אך גם חסרי הגמישות התהליכית הנדרשת) של מזכיר המדינה האמריקאי ג'ון קרי. השיחות לא התקיימו בדרגים של מנהיגי שני הצדדים. את הצד הישראלי ייצגה שרת המשפטים ציפי לבני ואת הצד הפלסטיני ייצג צאיב עריקאת.
    לכל אורכו של סבב השיחות הזה שידרה הממשלה בפועל מסר הפוך מזה שהיה מצופה במשא-ומתן לקראת הסדר: משרד השיכון פרסם מכרזי בנייה בהתנחלויות; ועדת שרים לענייני חקיקה אישרה את הצעת החוק לסיפוח בקעת הירדן; הממשלה הכניסה לאזורי עדיפות לאומית יישובים מבודדים בגדה; על שולחן הכנסת הונחו הצעות, כגון החלת החוק הישראלי על ההתיישבות ביהודה ושומרון, והצורך בקבלת אישור מהכנסת לכניסה למשא-ומתן בסוגיות ירושלים והפליטים. הצעות אלו נדחו.
    התנהלות זאת שידרה חוסר אמון בתהליך מדיני עם עבאס.
    ההנהגה הפלסטינית פעלה באופן דומה: היא סירבה נחרצות להכיר בישראל כמדינת הלאום של העם היהודי, והתפייסה עם חמאס ערב סיומו המתוכנן של סבב המשא-ומתן. נוספו לכך - בעקבות מבצע ״צוק איתן״ - התנאים הנוקשים ביוזמת השלום הפלסטינית החדשה-ישנה כדוגמת דרישה לשרטוט גבולות המדינה הפלסטינית בתוך ארבעה חודשים והכרה ישראלית במדינה זו ובגבולותיה; הדרישה ממועצת הביטחון של האו״ם לפנות כל נוכחות ישראלית משטחי הגדה בתוך שנים ספורות; והצטרפות למוסדות בינלאומיים כדי להגיש תביעות נגד ישראל ומנהיגיה. התנהלות זאת - אף שאינה בלתי-מובנת או בלתי-סבירה - מרחיקה את תמיכתם של ישראלים רבים בתהליך, ומקבעת אצלם את דימויה של ההנהגה הפלסטינית לדורותיה כסרבנית שלום.
    בליץ האירועים המשפטיים והמדיניים ממחיש היטב את ה״משפטיזציה״ של הפוליטיקה הבינלאומית, המשרתת היטב את מסע הדה-לגיטימציה נגד מדינת ישראל ומדרדרת את מעמדה הבינלאומי. לעתים תכופות מדי, תפסו המהלכים הללו את ישראל הרשמית לא מוכנה, נגררת ומגיבה וללא תשובות מספקות.
    באותה עת החלה תוססת גם הזירה המשפטית הבינלאומית, שהיתה עד לאחרונה בולטת פחות מהאחרות, והפלסטינים ותומכיהם מיטיבים לעשות בה שימוש אינטנסיבי נגד ישראל, במימוש צעדים או באיום לממשם. בין היתר, מדובר בהחלטות בעצרת הכללית ובוועדות האו״ם; מינוי דווחים מיוחדים (Special Rapporteurs) מטעם האו״ם ״לשטחים הכבושים״; הקמת ועדות חקירה לבחינת פעולותיה הצבאיות של ישראל; תביעות משפטיות אזרחיות ופליליות בבתי משפט מדינתיים ברחבי העולם, תוך שימוש בסמכות השיפוט האוניברסאלית; פנייה למוסדות שיפוטיים בינלאומיים דוגמת בית הדין הבינלאומי לצדק (ICJ) ובית הדין הפלילי הבינלאומי (ICC).
    ב-17 בדצמבר 2014 נפער עוד סדק בחומת ההגנה הבינלאומית של ישראל, עת פורסמה הצהרה המבקרת את ישראל מטעם המדינות החברות באמנת ז'נבה הרביעית. זה קרה שבוע לאחר ששווייץ (המדינה האמונה על יישום אמנות ז'נבה) החליטה על כינוס המדינות, חרף מאמציהן של ישראל וארצות הברית למנוע זאת. כינוס המדינות נעשה לאחר התייעצויות ממושכות של שווייץ עם המדינות החברות, ובהתאם להחלטת העצרת הכללית של האו״ם 64/10 מ-5 בנובמבר 2009. החלטה זו של העצרת התקבלה בעקבות מבצע ״עופרת יצוקה״, והמליצה, בין היתר, על כינוס המדינות החברות במטרה לאמץ צעדים לאכיפה של אמנת ז'נבה הרביעית בשטחים הפלסטיניים הכבושים. הדווחים המיוחדים (Special Rapporteurs) לשטחים וּועדות החקירה שמונו נגד ישראל קראו גם הם לאורך שנים וביתר שׂאת באותה העת, לכינוס הוועידה, אולם מאמצי בלימה דיפלומטיים נרחבים של ישראל ובעלות בריתה באותה תקופה וגם שנה לאחר מכן באו״ם, וכן מאמצי שכנוע אצל המדינות החברות, מנעו את הכינוס. זאת הפעם, הודיעה שווייץ כי ״בהתייעצויות בארבעת החודשים האחרונים נוצרה מסה קריטית בין-אזורית של מדינות חברות אשר ביקשו את הכינוס, כפי שהיה ב-1999 וב-2001. מספר קטן של מדינות הביעו את התנגדותן ולא השתתפו בכינוס״. מלבד ההצהרה הרשמית שפורסמה בסיום הכינוס, אשר מבקרת את ישראל, עצם הכינוס, כשהוא לעצמו, המחיש עד כמה אבדו לישראל התמיכה והגיבוי החשובים של רבות ממדינות אירופה, וסימן את המשך ההידרדרות במעמדה הבינלאומי של המדינה.
    היבט נוסף של המתרחש בזירה המשפטית הבינלאומית נגלה אף הוא ב-17 בדצמבר: בית הדין האירופי לצדק החליט להסיר את חמאס מרשימת ארגוני הטרור. בהודעת האיחוד האירופי נמסר, כי ההחלטה מבוססת על טעמים פרוצדורליים ואין בה הערכה כלשהי של בית הדין באשר לסיבות המהותיות להכנסת חמאס לרשימת ארגוני הטרור: ״זוהי החלטה שיפוטית של בית הדין, לא החלטה פוליטית של ממשלות האיחוד״, כך הובהר. אולם, מהלך זה ממחיש שימוש נוסף בכלים משפטיים, הפעם גם מצד ארגון החמאס, שעתר לבית הדין האירופי לצדק נגד החלטת האיחוד להכניסו לרשימה האמורה.
    אירוע שלישי שהשלים את ההתרחשויות המשפטיות הבינלאומיות של 17 בדצמבר - יום שחור לדיפלומטיה הישראלית - הוא הגשת ההצעה הפלסטינית למועצת הביטחון של האו״ם, חרף מאמצים דיפלומטיים חפוזים של ישראל למנוע זאת ברגע האחרון. הצעה זו, שהגישה ירדן, קוראת להכרה במדינה פלסטינית בגבולות 67' ולסיום הכיבוש בתוך שנתיים. לאחר שעברה כמה שינויים, הוגשה טיוטת ההצעה הסופית למועצת הביטחון ביום 30 בדצמבר. אולם, עדיין לא ברור האם יהיה רוב להצעה בקרב חברות המועצה וכיצד תתנהל ארצות הברית בהצבעה במועצת הביטחון. עם זאת, יש להזכיר כי הצעה זו מופיעה גם על רקע של סחף החלטות הולך וגובר בפרלמנטים אירופיים שהכירו במדינה פלסטינית. שותפות לסחף הזה מדינות אירופיות ידידותיות לישראל, דוגמת ספרד, אירלנד, שבדיה, בריטניה, צרפת והפרלמנט האירופי.
    היה ותוכר פלסטין כמדינה על-פי החלטה של מועצת הביטחון, יהיו לכך השלכות פנימיות ובינלאומיות בעלות משמעות של ממש: על מעמד ההסכמים שנחתמו בין ישראל לאש״ף ועל מעמדה המשפטי של ישראל בשטחים, לרבות בהתנחלויות שבגדה המערבית. כמו-כן ינבעו ממעמד של ״מדינה פלסטינית״ משמעויות מרחיקות-לכת בתחום האזרחות, הקמת צבא, הצטרפות לארגונים בינלאומיים ולאמנות בינלאומיות, הגבלת סמכויות ישראליות בשטחים - במרחב האווירי, במרחב הימי ועוד. כך ישיגו הפלסטינים כמה וכמה תמורות, שמעולם לא ביקשו מישראל וממילא לא השיגו סביב שולחן המשא-ומתן.
    גם אם, בסופו של דבר, ההצעה הפלסטינית לא תעבור במועצת הביטחון, הרי שיש בעצם הגשתה וב״קמפיין״ שקדם לה כדי לגרום לנזק דיפלומטי ותקשורתי משמעותי למדינת ישראל, שנאלצת פעם נוספת להתגונן מפני יוזמות של הצד השני, אשר מחריפות את מסע הדה-לגיטימציה שמתנהל נגדה.
    וברקע לכל אלה, מצוי האיום המתמיד בניהול הליכים משפטיים נגד ישראל, נגד קצינים בכירים בצה״ל ונגד נושאי-משרה ממשלתיים בכירים, במטרה להעמידם לדין בבתי משפט בינלאומיים או מדינתיים. הפלסטינים המתינו לשעת כושר כדי לערב את בית הדין הפלילי הבינלאומי (ICC) נגד ישראל, והצטרפו לאמנת רומא שמכוחה הוקם בית הדין. התובעת בבית הדין הודיעה כי תפתח בחקירה ראשונית. ניתן להעריך, כי העילות שעל פיהן יבקשו הפלסטינים לבסס גם בעתיד התערבות כזו של בית הדין יתמקדו בהתנחלויות ובפעולותיה הצבאיות של ישראל ״בשטחי פלסטין״ משנת 2012 (מועד ההכרה בפלסטין כמדינה משקיפה בעצרת הכללית של האו״ם), בעיקר ביחס למבצעים ״עמוד ענן״ ו״צוק איתן״. נוסף על כך, ועדות חקירה מטעם מועצת זכויות האדם של האו״ם, ועוד, מאפיינות את ההתחזקות במשקלו של המשפט הבינלאומי בשנים האחרונות. זהו חלק מתהליכי הרישות והגלובליזציה, וכפועל יוצא מהתגברות התערבותה של הקהילה הבינלאומית בתוך שטחן הריבוני של מדינות.
    כפי שראינו במבצעי הלחימה האחרונים בעזה, לרבות במהלך ״צוק איתן״ ולאחריו, בלחימה קונבנציונאלית הנערכת במרחב אורבני צפוף אוכלוסין, כל קורבן - ישראלי או פלסטיני - משרת את הפלסטינים, אשר משכילים למנף את ״ההישג״ בחזית המדינית והתקשורתית לטובתם. החזית המשפטית המתהדקת שנוספה להן גם היא חזית עימות לכל דבר. יש בבסיסה מבחינת הפלסטינים אסטרטגיה ותורת לחימה, הכוללת מהלכים טקטיים ואסטרטגיים במהלך הלחימה עצמה וביתר שׂאת לאחריה, בשילוב עם מניפולציות, דיסציפלינות ועולמות תוכן שונים כגון דיפלומטיה פעילה, תקשורת המונים, מודיעין, הסתה, חרמות וסנקציות. מול החזית המאתגרת הזו נראית ישראל לא ערוכה ובלתי-קומפטנטית בעליל.
    לוחמת המשפט המאורגנת המתנהלת נגד ישראל, מחייבת אותה להתייחסות מתאימה ולהיערכות יזומה ויצירתית. טוב תעשה ממשלת ישראל אם תנקוט במקביל גם יוזמה מדינית לסיום הסכסוך, ולא תיראה כמי שמשימתה העיקרית היא להתמודד עם המתקפות עליה ולהדוף ניסיונות, שילכו ויגברו, לאכוף עליה הסדר כפוי. לשם כך, עליה לגבש מדיניות משוכללת שתיושם בהדרגה: הידברות רב-צדדית אזורית, משא-ומתן דו-צדדי עם הפלסטינים, וכן צעדים עצמאיים לעיצוב גבולות המדינה סביב בית לאומי דמוקרטי ובטוח לעם היהודי. רכיביה של גישה זו אמורים להתבטא במאמצים מקבילים, חלופיים זה לזה ומשלימים זה את זה. בכל אחד מאלה ניתן להתקדם בצעדי ביניים ובתקופות מעבר, שיקדמו הסכם חלקי ומציאות של שתי מדינות לאום, גם בהיעדר הסדר ארוך טווח.
    סבב הלחימה האחרון עד כה מול חמאס, בקיץ 2014, החריף את האתגר העומד בפני ישראל בזירות המדינית-דיפלומטית, התקשורתית, הכלכלית והמשפטית. הלחץ הגובר מצביע על כך שהקהילה הבינלאומית עוברת אט-אט מהשמעת ביקורת לגיטימית על מדיניות ממשלת ישראל לנקיטת אמצעים ומהלכים לשם השפעה על התנהלותה ועל החלטותיה כמדינה ריבונית ודמוקרטית. המתנגדים בעולם להתנחלויות ולכיבוש מציבים כעת סימן שאלה מעל ללגיטימיות של מדינת ישראל. מעצבי קמפיין הדה-לגיטימציה נגד ישראל רואים בסיפוק את מעמדה הבינלאומי הולך ונשחק בהדרגה במהלך ״צוק איתן״ ולאחריו, שכן התרחבותה של התופעה והתפשטותה בקרב דעת הקהל במערב מצמצמת כבר כיום, ועלולה לצמצם אף יותר בעתיד, את מרחב התמרון המדיני והצבאי של ישראל.
    השגריר בדימוס של ארצות הברית במצרים ובישראל, דן קרצר, המכהן כיום כפרופסור באוניברסיטת פרינסטון, סיפר לי כי גם אל הקמפוס היוקרתי והמנומנם-פוליטית הזה חדרה השפעה חזקה של תנועת ה-BDS (ראשי-תיבות של חרם, ביטול השקעות ומשיכתן, סנקציות). בקושי רב הודפים שם באחרונה, על חודו של קול, את מתקפות הדה-לגיטימציה המסיביות נגד ישראל. והתחמושת של תומכי המדינה במאבק הזה - אוזלת.
    האם ישראל צועדת בדרך לבידוד ולנידוי בזירה הבינלאומית? בנובמבר 2015 החליטה הנציבות האירופית לקרוא למדינות אירופה לאכוף ברשתות השיווק סימון מוצרים מההתנחלויות. כמה מדינות, ובהן בריטניה, בלגיה ודנמרק, פועלות כך זה מכבר, ואחרות מתנגדות לסימון האמור. ההשלכות המעשיות הצפויות של ההחלטה לסמן מוצרים מההתנחלויות אינן כה קשות: מדובר בכ-50 מיליון דולר בשנה, כשליש עד רבע מכלל היצוא מיהודה, שומרון ורמת הגולן. אף אין מדובר בהשפעה של ממש על היקף הסחר בין ישראל לאירופה, העומד על כ-30 מיליארד יורו בשנה. וכן, כל אחת מהממשלות החברות באיחוד יכולה להחליט אם ליישם את החלטת הנציבות אם לאו, ומדינות כגרמניה כבר החליטו שלא יפעלו על-פי המלצת הנציבות, ולא יסמנו ברשתותיהן מוצרים שמקורם בהתנחלויות.
    אך לא בכך העניין. האיחוד האירופי אינו מכיר בשטחים שכבשה ישראל ב-1967 כחלק ממדינת ישראל. זו המדיניות שהאירופאים החילו על הסכם ההתאגדות של ישראל עם האיחוד האירופי, שנחתם ב-1995 במסגרת השותפות האירופית-מזרח-תיכונית (״תהליך ברצלונה״). החלטת הנציבות, היא, אפוא, המשך ישיר למדיניות האיחוד האירופי, שלפיה הסכם האסוציאציה עם ישראל (1995) אינו חל על השטחים שכבשה ישראל ב-1967. המדיניות האירופית המסורתית אינה מכירה בגדה המערבית כחלק ממדינת ישראל. מדיניות זו נתמכת בפעילות אנטי-ישראלית אינטנסיבית של אקטיביסטים בפרט ושל הציבור בכלל בחלק ממדינות אירופה, ובלחצים גוברים והולכים להחרמות ולסנקציות. המגמות האלה, כך נראה, אינן עומדות להשתנות.
     
    ***
    דומה שהמתווה הכללי להסדר מדיני ידוע לכולנו זה כעשור וחצי, מאז ימי הנשיא קלינטון והעקרונות להסדר שהציג בשעתו לשם הגעה לשתי מדינות לשני עמים. זכיתי להיות שם, בבית הלבן, ב-23 בדצמבר 2000, כשקלינטון פרס לפני שתי המשלחות, הישראלית והפלסטינית, את עקרונות המתווה שלו להסדר בין הצדדים. סוגיות הליבה בסכסוך בין שני העמים - ירושלים, פליטים, גבולות, ביטחון - לא יתאיידו מאליהן רק מפני שמתעלמים מהן ומשרכים רגליים בדרך לפתרון. להפך, הן יוחרפו ופתרונן יתרחק מאיתנו. שנים עברו מאז הציגה הליגה הערבית בשנת 2003 את יוזמת השלום הערבית, אך ממשלות ישראל לא מצאו זמן לדון בה עד היום. דווקא עכשיו, לנוכח ההתפתחויות בעולם הערבי, צריכה ישראל לאותת כי היא נכונה לבחון משא-ומתן אזורי עם העולם הערבי הגועש והמדמם.
    ואולם, הפירוש המעשי של עקרון ״שתי מדינות לשני עמים״ הוא כי נצטרך לפנות התנחלויות. שוב. אחרי פינוי סיני ב-1982 על-פי הסכם השלום עם מצרים; אחרי פינוי יישובי גוש קטיף ברצועת עזה וארבע ההתנחלויות בצפון השומרון ב-2005 על-פי תוכנית ההתנתקות.
    סוגיית ההתנחלויות ממוקמת במפגש של שלושה עימותים בחברה: הלאומי (יהודי-ערבי), הדתי והפוליטי. למפגש זה מתנקזים ערכים לאומיים, ובהם זהות לאומית (ארץ יהודית, מדינת הלכה או מדינת הלאום הדמוקרטית של העם היהודי), גבולות פיזיים במרחב המשטר ומבנה השלטון. למהלך כזה של פינוי בקנה מידה רחב יש פוטנציאל לסכסוך פנימי, שעלול להופיע במלוא חריפותו, עד כדי מלחמת אחים, כשכל צד רואה עצמו פועל כדי לשמור על שלמות המדינה ועל צביונה האמיתי. להתלקחות כזו עלולות להיות השלכות קשות על הביטחון הלאומי של ישראל.
    ניתן לחלוק על הקביעה כי, בדרך כלל, המבנה השלטוני בישראל היה מסוגל עד כה להכיל מתחים שמקורם במחלוקת אידיאולוגית-פוליטית. רצח ראש הממשלה רבין הוא כמובן הדוגמה הקיצונית להפך מכך. בהתחשב בקיטוב הגובר בחברה בישראל ומול תרחיש אפשרי של פינוי מסיבי, ברור שלמערכת המשפט ולממשלה יהיה תפקיד קריטי בניסיון למתן את המתיחות הגואה. ספק אם בנסיבות כאלו, וללא היערכות כוללת מוקדמת, הן יוכלו למנוע הידרדרות עד כדי מלחמת אחים.
    ז'אן ז'ורס, מנהיג הסוציאליסטים בצרפת בתחילת המאה הקודמת, דיבר בשבח האומץ לחפש את האמת, ולהביע אותה. לא להתכופף מפני חוק השקר המנצח, ולא ליטול חלק בתרועות ההמון, שדמגוגים חסרי מעצורים מסוגלים להפעיל בו נימות גסות ופנאטיות - לא בנשמתנו, לא בפינו ולא בידינו. המערכה על עתידה של המדינה היא לא פעם כזו: מוקצנת, שטחית, אדישה לאחר, רוויית פופוליזם והדרה של החושבים אחרת.
    אני רואה את האיום שנובע ממתיחות פנים-מדינתית בישראל כמסוכן לא פחות מכל איום חיצוני. המשאלה לשיח פנימי עמוק ואמפתי מצויה ביסודו של הספר הזה, ותפורט בהמשך. אני מאמין שההידברות תסייע למתֵן מוקדי חיכוך פנים-מדינתיים ואף תמנע את התפרצותם של סכסוכים כאלה. רק אז יֵצא הבית השלישי מכלל סכנה.
     
    נקודות שבר
    שלושה צמתים בתולדות מדינת ישראל יצרו נקודות שבר. הראשון היה השבר הטראומטי של מלחמת יום כיפור, שבמידה רבה נבע מהתפיסה השגויה והיהירה שצמחה מהניצחון של 1967. הוא עורר מחאה, והביא כעבור פחות מארבע שנים למהפך בשלטון.
    האירוע השני הוא מלחמת לבנון הראשונה. ב-1982, פחות מעשור לאחר מלחמת יום כיפור, ולראשונה בתולדות המדינה, ישראל יצאה למלחמת ברירה לא קונסנזואלית, ותוצאות המחלוקת על מלחמה זו ניכרות בציבור הישראלי עד היום. ראשית כל, המלחמה הביאה למיסוד של תופעת הסרבנות, בדמות תנועת הסרבנות ״יש גבול״, שהוקמה בידי חיילי מילואים שסירבו לשרת בלבנון. שנית, הוכח כוחה המעשי של המחאה האזרחית, של התארגנויות עצמאיות וספונטניות, כמו ההפגנה בכיכר מלכי ישראל (לימים כיכר רבין) שהביאה להקמת ועדת חקירה ממלכתית לטבח במחנות הפליטים סאברה ושתילה, ועדה שבעקבות מסקנותיה הודח שר הביטחון מתפקידו. בנוסף, מלחמת לבנון היתה המלחמה הראשונה שבה סרבנות המצפון חלחלה גם לדרגים הגבוהים ביותר של צבא הקבע ואנשי המילואים. כמו כן, העובדה שהמלחמה ומטרותיה לא זכו לתמיכה מקיר לקיר השפיעה אף על הדרגים הגבוהים ביותר של הצבא, ובהקשר זה בולטים במיוחד המח״ט אל״מ אלי גבע, שסירב להיכנס לביירות, ועמרם מצנע (לימים אלוף), שהתפטר במחאה על מהלכי המלחמה (אם כי חזר בו והמשיך בשירותו).
    האירוע השלישי הוא רצח ראש הממשלה יצחק רבין, ב-4 בנובמבר 1995, נקודת השפל של החברה הישראלית מאז היווסדה. הוא ביטא הקצנה חריגה של מגמות שהתאפיינו בהעמקה של השסעים בין דתיים לחילונים, בין שמאל לימין, בין אלו שמגדירים את עצמם קודם כל כ״ישראלים״ לאלו שמגדירים עצמם קודם כל כ״יהודים״, בין משיחיים לפרגמטיים; שסעים שהצליחו עד אז להישמר לרוב במסגרת השיח הפוליטי המקובל במדינה דמוקרטית ובחברה ליברלית. לרצח רבין עלולות להיות השלכות היסטוריות חמורות על מדינת ישראל, ובעיקר על היכולת שלה להכיל מחלוקות פוליטיות בצורה לא אלימה. יכולת זו פחתה מאוד עם התפתחות הרשתות החברתיות, והשיח הרדוד, האלים, האנונימי ומלא המשטמה שנפוץ בהן בשאלות פוליטיות.
    • גלעד שר
    • גלעד שר
      גלעד שר (נולד ב-2 ביוני 1953) הוא עורך דין, בורר ומגשר, מרצה וחוקר בתחומי הביטחון הלאומי ויישוב סכסוכים, כיהן כמנהל לשכתו של אהוד ברק בשלהי כהונתו כראש ממשלת ישראל ושר הביטחון, וכן עמד בראש צוות המשא ומתן המדיני. מכהן כיו"ר חבר הנאמנים והועד המנהל של המכללה האקדמית ספיר.
     
  • המלצות נוספות
    • במרחק נגיעה
    • ילדים בסדר גמור
    • כתב חזית
    • קיצור תולדות האנושות
    • 1939
    • כל דבר קטן
    • כשהגשם יורד
    • אח חורג יקר
    • הסדק
    • ברית של כבוד
    • מטורפת
    • שלוש