אתנחתא - קריאות בפרשת השבוע - כרך ראשון
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
אתנחתא - קריאות בפרשת השבוע - כרך ראשון
מכר
מאות
עותקים
אתנחתא - קריאות בפרשת השבוע - כרך ראשון
הוספה למועדפים
מכר
מאות
עותקים

אתנחתא - קריאות בפרשת השבוע - כרך ראשון

5 כוכבים (דירוג אחד)
ספר דיגיטלי
שליחת מתנה
הוספה למועדפים

עוד על הספר

בנימין לאו

הרב ד"ר בנימין צבי (בני) לאו (נולד בי' בחשוון ה'תשכ"ב, 20 באוקטובר 1961) הוא רב בית כנסת הרמב"ן בשכונת קטמון בירושלים, ראש מיזם 929 - תנ"ך ביחד ועמית מחקר במכון הישראלי לדמוקרטיה.

בין השנים 2007-2009 פרסם טור בימי שישי במוסף תרבות וספרות של עיתון "הארץ". הופיע בימי שישי בערוץ הראשון בתוכנית פרשת שבוע יחד עם אבי רט. הוא מרבה להתראיין בכלי התקשורת בתחומי דת ומדינה.

תקציר

קריאת התורה השבועית מגלגלת את הקורא ממציאות ההווה אל סיפורי העבר ואל מערכת החוק והמוסר המקראי. כל אחד קורא את פרשת השבוע מתוך חייו ועולמו, ואין קריאה דומה לחברתה: שערי פירוש התורה לא ננעלו והם פתוחים לכול.

הספר המוגש לפניכם נכתב במקורו כטור שבועי בעיתון "הארץ" במהלך השנים תשס"ז - תשס"ט. שלוש שנות כתיבה כונסו בקובץ שמבטא בסגנונו ובאופיו את החוויה היהודית והישראלית. שילוב הפרשנות המסורתית עם אוצרות התרבות הישראלית ועם המציאות הריאלית החברתית הוליד חיבור שנועד לקורא הישראלי המבקש לחיות את חייו מתוך זיקה לעבר, ובה בעת לגעת בדופק החיים בהווה ולחלום על מציאות עתידית מתוקנת.

הרב ד"ר בנימין לאו מכהן כרב בית כנסת הרמב"ן בירושלים, ראש המרכז ליהדות וחברה ב"בית מורשה" ומרצה בתחומי תלמוד והיסטוריה. ספריו ממרן עד מרן על משנתו של הרב עובדיה יוסף וחכמים על חכמי המשנה, משמשים ערוץ המעביר את מקורות היהדות לציבור הישראלי. הוא מעביר שיעור קבוע בפרשת השבוע בטלוויזיה, מופיע בבמות ציבוריות שונות ומשמש קול רבני המחובר להוויה הישראלית.

פרק ראשון

פרשת בראשית


איש ואשה - בגן עדן מִקדם

שוב מתחיל מחדש שכולם מתחילים
ננגן השירה באותן המילים
שאינן מתעייפות לעולם כגלים
השבים בלי לחדול לעולם כגלים
השבים בלי לחדול אל הים הגדול
אל חולות החופים התלולים.
(נתן יונתן)

 

שוב גוללים את התורה לתחילתה ושוב מתחילים מבראשית את קריאת התורה. מילותיה של התורה קבועות ורק אנו משתנים ומוצאים בכל שנה את הטעם המיוחד של אותם פסוקים עתיקים.
באחת מן הברכות הנאמרות מתחת לחופה אנו אומרים:

שמח תשמח רעים אהובים, כשמחך יצירך בגן עדן מקדם.

בקריאה ראשונה של המילים אנו נוטים לפרש את הברכה הזו כאיחול תמים לזוג העומד תחת החופה שיזכה לבנות בית מלא שמחה ונטול דאגה. שם הקוד של שמחה זו הוא "גן עדן". לא אכניס את ראשי לגודש הפירושים שניתנו לאותו מקום (או רעיון) שנקרא "גן עדן" ורק אנסה להבין למה מתכוונים כשמברכים זוג במילים "בגן עדן מקדם".
הבנה אחת יכולה להיות שהמילה "קדם" מתארת את מקומו של הגן, כמו שמפורש בפרשת השבוע שלנו:

וַיִּטַּע ה' אֱלֹהִים גַּן בְּעֵדֶן מִקֶּדֶם וַיָּשֶׂם שָׁם אֶת הָאָדָם אֲשֶׁר יָצָר.

לאחר גירוש האדם מן הגן הושמה אבטחה בפתחו של הגן לבל יהינו הוא וצאצאיו לחדור לתחום הסטרילי הזה:

וַיְגָרֶשׁ אֶת הָאָדָם וַיַּשְׁכֵּן מִקֶּדֶם לְגַן עֵדֶן אֶת הַכְּרֻבִים וְאֵת לַהַט הַחֶרֶב הַמִּתְהַפֶּכֶת לִשְׁמֹר אֶת דֶּרֶךְ עֵץ הַחַיִּים.

אולם אפשר גם להציע שהמילה "מקדם" בברכת החופה מתארת זמן ולא מקום. אנו מברכים את החתן והכלה שיזכו לברכת השמחה כמו שמחת האדם בגן עדן "מקדם" - היינו: לפני. ציון הזמן בפרשת גן העדן כמעט מחייבת לשים את חטאו של האדם כקו המפריד בין "לפני" ל"אחרי". כדי לעמוד על טיב הברכה החותרת אל ימי גן העדן שמלפני החטא ניכנס מעט לפסוקי הפרשה. על פי פרשת הבריאה (בראשית פרק א) נברא האדם במיניות כפולה: "זכר ונקבה בראם, ויקרא את שמם אדם". הגדרת האדם אינה קשורה למינו אלא למהותו - בהיותו צלם אלהים. ההרמוניה של הבריאה באה לידי ביטוי בבריאתו של האדם. הזכר והנקבה הם שני צדדים של הצלם. כחלק ממהותו נדרש האדם (איש ואשה) להיות שותף להמשך בריאת העולם: "פרו ורבו ומלאו את הארץ". פרק ב, המתאר את בריאת האדם באופן שונה, פותח ביצירת האיש והנחתו בתוך הגן, מספר על בדידותו ועל השלמתו בצורת האשה שבאה מצלעו. מצבו של אדם מתואר בפרק זה במילים: "לא טוב היות האדם לבדו". פסוק זה מבטא את כמיהתו של האדם לחלוק את חייו בשותפות. אין בפרק זה מאומה מצלם האלהים שבאדם, אין כלל עיסוק בחובת ההולדה, אלא בבדידות המעיקה של הנברא הראשון. לאיש ולאשה יש שמות, הם לא שייכים לכלל הטבע אלא הופכים להיות אנשים פרטיים, מיוחדים ומתייחדים. רק לאחר החטא של האכילה מעץ הדעת, נכנסה המיניות לעולם. אדם וחוה מגלים את מיניותם ועימה באה גם הבושה. בעטיו של נחש נכנסה ביניהם גם התחרות, הקנאה ומשחק הורדת הידיים. קללת האל לאשה מכריעה במאבק הזה לטובת הגבר: "אל אישך תשוקתך והוא ימשול בך". ההשתוקקות והשלטון ירדו כרוכים לעולם. בכל מקום שיש השתוקקות יש שליט ונשלט. לעולם המשתוקק ישלם את המחיר של מושא התשוקה. בדגם המקראי תהיה זו האשה הזקוקה לפטרון. אך במציאות חברתית אחרת התפקידים יכולים להתחלף. אם האיש יהיה המשתוקק תהיה זו האשה שתגבה את המחיר המלא: "שכל המשתוקק על חברו - חבירו מושל בו, אלא שדברה תורה בלשון בני אדם, אלו הזכרים" (רבקה לוביץ, מדרש "תנות"). הורדת הידיים שבין המינים הפכה להיות לטבע שני של האדם. זכר ונקבה הפכו להיות שני צדדים שלא יכולים זה בלי זה אך מתחת לתלות ההדדית הזו מסתתר איזה נחש שמכניס לתוכם את הקנאה והתחרות, ועימה השנאה וההתגוששות. היטיב לבטא זאת הרב י"ד סולובייצ'יק (מאמר בכתב העת Tradition 1964):

כך הופך העימות המופלא של אדם וחוה לנסיון מכוער של שחיקת האישיות. האדם של ימינו מבקש להיראות מושל - גיבור ולהכניע את חוה לממשלו האידיאולוגי הדתי, הכלכלי, או הפוליטי. קללת חוה אחר שחטאה "והוא ימשול בך" נתגשמה בחברה בת זמננו. היחס החם האישי בין שני בני אדם, נדחק מפני יחס סובייקט אובייקט פורמאלי המתבטא בשאיפה לשררה ולעליונות.

אפשר לבחון את המתח הזה שבין האיש והאשה דרך הפסוקים המתארים את קריאת השמות בפרשה שלנו. בפרק ב (לפני החטא) קורא האיש בשם לאשתו: "זאת הפעם עצם מעצמי ובשר מבשרי לזאת יקרא אשה כי מאיש לקחה זו".
אך לאחר החטא (פרק ג, כ) הוא קורא לה בשם חוה: "כי היא היתה אֵם כל חי". השם חוה בארמית דומה לנחש (=חיויא). האיש מבקש להשתרר על האשה. קריאת השם הוא ביטוי לאדנות ושלטון. במעשה זה הוא מנסה לקבע את מערך היחסים שביניהם. מיד לאחר הגירוש מגן עדן מספרת הפרשה על לידת הבן הראשון של הזוג הראשון (פרק ד):

וְהָאָדָם יָדַע אֶת חַוָּה אִשְׁתּוֹ וַתַּהַר וַתֵּלֶד אֶת קַיִן וַתֹּאמֶר קָנִיתִי אִישׁ אֶת ה'.

האשה שׂמה עצמה כיוצרת השותפה לה' במעשה בראשית. "קניתי איש" מבטא עוצמה וכוח. היא זו שקוראת בשם שנושא בתוכו את כל עוצמת האדם הקנייני. רק לאחר שירצח האדם המשתרר הזה את אחיו תשנה האם הקדמונית את טעמה. בלידת הבן השלישי, שת, היא תאמר: "שת לי אלהים זרע אחר". אני רק כלי מחזיק ברכה. האלהים עשה את האדם. "עכשיו אינה מביטה אל בנה זה אלא כאל מתנה שניתנה לה מן השמים" (קאסוטו בפירושו לבראשית).
על רקע מאבקים אלה נחזור אל מעמד החופה ואל שבע הברכות. יחסי איש ואשה שטרום החטא מבוססים על הטוב שביחד ועל הלא טוב שבהיות האדם לבדו. לפני ארסו של הנחש היו שניהם במעמד שווה של צלם אלהים ולא שתו לבם אל שאלת השלטון בבית. כשאנו עומדים לפני זוג שמפלס דרכו לבניין הבית החדש שלהם אנו מאחלים להם שיזכו לברכת שמים ושהשמחה תשרה במעונם באהבה ורעות, ללא קנאה ותחרות, באופן שהתנהלה שמחתם של יצירי ה' בגן עדן, מקדם.
 

בנימין לאו

הרב ד"ר בנימין צבי (בני) לאו (נולד בי' בחשוון ה'תשכ"ב, 20 באוקטובר 1961) הוא רב בית כנסת הרמב"ן בשכונת קטמון בירושלים, ראש מיזם 929 - תנ"ך ביחד ועמית מחקר במכון הישראלי לדמוקרטיה.

בין השנים 2007-2009 פרסם טור בימי שישי במוסף תרבות וספרות של עיתון "הארץ". הופיע בימי שישי בערוץ הראשון בתוכנית פרשת שבוע יחד עם אבי רט. הוא מרבה להתראיין בכלי התקשורת בתחומי דת ומדינה.

עוד על הספר

אתנחתא - קריאות בפרשת השבוע - כרך ראשון בנימין לאו

פרשת בראשית


איש ואשה - בגן עדן מִקדם

שוב מתחיל מחדש שכולם מתחילים
ננגן השירה באותן המילים
שאינן מתעייפות לעולם כגלים
השבים בלי לחדול לעולם כגלים
השבים בלי לחדול אל הים הגדול
אל חולות החופים התלולים.
(נתן יונתן)

 

שוב גוללים את התורה לתחילתה ושוב מתחילים מבראשית את קריאת התורה. מילותיה של התורה קבועות ורק אנו משתנים ומוצאים בכל שנה את הטעם המיוחד של אותם פסוקים עתיקים.
באחת מן הברכות הנאמרות מתחת לחופה אנו אומרים:

שמח תשמח רעים אהובים, כשמחך יצירך בגן עדן מקדם.

בקריאה ראשונה של המילים אנו נוטים לפרש את הברכה הזו כאיחול תמים לזוג העומד תחת החופה שיזכה לבנות בית מלא שמחה ונטול דאגה. שם הקוד של שמחה זו הוא "גן עדן". לא אכניס את ראשי לגודש הפירושים שניתנו לאותו מקום (או רעיון) שנקרא "גן עדן" ורק אנסה להבין למה מתכוונים כשמברכים זוג במילים "בגן עדן מקדם".
הבנה אחת יכולה להיות שהמילה "קדם" מתארת את מקומו של הגן, כמו שמפורש בפרשת השבוע שלנו:

וַיִּטַּע ה' אֱלֹהִים גַּן בְּעֵדֶן מִקֶּדֶם וַיָּשֶׂם שָׁם אֶת הָאָדָם אֲשֶׁר יָצָר.

לאחר גירוש האדם מן הגן הושמה אבטחה בפתחו של הגן לבל יהינו הוא וצאצאיו לחדור לתחום הסטרילי הזה:

וַיְגָרֶשׁ אֶת הָאָדָם וַיַּשְׁכֵּן מִקֶּדֶם לְגַן עֵדֶן אֶת הַכְּרֻבִים וְאֵת לַהַט הַחֶרֶב הַמִּתְהַפֶּכֶת לִשְׁמֹר אֶת דֶּרֶךְ עֵץ הַחַיִּים.

אולם אפשר גם להציע שהמילה "מקדם" בברכת החופה מתארת זמן ולא מקום. אנו מברכים את החתן והכלה שיזכו לברכת השמחה כמו שמחת האדם בגן עדן "מקדם" - היינו: לפני. ציון הזמן בפרשת גן העדן כמעט מחייבת לשים את חטאו של האדם כקו המפריד בין "לפני" ל"אחרי". כדי לעמוד על טיב הברכה החותרת אל ימי גן העדן שמלפני החטא ניכנס מעט לפסוקי הפרשה. על פי פרשת הבריאה (בראשית פרק א) נברא האדם במיניות כפולה: "זכר ונקבה בראם, ויקרא את שמם אדם". הגדרת האדם אינה קשורה למינו אלא למהותו - בהיותו צלם אלהים. ההרמוניה של הבריאה באה לידי ביטוי בבריאתו של האדם. הזכר והנקבה הם שני צדדים של הצלם. כחלק ממהותו נדרש האדם (איש ואשה) להיות שותף להמשך בריאת העולם: "פרו ורבו ומלאו את הארץ". פרק ב, המתאר את בריאת האדם באופן שונה, פותח ביצירת האיש והנחתו בתוך הגן, מספר על בדידותו ועל השלמתו בצורת האשה שבאה מצלעו. מצבו של אדם מתואר בפרק זה במילים: "לא טוב היות האדם לבדו". פסוק זה מבטא את כמיהתו של האדם לחלוק את חייו בשותפות. אין בפרק זה מאומה מצלם האלהים שבאדם, אין כלל עיסוק בחובת ההולדה, אלא בבדידות המעיקה של הנברא הראשון. לאיש ולאשה יש שמות, הם לא שייכים לכלל הטבע אלא הופכים להיות אנשים פרטיים, מיוחדים ומתייחדים. רק לאחר החטא של האכילה מעץ הדעת, נכנסה המיניות לעולם. אדם וחוה מגלים את מיניותם ועימה באה גם הבושה. בעטיו של נחש נכנסה ביניהם גם התחרות, הקנאה ומשחק הורדת הידיים. קללת האל לאשה מכריעה במאבק הזה לטובת הגבר: "אל אישך תשוקתך והוא ימשול בך". ההשתוקקות והשלטון ירדו כרוכים לעולם. בכל מקום שיש השתוקקות יש שליט ונשלט. לעולם המשתוקק ישלם את המחיר של מושא התשוקה. בדגם המקראי תהיה זו האשה הזקוקה לפטרון. אך במציאות חברתית אחרת התפקידים יכולים להתחלף. אם האיש יהיה המשתוקק תהיה זו האשה שתגבה את המחיר המלא: "שכל המשתוקק על חברו - חבירו מושל בו, אלא שדברה תורה בלשון בני אדם, אלו הזכרים" (רבקה לוביץ, מדרש "תנות"). הורדת הידיים שבין המינים הפכה להיות לטבע שני של האדם. זכר ונקבה הפכו להיות שני צדדים שלא יכולים זה בלי זה אך מתחת לתלות ההדדית הזו מסתתר איזה נחש שמכניס לתוכם את הקנאה והתחרות, ועימה השנאה וההתגוששות. היטיב לבטא זאת הרב י"ד סולובייצ'יק (מאמר בכתב העת Tradition 1964):

כך הופך העימות המופלא של אדם וחוה לנסיון מכוער של שחיקת האישיות. האדם של ימינו מבקש להיראות מושל - גיבור ולהכניע את חוה לממשלו האידיאולוגי הדתי, הכלכלי, או הפוליטי. קללת חוה אחר שחטאה "והוא ימשול בך" נתגשמה בחברה בת זמננו. היחס החם האישי בין שני בני אדם, נדחק מפני יחס סובייקט אובייקט פורמאלי המתבטא בשאיפה לשררה ולעליונות.

אפשר לבחון את המתח הזה שבין האיש והאשה דרך הפסוקים המתארים את קריאת השמות בפרשה שלנו. בפרק ב (לפני החטא) קורא האיש בשם לאשתו: "זאת הפעם עצם מעצמי ובשר מבשרי לזאת יקרא אשה כי מאיש לקחה זו".
אך לאחר החטא (פרק ג, כ) הוא קורא לה בשם חוה: "כי היא היתה אֵם כל חי". השם חוה בארמית דומה לנחש (=חיויא). האיש מבקש להשתרר על האשה. קריאת השם הוא ביטוי לאדנות ושלטון. במעשה זה הוא מנסה לקבע את מערך היחסים שביניהם. מיד לאחר הגירוש מגן עדן מספרת הפרשה על לידת הבן הראשון של הזוג הראשון (פרק ד):

וְהָאָדָם יָדַע אֶת חַוָּה אִשְׁתּוֹ וַתַּהַר וַתֵּלֶד אֶת קַיִן וַתֹּאמֶר קָנִיתִי אִישׁ אֶת ה'.

האשה שׂמה עצמה כיוצרת השותפה לה' במעשה בראשית. "קניתי איש" מבטא עוצמה וכוח. היא זו שקוראת בשם שנושא בתוכו את כל עוצמת האדם הקנייני. רק לאחר שירצח האדם המשתרר הזה את אחיו תשנה האם הקדמונית את טעמה. בלידת הבן השלישי, שת, היא תאמר: "שת לי אלהים זרע אחר". אני רק כלי מחזיק ברכה. האלהים עשה את האדם. "עכשיו אינה מביטה אל בנה זה אלא כאל מתנה שניתנה לה מן השמים" (קאסוטו בפירושו לבראשית).
על רקע מאבקים אלה נחזור אל מעמד החופה ואל שבע הברכות. יחסי איש ואשה שטרום החטא מבוססים על הטוב שביחד ועל הלא טוב שבהיות האדם לבדו. לפני ארסו של הנחש היו שניהם במעמד שווה של צלם אלהים ולא שתו לבם אל שאלת השלטון בבית. כשאנו עומדים לפני זוג שמפלס דרכו לבניין הבית החדש שלהם אנו מאחלים להם שיזכו לברכת שמים ושהשמחה תשרה במעונם באהבה ורעות, ללא קנאה ותחרות, באופן שהתנהלה שמחתם של יצירי ה' בגן עדן, מקדם.