הקדמה | ד"ר עלי כ"ץ
הרבה השתנה בארבעים השנים האחרונות שבהן אני חוקר את נושא ההורות: "האבא החדש" נולד, האמא צברה יותר כוח מאי־פעם, ובכל זאת מוסד הנישואים רק הולך ומתערער ומותיר אותנו עם נשים כועסות וגברים מדוכאים.
בנות קסנטיפה הנו ספר מעניין, מטלטל וחשוב לכל מי שנמצא בזוגיות: הוא מעמת אותנו עם השאלות המהותיות בזוגיות שמהן אנו מנסים לברוח דרך בדיחות שכיחות, ולעתים אף מטופשות, על נשים שתלטניות ועל הגברים חסרי האונים הנשואים להן.
רוב בני האדם (ובהם אף אנשי המקצועות הטיפוליים) מקבלים את העריצות הנשית כתכונה אופיינית לנשים וכגורלו האכזר והשכיח של כל גבר נשוי... אפשר להשלים עם דפוס זה ואף להתבדח עליו, אך בסופו של דבר אי אפשר להתעלם מאי־שביעות הרצון של נשים וגברים רבים מנישואיהם, ומכך שאחוז הזוגות המתגרשים רק הולך וגדל בעשורים האחרונים.
כיועצת זוגית, גם מחברת הספר הבחינה בתופעה של השתנות הנשים לאחר הנישואים ולידת ילדים והפיכתן לביקורתיות וכעסניות. ואולם במקום לקבל תופעה מטרידה זו כגזרה משמים או לפטור אותה בהומור כלשהו - היא בוחנת ברצינות בספרה מדוע נשים שהיו לפני הנישואים והלידה אוהבות, דואגות, מיניות ומפנקות, הפכו לבוסיות, למרירות, לקרירות ולמלאות בטענות כלפי בעליהן. היא מציעה תובנות למניעת התופעה ופתרונות להתמודד איתה כאשר התהליך כבר התרחש.
הספר גורם לקורא להסתכל במראה ולשאול את עצמו: "מה אני עושה כאן לא נכון? כיצד זה קרה שאשתי הפכה לאישה אחרת? האם יכולתי למנוע את השינוי באישה שבה התאהבתי? ואם כבר קרה השינוי - כיצד אוכל להתמודד איתו?"
"מה קורה כאן?" צריכה גם האישה לשאול. "למה הקשר בינינו כבר לא עובד כמו פעם? מדוע אני כל כך כועסת וכל כך ביקורתית? כיצד הפכנו מזוג אוהב לשני אנשים הנשארים יחד בעיקר בגלל הילדים?"
אין זה קל להסתכל פנימה, לעתים מעורר התנגדות ומייאש - אבל הספר נשאר לכל אורכו אופטימי מאחר שניכר בו כי ד"ר שרה ברסלרמן מאמינה בכל לבה בזוגיות ובנישואים.
לכן, הספר מבטא אמונה ותקווה שאם אבות ואמהות יגמישו את עמדותיהם ויקשיבו זה לזה, הם ימצאו שוב את הדרך לאותה אהבה ולאותה חברות שגרמו להם מלכתחילה לבחור זה בזו.
ד"ר עלי כ"ץ - פסיכולוג קליני בכיר, מחברם של הספרים אוף גוזל בהוצאת מודן, 1999 ואינטליגנציה אבהית בהוצאת מטר, 2009 .
פתח דבר
נשים נשואות מתוארות לעתים קרובות כרודניות, כשולטות בבני זוגן, כביצ'יות, כנודניקיות, כ"חופרות" וכיוצא באלו תיאורים. בתקשורת כמו גם בעולם הבידור הן מתויגות לא פעם כמנהלות העריצות והבוסיות הקשוחות של בני זוגן הכנועים והחלשים - הגברים. נהוג לצחוק מבדיחות, ממערכונים, מסדרות טלוויזיה ומאינספור סרטים המאפיינים את האישה כמרשעת וביקורתית ואת בעלה העומד מולה כשהוא חסר אונים ומפוחד. כמו כולם, גם אני נהגתי לצחוק מול תופעות אלו וחשבתי שאלו הגזמות שנועדו להצחיק.
הידיעה העמומה שמשהו לא טוב קורה לנשים אחרי הנישואים נהפכה לתובנה ברורה, כשנפגשתי באחד הערבים עם זוג שכבר היה אצלי בטיפול לפני הנישואים וחזר לאחר נישואים בני שנתיים ותינוק.
התקשורת הטובה שהיתה ביניהם לפני הנישואים התחלפה בשטף של טענות ושל כעסים מצד האישה לעומת שתיקות ממושכות מצד הגבר. כשהשוויתי בראשי את הזוג שהכרתי בעבר לזוג שישב מולי - הבנתי שקשה להתכחש למה שקורה לנשים אחרי הנישואים, ובעקבותיהן גם לגברים.
היה זה רגע שעורר בי שאלות רבות: הרי מדובר בתופעה שמניסיוני הקליני ידעתי שהיא קיימת, ואם כך למה לא התייחסתי אליה ברצינות הראויה לה? האם הייתי כל־כך שבויה במיתוס לפיו נשים תמיד תנסינה לפתור קונפליקטים בדרכי שלום?
האם משום כך התעלמתי ממה שהיה מונח לנגד עיני, כלומר מכל אותם זוגות שטיפלתי בהם במרוצת השנים? האם התכונות התוקפניות של נשים הנן חלק בלתי נפרד מקווי האישיות הנשית, ממש כמו זו הגברית, אך בשונה מגברים הן מצליחות להסוות אותן בכל הזירות למעט זו הביתית?
האומנם דווקא בתחומי הבית - על כל המשתמע מהמילה בית: בין השאר, חום, ביטחון, מקלט ומקום להירגע בו ממלחמות היומיום המתנהלות מחוצה לו - מסירוֹת הנשים את מַעֲטֵי העדינות והרוך ונהפכות לתוקפניות ולעריצות? ואם כן, מהם הגורמים לשינויים הללו?
עד כה לא זכה הנושא לתשומת לב מספקת בספרות הפסיכולוגית, אך כל העוסקים בחקר המשפחה ובטיפול במשפחות ובזוגות יסכימו, קרוב לוודאי, שנשים יכולות להיות תוקפניות מאוד וכוחניות מול בני זוגן. ככל שצברתי יותר ותק וניסיון בטיפול זוגי, כך הבנתי שאצל נשים רבות מתרחש סינדרום האישה הנשואה, אשר ביני לבין עצמי כיניתי אותו סינדרום קְסַנְטִיפָּה. סינדרום זה הוא תופעה שבה נשים רכות ואוהבות נהפכות לנרגנות, ביקורתיות ושתלטניות הן במערכת הזוגית והן במערכת המשפחתית.
כשניסיתי להבין מדוע וכיצד נהפכו הנשים מעדינות ואכפתיות לכוחניות וללוחמניות בזוגיות ובמשפחה, לא יכולתי שלא להיזכר בדמותה ההיסטורית של קסנטיפה, בת המאה הרביעית לפני הספירה, אשתו של הפילוסוף היווני סוקרטס. תלמידיו של סוקרטס זיהו בה זעפנות ואף רשעות, ואילו סוקרטס דווקא ציין לטובה את רוחה הווכחנית.
כך או כך נהפך שמה למילה נרדפת לאישה נשואה מרושעת, הממררת את חיי בעלה. בספר זה מייצגת קסנטיפה את האם הקדמונית של הנשים הנשואות, שכונו במהלך הדורות בשמות כמו: קְלַפְטֶה, מכשפה, האמא היהודייה, פולנייה, ביצ'ית ועוד.
מאז ומעולם ניסו גברים לפענח את ההתנהגות ה"נשית" ולעמוד על ההבדלים שבינה לבין ההתנהגות ה"גברית". אל מאמציהם אלה של המחזאים, המשוררים, הסופרים והפילוסופים, בני הדורות הקודמים, הצטרפו בעת החדשה גם פסיכולוגים, במטרה להבין את מה שהם הגדירו כ"סוד האישיות הנשית".
הדורות הראשונים של הפסיכולוגים, בהשפעתו של זיגמונד פרויד, טענו כי האישה נחותה מהגבר בכל הנוגע להתפתחות של המוסר ושל המצפון - מכיוון שבניגוד לגבר היא אינה עוברת את התהליך שהוא עובר בשלב האדיפלי.
נדרשו עוד שנים רבות עד שפסיכולוגיות פמיניסטיות החלו לערער על קביעה זו, וטענו שמסקנות אלו הנן מוטות ונולדו ממחקרים שבחנו סוגיות מהעולם הגברי אשר אינן משקפות את עולם התוכן הנשי. כשהפסיכולוגית קרול גיליגן בדקה את השיפוט המוסרי הנשי בדילמות מהעולם הנשי )כמו דילמה של הפלה בהיריון לא רצוי( - היא טענה כי הרמה המוסרית של נשים אינה נופלת מזו של הגברים, והשוני הוא בסגנון השיפוט שלהן, או כפי שהיא כינתה זאת - "הקול השונה שלהן".
על סמך מחקרים אלו טענו גיליגן וממשיכותיה שנשים נוטות להיות אכפתיות יותר כלפי הזולת בהשוואה לגברים, וכי הן שואפות להרמוניה ולשלום ביחסים בין־אישיים. במסגרת לימודי האקדמיים למדתי על פסיכולוגיית האישה דרך התיאוריות הפמיניסטיות, ובהמשך אף לימדתי אותן את הסטודנטים שלי. הפעם הראשונה שהבנתי שתיאוריות אלו אינן מתיישבות בהכרח עם המציאות היתה כשערכתי את מחקרי על יחסי חמיות וכלות.
ביחסים השוררים בין נשים אלו התגלו קולות לוחמניים ותוקפניים הרחוקים מאוד מהקולות הנשיים הוותרניים והשואפים לשלום שמתארות התיאוריות השולטות בתחום הפסיכולוגיה של נשים. בעבודת הדוקטורט שלי כבר טענתי כי ייתכן שנשים אכן שואפות ליחסים טובים באופן כללי, אך כשהנושא עומד למבחן ביחסים בתוך המשפחה, הן עלולות להתגלות ככוחניות וכתוקפניות אף יותר מהגברים.
המאבק בין הנשים במשפחה גורם להן לחשוף דווקא את הצדדים הפחות "נשיים" שלהן ולהיות לוחמניות, כוחניות, ולעתים אף אכזריות, תוקפניות ומענישות. לעומת זאת, הגברים, שעל פי הסטריאוטיפ הגברי המקובל הנם תחרותיים, לוחמניים ותוקפניים, נמצאו במחקרים שערכתי כפסיביים וכחלשים.
מול הסערה שהתחוללה בין אמותיהם לרעיותיהם חשו הגברים מאוימים ואומללים, וקיוו שאם ישכילו לשתוק - מאבק נורא זה יגיע לסיומו והם יוכלו להמשיך את חייהם בשלווה יחסית ולצפות בשקט במשחק הכדורגל החביב עליהם בטלוויזיה.
גם כשהתחלתי לעסוק בעבודה טיפולית בבני זוג ובמשפחות, התיאוריה על הרוך הנשי לא התיישבה עם המציאות. הנשים שפגשתי בחדר הטיפולים לא דמו כלל לנשים שתוארו באותן תיאוריות, ולא מצאתי במערכת היחסים הזוגית כל עדות לנטייה נשית לפתור בעיות בדרכי נועם ואמפתיה. נהפוך הוא - פעמים רבות ראיתי כיצד דווקא הגברים מביעים פייסנות ורצון לרצות את נשותיהם, בשעה שהללו מגלות כוחנות ותוקפנות.
נטיית הגברים להבליג על קולות נשיים תוקפניים וחזקים ניכרה בבירור בקונפליקטים זוגיים. ככל שהנשים היו פוגעניות יותר והפגינו לוחמנות, כך התעלמו הגברים ונהפכו לשקטים יותר. ככל שהנשים נהפכו לשוטרות, למפקדות, למנהלות ולמפקחות, כך נעשו הגברים ציניים יותר, מיואשים ומרוחקים.
ספר זה עוסק בהשתנותן של נשים לאחר הנישואים, בעיקר לאחר לידת הילד הראשון, ובחלק שנוטלים הגברים והחברה בתהליך זה. הוא אינו עוסק במצבי קיצון של התעללות נפשית או פיזית של נשים בבעליהן, אלא במצבים שכיחים למדי של נשים רודניות, כוחניות וכעסניות.
מטבע הדברים ישנן נשים החורגות מדפוסים אלה כמו גם גברים. ואולם על פי ניסיוני כמטפלת זוגית - זוגות רבים מדי מנהלים מערכת יחסים המהדהדת את הקשר הזוגי שבין קסנטיפה לסוקרטס.
אף כי הגדרת המשפחה בימינו רחבה יותר וכוללת מגוון רב יותר של אפשרויות משפחה חד־הורית, משפחה חד־מינית, ידועים בציבור, הורות משותפת ללא נישואים, ועוד, פונה ספר זה לזוגות הטרוסקסואליים ולמשפחות המוקמות על ידי זוגות אלה.
כמו כן, אני מבקשת לבחון מדוע נשים רבות כל־כך הופכות לקסנטיפות לאחר הנישואים, ומהן הסיבות לכך שנשים מסוגלות להפגין עוינות כה גדולה כלפי הגבר שהן נישאו לו מאהבה? והחשוב מכול - האם וכיצד ניתן למנוע את התופעה?
אני ערה לאפשרות שהטענה המרכזית בספר זה תעורר את חמתן של נשים רבות. חלקן בפירוש אינן קסנטיפות, עמכן הסליחה. חלקן האחר תרצינה להגן קרוב לוודאי על התפיסה הרווחת שנשים הנן שוחרות שלום, דואגות לאחרים, שואפות להרמוניה ביחסים ותוקפניות פחות מגברים. ייתכן אף כי יימצאו סימוכין לכך.
אך תמונת המצב כפי שהיא מתגלית שוב ושוב בחדר הטיפולים שלי תומכת בטענתי. במהלך הטיפול הזוגי, נשים רבות מגלות כי חיי הנישואים חוללו מפנה לרעה באישיותן והן אינן מתביישות להודות בדפוסי הקסנטיפה שלהן כפי שהם באים לידי ביטוי בבית.
נשים רבות תתרעמנה על עצם הצגתן של נשים כרעות כלפי בני זוגן, בעיקר בגלל נטייתן להגן באופן אוטומטי על נשים אחרות - מעין ברית נשית או אחוות אחיות - ולא פחות מכך, כדי לא לתת לגברים הוכחה למה שהם ממילא טוענים.
נשים אלו מתנגדות לכל ביקורת פומבית כלפי הנשים, ובוודאי כשהיא נאמרת על ידי אישה אחרת. ואולם בתקופה שבה אנו מנסים לבחון מחדש את יחסי הגברים והנשים ואת מקומם של שני המינים במשפחה - אי־אפשר להעלים עין מהעובדות.
אל הגברים שבין קוראי אבקש להוסיף ולומר - אל תמהרו לשמוח לאידן של נשותיכם, שכן ספר זה פונה בסופו של דבר גם אליכם. רבים מהמצבים המתוארים בו, ובאותה מידה גם מסקנותיו, יאתגרו אתכם לחשוב על מעורבותכם בלידתה של קסנטיפה, ואולי אף יסייעו לכם לסלק אותה מהבמה הזוגית. אחרי ככלות הכול אתם שותפים מלאים.
