בעיני הצייד

פרולוג

 

 

 

"יסמין!" נאנחתי. ראשי היה עמוק בתוך ספר הלימוד, אבל לא יכולתי לעצור את החיוך הקטן שהתפשט על פניי.

 

"כן, ליליאן?" הבטתי מעלה והענקתי לה את תשומת ליבי, אבל לא סגרתי את הספר שנח על השולחן.

 

"מה את עושה?"

 

כמעט גלגלתי את עיניי לשאלה הטיפשית."ג'אגלינג עם גמדי גינה, ואת?" עניתי. היא צמצמה את עיניה החומות ושילבה את ידיה בסימן מובהק של כעס מזויף.

 

"את מצחיקה," היא עקצה אותי חזרה ואני חייכתי אליה. החיוך שלי הוסיף לתסכול שלה. "אני יודעת, עכשיו מה את רוצה?" היא נשענה על השולחן הגדול וגלגלה תלתל חום סביב אצבעה. "סיכמת את השיעור של פרופסור אדם, נכון יסמין?" כמעט פרצתי בצחוק.

 

"אלוהים, ליליאן, את מפלרטטת איתי כדי להשיג את הסיכומים?" היא מצמצה כמה פעמים במהירות וזייפה תמימות. ניערתי את ראשי בתדהמה, שערי האדום זז עם  התנועה. "עד כמה שזה מחמיא לי וזה באמת מחמיא," הבהרתי לה, והתעלמתי מהמבט הכועס ששלחה לעברי, "את לא הטיפוס שלי." ההבעה שלה הייתה כמעט קומית.

 

"אני לא הטיפוס שלך? אני הטיפוס של כולם!" היא צווחה וגיחכתי.

 

"טוב, אני אוהבת את הנשים שלי מחוספסות יותר, שריריות יותר, יותר..." הפסקתי לדבר והעמדתי פנים שאני חושבת כמה שניות לפני שחזרתי להביט בה, "יותר בסגנון של גברים," אמרתי.

 

השתררה דממה ואז היא פרצה בצחוק. "טוב, טוב, אבל אני יכולה לקבל את הסיכומים שלך?" "מה הן מילות הקסם?" שאלתי בקול סמכותי.

 

"בבקשה?" היא שאלה יותר משאמרה וגרמה לי לגחך שוב. "קודם כול זו מילה אחת, ולא, זו לא מילת הקסם. מילות הקסם הן: "יסמין, אני אקנה לך ארוחת צהריים", כי למען האמת אני גוועת."

 

"אני גם אוסיף שייק, רק תני לי את הסיכומים שלך!" צחקקתי ושלפתי את המחברת הכחולה מהתיק, כשאורו המהבהב של הטלפון הנייד שלי הסיח את תשומת ליבי.

 

שתים עשרה שיחות שלא נענו ממספר לא מזוהה והודעה קולית אחת. הקשתי את קוד הכניסה למענה הקולי והמתנתי בסבלנות עד שההודעה נשמעה.

 

"שלום, מדברת האחות אנני מבית החולים סנט פרנסיס. הגיעו אלינו שני גברים שהיו מעורבים בתאונת דרכים ואת רשומה כאשת הקשר שלהם. אבקש שתגיעי הנה בהקדם האפשרי."

 

קולה של האישה המשיך להתנגן מעבר לקו, אבל הפסקתי להאזין לו. העולם חדל להסתובב והדבר היחיד שהצליח לחדור למוחי המבולגן היו שתי מילים: "תאונת דרכים".

 

"יסמין? יסמין!" קולה של ליליאן הוציא אותי מהמחשבות שלי, אבל לא יכולתי לענות לה. ללא מילים נעמדתי על רגליי והפלתי את הכיסא על רצפת העץ הקשה, הצלחתי למשוך את תשומת ליבם של יושבי הכיתה הקטנה. עיניהם הופנו אליי, אבל לא היה לי אכפת.

 

הוצאתי את המפתחות ורצתי מהכיתה היישר אל מגרש החנייה. לא עצרתי לרגע גם לא כדי להתנצל בפני הסטודנטים שעמדו בדרכי וזזו בבהלה כדי לא להתנגש בי. הדבר היחיד שרציתי היה להגיע לבית החולים, להגיע אליהם.

 

הנסיעה לבית החולים הייתה ארוכה ומייגעת והאחיזה שלי בהגה הייתה חזקה כל-כך שאצבעותיי הלבינו וניהלתי תחרות נעיצת מבטים עם הרמזור, שסירב להחליף את צבעו ומנע ממני להגיע ליעד. כשהצבע התחלף מאדום לצהוב, לחצתי על דוושת הגז והתפללתי לכל מי ששמע אותי שזה לא מאוחר מדי.

 

החניתי את הרכב, פתחתי את הדלת בתנופה ורצתי לעבר הבניין הגדול ממול. כשהגעתי לדלפק הקבלה, האחות המותשת הביטה בי בהלם – אני בטוחה ששערי הפרוע, מבט הבהלה שעל פניי ורעידות גופי הפכו אותי למחזה מרהיב לעיניים, אבל לא היה לי אכפת.

 

"התקשרו אליי בקשר לתאונה," הצלחתי לומר. מבטה ההמום התחלף למבט של חמלה ועצב.

 

"את פה בגלל שני השוטרים שקיבלנו?" היא שאלה בשקט. הנהנתי בעודי מתאפקת לא להתמוטט.

 

"הם בסדר? איפה הם? באיזה חדר?" המטרתי עליה שאלות, לא אפשרתי לה רגע של שקט לענות.

 

"גברתי, את צריכה להירגע."

 

"לא, אני לא!״ קטעתי אותה. ״מה שאני צריכה זה שתגידי לי איפה המשפחה שלי, לכל הרוחות!" הצרחות שלי משכו מבטים מודאגים מעוברי אורח, אבל התעלמתי מהם. כדאי מאוד שהיא תתחיל לדבר או שאאבד את מעט השפיות שנותרה לי.

 

"יסמין."

 

קפאתי, זיהיתי את הקול הזה.

 

הסתובבתי לאחור והוא עמד שם. מאט הביט בי בעיניים אדומות ומבריקות מדמעות, המדים הכחולים לגופו הוכתמו באדום בוהק ובחילה עלתה בגרוני כשהבנתי שזה דם. הוא לא אמר מילה, פשוט עמד שם והביט בי. ידעתי, ראיתי את המבט הזה בעבר, אבל לא חשבתי שאהיה זו שתקבל אותו, לא שוב.


 

"לא," לחשתי. הוא השפיל את ראשו, לא העז לפגוש במבטי. "מאט, לא."

 

"אני מצטער, יסמין," הוא לחש בקול שבור.

 

״לא!" צרחתי וצעדתי לאחור כשהוא התקדם לעברי. הוא ניער את ראשו ודמעות זלגו על פניו. מאט אחז בזרועותיי והביט בעיניי, קולו היה חנוק כשניסה להסביר. "היה מרדף, החשוד ברח לכביש... לא ראינו את האוטובוס."

 

"לא! לא! לא!" הנדתי בראשי מצד לצד. "זה לא אמיתי, זה לא אמיתי," מלמלתי שוב ושוב, חזרתי על המילים כמו מנטרה. אולי אם אומר אותן מספיק פעמים הן יהפכו למציאות ואגלה שכל זה היה רק חלום רע.

 

"אני מצטער," הוא אמר. גופי רעד עד שהרגליים כמעט כשלו תחתיי. "יסמין?" קולו היה רווי דאגה. ידעתי שאני אמורה לומר משהו, אבל הדבר היחיד שהצלחתי לעשות היה לעמוד שם ולהביט בכתמי הדם שכיסו את מדיו. "יסמין?" מגעו צרב את עורי וגרם לי להירתע ולצעוד לאחור. עיניי ננעצו באימה בידו הגדולה שהייתה מכוסה בדם. "אני מצטער," הוא לחש והשפיל את מבטו.

 

"א-אני רוצה לראות אותם."

 

״עדיף שלא."

 

הרמתי את ראשי, הבטתי בעיניו והתגאיתי בכך שלא נשברתי.

 

"עדיף שלא?" נחרתי בזלזול, "מה שעדיף יכול ללכת לעזאזל, אני רוצה לראות את המשפחה שלי!" או לפחות מה שנשאר מהם, הוספתי בליבי. בלי להעניק לי מבט נוסף הוא הנהן והחל ללכת.

 

עקבתי אחריו בדממה, אילצתי את רגליי להמשיך לצעוד קדימה, אבל מה שבאמת רציתי היה לברוח לכיוון השני, לברוח ולא להביט לאחור. אחרי מה שהרגיש כמו נצח הגענו לטיפול נמרץ. מאט נעצר לפני דלת שהובילה למסדרון ארוך. "החדר האחרון מימין."

 

הנהנתי בדממה. עשיתי צעד קדימה רק כדי להיעצר על ידי ידו הגדולה. "הם לא נראים אותו הדבר," הוא הזהיר אותי, אבל המילים שלו חלפו מעליי. הרכנתי את ראשי וניערתי מעליי את אחיזתו. צעדתי קדימה – צעד ועוד אחד ועוד אחד עד שנעמדתי מול הדלת לחדר האחרון במסדרון – החדר שבו הייתה המשפחה שנותרה לי.

 

פתחתי את הדלת בזהירות. רעש המכונות קיבל את פניי. אחת האחיות הבחינה בי ועצרה במקומה, עיניה ננעצו בי כשבידה שקית עם חפצים, החפצים שלהם.

 

"א-את..." היא שאלה בקול נמוך. הנהנתי, רציתי לבקש ממנה שתשאיר אותי לבד, אבל לא הצלחתי להוציא מילה. היא כנראה הבינה ועל פניה הופיע מבט של חמלה. היא הנהנה בהבנה ולחשה לשתי האחיות הנוספות משהו שלא הצלחתי לשמוע. הן הנהנו ועזבו את החדר, כשאחת מהן נתנה לי את שקית החפצים שאחזה בידה מהרגע שבו נכנסתי לחדר.

 

זה מה שנשאר מהם? שקית פלסטיק אחת?

 

 המשכתי לעמוד שם במשך זמן רב, עד שגופי פיתח רצון משל עצמו ומשך אותי לעבר שתי המיטות שעמדו באמצע החדר והוסתרו מאחורי וילון אפור ודק.

 

לא הרגשתי שעצרתי את נשמתי, עד שהיא עזבה אותי בבת אחת והותירה אותי מעט מסוחררת. למרות העקשנות שלי לראות אותם עוד פעם אחת, מצאתי את עצמי נושפת בהקלה כשבמקום לראות את פניהם המוכרות ראיתי את הסדין הלבן שכיסה את גופותיהם מחוסרות החיים. אפשרתי לעצמי עוד רגע של חוסר ידיעה ואז בידיים רועדות משכתי את הסדין הלבן מטה.

 

"אלוהים." לא יכולתי לעצור את השתנקות האימה. מולי שכבו שני הגברים שהיו כל עולמי ולא הצלחתי לזהות אותם. פניהם היו מרוטשות, התחבושות שכיסו חלקים מגופם שכן הצלחתי לראות היו מוכתמות בדם ולא הצלחתי לעצור עוד את הדמעות. הן זלגו על לחיי, השאירו  אחריהן שובל עד לשפתיי הרועדות והותירו טעם מר בפי.

 

נעמדתי בין שתי המיטות והבטתי בדמויות. שלא הצלחתי לזהות. לא, אלה לא בני המשפחה שלי; זה לא אבא שלי וזה לא אחי הגדול. הדמויות המרוטשות האלה הן לא המשפחה שלי, זה לא יכול להיות.

 

"לא!" אחזתי בשקית הפלסטיק בכוח ובהתקף זעם הטחתי אותה בקיר. תכולתה התפזרה על רצפת בית החולים הקרה. "לא! לא! לא! זה לא יכול להיות! תתעוררו! תתעוררו!" הצרחות שלי משכו קהל ולפני שהבנתי מה קורה נכרכו סביבי זרועות חזקות. "הם לא יתעוררו, יסמין, אני מצטער." משכתי את גופי וניסיתי להשתחרר מאחיזתו של האדם הזר.

 

"לא," יללתי, כוחי נגמר ורגליי כשלו, רק גופו החזק של האיש המסתורי מנע ממני ליפול. "זה לא יכול להיות."

 

"אני מצטער."

 

אני לא יודעת כמה זמן התייפחתי על רצפת בית החולים, אבל כשנרגעתי, מאט לקח אותי הביתה והסביר לי שהמשטרה תדאג לכל סידורי ההלוויה ושאני לא צריכה לדאוג לדבר. הנהנתי, כי זה היה הדבר היחיד שיכולתי לעשות.

 

היומיים הבאים חלפו כהרף עין, רגע אחד עברתי על החפצים שלהם בבית, על התמונות של שלושתנו מחייכים וצוחקים וברגע שאחריו הייתי בבית הקברות כשהכומר הספיד אותם.

 

עמדתי בצילו של עץ האלון הזקן והבטתי בדממה כשאנשים מהתחנה עלו והספידו אותם, כל אחד בתורו. הם סיפרו על אומץ ליבם, על הנאמנות שלהם לתפקיד ולא יכולתי שלא לחוש בזעם המבעבע בתוכי כששמעתי אותם מדברים. התפקיד שלהם לקח אותם ממני. הם היו נאמנים למשטרה יותר משהיו נאמנים לי.

 

לקראת הסוף הכומר הביט בי, שאל ללא מילים אם שיניתי את דעתי וארצה לומר משהו. הנדתי בראשי לשלילה. הוא הנהן וסימן לגברים להוריד את שני ארונות העץ לאדמה. נשארתי נטועה במקומי גם כשכולם עשו את דרכם אליי כדי לנחם אותי וצפיתי בהם עוזבים עד שנותרתי לבד בבית הקברות. רק אז התקדמתי לעבר הקברים הטריים שהכילו בתוכם את המשפחה שלי.

 

הדמעות שחשבתי שאני לא מסוגלת לבכות עוד הוכיחו לי שאני טועה וזלגו על פניי. עיניי נמשכו למצבת האבן שעמדה גאה לצידם והזכירה לי באנוכיותה אובדן נוסף שחוויתי לפני עשר שנים.

 

לורן לווינסון – בת, אישה ואם אהובה, 2007-1962.

 

"אני לבד," לחשתי, והרוח נשאה את המילים.

 

 

 

 

 

1

 

 

 

שפשפתי את צווארי הכואב והסתכלתי במים הממלאים את האמבטיה. השתוקקתי להיכנס פנימה ולהניח למים החמים לעסות את שריריי הכואבים. מפלס המים עלה עוד ועוד עד שנפלטה מפי אנחת רווחה וסגרתי את הברזים, התחלתי להשיל את בגדיי כשהטלפון הנייד צלצל. גנחתי בתסכול, שלחתי מבט עצבני לעבר המכשיר הכסוף שנח על שולי הכיור ותהיתי אם זה יהיה נורא כל-כך להניח לשיחה לעבור לתא הקולי. לבסוף הודיתי בתבוסה שלי ועשיתי את דרכי לעבר הצלצול הבלתי פוסק. התסכול התחלף בשעשוע כשראיתי מי החצוף שהעז להפריע לי.

 

"כדאי מאוד שזה יהיה עניין של חיים ומוות." לא טרחתי אפילו לברך אותה לשלום ובתמורה זכיתי לצרחה.

 

"חצופה! ככה את מדברת לחברה הכי טובה שלך? תגידי תודה שאני מתקשרת כדי לוודא שאת עדיין בחיים."

 

צחקתי ונשענתי על השיש הקריר.

 

"ליליאן, אני בטוחה שאם מלאך המוות היה מחליט לקפוץ לביקור הוא היה עושה את זה בשעות נורמליות יותר ולא בשתים עשרה וחצי בלילה."

 

היא נאנחה. "את פשוט לא מעריכה אותי. זה העניין. יבוא יום שבו לא אהיה שלך עוד ואז תתגעגעי אליי."

 

גלגלתי את עיניי, אבל לא נלחמתי בחיוך שהופיע על פניי. "אז יש סיבה מיוחדת לכך שהתקשרת אליי בשעה כזאת?" לא הצלחתי להתאפק מלעקוץ אותה.

 

"להגנתי ייאמר שהשעה כאן היא רק אחת עשרה וחצי." צחקתי.

 

"ליליאן."

 

"בסדר, בסדר, אל תתעצבני. את יודעת שאין לי הרבה הזדמנויות לדבר איתך אז אני חייבת לנצל כל אחת ואחת."

 

הרגשתי אשמה כששמעתי את הטון הפגוע בקולה. "את צודקת, ליליאן, אני מצטערת. פשוט יש כל-כך הרבה עבודה בבר בזמן האחרון שאין לי זמן רב פנוי."

 

היא נחרה בבוז. "קשה לי להאמין שהוא כזה פופולארי."

 

"מה זה אמור להביע?!"

 

"את מנהלת בר בעיירה שכוחת אל בטקסס, יסמין. נראה לי שהבר שלך הוא היחיד שסוגר באחת בלילה בסופי השבוע."

 

"ככה אני בוחרת לנהל את הבר שלי, יש לך בעיה עם זה? גברת, אני תמיד שותה יותר מדי ומתעוררת עם הנגאובר מהסיוטים."

 

היא גיחכה בתגובה. "היי, אני רק אומרת את מה שאני חושבת, את לא צריכה להיעלב."

 

נאנחתי והעברתי יד בשערי הארוך. "ליליאן, מה הפואנטה של השיחה הנהדרת הזאת?"

 

הקו דמם לרגע עד שהיא אזרה אומץ לדבר. "אני מתגעגעת אלייך."

 

כל תחושת רוגז שאפפה אותי נעלמה כאילו לא הייתה קיימת. "גם אני מתגעגעת אלייך."

 

"מתי תבואי לבקר, יסמין?"

 

שתקתי והפניתי את גבי לעבר מי האמבטיה החמימים.

 

"אני כבר ביקרתי אותך, עכשיו תורך," לחשתי.

 

"ביקור אחד בשנתיים שבהן לא היית פה זה לא מספיק."

 

עצמתי עיניים ונשמתי עמוק לפני שעניתי, "אל תעשי לי את זה, ליליאן." התחינה השקטה בקולי הייתה ברורה לשתינו.

 

"עזבת באמצע הלילה בלי לומר מילה. מכרת את כל מה שהיה לך בשביל לקנות את הבר העלוב הזה וכל מה שקיבלתי ממך הייתה הודעה קולית בשלוש לפנות בוקר. בלי הסבר, בלי כלום." נאנחתי, חשבתי שכבר פתרנו הכול, אבל מסתבר שטעיתי. פקחתי את עיניי וההשתקפות שלי במראה החזירה לי מבט. עיניי הכחולות היו לחות מדמעות שלא הזלתי. "לא הייתה לי סיבה להישאר שם יותר."

 

"ומה אני?"

 

קיללתי בשקט כששמעתי את הרטט בקולה.

 

"את החברה הכי טובה שלי ובגלל זה את חייבת להבין שהייתי זקוקה להתחלה חדשה. לא יכולתי להישאר שם יותר, כל דבר הזכיר לי אותם, עמדתי להשתגע."

 

דממה הייתה הדבר היחיד ששמעתי מעבר לקו. "ליליאן, אני מצטערת, באמת מצטערת, אבל הייתי זקוקה לחיים חדשים ועכשיו יש לי אותם. אני סוף-סוף מאושרת, את לא יכולה להיות מאושרת בשבילי?"

 

היא נאנחה ובדמיוני יכולתי לראות את עיניה החומות והיפות נפוחות ואדומות מבכי.

 

"בטח שאני מאושרת בשבילך, אבל זה לא אומר שזה בסדר שאת לא באה לבקר אותי. אני רוצה לראות אותך פה בחצי השנה הקרובה או שאני נשבעת שאטוס לחור הנידח הזה שאת קוראת לו בית ואגרור אותך מהשערות."

 

צחקתי. "עשינו עסק, אני אדבר איתך מחר בבוקר, בסדר?"

 

"בסדר, לילה טוב," היא מלמלה ועניתי לה ב'לילה טוב' חלש משלי לפני שניתקתי את השיחה. השענתי את גופי על השיש הקר, עצמתי עיניים בחוזקה והתמקדתי בנשימות שלי – פנימה והחוצה – ניסיתי לסלק את הזיכרונות הרעים. כשהסתובבתי להביט באמבטיה שחיכתה לי, הופתעתי לגלות שהמים כבר הספיקו להתקרר. באנחת תבוסה שלפתי את הפקק והבטתי בהם מתנקזים לביוב.

 

"נראה שמקלחת זריזה תספיק להיום," לחשתי בזמן שסיימתי להשיל מעליי את הבגדים ונכנסתי למקלחון. גנחתי בכאב כשזרם המים החזק נפל בחוסר רחמים על גבי הכואב, אבל ברגע שראשי נחת על הכרית, נדדתי לעולם ללא חלומות.

 

 

 

קפצתי מהמיטה בבהלה, רגליי הסתבכו בסדין הארור וגרמו לי ליפול על הרצפה הקשה ולישבן שלי לבצע היכרות קרובה עם המרצפות הקרות. המשכתי לשבת בזמן שקולה הצעקני של סולנית להקת EVANECENCE הדהד מקירות החדר בליווי תופים וגיטרה חשמלית.

 

בהיתי באוויר בתדהמה עד שהבנתי שהמוזיקה בקעה מהטלפון שלי. זחלתי לעבר שידת העץ, כשהסדין עדיין כרוך סביב רגליי והמשיך להחזיק בהן כבנות ערובה. כשהגעתי אל הטלפון וראיתי את השם שהבהב על המסך, ידעתי שמישהו ימות היום.

 

"חתיכת מניאק!" צרחתי לתוך הטלפון והצחוק הגברי המתגלגל היה התשובה שקיבלתי.

 

"בוקר אור, בוס! אני מבין שאת לא אוהבת את הצלצול החדש שלך?"

 

"לך לעזאזל, ג'ארד, מתי עשית את זה ואיך? הצלצול שלי היה רגיל אתמול בלילה." זה זיכה אותי בעוד צחוק מתגלגל.

 

"הו, יסמין, יסמין התמימה והמאותגרת טכנולוגית שלי, את יכולה להתאים לכל אחד מאנשי הקשר שלך רינגטון מיוחד ואתמול החלפתי את שלי."

 

העפתי את הסדין מעליי כשאני מתנשפת בכעס. "יש לך מקום שמור בגיהינום, ג'ארד הייל. כיסא כבוד ליד השטן בכבודו ובעצמו."

 

הוא גיחך. "היי, במקום להעליב אותי את צריכה להודות לי, את תמיד מתקשה להתעורר בבוקר ובואי נודה שזה גרם לך להתעורר." הוא המשיך לגחך ורק עצבן אותי יותר.

 

"ארביץ לך חזק כל-כך שאפילו אלינור לא תזהה אותך," מלמלתי כשהתרוממתי מהרצפה ושפשפתי את ישבני הכואב.

 

"הו, את מבטיחה לי את זה כבר כמעט שנתיים ואני תמיד מתאכזב בסוף," הוא יילל ואני גלגלתי את עיניי.

 

"אתה סוטה, מה היא מוצאת בך, אלוהים יודע."

 

"טוב, טוב, אני עשיתי את עבודתי, אני מניח שאראה אותך עוד מעט."

 

"לטובתך האישית, אני מקווה שלא."

 

ושוב, התשובה היחידה שקיבלתי הייתה צחוק מתגלגל. ניתקתי את השיחה וזרקתי את המכשיר על המיטה. גררתי את עצמי לאמבטיה ובלי לחכות שהמים יתחממו השפרצתי על פניי מים קפואים שהעירו אותי מייד. צחצחתי שיניים, סירקתי את שערי ויצאתי מהאמבטיה הקטנה לעבר חדר השינה והיישר אל ארון הבגדים המבולגן.

 

לא חשבתי יותר מדי ושלפתי את מכנסי הג'ינס הראשונים שראיתי וחולצת טי-שירט אדומה ופשוטה. נעלתי את המגפיים השחורים ואספתי את שערי לקוקו מרושל. הבטתי במראה – הג'ינס המשופשף נצמד לגופי כמו עור שני. הקרעים המועטים חשפו את רגליי החיוורות והחולצה האדומה והרופפת הסתירה את צורת גופי מעיניים חטטניות. אבל היה זה שערי שגרם לי לחייך. תמיד אהבתי את השיער שלי, הצבע המשונה שלו גרם לי לבלוט בקהל. היה קשה לפספס את צבעו האדום שכמעט צרח: "אני פה, תסתכל עליי, עולם!" נשכתי את השפה ואחרי רגע של היסוס, שחררתי אותו מהגומייה והנחתי לו ליפול בגלים אדומים על כתפיי ולמסגר את פניי העגולות.

 

כשסיימתי להתארגן, לקחתי את התיק ויצאתי מהדירה.

 

"בוקר טוב." חיוכה הנעים של גברת אריקסון קיבל את פניי.

 

"בוקר טוב." חייכתי חזרה ויצאתי בזריזות למגרש החנייה.

 

נכנסתי לטנדר הישן שלי וניסיתי להתניע. כמו בכל בוקר, בפעם הראשונה המנוע השתעל ומייד נכבה, בפעם השנייה הוא חזר לחיים לשניות ספורות ואז נכבה שוב ורק בפעם השלישית הוא התניע . "אותו דבר כל בוקר, אה? אתה מתחיל לפתח לעצמך הרגלים." טפחתי על מוט ההילוכים בחיבה ואז פרצתי בצחוק. "אלוהים אדירים, אני מדברת לטנדר," לחשתי וניערתי את ראשי בחוסר אמון בעודי יוצאת מהחנייה.

 

חניתי מול מבנה הבטון הקטן וחייכתי בסיפוק כשראיתי שהאורות דולקים בפנים. ג'ארד הוא אולי קוץ בישבן, אבל הוא עובד חרוץ. טרקתי את דלת הטנדר החורקת ונכנסתי פנימה. צליל הפעמון מעל הדלת הודיע על נוכחותי ותוך שניות ג'ארד הופיע, החזה החטוב שלו חשוף ועל פניו חיוך שחצני.

 

נאנחתי והתעלמתי בהפגנתיות מהעובדה שהוא לא לבש חולצה. עיניי התמקדו בפניו, בשערו השחור הפרוע, בכמה שערות סוררות שנפלו על מצחו והסתירו את עיניו השחורות, בזקן התיש הטיפשי שהוא התעקש לגדל ומסגר את חיוכו הגאוותני.

 

"אני לא אלינור, אתה יודע. העובדה שאתה חצי עירום לא תמנע ממני מלחנוק אותך."

 

הוא צחק בתגובה, ניגב את ידיו המכוסות בשמן במטלית לבנה וזרק אותה הצידה.

 

"כדאי מאוד שתרים את זה אחר כך," הזהרתי, אבל הוא התעלם ממני והתקרב אליי. הבטתי בו מזווית העין והתקדמתי אל מאחורי הדלפק.

 

"אני במקומךָ הייתי עוצרת במקום."

 

"קדימה, בוס," הוא אמר בחיוך, "אל תגידי לי שאת עדיין כועסת על מה שקרה הבוקר."

 

שלחתי לעברו מבט מלוכלך. "אני אנקום בך על זה, רק חכה." ואז הוספתי, "תגיד, איפה אלינור?"

 

הוא משך בכתפיו ולפני שאמר עוד משהו, הפעמון צלצל שוב ובישר על הגעתו של אדם נוסף. "מישהו נשא את שמי לשווא?"

 

גלגלתי את עיניי. "כן, הבוסית שלך. מה התירוץ הפעם?" הרמתי גבה בתהייה ולא הסתרתי את החיוך. אם יש משהו שאלינור טובה בו זה תירוצים.

 

"זו לא אשמתי! הייתי בדרך לפה כשראיתי כלב בשולי הכביש, מובן שלא יכולתי להתעלם ממנו ולהמשיך לנסוע אז עצרתי בצד והתקדמתי אליו. אבל רק אז הבנתי שהכלב הוא בעצם כלבה שהמליטה. לא יכולתי פשוט להשאיר אותה שם חשופה לרכבים ולסכנה שתידרס אז לקחתי אותה לווטרינר ואז הייתי צריכה לחזור הביתה להחליף בגדים ו..."

 

הרמתי יד כדי לקטוע את רצף הדיבור שלה. "מספיק, פשוט תלבשי את הסינר ותתחילי לעבוד." היא הנהנה בשמחה וגרמה לגבר שלצידי לפרוץ בצחוק.

 

"אלוהים, בייב, אני חושב שכבר השתמשת בתירוץ הזה בעבר."

 

הבטנו בו בהפתעה ואלינור כיווצה את פניה בניסיון להיזכר.

 

"אוי, אתה צודק!" היא פנתה אליי שוב, חייכה ומשכה בכתפיה. "היו פקקים?" היא שאלה, ואני גנחתי בתסכול, דפקתי את ראשי על דלפק העץ.

 

"אני פשוט צריכה לפטר אתכם."

 

הם אפילו לא טרחו לענות לי וכל אחד פנה לעיסוקיו.

 

אחרי שטבעתי באומללות של עצמי מספיק זמן, הרמתי את ראשי והבטתי בחלל הקטן. ג'ארד היה עסוק בלפלרטט עם אלינור בזמן שהיא תמרנה בין הורדת הכיסאות וניקוי השולחנות לבין לפלרטט חזרה. חיוך עדין הופיע על פניי כשהסתכלתי עליהם, אם היה להם שכל הם היו מפסיקים לפלרטט ומתחילים לצאת.

 

אלינור לא הייתה הטיפוס של ג'ארד. הוא אהב בחורות בעלות מבנה גוף קטן, קימורים שופעים ושיער ארוך ובהיר ואילו אלינור הייתה גבוהה – לפחות מטר ושבעים, שערה הקצר והשחור מסגר את פניה העגולות, קעקועים רבים כיסו את ידיה והיא לא הייתה שופעת כלל. שלא כמו בובות הברבי שג'ארד אהב, אלינור לא נשארה חייבת. כל פעם שעקץ אותה היא עקצה חזרה ואפילו חזק יותר. יחד הם היו יום ולילה ולא הצליחו להעביר יותר מכמה דקות בלי להיכנס לוויכוח לוהט על נושא כזה או אחר ולמרות זאת, מעולם לא ראיתי את ג'ארד מחייך כפי שהוא מחייך עכשיו.

 

"אם תמשיכו להתמהמה, אוריד לכם מהשכר."

 

בתיאום מחריד הם חדלו לדבר וחזרו לעבוד, מלמלו משהו על כך שאני רודה בהם. לא עבר זמן רב והפעמון צלצל שנית. אנשים נכנסו לבר הקטן שלי והזמינו ארוחת בוקר שומנית שהכילה צ'יפס, המבורגר וקולה. כמעט התפתיתי לתת להם הרצאה על סתימת עורקים וכולסטרול גבוה ולסלק אותם מהמקום, אבל אז נזכרתי שהם קהל היעד שלי ואילולא הם הייתי פושטת רגל כבר לפני שנה. כאילו קרא את מחשבותיי, ג'ארד לחש לי באוזן: "להוסיף ארוחות לתפריט היה רעיון די טוב, אבל אני חייב להודות שלראות אותם אוכלים את כל זה בעשר בבוקר עושה לי בחילה."

 

"לא כולם פריקים של בריאות כמוך." עניתי והתעלמתי מכך שזה בדיוק מה שחשבתי לפני כמה שניות.

 

"היי, אם זו התוצאה של להיות פריק בריאות, אז אני גאה להיות כזה." הוא הרים את הגופייה האפורה שהכרחתי אותו ללבוש וחשף את הקוביות שלו בליווי חיוך גאה. גלגלתי עיניים ואלינור שבדיוק חזרה עם ההזמנה בידה, שרקה בהערכה. "לעזאזל, יסמין, למה את מכריחה אותו ללבוש חולצה?!"

 

"אתה," הצבעתי על ג'ארד, "תפסיק לחשוף את עצמך בבר שלי ואת תחזרי לעבודה." היא נאנחה באכזבה כשג'ארד עשה כדבריי. "אל תשכחו שהיום אתם מכשירים שני עובדים חדשים." הוא הנהן ואלינור לא הראתה סימן, ולו הקטן ביותר, שהיא שמעה שאמרתי משהו.

 

"אלינור!"

 

"אני לא מאמינה שאני צריכה לעשות בייביסיטר."

 

"אל תחשבי על זה כבייביסיטר, תתחשבי על זה כהזדמנות להתעלל באיזו ילדונת," ג'ארד הציע.

 

"לא! אתם לא הולכים להתייחס אליהם כמו לעבדים. אנחנו צריכים עזרה בערבים והם העזרה שתהיה לנו, אז כדאי מאוד שתתנהגו בהתאם."

 

הם הנהנו בדממה, אבל לא פספסתי את המבט שהם החליפו ביניהם.

 

שאלוהים יעזור לנשמות האומללות שיפלו לידיים שלהם.