איב, כשאיש לא ראה

ארבעים ושש שנים הוא לא סיפר. לא כי לא רצה, אלא כי בכל פעם שניסה למד מחדש שאפשר לדבר והעולם ימשיך בדיוק כאילו שתקת.

ואז, בערב אחד, מפוחד אבל נחוש, הוא כתב את זה.

הספר הזה הוא סיפורה של הפעם הראשונה שבה מישהו הקשיב עד הסוף. בלי למהר, בלי להסביר לו, בלי לסגור את הדלת. הוא אינו ספר על הצלה. הוא ספר על מה שנפתח באדם כשהשקט הפנימי נסדק, ועל מה שקורה כשמילים שלא היו לו מקבלות לפתע שם.

ספר שלישי ואחרון בטרילוגיה מבקש את זכותי.