כך להישאר לעולם
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
כך להישאר לעולם
מכר
מאות
עותקים
כך להישאר לעולם
מכר
מאות
עותקים

כך להישאר לעולם

4.5 כוכבים (6 דירוגים)

עוד על הספר

  • הוצאה: תשע נשמות
  • תאריך הוצאה: ספטמבר 2018
  • קטגוריה: פרוזה מקור
  • מספר עמודים: 176 עמ' מודפסים
  • זמן קריאה משוער: 2 שעות ו 56 דק'

יונה אלון

נולד ב־ 1935 בקיבוץ עין־שמר. בצעירותו למד פסנתר וחצוצרה בעודו משתלב בעבודות המשק. ב־1958 עבר לירושלים והוא בן עשרים ושלוש. למד קומפוזיציה עם התמחות בפסנתר באקדמיה למוזיקה ע"ש רובין בירושלים, שר במקהלת "קול ציון לגולה" (שסונפה לימים לתזמורת רשות השידור), והשתלם בפילוסופיה אצל פרופ' ישעיהו ליבוביץ ופרופ׳ מרסל דיבואה. בשנות השישים והשבעים פיתח תיאוריה מוסרית חדשה, שהציג בשני ספריו הראשונים - "אין רשעים בעולם" (1968) ו"המוסר החברתי מול המוסר הקיומי" (1975), ובמקביל עבד ב"קול המוזיקה" כמפיק סרטוני הקלטות קונצרטים.

יונה אלון פרש מעבודתו בשנת 1987 ועסק ביצירה עד למותו ביוני 2013. שלוש־עשרה שנה השקיע בשוטטויות ביער ירושלים. ושלוש־עשרה שנה הלך מדי יום ביומו לספרייה הלאומית בגבעת רם כדי לכתוב. הוא פרסם שבעה קובצי שירה בהוצאה עצמית, אך את מרבית שנותיו האחרונות השקיע בכתיבת קטעי פרוזה קצרצרים ב־ 28 מחברות, שאת ה"בציר" הראשון שלהן אנו גאים להציג ב"כך ישאר לעולם". זהו ספרה העברי המקורי הראשון של הוצאת תשע נשמות. ובכוונתנו להמשיך לפרסם מכתיבתו של יונה אלון בכל שנה ושנה.

נפטר ב- 29 ביוני 2013. 

תקציר

לצד מיטתו היתה תיבה ובתוכה 14,000 עמודים בכתב יד. בין הדפים שכנה לה יצירה על-זמנית הממתינה לחיבורם שלעשרות אלפי פיסות כתובות. יצירה עתירת עלילות וסיפורים אך ללא התחלה וללא סוף. ספר רווי פשטות, חמלה, שקיפות וצמצום קיצוני: רומן על אדם אנונימי בחיפוש אחר עצמו באמצעות הכתיבה.
 
"...אני שוכב בחושך, וכולי עם עצמי אחרי לינת הלילה, רענן וקשוב לקול העולה מתוכי. זוהי שעה צלולה שבה אני רואה ברור את מיקומי ביקום.
בתוך החושך הכל מתבהר. באותה השעה נפגשים מאורעות אתמול ומחשבותיו עם אלה של היום ומחר. ואז אני מגלה צירופים חדשים ולא מוכרים בהווייתי. 
אחר כך הופכים ניצני הוויות אלו למילים." 
 
״כך להישאר לעולם״ מזמין אותנו לפקוח חושים, להגמיש רגש, לקרוא לאט ולהשיק יחד קלאסיקה חדשה. כי יש לנוצורך בספר כזה, בפרוזה המשקפת מהויות אבודות בספרות ובחברה. ניתנת לנו כעת זכות מוזרה: לינוק מן הפרוזה השופעת חיוניות של יונה אלון, ובכך לממש את חלומו הגדול ביותר: להשיבו לחיים בספרות.
-- 

פרק ראשון

מיד עם סגירת המחברת הקודמת אני מתחיל לכתוב במחברת החדשה. הכול באותו היום. מלבד היותו יום הסתיו הראשון, וגם יום חילוף השעון, היום הוא גם ערב יום כיפור. הדבקתי על המחברת גלויה עם תמונת רקפות על השער. ונעים יהיה לי להביט יום־יום על פרחים, דבר שהופך לי להרגל. השקט גובר והולך. וגם זה הרגל: לשבת כאן, על רחבת בית צרפת בקמפוס גבעת רם, ליד השולחן, ולעשות את חשבון נפשי בדממה. אפילו הציפורים מנומסות מתמיד ומנמיכות ציוץ. העורבים נעלמו כדי לא לתנות את קינתם בערב החג, ולעשות גם הם את חשבון עולמם.
*
כל היום אני מאורגן ומסודר ומחושב וממושטר עד לפרטי־פרטים. כל דקה מחושבת. הקריאה מאוזנת עם הכתיבה, השימוש בעיניים עם השימוש באוזניים. כשהעין מתעייפת אני חייב לתת לה מנוחה, אם על ידי הפסקה לרחצה, שינה או עבודה כלשהי, ואם על ידי פנייה לאוזן: האזנה למוזיקה. העבודה מאוזנת עם המנוחה. השינה עם הערוּת, המתח עם ההרפיה. כל דקה ודקה מחושבת. וסדר יומי קבוע, ללא הפתעות רבות: ארוחות בזמנים קבועים, תרופות בזמנים מדויקים. זה סוד הבריאות: לתת לגוף את שלו, לנפש את שלה. אבל בתוך הסדר המדוקדק הזה יש גם שעה מוטרפת: שעת החלומות. כל בוקר טרם קימה. ואז, לתוך הסדר המושלם פולשים חלומות שאין יודע מהיכן באו. הסדר המופרז ושליטת השכל חייבים כנראה לתת מקום ליצרים החבויים. ובאין מקום הם מתפרצים בחושך בשביל למצוא להם מוצא.
*
אני נמצא עם עלי, אחי התאום, בבנייני האומה. מתקיים שם מופע כלשהו. אין לנו מקום באולם, ואנו נאלצים לשבת בחדר צדדי. רק הדים מהנעשה באולם המופע מגיעים לאוזנינו. אחר כך עלי נעלם, ואני נשאר לבדי. האולם מתרוקן, ואני בתוך המוני היוצאים החוצה. הרחוב מתרוקן והולך. הערב יורד, והוא קר, ואני הולך ברחובות שוממים, ממשש בכיסי ומוצא רק כמה פרוטות. אני רעב. הכסף אינו מספיק לקניית אוכל, ואין שום חנות בסביבה. קר לי, עצמותי מתחילות לרעוד. אין לי דבר בעולם הזה, ואני תועה אבוד בשממה. אני מתעורר. יש לי שמיכה ומיטה חמה, ובית ומשפחה. חיי מאושרים. אבל איפה המציאות ואיפה החלום.
*
כל אדם זקוק לעיר מקלט.
אחד מוצא מקלט בבית הוריו, אחד על אי בודד, ואני מוצא מקלט כאן, בגלריה המבודדת במרומי אולם הקריאה הכללי שבספרייה הלאומית.
לרוב אני בא שלֵו, עושה את עבודת יומי. אבל עכשיו, מותש ממחלה חולפת, אני נופל תשוש אל המקלט. האולם מוסק, ואני זוחל אל השקט.
*
עשרים ומשהו שנים ניתנו לי במתנה מאז שפרשתי מהעבודה בספטמבר 1987. אלה היו שנות סיפוק ובריאות יחסית. האם יבוא לאלה הקץ עכשיו? שלושים ושבע שנות סוכרת ורק כעת הפחד מצליח לשתק. אולי הגיעה השעה למפנה בטיפול. עם הפחד גדלה גם התקווה לפתרון.
*
לא תאמין כמה זול יכול להיות מחיר האושר: שמונה שקלים וחצי. אני יושב על משטחי הבטון בקצה הדשא, ליד שולחן ירוק, על ספסל ירוק, ואוכל לחמנייה טרייה טרייה כמעט ישר מתנור האפייה, ובתוכה חביתה נוצצת עם שני פלחי מלפפון חמוץ. כוס תה עם חלב בידי השנייה, ואני נהנה מכל לעיסה ולגימה. יטען הטוען: אכן, אושר בזול, אבל הוא נגמר מהר. מיד שכחת. ואולי יטען מישהו אחר: זוהי אשליה. האושר הזה מורכב גם מהדשא הירוק ומהשקט, מיום המשגר אלינו שמים כחולים כים.
*
כשאני פוקח את עיני בבוקר אני תינוק בן יומו, נולד אל העולם שנולד עתה, ואני מתחיל לחפש.
בדרך לספרייה אני סטודנט עם הסטודנטים הפוסעים לאורך גג הבטון בין בנייני הקמפוס.
בספרייה אני אדם חסר גיל כעַין משקיפה על העולם.
בערב בתיאטרון או בקונצרט אני זקן בין זקנים: עור רפוי וממורטט, דהה, שיער לבן, יבש, כתמי השנים וסימני הגיל וניוון הגוף מכל עבר.
אני מביט בהם, ורואה אותי. ותוהה: מה, באמת אני כמותם? ובכן, בן כמה אני?
*
מי היה יכול להעלות בדעתו שבגילי עוד אלמד ללכת. אני מסגל לעצמי את ההליכה הנכונה שהנעל מלמדת אותי. אם אתמיד, אולי אגיע למרחקים שטרם הכרתי.
בדרכי אל בניין הספרייה אני עולה בכביש המוביל לגשר החוצה את שדרות בגין. שם יש שטח אדמה מטפס בהר, ואם תרצו יורד במדרון. ושם נמצא הצמח המטפס בזחילה. הוא מטפס לאִטו וכובש שטחי מחיה נוספים הגדלים והולכים. אני עוקב אחר הצמח זה שנים. עם בוא משבר המים הפסיקו להשקות את הגינות, והוא התייבש והלך, אבל התעקש לחיות. בקיץ הוא אוחז באדמה היבשה ומחזיק מעמד. בחורף הוא שותה לרוויה ועולה בדרכו להשריש את עצמו בנחלתו.
*
יום שישי. השעה תשע וחצי. אני מוריד את התיק מחוץ לאולם הקריאה בשביל להחליף את משקפי השמש במשקפי קריאה. מעומס הספרים נשברה רצועת הברזל הקושרת את התיק עם חגורת הבד הנושאת אותו על הכתפיים. קיצרתי את החגורה על ידי קשירת הקצה ישר לתיק, ללא תיווך מתקן הברזל. עכשיו קשה יותר להורידו מהכתף. אני רוכן אל השולחן כשהתיק מחובר לכתפי ומונח על השולחן. אני מתכופף. וכך, מחובר אל התיק, מחליף את המשקפיים. וכך אני רואה את עצמי כפוף ורכון ומסתכל במבט שני כדי לראות אותי. עם השנים אני מתכופף והולך. מצטמק והולך. כמו אבי בשנותיו האחרונות. גם חולשת הגוף עם השנים, הגוף המתקשה לשאת את משא הראש על הכתפיים, גם הישיבה המתמדת והעבודה ליד שולחן הכתיבה, גם איבוד הסידן — כל אלה מקשרים ביני ובין אבי. אבל לי יש משא נוסף על משאו: אני כותב את עצמי לדעת אל המחברות. גופי מצטמק והולך גם בגלל הסוכרת הכופה עלי דיאטה חריפה, וגם בכך אני הולך בעקבות אבי, אבל רוחי נצברת במחברות. הןמתמלאות והולכות, ואני מתרוקן והולך מחיי. עכשיו, כאן, כשגופי צמוד לתיק הספרים וכפוף אל השולחן, אני רואה הכול.
*
היא בת יותר משמונים שנה. בעלה נפטר לפני זמן קצר, והיא נשארה לבדה. רואה בקושי, הולכת בקושי. כשדיברה עם יפה אתמול בכתה בפעם הראשונה. גיסתה הרשתה לעצמה לצעוק עליה בטלפון. "עכשיו, כשאין לי כוח, כולם דורכים עלי", היא אומרת. קשה הוא סופו של האדם. כמה שנים עוד אוכל להחזיק בעט? אנוש כחציר ימיו.
בינתיים אני מצליח. אני שורד עוד ועוד שנים וממשיך לכתוב. מחברת נערמת על גבי מחברת בתיבה שלצד מיטתי, עד להיותן ערימה גדולה לאין שיעור. אבל השנים מחלישות אותי, מרפות את רוחי ומקלישות את כתיבתי, עד שהמילים הופכות למים. ים של מילים ריקות. ואני עדיין ער במידה מספקת בשביל להרגיש בשיטפון הזה.
*
היה לי אבא שלא היה לו מה להגיד לי. לידתי נכפתה עליו לאחר מגע מיני לא בשל, לידה בחודש השביעי (תאומים), ואשפוזה של אמי בבית חולים לחולי נפש לאחר הלידה.
לאחר מכן כבר חי עם אישה אחרת וקיבל עלינו אחריות מתוך חובה ואצילות, אבל בעצם לא היה לו מה להגיד לי.
לאמי לא היה מה להגיד לי.
נכפיתי עליה לאחר לידת התאומים הקשה. לאחר הלידה הטראומטית אושפזה לשנתיים. כשחזרה, הייתי זר לה. לא היה לה מה להגיד לי.
גדלתי בלא מילים.
*
זהו הרגע המאושר בעולם. באתי לאולם הקריאה, היה מאוחר, וראשית חוכמה זמן לאכול. אם אין קמח אין תורה. אחר כך להיכנס לעובי הקורה; לחשוב. והגוף מצטנף, והראש מורכן אל השולחן, והכול מוקף ביום הקר הזה בחוץ, אבל בפנים החום עוטף אותך, מלטף אותך, חודר לגוף ואחר כך לנפש. מתי אי־פעם לוטפתי כך? כך להישאר לעולם.
שיגעון להמיר אושר בכתיבה.
אבל אתה עשוי מילים. ובא הרגע הנכון, והמילים מתחילות לפכות מבפנים.
 
אני מתיישב ליד שולחן הכתיבה בספרייה. שוהה רגע ללא ניע מלחץ הנעליים. וכבר כולי אפוף רכות כבשמיכת פוך חמימה.
אני שוהה כך עוד ועוד ושוכח את מחוגי השעון הרצים קדימה, לעולם לא רצים לאחור.
משאלה סמויה אוחזת בי: כך טוב, כך להישאר עוד ועוד.
אבל הזמן קורא לי והזמן לא יחכה.
*
שפת אמי היתה מובנת מאליה, מעולם לא טרחתי ללמוד אותה. היה ברור לי כשמש שהיא מוכרת לי ככף ידי. על ידי לימוד אחד של מקצוע אחד אתה לומד גם דבר אחר. ולימוד השפה האנגלית היה כרוך במאמץ גדול להבין את מקור המילים ואת דרך התפתחותה של כל מילה על כל הקשריה והשאלותיה. השקעתי בכך מאמץ שנים רבות. עד שהוברר לי שגם שפת אמי אינה מובנת מאליה. ובעצם כל ידיעתי היא גידול פרא של לימוד עצמי ללא סדר וכיוון או משמעת.
*
בדרך לעבודה ראיתי בולדוזר עם כף הרמה עומד לפני הר של חול, פסולת בניין ושברי סלעים. בכל פעם הוא ממלא את הכף באדמה ונושא אותה אל משאית שלידו. וכך הוא מרים כף אחר כף, ורוצה להעביר את כל ההר ממקומו כדי ליישר את השטח להקמת בניין או גן. אני, כמו הבולדוזר הזה, עומד בערוב ימי לפני הר המילים ורוצה להתחיל לעבוד בהן. גם עלי, כמו על הבולדוזר, להזיז את כל ההר הזה ממקומו, ולהפוך בו ולהפוך בשביל לשלוט בו. האם יש בכוחי להאמין שבשלהי חיי אוכל לכתף את כל ההר הזה?
 
בינתיים אני עובד ושותק. הנעורים אינם יודעים להוסיף נקודה לנקודה, קו לקו, ללכת לאט כמו הצב, ולבסוף ייראה המכלול הגדול. למדוד בדייקנות כל שנייה, כל צירוף לפרק ליסודותיו ולהרכיב מחדש. ועל פי מאגר הסיבות והנסיבות ללכת עוד צעד. הנעורים עוד אינם יודעים שגם כך אפשר להגיע.
*
לאה גולדברג בת שש־עשרה. היא מתחילה לכתוב את יומניה בהיותה בת עשר. העברית שלה צולעת ומגומגמת. אבל היא יודעת זאת ואינה נרתעת. בעקשנות ובהתמדה היא מגיעה אל השפה העברית. כל מבט לאחור גורם לה להירתע, אבל היא מביטה קדימה ואינה מתייאשת. כשאני קורא את יומן ילדותה אני ממחיש לעצמי את מסקנתי, שקומת האדם היא קומת הלשון שבפיו. בהיותה בת שש־עשרה היא מגלה ביומנה אותות ראשונים של מקוריות ושליטה גוברת בשפה. היא משתמשת כהלכה במילה הנדירה "צביון", המאלצת אותי להסתכל במילון כי איני יודע את משמעותה המדויקת (אני קורא: דמות, תואר, צורה. וכן: חפץ, רצון). והיא מיטיבה להגדיר את כל חייה: — "אני חושבת ששני המוטיבים העיקריים של חיי, של הווייתי, הם האהבה והיצירה. ואולם בין שני אלה יש עוד הרבה והרבה מנגינות חשובות מאוד, אותן אני שומעת לעת עתה רק מרחוק, אבל הן תתקרבנה, תהיינה".
*
אחרי הטיפול בגופי, אחרי ההתלבשות והאוכל, אני אוהב לקחת גם צידה לדרך הרוח. אני פותח את מקלט הרדיו ומכוון ל"קול המוזיקה". לפעמים אני קולט שם צידה מעולה. קודם כול לא לחשוב בזמן האוכל מחשבות מעמיקות עד תהום. לא לערבב מין בשאינו מינו. בזמן האכילה הרוח צריכה להיות מרוכזת בפעולת האכילה. אם היא תיסע הרחק למחוזות עלומים ותובעניים, פעולת האכילה תוזנח ותקלות יצמחו: לעיסה שאינה מספקת, בעיות בעיכול. האכילה מחייבת תשומת לב מרבית. אבל שמיעת מוזיקה בשעת האכילה אינה מפריעה. המוזיקה באה ממקור חיצוני, והריכוז הפנימי בפעולת האכילה לא מופרע. להפך: מוזיקה יפה מנעימה את העיכול. בטהובן, שלישייה לפסנתר, צ'לו וקלרניט, אופ' 11. צידה משובחת לדרך. מה יש בבטהובן שאין בשאר המלחינים? לאחדים המוזיקה היא שעשוע. לאחרים פרנסה, למוזיקאים לא מעטים היא מהות אסתטית. לבטהובן היא תמצית הווייתו, חידת קיומו. מחזור הדם שבלעדיו אין לו חיים. בכל יחס של גאון ליצירתו טמונה חידה. מהי המוזיקה למוצרט? מהי המוזיקה לבאך? כמו המוזיקה לבטהובן, כך הספרות לקפקא. היא סוד חייו, מהות קיומו. לכן הוויטמינים שבטהובן נותן לי חיוניים כל כך. לכן אני מפסיק לחשוב ויוצא מחוזק לדרך היום. המחשבה, אם בכלל, תבקר אותי אחר כך, מתוגברת בכוחות חדשים.
 
תלונת המרכול.
הכתיבה תבוא אחרונה. אין שום טעם לזרז אותה. כל זירוז יביא כתיבה לחוצה שתחטיא את מטרתה. כי חוסר סבלנות מביא דילוג חפוז על מקצת התוכן.
לכן קודם כול מרכול כהלכתו.
האם מותר לאדם להיות מרוצה מעצמו?
רק לרגע קט. אחר כך מגיע ההיבריס, מגיעה הגאווה שהיא מתכון לאסון. אני מרשה לעצמי לרגע קט להיות מרוצה מעצמי. יפה לא ויתרה לי: היא ראתה אותי אדם ככל אדם, ולא כמו אמי ואחרים, שראו בי מפגר שצריך לעזור לו. בסופו של דבר, המאבק הבלתי אפשרי עם המרכול אכן הניב תוצאות: היום חסכתי בקנייה במבצעים ובהנחות, מאה עשרים ושישה שקלים. זהו פיצוי מה למשכורתי, שהיא משכורת מינימום, על סף קו העוני. הוכחתי לעצמי שחדלתי להיות ילד מפגר. הייתי פג ירוד משקל שנולד בחודש השביעי וחייתי שנתיים ללא אם. תמיד ישנתי.
אך לבסוף התעוררתי לפעולה.
כמובן, החיסכון בכל שבוע הוא עבודה משותפת: יפה מכינה את המבצעים על פי חוברות ההנחה והקופונים, והקופאית הטובה משלימה את מה שמעבר ליכולתי. אני עושה את מאמץ החיפוש.
אחרי המרכול — הביתה. אחר כך האיחור בספרייה מגיע לשעת האוכל, לפני כן או אחרי כן הצצה בעיתון החינם שהמפיץ מניח בידי בכניסה, ורק אז, שׂבע, שקט ולא לחוץ בזמן, אפילו כשהזמן קצר — אני חושב על רעיונות ומוטיבים. כך, כשאין לחץ הם שופעים מעצמם.
*
אני מחושב ומתוכנן ומתוכנת כל כך, עד כי אפילו את הכובע אני מסיר מעל ראשי בבוקר בדיוק באותו המקום בכל יום: על המדרגה האחרונה לפני הכניסה של אולם הקריאה. האם זה עוזר בחיים? אני נזכר בצער באבי ז"ל. הוא היה מחושב ומתוכנן עד לפרטי־פרטים, ודאג לחיות חיים נכונים. אבל רופא אחד, ברגע אחד של רשלנות, פגע בעינו בניתוח קטרקט, והעין הפסיקה לראות. ועוד זיכרון: מרוב דאגה למחלת הסוכרת שלקה בה אכל אבי רק מאכלים דלי שומן. הדבר פגע בסידן שבגופו, כי הסידן הנכנס לגוף צריך מידה של שומן כדי להתעכל. ומחוסר סידן לקה אבי באוסטיאופורוזיס (דלדול של צפיפות העצם) וסיים את חייו על כיסא גלגלים. ללמדך: גם התכנון הזהיר ביותר זקוק לעוד תכנון ולימוד. ולדבר אין סוף.
*
הסנדלר הולך יחף; ואיש השכונה, כמוני, שמטייל בחופשות בכל קצוות העיר — ממעט להכיר את שכונתו.
אבל חג היום, ואין תחבורה, ולכן יצאתי למרחב. הכול פתוח לפני. אלך אל אשר תישאנה אותי רגלי.
רחוב דגניה המקביל לשדרות הרצל. קרוב לביתי. מתי טיילת כאן באחרונה? העצים גבהו עד למרומי הבתים. עצים ליד הבתים והגינות, ושדרה בצדו השני של הרחוב. ספסלים הוצבו לאורך החומה וגם פנסים, והרחוב היה לטיילת מטופחת.
פתאום אני נזכר בירושלים של עגנון וברנר מלפני מאה שנה: הזנחה ולכלוך ומחלות. כמה עשו מאה שנה. רחוב המשוררת, דגניה, הארזים, בתי בטון משנות החמישים נדחקו לשוליים הנוטים למדרון יער ירושלים. בצדו השני בתים מאבן לבנה, מסותתת היטב, ובניינים חדשים. אני מגלה רחובות פנימיים כתייר, ומסיים כתייר על ספסל בגן משחקים נקי ומרווח המשמש לי מסעדה, בשמש, אוכל יוגורט ואפרסק.
*
לאחר שנות לימוד רבות כל כך השגתי סוף־סוף את תואר המאסטר: "אמן החיים".
אתמול עמד לרשותי יום קצר. שום סיכוי לעבודת הרוח. אבל אני יודע: אפילו דקה. יש לעבוד את הרוח יום יום. כל הפסקה היא פרידה. כל פרידה — אחת משישים של מוות.
תכננתי במדויק: עשר וחצי: סיום הקנייה במרכול, הגעה לאולם הקריאה. אחת־עשרה ורבע: יציאה מהאולם, נסיעה למרפאת הסוכרת. שתים־עשרה: ביקור אצל הכירופודיסט.
וכך היה, דקה אחר דקה. הצלחתי לכתוב באפס זמן, בשתים־עשרה בדיוק הגעתי אל דלתו הפתוחה של הרופא, באחת אחר הצהריים הייתי בבית, יודע שהצלחתי בתכנון ובביצוע.
דבר אחד ציער אותי: הגעתי מאוחר כל כך להיות אמן החיים! כמעט לא נותר לי זמן. אבל יש נחמה: טוב מאוחר מלעולם לא.
*
זיקנה, חסרונות: הגוף; זיכרון נחלש; קושי בהיזכרות; שמות אנשים, מקומות, תאריכים נשכחים או נשלפים בקושי. יתרונות: מי שטרח לצבור ידע, יש לו ניסיון חיים רב, המקנה לו יכולת הסתכלות על כל נושא מצדדים שונים. ובכך ראייתו את החיים מקיפה יותר.
*
אחר הצהריים; אנחנו הולכים לשוק.
ירדנו אל מעמקי הקיום הראשוניים: אני עם שני סלים גדולים עומדים ועליהם ידיות נשיאה, ויפה עם סל גדול מתקפל.
יפה מבחינה מיד בכל מציאה: שזיפים יפים וסגולים בזיל הזול, בצל ירוק טרי במיוחד, חמוצים, פיצוחים, תבלינים מכל המינים, השוק בפריחה. שפע שאין כמוהו.
 
יפה קונה ואני שם בסל. אני עדיין יכול לסחוב.
סיימנו. נקודת התורפה: העלייה לאוטובוס. סלים גדושים, המוני נוסעים עמוסי קניות, האם ניכנס?
אני ערום כנחש. נושא את הסלים, אורב למרווח כלשהו להעמידם. אישה צעירה קמה לפנות לי מקום. זהו. ניצחנו. גם יפה יושבת.
עכשיו הדרך מתחנת האוטובוס הביתה. דרך ארוכה. מפרקי הרגליים כואבים. האם כף רגל שמאל החלשה תחזיק מעמד? אני סוחב בסלים כעשרה קילוגרמים ויותר. הפסקות מחשבה מחושבת. לאט לאט.
נס החיים. לאחרים טבעי הדבר. לא לי. בגילי המופלג אני עדיין יכול ללכת לשוק. לסחוב את סם החיים: פרי טרי, ירק בשל, אוכל נפש.
*
אני מכיר אותו ואני מכיר אותה. כל אחד מהם אמר לי דברים בגנות האחר. אבל כשהם מתראים הם נוהגים זה בזו כנאהבים. מה פשר הדבר? אולי רק כך יכולים חיי חברה אנושית להתקיים. כי אילו אמר אחד לשני באמת מה הוא חושב עליו, לא היו יכולים ורוצים לדבר זה עם זה. אז למה חכמי המוסר מלמדים אותנו להיות ישרים ולהגיד את האמת? והיכן צריך לעבור הגבול בין אמת לשקר? אני זוכר איך הדהים אותי פעם אדם שאמר לי שמחצית דבריו היא שקרים. הוא היה מנהל מוסד תרבותי חשוב.
 
ובכן, בעקבות הסטואיקנים הגדולים חשבתי שבלי אמת אין חיים. אין חברה. בינתיים נוכחתי לדעת שגם הצביעות חיונית, ובלי צביעות החברה אינה יכולה להתקיים. כיום אני סבור שאמנות החיים היא לדעת לתחם בין האמת לצביעות. מתי להשתמש נכון בכל אחת מהן.
*
כישלונות חיי מתרחקים והולכים ממני.
אני ספון באולם הסגור הזה, חלפו שנים רבות סביב הספרים, המילים והמזגנים, והשדים נעלמים והולכים.
בחלומות הלילה הם באים אלי בהמוניהם.
מכל צד מגיח כישלון אחר. אחר כך הם נמוגים אל אור היום, ורק מעטים נשארים, אלה שמגיעים אל שורשי פחדי העמוקים.
*
תמיד פחדתי לגעת. הייתי תחת הסתכלות ביקורתית חדה של אמי, שפחדה שמא תיחשף בחוסר יכולתה ובנחיתותה, והתבוננה בי בעיניים חדות כדי לגלות כל סימן חולשה שיחשוף אותי. היא העבירה אלי את כל פחדיה בשלמות. רק כשהתחבאתי בין הספרים לא נחשפו חולשותי לעיניים הדוקרות כתער. אמי התרחקה בינתיים. הילדות התרחקה. העיניים הבולשות של הקבוצה, של הקיבוץ. העיניים שדקרו אותי עד עפר. הרמתי ראש. יפה אחזה בידי והדריכה אותי. אט־אט שכחתי את העיניים הנעוצות בי. התחלתי להתבונן סביבי. לגעת. הפחד נחלש לאט. הבוקר קמתי צמא למגע. אולי עם זיכרון השיר הקצר שכתבתי אתמול. כולי הייתי ידיים ממששות ועיניים מתבוננות. הנער שלא הייתי מעולם, הילד מנותק המגע, נולד מחדש, לגעת בכל היקום.
*
בין חלומות הסיוט שלי פרח פתאום פרח נדיר: אני יושב בקונצרט זמרה, ואחר כך נאחזות ידי בידי הזמרת, ואנו מתחילים לרקוד.
אחר כך הנשף. אורות וממתקים. אני מתעורר מופתע: האם משהו בי התחיל לפרוח?
*
יום מאוזן להפליא. מאוזן בין קיץ לסתיו. לחות הבוקר מתמזגת בשמש העולה אל הצהריים, ושתיהן יוצרות רוך של שוויון היום והלילה המתקרב. הרוח הקלה, המורגשת רק בקצות השערות, יוצרת איזון עם האוויר העומד. היום והלילה בשיווי משקל. הפריחה עם השלכת הממשמשת ובאה. אני פוסע לאִטי על הדשא. חוצה גם את היום הזה. הכול עובר. גם זה קטע נוסף, והדרך נמשכת אל היום הבא, האחר.
 
מצד אחד, הימים שווים זה לזה כשיירת גמלים. דומה שהכול עומד ולא ישתנה לעולם. אבל במבט בוחן אפשר לראות כי מתחת לשוויון הימים היתה נסיגה: כל יום קצר מקודמו בכמה דקות, והאור פוחת עם החום, מילימטר אחר מילימטר.
צריך ללמוד מחוכמת ההדרגה: איזה בגד להתאים ליום המתהווה ולערב המתקרר. לדעת כמה לסגור את התריס בלילה.
*
כשעליך למלא משימה מורכבת, חלק אותה לחלקים קטנים ככל האפשר. אחר כך סדר את סדר הזמנים והביצועים בדרך החסכונית ביותר שתצליח להעלות על דעתך. אין לך מושג כמה זמן ואנרגיה תוכל לחסוך כך. אל תמהר. עצבנות תגרום לשגיאות, בזבוז ומכות. ואם כל שלב בפעולה יהיה מודע, תוכל אפילו להפסיק בין חלק פעולה למשנהו, לנוח, להביט סביבך וליהנות מהנוף הטבעי והנוף האנושי, ולהרפות את הלחץ. כך לא תפסיד דבר, ותרוויח זמן, הנאה ושלוות נפש. הנה, יש לי שלוש משימות:
א) לקחת תלושי שי מתנה במשרדי רשות השידור, לא רחוק מהתחנה המרכזית.
ב) להביא מצרכים מהשוק הנמצא בטווח הליכה ממשרדי רשות השידור.
ג) להסתפר במרכז העיר.
מה קודם ומה אחר כך? אני מתחיל לסדר: השוק צריך להיות אחרון בכל מקרה. כי לא אוכל לצעוד עם סלים מלאים למשימה אחרת. מה להתחיל קודם: מהקרוב לרחוק, כפי שאומר האינסטינקט, או להפך? אני מחשב: מהבית למשרדים אוטובוס אחד. מהמשרדים למספרה — אוטובוס שני. מהמספרה לשוק — אוטובוס שלישי. מהשוק הביתה — אוטובוס רביעי. לעומת זאת, אם אתחיל מהרחוק ביותר אחסוך אוטובוס אחד: מהבית למספרה במרכז העיר — אוטובוס אחד. מהמספרה דרך השוק לרשות השידור — אוטובוס שני. משם לשוק — ברגל. מהשוק הביתה: אוטובוס שלישי. לכאורה אני עושה קפנדריה: פעמיים אני עובר באוטובוס דרך השוק בלי להיכנס אליו. ואני ממלא את המשימות בסדר מבלבל: מהרחוק לקרוב, אחר כך לאמצע, ורק מבזבז מהלכים. אבל למעשה אני חוסך. הדרך הארוכה היא הקצרה. ועכשיו, כשתכננתי וחישבתי הכול, אני שקט, ועושה הכול בנחת. נהנה מהדרך לעיר, מההליכה מהמשרדים אל השוק ומשפע הפירות והירקות. רק הפקקים הנמשכים ליד התחנה המרכזית מוציאים אותי מעט משלוותי. אבל אני נזכר בעוד כלל ברזל: תן לכל פעולה את הזמן ההכרחי. אין שום טעם בקוצר רוח. ועכשיו אני מספיק הכול בנחת: להגיע לספרייה בעשר. איחור של שעה בסך הכול — הרי זה הישג. כי עוד נתון אחד הכנסתי למשוואה: הפקידה במשרד יכולה לאחר. אבל המספרה נפתחת בדיוק בזמן. זהו עסק פרטי, ולא משרד הנתון לגחמות הפקידים. לכן הקדמתי את בואי למספרה, ועד שהגעתי למשרד כבר הייתי בטווח ביטחון מספיק לוודא שהפקידה לא תאחר. זה היה שיקול נוסף בנתוני התכנון. ועכשיו הסתדר הכול: אני יושב לי בנחת ליד שולחן הכתיבה, יש לי אפילו נושא שקלטתי בזמן ביצוע משימות היום, והכול נעשה ללא שום לחצים או מתח. ואם תשאל: מה, האם שטויות כאלה ראויות להיכתב על הנייר? אענה לך: השטויות האלה הן מסד החיים, ורק גיל הבינה יודע להעריך את חשיבותן. רק כשאין לך זמן אתה יודע: מאחר שאתה ממהר, עליך ללכת לאט.
*
בוקר. דממה של חג. אני פותח את הרדיו ל"חמישיית דג השמך". מנגנים אלפרד ברנדל ורביעיית קליבלנד. פתע, בהינף יד, הנעורים באים אלי עם המוזיקה. שנים מאז שעברתי את קו השבעים. היכן נעורי?
נעימת הדג במים מופיעה מאוחר, רק בפרק הרביעי, אבל ההד מהדהד מההתחלה.
הדג המשתכשך במים, הפיתולים הזריזים של גופו, הקצף הרך, ריקודי כפר, שמחה. שוברט בתחילת שנות העשרים לחייו, חן וינאי, אופטימיות, עצב ראשון של אהבה.
שוברט עוד אינו יודע כמה קרוב החורף. עוד אינו יודע שמסע החורף יבוא בתוך שנים אחדות.
פתאום אני קולט: זהו נצח הנעורים.
האם שוברט היה יכול לדעת שהנציח כאן את הנעורים באשר הם?
אז מהיכן הדמעות האלה בעיני?
*
השמש נסוגה והולכת. היא ממשיכה במסעותיה דרומה ומתרחקת מאִתנו. את מקומה המתרוקן והולך מתחילים לתפוס הרוח והעננים. האפור חודר אל הכחול והלבן. הוא מרחיב את כיבושיו. בלי משים אני מתחיל לחפש את השמש במקומות שבהם חיפשתי עד עתה את הצל. הסתיו נפרש לנגד עיני. הימים כבר קצרים, והלילה לוגם את היום. עוד מעט התנור החשמלי, תנור הקיר בחדר האמבטיה, פיג'מת פלנל, גרבי צמר עבים, נעלי בית של צמר, הסתגרות בבית — וחלומות על הקיץ שיבוא. הבית הקפוא עד בוא ההסקה המרכזית הגואלת. אני מתחבא בתוך עצמי בציפייה לאור ולחום.
 
קודם כול, להאט את כל הקצבים. להכין את היד: לשטוף במים חמים את האצבעות הקפואות מקור, להרטיב את הפה היבש, לקנח את האף, לשבת ליד שולחן הקריאה ולתרגל את שרירי היד הכותבת כמו כנר המכוון את הכינור.
אחר כך להציץ בהרחבת דעת בעיתון החינם שאתה מקבל באדיבות מערכת העיתון הרוצה תפוצה בכל מחיר, ואפילו ללא מחיר.
ועכשיו, רגוע ושקט, להתמסר לתחושת החום האופף אותך ומלטף את כל גופך ביום הקר.
אחר כך להמריא לאט אל מחוזות ההתבוננות.
הכתיבה תבוא אחרונה, זורמת מעצמה, תמיד מפתיעה.
*
זה עתה נתתי את לִבי לכך שבעצם אני חי בחממה. בבוקר בספרייה המחוממת, ובערב בבית המחומם. הדרך בין הבית לספרייה קצרה וכולה סלולה, וכשאני הולך בה בחורף אני עטוף כולי.
בערב אני מתרחץ במים חמים בסגנון הסאונה. אחר כך מגיף את תריסי הבית ויושב מוגן.
בסיכום: לעולם איני מסתכן. הרפתקאותי הסוערות הן מול מסך הטלוויזיה.
אולי אלה חיים סטריליים; ובכל זאת, חיים הם חיים ותוכן משתכן בכל צורת חיים. ההרפתקה נמצאת גם במרכול, או בדרך מהמטבח אל הכורסה.
*
אינני אוהב להפסיד. וכי יש מישהו שאוהב להפסיד?
אבל בענייני המרכול, ההפסד ידוע מראש. לא זו בלבד שאני נע אבוד ומזיע בין שורות דוכני המרכול וארונותיו לחפש את שבעים פריטי הקנייה שברשימה. יש לסחוב שקיות הביתה, בשר, "מבצעים", עוגה, גבינה צהובה... אני מותש מהמרכול. לא משנה כמה אתאמץ ואקפיד, אני כבר שומע את השאלה: מה עם גבינת העיזים?
*
השרב הפתאומי פינה את מקומו לגשם. רוח, בחוץ אפור. אני נכנס לבית הקפה השכונתי. כוס תה בחלב ופאי תפוחים.
פתע אני בממלכה שלא הייתי בה מעולם: ממלכת הפנאי של העשירים.
*
ספרים רבים קראתי בחיי (אמנם ביחס לקוראים אחרים אני קורא מעט. אני אִטי מאוד בקריאה, חוזר פעמים רבות על מה שקראתי כדי להעמיק וללמוד, וגם שעות הקריאה שלי אינן מרובות. בגלל עיני החלשות אני חוסך בהן. בדרך כלל יכולתי להעיד על עצמי את דברי ביאליק: "קראתי מעט, אבל מה שקראתי קראתי כהלכה"). לאחר משפט כה ארוך בסוגריים אני חוזר: ספרים רבים קראתי בחיי. אבל מעולם לא קראתי ספר כשם שאני קורא את הספר הזה. אני משתדל לקרוא ולחזור ולקרוא, ואילו יכולתי הייתי קורא לאחור כדי לא להתקדם ולא לגמור את הספר הזה לעולם. כמו טעם דבש: אינך רוצה לכלות הכול, כי אחר כך לא יישאר. אני נזכר עכשיו בזיכרון ילדות רחוק: כשהיינו ילדים קטנים היה השוקולד יקר המציאות. היינו מקבלים, אחי ואני, שתי קוביות שוקולד קטנות מתוך חפיסה. חבל היה לנו לכלות את האוצר הזה. לכן הייתי מוצץ לאט לאט, זמן רב. אבל אחי תמיד היה נשאר אחרון. לפעמים החזיק בפיו את קוביות השוקולד עד הצהריים כאשר קיבל אותן בבוקר. איך עשה זאת? איני יודע עד היום. כך הספר הזה. אני מוצץ אותו לאט לאט, שלא ייגמר לעולם. איך מסכת הייסורים הנוראה הזאת יכולה להיות לדבש בפי? זוהי חידה מחידות היצירה. אני נזכר במשורר שכתב שהפנינים הן הדמעות של הצדפה. במכתבים המיוסרים הללו יש יותר דרמה ומתח ומסתורין ואמת מכל ספר שקראתי בחיי.
*
גם יום הכיפורים וראש השנה הזה עברו, והשנה יצאה לדרכה עם מחברת הסתיו שלי. יום רך בגוון אפור. שלוות סוף הקיץ עדיין איננה מופרת ברוחות ובסערות. אלה יבואו בסוף נובמבר. כך אומר לי זיכרוני רב השנים. לא מזמן חגגתי את פתיחתה של מחברתי החדשה, ובכל מחברת חמש מאות עמודים. כל עוד אתה הולך וכותב אתה נמצא בתחום האינסוף. האפשרויות עדיין אינן גדורות. כשאתה מפסיק ללכת, מיד נקבע הכול ומוגדר, ואפשר להתחיל למדוד אותך. אני עדיין לא רוצה להימדד. אני רוצה להמשיך כמה שאוכל, ולא להיות מוגדר. תמיד להיות מופתע ממראה עיני. וזה האיחול היפה ביותר שאוכל לאחל לי בשנה החדשה.
 
אתמול בצהריים, בדרך הביתה, פגשתי ליד שער היציאה את ידידי, בן גילי, חוקר יהדות.
הוא ראה את לכתי הביתה ואמר: גם אני אלך עכשיו. אני מרגיש שאבדה לי התנופה; לא דוחף אותי שום דבר. אמרתי לו: חבל; הגוף יורד והולך ממילא עם הגיל. נשמור לפחות על הרוח!
שאלתי את עצמי על הרגע שבו לא ידחוף אותי שום דבר קדימה, או אחדל פתאום באמצע הטיפוס.
*
אין רחמים בדין. לוח השנה מתקדם עם השמש הנסוגה. אני הולך ומרגיש את הקור בעצמות. אומרים שהזקנים מרגישים בעצמות את החורף המתקרב. אז עוד מעט יוחלפו הסנדלים בנעליים עבות, הבגדים הדקים בעבים, תחתונים וגופיות ארוכים, תנורים... עצב הסתיו הולך וקרב.
*
כולם זורמים בעולם אל ים המוות. איש־איש ותחבולות ההתחמקות שלו. אחד אוסף כסף כדי לשרוד, השני אוסף רכוש. אחר אוסף מילים, וזולתו אוסף מנגינות שישאירו את נשמתו. אחד אוכל את עולמו בחייו, והאחר מכלה את עצמו לדעת. לכולם סוף אחד, אני חושב, ובכל זאת יש מעטים שנשמתם נשארת. כיצד אפשר לשמר את נשמתך? מחשבות אלה ואחרות עוברות חומקות בראשי כשאני מאזין וצופה ברסיטל של פסנתרן בערב שכולו שוברט בטלוויזיה. שוברט הלך בדרכו שלו עד תום. הוא לא סטה כמלוא הנימה ימינה ושמאלה. הוא נולד רק לדבר אחד: להלחין מוזיקה. הוא הלך לבדו, מחוץ לדרכי המלך. ושר רק על עצמו, את שירת היחיד. שלו ושל האדם הבודד. אחרים הִכו בתופים וכבשו את העולם. הוא הניד בראשו והמשיך בשביל הצדדי.
*
חלום: אני עולה לכיתתי ופוגש מורה שאני מכיר. אני שואל: זאת הכיתה של המורה ניצה? המורה עונה: לא, ומורתך אינה ניצה, אלא דבורה. עכשיו איני יודע לאן ללכת. איני יודע מי מורתי, והיכן כיתתי, והיכן בית ספרי, ומי אני.
*
המשימה החשובה ביותר היא להגיע ליום המחר במצב בריאותי לא גרוע מזה של היום. כך אוכל לכתוב מחר לא פחות טוב משכתבתי היום.
*
בוקר
שעון החורף נכנס לתוקפו לפני ימים מספר והזיז הכול שעה לאחור. מעתה השמש קמה מוקדם יותר בבוקר, והערב בא מוקדם יותר אחר הצהריים. סתיו קיצי עכשיו, ימי ראשית הסתיו. אמנם באים גם ימים אפורים וקרים יותר, אבל הם עדיין במיעוט. זה בפירוש אינו הקיץ. הכול רך יותר: לחיות דקה באוויר, הצבעים מרוככים, השמים המלובנים והבוהקים של שיא הקיץ פינו מקום לאור כחלחל תכלתי, עננים משתנים והולכים שטים מעל. הכול ממוזג. אני יוצא מהבית מוקדם, שוהה בדרך כמה שאפשר. נעמד ליד עץ האורן בחורשה שבמעלה הכביש אל הגשר. ציפור לא מוכרת, בעלת קול יבש של נייר זכוכית, קוראת וקוראת. אני מחפש את הציפור בין ענפי העץ. לשווא. היא נחבאת. אבל בינתיים אני סופג הרבה שמים. יש לי עוד שפע זמן על שפת הבריכה ליד הספרייה. אני עוצם את עיני, גבי אל שמש המזרח, ומיד באים הקולות: צליל מי המזרקה הנופלים אל הבריכה מתוך פסלים דמויי אגנים, קול קידוח בסלע מאתר הבנייה הסמוך, ציפורים מצייצות. אני פוקח את עיני להביט בבניין הלבן שלובנו בהיר ושופע באור השמש. אני אוגר חום ואור ומראות וצלילים. ועכשיו הגיע הרגע להיכנס בשער הספרייה.
 
ערב
אני קם ממנוחת הצהריים. השעה חמש וחצי. השמש נוטה לשקוע. אני מוריד את התריס בחלון המערבי, וחושך משתרר בבית. עכשיו אני מדליק את המנורה העומדת, העשויה נחושת, ובראשה אהיל יפה עשוי קלף, שיפה בחרה במיוחד. עכשיו אני מסיט את כורסת הנדנדה העשויה עץ, שנקנתה בעיר העתיקה, ולה מסעד קעור הבנוי לנוחיות הגב. כן, גם לכורסה סוד משלה. הגב יושב בה כמו בבית. אני מסיט אותה למקום המדויק שבו יאיר אור המנורה את הספר במידה הראויה: לא יעוור ויסנוור את העין בברק בוהק, ולא יאיר באור עמום. על האור להיות רך וטבעי ולא לאמץ את העין. עכשיו משקפי הקריאה. אני שם שתי כריות קטנות על ברכי, והספר יושב על גבן. פסואה. "מה עשיתי מהחיים". שירי אלוורו דה קמפוש. אני לוקח את הספר לידי. עטיפה חומה, ועליה תמונת פסואה בבית קפה, כולו נכון לכתיבה. כולו אוויר. איש שקוף, רזה, משקפי כסף שקופים, אצבעות דקות מן הדק. כך ראה אותו חברו הצייר. אני ממשש את הדפים. דפים עבים, אבל חלקים כמשי. רכים וגמישים וגם חזקים וקשיחים. משהו מעין הפלדה. כל פרט בספר הזה מחושב עד דק. העיצוב, הניקיון המוחלט. אין שום שגיאת דפוס. כמו בכתבי קודש. אני נהנה דקה או שתיים מהתבוננות שותקת. אחר קורא לאִטי שיר אחד. לעתים חוזר על שיר קודם. לאט־לאט, למצות את שלל הטעמים העשיר של הספר הזה. שש ורבע. ארוחת ערב קלה. לחם, גבינה, ירקות, תה וחלב. שש וחצי. קפקא. ספר לבן וקטן, טהור ועשוי באהבה כמו ספרו של פסואה. שבע ורבע. רחצה. הנאה שלווה ואִטית וטהורה מהמים. מהניקיון, מהטוהר. שמונה בערב: חדשות. אחר כך מוזיקה ב"מצו". מוזיקה ושיטוט בשלט רחוק מרחבי תבל.
*
השלישייה האיטלקית מנגנת בטהובן. פסנתרן גבר, ושתי נשים: כנרית וצ'לנית. בדרך הטבע הפסנתרן הוא כעין מדריך ומנצח, כי מלבד התפקיד שהוא מנגן רשומים בחוברת התווים שלו גם תפקידי הכינור והצ'לו. בתווים של הנגניות האחרות רשומים רק תפקידי הנגינה של כל אחת בחוברת שלה, ולפעמים הן זקוקות לסימון הכניסה של כל אחת מהן. לאיטלקים מוזיקליות טבעית המטופחת באלפי שנות תרבות. ארץ עליזה, קלת דעת, מלאה נוף ואמנות ושמחת חיים. ואהבה. מה להם הקדרות של בטהובן הגרמני הכבד? הם נותנים לו את הצבע הבהיר של הנוף האיטלקי. הייאוש הגדול והטרגיות נדחים מעט הצִדה. אבל אין כמוהם להאיר את צד האור של המלחין. אני נזכר בביצועם שאין מושלו את הפרק האִטי מתוך השלישייה אופ' 1 מס' 2 של בטהובן. לא הכרתי את הנגנים, לא ידעתי מי המלחין, אבל ממסך הטלוויזיה ראיתי ושמעתי את המוזיקה היפה ששמעתי בחיי. כאילו כתב הטבע את המוזיקה הזאת. זרימה טבעית של נהר הרגש והאהבה שאדם לא יכול ליצור כמותו. כי הרי באדם תמיד יש טעויות אנוש. וכאן היה הכול טהור ונקי וטבעי, כאילו העולם שר את עצמו. עכשיו הם ניגנו את שלישיית "הארכידוכס", אופ' 97. הפרק האִטי. צליל אחד המחיש לי את הכול: זה היה צליל נמוך של הצ'לו, נמוך מאוד וממושך מאוד, הקרוי בשפת המוזיקה "נקודת עוגב". אבל הפעם היה הצליל אחד עם הנגנית. היא הפיקה אותו ממעמקי הצ'לו בעוצמה כזאת וברגש כזה, כאילו יצא הצליל מעומק בטנה שלה ומילא את כל הווייתה. והכינור והפסנתר פיזזו למעלה. במכת ברק אחת הבנתי: הם עושים אהבה, הפסנתרן עם שתי הנגניות. הם עושים אהבה ואומרים אותה במוזיקה.
*
הבוקר, במעלה הרחוב בדרך למרכול, ראיתי מודעת אבל המודיעה על פטירתה של אישה שהכרתי. לא קרובת משפחה ולא ידידה קרובה. אבל שנים רבות חיינו במקביל. ילדינו הלכו יחד לבית הספר. מילים, שיחות פה ושם. עכשיו המוות לקח אותה. המוות תמיד פועל, ללא הפסקה. אנחנו שוכחים לרגע, רוצים מאוד לשכוח. אבל הוא תמיד שולח תזכורות ואומר: אני כאן, חכו לי, מיד אבוא גם אליכם. אל תתחמקו ממני. אני תמיד, בכל רגע ורגע כאן, לידכם.
*
אבל יום כזה, אי אפשר לו שלא יירשם למזכרת. אי אפשר לו שיפרח סתם וייעלם. על יום כזה אתה חולם שיימשך כל השנה ולא יתחלף לעולם. שמי תכלת לבן טהורים ללא ענן. שמש סתווית מרעיפה חמימות נוחה שאינה פוגעת לרעה. הרוח הירושלמית, שתמיד היא חזקה מדי, נעלמה הפעם, ורק ליטוף לא מורגש, ללא משב, ספק נוגע ספק אינו נוגע בלחייך. הפרחים מפיצים את ריחם בכל המרחב עם לחלוחית הצמחים שלאחר הגשם הראשון. אני רוצה שהדרך לספרייה תימשך עוד ועוד, אבל לכל דבר יש סוף. ועכשיו אנרגיה נוחה של סתיו אביבי פורשת עלי את כנפיה באולם הקריאה.
*
התפלאתי מאוד. בראש השירים הקנוניים של אברהם אבן עזרא, בין השיר המפורסם "אַשְׁכִּים לְבֵית הַשָּׂר" ובין השיר הנפלא "כבודי במקומי", מופיע שיר על זבובים. הם מטרידים כל כך את המשורר, עד כי כלל אותם בין שיריו המכובדים ביותר. חשבתי: אין לאיש הזה דאגות אחרות מלבד זבובים? איזה איש מאושר! אל תדון את חברך עד שתגיע למקומו. עכשיו אני יושב כאן, ברחבת בית צרפת, במסעדה שהפכה לי סדנת כתיבה, וזבוב טורדני בא לחפש אוכל במסעדה. הוא מתיישב על כף ידי הכותבת. מה הוא מחפש דווקא שם? הוא מדגדג ומסיח את דעתי. אני מגרש אותו. הוא חוזר שנית לאותו המקום. אני מגרש אותו בשנית. הוא חוזר ומתיישב סמוך למרפק, וממשיך להתחכך בי. האם יש לו שם אוכל? לא ייאמן: במשך חצי שעה נמשך הקרב העקשני הזה. הזבוב זריז, ואיני יכול לו. הוא עקשן ואני עקשן. אברהם אבן עזרא, סליחה. מדען שכמוך, שראשו בכוכבי שמים וברקיע האל. וגם הזבוב יכול להגיע אל שיר קנוני. עוד אני כותב דברים אלה מגיע יבחוש מאי־שם ומתחיל להתהלך על דף המחברת. אני מעיפו בזהירות ברוח פי כדי שלא יכתים את הדף. כן, גם ליבחוש יש מה לומר בעולמנו.
*
באופן מודע, פחות או יותר, יצרו קפקא ופסואה סוג חדש של דרמה. קפקא לא היה ער לזה, פסואה כן. וכך קרא פסואה לאחת מיצירותיו "דרמה סובייקטיבית". קפקא תמיד כתב על עצמו. בסיפוריו הוא מחופש למישהו אחר: אדם, חפץ או בעל חיים. הכול כדי להבליט משהו באופי ולהתחמק מחשיפה. אבל במכתבים וביומנים הוא נחשף כולו. בגלל החשיפה הזאת, והבושה שבגילוי פרטים אינטימיים מדי, קפקא מצווה לשרוף את כל מה שנותר כתוב מפרי עטו. הוא רואה בכל זה כישלון שאין הצדקה להורישו לאחרים, וחשיפה של בושה וחולשה שספק אם יש בה ערך ספרותי. הוא לא יודע שיצר סוגה ספרותית חדשה: דרמה סובייקטיבית. זוהי הדרמה של החיים האישיים של אדם אחד, של כל אדם, דרמה הנמתחת בין הדרך לאור והדרך למוות. מכיוון שמכתבים ויומנים נחשבים לשולי הספרות, וקפקא מתבייש בהם — הוא דן אותם להשמדה. פסואה יודע שהוא יוצר סוגה חדשה, ואף קורא לה "דרמה סובייקטיבית". ב"ספר האי נחת" הוא מסביר שהקטעים המרכיבים את הספר הם הפסולת שאי אפשר לפרסם. הוא יודע שהסובייקטיבי לא מעניין אף אחד. אבל מהפכנותו היא דווקא בכך שהוא מבחין בחשיבותו הספרותית של מה שאי אפשר לפרסם. הוא אינו מפרסם, אבל מוריש לדורות הבאים הוראות עריכה של החומר. כלומר חושב על אפשרות של פרסום עתידי (גם לאה גולדברג חלוקה בדעתה באשר לפרסום יומניה. היא רואה את חשיבותם, ובה בעת נרתעת מחשיפת פרטיותה). מה שדור אחד יוצר בדרך ספונטנית, יכול הדור הבא, הער לספונטניות הזאת — ליצור במודע. וכך יכולה יצירה ספונטנית אישית להיות לצורה מקובלת ומובילה בדור אחר. מה שהיה שוליים יכול להיות למרכז. גם אני חולם לראות את שרידותם של השוליים האלה כספרות אפשרית, ולבסס את כתיבתי על הדרמה הסובייקטיבית של חיי הפרט. להפוך את הצורה הזאת לצורה מובילה וליצור ספרות שגיבור עלילתה הוא היחיד הכותב המתמודד עם חייו.
*
פתאום תופסת אותי חולשת דעת. למה מי אתה? למה תפסת ראש? מי אמר לך שאתה מישהו, ומה שאתה עושה שווה משהו? מי לידך יתקע שיש ערך כלשהו לכתיבתך? אני חושב. אחר כך עונה: אין שום ערובה לשום דבר. ייתכן שמה שאני עושה הוא רשימות תחזוקה של אדם זקן, לשם בריאות נפשו. אז למה היומרה? לכל היותר אוכל לומר שיש לי מסגרת. שאיני מעביר את ימי בשינה. אני קם, חושב, עושה, מאזן את הנפש. אני מצליח לשרוד ולהתקיים עוד יום. האם זה מעט? המשימה היחידה היא לשרוד, אמר ידידי הפילוסוף. והוא שרד שבעים וחמש שנים בבריאות טובה.

יונה אלון

נולד ב־ 1935 בקיבוץ עין־שמר. בצעירותו למד פסנתר וחצוצרה בעודו משתלב בעבודות המשק. ב־1958 עבר לירושלים והוא בן עשרים ושלוש. למד קומפוזיציה עם התמחות בפסנתר באקדמיה למוזיקה ע"ש רובין בירושלים, שר במקהלת "קול ציון לגולה" (שסונפה לימים לתזמורת רשות השידור), והשתלם בפילוסופיה אצל פרופ' ישעיהו ליבוביץ ופרופ׳ מרסל דיבואה. בשנות השישים והשבעים פיתח תיאוריה מוסרית חדשה, שהציג בשני ספריו הראשונים - "אין רשעים בעולם" (1968) ו"המוסר החברתי מול המוסר הקיומי" (1975), ובמקביל עבד ב"קול המוזיקה" כמפיק סרטוני הקלטות קונצרטים.

יונה אלון פרש מעבודתו בשנת 1987 ועסק ביצירה עד למותו ביוני 2013. שלוש־עשרה שנה השקיע בשוטטויות ביער ירושלים. ושלוש־עשרה שנה הלך מדי יום ביומו לספרייה הלאומית בגבעת רם כדי לכתוב. הוא פרסם שבעה קובצי שירה בהוצאה עצמית, אך את מרבית שנותיו האחרונות השקיע בכתיבת קטעי פרוזה קצרצרים ב־ 28 מחברות, שאת ה"בציר" הראשון שלהן אנו גאים להציג ב"כך ישאר לעולם". זהו ספרה העברי המקורי הראשון של הוצאת תשע נשמות. ובכוונתנו להמשיך לפרסם מכתיבתו של יונה אלון בכל שנה ושנה.

נפטר ב- 29 ביוני 2013. 

סקירות וביקורות

הספר "כך להישאר לעולם" ממחיש עד כמה הסופר האלמוני היה מוכשר דוד רוזנטל וואלה! 25/11/2018 לקריאת הסקירה המלאה >

עוד על הספר

  • הוצאה: תשע נשמות
  • תאריך הוצאה: ספטמבר 2018
  • קטגוריה: פרוזה מקור
  • מספר עמודים: 176 עמ' מודפסים
  • זמן קריאה משוער: 2 שעות ו 56 דק'

סקירות וביקורות

הספר "כך להישאר לעולם" ממחיש עד כמה הסופר האלמוני היה מוכשר דוד רוזנטל וואלה! 25/11/2018 לקריאת הסקירה המלאה >
כך להישאר לעולם יונה אלון
מיד עם סגירת המחברת הקודמת אני מתחיל לכתוב במחברת החדשה. הכול באותו היום. מלבד היותו יום הסתיו הראשון, וגם יום חילוף השעון, היום הוא גם ערב יום כיפור. הדבקתי על המחברת גלויה עם תמונת רקפות על השער. ונעים יהיה לי להביט יום־יום על פרחים, דבר שהופך לי להרגל. השקט גובר והולך. וגם זה הרגל: לשבת כאן, על רחבת בית צרפת בקמפוס גבעת רם, ליד השולחן, ולעשות את חשבון נפשי בדממה. אפילו הציפורים מנומסות מתמיד ומנמיכות ציוץ. העורבים נעלמו כדי לא לתנות את קינתם בערב החג, ולעשות גם הם את חשבון עולמם.
*
כל היום אני מאורגן ומסודר ומחושב וממושטר עד לפרטי־פרטים. כל דקה מחושבת. הקריאה מאוזנת עם הכתיבה, השימוש בעיניים עם השימוש באוזניים. כשהעין מתעייפת אני חייב לתת לה מנוחה, אם על ידי הפסקה לרחצה, שינה או עבודה כלשהי, ואם על ידי פנייה לאוזן: האזנה למוזיקה. העבודה מאוזנת עם המנוחה. השינה עם הערוּת, המתח עם ההרפיה. כל דקה ודקה מחושבת. וסדר יומי קבוע, ללא הפתעות רבות: ארוחות בזמנים קבועים, תרופות בזמנים מדויקים. זה סוד הבריאות: לתת לגוף את שלו, לנפש את שלה. אבל בתוך הסדר המדוקדק הזה יש גם שעה מוטרפת: שעת החלומות. כל בוקר טרם קימה. ואז, לתוך הסדר המושלם פולשים חלומות שאין יודע מהיכן באו. הסדר המופרז ושליטת השכל חייבים כנראה לתת מקום ליצרים החבויים. ובאין מקום הם מתפרצים בחושך בשביל למצוא להם מוצא.
*
אני נמצא עם עלי, אחי התאום, בבנייני האומה. מתקיים שם מופע כלשהו. אין לנו מקום באולם, ואנו נאלצים לשבת בחדר צדדי. רק הדים מהנעשה באולם המופע מגיעים לאוזנינו. אחר כך עלי נעלם, ואני נשאר לבדי. האולם מתרוקן, ואני בתוך המוני היוצאים החוצה. הרחוב מתרוקן והולך. הערב יורד, והוא קר, ואני הולך ברחובות שוממים, ממשש בכיסי ומוצא רק כמה פרוטות. אני רעב. הכסף אינו מספיק לקניית אוכל, ואין שום חנות בסביבה. קר לי, עצמותי מתחילות לרעוד. אין לי דבר בעולם הזה, ואני תועה אבוד בשממה. אני מתעורר. יש לי שמיכה ומיטה חמה, ובית ומשפחה. חיי מאושרים. אבל איפה המציאות ואיפה החלום.
*
כל אדם זקוק לעיר מקלט.
אחד מוצא מקלט בבית הוריו, אחד על אי בודד, ואני מוצא מקלט כאן, בגלריה המבודדת במרומי אולם הקריאה הכללי שבספרייה הלאומית.
לרוב אני בא שלֵו, עושה את עבודת יומי. אבל עכשיו, מותש ממחלה חולפת, אני נופל תשוש אל המקלט. האולם מוסק, ואני זוחל אל השקט.
*
עשרים ומשהו שנים ניתנו לי במתנה מאז שפרשתי מהעבודה בספטמבר 1987. אלה היו שנות סיפוק ובריאות יחסית. האם יבוא לאלה הקץ עכשיו? שלושים ושבע שנות סוכרת ורק כעת הפחד מצליח לשתק. אולי הגיעה השעה למפנה בטיפול. עם הפחד גדלה גם התקווה לפתרון.
*
לא תאמין כמה זול יכול להיות מחיר האושר: שמונה שקלים וחצי. אני יושב על משטחי הבטון בקצה הדשא, ליד שולחן ירוק, על ספסל ירוק, ואוכל לחמנייה טרייה טרייה כמעט ישר מתנור האפייה, ובתוכה חביתה נוצצת עם שני פלחי מלפפון חמוץ. כוס תה עם חלב בידי השנייה, ואני נהנה מכל לעיסה ולגימה. יטען הטוען: אכן, אושר בזול, אבל הוא נגמר מהר. מיד שכחת. ואולי יטען מישהו אחר: זוהי אשליה. האושר הזה מורכב גם מהדשא הירוק ומהשקט, מיום המשגר אלינו שמים כחולים כים.
*
כשאני פוקח את עיני בבוקר אני תינוק בן יומו, נולד אל העולם שנולד עתה, ואני מתחיל לחפש.
בדרך לספרייה אני סטודנט עם הסטודנטים הפוסעים לאורך גג הבטון בין בנייני הקמפוס.
בספרייה אני אדם חסר גיל כעַין משקיפה על העולם.
בערב בתיאטרון או בקונצרט אני זקן בין זקנים: עור רפוי וממורטט, דהה, שיער לבן, יבש, כתמי השנים וסימני הגיל וניוון הגוף מכל עבר.
אני מביט בהם, ורואה אותי. ותוהה: מה, באמת אני כמותם? ובכן, בן כמה אני?
*
מי היה יכול להעלות בדעתו שבגילי עוד אלמד ללכת. אני מסגל לעצמי את ההליכה הנכונה שהנעל מלמדת אותי. אם אתמיד, אולי אגיע למרחקים שטרם הכרתי.
בדרכי אל בניין הספרייה אני עולה בכביש המוביל לגשר החוצה את שדרות בגין. שם יש שטח אדמה מטפס בהר, ואם תרצו יורד במדרון. ושם נמצא הצמח המטפס בזחילה. הוא מטפס לאִטו וכובש שטחי מחיה נוספים הגדלים והולכים. אני עוקב אחר הצמח זה שנים. עם בוא משבר המים הפסיקו להשקות את הגינות, והוא התייבש והלך, אבל התעקש לחיות. בקיץ הוא אוחז באדמה היבשה ומחזיק מעמד. בחורף הוא שותה לרוויה ועולה בדרכו להשריש את עצמו בנחלתו.
*
יום שישי. השעה תשע וחצי. אני מוריד את התיק מחוץ לאולם הקריאה בשביל להחליף את משקפי השמש במשקפי קריאה. מעומס הספרים נשברה רצועת הברזל הקושרת את התיק עם חגורת הבד הנושאת אותו על הכתפיים. קיצרתי את החגורה על ידי קשירת הקצה ישר לתיק, ללא תיווך מתקן הברזל. עכשיו קשה יותר להורידו מהכתף. אני רוכן אל השולחן כשהתיק מחובר לכתפי ומונח על השולחן. אני מתכופף. וכך, מחובר אל התיק, מחליף את המשקפיים. וכך אני רואה את עצמי כפוף ורכון ומסתכל במבט שני כדי לראות אותי. עם השנים אני מתכופף והולך. מצטמק והולך. כמו אבי בשנותיו האחרונות. גם חולשת הגוף עם השנים, הגוף המתקשה לשאת את משא הראש על הכתפיים, גם הישיבה המתמדת והעבודה ליד שולחן הכתיבה, גם איבוד הסידן — כל אלה מקשרים ביני ובין אבי. אבל לי יש משא נוסף על משאו: אני כותב את עצמי לדעת אל המחברות. גופי מצטמק והולך גם בגלל הסוכרת הכופה עלי דיאטה חריפה, וגם בכך אני הולך בעקבות אבי, אבל רוחי נצברת במחברות. הןמתמלאות והולכות, ואני מתרוקן והולך מחיי. עכשיו, כאן, כשגופי צמוד לתיק הספרים וכפוף אל השולחן, אני רואה הכול.
*
היא בת יותר משמונים שנה. בעלה נפטר לפני זמן קצר, והיא נשארה לבדה. רואה בקושי, הולכת בקושי. כשדיברה עם יפה אתמול בכתה בפעם הראשונה. גיסתה הרשתה לעצמה לצעוק עליה בטלפון. "עכשיו, כשאין לי כוח, כולם דורכים עלי", היא אומרת. קשה הוא סופו של האדם. כמה שנים עוד אוכל להחזיק בעט? אנוש כחציר ימיו.
בינתיים אני מצליח. אני שורד עוד ועוד שנים וממשיך לכתוב. מחברת נערמת על גבי מחברת בתיבה שלצד מיטתי, עד להיותן ערימה גדולה לאין שיעור. אבל השנים מחלישות אותי, מרפות את רוחי ומקלישות את כתיבתי, עד שהמילים הופכות למים. ים של מילים ריקות. ואני עדיין ער במידה מספקת בשביל להרגיש בשיטפון הזה.
*
היה לי אבא שלא היה לו מה להגיד לי. לידתי נכפתה עליו לאחר מגע מיני לא בשל, לידה בחודש השביעי (תאומים), ואשפוזה של אמי בבית חולים לחולי נפש לאחר הלידה.
לאחר מכן כבר חי עם אישה אחרת וקיבל עלינו אחריות מתוך חובה ואצילות, אבל בעצם לא היה לו מה להגיד לי.
לאמי לא היה מה להגיד לי.
נכפיתי עליה לאחר לידת התאומים הקשה. לאחר הלידה הטראומטית אושפזה לשנתיים. כשחזרה, הייתי זר לה. לא היה לה מה להגיד לי.
גדלתי בלא מילים.
*
זהו הרגע המאושר בעולם. באתי לאולם הקריאה, היה מאוחר, וראשית חוכמה זמן לאכול. אם אין קמח אין תורה. אחר כך להיכנס לעובי הקורה; לחשוב. והגוף מצטנף, והראש מורכן אל השולחן, והכול מוקף ביום הקר הזה בחוץ, אבל בפנים החום עוטף אותך, מלטף אותך, חודר לגוף ואחר כך לנפש. מתי אי־פעם לוטפתי כך? כך להישאר לעולם.
שיגעון להמיר אושר בכתיבה.
אבל אתה עשוי מילים. ובא הרגע הנכון, והמילים מתחילות לפכות מבפנים.
 
אני מתיישב ליד שולחן הכתיבה בספרייה. שוהה רגע ללא ניע מלחץ הנעליים. וכבר כולי אפוף רכות כבשמיכת פוך חמימה.
אני שוהה כך עוד ועוד ושוכח את מחוגי השעון הרצים קדימה, לעולם לא רצים לאחור.
משאלה סמויה אוחזת בי: כך טוב, כך להישאר עוד ועוד.
אבל הזמן קורא לי והזמן לא יחכה.
*
שפת אמי היתה מובנת מאליה, מעולם לא טרחתי ללמוד אותה. היה ברור לי כשמש שהיא מוכרת לי ככף ידי. על ידי לימוד אחד של מקצוע אחד אתה לומד גם דבר אחר. ולימוד השפה האנגלית היה כרוך במאמץ גדול להבין את מקור המילים ואת דרך התפתחותה של כל מילה על כל הקשריה והשאלותיה. השקעתי בכך מאמץ שנים רבות. עד שהוברר לי שגם שפת אמי אינה מובנת מאליה. ובעצם כל ידיעתי היא גידול פרא של לימוד עצמי ללא סדר וכיוון או משמעת.
*
בדרך לעבודה ראיתי בולדוזר עם כף הרמה עומד לפני הר של חול, פסולת בניין ושברי סלעים. בכל פעם הוא ממלא את הכף באדמה ונושא אותה אל משאית שלידו. וכך הוא מרים כף אחר כף, ורוצה להעביר את כל ההר ממקומו כדי ליישר את השטח להקמת בניין או גן. אני, כמו הבולדוזר הזה, עומד בערוב ימי לפני הר המילים ורוצה להתחיל לעבוד בהן. גם עלי, כמו על הבולדוזר, להזיז את כל ההר הזה ממקומו, ולהפוך בו ולהפוך בשביל לשלוט בו. האם יש בכוחי להאמין שבשלהי חיי אוכל לכתף את כל ההר הזה?
 
בינתיים אני עובד ושותק. הנעורים אינם יודעים להוסיף נקודה לנקודה, קו לקו, ללכת לאט כמו הצב, ולבסוף ייראה המכלול הגדול. למדוד בדייקנות כל שנייה, כל צירוף לפרק ליסודותיו ולהרכיב מחדש. ועל פי מאגר הסיבות והנסיבות ללכת עוד צעד. הנעורים עוד אינם יודעים שגם כך אפשר להגיע.
*
לאה גולדברג בת שש־עשרה. היא מתחילה לכתוב את יומניה בהיותה בת עשר. העברית שלה צולעת ומגומגמת. אבל היא יודעת זאת ואינה נרתעת. בעקשנות ובהתמדה היא מגיעה אל השפה העברית. כל מבט לאחור גורם לה להירתע, אבל היא מביטה קדימה ואינה מתייאשת. כשאני קורא את יומן ילדותה אני ממחיש לעצמי את מסקנתי, שקומת האדם היא קומת הלשון שבפיו. בהיותה בת שש־עשרה היא מגלה ביומנה אותות ראשונים של מקוריות ושליטה גוברת בשפה. היא משתמשת כהלכה במילה הנדירה "צביון", המאלצת אותי להסתכל במילון כי איני יודע את משמעותה המדויקת (אני קורא: דמות, תואר, צורה. וכן: חפץ, רצון). והיא מיטיבה להגדיר את כל חייה: — "אני חושבת ששני המוטיבים העיקריים של חיי, של הווייתי, הם האהבה והיצירה. ואולם בין שני אלה יש עוד הרבה והרבה מנגינות חשובות מאוד, אותן אני שומעת לעת עתה רק מרחוק, אבל הן תתקרבנה, תהיינה".
*
אחרי הטיפול בגופי, אחרי ההתלבשות והאוכל, אני אוהב לקחת גם צידה לדרך הרוח. אני פותח את מקלט הרדיו ומכוון ל"קול המוזיקה". לפעמים אני קולט שם צידה מעולה. קודם כול לא לחשוב בזמן האוכל מחשבות מעמיקות עד תהום. לא לערבב מין בשאינו מינו. בזמן האכילה הרוח צריכה להיות מרוכזת בפעולת האכילה. אם היא תיסע הרחק למחוזות עלומים ותובעניים, פעולת האכילה תוזנח ותקלות יצמחו: לעיסה שאינה מספקת, בעיות בעיכול. האכילה מחייבת תשומת לב מרבית. אבל שמיעת מוזיקה בשעת האכילה אינה מפריעה. המוזיקה באה ממקור חיצוני, והריכוז הפנימי בפעולת האכילה לא מופרע. להפך: מוזיקה יפה מנעימה את העיכול. בטהובן, שלישייה לפסנתר, צ'לו וקלרניט, אופ' 11. צידה משובחת לדרך. מה יש בבטהובן שאין בשאר המלחינים? לאחדים המוזיקה היא שעשוע. לאחרים פרנסה, למוזיקאים לא מעטים היא מהות אסתטית. לבטהובן היא תמצית הווייתו, חידת קיומו. מחזור הדם שבלעדיו אין לו חיים. בכל יחס של גאון ליצירתו טמונה חידה. מהי המוזיקה למוצרט? מהי המוזיקה לבאך? כמו המוזיקה לבטהובן, כך הספרות לקפקא. היא סוד חייו, מהות קיומו. לכן הוויטמינים שבטהובן נותן לי חיוניים כל כך. לכן אני מפסיק לחשוב ויוצא מחוזק לדרך היום. המחשבה, אם בכלל, תבקר אותי אחר כך, מתוגברת בכוחות חדשים.
 
תלונת המרכול.
הכתיבה תבוא אחרונה. אין שום טעם לזרז אותה. כל זירוז יביא כתיבה לחוצה שתחטיא את מטרתה. כי חוסר סבלנות מביא דילוג חפוז על מקצת התוכן.
לכן קודם כול מרכול כהלכתו.
האם מותר לאדם להיות מרוצה מעצמו?
רק לרגע קט. אחר כך מגיע ההיבריס, מגיעה הגאווה שהיא מתכון לאסון. אני מרשה לעצמי לרגע קט להיות מרוצה מעצמי. יפה לא ויתרה לי: היא ראתה אותי אדם ככל אדם, ולא כמו אמי ואחרים, שראו בי מפגר שצריך לעזור לו. בסופו של דבר, המאבק הבלתי אפשרי עם המרכול אכן הניב תוצאות: היום חסכתי בקנייה במבצעים ובהנחות, מאה עשרים ושישה שקלים. זהו פיצוי מה למשכורתי, שהיא משכורת מינימום, על סף קו העוני. הוכחתי לעצמי שחדלתי להיות ילד מפגר. הייתי פג ירוד משקל שנולד בחודש השביעי וחייתי שנתיים ללא אם. תמיד ישנתי.
אך לבסוף התעוררתי לפעולה.
כמובן, החיסכון בכל שבוע הוא עבודה משותפת: יפה מכינה את המבצעים על פי חוברות ההנחה והקופונים, והקופאית הטובה משלימה את מה שמעבר ליכולתי. אני עושה את מאמץ החיפוש.
אחרי המרכול — הביתה. אחר כך האיחור בספרייה מגיע לשעת האוכל, לפני כן או אחרי כן הצצה בעיתון החינם שהמפיץ מניח בידי בכניסה, ורק אז, שׂבע, שקט ולא לחוץ בזמן, אפילו כשהזמן קצר — אני חושב על רעיונות ומוטיבים. כך, כשאין לחץ הם שופעים מעצמם.
*
אני מחושב ומתוכנן ומתוכנת כל כך, עד כי אפילו את הכובע אני מסיר מעל ראשי בבוקר בדיוק באותו המקום בכל יום: על המדרגה האחרונה לפני הכניסה של אולם הקריאה. האם זה עוזר בחיים? אני נזכר בצער באבי ז"ל. הוא היה מחושב ומתוכנן עד לפרטי־פרטים, ודאג לחיות חיים נכונים. אבל רופא אחד, ברגע אחד של רשלנות, פגע בעינו בניתוח קטרקט, והעין הפסיקה לראות. ועוד זיכרון: מרוב דאגה למחלת הסוכרת שלקה בה אכל אבי רק מאכלים דלי שומן. הדבר פגע בסידן שבגופו, כי הסידן הנכנס לגוף צריך מידה של שומן כדי להתעכל. ומחוסר סידן לקה אבי באוסטיאופורוזיס (דלדול של צפיפות העצם) וסיים את חייו על כיסא גלגלים. ללמדך: גם התכנון הזהיר ביותר זקוק לעוד תכנון ולימוד. ולדבר אין סוף.
*
הסנדלר הולך יחף; ואיש השכונה, כמוני, שמטייל בחופשות בכל קצוות העיר — ממעט להכיר את שכונתו.
אבל חג היום, ואין תחבורה, ולכן יצאתי למרחב. הכול פתוח לפני. אלך אל אשר תישאנה אותי רגלי.
רחוב דגניה המקביל לשדרות הרצל. קרוב לביתי. מתי טיילת כאן באחרונה? העצים גבהו עד למרומי הבתים. עצים ליד הבתים והגינות, ושדרה בצדו השני של הרחוב. ספסלים הוצבו לאורך החומה וגם פנסים, והרחוב היה לטיילת מטופחת.
פתאום אני נזכר בירושלים של עגנון וברנר מלפני מאה שנה: הזנחה ולכלוך ומחלות. כמה עשו מאה שנה. רחוב המשוררת, דגניה, הארזים, בתי בטון משנות החמישים נדחקו לשוליים הנוטים למדרון יער ירושלים. בצדו השני בתים מאבן לבנה, מסותתת היטב, ובניינים חדשים. אני מגלה רחובות פנימיים כתייר, ומסיים כתייר על ספסל בגן משחקים נקי ומרווח המשמש לי מסעדה, בשמש, אוכל יוגורט ואפרסק.
*
לאחר שנות לימוד רבות כל כך השגתי סוף־סוף את תואר המאסטר: "אמן החיים".
אתמול עמד לרשותי יום קצר. שום סיכוי לעבודת הרוח. אבל אני יודע: אפילו דקה. יש לעבוד את הרוח יום יום. כל הפסקה היא פרידה. כל פרידה — אחת משישים של מוות.
תכננתי במדויק: עשר וחצי: סיום הקנייה במרכול, הגעה לאולם הקריאה. אחת־עשרה ורבע: יציאה מהאולם, נסיעה למרפאת הסוכרת. שתים־עשרה: ביקור אצל הכירופודיסט.
וכך היה, דקה אחר דקה. הצלחתי לכתוב באפס זמן, בשתים־עשרה בדיוק הגעתי אל דלתו הפתוחה של הרופא, באחת אחר הצהריים הייתי בבית, יודע שהצלחתי בתכנון ובביצוע.
דבר אחד ציער אותי: הגעתי מאוחר כל כך להיות אמן החיים! כמעט לא נותר לי זמן. אבל יש נחמה: טוב מאוחר מלעולם לא.
*
זיקנה, חסרונות: הגוף; זיכרון נחלש; קושי בהיזכרות; שמות אנשים, מקומות, תאריכים נשכחים או נשלפים בקושי. יתרונות: מי שטרח לצבור ידע, יש לו ניסיון חיים רב, המקנה לו יכולת הסתכלות על כל נושא מצדדים שונים. ובכך ראייתו את החיים מקיפה יותר.
*
אחר הצהריים; אנחנו הולכים לשוק.
ירדנו אל מעמקי הקיום הראשוניים: אני עם שני סלים גדולים עומדים ועליהם ידיות נשיאה, ויפה עם סל גדול מתקפל.
יפה מבחינה מיד בכל מציאה: שזיפים יפים וסגולים בזיל הזול, בצל ירוק טרי במיוחד, חמוצים, פיצוחים, תבלינים מכל המינים, השוק בפריחה. שפע שאין כמוהו.
 
יפה קונה ואני שם בסל. אני עדיין יכול לסחוב.
סיימנו. נקודת התורפה: העלייה לאוטובוס. סלים גדושים, המוני נוסעים עמוסי קניות, האם ניכנס?
אני ערום כנחש. נושא את הסלים, אורב למרווח כלשהו להעמידם. אישה צעירה קמה לפנות לי מקום. זהו. ניצחנו. גם יפה יושבת.
עכשיו הדרך מתחנת האוטובוס הביתה. דרך ארוכה. מפרקי הרגליים כואבים. האם כף רגל שמאל החלשה תחזיק מעמד? אני סוחב בסלים כעשרה קילוגרמים ויותר. הפסקות מחשבה מחושבת. לאט לאט.
נס החיים. לאחרים טבעי הדבר. לא לי. בגילי המופלג אני עדיין יכול ללכת לשוק. לסחוב את סם החיים: פרי טרי, ירק בשל, אוכל נפש.
*
אני מכיר אותו ואני מכיר אותה. כל אחד מהם אמר לי דברים בגנות האחר. אבל כשהם מתראים הם נוהגים זה בזו כנאהבים. מה פשר הדבר? אולי רק כך יכולים חיי חברה אנושית להתקיים. כי אילו אמר אחד לשני באמת מה הוא חושב עליו, לא היו יכולים ורוצים לדבר זה עם זה. אז למה חכמי המוסר מלמדים אותנו להיות ישרים ולהגיד את האמת? והיכן צריך לעבור הגבול בין אמת לשקר? אני זוכר איך הדהים אותי פעם אדם שאמר לי שמחצית דבריו היא שקרים. הוא היה מנהל מוסד תרבותי חשוב.
 
ובכן, בעקבות הסטואיקנים הגדולים חשבתי שבלי אמת אין חיים. אין חברה. בינתיים נוכחתי לדעת שגם הצביעות חיונית, ובלי צביעות החברה אינה יכולה להתקיים. כיום אני סבור שאמנות החיים היא לדעת לתחם בין האמת לצביעות. מתי להשתמש נכון בכל אחת מהן.
*
כישלונות חיי מתרחקים והולכים ממני.
אני ספון באולם הסגור הזה, חלפו שנים רבות סביב הספרים, המילים והמזגנים, והשדים נעלמים והולכים.
בחלומות הלילה הם באים אלי בהמוניהם.
מכל צד מגיח כישלון אחר. אחר כך הם נמוגים אל אור היום, ורק מעטים נשארים, אלה שמגיעים אל שורשי פחדי העמוקים.
*
תמיד פחדתי לגעת. הייתי תחת הסתכלות ביקורתית חדה של אמי, שפחדה שמא תיחשף בחוסר יכולתה ובנחיתותה, והתבוננה בי בעיניים חדות כדי לגלות כל סימן חולשה שיחשוף אותי. היא העבירה אלי את כל פחדיה בשלמות. רק כשהתחבאתי בין הספרים לא נחשפו חולשותי לעיניים הדוקרות כתער. אמי התרחקה בינתיים. הילדות התרחקה. העיניים הבולשות של הקבוצה, של הקיבוץ. העיניים שדקרו אותי עד עפר. הרמתי ראש. יפה אחזה בידי והדריכה אותי. אט־אט שכחתי את העיניים הנעוצות בי. התחלתי להתבונן סביבי. לגעת. הפחד נחלש לאט. הבוקר קמתי צמא למגע. אולי עם זיכרון השיר הקצר שכתבתי אתמול. כולי הייתי ידיים ממששות ועיניים מתבוננות. הנער שלא הייתי מעולם, הילד מנותק המגע, נולד מחדש, לגעת בכל היקום.
*
בין חלומות הסיוט שלי פרח פתאום פרח נדיר: אני יושב בקונצרט זמרה, ואחר כך נאחזות ידי בידי הזמרת, ואנו מתחילים לרקוד.
אחר כך הנשף. אורות וממתקים. אני מתעורר מופתע: האם משהו בי התחיל לפרוח?
*
יום מאוזן להפליא. מאוזן בין קיץ לסתיו. לחות הבוקר מתמזגת בשמש העולה אל הצהריים, ושתיהן יוצרות רוך של שוויון היום והלילה המתקרב. הרוח הקלה, המורגשת רק בקצות השערות, יוצרת איזון עם האוויר העומד. היום והלילה בשיווי משקל. הפריחה עם השלכת הממשמשת ובאה. אני פוסע לאִטי על הדשא. חוצה גם את היום הזה. הכול עובר. גם זה קטע נוסף, והדרך נמשכת אל היום הבא, האחר.
 
מצד אחד, הימים שווים זה לזה כשיירת גמלים. דומה שהכול עומד ולא ישתנה לעולם. אבל במבט בוחן אפשר לראות כי מתחת לשוויון הימים היתה נסיגה: כל יום קצר מקודמו בכמה דקות, והאור פוחת עם החום, מילימטר אחר מילימטר.
צריך ללמוד מחוכמת ההדרגה: איזה בגד להתאים ליום המתהווה ולערב המתקרר. לדעת כמה לסגור את התריס בלילה.
*
כשעליך למלא משימה מורכבת, חלק אותה לחלקים קטנים ככל האפשר. אחר כך סדר את סדר הזמנים והביצועים בדרך החסכונית ביותר שתצליח להעלות על דעתך. אין לך מושג כמה זמן ואנרגיה תוכל לחסוך כך. אל תמהר. עצבנות תגרום לשגיאות, בזבוז ומכות. ואם כל שלב בפעולה יהיה מודע, תוכל אפילו להפסיק בין חלק פעולה למשנהו, לנוח, להביט סביבך וליהנות מהנוף הטבעי והנוף האנושי, ולהרפות את הלחץ. כך לא תפסיד דבר, ותרוויח זמן, הנאה ושלוות נפש. הנה, יש לי שלוש משימות:
א) לקחת תלושי שי מתנה במשרדי רשות השידור, לא רחוק מהתחנה המרכזית.
ב) להביא מצרכים מהשוק הנמצא בטווח הליכה ממשרדי רשות השידור.
ג) להסתפר במרכז העיר.
מה קודם ומה אחר כך? אני מתחיל לסדר: השוק צריך להיות אחרון בכל מקרה. כי לא אוכל לצעוד עם סלים מלאים למשימה אחרת. מה להתחיל קודם: מהקרוב לרחוק, כפי שאומר האינסטינקט, או להפך? אני מחשב: מהבית למשרדים אוטובוס אחד. מהמשרדים למספרה — אוטובוס שני. מהמספרה לשוק — אוטובוס שלישי. מהשוק הביתה — אוטובוס רביעי. לעומת זאת, אם אתחיל מהרחוק ביותר אחסוך אוטובוס אחד: מהבית למספרה במרכז העיר — אוטובוס אחד. מהמספרה דרך השוק לרשות השידור — אוטובוס שני. משם לשוק — ברגל. מהשוק הביתה: אוטובוס שלישי. לכאורה אני עושה קפנדריה: פעמיים אני עובר באוטובוס דרך השוק בלי להיכנס אליו. ואני ממלא את המשימות בסדר מבלבל: מהרחוק לקרוב, אחר כך לאמצע, ורק מבזבז מהלכים. אבל למעשה אני חוסך. הדרך הארוכה היא הקצרה. ועכשיו, כשתכננתי וחישבתי הכול, אני שקט, ועושה הכול בנחת. נהנה מהדרך לעיר, מההליכה מהמשרדים אל השוק ומשפע הפירות והירקות. רק הפקקים הנמשכים ליד התחנה המרכזית מוציאים אותי מעט משלוותי. אבל אני נזכר בעוד כלל ברזל: תן לכל פעולה את הזמן ההכרחי. אין שום טעם בקוצר רוח. ועכשיו אני מספיק הכול בנחת: להגיע לספרייה בעשר. איחור של שעה בסך הכול — הרי זה הישג. כי עוד נתון אחד הכנסתי למשוואה: הפקידה במשרד יכולה לאחר. אבל המספרה נפתחת בדיוק בזמן. זהו עסק פרטי, ולא משרד הנתון לגחמות הפקידים. לכן הקדמתי את בואי למספרה, ועד שהגעתי למשרד כבר הייתי בטווח ביטחון מספיק לוודא שהפקידה לא תאחר. זה היה שיקול נוסף בנתוני התכנון. ועכשיו הסתדר הכול: אני יושב לי בנחת ליד שולחן הכתיבה, יש לי אפילו נושא שקלטתי בזמן ביצוע משימות היום, והכול נעשה ללא שום לחצים או מתח. ואם תשאל: מה, האם שטויות כאלה ראויות להיכתב על הנייר? אענה לך: השטויות האלה הן מסד החיים, ורק גיל הבינה יודע להעריך את חשיבותן. רק כשאין לך זמן אתה יודע: מאחר שאתה ממהר, עליך ללכת לאט.
*
בוקר. דממה של חג. אני פותח את הרדיו ל"חמישיית דג השמך". מנגנים אלפרד ברנדל ורביעיית קליבלנד. פתע, בהינף יד, הנעורים באים אלי עם המוזיקה. שנים מאז שעברתי את קו השבעים. היכן נעורי?
נעימת הדג במים מופיעה מאוחר, רק בפרק הרביעי, אבל ההד מהדהד מההתחלה.
הדג המשתכשך במים, הפיתולים הזריזים של גופו, הקצף הרך, ריקודי כפר, שמחה. שוברט בתחילת שנות העשרים לחייו, חן וינאי, אופטימיות, עצב ראשון של אהבה.
שוברט עוד אינו יודע כמה קרוב החורף. עוד אינו יודע שמסע החורף יבוא בתוך שנים אחדות.
פתאום אני קולט: זהו נצח הנעורים.
האם שוברט היה יכול לדעת שהנציח כאן את הנעורים באשר הם?
אז מהיכן הדמעות האלה בעיני?
*
השמש נסוגה והולכת. היא ממשיכה במסעותיה דרומה ומתרחקת מאִתנו. את מקומה המתרוקן והולך מתחילים לתפוס הרוח והעננים. האפור חודר אל הכחול והלבן. הוא מרחיב את כיבושיו. בלי משים אני מתחיל לחפש את השמש במקומות שבהם חיפשתי עד עתה את הצל. הסתיו נפרש לנגד עיני. הימים כבר קצרים, והלילה לוגם את היום. עוד מעט התנור החשמלי, תנור הקיר בחדר האמבטיה, פיג'מת פלנל, גרבי צמר עבים, נעלי בית של צמר, הסתגרות בבית — וחלומות על הקיץ שיבוא. הבית הקפוא עד בוא ההסקה המרכזית הגואלת. אני מתחבא בתוך עצמי בציפייה לאור ולחום.
 
קודם כול, להאט את כל הקצבים. להכין את היד: לשטוף במים חמים את האצבעות הקפואות מקור, להרטיב את הפה היבש, לקנח את האף, לשבת ליד שולחן הקריאה ולתרגל את שרירי היד הכותבת כמו כנר המכוון את הכינור.
אחר כך להציץ בהרחבת דעת בעיתון החינם שאתה מקבל באדיבות מערכת העיתון הרוצה תפוצה בכל מחיר, ואפילו ללא מחיר.
ועכשיו, רגוע ושקט, להתמסר לתחושת החום האופף אותך ומלטף את כל גופך ביום הקר.
אחר כך להמריא לאט אל מחוזות ההתבוננות.
הכתיבה תבוא אחרונה, זורמת מעצמה, תמיד מפתיעה.
*
זה עתה נתתי את לִבי לכך שבעצם אני חי בחממה. בבוקר בספרייה המחוממת, ובערב בבית המחומם. הדרך בין הבית לספרייה קצרה וכולה סלולה, וכשאני הולך בה בחורף אני עטוף כולי.
בערב אני מתרחץ במים חמים בסגנון הסאונה. אחר כך מגיף את תריסי הבית ויושב מוגן.
בסיכום: לעולם איני מסתכן. הרפתקאותי הסוערות הן מול מסך הטלוויזיה.
אולי אלה חיים סטריליים; ובכל זאת, חיים הם חיים ותוכן משתכן בכל צורת חיים. ההרפתקה נמצאת גם במרכול, או בדרך מהמטבח אל הכורסה.
*
אינני אוהב להפסיד. וכי יש מישהו שאוהב להפסיד?
אבל בענייני המרכול, ההפסד ידוע מראש. לא זו בלבד שאני נע אבוד ומזיע בין שורות דוכני המרכול וארונותיו לחפש את שבעים פריטי הקנייה שברשימה. יש לסחוב שקיות הביתה, בשר, "מבצעים", עוגה, גבינה צהובה... אני מותש מהמרכול. לא משנה כמה אתאמץ ואקפיד, אני כבר שומע את השאלה: מה עם גבינת העיזים?
*
השרב הפתאומי פינה את מקומו לגשם. רוח, בחוץ אפור. אני נכנס לבית הקפה השכונתי. כוס תה בחלב ופאי תפוחים.
פתע אני בממלכה שלא הייתי בה מעולם: ממלכת הפנאי של העשירים.
*
ספרים רבים קראתי בחיי (אמנם ביחס לקוראים אחרים אני קורא מעט. אני אִטי מאוד בקריאה, חוזר פעמים רבות על מה שקראתי כדי להעמיק וללמוד, וגם שעות הקריאה שלי אינן מרובות. בגלל עיני החלשות אני חוסך בהן. בדרך כלל יכולתי להעיד על עצמי את דברי ביאליק: "קראתי מעט, אבל מה שקראתי קראתי כהלכה"). לאחר משפט כה ארוך בסוגריים אני חוזר: ספרים רבים קראתי בחיי. אבל מעולם לא קראתי ספר כשם שאני קורא את הספר הזה. אני משתדל לקרוא ולחזור ולקרוא, ואילו יכולתי הייתי קורא לאחור כדי לא להתקדם ולא לגמור את הספר הזה לעולם. כמו טעם דבש: אינך רוצה לכלות הכול, כי אחר כך לא יישאר. אני נזכר עכשיו בזיכרון ילדות רחוק: כשהיינו ילדים קטנים היה השוקולד יקר המציאות. היינו מקבלים, אחי ואני, שתי קוביות שוקולד קטנות מתוך חפיסה. חבל היה לנו לכלות את האוצר הזה. לכן הייתי מוצץ לאט לאט, זמן רב. אבל אחי תמיד היה נשאר אחרון. לפעמים החזיק בפיו את קוביות השוקולד עד הצהריים כאשר קיבל אותן בבוקר. איך עשה זאת? איני יודע עד היום. כך הספר הזה. אני מוצץ אותו לאט לאט, שלא ייגמר לעולם. איך מסכת הייסורים הנוראה הזאת יכולה להיות לדבש בפי? זוהי חידה מחידות היצירה. אני נזכר במשורר שכתב שהפנינים הן הדמעות של הצדפה. במכתבים המיוסרים הללו יש יותר דרמה ומתח ומסתורין ואמת מכל ספר שקראתי בחיי.
*
גם יום הכיפורים וראש השנה הזה עברו, והשנה יצאה לדרכה עם מחברת הסתיו שלי. יום רך בגוון אפור. שלוות סוף הקיץ עדיין איננה מופרת ברוחות ובסערות. אלה יבואו בסוף נובמבר. כך אומר לי זיכרוני רב השנים. לא מזמן חגגתי את פתיחתה של מחברתי החדשה, ובכל מחברת חמש מאות עמודים. כל עוד אתה הולך וכותב אתה נמצא בתחום האינסוף. האפשרויות עדיין אינן גדורות. כשאתה מפסיק ללכת, מיד נקבע הכול ומוגדר, ואפשר להתחיל למדוד אותך. אני עדיין לא רוצה להימדד. אני רוצה להמשיך כמה שאוכל, ולא להיות מוגדר. תמיד להיות מופתע ממראה עיני. וזה האיחול היפה ביותר שאוכל לאחל לי בשנה החדשה.
 
אתמול בצהריים, בדרך הביתה, פגשתי ליד שער היציאה את ידידי, בן גילי, חוקר יהדות.
הוא ראה את לכתי הביתה ואמר: גם אני אלך עכשיו. אני מרגיש שאבדה לי התנופה; לא דוחף אותי שום דבר. אמרתי לו: חבל; הגוף יורד והולך ממילא עם הגיל. נשמור לפחות על הרוח!
שאלתי את עצמי על הרגע שבו לא ידחוף אותי שום דבר קדימה, או אחדל פתאום באמצע הטיפוס.
*
אין רחמים בדין. לוח השנה מתקדם עם השמש הנסוגה. אני הולך ומרגיש את הקור בעצמות. אומרים שהזקנים מרגישים בעצמות את החורף המתקרב. אז עוד מעט יוחלפו הסנדלים בנעליים עבות, הבגדים הדקים בעבים, תחתונים וגופיות ארוכים, תנורים... עצב הסתיו הולך וקרב.
*
כולם זורמים בעולם אל ים המוות. איש־איש ותחבולות ההתחמקות שלו. אחד אוסף כסף כדי לשרוד, השני אוסף רכוש. אחר אוסף מילים, וזולתו אוסף מנגינות שישאירו את נשמתו. אחד אוכל את עולמו בחייו, והאחר מכלה את עצמו לדעת. לכולם סוף אחד, אני חושב, ובכל זאת יש מעטים שנשמתם נשארת. כיצד אפשר לשמר את נשמתך? מחשבות אלה ואחרות עוברות חומקות בראשי כשאני מאזין וצופה ברסיטל של פסנתרן בערב שכולו שוברט בטלוויזיה. שוברט הלך בדרכו שלו עד תום. הוא לא סטה כמלוא הנימה ימינה ושמאלה. הוא נולד רק לדבר אחד: להלחין מוזיקה. הוא הלך לבדו, מחוץ לדרכי המלך. ושר רק על עצמו, את שירת היחיד. שלו ושל האדם הבודד. אחרים הִכו בתופים וכבשו את העולם. הוא הניד בראשו והמשיך בשביל הצדדי.
*
חלום: אני עולה לכיתתי ופוגש מורה שאני מכיר. אני שואל: זאת הכיתה של המורה ניצה? המורה עונה: לא, ומורתך אינה ניצה, אלא דבורה. עכשיו איני יודע לאן ללכת. איני יודע מי מורתי, והיכן כיתתי, והיכן בית ספרי, ומי אני.
*
המשימה החשובה ביותר היא להגיע ליום המחר במצב בריאותי לא גרוע מזה של היום. כך אוכל לכתוב מחר לא פחות טוב משכתבתי היום.
*
בוקר
שעון החורף נכנס לתוקפו לפני ימים מספר והזיז הכול שעה לאחור. מעתה השמש קמה מוקדם יותר בבוקר, והערב בא מוקדם יותר אחר הצהריים. סתיו קיצי עכשיו, ימי ראשית הסתיו. אמנם באים גם ימים אפורים וקרים יותר, אבל הם עדיין במיעוט. זה בפירוש אינו הקיץ. הכול רך יותר: לחיות דקה באוויר, הצבעים מרוככים, השמים המלובנים והבוהקים של שיא הקיץ פינו מקום לאור כחלחל תכלתי, עננים משתנים והולכים שטים מעל. הכול ממוזג. אני יוצא מהבית מוקדם, שוהה בדרך כמה שאפשר. נעמד ליד עץ האורן בחורשה שבמעלה הכביש אל הגשר. ציפור לא מוכרת, בעלת קול יבש של נייר זכוכית, קוראת וקוראת. אני מחפש את הציפור בין ענפי העץ. לשווא. היא נחבאת. אבל בינתיים אני סופג הרבה שמים. יש לי עוד שפע זמן על שפת הבריכה ליד הספרייה. אני עוצם את עיני, גבי אל שמש המזרח, ומיד באים הקולות: צליל מי המזרקה הנופלים אל הבריכה מתוך פסלים דמויי אגנים, קול קידוח בסלע מאתר הבנייה הסמוך, ציפורים מצייצות. אני פוקח את עיני להביט בבניין הלבן שלובנו בהיר ושופע באור השמש. אני אוגר חום ואור ומראות וצלילים. ועכשיו הגיע הרגע להיכנס בשער הספרייה.
 
ערב
אני קם ממנוחת הצהריים. השעה חמש וחצי. השמש נוטה לשקוע. אני מוריד את התריס בחלון המערבי, וחושך משתרר בבית. עכשיו אני מדליק את המנורה העומדת, העשויה נחושת, ובראשה אהיל יפה עשוי קלף, שיפה בחרה במיוחד. עכשיו אני מסיט את כורסת הנדנדה העשויה עץ, שנקנתה בעיר העתיקה, ולה מסעד קעור הבנוי לנוחיות הגב. כן, גם לכורסה סוד משלה. הגב יושב בה כמו בבית. אני מסיט אותה למקום המדויק שבו יאיר אור המנורה את הספר במידה הראויה: לא יעוור ויסנוור את העין בברק בוהק, ולא יאיר באור עמום. על האור להיות רך וטבעי ולא לאמץ את העין. עכשיו משקפי הקריאה. אני שם שתי כריות קטנות על ברכי, והספר יושב על גבן. פסואה. "מה עשיתי מהחיים". שירי אלוורו דה קמפוש. אני לוקח את הספר לידי. עטיפה חומה, ועליה תמונת פסואה בבית קפה, כולו נכון לכתיבה. כולו אוויר. איש שקוף, רזה, משקפי כסף שקופים, אצבעות דקות מן הדק. כך ראה אותו חברו הצייר. אני ממשש את הדפים. דפים עבים, אבל חלקים כמשי. רכים וגמישים וגם חזקים וקשיחים. משהו מעין הפלדה. כל פרט בספר הזה מחושב עד דק. העיצוב, הניקיון המוחלט. אין שום שגיאת דפוס. כמו בכתבי קודש. אני נהנה דקה או שתיים מהתבוננות שותקת. אחר קורא לאִטי שיר אחד. לעתים חוזר על שיר קודם. לאט־לאט, למצות את שלל הטעמים העשיר של הספר הזה. שש ורבע. ארוחת ערב קלה. לחם, גבינה, ירקות, תה וחלב. שש וחצי. קפקא. ספר לבן וקטן, טהור ועשוי באהבה כמו ספרו של פסואה. שבע ורבע. רחצה. הנאה שלווה ואִטית וטהורה מהמים. מהניקיון, מהטוהר. שמונה בערב: חדשות. אחר כך מוזיקה ב"מצו". מוזיקה ושיטוט בשלט רחוק מרחבי תבל.
*
השלישייה האיטלקית מנגנת בטהובן. פסנתרן גבר, ושתי נשים: כנרית וצ'לנית. בדרך הטבע הפסנתרן הוא כעין מדריך ומנצח, כי מלבד התפקיד שהוא מנגן רשומים בחוברת התווים שלו גם תפקידי הכינור והצ'לו. בתווים של הנגניות האחרות רשומים רק תפקידי הנגינה של כל אחת בחוברת שלה, ולפעמים הן זקוקות לסימון הכניסה של כל אחת מהן. לאיטלקים מוזיקליות טבעית המטופחת באלפי שנות תרבות. ארץ עליזה, קלת דעת, מלאה נוף ואמנות ושמחת חיים. ואהבה. מה להם הקדרות של בטהובן הגרמני הכבד? הם נותנים לו את הצבע הבהיר של הנוף האיטלקי. הייאוש הגדול והטרגיות נדחים מעט הצִדה. אבל אין כמוהם להאיר את צד האור של המלחין. אני נזכר בביצועם שאין מושלו את הפרק האִטי מתוך השלישייה אופ' 1 מס' 2 של בטהובן. לא הכרתי את הנגנים, לא ידעתי מי המלחין, אבל ממסך הטלוויזיה ראיתי ושמעתי את המוזיקה היפה ששמעתי בחיי. כאילו כתב הטבע את המוזיקה הזאת. זרימה טבעית של נהר הרגש והאהבה שאדם לא יכול ליצור כמותו. כי הרי באדם תמיד יש טעויות אנוש. וכאן היה הכול טהור ונקי וטבעי, כאילו העולם שר את עצמו. עכשיו הם ניגנו את שלישיית "הארכידוכס", אופ' 97. הפרק האִטי. צליל אחד המחיש לי את הכול: זה היה צליל נמוך של הצ'לו, נמוך מאוד וממושך מאוד, הקרוי בשפת המוזיקה "נקודת עוגב". אבל הפעם היה הצליל אחד עם הנגנית. היא הפיקה אותו ממעמקי הצ'לו בעוצמה כזאת וברגש כזה, כאילו יצא הצליל מעומק בטנה שלה ומילא את כל הווייתה. והכינור והפסנתר פיזזו למעלה. במכת ברק אחת הבנתי: הם עושים אהבה, הפסנתרן עם שתי הנגניות. הם עושים אהבה ואומרים אותה במוזיקה.
*
הבוקר, במעלה הרחוב בדרך למרכול, ראיתי מודעת אבל המודיעה על פטירתה של אישה שהכרתי. לא קרובת משפחה ולא ידידה קרובה. אבל שנים רבות חיינו במקביל. ילדינו הלכו יחד לבית הספר. מילים, שיחות פה ושם. עכשיו המוות לקח אותה. המוות תמיד פועל, ללא הפסקה. אנחנו שוכחים לרגע, רוצים מאוד לשכוח. אבל הוא תמיד שולח תזכורות ואומר: אני כאן, חכו לי, מיד אבוא גם אליכם. אל תתחמקו ממני. אני תמיד, בכל רגע ורגע כאן, לידכם.
*
אבל יום כזה, אי אפשר לו שלא יירשם למזכרת. אי אפשר לו שיפרח סתם וייעלם. על יום כזה אתה חולם שיימשך כל השנה ולא יתחלף לעולם. שמי תכלת לבן טהורים ללא ענן. שמש סתווית מרעיפה חמימות נוחה שאינה פוגעת לרעה. הרוח הירושלמית, שתמיד היא חזקה מדי, נעלמה הפעם, ורק ליטוף לא מורגש, ללא משב, ספק נוגע ספק אינו נוגע בלחייך. הפרחים מפיצים את ריחם בכל המרחב עם לחלוחית הצמחים שלאחר הגשם הראשון. אני רוצה שהדרך לספרייה תימשך עוד ועוד, אבל לכל דבר יש סוף. ועכשיו אנרגיה נוחה של סתיו אביבי פורשת עלי את כנפיה באולם הקריאה.
*
התפלאתי מאוד. בראש השירים הקנוניים של אברהם אבן עזרא, בין השיר המפורסם "אַשְׁכִּים לְבֵית הַשָּׂר" ובין השיר הנפלא "כבודי במקומי", מופיע שיר על זבובים. הם מטרידים כל כך את המשורר, עד כי כלל אותם בין שיריו המכובדים ביותר. חשבתי: אין לאיש הזה דאגות אחרות מלבד זבובים? איזה איש מאושר! אל תדון את חברך עד שתגיע למקומו. עכשיו אני יושב כאן, ברחבת בית צרפת, במסעדה שהפכה לי סדנת כתיבה, וזבוב טורדני בא לחפש אוכל במסעדה. הוא מתיישב על כף ידי הכותבת. מה הוא מחפש דווקא שם? הוא מדגדג ומסיח את דעתי. אני מגרש אותו. הוא חוזר שנית לאותו המקום. אני מגרש אותו בשנית. הוא חוזר ומתיישב סמוך למרפק, וממשיך להתחכך בי. האם יש לו שם אוכל? לא ייאמן: במשך חצי שעה נמשך הקרב העקשני הזה. הזבוב זריז, ואיני יכול לו. הוא עקשן ואני עקשן. אברהם אבן עזרא, סליחה. מדען שכמוך, שראשו בכוכבי שמים וברקיע האל. וגם הזבוב יכול להגיע אל שיר קנוני. עוד אני כותב דברים אלה מגיע יבחוש מאי־שם ומתחיל להתהלך על דף המחברת. אני מעיפו בזהירות ברוח פי כדי שלא יכתים את הדף. כן, גם ליבחוש יש מה לומר בעולמנו.
*
באופן מודע, פחות או יותר, יצרו קפקא ופסואה סוג חדש של דרמה. קפקא לא היה ער לזה, פסואה כן. וכך קרא פסואה לאחת מיצירותיו "דרמה סובייקטיבית". קפקא תמיד כתב על עצמו. בסיפוריו הוא מחופש למישהו אחר: אדם, חפץ או בעל חיים. הכול כדי להבליט משהו באופי ולהתחמק מחשיפה. אבל במכתבים וביומנים הוא נחשף כולו. בגלל החשיפה הזאת, והבושה שבגילוי פרטים אינטימיים מדי, קפקא מצווה לשרוף את כל מה שנותר כתוב מפרי עטו. הוא רואה בכל זה כישלון שאין הצדקה להורישו לאחרים, וחשיפה של בושה וחולשה שספק אם יש בה ערך ספרותי. הוא לא יודע שיצר סוגה ספרותית חדשה: דרמה סובייקטיבית. זוהי הדרמה של החיים האישיים של אדם אחד, של כל אדם, דרמה הנמתחת בין הדרך לאור והדרך למוות. מכיוון שמכתבים ויומנים נחשבים לשולי הספרות, וקפקא מתבייש בהם — הוא דן אותם להשמדה. פסואה יודע שהוא יוצר סוגה חדשה, ואף קורא לה "דרמה סובייקטיבית". ב"ספר האי נחת" הוא מסביר שהקטעים המרכיבים את הספר הם הפסולת שאי אפשר לפרסם. הוא יודע שהסובייקטיבי לא מעניין אף אחד. אבל מהפכנותו היא דווקא בכך שהוא מבחין בחשיבותו הספרותית של מה שאי אפשר לפרסם. הוא אינו מפרסם, אבל מוריש לדורות הבאים הוראות עריכה של החומר. כלומר חושב על אפשרות של פרסום עתידי (גם לאה גולדברג חלוקה בדעתה באשר לפרסום יומניה. היא רואה את חשיבותם, ובה בעת נרתעת מחשיפת פרטיותה). מה שדור אחד יוצר בדרך ספונטנית, יכול הדור הבא, הער לספונטניות הזאת — ליצור במודע. וכך יכולה יצירה ספונטנית אישית להיות לצורה מקובלת ומובילה בדור אחר. מה שהיה שוליים יכול להיות למרכז. גם אני חולם לראות את שרידותם של השוליים האלה כספרות אפשרית, ולבסס את כתיבתי על הדרמה הסובייקטיבית של חיי הפרט. להפוך את הצורה הזאת לצורה מובילה וליצור ספרות שגיבור עלילתה הוא היחיד הכותב המתמודד עם חייו.
*
פתאום תופסת אותי חולשת דעת. למה מי אתה? למה תפסת ראש? מי אמר לך שאתה מישהו, ומה שאתה עושה שווה משהו? מי לידך יתקע שיש ערך כלשהו לכתיבתך? אני חושב. אחר כך עונה: אין שום ערובה לשום דבר. ייתכן שמה שאני עושה הוא רשימות תחזוקה של אדם זקן, לשם בריאות נפשו. אז למה היומרה? לכל היותר אוכל לומר שיש לי מסגרת. שאיני מעביר את ימי בשינה. אני קם, חושב, עושה, מאזן את הנפש. אני מצליח לשרוד ולהתקיים עוד יום. האם זה מעט? המשימה היחידה היא לשרוד, אמר ידידי הפילוסוף. והוא שרד שבעים וחמש שנים בבריאות טובה.