דָפוק עם דופק
חיים פעם אחת, אבל למות? למות אפשר פעם, פעמיים או שלוש פעמים.
למות אפשר גם באמצע שאתה חי. ממש באמצע, כשעוד לא הספקת לינוק מהתשוקה והרגש והיופי.
יוני הוא אדם מת עם דופק. זה מה שהוא.
והפער הזה בין החוץ לפנים, יכול לשגע בנאדם. יכול לדפוק אותו לגמרי.
הוא לפעמים תוהה איך אף אחד לא שם לב למה שקורה איתו.
קצת מאניה קצת דפרסיה, מה אתם מפחדים מטומטמים? זה לא כאילו שהוא הולך לרצוח את שני ההורים. כן, הוא רוצה, אבל הוא אדם הגיוני, את זה הוא לא יעשה.
וכאילו לא חסר לו חרא בחיים, היא עזבה אותו. והוא חשב שכשיש לך חברה אתה צריך לעשות הרבה סקס, כמויות של סקס, כי כשהיא תעזוב אותך באמצע שאתה אוהב אותה, היא תשאיר אותך חרמן ונורא עלוב ושקרן.
תהיו ילדים טובים ולכו להזדיין כשאומרים לכם, חברים.
באמצע שינקין היא אמרה לו להתראות. ממש באמצע שינקין.
וככה, עם סיגריה בזווית של הפה וכוס קולה קרה מאוד, הוא מת. ממש מת. מת על אמת. על המדרכה. כולו מרוח, מתקלף, צורח, מתעוות.
אנשים עוברים לידו. אלה שמכירים שואלים מה איתו ואיך הוא עכשיו, כשיצא מהאשפוז. חלקם מחייכים. ויש כאלה שסתם מחלקים עלונים של בחורות על מכסי מנוע משומנים.
הוא לא מבין איך אף אחד לא שם לב לזה שיוני גמור לגמרי.
לזה שהוא הולך להפסיק להיות ממש עוד רגע, שהוא מחוק בטירוף.
אז הוא מתיישב ליד הומלס ומצמיד שתי אצבעות לאיפה שמרגישים דופק, כמו בקורס ההוא במד"א בכיתה י'.
הוא שם להומלס ההוא עשר אגורות בכוס, והאיש רוטן, ויוני חושב שזה גם כסף ושאולי אם הוא היה מחייך טיפה יותר, היה לו שם שקל שלם של ממש.
הוא מביט סביב ומחכה עד שהוא יפסיק לפרפר וימות טוטאלית, ואז קצת חושב שאולי כדאי שיחזור שוב לאשפוז, ולוקח בחזרה את עשר האגורות שלו ומדלג מעל הגופה של עצמו.
ובולע שני כדורים כחולים. וממשיך ללכת.
