לכאורה זה רק רומן קליל, מצחיק ושובה לב, שנקרא בשטף הודות לגיבורה שלו: מספרת חוצפנית בשם דוריס, שמכשפת את הקוראים בחיבתה המופרזת לגברים, להנאות ולמותגים אופנתיים. אך למעשה, "נערת המשי המלאכותי", שכבר זכה למעמד של קלאסיקה בספרות הגרמנית, הוא גם רומן רב-משמעויות. מפטפוטיה המצחיקים של דוריס ומעלילותיה המפתיעות בברלין של ראשית שנות השלושים צומח לנגד עינינו דיוקן של חברה גרמנית במשבר, על רקע התעצמות הנאציזם. בנוסף, סיפור תלאותיה של דוריס הוא מסמך אקטואלי להפליא, שמשקף את בולמוס הצריכה ואת חברת הראווה שהמירה ערכים פנימיים בערכים מוחצנים, ומהויות – ברשמים ובדימויים.
דוריס, נערת פרברים ספק תמימה ספק תחמנית, מחליטה לעזוב את עיירת הולדתה ואת עבודתה כמזכירה, כדי לעבור לעיר הגדולה ולהגשים את חלומה: להיות כוכבת קולנוע גדולה ומפורסמת. דוריס היא עלמה תמימה ומיתממת, נדיבה ואנוכית, חומלת וצינית, חסרת עכבות ורבת תחבולות. בדרכה אל האושר היא מתאהבת ומתאכזבת, מסתבכת עם החוק ונמלטת, מחליפה עבודות וגברים, משתכרת וננטשת, חוגגת ונזרקת לרחוב, ולבסוף – אולי מתפכחת מחלומותיה.
הרומן של אירמְגַרד קוֹיְן, שראה אור בשנת 1932, נאסר להפצה על ידי הנאצים, וגם היום, ממרחק יותר משמונים שנה, הוא מספק עדות – בצורת סיפור קליל ומבדר - לאופן שבו בּוּרות, אדישות וחוסר מודעות פוליטית סוללים את הדרך לפורענויות פוליטיות.
"נערת המשי המלאכותי" רואה אור לראשונה בעברית.
המתרגם, חנן אלשטיין, עשה מעשה יוצא דופן ואמיץ: הוא בחר להעביר את דיבורה המשועשע של דוריס ללשון עכשווית, ולא לכבול את עצמו ל"עברית יפה", כנהוג בתרגומי ספרות קלאסית. לשם כך הוא שאב את השראתו ממקורות מגוונים: החל בתוכניות ריאליטי, דרך בלוגים ושיחות בבתי קפה, וכלה בסבתא רינה בת השמונים ושבע, שכמה מפניניה שולבו בתרגום. על כך, ועל הרומן עצמו, באחרית הדבר שהוסיף המתרגם לספר.
