נגד בדידות 2 - מחשבות

I

אלנבי היה נוכח כבר בפגישות המשמעותיות הראשונות שלי עם תל־אביב. הזיכרון הראשון שלי של הרחוב הוא מגיל 11 בערך. הגעתי עם סבתא שלי לחנות טיסנים. בעיניים של ילד ירושלמי זה היה מוזר ולא נעים. ירושלים, במקומות המוזנחים שלה, היא אבק וחוסר צל. הכיעור בתל־אביב הוא לח והוא אפור ומרוח. אין פה אבק. אוויר מהביל לא מאפשר לטינופת של המדרכות להתייבש. הרחוב והעיר נראו לי עוינים, אבל גם נרפים. מושחתים, אבל גם נטולי תשוקה. כאילו הכול ספוג באיזה כעס גס, אבל החום והלחות כובשים אותו, מתישים אותו, עד שנשאר ממנו רק מין זעף עמום. והזעף הזה תלוי באוויר, נמצא בכל מקום. באספלט של הכביש, ברמזורים, בזיעה של נהגי המוניות, בגבות של אנשים שסוחבים קניות, בתריסולים, במדים המרושלים של הג'ובניקים, בחוסר הסבלנות שמצטופף סביב עמודי תחנות של קו 4. אוטובוסים של "דן", בשביל מי שגדל רק עם אלה של "אגד", יכולים להיראות לילד זרים באותו אופן שבו בוהן של מישהו אחר נראית לך משונה. שום דבר לא היה כמו שהוא צריך להיות, ושום דבר לא היה נעים או מושך את הלב.

חוץ מחנות הטיסנים. לא היה משהו דומה לזה בירושלים. היה שם הכול. חסכתי כסף מדמי חנוכה, או דמי בייביסיטינג, או דמי כיסוח דשא, או אולי כולם יחד, כדי לקנות טיסנים מבַּלָזה לבנייה. היה לי קטלוג שלם של דברים שרציתי לקנות: דבק, צבע, לק, נייר אורז, לוחות בלזה ודגמים לבנייה, שבאו בקופסאות בצבע כחול וצהוב. סבתא שלי גרה בתל־אביב, והיא לקחה אותי לשם. תכננו הכול מראש.

בדרך לחנות איבדתי את הכסף. הוא היה בנרתיק פלסטיק של סוכנות נסיעות, והשארתי את הנרתיק בתא טלפון ציבורי. לא יודע למי התקשרנו או למה. אבל הכסף אבד. בכיתי. רציתי הביתה. העיר הזאת, שהיתה דוחה ממילא, נעשתה עוינת מדי אחרי שהיא גם גנבה לי את הכסף. חיסכון של שנה, בטח. מאה לירות. סבתא שלי, שלא היתה שיא הרוך בדרך כלל, התרככה. היא נתנה לי מאה לירות מכיסה. שטר בודד עם תמונה של הרצל. זה היה רגע כל־כך משמעותי, שבגללו אני זוכר עד היום, זוכר ויזואלית, שהרצל היה על השטרות האלה של המאה.

זה גיחך את כל החיסכון, שככה היא נתנה לי את הכסף. רציתי אותו, אבל זה גם גרם לי להרגיש בכיין. יותר מהבכי עצמו. רק שכל זה הפסיק להיות חשוב ברגע שנכנסתי מהרחוב המזוהם, לגן העדן המבולגן, אבל הנקי, של הטיסנים: ריחות של דבק, של עץ בלזה, של אריזות חדשות. מגשים של סקלפלים עם להבים מבהיקים להחלפה. מתקנים לשורות של פחיות הצבע הקטנטנות האלה, לצביעת דגמים של מטוסים אמיתיים, עם כל הסמלים של חילות האוויר שלהם, מכל המלחמות. בפנים היה צפוף ולא מאורגן. חנות של אנשים שאוהבים את הדבר עצמו, ולא איכפת להם זגוגיות תצוגה, או מעברים נוחים. זה היה מקום מופלא. רציתי להישאר שם. הייתי מוכן לסלוח לרחוב אלנבי על כל שאר הדברים שיש בו בזכות החנות הזאת.

II

כל זה התהפך לגמרי בשנות העשרה שלי, והצבא והעשרים. אלנבי עדיין היה קשור ללכלוך. אבל עכשיו זה כבר לא היה שחיתות חסרת תשוקה, או לכלוך בלי ארוס. עכשיו זה המושחת והמלוכלך שסיקרנו ומשכו אותי. הלכלוך עצמו נעשה ארוס. אלנבי לא עמד לבד. הוא היה מחובר לעוד מקומות שנראו לי דומים. התחנה המרכזית הישנה למשל. מקומות עם חמישים גוונים של יריקות על המדרכה, עם חנויות בגדים של פאייטים כחולים נוצצים על שמלות זולות, עם חנויות ספרים משומשים שמכרו ספרי פּורנו באותו פורמט ועל אותו נייר של סידרת "חסמב"ה", ועם קולנוע זמיר, שהקרין סרטים למאוננים, והיה קצת פחות מפורסם בזה מאחיו, קולנוע מרכז, בתחנה המרכזית. בקולנוע מרכז קיבלתי פעם, כשהייתי בצבא, קנס על עישון. זה היה בלתי נתפס אז שלא יתנו לעשן בקולנוע, ועוד שיהיה אסור לעשן בזמן שמותר לאונן. אז מה שפעם היה דחייה, נעשה גם משיכה וגם דחייה, בו־בזמן. זה לא היה פשוט. לא לגמרי יכולתי לבלוע את זה, אבל משהו בי סירב, או אולי לא הצליח, להתרחק מזה. הייתי עדיין ילד. בצבא.

אבל כל זה נשאר בשוליים. כשעברתי לתל־אביב, באמצע הצבא, אלנבי לא בלט על הרדאר שלי. היתה תל־אביב אחרת, קולית, שרציתי להתאזרח בה, ושחלמתי לנכס אותה, לפעמים אפילו לכבוש את ליבה, אם כי לא ידעתי בדיוק מה זה אומר לכבוש. התחלתי מלהסתובב עם גיטרה אקוסטית ולהציע לכל מיני מקומות לנגן בהם. ידעתי אקורדים של איזה ארבע־מאות שירים, והיה לי קול בסדר. ניגנתי כמה ערבים פה ושם במקומות מוזרים - מסעדת בלינצ'ס בירמיהו, למשל. ערב אחד ניגנתי במקום שקראו לו "תל־אביב הקטנה" והיה בו ריח של אוכל וסיגרים. בסוף נחתי בפאב "הכוסית" (חולם, לא שורוק) בכיכר שעוד לא קראו לה רבין. שרתי בקומה למעלה לקהל שבשום מובן לא הייתי אומר עליו שהוא קוּל, גם לא במונחי שנות השמונים. שרתי הרבה פול סיימון, מאיר אריאל, ג'וני מיטשל, ג'נסיס, קייט בוש (שתי אוקטבות מתחתיה), פינק פלויד, ג'תרו טול, פה ושם מתי כספי, כשהצלחתי להשתלט על האקורדים. זה נמשך איזה שנה. הצטרדתי על בסיס קבוע, עד שנאלצתי לעבור ניתוח במיתרי הקול, ומאז אני לא יכול לשיר. מזייף. ממילא נתיב הגיטרה לא הוביל ללב של תל־אביב. "הכוסית" היתה שייכת, יחד עם "תל־אביב הקטנה", לעבר.

בכל זאת התחלתי לאט־לאט להרגיש בבית. היתה לי דירה נחמדה בפינת ז'בוטינסקי והירקון, קומת קרקע, בלי קו טלפון. מאה שישים דולר לחודש, כלומר שמונים אני ושמונים השותף. זה היה מספיק קרוב לים בשביל שחיות עירום בקיץ, עם דייטים מזדמנים (היו מעט מאוד כאלה), מספיק חדש ומספיק חופשי, בשביל שכל שישי אחר הצהריים, כשהעיר נרגעת ופתאום יש שקט בזמן שיש עוד אור, הרגיש חגיגי ומשוחרר כמו היום הראשון של החופש הגדול. עבדתי בעבודות שוליים. שטפתי חדרי מדרגות, שמרתי בכניסה לקול ישראל ברחוב לאונרדו דה וינצ'י. וקצת התחלתי לעבוד בתוכניות הילדים של קול ישראל, אבל דווקא בירושלים. שמענו הרבה "מה יש" באותה תקופה ורציתי להיות ארז טל כשאני אהיה גדול. אלנבי נשאר בפריפריה של התודעה, כשפאבים כמו "מדבר" ו"בלפור" ואחר־כך "הגלולה" הפכו למרכז העולם. התחלתי לכתוב סיפורים על דירות שכורות בתל־אביב. אמרו לי שאני כותב על ניכור, ואולי זה היה נכון, אבל זה לא מה שהרגשתי שאני כותב. הרגשתי שאני כותב רומנטיקה של דירות שכורות, משהו בסיסי בחוויה של תל־אביב, שהוא נוגה ונידח ומקסים. כן. הנידח באמצע הסואן, האם זה לא לב החוויה האורבנית, פה ובכל מקום? זאת העיר היחידה בישראל שאפשר להגיד עליה אורבנית. כי היא מציעה את האינטימי שבלב האנונימי, את התחושה הכפולה הזאת שהעולם פתוח וזר, אבל מצד שני יש אינסוף מקומות לקנן בהם. עולם שבו כיסאות שבורים מהרחוב הופכים מזרוּת של פסולת עירונית לבסיס של הספציפי והאינטימי שבדירה שלך, רק שלך, אחרי ששיפצת אותם. דירה שבה הברז המטפטף הוא הברז המטפטף היחיד בעולם, והתכלת של החרסינה בשירותים היא התכלת היחידה שנחשבת. שהארעיות בה מתגלגלת לקביעות, והסתמי מתגלגל למיוחד. עולם שבו לסייד דירה עם רצפות מצוירות, זה דבר שיכול כמעט להציע לך נחמה קיומית. לא הבנתי למה זה ככה, אבל לא רציתי להסביר. רציתי לשחזר את ההרגשה.

באותו תקופה בערך גם התחלתי לעבוד במקומונים. וזה - יחד עם ספר סיפורים קצרים - ובניגוד לגיטרה, כן הרגיש כמו נתיב ממשי אל הלב של העיר. את רוב הדברים שכתבתי בעיתון אני לא זוכר. אבל אני זוכר את האווירה בעיתון תל אביב של רשת ידיעות תקשורת. אמנון רבי היה העורך שלנו, והיתה שם, ברגעים היותר טובים, אווירה של יחידת קומנדו. אנחנו היינו האנדרדוג. לא האצולה שהתבצרה בעיתון העיר. אבל היה לנו יותר אומץ לבעוט, לעשות פרויקטים משונים, לכתוב רשימות אקסצנטריות, ולכסח באכזריות. מספיק שלמדת להקליד מהר, וכבר יכולת להיות מבקר מסעדות, מבקר קולנוע, כתבנו לענייני, או יחידת המסתערבים של מדור הרכילות. אמנון רבי היה יכול להתקשר אליך באחת בלילה עם משימה שצריך להגיש ב-2,500 מילים עד למחרת בצהריים.

אבל משהו התחיל להסתבך כאן, בשבילי לפחות. והתחלתי לכתוב את המרד השפוף. היה לי הרבה מה להגיד, אבל העמדה הרגשית שממנה זה נכתב היתה כמו שני לחצים מנוגדים שבסוף מפוצצים חצ'קון. זה יצא עם הרבה אנרגיה, דווקא בגלל שרגשית זאת היתה סתירה פנימית בכל היחס שלי לתל־אביב, או יותר נכון ל"תל־אביב". היו לי הרבה טענות לתרבות האירוניה, לאכזריות העיתונאית, לארז טל שפעם רציתי להיות כמוהו, לכל הקוּליוּת והמגניבוּת. אבל גם כעסתי עליהם, על כל אלה, מפני שלא הצלחתי להיות שייך. אז התוצאה היתה שרציתי גם לנתח להם את הצורה, וגם שהם יקבלו אותי, גם להראות להם שהם טועים, וגם שהם יחבקו אותי על זה שצדקתי, או שיודו לי, שיגידו שהם רואים עכשיו את האור. גם להראות לכל החוכמולוגים שאני יותר חוכמולוג מהם, וגם להדגים שחוכמולוגיה היא קשקוש.

ובתוך כל זה גם ידעתי שזה לא אפשרי. אז כתבתי בלחץ, בתחושת דחיפות, בקדחתנות. ומתוך הלחץ הזה יצא משהו שברמה האישית והרגשית שלי היתה בו סתירה פנימית, אבל מבחינת התוכן דווקא היה בו ממש. כי זו לא היתה רק ביקורת. זה היה גם שיר אהבה. הרגשתי שאני לא רק מוכיח בשער, אלא גם מנסה לאפיין, להצדיק, להגן מפני דור ההורים על מה ש"אנחנו" לא "הם" לא "אני" - "אנחנו" ניסינו לעשות, לומר, לחדש. אלה שגרו בביצה הברנז'אית של אז, או בכל אופן אלה מהם שיש להם אוזן למניפולציות, עלו מייד על האגו שמאחורי הטענות. הם אולי לא ידעו שזה ילד ירושלמי שאיבד פעם את הכסף לטיסנים ברחוב אלנבי, אבל הם קלטו שאני ממנה את עצמי למבוגר האחראי רק כי לא הזמינו אותי למסיבת כיתה. אבל למרבה ההפתעה הספר נעשה רב מכר. כי הסַלטה המשונה שהאגו שלי ניסה לעשות באמצעותו נשכחה, והתוכן נשאר, ואני אומנם לא יכול לומר שהצלחתי לקלקל את מסיבת הכיתה, אבל כן הצלחתי, נדמה לי, לראות איך היא תכף מתקלקלת. ואז נסעתי לארבע שנים לארצות הברית לעשות תואר שלישי, והשארתי את תל־אביב מאחור.

III

אנשים מתים לגור בניו יורק. שהיא כאילו "הדבר האמיתי" שתל־אביב היא רק בן־דוד מוזנח שלו. גם אני מתתי. אבל במשך ארבע שנים בניו יורק בעיקר רציתי לחזור לתל־אביב. והגעגוע נעשה פשוט, איכשהו. הספר עזר לי לוותר על החלום להשתייך למעגל הזה, הקסום, של המגניבים והקולים. ואיכשהו, מרגע שוויתרתי על הקול, נעלם גם הצורך להיות המבוגר האחראי. זה היה תזמון מעולה. כי בארבע השנים שהייתי בניו יורק, הקול של הדור שלי התמסחר, והמבוגרים האחראים נהפכו לצדקנים. תל־אביב השתנתה והתרבות בה השתנתה. ועכשיו, משוויתרתי על שני הרצונות הסותרים שלי, נהיה הרבה יותר פשוט לעשות מה שמעניין אותי באמת. כתבתי על כל מיני דברים בניו יורק, משונים בחלקם. אלנבי עמד לחזור בענק, למרות שלא היה לי שום מושג שזה מה שעתיד לקרות.

אלנבי חזר בענק לגמרי במקרה. אחרי שחזרתי מהלימודים בניו יורק שכרתי דירת סטודיו יפה ברחוב עין ורד מספר 4, פרטר, זאת שפונה לרחוב עם חלון ענק של ריבועי עץ - והייתי עסוק בכתיבת הדיסרטציה לדוקטורט. ואז עברתי באלנבי בוקר אחד על הטוסטוס, זה היה בשמונה בערך, וראיתי מועדון שעדיין עובד. שמונה בבוקר! מסביב, אור יום ים־תיכוני, קו 4, שוק בצלאל, אותם חמישים גוונים של מדרכה ואותם פייטים כחולים, וב"אלנבי 40" עדיין לילה. רשמתי לפני לבדוק. שמתי שעון לארבע בבוקר, והלכתי לשם. והפעם, כמו באיזה היפוך משונה של חנות הטיסנים ההיא, עברתי בדלת לעולם אחר, שנראה לי מקסים ומרגש. אבל הפעם הוא היה המיצוי של אלנבי, לא היפוכו. מנדי, אחד הבעלים, דוס מכפר חב"ד, נתן לי בירה על הבית. מישהו בטח אמר לו שהייתי פעם מתוכניות הילדים בטלוויזיה. את עומר, שהוא חבר שלי עד היום, ועדיין מנהל את המקום, הכרתי רק קצת אחר־כך. על בסיס דמותו יצרתי את "אריק" בספר שלי ואת "ארז" בסידרה בערוץ 10.

זה היה ההפך הגמור מהקוליות של "המדבר". זה היה הערב־רב הבלתי ממוין שהוא באמת העיר הזאת. ה"בועה" שהתפוצצה. תחילת שנות האלפיים. היתה אז אלימות באלנבי, שלא ראיתי כמוה מקרוב אף פעם. היתה שם פראות מעוד כל מיני סוגים. אבל היו בה גם גשרים וקשרים לאנשים, למקומות, שלא הייתי מגיע אליהם בשום דרך אחרת. התחלתי ללכת לילה לילה, כמו שפעם הייתי הולך ל"מדבר". רק הרבה יותר מאוחר. וזה הסתעף למקומות אחרים, לדברים אחרים. כל אנשי מקצועות הלילה היו מגיעים לאלנבי בבוקר - ברמנים, נהגי מוניות, זונות, שומרים, חשפניות, דוסים אבודים, עובדים זרים ועובדות זרות. הכרתי אנשים שלא הייתי מדמיין שאכיר. מצאתי את עצמי במקומות שלא ידעתי שקיימים. לא חשבתי אף פעם שאני אמצא את עצמי בספא באזור תעשייה בחולון, באמצע החורף, ביום הולדת של מלצרית אוקראינית ממועדון חשפנות. היא אמרה להביא בגד־ים. הבאתי. היו שם שולחן ביליארד, וסאונה, ודגים מיובשים נוסח עדות חבר העמים, ארגז של רדבול וארגז של וודקה. מצאתי את עצמי יושב בג'קוזי, יחד עם דוס בן ארבעים וחמש שנשאר עם הטלית קטן שלו, הזקן שלו טובל במים מולי. מצאתי את עצמי חוגג 19 שנים לגמילה של אבא של אחד השומרים, בחברת נרקומנים אנונימיים במקלט של העירייה (האיש היה עבריין בכרם בשנות השבעים, נהיה נרקומן, אחר־כך נגמל, הפך את עצמו בכוחות עצמו לבן־אדם, לימד את עצמו קרוא וכתוב, ועובד היום בעיריית תל־אביב). מצאתי את עצמי בדירת קלפים לא חוקית עם מלצרית חרדית אמריקאית שמעשנת ג'וינטים במרפסת הכביסה כשיש לה רגע הפסקה. וגם במקומות יותר מוכרים, כמו מועדוני החשפנות של תל־אביב. זה דילג מעל לקוּל בקפיצה, ישר לפריזינג, והתגלץ' משם לביזאר. הצלחתי להתחבר בקלות יחסית. גם כי נראיתי לחלק מתושבי אלנבי ושות' כמו ציפור משונה בעצמי, ולכן מעניין במידה, וגם כי לא התביישתי להיות ניג'ס, וכי יש לי סבלנות להקשיב.

לחיות ככה - זה היה יכול להחזיק רק כל עוד כתבתי את הדוקטורט ויכולתי להפוך את היממה איך שרציתי. אבל זה גם היה מתיש, האינטנסיביות הזאת. אז ירדתי במינון לאט לאט, ונשארתי עם כמה חברים וחברות שלא הייתי מוותר עליהם בחיים, וכמה מקומות לשתות בהם בירה בנחת, לפני סוף היום. וגם עם הרבה מה לכתוב. חלק מזה הפך לספרות, חלק למאמרים, חלק לפולמוסים נגד חוקי עישון, ופוסט־ציונות וחוקי זנות, וחלק עוד צריך לשקוע ולהתעכל.

אבל בסוף הסיבוב הזה נשארה תל־אביב, בלי איומי הזרות והקוליות שלה, שדהו. ותל־אביב היא בעצם מתמסרת, פתוחה, פרוצה, אורבנית מצד אחד ובמידת אנוש מצד שני (וגם יותר ויותר יקרה, צריך לזכור). ומצאתי את עצמי בתור אזרח ותיק, מהצד השני. העיר שהיתה מין מובן מאליו ענקי שניסית להכות בו שורש, כבר לא נראית לך סתם מובנת מאליה. היא משהו שצריך לעשות אותו, ולשמור עליו. היא כבר לא נתון קבוע ויציב, מונוליט שצריך לחדור אליו, אלא משהו שצריך לשמור עליו, לטפח אותו, לדאוג לה לתל־אביב שתישאר מה שהיא. וזה לא פשוט. שום דבר לא עומד במקום. ובשנים האחרונות רוחות קרות ורעות של מוסרנות וצדקנות נושבות מסביב, ורוצות לחטא את הרחובות, לנקות את האוויר במאורות מעשן, ואת הבניינים מזימה. וזה נוגע ללב של תל־אביב. כי הלבן שלה תלוי בשחור, היום בלילה, האור שלה בחושך שלה. בין ריח הדבק של הטיסנים, לריח הבירה של "אלנבי 40" יש רצף. ואת הרצף הזה לא צריך, לא רצוי, לפרום בקצוות. כל מה שבאמצע תלוי בהם.