ביקורות קוראים

״איריס היא צלמת מחוננת של יחסים. ושל משברים. ושל 12 השבטים בישראל. ושל רגעים שהיינו רוצים לשכוח. ובמכתוב היא מחברת תמונות, וטווה קשרים בלתי נראים בין זכרונות הילדות לבין מי שאנחנו עכשיו. ילדים מגודלים שרוצים אהבה שייכות וההערכה. יכול, שווה, ונאהב. זה כל מה שהאדם צריך מילדות ועד זקנה. אישית, עבורי בגידה היא סוף הדרך, ואין חרטה. אז ריקוד הטנגו היפהפה בין שני הגיבורים, לא עובר אצלי את מבחן המציאות. אבל העובדות הן שנבגדים ובוגדים חוזרים לחיות האחד עם השני, ונאחזים זה בזו כמו שני טובעים. לקרוא, ולרוץ לקרוא ספרים אחרים שלה. אין צלמת כמו איריס, של החברה הישראלית, ובספר הזה ביד אומן גם של הצפון הישראלי. יפהפה.״

״נמר בירושלים הוא יצירת מופת עמוקה. אורן ולדמן שוזר כמה סיפורים טרגיים, של ארבע דמויות, של הילד ערן שאיבד את אימו, של הילדה חווה שהיתה שמחה לאבד את אימה, של המתרגם גפונוב ששוכב עם מחלה מסתורית בבית חולים, הולך ודועך ומסתיר סיפור קורע לב על אישתו וביתו, ושל העולה החדש שהצברים מתעללים בו. כל אחד מהם יכול היה לשבור את הלב ואת החיים שלו, אבל ולדמן מצליח להפוך אותם יחד לקהילה מוזרה עם שפה פנימית. הספר הזכיר לי את צלה של הרוח של קרלוס רואיס זאפון. בשני הספרים נער נכנס אל חייו של אדם אחר דרך ספר. אצל זאפון, דניאל מגלה את ספרו של חוליאן קראקס ומתחיל לחקור את חייו. אצל ולדמן, ערן נמשך אל סיפורו של דב גפונוב ואל התרגום של הספר הגרוזיני עוטה עור הנמר. בשני הספרים החקירה הספרותית הופכת לחקירה רגשית. הגיבור חושב שהוא מחפש סופר, מתרגם או ספר, אבל למעשה הוא מחפש שפה להבין דרכה את עצמו, את משפחתו ואת הבדידות שלו. בשניהם העיר היא תפאורה. ברצלונה של זאפון וירושלים של ולדמן הן ערים של זיכרונות, סודות, סמטאות, ספרים ואנשים שהעבר עדיין מדבר מתוכם. ההבדל היפה הוא שאצל זאפון הספר הנעלם מצית את העלילה. אצל ולדמן התרגום מצית את העלילה. לכן נמר בירושלים הוא רומן על אדם שמקדיש את חייו כדי להעביר ספר משפה לשפה, ומבדידות לבדידות אחרת יוצר קהילה. הספר רחב ידיים, נוגע בתחומים שונים, ומדויק להפליא בפרטים. מתוך מי שבאה מחלק מהעולמות שתוארו בספר, הידע והעומק משובחים. נקודה שהיתה לי קצת בעייתית. אני זכרתי ששם המלכה/מלך היה תמרה, ובספר הוא מצוטט כתמר. מסתבר בדיעבד כשהלכתי לבדוק, ששתי הוורסיות של השם היו קיימות... מומלץ.״

״ספר שנון, מרתק, ומפתיע במיוחד כספר ביכורים. הסופרת שוזרת כבר בעמוד הראשון פרט קטן, שמתברר רק בעמודים האחרונים, ומשנה את כל הבנת הספר. זו מיומנות של סופרים מנוסים. דן בראון עושה זאת בספרו החדש, הסוד האחרון, כאשר הוא בונה את דמותו של הגולם, היצור המיתולוגי המקושר להיסטוריה של פראג, ואז מסובב בעזרתו את העלילה. נועה ברנר עושה מהלך דומה בתוך רומן משפחתי עמוק, אנושי, וכולו אמת היסטורית. כיוון שהסופרת התארחה במועדון הספר שלנו והציגה פרזנטציה מצוינת, עם מצגת מוקפדת ונוכחות שמגלה מיד רקע בתיאטרון ובבימוי, ברור שיש בחייה ובחיי משפחתה עוד חומרים מפתיעים שהיא בחרה להשאיר מחוץ לספר. הספר הוא נובלה משפחתית משובחת. הוא נקרא בקלות, נבנה בחכמה, ומחזיק את הקוראת עד הסוף. הספר מומלץ משום שהוא גם יוצר קתרזיס. הוא פותח מרחב רגשי במיוחד למי שנושאת משהו בלתי פתור עם בן משפחה, ובעיקר עם אמא או עם הבת.״

״הסיפור של כרמן נבנה כמו שכבות של מציאות בספר של פול אוסטר. יש בו ילדות. יש בו הווה. יש בו יחסים שלא נסגרו. יש בו כאב פנטום שממשיך ללכת בתוך הדמויות גם כשהעלילה כבר מתקדמת. כרמן שלה נעה בין עולמות. היא נושאת איתה מושב, תל אביב, וביאליסטוק שבפולין. כל מקום בספר הוא כתובת. כל כתובת היא זיכרון. כל זיכרון הוא שער לעולם נוסף. אריין באה קודם כול לסבך את העולמות. אחר כך היא פותחת אותם בדרכה הייחודית. היא יודעת להחזיק מקריות, זיכרון, משפחה, שתיקה וגעגוע בתוך סיפור אחד, בלי לפרק את המסתורין שמעניק לו את כוחו. זהו ספר על אישה אחת, ועל כל המקומות שעדיין חיים בתוכה. והכי חשוב, זה ספר סוחף. כזה שמושך אותך לעמוד הבא בלי שתרגיש. אריין מצליחה ליצור עולם שיש בו גם עומק ספרותי וגם תנועה מתמדת. זאת יכולת נדירה של סופרת אמיתית.״

״מטלטל. כל מה שהרגשנו בנעורים ולא היה לנו למי לספר או לשאול. ועד היום לא שאלנו. כתיבה נפלאה, והעלה מתוכי שאלות נעורים אינסופיות. ואוו.״

״לא יכולתי להוריד את הספר. נכתב בעין אוהבת עבור כל המוזרים והמנוצלים. כמונו. ספר חובה גם ללימוד בבתי ספר. עבודת מחקר מרשימה על מוזיקה.״

״מושך, מרתק, פסיפס של ישראל. מעולם לא חשבתי על הצד של הילדים בסיפור הזה. רק על ההורים. צוהר לעולם אבוד וכואב.״

״החלק המשובב של הספר, זה היכולת של מור אסאל לתאר חברות ומצבים בצורה מדוייקת. למי לא היתה וסרמן מעצבנת שכזו בצבא, שחשבה שהיא תשנה אותו, וקיפלה את הזנב, או למי לא היה כבן קיבוץ את כל התאורים שלה בספר. ואחר כך לא מבינים איך הם בכלל יצאו נורמליים. החלק המעצבן בספר זה שזהו סתם סיפור על ״אישה יפה״ שיכולה לשחק ברגשות של כל האנשים בעולם, כולל ההורים שלה. שורה תחתונה, ספר משובב לב שכתוב היטב.״

״סיפור של איש שבבסיסו הוא אופטימי. והאופטימיות הצילה אותו. זוהי המתמטיקה או ההנדסה של החיים. לכו לקרוא ותקריאו גם לילדים ו״

״סוחף. מחבר עולמות שלא מתחברים. לוקח אותך לטיול בשבילים שכל אדם בישראל עשה. אם בצבא, ואם בגדנע, ואם במסע כומתה, ואם עם החברה מהאוניברסיטה, ואחר כך עם אחד מהילדים. מציץ לעולמות שלא מכירים וביד עדינה משרטט דמויות להתאהב בהן. בכולן. ומזמן מורכבות ואהבה טהורה של השבטים הישראליים. קשה להוריד את הספר מהיד.״

״מותרות הוא ספר קשה מנשוא. זהו ספר חובה לכל אישה שנשואה מעל יום אחד. אני כבר לא אראה את הנישואים באותה עין. יעל משאלי מחזיקה בכישרון נדיר לשזור סיפורים המכסים את כל הקשת האנושית. היא מציגה את המציאות מכל הכיוונים, מכל הזוויות ומכל הקולות. אולי זו גם הסיבה שהספר מרגיש חי כל כך. הוא מזכיר משפחה אמיתית. רבת פנים, רבת קולות ורבת סתירות. לכל דמות יש סיפור. לכל סיפור יש אמת משלו. ולכל אמת יש סוף שאיש אינו צופה מראש. הכוח הגדול של הספר הוא שהוא אינו עוסק רק בגירושים. הוא עוסק בנישואים. הוא מאפשר לקורא להתבונן מחדש בדברים שנראים מובנים מאליהם, להבין את השברירים הקטנים שמהם בנויים חיים משותפים, ולראות עד כמה עדינה המערכת שנקראת זוגיות. זהו ספר מטלטל, חכם וכתוב להפליא. בשורה התחתונה, כפי שסיכם מועדון הקריאה שלנו, זהו ספר שיכול להציל חיי נישואים. כדאי לקרוא אותו לאט. וכדאי לקרוא אותו טוב, טוב, טוב.״

״עברית משובחת, תאורי אווירה, סיפור מושך, עלילות של דמויות שנשזרות זו בזו. מאוד מומלץ.״

״שנון, דרך חשיבה מעניינת, כתוב כך שכמה רמות של קוראים יכולים להבין. מומלץ.״

״יש כאן סיפור בשלוש שכבות ( החיים, הטראומה, הסביבה(, בשלושה דורות ( לטראומה יש גם העברה בין דורית), ובתוך כך סיפור שכתוב אופטימי. גם יצא לי לשמוע את הילה בהרצאה, והיא מצויינת וממליצה בחום. ספר חובה להבין את המורכבות האישית והמורכבות החברתית של הזהות הישראלית. מומלץ בחום.״

״ספר חשוב, עמוק ואינטליגנטי מאוד. המורה של מיכל בן נפתלי הוא ספר שמתחיל כחידת חיים של מורה ומסתיים כחקירה של זיכרון, אשמה והיסטוריה. הספר עוקב אחר הניסיון להבין את דמותה של אלזה וייס, מורה קשוחה ומסתורית שהתאבדה, ומתוך הביוגרפיה שלה נחשפים השואה, פרשת קסטנר והמחירים הנפשיים של ההישרדות. גדולתו של ספר נמדדת גם ביכולת שלו לאפשר לקורא לעבור קתרזיס. כך קרה גם לי. חזרתי לימי התיכון, ונזכרתי במורה ערירי אחד שסיפר לנו, בין שיעורי המתמטיקה, על עלילותיו באירופה, על עוני, על פרעות, ועל חיים שלמים שנשארו מחוץ למחברת. הצטערתי שלא פיניתי זמן לגשת אליו ולדבר איתו. עכשיו כבר מאוחר. בקצב שלו, הספר הזכיר לי את פרוסט ואת בעקבות הזמן האבוד. שניהם איטיים. שניהם דורשים מן הקורא סבלנות, תשומת לב ונכונות להתבונן בפרטים קטנים שצוברים משמעות לאורך הדרך. עבור קורא שאוהב ספרות שבמרכזה עלילה ודמויות הפועלות בהווה, הקריאה עשויה להיות איטית. עבור קורא שאוהב ספרות של זיכרון, תודעה והיסטוריה, זהו אחד הרומנים המרשימים שנכתבו בעברית בעשורים האחרונים. ספר שנכתב בעברית משובחת, ומבקש מן הקורא סבלנות לקצב המדויק והאיטי שלו. עבורי זה היה איטי מדי.״

״ספר העלי תאורים גרוטסקיים שמכסים חלית על הזוועה שהיא חומר הרקע לספר. הרגשת נקמה מתקתקה לא נסה מלחי.״

״מפליא בסיבוכי הנפש, מעיק בתאורים, ומעציב שזה המתארך האנושי בכלל והמארג הישראלי בפרט. אין כאן פליאה. יש כאן מועקה שהופכת לכבדה יותר ככל שהסיפור מתקדם. צרויה היא אמנית של יחסים בין אישיים, של הסיפור האינסופי שמתרוצץ לנו בראש ( נשים לפחות), ושל כל החיות הרעות החומסות. בין אם הן גברים נשואים שמפרקים משפחות ובין אם הם המחזירים בתשובה. שגם מפרקים משפחות. ארץ ותרבות קשים. בלתי נסבלים.״

״הסיפור סוחף. הסוף קצת משונה. העיקר שיש קצת תמימות ושמחת חיים. בדיוק מה שהיה חסר לי בחודש הזה.״

״שטפן צווייג הוא אחד המספרים הגדולים של המאה העשרים. יש לו יכולת נדירה להיכנס אל נפש האדם, להאט רגע אחד בזמן, ולהפוך אותו לדרמה אנושית שלמה. גם בעשרים וארבע שעות בחיי אישה הכישרון הזה נוכח בכל עמוד. הכתיבה אלגנטית, מדויקת וסוחפת. כמה משפטים בודדים, או התבוננות על כפות הידיים, מספיקים לו כדי לבנות דמות שלמה, מתח רגשי, ועולם פנימי עשיר. דווקא משום כך הספר הפתיע אותי. העלילה חשפה את כיוונה כמעט מן הרגע הראשון. לאורך הקריאה הרגשתי שאני יודעת לאן הסיפור מתקדם, והתחושה הזאת ליוותה אותי עד סופו. המתח הפסיכולוגי נשאר מרשים, אך ההפתעה העלילתית, שמאפיינת חלק מיצירותיו הטובות ביותר של צווייג, כמעט ואינה קיימת כאן. זהו ספר שמציג היטב את יכולתו הספרותית של צווייג, אך פחות את יכולתו להדהים את הקורא. קראתי אותו בהערכה רבה לסופר, ובסקרנות כלפי נפש האדם, אך עם תחושה שהסיפור עצמו מגלה את קלפיו מוקדם מדי. ספר מפתיע של צווייג. ההפתעה, מבחינתי, הגיעה מכיוון אחר. זו הייתה הפתעה באיכות החוויה ביחס לציפיות הגבוהות שאני מביאה לכל ספר שלו. הפעם נשארתי עם הערכה גדולה לכתיבה, ועם חיבור קטן יותר לעלילה. גם כאשר צווייג נמצא ביום פחות מזהיר שלו, הוא עדיין כותב טוב יותר מרוב הסופרים. אולי זו הסיבה שהספר ראוי לקריאה. פשוט כדאי להגיע אליו עם ציפיות שונות מאלה שמעוררות יצירות המופת של.״

״מעייף ומעצבן. אם אתה חובב של חנוך לוין, יש מצב שאולי תאהב. כל מה שיכול להיות גרוע, גם יהיה גרוע, אבל בלי השנינות של חנוך. הזוגי שלי נהנה קצת יותר ממני.״

״ספר עמוס מדי. ספר לא אחיד בעומק שלו. ספר שהיה לו פוטנציאל להיות שני ספרים מסעירים. ודחסו אותם. לסופרת יש ידע על בית הכלא נווה-תרצה ברמה של סוהרת. הספר עושה חיבור בין אוכל לחיים של אנשים - יש, וזה מפתיע איך קהילה מתארגנת סביבו. …ולי יש הרגשה שגבר לא יבין את הספר (בעלי קרא וקטל קשות את הספר)״

״סיפור מעניין של התגלות של אח מת שהביאה להמצאת שיטת טיפול מקורית (מטר) שימוש בטכניקה לא מקורית של הכותבת ( יהלום). קצת בעייתי להבין איך זה שימושי לחיים אם זה אפשרי רק כשיש גילוי ממתים, ובמקרה הזה המת כבר תפוס. ומשאיר את המחברת כגורו יחידה שרק לה יש פתרונות. בעייתי ברמות על. אם צריך תשובה, למשל האם להוסיף שותף לעסק, הולכים לגורו והיא מתייעצת עם ״חיים״ וחוזרת אלייך עם התשובה? קצת לא שימושי ומשאיר את המחברת כישות אלוהית. לא שימושי ולא צנוע. לעומת זאת טכניקת יהלום ומשיכת החוטים שמתוארת בספר היא טכניקה יפה שנמצאת בשימוש אצל גורואים אחרים, ולמרות שהמחברת לא המציאה את איך להגיע לתת מודע דרך יהלום, השיטה שווה שימוש. שורה תחתונה, הסיפור הוא על ניסים ונפלאות ולא ישים לאף אחד, ולהיפך הופך את מי שיש לה שתי רגליים על הרצפה למישהי ״ לא נורמטיבית״, ומצד שני יש כאן טכניקה ידועה שמוצגת מאוד יפה של שימוש ביהלום.״

״זה ספר מצבים ויחסים, והכל ברור כבר מההתחלה. קראתי עד הסוף בעיקר בגלל שהבאתי את הספר לבוק קלאב שלנו וכי הביקורות של אחרים שאני מעריכה את דעתם, היו טובות. לצערי, לא הבנתי את הצורך במאות עמודים על משפט אחד קצר: התחתנתי, אני הומו, התגרשתי.״

״שעמומון. יכול היה להיות ספר על בלשות, הרקול פווארו, אבל אין לסופרת הזו שום הבנה במערכות יחסים, בבניית מתח, או דמויות שאינן חדות וצווחניות. היתה לי הרגשה שאני מתבוננת במקום בדמויות על שלושה מימדים- בדמויות שטוחות, חסרות חיות. מצחיק שהיא כותבת בספר על סופרות שכותבות ומלמדות איך לכתוב.״

״סוחף בתחילה. אפילו מזכיר את איין ראנד. ומייד יש התפקחות. שטיחי, פלקטי, סיפור לא אמין, וברקע יש כל הזמן קול שאומר שטויות במיץ עגבניות וברור לכולם ולך שאף אחד לא יכול לחולל ניסים. מאכזב מאוד. בזבוז זמן.״

״ספר חפיפניקי. שורה תחתונה: לא מספיק גנטיקה כדי לכתוב ספר. אפילו אם שמעת את הסיפורים האלו אלף פעם. ציון אפס בעריכה: ניכר שהעריכה לא טובה. ברור שהסופרת איננה מיומנת בכתיבת פרוזה, אבל עורך טוב היה עושה חסד עימו כי הסיפור היה יכול להיות מעניין. הספר מתיש. חזרות אין סופיות באותן מילים, וספר שמשהו עם הזמנים שם פשוט לא עובדים. כאמור עורך משקיען וטוב היה מוציא מזה ספר עדות ברמה גבוהה. ציון אפס גם על ההכנות. ניכר שלא נעשתה שום מחקר רקע. מהמסע מאודסה ועד ברלין ותל אביב. רפתן עני היה יכול לממן לאשתו שנה טיפול אצל פרויד? הגזמת. או שהות בוינה ואחזקה של אישה וילד ואחר כך גם מאהב. הגזמת. בית הקברות שנקרא בתל אביב טרומפלדור בשנת 1900? טרומפלדור עדיין חי ברוסיה בשנים שהספר מתואר. הוא נקבר שם רק ב 1932, והשם טרומפלדור נקבע רק כי הוא שכן על רחוב טרומפלדור. כאמור לאחר מותו ולאחר קבורתו. סיפורי המסע באוניות מגוחכים. לא הזמנים ולא הדרכים ולא התאורים של הספינות. לקורא הרגיש מובן מהעמודים הראשונים שהסופרת היא בתו של משה. ילד הסנדביץ במשפחת מוסינזון. כל התאורים על משה הם מקסימים וחמודים וכמה הוא היה גולת כותרת נדירה. כזו שמישהי אפילו התחתנה עם אחיו רק כדי להיות קרובה למשה החמוד. כל הדמויות האחרות, ולא משנה מי הן, מצטיירות באור קשה ושלילי. דבורה הראשונה מדברת נורא לבן ישראל אבל במתיקות לבן משה. בקיצור, פתחו ויקיפדיה אם ממש מעניין אותכם הסיפור של משפחת מוסינזון עם אבא איום ולא מתפקד שהתנכר לכל הילדים שלו והיה שלימאזל. ספר מיותר.״