בעיני הצייד

פרולוג

"יסמין!"

הרמתי את מבטי מספר הלימוד והסתכלתי על החברה הכי טובה שלי. "כן, תמי?"

"מה את עושה?"

"ג'אגלינג עם גמדי גינה" עניתי ברצינות תהומית.

"את לא מצחיקה כמו שאת חושבת."

"אבל את מחייכת."

"את הוזה."

"הבנתי. עכשיו, מה את רוצה?"

היא נשענה על השולחן הגדול וגלגלה תלתל חום סביב אצבעה. "סיכמת את השיעור של פרופסור אדם, נכון, יסמין?" לרגע חשבתי שאני הוזה אבל אז היא משכה את החולצה שלה מטה והעמיקה את מחשופה וכמעט פרצתי בצחוק.

"אלוהים, תמי, את מפלרטטת איתי כדי להשיג את הסיכומים?"

"אולי, תלוי אם זה עובד." ניערתי את ראשי בתדהמה, שערי האדום זז עם התנועה.

"עד כמה שזה מחמיא לי, וזה באמת מחמיא," הבהרתי, והתעלמתי מהמבט הכועס ששלחה לעברי, "את לא הטיפוס שלי."

ההבעה שלה הייתה כמעט קומית. "אני לא הטיפוס שלך? אני הטיפוס של כולם!" היא צווחה.

"אני פשוט אוהבת את הנשים שלי מחוספסות יותר, שריריות יותר. בעיקרון, אני מעדיפה גברים, עדיפות לכאלה עם קעקועים."

היא צחקה "טוב, טוב, אני יכולה לקבל את הסיכומים שלך?"

"זה תלוי, מה הן מילות הקסם?".

"בבקשה?" היא שאלה יותר משאמרה וגיחכתי שוב.

"קודם כל, זו מילה אחת, ולא, זו לא מילת הקסם. מילות הקסם הן: יסמין, אני אקנה לך ארוחת צהריים', כי אני גוועת."

"אני אוסיף לארוחה גם שייק. רק תני לי את הסיכומים שלך."

שלפתי את המחברת הכחולה מהתיק ואורו המהבהב של הטלפון הנייד שלי הסיח את תשומת ליבי.

שתים־עשרה שיחות שלא נענו ממספר לא מזוהה והודעה קולית אחת. הפעלתי אותה. שלום, מדברת האחות אנני מבית החולים סיינט־פרנסיס. הגיעו אלינו שני גברים שהיו מעורבים בתאונת דרכים ואת רשומה כאשת הקשר שלהם. אבקש שתגיעי הנה בהקדם האפשרי. קולה של האישה המשיך להתנגן מעבר לקו, אבל הפסקתי להקשיב. העולם חדל מלהסתובב והדבר היחיד שהצליח לחדור למוחי הנסער היו שתי מילים- תאונת דרכים.

"יסמין הכול בסדר?" תמי בחנה אותי בדאגה אבל לא הצלחתי לענות. המילים התרוצצו בראשי אבל כשפתחתי את פי כלום לא יצא. תאונת דרכים. "יסמין?" היא הושיטה יד ונעמדתי על רגליי במהירות, התנועה החדה הפילה את הכיסא ורעש ההתרסקות משך את תשומת ליבם של שאר יושבי הכיתה. עיניהם הופנו אליי, אבל לא היה אכפת לי.

הוצאתי את המפתחות ורצתי מהכיתה אל מגרש החנייה. לא עצרתי לרגע גם לא כדי להתנצל בפני הסטודנטים שעמדו בדרכי וזזו בבהלה כדי לא להתנגש בי. הדבר היחיד שרציתי היה להגיע לבית החולים, להגיע אליהם.

הנסיעה לבית־החולים הייתה ארוכה ומייגעת והאחיזה שלי בהגה הייתה חזקה כל כך שאצבעותיי הלבינו. עם כל רחוב שעברתי ליבי הגביר את קצבו, ואילצתי את עצמי להירגע.

"הם בסדר, הם תמיד בסדר בסוף." לחשתי לעצמי. לא יכולה להיות שום תוצאה אחרת.

כשהגעתי לבית החולים כמעט התייפחתי בהקלה. לא טרחתי אפילו לחנות כמו שצריך, עצרתי ויצאתי בתנופה מהרכב לכיוון חדר המיון. דחפתי הצידה את האנשים שעמדו לפני והתעלמתי מהקללות.

"גברתי יש תור - "

"התקשרו אליי בנוגע לתאונה. אבא שלי ואחי שוטרים, אני אשת החירום שלהם." משהו חלף בהבעה שלה, משהו שהחמיר את הפחד שלי.

חמלה.

"גברתי, את צריכה להירגע."

"לא, אני לא!״ קטעתי אותה. ״מה שאני צריכה זה שתגידי לי איפה המשפחה שלי, לכל הרוחות!".

"יסמין." זיהיתי את הקול הזה.

הסתובבתי והוא עמד שם. מאט הביט בי בעיניים אדומות ומבריקות מדמעות, המדים הכחולים שלו מוכתמים בדם. הוא לא אמר מילה, פשוט עמד שם והביט בי ואני ידעתי. ראיתי את המבט הזה בעבר, אבל לא חשבתי שאהיה זו שתקבל אותו, לא שוב.

"לא," לחשתי. הוא השפיל את ראשו, לא העז לפגוש במבטי. "מאט, לא."

"אני מצטער, יסמין," קולו לחישה שבורה.

"על מה אתה מצטער? הם בסדר."

"אני כל כך - "

"לא!" ניערתי את ראשי בפראות "תפסיק להתנצל. הם בסדר!" צעדתי לאחור כשהוא התקדם לעברי, עכשיו הדמעות זלגו בחופשיות על פניו.

"היה מרדף, החשוד ברח לכביש, לא ראינו את האוטובוס." התמונה שהמילים שלו יצרו בראשי, גרמה לי להתייפח.

"לא! לא! לא!" הנדתי בראשי. "זה לא קרה, זה לא קרה," מלמלתי שוב ושוב, חזרתי על המילים כמו מנטרה. אולי אם אומר אותן מספיק פעמים הן יהפכו למציאות ואגלה שכל זה היה רק חלום רע.

"אני מצטער."

אלוהים, שיפסיק להתנצל כבר. מבטי נמשך לאדום שהכתים את מדיו ובחילה עלתה בגרוני שהבנתי שזה הדם שלהם. הוא אחז בכתפי ונרתעתי מהמגע כאילו הוא צרב אותי.

"הדם שלהם."

"שיט, אני מצטער מותק."

עוד פעם המילה הזאת. לא ידעתי כמה אני שונאת אותה עד היום.

"אני רוצה לראות אותם."

״עדיף שלא."

הרמתי את ראשי, הבטתי בעיניו והתגאיתי בכך שלא נשברתי.

"עדיף שלא?" צחקתי צחוק היסטרי, "מה שעדיף יכול ללכת לעזאזל, אני רוצה לראות את המשפחה שלי!" ובלי להעניק לי מבט נוסף הוא הנהן והחל ללכת.

עקבתי אחריו בדממה, אילצתי את רגליי להמשיך לצעוד קדימה, אבל מה שבאמת רציתי היה לברוח לכיוון השני, לברוח ולא להביט לאחור. אחרי מה שהרגיש כמו נצח הגענו לטיפול נמרץ.

מאט נעצר לפני דלת שהובילה למסדרון ארוך. "החדר האחרון מימין."

הנהנתי בשתיקה. התקדמתי צעד קדימה רק כדי להיעצר על ידי ידו הגדולה.

"הם לא נראים כמו שאת רגילה לראות אותם," הוא הזהיר, אבל המילים שלו חלפו מעליי. הרכנתי את ראשי וניערתי מעליי את אחיזתו. צעדתי קדימה. צעד ועוד אחד ועוד אחד עד שנעמדתי מול הדלת לחדר האחרון במסדרון. החדר שבו הייתה המשפחה שנותרה לי.

פתחתי את הדלת בזהירות. ציפיתי לרעש, ציפיתי לצפצוף מכונות אבל הכול היה שקט. הרחש היחידי היה קולן הנמוך של האחיות בחדר. כשאחת מהן הבחינה בי היא נעצרה, בידיה שקית עם חפצים, החפצים שלהם.

"את קרובת משפחה?"

הנהנתי, רציתי לבקש ממנה שתשאיר אותי לבד, אבל לא הצלחתי להוציא מילה. היא הביטה בי בהבנה ולחשה לשתי האחיות הנוספות כמה מילים שלא הצלחתי לשמוע והן עזבו את החדר. בדרכן למסדרון אחת מהן הושיטה לי את שקית החפצים הקטנה. זה מה שנשאר מהם? שקית פלסטיק אחת?

המשכתי לעמוד שם במשך זמן רב, עד שאזרתי מספיק אומץ והתקרבתי אל שתי המיטות.

לא הרגשתי שעצרתי את נשמתי, עד שהיא עזבה אותי בבת אחת והותירה אותי מעט מסוחררת. למרות העקשנות שלי לראות אותם עוד פעם אחת, חשתי הקלה כשבמקום לראות את פניהם המוכרות ראיתי את הסדין הלבן שכיסה את גופותיהם. אפשרתי לעצמי עוד רגע של חוסר ידיעה ואז בידיים רועדות משכתי את הסדין הלבן מטה.

"אלוהים." לא יכולתי לעצור את השתנקות האימה. מולי שכבו שני הגברים שהיו כל עולמי ולא הצלחתי לזהות אותם. פניהם היו מרוטשות, התחבושות שכיסו חלקים מגופם היו מוכתמות בדם ולא הצלחתי לעצור עוד את הדמעות. הן זלגו על לחיי, השאירו אחריהן שובל עד לשפתיי הרועדות והותירו טעם מר בפי.

לא, אלה לא היו בני המשפחה שלי. לא אבא שלי ולא אחי הגדול. הדמויות המרוטשות האלה לא היו המשפחה שלי, זה לא יכול להיות.

"לא!" אחזתי בשקית הפלסטיק בכוח ובהתקף זעם הטחתי אותה בקיר. תכולתה התפזרה על רצפת בית החולים הקרה. "לא! לא! לא! זה לא יכול להיות! תתעוררו! תתעוררו!" אחזתי בידו חסרת החיים של אחי הגדול, היד שזיהיתי רק בגלל הקעקוע שעליה וניערתי אותה בכוח. "קום! אני לא מרשה לך למות! אסור לכם לעזוב אותי! קום, בבקשה. קום!" זוג זרועות נכרכו סביבי ונמשכתי לאחור בכוח.

"עזוב אותי!"

"הם לא יתעוררו, יסמין, אני מצטער." ניסיתי להשתחרר מהאחיזה העוצמתית ללא הצלחה.

"לא." יללתי, "הם לא יכולים להשאיר אותי לבד. אני..." רגליי כשלו, רק הגוף החזק מאחוריי מנע ממני ליפול. "זה לא יכול להיות."

"אני מצטער."

אני לא יודעת כמה זמן התייפחתי על רצפת בית החולים, אבל בכיתי עד שלא נותרו לי דמעות, ומאט לקח אותי הביתה והסביר לי שהמשטרה תדאג לכל סידורי ההלוויה ושאני לא צריכה לדאוג לדבר. הנהנתי, כי זה היה הדבר היחיד שיכולתי לעשות.

היומיים הבאים חלפו כהרף עין, רגע אחד עברתי על החפצים שלהם בבית, על התמונות של שלושתנו מחייכים וצוחקים וברגע שאחריו הייתי בבית הקברות.

עמדתי בצילו של עץ האלון הזקן וצפיתי כשאנשים מתחנת המשטרה בה עבדו עלו והספידו אותם, כל אחד בתורו. הם סיפרו על אומץ ליבם, על הנאמנות שלהם לתפקיד ולא יכולתי שלא לחוש בזעם המבעבע בתוכי כששמעתי אותם מדברים. התפקיד שלהם לקח אותם ממני. הם היו נאמנים למשטרה יותר משהיו נאמנים לי.

לקראת הסוף הכומר הביט בי, שאל ללא מילים אם שיניתי את דעתי וארצה לומר משהו. הנדתי בראשי. הוא סימן לגברים להוריד את שני ארונות העץ לאדמה. נשארתי נטועה במקומי גם כשכולם עשו את דרכם אליי כדי לנחם אותי וצפיתי בהם עוזבים עד שנותרתי לבד בבית הקברות. רק אז התקדמתי לעבר הקברים הטריים שהכילו בתוכם את המשפחה שלי.

הדמעות, שחשבתי שאני לא מסוגלת לבכות עוד, חזרו והוכיחו שאני טועה וזלגו על פניי. עיניי נמשכו למצבת האבן שעמדה גאה לצידם והזכירה לי באנוכיותה אובדן נוסף שחוויתי לפני עשר שנים. לורן לווינסון – בת, אישה ואם אהובה, 2007-1962.

"אני לבד." לחשתי, והרוח נשאה את המילים.

1

שפשפתי את צווארי הכואב והסתכלתי על האמבטיה שהתמלאה מים. השתוקקתי להיכנס פנימה ולהניח למים החמים לעסות את שריריי הכואבים. התחלתי להתפשט כשהטלפון הנייד צלצל. גנחתי בתסכול ותהיתי אם זה יהיה נורא כל כך להניח לשיחה לעבור לתא הקולי. בכל זאת עשיתי את דרכי לעבר הטלפון שהמשיך לצלצל. התסכול התחלף בשעשוע כשראיתי מי החצוף שהעז להפריע לי.

"כדאי מאוד שזה יהיה עניין של חיים ומוות." לא טרחתי אפילו לברך אותה לשלום ובתמורה זכיתי לצרחה.

"חצופה! ככה את מדברת לחברה הכי טובה שלך? תגידי תודה שאני מתקשרת כדי לוודא שאת עדיין בחיים."

צחקתי ונשענתי על השיש הקריר. "תמי, אני בטוחה שאם מלאך המוות היה מחליט לקפוץ לביקור הוא היה עושה את זה בשעות נורמליות יותר."

היא נאנחה. "את פשוט לא מעריכה אותי. זה העניין. יבוא יום ואני אעלם ואז תתגעגעי אליי."

גלגלתי את עיניי, אבל לא נלחמתי בחיוך שהופיע על פניי. "אז יש סיבה מיוחדת לכך שהתקשרת אליי בשעה כזאת?"

"להגנתי ייאמר שהשעה כאן היא רק אחת עשרה וחצי."

"תמי."

"בסדר, בסדר, אל תתעצבני. את יודעת שאין לי הרבה הזדמנויות לדבר איתך אז אני חייבת לנצל כל הזדמנות."

הרגשתי אשמה כששמעתי את הטון הפגוע בקולה.

"את צודקת, תמי, אני מצטערת. פשוט יש כל כך הרבה עבודה בבר לאחרונה וכמעט אין לי זמן פנוי."

היא נחרה בבוז. "קשה לי להאמין שהוא כזה פופולרי."

"מה זה אמור להביע?!"

"את מנהלת בר בעיירה שכוחת אל בטקסס, יסמין. נראה לי שהבר שלך הוא היחיד שסוגר באחת בלילה בסופי השבוע."

"ככה אני בוחרת לנהל את הבר שלי, יש לך בעיה עם זה? גברת 'אני תמיד שותה יותר מדי ומתעוררת עם הנגאובר מהסיוטים'?"

היא גיחכה בתגובה. "היי, אני רק אומרת את מה שאני חושבת, את לא צריכה להיעלב."

העברתי יד בשערי. "תמי, מה הפואנטה של השיחה הנהדרת הזאת?"

הקו דמם לרגע עד שהיא אזרה אומץ לדבר. "אני מתגעגעת אלייך."

כל תחושת רוגז שאפפה אותי נעלמה כאילו לא הייתה קיימת. "גם אני מתגעגעת אלייך."

"מתי תבואי לבקר, יסמין?"

שתקתי והפניתי את גבי לעבר מי האמבטיה החמימים. "אני כבר ביקרתי אותך, עכשיו תורך." לחשתי.

"ביקור אחד בשנתיים, שבהן לא היית פה, זה לא מספיק."

עצמתי עיניים ונשמתי עמוק לפני שעניתי, "אל תעשי לי את זה, תמי." התחינה השקטה בקולי הייתה ברורה לשתינו.

"עזבת באמצע הלילה בלי לומר מילה. מכרת את כל מה שהיה לך בשביל לקנות את הבר העלוב הזה וכל מה שקיבלתי ממך הייתה הודעה קולית בשלוש לפנות בוקר. בלי הסבר, בלי כלום."

נאנחתי. חשבתי שכבר פתרנו הכול, אבל מתברר שטעיתי. פקחתי את עיניי וההשתקפות שלי במראה החזירה לי מבט. עיניי הכחולות היו לחות מדמעות שלא הזלתי. "לא הייתה לי סיבה להישאר שם יותר."

"ומה אני? לא סיבה מספיק טובה?"

קיללתי בשקט כששמעתי את הרטט בקולה.

"את החברה הכי טובה שלי, ובגלל זה את חייבת להבין שהייתי זקוקה להתחלה חדשה. לא יכולתי להישאר שם יותר, כל דבר הזכיר לי אותם, השתגעתי מזה."

שתיקה נפלה מעבר לקו. "תמי, אני מצטערת, באמת מצטערת, אבל הייתי זקוקה לחיים חדשים ועכשיו יש לי אותם. אני סוף סוף מאושרת. את לא יכולה להיות מאושרת בשבילי?"

היא נאנחה ובדמיוני יכולתי לראות את עיניה החומות והיפות נפוחות ואדומות מבכי.

"בטח שאני מאושרת בשבילך, אבל זה לא אומר שזה בסדר שאת לא באה לבקר אותי. אני רוצה לראות אותך פה בחצי השנה הקרובה או שאני נשבעת שאטוס לחור הנידח הזה שאת קוראת לו בית ואגרור אותך מהשערות."

צחקתי. "עשינו עסק, אני אדבר איתך מחר בבוקר, בסדר?"

"בסדר, לילה טוב."

עניתי 'לילה טוב' בשקט לפני שניתקתי את השיחה. השענתי את גופי על השיש הקר, עצמתי עיניים בחוזקה והתמקדתי בנשימות– פנימה והחוצה – ניסיתי לסלק את הזיכרונות הרעים. כשהסתובבתי להביט באמבטיה שחיכתה לי, הופתעתי לגלות שהמים כבר הספיקו להתקרר. באנחת תבוסה שלפתי את הפקק והבטתי בהם מסתחררים לחור הניקוז.

"נראה שמקלחת זריזה תספיק להיום." לחשתי בזמן שהורדתי את הבגדים ונכנסתי למקלחון. גנחתי בכאב כשזרם המים החזק נפל בחוסר רחמים על גבי הכואב, אבל ברגע שראשי נחת על הכרית, נדדתי לעולם ללא חלומות.

קפצתי מהמיטה בבהלה, רגליי הסתבכו בסדין הארור וגרמו לי ליפול על הרצפה הקשה. המשכתי לשבת בזמן שקולה של סולנית להקת "EVANESCENCE” הדהד מקירות החדר בליווי תופים וגיטרה חשמלית.

בהיתי באוויר עד שהבנתי שהמוזיקה בקעה מהטלפון שלי. זחלתי לעבר שידת העץ, כשהסדין עדיין כרוך סביב רגליי. כשהגעתי אל הטלפון וראיתי את השם שהבהב על המסך, ידעתי שמישהו ימות היום.

"חתיכת מניאק!" צרחתי לתוך הטלפון והצחוק הגברי המתגלגל היה התשובה שקיבלתי.

"בוקר אור, בוס! אני מבין שאת לא אוהבת את הצלצול החדש שלך?"

"לך לעזאזל, ג'ארד, מתי עשית את זה ואיך? הצלצול שלי היה רגיל אתמול בלילה." זה זיכה אותי בעוד צחוק מתגלגל.

"יסמין, יסמין התמימה והמאותגרת טכנולוגית שלי, את יכולה להתאים לכל אחד מאנשי הקשר שלך שיר ואתמול החלפתי את שלי."

העפתי את הסדין מעליי כשאני מתנשפת בכעס. "יש לך מקום שמור בגיהינום, ג'ארד הייל. כיסא כבוד ליד השטן בכבודו ובעצמו."

הוא גיחך. "היי, במקום להעליב אותי את צריכה להודות לי, את תמיד מתקשה להתעורר בבוקר ואת חייבת להודות שזה העיר אותך."."

"אני ארביץ לך חזק כל כך שאפילו אלינור לא תזהה אותך." התרוממתי מהרצפה ושפשפתי את ישבני הכואב.

"את מבטיחה לי את זה כבר כמעט שנתיים ואני תמיד מתאכזב בסוף."

גלגלתי את עיניי. "אתה סוטה, מה היא מוצאת בך, אלוהים יודע."

"טוב, טוב, אני עשיתי את עבודתי, אני מניח שאראה אותך עוד מעט."

"אני מקווה שלא. לטובתך."

התשובה היחידה שקיבלתי הייתה צחוק מתגלגל. ניתקתי את השיחה וזרקתי את המכשיר על המיטה. גררתי את עצמי לאמבטיה ובלי לחכות שהמים יתחממו השפרצתי על פניי מים קפואים שהעירו אותי מייד. צחצחתי שיניים, סירקתי את שערי ויצאתי מהאמבטיה הקטנה לעבר חדר השינה והיישר אל ארון הבגדים המבולגן.

שלפתי את מכנסי הג'ינס הראשונים שראיתי וחולצת טי בצבע אדום. נעלתי את המגפיים השחורים ואספתי את שערי לקוקו מרושל. הבטתי במראה – הג'ינס המשופשף נצמד לגופי כמו עור שני. הקרעים המעטים חשפו את רגליי החיוורות והחולצה האדומה והרופפת הסתירה את צורת גופי מעיניים חטטניות. כשסיימתי להתארגן, לקחתי את התיק ויצאתי מהדירה.

"בוקר טוב." חיוכה הנעים של גברת אריקסון קיבל את פניי.

"בוקר טוב." חייכתי חזרה ויצאתי בזריזות למגרש החנייה.

נכנסתי לטנדר הישן שלי וניסיתי להתניע. כמו בכל בוקר, נדרשו לי שלושה ניסיונות להניע אותו. "אותו דבר כל בוקר, אה? אתה מתחיל לפתח לעצמך הרגלים." טפחתי על מוט ההילוכים בחיבה ואז פרצתי בצחוק. "אלוהים אדירים, אני מדברת לטנדר." ניערתי את ראשי בשעה שיצאתי מהחנייה.

חניתי מול מבנה הבטון הקטן וחייכתי בסיפוק כשראיתי שהאורות דולקים בפנים. ג'ארד הוא אולי קוץ בישבן, אבל הוא עובד חרוץ. טרקתי את הדלת החורקת של הטנדר ונכנסתי פנימה. צליל הפעמון מעל הדלת הודיע על נוכחותי וג'ארד יצא מהמטבח, החזה החטוב שלו חשוף ועל פניו חיוך שחצני.

עיניי התמקדו בפניו, בשערו השחור הפרוע, בכמה שערות סוררות שנפלו על מצחו והסתירו את עיניו השחורות, בזקן התיש הטיפשי שהוא התעקש להשאיר ומסגר את חיוכו הגאוותני.

"אני לא אלינור, אתה יודע. העובדה שאתה חצי עירום לא תמנע ממני מלחנוק אותך." הוא צחק, ניגב את ידיו המכוסות בשמן במטלית לבנה וזרק אותה הצידה. "כדאי מאוד שתרים את זה אחר כך," הזהרתי, אבל הוא התעלם ממני והתקרב אליי. הבטתי בו מזווית העין והתקדמתי אל מאחורי הדלפק. "אני במקומךָ הייתי עוצרת במקום."

"קדימה, בוס," הוא אמר בחיוך, "אל תגידי לי שאת עדיין כועסת על מה שקרה הבוקר."

שלחתי לעברו מבט מלוכלך. "אני אנקום בך על זה, רק חכה. תגיד, איפה אלינור?"

הוא משך בכתפיו ולפני שאמר משהו, הפעמון צלצל שוב. "מישהו נשא את שמי לשווא?"

גלגלתי את עיניי. "כן, הבוסית שלך. מה התירוץ הפעם?" הרמתי גבה בתהייה ולא הסתרתי את החיוך. אם יש משהו שאלינור טובה בו זה תירוצים.

"זו לא אשמתי! הייתי בדרך לפה כשראיתי כלב בשולי הכביש, לא יכולתי להתעלם ממנו ולהמשיך לנסוע אז עצרתי בצד. רק אז הבנתי שזו בעצם כלבה שהמליטה. לא יכולתי פשוט להשאיר אותה שם חשופה לרכבים ולסכנה שתידרס אז לקחתי אותה לווטרינר ואז הייתי צריכה לחזור הביתה להחליף בגדים ו - "

הרמתי יד כדי לקטוע את רצף הדיבור שלה. "מספיק, פשוט תלבשי את הסינר ותתחילי לעבוד." היא הנהנה בשמחה וגרמה לגבר שלצידי לפרוץ בצחוק.

"אלוהים, בייב, אני חושב שכבר השתמשת בתירוץ הזה בעבר."

"שיט, אתה צודק!" היא פנתה אליי שוב, חייכה ומשכה בכתפיה. "היו פקקים?" היא הציעה, ואני גנחתי בתסכול, דפקתי את ראשי על דלפק העץ.

"אני פשוט צריכה לפטר אתכם." הם אפילו לא טרחו לענות לי וכל אחד פנה לעיסוקיו.

אחרי ששקעתי באומללות מספיק זמן, הרמתי את ראשי והבטתי בחלל הקטן. ג'ארד היה עסוק בלפלרטט עם אלינור בשעה שהיא תמרנה בין הורדת הכיסאות וניקוי השולחנות לבין לפלרטט חזרה. חיוך עדין הופיע על פניי כשהסתכלתי עליהם, אם היה להם שכל הם היו מפסיקים לפלרטט ומתחילים לצאת זו עם זה.

אלינור לא הייתה הטיפוס של ג'ארד. הוא אהב בחורות בעלות מבנה גוף קטן, קימורים שופעים ושיער ארוך ובהיר ואילו אלינור הייתה גבוהה, לפחות מטר ושבעים, שערה הקצר והשחור מסגר את פניה העגולות, קעקועים רבים כיסו את ידיה ואלינור אהבה לענות לו חזרה. הם היו כמו יום ולילה ולא הצליחו להעביר יותר מכמה דקות בלי להיכנס לוויכוח לוהט על נושא כזה או אחר. ולמרות זאת, מעולם לא ראיתי את ג'ארד מחייך כפי שהוא מחייך עכשיו.

"אם תמשיכו להתמהמה, אוריד לכם מהשכר."

בתיאום מפתיע הם חדלו לדבר וחזרו לעבוד, מלמלו משהו על כך שאני רודה בהם. לא עבר זמן רב והפעמון צלצל שנית. אנשים נכנסו לבר הקטן שלי והזמינו ארוחת בוקר שומנית שהכילה צ'יפס, המבורגר וקולה. כמעט התפתיתי לתת להם הרצאה על סתימת עורקים וכולסטרול גבוה ולסלק אותם מהמקום, אבל אז נזכרתי שהם קהל היעד שלי ובלעדיהם הייתי פושטת רגל כבר לפני שנה. כאילו קרא את מחשבותיי, ג'ארד לחש לאוזני, "להוסיף ארוחות לתפריט היה רעיון די טוב, אבל אני חייב להודות שלראות אותם אוכלים את כל זה בשעה עשר בבוקר עושה לי בחילה."

"לא כולם פריקים של בריאות כמוך." עניתי והתעלמתי מכך שזה בדיוק מה שחשבתי לפני כמה שניות.

"היי, אם זו התוצאה של להיות פריק בריאות, אז אני גאה להיות כזה." הוא הרים את הגופייה האפורה שהכרחתי אותו ללבוש וחשף את הקוביות שלו בליווי חיוך גאה. גלגלתי עיניים ואלינור שבדיוק חזרה עם ההזמנה בידה, שרקה בהערכה.

"לעזאזל, יסמין, למה את מכריחה אותו ללבוש חולצה?!"

"אתה," הצבעתי על ג'ארד, "תפסיק לחשוף את עצמך בבר שלי. ואת, תחזרי לעבודה. אל תשכחו שהיום אתם מכשירים שני עובדים חדשים." הוא הנהן אבל אלינור העמידה פנים שהיא לא שמעה אותי. "אלינור!"

"את לא משלמת לי לעשות בייביסיטר."

"מעולה, כי זה לא בייביסיטר זו הוראה מהמנהלת שלך."

"אל תחשבי על זה כבייביסיטר, תתחשבי על זה כהזדמנות להתעלל באיזו ילדונת." ג'ארד הציע.

יכולתי להרגיש את לחץ הדם שלי מטפס מעלה.

"אתם לא הולכים להתייחס אליהם כמו לעבדים. אנחנו צריכים עזרה בשעות הערב ואם תבריחו אותם, תאלצו להתמודד עם העומס לבד. אני לא אעסיק מישהו אחר במקומם, אז כדאי מאוד שתתנהגו בהתאם."

הם הנהנו אבל לא פספסתי את המבט שהם החליפו ביניהם. שהאל יעזור לנשמות האומללות שיפלו לידיים שלהם.