טוב נגד רוח הצפון
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
טוב נגד רוח הצפון
מכר
מאות
עותקים
טוב נגד רוח הצפון
הוספה למועדפים
מכר
מאות
עותקים

טוב נגד רוח הצפון

5 כוכבים (4 דירוגים)
ספר דיגיטלי
ספר מודפס
שליחת ספר דיגיטלי כמתנה
הוספה למועדפים

עוד על הספר

תקציר

האם הודעת מייל שנשלחה בטעות יכולה לטלטל חיים שלמים? "כשאני רואה מייל ממך בתיבה, הלב שלי הולם. כך זה היום, כך היה אתמול, כך היה לפני שבעה חודשים", כותב ליאו לייקה לאמי רוטנר בעיצומו של הקשר ביניהם, שהחל בטעות קטנה בכתובת. הציפייה ההדדית למצוא הודעה חדשה בתיבה הופכת בהדרגה למרכז הוויתם של השניים, אבל לרגשותיהם אסור לקבל ביטוי בעולם שבחוץ. טוב נגד רוח הצפון הוא רומן מכתבים עכשווי, סיפור אהבה כובש שמעיד כי גם בעידן התקשורת אפשר להתאהב בזכות המילה הכתובה. אמי וליאו כותבים זה לזה הודעות חכמות, מצחיקות, מרגשות ומכאיבות, ומתקרבים זה לזה באופן שאולי לא ייתכן במפגש פנים אל פנים. דניאל גלטאואר, שנולד בווינה ב-1960, הוא עיתונאי וסופר. טוב נגד רוח הצפון, ספרו הראשון הרואה אור בעברית, מתורגם ל-35 שפות. ספר ההמשך, "כל שבעת הגלים", יראה גם הוא אור בכתר. "אחד הדיאלוגים המקסימים והמבריקים על אהבה בספרות העכשווית" - דר שפיגל.

פרק ראשון

 

15 בינואר
הנושא: ביטול
אני מבקשת לבטל את המינוי שלי. אפשר לבטל כך? בברכה, א׳ רוֹטְנֶר.

כעבור 18 ימים
הנושא: ביטול
אני רוצה לבטל את המינוי שלי. אפשר לעשות את זה במייל?
אני מבקשת תשובה מהירה.
בברכה, א׳ רוטנר.

כעבור 33 ימים
הנושא: ביטול
גבירות ואדונים מכובדים מאוד מהוצאת ״Like״. אם התעלמותכם העקשנית מן הניסיונות שלי לבטל את המינוי שלי נועדה להיפטר מגיליונות עודפים של המגזין שלכם, שרמתו למרבה הצער הולכת ומידרדרת, הריני להודיעכם לצערי: לא אשלם עוד!
בברכה, א׳ רוטנר.

כעבור שמונה דקות
תשובה:
הגעת אלי בטעות. זו כתובת פרטית. הכתובת היא: woerter@leike.com. את רוצה את: woerter@like.com. את השלישית שרוצה לבטל אצלי. נראה שהמגזין באמת הידרדר מאוד.

כעבור חמש דקות
Re:
אוי, סליחה! ותודה על ההבהרה. בברכה, א״ר

כעבור תשעה חודשים
בלי נושא
חג מולד שמח ושנה טובה מאחלת אֶמִי רוטנר.

כעבור שתי דקות
תשובה:
אֶמי רוטנר היקרה, אנחנו מכירים זה את זה עוד פחות מבכלל־לא. בכל זאת אני מודה לך על דואר ההמונים הלבבי והממש מקורי! עלייך לדעת: אני אוהב דואר המונים שנועד להמון שאינני שייך לו. בבר׳ לֵיאוֹ לַייקֶה.

כעבור 18 דקות
Re:
סליחה על ההטרדה, מר בבר׳ לייקה. נכנסת בטעות לרשימת הלקוחות שלי כי לפני כמה חודשים רציתי לבטל מינוי והגעתי בטעות אל כתובת המייל שלך. אני מוחקת אותה מיד.
נ״ב: אם עולה בדעתך ניסוח מקורי יותר לאיחולי חג מולד שמח ושנה טובה מאשר ״חג מולד שמח ושנה טובה״, אשמח אם תכתוב לי. עד אז: חג מולד שמח ושנה טובה! א׳ רוטנר.

כעבור שש דקות
תשובה:
אני מאחל לך חג נעים ואני מקווה בשמחה שהשנה הבאה תהיה אחת משמונים השנים הכי טובות שלך. ואם תהיי מנויה בתוך כך על ימים רעים, אל תהססי לבטל אותם אצלי - בטעות. ליאו לייקה.

כעבור שלוש דקות
Re:
מרשים מאוד! בב׳ א״ר

כעבור 38 ימים
הנושא: אף לא אירו אחד!
הנהלת ״Like״ היקרה, נפרדתי מן המגזין שלכם שלוש פעמים בכתב ופעמיים בטלפון (דיברתי עם אישה, גברת האן שמה). אם תמשיכו בכל זאת לשלוח לי גיליונות שלו, אראה בכך משהו שאתם עושים להנאתכם הפרטית. את שובר התשלום על סך 186 אירו שצירפתם אשמור כמזכרת, כדי שאזכר ב״Like״ גם כשאחדל סוף־סוף לקבל אותו. רק, אנא, שלא יהיו לכם ציפיות, אני לא אשלם ולו אירו אחד. בכבוד רב, א׳ רוטנר.

כעבור שעתיים
תשובה:
גברת רוטנר היקרה, את עושה את זה בכוונה? או אולי יש לך מינוי על ימים רעים? בבר׳, ליאו לייקה.

כעבור 15 דקות
Re:
מר לייקה היקר, עכשיו אני באמת נבוכה. למרבה הצער אני סובלת מטעות ״Ei״ כרונית, כלומר, מקלידה ״E״ לפני ״I״. כשאני מקלידה מהר ואני צריכה להקליד ״I״ שוב ושוב קורה לי ש״E״ מתגנבת פנימה לפני ה״I״. קצות שתי האמות שלי נלחמות על המקלדת, השמאלית רוצה תמיד להיות מהירה מן הימנית. אני שמאלית מלידה, יש לציין, ובבית הספר הכריחו אותי לכתוב ביד ימין. היד השמאלית לא סלחה לי על כך עד היום. היא תמיד דוחפת בכיפתה ״E״ לפני שהימנית מספיקה להקליד ״I״. סלח לי על ההטרדה. זה לא יקרה (כנראה) שוב. שיהיה לך ערב נעים. א׳ רוטנר.

כעבור ארבע דקות
תשובה:
גברת רוטנר היקרה, אני יכול לשאול אותך שאלה? והנה עוד אחת: כמה זמן לקח לך לכתוב את המייל שבו את מסבירה את שגיאת ה״׳Ei״ שלך? בבר׳, ליאו לייקה.

כעבור שלוש דקות
Re:
שתי שאלות אליך: כמה לפי הערכתך? ולמה אתה שואל?

כעבור שמונה דקות
תשובה:
אני מעריך שלא נדרשו לך יותר מעשרים שניות. אם כך, ברכותַי: הצלחת לכתוב מסר מושלם בזמן קצר ביותר. גם העלית חיוך על שפתותי. אני בטוח ששום דבר ושום אדם מלבדך לא יצליחו בכך הערב. אשר לשאלתך השנייה, מדוע אני שואל: במסגרת מקצועי אני עוסק כעת, בין השאר, בשפת המיילים. ולפיכך, אני חוזר על השאלה: לא יותר מעשרים שניות, אני צודק?

כעבור שלוש דקות
Re:
מה אתה אומר! אז אתה מתעסק, מקצועית, במיילים. נשמע מרתק. נו, כעת אני מרגישה קצת כמו מושא מחקר. לא חשוב. יש לך בעצם אתר בית? אם לא, אתה רוצה אתר? אם כן, אתה רוצה לשפר אותו? כי זה המקצוע שלי, בניית אתרי בית (עד עכשיו נדרשו לי בדיוק עשר שניות, על השעון, אבל זו הייתה שיחת עבודה, זה תמיד מהיר).
אשר למייל הבנאלי שלי בעניין הטעות של ״E״־לפני־״I״, ההערכה שלך הייתה, לצערי, שגויה מאוד. הכתיבה שלו גזלה מחיי לפחות שלוש דקות. ובכלל, בשביל מה זה היה טוב. אבל יש בכל זאת משהו שמעניין אותי: איך הגעת להערכה שלקח לי רק עשרים שניות לכתוב את המייל של טעות ״E״־לפני־״I״ שלי? ולפני שאני מניחה לך אחת ולתמיד (אלא אם כן תשלח לי הוצאת ״Like״ עוד שובר תשלום) יש עוד משהו שמעניין אותי. כתבת: ״אני יכול לשאול אותך שאלה? והנה עוד אחת: כמה זמן לקח וכו׳...?״ בעניין זה יש לי שתי שאלות. ראשית: כמה זמן נדרש לך החידוד הזה? שנית: זה ההומור שלך?

כעבור שעה וחצי
תשובה:
גברת רוטנר הלא־מוכרת היקרה, אשיב לך מחר. אני מכבה כעת את המחשב שלי. ערב טוב, לילה טוב, וכו׳. ליאו לייקה.

כעבור ארבעה ימים
הנושא: שאלות פתוחות
גברת רוטנר היקרה, סלחי לי שאני עונה רק עכשיו, העניינים אצלי קצת סוערים כעת. רצית לדעת איך זה שהערכתי, בטעות, שלקח לך רק עשרים שניות לכתוב את ההבהרות שלך בעניין טעות ה״Ei״. ובכן, המיילים שלך נקראים כאילו נכתבו ב״בשצף־קצף״, אם מותר לי לומר כך. הייתי מוכן להישבע שאת זריזת לשון וגם זריזת כתיבה, אדם תוסס, שהתנהלות חיי היום־יום לעולם אינה מהירה דיה בשבילו. כשאני קורא את המיילים שלך, אני לא מבחין בהם בהפסקות. בנימה ובקצב שלהם הם נשמעים לי קצרי רוח, קצרי נשימה, מלאי אנרגיה, חפוזים, ואפילו, כן, אפילו נרגשים משהו. מישהו עם לחץ דם נמוך לא כותב כמוך. נראה לי שהמחשבות הספונטניות שלך זורמות אל הטקסט בלי כל מעצור. ובתוך כך, אפשר להבחין בכתיבה שלך בשימוש בוטח בשפה, בהתנהלות מילולית מיומנת ושנונה. אבל אם את אומרת שנדרשו לך יותר משלוש דקות כדי לכתוב את מייל ה״Ei״ שלך, הרי שציירתי לי, כנראה, תמונה לא נכונה שלך.
לצערי, שאלת אותי על ההומור שלי. זה פרק עצוב. כדי שלאדם יהיה הומור הוא צריך להיות מסוגל לצחוק, ולו מעט, גם על עצמו. אם לומר בכנות, אני לא מצליח למצוא אצלי כעת שום דבר שאפשר לצחוק עליו, אני חש עצמי נטול כל צחוק. כשאני מביט לאחור על הימים והשבועות שחלפו, עובר לי החשק לצחוק. אבל זה הסיפור האישי שלי ואין לו שום קשר לענייננו. תודה על כל פנים על הסגנון המרענן שלך. היה נעים מאוד לשוחח איתך. אני חושב שהשאלות נענו, לטוב או לרע. אם תיקלעי שוב בטעות לכתובת שלי, אשמח מאוד. אני מבקש רק שתבטלי סוף־סוף את המינוי שלך על המגזין, זה נעשה די מעצבן. או שמא אעשה זאת אני? ברכות לבביות, ליאו לייקה.

כעבור 40 דקות
Re:
מר לייקה היקר, אני רוצה להתוודות על משהו: לא נזקקתי, למען האמת, ליותר מעשרים שניות לכתיבת המייל ״E״־לפני־״I״ שלי. פשוט התרגזתי על כך שאתה חושב שאני משרבטת מיילים סתם בלי מחשבה. אתה צודק אמנם, אך לא הייתה לך הזכות לדעת את זה מראש. נו טוב, גם אם אין לך (ברגע זה) הומור, ברור שאתה מתמצא לא רע במיילים. הרשים אותי איך הצלחת לקלוט אותי כך, ספונטנית! אתה פרופסור לגרמניסטיקה? ברכות לבביות, אֶמי ״התזזיתית״ רוטנר.

כעבור 18 ימים
הנושא: שלום
שלום מר לייקה. רציתי רק לומר לך שהחבר׳ה שם ב״Like״ הפסיקו לשלוח לי את החוברות שלהם. יש לך יד בדבר? אגב, יהיה נחמד אם תכתוב לי לפעמים. אני עדיין לא יודעת למשל אם אתה פרופסור. גוגל על כל פנים לא מכיר אותך, או שהוא מצליח יפה להסתיר אותך. ואיך ההומור שלך, השתפר? בכל מקרה, כעת פאשינג, ובקרנבל החורף הזה אין לך למעשה כל סיכוי להתחרות. ברכות לבביות. אמי רוטנר.

כעבור שעתיים
תשובה:
גברת רוטנר היקרה, יפה שאת כותבת לי, כבר התגעגעתי אלייך. כמעט עשיתי לי מינוי ל״Like״ (זהירות, הומור בחיתוליו!). באמת חיפשת אותי בגוגל? ממש מחניף לי. זה שאת מעלה בדעתך אפשרות שאני ״פרופסור״ מוצא חן בעינַי הרבה פחות, אם להודות על האמת. את חושבת שאני איזה תרח זקן, מה? נוקשה, קפדן, אחד שיודע הכול יותר טוב. אני לא מתכוון לצאת מגדרי כדי להוכיח לך את ההפך, זה יהיה מביך. אני כותב כיום, ככל הנראה, בסגנון מבוגר לגילי. והחשד שלי: את כותבת בסגנון צעיר לגילך. אגב, אני יועץ תקשורת ואסיסטנט באוניברסיטה, לפסיכולוגיה של השפה. אנחנו עובדים כעת על מחקר בנושא ההשפעה של המייל על דרכי השימוש בשפה וגם - וזה החלק היותר מעניין מהותית - על המייל כאמצעי להעברת רגשות. לכן יש לי נטייה להשתמש בז׳רגון המקצועי. בעתיד אשתדל להימנע מכך, אני מבטיח לך.
אז תיהני מקרנבל החורף! אם התרשמתי ממך נכון, צברת לך בוודאי מלאי נאה של אַפּים מקרטון וצפצפות (-:
כל טוב, ליאו לייקה.

כעבור 22 דקות.
Re:
מר פסיכולוג־שפה יקר, כעת אני אבחן אותך: איזה מן המשפטים שקיבלתי זה עתה ממך היה לדעתך הכי מעניין בעינַי, מעניין עד כדי כך שהייתי חייבת לשאול אותך מיד עליו משהו (לולא בחנתי אותך קודם לכן)?
והנה עוד טיפ טוב אחד בנוגע להומור שלך: את המשפט שלך ״כמעט עשיתי לי מינוי ל׳Like׳״ פירשתי כסיבה לתקווה! עם ההערה הנוספת שלך (״זהירות, הומור בחיתוליו!״) קלקלת למרבה הצער הכול: להשמיט וזהו! וגם העניין עם האפים מקרטון והצפצפות שעשע אותי. יש לנו, לשנינו, כך נראה, אותו אי־הומור. אבל אתה יכול להיות סמוך ובטוח שאבחין באירוניה שלך, אין צורך בסמיילי! כל טוב, ממש כיף לקשקש איתך. אמי רוטנר.

כעבור עשר דקות
תשובה:
אמי רוטנר היקרה, תודה על הטיפים בנושא ההומור. בסוף עוד תעשי ממני איש מצחיק. ועוד יותר אני מודה לך על המבחן! הוא נותן לי הזדמנות להראות לך שבכל זאת אינני (עדיין) הטיפוס של ה״פרופסור הנפוח״. לו הייתי, הייתי מניח שהמשפט שהכי עניין אותך הוא: ״אנחנו עובדים כעת על מחקר... על המייל כאמצעי להעברת רגשות״. אבל אני בטוח שהמשפט שהכי מעניין אותך הוא: ״והחשד שלי: את כותבת בסגנון צעיר לגילך״. זה מעלה מצדך את השאלה: ממה הוא מסיק את זה? וההמשך: בעצם, בת כמה הוא חושב שאני? אני צודק?

כעבור שמונה דקות
Re:
ליאו לייקה, אתה ממש שד־משחת!!! זהו. וכעת, הצג טיעונים מבוססים להסביר לי מדוע אני חייבת להיות מבוגרת מכפי שאני כותבת. או, ליתר דיוק: מה גיל הכתיבה שלי? בת כמה אני? מדוע? - לאחר שתמלא את המטלה הזאת בהצלחה, תנחש מה מידת הנעליים שלי. כל טוב, אמי. ממש כיף להתכתב איתך.

כעבור 45 דקות
תשובה:
את כותבת כמו מישהי בת שלושים. אבל את בערך בת ארבעים, נאמר: ארבעים ושתיים. איך אני מגיע לזה? - בת שלושים אינה קוראת דרך קבע ״Like״. גילן הממוצע של מנויות ״Like״ הוא בסביבות החמישים. את צעירה יותר כי מבחינה מקצועית את עוסקת בבניית אתרים באינטרנט, אי לכך, היית יכולה להיות בת שלושים ואפילו פחות. עם זאת, בת שלושים אינה שולחת מייל־המונים ללקוחות שלה, לאחל להם ״חג מולד שמח ושנה טובה״. ולבסוף: שמך אֶמי, כלומר אֶמָה. אני מכיר שלוש נשים שזה שמן, כולן עברו את גיל הארבעים. בנות שלושים אינן נקראות אמה. רק מי שעוד לא מלאו לה עשרים עשויה להיקרא שוב אמה, אבל את עברת את הגיל הזה, שאם לא כן, היית משתמשת במילים כמו ״קוּל״, ״מגניב״, ״מדליק״, ״כאילו״, ״כבד״ וכיוצא באלה. חוץ מזה, לא היית מקפידה על סימני הפיסוק ולא היית כותבת משפטים שלמים. ובכלל, לא היית טורחת להתכתב עם מי שהוא אולי פרופסור, איש חסר הומור, ולהתעניין בשאלה בת כמה את להערכתו. ועוד בעניין ״אמי״: מי ששמה הוא אמה והיא כותבת בסגנון צעיר לגילה, משום שהיא מרגישה - למשל - ממש צעירה לגילה, אינה קוראת לעצמה אמה אלא אמי. מסקנה, אמי רוטנר היקרה: את כותבת כמו בת שלושים, את בת ארבעים ושתיים. אני צודק? מידת הנעליים שלך 36. את נמוכה, עדינה ותזזיתית והשערות שלך קצרות וכהות. ואת מדברת בשצף־קצף. אני צודק? ערב טוב, ליאו לייקה.

למחרת היום
הנושא: ???
גברת רוטנר היקרה, נעלבת? תשמעי, הרי אינני מכיר אותך. איך אני יכול לדעת בת כמה את? אולי את בת עשרים, אולי בת שישים. אולי קומתך 1.90 ואת שוקלת 100 קילו. אולי מידת הנעליים שלך 46 - ולכן יש לך רק שלושה זוגות נעליים, עשויות לפי מידה. כדי לממן זוג רביעי נאלצת לבטל את המינוי על ״Like״ ולטפח את הקשר עם הלקוחות שלך באיחולי חג מולד שמח. אז אני מבקש, אל תכעסי. ההערכה שעשעה אותי, שרטטתי לי בקווים כלליים תמונה שלך וניסיתי להעביר לך אותה בדיוק מוגזם. באמת לא רציתי לדרוך לך על יבלות. ברכות לבביות, ליאו לייקה.

כעבור שעתיים
Re:
״פרופסור״ יקר, ההומור שלך מוצא חן בעינַי, הוא רחוק רק חצי טון מן הרצינות הכרונית ולכן הוא נשמע מעורפל במיוחד! אכתוב לך מחר. המחשבה משמחת אותי! אמי.

כעבור שבע דקות
תשובה:
תודה! כעת אני יכול ללכת לישון בראש שקט. ליאו.

למחרת היום
הנושא: לדרוך על יבלות.
ליאו היקר, על ה״לייקה״ אני מוותרת מעתה והלאה. אתה, מצדך, יכול להשמיט את ה״רוטנר״. נהניתי מאוד מן המיילים שלך אתמול, קראתי אותם כמה פעמים. אני רוצה לחלוק לך מחמאה. מרתק בעינַי שאתה מסוגל לעסוק כך באדם שאינך מכיר כלל, שמעולם לא ראית ושגם לעולם, כנראה, לא תראה, אדם שאינך יכול לצפות ממנו למשהו, אינך יכול לדעת אם ישיב לך משהו מתקבל על הדעת. זה לא אופייני לגברים ואני מעריכה את הדבר הזה אצלך. רציתי להקדים ולומר לך את זה אחת ולתמיד. זהו, וכעת כמה נקודות:
1.) יש לך הפרעה חמורה בעניין איחולי־חג־מולד־שמח־במייל־המונים! מאיפה הבאת אותה? נראה כי אתה נפגע עד עמקי נפשך כשאומרים ״חג מולד שמח ושנה טובה״. טוב, אני מבטיחה שלעולם, לעולם, לא אגיד את זה שוב! חוץ מזה, מפליא בעינַי שאתה מתיימר לקבוע את גילו של אדם על סמך ״חג מולד שמח ושנה טובה״. לו הייתי אומרת ״חג מולד שמח ושנה חדשה מאושרת״ הייתי צעירה בעשר שנים?
2.) מצטערת, ליאו־פסיכולוג־שפה יקר, אבל ההנחה שאישה לא יכולה להיות בת פחות מעשרים אם אינה אומרת ״קוּל״, ״מדליק״ ו״כבד״ נראית לי מנותקת משהו מן המציאות. שלא תחשוב שאני עושה כמיטב יכולתי לכתוב כך כדי שתחשוב שאני בת פחות מעשרים. אבל אפשר באמת לדעת?
3.) אני כותבת כמו בת שלושים, כך אתה אומר. אבל בת שלושים לא קוראת ״Like״, כך אתה אומר. אשמח להסביר לך: את המינוי על ״Like״ עשיתי לאימא שלי. מה תגיד כעת? שאני צעירה מכפי שאני כותבת?
4.) אניח לך להתמודד לבדך עם שאלת היסוד הזאת. לצערי, אני צריכה ללכת כעת (לימודי הכנה לטקס הבגרות בכנסייה? קורס ריקוד? מכון לבניית ציפורניים? מפגש קפה של אחר צהריים? בחר לך מה שמתאים לך).
שיהיה לך יום נעים, ליאו! אמי.

כעבור שלוש דקות
Re:
נזכרתי, יש עוד משהו שאני רוצה להגיד לך: בעניין מידת הנעליים. היית ממש קרוב. מידת הנעליים שלי היא 37 (אבל אתה לא צריך לקנות לי נעליים, יש לי מספיק).

כעבור שלושה ימים
הנושא: משהו חסר
ליאו היקר, כשאתה לא כותב לי במשך שלושה ימים אני חשה שני דברים: 1.) זה מפליא אותי. 2.) משהו חסר לי. שניהם לא נעימים. עשה משהו! אמי

למחרת היום
הנושא: נשלח סוף־סוף!
אמי היקרה, להגנתי אני מצהיר: כתבתי לך מדי יום ביומו, אבל לא שלחתי את המיילים. להפך: מחקתי אותם, את כולם. כי בדו־שיח בינינו הגעתי, עלי להודות, לנקודה רגישה. את, אותה אמי שמידת נעליה 37, מתחילה לעניין אותי לאט־לאט יותר ממה שהולם את המסגרת שבה אני מדבר איתך. ואם היא, אותה אמי שמידת נעליה 37, קובעת מראש: ״לעולם, כנראה, לא נתראה,״ הרי שהיא צודקת לגמרי כמובן ואני שותף לדעתה. נבון מאוד־מאוד בעינַי ששנינו יוצאים מנקודת ההנחה שלא תתקיים בינינו פגישה. זאת משום שאינני רוצה שאופי השיחה שלנו פה יידרדר לרמה של מודעוֹת אישיות והתקשקשויות בחדרי צ׳טים.
זהו, ואת המייל הזה אני שולח סוף־סוף כדי שאת, אותה אמי־מידת־נעליים־37, תמצא לפחות משהו ממני בתיבת הדואל שלה (הטקסט לא מרגש, אני יודע, והוא גם רק חלק זעיר ממה שרציתי לכתוב לך). כל טוב, ליאו.

כעבור 23 דקות
Re:
ככה. אז אותו ליאו פסיכולוג־שפה לא רוצה, אם כן, לדעת, איך אותה אמי־מידת־נעליים־37 נראית? אני לא מאמינה לך, ליאו! כל גבר רוצה לדעת איך נראית כל אישה שאיתה הוא מדבר בלי לדעת איך היא נראית. הוא רוצה אפילו לדעת מהר ככל האפשר איך היא נראית. כי אחר כך יֵדע אם הוא רוצה להמשיך לדבר איתה או לא. נכון או לא? מכל הלב, אותה־אמי־מידה־37.

כעבור שמונה דקות
תשובה:
הפעם שפכת, לא כתבת, אני צודק? אני לא צריך לדעת איך את נראית אם את שולחת לי תשובות כאלה, אמי. גם כך אני רואה אותך לנגד עינַי. ולשם כך אני אפילו לא צריך להיות מישהו שמתעסק בפסיכולוגיה של השפה. ליאו.

כעבור 21 דקות
Re:
אתה טועה, מר ליאו. זה נכתב בנחת. היית צריך לראות אותי כשאני שופכת. אגב, יש לך נטייה עקרונית לא לענות על השאלות שלי, אני צודקת? (איך בעצם אתה נראה כשאתה שואל ״אני צודק?״) אבל כעת אני רוצה לחזור אל המייל שהפרחת אלי הבוקר. שום דבר לא מתאים לכלום. אני קובעת:
1.) אתה כותב לי מיילים ולא שולח אותם.
2.) לאט־לאט אתה מתחיל להתעניין בי יותר ממה שהולם את ״מסגרת השיחה שלנו״. מה זה צריך להיות? האם אין מסגרת השיחה שלנו מסתכמת אך ורק בעניין ההדדי של כל אחד מאיתנו באדם זר לו לחלוטין?
3.) בעיניך נבון מאוד - לא, נבון מאוד־מאוד אפילו - שלעולם לא ניפגש. אני מקנאת בך על ההסתמכות הנלהבת שלך על התבונה!
4.) אתה לא רוצה התקשקשות של חדר צ׳טים. מה כן? על מה נשוחח כדי שלא תתעניין בי לאט־לאט יותר ממה שהולם את ה״מסגרת״?
5.) ולמקרה, שאינו בלתי סביר כלל וכלל, שלא תענה על השאלות שהצגתי לך זה עתה: אמרת שמה שכתבת אינו אלא חלק זעיר ממה שרצית לכתוב לי. כתוב לי את כל השאר, אל תהסס. אני שמחה על כל שורה! כי אני שמחה לקרוא את מה שאתה כותב, ליאו היקר. אמי.

כעבור חמש דקות
תשובה:
אם את לא יכולה לכתוב 1.) 2.) 3.) וכן הלאה, הרי שאין זו את, אני צודק? המשך מחר. ערב נעים. ליאו.

למחרת היום
בלי נושא
אמי היקרה, שמת לב לכך שאיננו יודעים דבר זה על זה? אנחנו יוצרים לנו יצירי דמיון וירטואליים, מעצבים לנו תמונות מדומיינות זה של זה. אנחנו מציגים שאלות שקסמן בכך שלא ייענו. כן, אנחנו נהנים לעורר זה את סקרנותו של זה, לדרבן ולעורר אותה עוד ועוד בהימנעות מוחלטת מסיפוקה. אנחנו מנסים לקרוא בין השורות, בין המילים, עוד מעט אפילו בין האותיות. אנחנו מתאמצים נואשות לדלות פרטים נכונים זה על זה. ובה בעת אנחנו מקפידים שלא לגלות חס וחלילה משהו משמעותי על עצמנו. מה פירוש ״משהו משמעותי״? - שום דבר, עוד לא סיפרנו שום דבר על חיינו, לא סיפרנו דבר על חיי היום־יום שלנו, על מה שעשוי להיות חשוב לנו.
אנחנו מְתַקשרים בחלל הריק. התוודינו בנימוס על העשייה המקצועית שלנו. את תעצבי לי, תיאורטית, אתר אינטרנט יפה, אני אשרטט לך, מצדי, פסיכוגרמה מעשית (גרועה) של שפה. זה הכול. אנחנו יודעים, על סמך מגזין עירוני עלוב כלשהו, ששנינו גרים באותה עיר גדולה. ומה חוץ מזה? לא כלום. אין סביבנו אנשים אחרים. אנחנו לא גרים במקום כלשהו. אין לנו גיל. אין לנו פנים. אנחנו לא מבחינים בין לילה ליום. אנחנו לא חיים בזמן. כל מה שיש לנו זה הצגים שלנו, כל אחד לעצמו, נסתר, ויש לנו תחביב משותף: כל אחד מאיתנו מגלה עניין רב באחר, אדם זר לו לגמרי. בראוו!
אשר לי - והנה אני מגיע אל הווידוי שלי - אני מתעניין בך בטירוף, אמי היקרה! אמנם איני יודע מדוע, אך אני יודע שיש לכך הצדקה מרשימה. אני יודע גם עד כמה מגוחכת ההתעניינות הזאת. היא לעולם לא תעמוד במבחן של מפגש, לא חשוב איך את נראית, מה גילך, כמה מקֶסֶם המייל הרב שלך תצליחי להביא עמך לפגישה כלשהי, ומה מהומור השפה הכתובה שלך מצוי במיתרי קולך, באישוני עינייך, בזוויות פיך ובנחירי אפך. אותה ״התעניינות מטורפת״ ניזונה, כך אני חושד, אך ורק מתיבת הדואל. כל ניסיון לחלץ אותה משם יסתיים, אני חושב, בכישלון צורב.
וכעת לשאלת המפתח שלי, אמי היקרה: את עדיין רוצה שאמשיך לכתוב לך מיילים? (אשמח מאוד־מאוד לקבל הפעם תשובה ברורה.) כל טוב! כל טוב לך, ליאו.

כעבור 21 דקות
Re:
ליאו היקר, הפעם כתבת הרבה במכה אחת! יש לך הפסקות ארוכות במשך היום, מה? או שמא זה נחשב לעבודה? משלמים לך על כך שעות נוספות? אתה יכול לקבל פטור ממס? אני יודעת שיש לי לשון חדה, אבל רק בכתיבה. ורק כשאני חסרת ביטחון. ליאו, אתה מערער לי את הביטחון. דבר אחד בטוח: כן, אני רוצה שתמשיך לכתוב לי מיילים, אם זה לא אכפת לך. ואם זה לא די ברור, אגיד שוב: כן, אני רוצה!!! מיילים מליאו! מיילים מליאו! מיילים מליאו. בבקשה! אני מכורה למיילים של ליאו!
וכעת אתה חייב, חייב לגלות לי מדוע יש לך, אמנם לא סיבה, אבל יש לך ״הצדקה מרשימה״ להתעניין בי. אני לא מבינה מדוע, אבל זה נשמע לי מרתק. כל טוב, כל טוב ועוד ״כל״ אחד. אמי (נ״ב: המייל שלך היה מעולה! חסר הומור לחלוטין, אבל ממש מעולה!)

כעבור יומיים
הנושא: חג מולד שמח
יודעת מה, אמי היקרה, אני מפר את המנהג שלנו והיום אספר לך משהו על החיים שלי. שמה היה מַרלֶנֶה. לפני שלושה חודשים עוד הייתי כותב: שמה מרלנה. היום, זה היה שמה. אחרי חמש שנות הווה בלי עתיד מצאתי סוף־סוף את דרכי אל העבר המשותף. אחסוך לך את הפרטים של הקשר שלנו. היפה ביותר בו היה תמיד ההתחלה מחדש. שנינו אהבנו להתחיל מחדש, אהבנו עד כדי כך שעשינו את זה כל כמה חודשים. בכל פעם היינו ״האהבה הגדולה של חיינו״, אבל מעולם לא כשהיינו יחד, אלא דווקא כשהשתדלנו למצוא שוב את הדרך לחזור זה אל זה.
נו, ובסתיו זה קרה סוף־סוף: היה לה מישהו אחר, מישהו שאיתו יכלה לתאר לעצמה לא רק להיקלע זה לחברת זה, אלא גם להיות יחד זה עם זה (אף על פי שהוא טייס בחברת תעופה ספרדית, אז מה). ברגע שגיליתי את זה הייתי פתאום בטוח לגמרי שמרלנה היא ״האישה של חיי״ ושעלי לעשות כל מה שאני יכול כדי לא לאבדה לנצח.
במשך שבועות עשיתי הכול ועוד קצת (גם כאן מוטב שאחסוך לך את הפרטים). ואכן, היא הייתה קרובה לתת לי, ובכך לשנינו, את ההזדמנות האחרונה בהחלט: חג מולד בפריז. התכוונתי - תצחקי עלי, תצחקי לך, אמי - להציע לה שם נישואין, חמור גרם שכמותי. היא חיכתה רק לטיסת החזור של ה״ספרדי״ כדי לומר לו את כל האמת עלי ועל פריז, היא אמרה שהיא חייבת לו את זה. הרגשתי אי־נוחות, מה פירוש ״אי־נוחות״, היה לי מטוס אירבוס ספרדי בבטן כשחשבתי על מרלנה ועל הטייס הספרדי הזה. זה היה ב־19 בדצמבר.
באותו אחר צהריים קיבלתי - לא, זו אפילו לא הייתה שיחת טלפון - קיבלתי מייל קטסטרופלי: ״ליאו, זה לא הולך, אני לא יכולה, פריז תהיה רק עוד שקר אחד, לא יותר. אנא, סלח לי!״ או משהו כזה (לא, לא משהו כזה. כך, מילולית). עניתי מיד: ״מרלנה, אני רוצה לשאת אותך לאישה! החלטתי נחושה. אני רוצה להיות איתך אחת ולתמיד. כעת אני יודע שאני מסוגל. נועדנו זה לזה. תני בי אמון עוד פעם אחת ואחרונה. בואי נדבר על הכול בפריז. אנא, הסכימי לבוא לפריז.״
ואחר כך חיכיתי לתשובה שלה, שעה, שעתיים, שלוש שעות. בין לבין שוחחתי כל עשרים דקות עם המשיבון הסלולרי האילם־חירש שלה, קראתי מכתבי אהבה שמורים במחשב האישי, צפיתי בתצלומי האהבה הדיגיטליים שלנו, שצולמו כולם בנסיעות הפיוס הרבות מספור שלנו. אחר כך בהיתי כאחוז דיבוק בצג המחשב. באותו צלצול קצר, חסר נשמה, הנשמע כשהודעה חדשה מגיעה, באותה מעטפונת קטנה ומגוחכת בשורת האייקונים היו תלויים חיי עם מרלנה, מנקודת הראות שלי באותה עת, המשך חיי בכלל.
קבעתי לעצמי את השעה תשע בערב כנקודת הסיום לייסורי ההמתנה. אם מרלנה לא תשיב עד אז כי אז יקיץ הקץ על פריז ועל ההזדמנות האחרונה שלנו. השעה הייתה 20:57. לפתע: צלצול, מעטפונת (מכת חשמל, התקף לב), הודעה. אני עוצם עיניים לכמה שניות, מגייס את השרידים העלובים של החשיבה החיובית שלי, אני מתרכז כולי בהודעה המיוחלת, בהסכמה של מרלנה, בפריז בשניים, בחיים משותפים איתה עד אחרית הימים. אני פוקח את העיניים, פותח את ההודעה. ואני קורא, אני קורא, אני קורא: ״חג מולד שמח ושנה טובה מאחלת אמי רוטנר.״
עד כאן בעניין ה״הפרעה חמורה בעניין איחולי־חג־מולד־שמח־במייל־המונים״. ערב נעים, ליאו.

כעבור שעתיים
Re:
ליאו היקר, סיפור מעולה ממש. יותר מכול שימחה אותי הפואנטה. אני כמעט גאה שיש לי בו תפקיד גורלי שכזה. אני מקווה שברור לך שזה עתה גילית לי את ״יציר הדמיון הווירטואלי״, את ה״תמונה המדומיינת״ שלך, באורח יוצא מן הכלל. זה היה ממש ״קורות החיים האישיים של ליאו, פסיכולוג־שפה״. אני עייפה מדי כעת להגיב על כך בדברי טעם. מחר תקבל ממני ניתוח ראוי, ברשותך. כך לגבי 1.) 2.) 3.) וכן הלאה. תנעם עליך שנתך וחלום חלומות ערֵבים. כלומר, לא על מרלנה, זו המלצתי. אמי.

למחרת היום
הנושא: מרלנה
בוקר טוב ליאו. תרשה לי לנהוג בך ביד קשה מעט יותר?
1.) אתה אפוא גבר מן הסוג שמסוגל להתעניין באישה רק בהתחלה ובסוף: כשהוא רוצה להשיג אותה ומיד לפני שהיא אובדת לו אחת ולתמיד. הזמן בין לבין - זמן שמגדירים אותו גם כלהיות יחד - משעמם מדי או מייגע מדי בשבילך או שניהם. אני צודקת?
2.) נשארת אמנם (הפעם) כבדרך פלא לא נשוי, אבל כדי להעיף טייס ספרדי מן המיטה של הכמעט־אקסית שלך, היית מוכן להתייצב מרצונך לפני המזבח ולבוא בברית הנישואין. הדבר לא ממש מצביע על יחס של כבוד לנדרי הנישואין. אני צודקת?
3.) כבר היית נשוי פעם. אני צודקת?
4.) אני ממש רואה אותך לנגד עינַי, מתפלש בחמימות הרחמים העצמיים, קורא מכתבי אהבה ומתבונן בתצלומים ישנים במקום לעשות משהו שהיה יכול לעורר אצל אישה מחשבה שאפשר להבחין אצלך במשהו דומה לצל של אהבה או משאלה דוממת למשהו בר־קיימא.
5.) נו ואז נקלע המייל הגורלי שלי אל תיבת הדואל שלך הקובעת אם להיות או לחדול. כאילו ביטאתי סוף־סוף בנקודת הזמן האידיאלית מה שבוודאי עומד כבר שנים על קצה לשונה של מרלנה: זה נגמר, ליאו, כי זה מעולם לא התחיל! או במילים אחרות, מורכבות, ליריות, רגשניות יותר: ״חג מולד שמח ושנה טובה מאחלת אמי רוטנר.״
6.) אלא שכעת, ליאו היקר, אתה עושה מחווה רבת־רושם. אתה עונה למרלנה. אתה מברך אותה על ההחלטה שלה. אתה אומר: מרלנה, את צודקת, זה נגמר, כי זה מעולם לא התחיל! או במילים אחרות, מורכבות, נמרצות, חזקות יותר: ״אֶמי רוטנר היקרה, אנחנו מכירים זה את זה עוד פחות מבכלל־לא. בכל זאת אני מודה לך על דואר ההמונים הלבבי והממש מקורי! עלייך לדעת: אני אוהב דואר המונים שנועד להמון שאינני שייך לו. בבר׳, ליאו לייקה.״ - אתה מפסידן טוב, אצילי, מסוגנן להדהים, ליאו היקר.
7.) והנה שאלת המפתח שלי: אתה עדיין רוצה שאכתוב לך מיילים? שיהיה לך בוקר נעים, אמי.

כעבור שעתיים
תשובה:
בתיאבון אמי!
לגבי 1.) אין זו אשמתי שאני מזכיר לך גבר - אלגנטי כמו זה שאת מתארת בנקודה מספר אחת - שככל הנראה אכזב אותך. אנא אל תחשבי שאת מכירה אותי טוב יותר משאת מסוגלת להכיר אותי! (את לא יכולה להכיר אותי כלל וכלל!)
לגבי 2.) אשר לבריחה האחרונה שלי אל הצעת הנישואין: מה אני יכול לעשות יותר מאשר לקרוא לעצמי ״חמור גרם״. אבל אמי־מידת־נעליים־37, הסרקסטית־הסולדת ממוסרנות מנחיתה עוד מכה על הצלת הכבוד של נדרי הנישואין, בעיניים מצומצמות, יש לשער, ובפה מגיר ריר.
לגבי 3.) מצטער, מעולם לא הייתי נשוי. ואת? - יותר מפעם אחת, אני צודק?
לגבי 4.) ושוב הגבר מנקודה מספר אחת, שאני מזכיר לך, זה שמעדיף לקרוא מכתבי אהבה ישנים מאשר להפגין כלפייך אהבה בלתי פוסקת. אולי היו אפילו כמה וכמה גברים כאלה בחייך.
לגבי 5.) כן, ברגע שבו הגיעו איחולי חג המולד שלך, באותו רגע הרגשתי שאיבדתי את מרלנה.
לגבי 6.) עניתי לך אז כדי להסיח את דעתי מן הכישלון שלי, אמי. ועד היום ראיתי בהתכתבות שלנו חלק מתרפיית עיבוד הקשר עם מרלנה.
לגבי 7.) כן, כן. תכתבי לי! תורידי לך מן הנשמה את כל התסכול שלך לגבי גברים. היי משוחררת, צדקנית, צינית, שמחה־לאיד. אם זה משפר את הרגשתך הרי שכתובת המייל שלי ממלאת את תפקידה. אם לא, פרגני לעצמך (או לאמך) פשוט שוב מינוי על ״Like״ ומחקי את ״Leike״ מן הרשימה. אני מאחל לך אחר צהריים נעים ביום שני זה, ליאו.

כעבור 11 דקות
Re:
אוי־אוי, פגעתי בך. לא התכוונתי. חשבתי שתעמוד בזה. שגיתי. אני אסוג לי להֶסגר פנימי. לילה טוב, אמי.
נ״ב: לנקודה מספר שלוש: הייתי נשואה מלכתחילה. - ואני עדיין נשואה!

סקירות וביקורות

אתר עברית ביקורת מאת רן בן-נון 10/08/2011 לקריאת הסקירה המלאה >

עוד על הספר

סקירות וביקורות

אתר עברית ביקורת מאת רן בן-נון 10/08/2011 לקריאת הסקירה המלאה >
טוב נגד רוח הצפון דניאל גלטאואר

 

15 בינואר
הנושא: ביטול
אני מבקשת לבטל את המינוי שלי. אפשר לבטל כך? בברכה, א׳ רוֹטְנֶר.

כעבור 18 ימים
הנושא: ביטול
אני רוצה לבטל את המינוי שלי. אפשר לעשות את זה במייל?
אני מבקשת תשובה מהירה.
בברכה, א׳ רוטנר.

כעבור 33 ימים
הנושא: ביטול
גבירות ואדונים מכובדים מאוד מהוצאת ״Like״. אם התעלמותכם העקשנית מן הניסיונות שלי לבטל את המינוי שלי נועדה להיפטר מגיליונות עודפים של המגזין שלכם, שרמתו למרבה הצער הולכת ומידרדרת, הריני להודיעכם לצערי: לא אשלם עוד!
בברכה, א׳ רוטנר.

כעבור שמונה דקות
תשובה:
הגעת אלי בטעות. זו כתובת פרטית. הכתובת היא: woerter@leike.com. את רוצה את: woerter@like.com. את השלישית שרוצה לבטל אצלי. נראה שהמגזין באמת הידרדר מאוד.

כעבור חמש דקות
Re:
אוי, סליחה! ותודה על ההבהרה. בברכה, א״ר

כעבור תשעה חודשים
בלי נושא
חג מולד שמח ושנה טובה מאחלת אֶמִי רוטנר.

כעבור שתי דקות
תשובה:
אֶמי רוטנר היקרה, אנחנו מכירים זה את זה עוד פחות מבכלל־לא. בכל זאת אני מודה לך על דואר ההמונים הלבבי והממש מקורי! עלייך לדעת: אני אוהב דואר המונים שנועד להמון שאינני שייך לו. בבר׳ לֵיאוֹ לַייקֶה.

כעבור 18 דקות
Re:
סליחה על ההטרדה, מר בבר׳ לייקה. נכנסת בטעות לרשימת הלקוחות שלי כי לפני כמה חודשים רציתי לבטל מינוי והגעתי בטעות אל כתובת המייל שלך. אני מוחקת אותה מיד.
נ״ב: אם עולה בדעתך ניסוח מקורי יותר לאיחולי חג מולד שמח ושנה טובה מאשר ״חג מולד שמח ושנה טובה״, אשמח אם תכתוב לי. עד אז: חג מולד שמח ושנה טובה! א׳ רוטנר.

כעבור שש דקות
תשובה:
אני מאחל לך חג נעים ואני מקווה בשמחה שהשנה הבאה תהיה אחת משמונים השנים הכי טובות שלך. ואם תהיי מנויה בתוך כך על ימים רעים, אל תהססי לבטל אותם אצלי - בטעות. ליאו לייקה.

כעבור שלוש דקות
Re:
מרשים מאוד! בב׳ א״ר

כעבור 38 ימים
הנושא: אף לא אירו אחד!
הנהלת ״Like״ היקרה, נפרדתי מן המגזין שלכם שלוש פעמים בכתב ופעמיים בטלפון (דיברתי עם אישה, גברת האן שמה). אם תמשיכו בכל זאת לשלוח לי גיליונות שלו, אראה בכך משהו שאתם עושים להנאתכם הפרטית. את שובר התשלום על סך 186 אירו שצירפתם אשמור כמזכרת, כדי שאזכר ב״Like״ גם כשאחדל סוף־סוף לקבל אותו. רק, אנא, שלא יהיו לכם ציפיות, אני לא אשלם ולו אירו אחד. בכבוד רב, א׳ רוטנר.

כעבור שעתיים
תשובה:
גברת רוטנר היקרה, את עושה את זה בכוונה? או אולי יש לך מינוי על ימים רעים? בבר׳, ליאו לייקה.

כעבור 15 דקות
Re:
מר לייקה היקר, עכשיו אני באמת נבוכה. למרבה הצער אני סובלת מטעות ״Ei״ כרונית, כלומר, מקלידה ״E״ לפני ״I״. כשאני מקלידה מהר ואני צריכה להקליד ״I״ שוב ושוב קורה לי ש״E״ מתגנבת פנימה לפני ה״I״. קצות שתי האמות שלי נלחמות על המקלדת, השמאלית רוצה תמיד להיות מהירה מן הימנית. אני שמאלית מלידה, יש לציין, ובבית הספר הכריחו אותי לכתוב ביד ימין. היד השמאלית לא סלחה לי על כך עד היום. היא תמיד דוחפת בכיפתה ״E״ לפני שהימנית מספיקה להקליד ״I״. סלח לי על ההטרדה. זה לא יקרה (כנראה) שוב. שיהיה לך ערב נעים. א׳ רוטנר.

כעבור ארבע דקות
תשובה:
גברת רוטנר היקרה, אני יכול לשאול אותך שאלה? והנה עוד אחת: כמה זמן לקח לך לכתוב את המייל שבו את מסבירה את שגיאת ה״׳Ei״ שלך? בבר׳, ליאו לייקה.

כעבור שלוש דקות
Re:
שתי שאלות אליך: כמה לפי הערכתך? ולמה אתה שואל?

כעבור שמונה דקות
תשובה:
אני מעריך שלא נדרשו לך יותר מעשרים שניות. אם כך, ברכותַי: הצלחת לכתוב מסר מושלם בזמן קצר ביותר. גם העלית חיוך על שפתותי. אני בטוח ששום דבר ושום אדם מלבדך לא יצליחו בכך הערב. אשר לשאלתך השנייה, מדוע אני שואל: במסגרת מקצועי אני עוסק כעת, בין השאר, בשפת המיילים. ולפיכך, אני חוזר על השאלה: לא יותר מעשרים שניות, אני צודק?

כעבור שלוש דקות
Re:
מה אתה אומר! אז אתה מתעסק, מקצועית, במיילים. נשמע מרתק. נו, כעת אני מרגישה קצת כמו מושא מחקר. לא חשוב. יש לך בעצם אתר בית? אם לא, אתה רוצה אתר? אם כן, אתה רוצה לשפר אותו? כי זה המקצוע שלי, בניית אתרי בית (עד עכשיו נדרשו לי בדיוק עשר שניות, על השעון, אבל זו הייתה שיחת עבודה, זה תמיד מהיר).
אשר למייל הבנאלי שלי בעניין הטעות של ״E״־לפני־״I״, ההערכה שלך הייתה, לצערי, שגויה מאוד. הכתיבה שלו גזלה מחיי לפחות שלוש דקות. ובכלל, בשביל מה זה היה טוב. אבל יש בכל זאת משהו שמעניין אותי: איך הגעת להערכה שלקח לי רק עשרים שניות לכתוב את המייל של טעות ״E״־לפני־״I״ שלי? ולפני שאני מניחה לך אחת ולתמיד (אלא אם כן תשלח לי הוצאת ״Like״ עוד שובר תשלום) יש עוד משהו שמעניין אותי. כתבת: ״אני יכול לשאול אותך שאלה? והנה עוד אחת: כמה זמן לקח וכו׳...?״ בעניין זה יש לי שתי שאלות. ראשית: כמה זמן נדרש לך החידוד הזה? שנית: זה ההומור שלך?

כעבור שעה וחצי
תשובה:
גברת רוטנר הלא־מוכרת היקרה, אשיב לך מחר. אני מכבה כעת את המחשב שלי. ערב טוב, לילה טוב, וכו׳. ליאו לייקה.

כעבור ארבעה ימים
הנושא: שאלות פתוחות
גברת רוטנר היקרה, סלחי לי שאני עונה רק עכשיו, העניינים אצלי קצת סוערים כעת. רצית לדעת איך זה שהערכתי, בטעות, שלקח לך רק עשרים שניות לכתוב את ההבהרות שלך בעניין טעות ה״Ei״. ובכן, המיילים שלך נקראים כאילו נכתבו ב״בשצף־קצף״, אם מותר לי לומר כך. הייתי מוכן להישבע שאת זריזת לשון וגם זריזת כתיבה, אדם תוסס, שהתנהלות חיי היום־יום לעולם אינה מהירה דיה בשבילו. כשאני קורא את המיילים שלך, אני לא מבחין בהם בהפסקות. בנימה ובקצב שלהם הם נשמעים לי קצרי רוח, קצרי נשימה, מלאי אנרגיה, חפוזים, ואפילו, כן, אפילו נרגשים משהו. מישהו עם לחץ דם נמוך לא כותב כמוך. נראה לי שהמחשבות הספונטניות שלך זורמות אל הטקסט בלי כל מעצור. ובתוך כך, אפשר להבחין בכתיבה שלך בשימוש בוטח בשפה, בהתנהלות מילולית מיומנת ושנונה. אבל אם את אומרת שנדרשו לך יותר משלוש דקות כדי לכתוב את מייל ה״Ei״ שלך, הרי שציירתי לי, כנראה, תמונה לא נכונה שלך.
לצערי, שאלת אותי על ההומור שלי. זה פרק עצוב. כדי שלאדם יהיה הומור הוא צריך להיות מסוגל לצחוק, ולו מעט, גם על עצמו. אם לומר בכנות, אני לא מצליח למצוא אצלי כעת שום דבר שאפשר לצחוק עליו, אני חש עצמי נטול כל צחוק. כשאני מביט לאחור על הימים והשבועות שחלפו, עובר לי החשק לצחוק. אבל זה הסיפור האישי שלי ואין לו שום קשר לענייננו. תודה על כל פנים על הסגנון המרענן שלך. היה נעים מאוד לשוחח איתך. אני חושב שהשאלות נענו, לטוב או לרע. אם תיקלעי שוב בטעות לכתובת שלי, אשמח מאוד. אני מבקש רק שתבטלי סוף־סוף את המינוי שלך על המגזין, זה נעשה די מעצבן. או שמא אעשה זאת אני? ברכות לבביות, ליאו לייקה.

כעבור 40 דקות
Re:
מר לייקה היקר, אני רוצה להתוודות על משהו: לא נזקקתי, למען האמת, ליותר מעשרים שניות לכתיבת המייל ״E״־לפני־״I״ שלי. פשוט התרגזתי על כך שאתה חושב שאני משרבטת מיילים סתם בלי מחשבה. אתה צודק אמנם, אך לא הייתה לך הזכות לדעת את זה מראש. נו טוב, גם אם אין לך (ברגע זה) הומור, ברור שאתה מתמצא לא רע במיילים. הרשים אותי איך הצלחת לקלוט אותי כך, ספונטנית! אתה פרופסור לגרמניסטיקה? ברכות לבביות, אֶמי ״התזזיתית״ רוטנר.

כעבור 18 ימים
הנושא: שלום
שלום מר לייקה. רציתי רק לומר לך שהחבר׳ה שם ב״Like״ הפסיקו לשלוח לי את החוברות שלהם. יש לך יד בדבר? אגב, יהיה נחמד אם תכתוב לי לפעמים. אני עדיין לא יודעת למשל אם אתה פרופסור. גוגל על כל פנים לא מכיר אותך, או שהוא מצליח יפה להסתיר אותך. ואיך ההומור שלך, השתפר? בכל מקרה, כעת פאשינג, ובקרנבל החורף הזה אין לך למעשה כל סיכוי להתחרות. ברכות לבביות. אמי רוטנר.

כעבור שעתיים
תשובה:
גברת רוטנר היקרה, יפה שאת כותבת לי, כבר התגעגעתי אלייך. כמעט עשיתי לי מינוי ל״Like״ (זהירות, הומור בחיתוליו!). באמת חיפשת אותי בגוגל? ממש מחניף לי. זה שאת מעלה בדעתך אפשרות שאני ״פרופסור״ מוצא חן בעינַי הרבה פחות, אם להודות על האמת. את חושבת שאני איזה תרח זקן, מה? נוקשה, קפדן, אחד שיודע הכול יותר טוב. אני לא מתכוון לצאת מגדרי כדי להוכיח לך את ההפך, זה יהיה מביך. אני כותב כיום, ככל הנראה, בסגנון מבוגר לגילי. והחשד שלי: את כותבת בסגנון צעיר לגילך. אגב, אני יועץ תקשורת ואסיסטנט באוניברסיטה, לפסיכולוגיה של השפה. אנחנו עובדים כעת על מחקר בנושא ההשפעה של המייל על דרכי השימוש בשפה וגם - וזה החלק היותר מעניין מהותית - על המייל כאמצעי להעברת רגשות. לכן יש לי נטייה להשתמש בז׳רגון המקצועי. בעתיד אשתדל להימנע מכך, אני מבטיח לך.
אז תיהני מקרנבל החורף! אם התרשמתי ממך נכון, צברת לך בוודאי מלאי נאה של אַפּים מקרטון וצפצפות (-:
כל טוב, ליאו לייקה.

כעבור 22 דקות.
Re:
מר פסיכולוג־שפה יקר, כעת אני אבחן אותך: איזה מן המשפטים שקיבלתי זה עתה ממך היה לדעתך הכי מעניין בעינַי, מעניין עד כדי כך שהייתי חייבת לשאול אותך מיד עליו משהו (לולא בחנתי אותך קודם לכן)?
והנה עוד טיפ טוב אחד בנוגע להומור שלך: את המשפט שלך ״כמעט עשיתי לי מינוי ל׳Like׳״ פירשתי כסיבה לתקווה! עם ההערה הנוספת שלך (״זהירות, הומור בחיתוליו!״) קלקלת למרבה הצער הכול: להשמיט וזהו! וגם העניין עם האפים מקרטון והצפצפות שעשע אותי. יש לנו, לשנינו, כך נראה, אותו אי־הומור. אבל אתה יכול להיות סמוך ובטוח שאבחין באירוניה שלך, אין צורך בסמיילי! כל טוב, ממש כיף לקשקש איתך. אמי רוטנר.

כעבור עשר דקות
תשובה:
אמי רוטנר היקרה, תודה על הטיפים בנושא ההומור. בסוף עוד תעשי ממני איש מצחיק. ועוד יותר אני מודה לך על המבחן! הוא נותן לי הזדמנות להראות לך שבכל זאת אינני (עדיין) הטיפוס של ה״פרופסור הנפוח״. לו הייתי, הייתי מניח שהמשפט שהכי עניין אותך הוא: ״אנחנו עובדים כעת על מחקר... על המייל כאמצעי להעברת רגשות״. אבל אני בטוח שהמשפט שהכי מעניין אותך הוא: ״והחשד שלי: את כותבת בסגנון צעיר לגילך״. זה מעלה מצדך את השאלה: ממה הוא מסיק את זה? וההמשך: בעצם, בת כמה הוא חושב שאני? אני צודק?

כעבור שמונה דקות
Re:
ליאו לייקה, אתה ממש שד־משחת!!! זהו. וכעת, הצג טיעונים מבוססים להסביר לי מדוע אני חייבת להיות מבוגרת מכפי שאני כותבת. או, ליתר דיוק: מה גיל הכתיבה שלי? בת כמה אני? מדוע? - לאחר שתמלא את המטלה הזאת בהצלחה, תנחש מה מידת הנעליים שלי. כל טוב, אמי. ממש כיף להתכתב איתך.

כעבור 45 דקות
תשובה:
את כותבת כמו מישהי בת שלושים. אבל את בערך בת ארבעים, נאמר: ארבעים ושתיים. איך אני מגיע לזה? - בת שלושים אינה קוראת דרך קבע ״Like״. גילן הממוצע של מנויות ״Like״ הוא בסביבות החמישים. את צעירה יותר כי מבחינה מקצועית את עוסקת בבניית אתרים באינטרנט, אי לכך, היית יכולה להיות בת שלושים ואפילו פחות. עם זאת, בת שלושים אינה שולחת מייל־המונים ללקוחות שלה, לאחל להם ״חג מולד שמח ושנה טובה״. ולבסוף: שמך אֶמי, כלומר אֶמָה. אני מכיר שלוש נשים שזה שמן, כולן עברו את גיל הארבעים. בנות שלושים אינן נקראות אמה. רק מי שעוד לא מלאו לה עשרים עשויה להיקרא שוב אמה, אבל את עברת את הגיל הזה, שאם לא כן, היית משתמשת במילים כמו ״קוּל״, ״מגניב״, ״מדליק״, ״כאילו״, ״כבד״ וכיוצא באלה. חוץ מזה, לא היית מקפידה על סימני הפיסוק ולא היית כותבת משפטים שלמים. ובכלל, לא היית טורחת להתכתב עם מי שהוא אולי פרופסור, איש חסר הומור, ולהתעניין בשאלה בת כמה את להערכתו. ועוד בעניין ״אמי״: מי ששמה הוא אמה והיא כותבת בסגנון צעיר לגילה, משום שהיא מרגישה - למשל - ממש צעירה לגילה, אינה קוראת לעצמה אמה אלא אמי. מסקנה, אמי רוטנר היקרה: את כותבת כמו בת שלושים, את בת ארבעים ושתיים. אני צודק? מידת הנעליים שלך 36. את נמוכה, עדינה ותזזיתית והשערות שלך קצרות וכהות. ואת מדברת בשצף־קצף. אני צודק? ערב טוב, ליאו לייקה.

למחרת היום
הנושא: ???
גברת רוטנר היקרה, נעלבת? תשמעי, הרי אינני מכיר אותך. איך אני יכול לדעת בת כמה את? אולי את בת עשרים, אולי בת שישים. אולי קומתך 1.90 ואת שוקלת 100 קילו. אולי מידת הנעליים שלך 46 - ולכן יש לך רק שלושה זוגות נעליים, עשויות לפי מידה. כדי לממן זוג רביעי נאלצת לבטל את המינוי על ״Like״ ולטפח את הקשר עם הלקוחות שלך באיחולי חג מולד שמח. אז אני מבקש, אל תכעסי. ההערכה שעשעה אותי, שרטטתי לי בקווים כלליים תמונה שלך וניסיתי להעביר לך אותה בדיוק מוגזם. באמת לא רציתי לדרוך לך על יבלות. ברכות לבביות, ליאו לייקה.

כעבור שעתיים
Re:
״פרופסור״ יקר, ההומור שלך מוצא חן בעינַי, הוא רחוק רק חצי טון מן הרצינות הכרונית ולכן הוא נשמע מעורפל במיוחד! אכתוב לך מחר. המחשבה משמחת אותי! אמי.

כעבור שבע דקות
תשובה:
תודה! כעת אני יכול ללכת לישון בראש שקט. ליאו.

למחרת היום
הנושא: לדרוך על יבלות.
ליאו היקר, על ה״לייקה״ אני מוותרת מעתה והלאה. אתה, מצדך, יכול להשמיט את ה״רוטנר״. נהניתי מאוד מן המיילים שלך אתמול, קראתי אותם כמה פעמים. אני רוצה לחלוק לך מחמאה. מרתק בעינַי שאתה מסוגל לעסוק כך באדם שאינך מכיר כלל, שמעולם לא ראית ושגם לעולם, כנראה, לא תראה, אדם שאינך יכול לצפות ממנו למשהו, אינך יכול לדעת אם ישיב לך משהו מתקבל על הדעת. זה לא אופייני לגברים ואני מעריכה את הדבר הזה אצלך. רציתי להקדים ולומר לך את זה אחת ולתמיד. זהו, וכעת כמה נקודות:
1.) יש לך הפרעה חמורה בעניין איחולי־חג־מולד־שמח־במייל־המונים! מאיפה הבאת אותה? נראה כי אתה נפגע עד עמקי נפשך כשאומרים ״חג מולד שמח ושנה טובה״. טוב, אני מבטיחה שלעולם, לעולם, לא אגיד את זה שוב! חוץ מזה, מפליא בעינַי שאתה מתיימר לקבוע את גילו של אדם על סמך ״חג מולד שמח ושנה טובה״. לו הייתי אומרת ״חג מולד שמח ושנה חדשה מאושרת״ הייתי צעירה בעשר שנים?
2.) מצטערת, ליאו־פסיכולוג־שפה יקר, אבל ההנחה שאישה לא יכולה להיות בת פחות מעשרים אם אינה אומרת ״קוּל״, ״מדליק״ ו״כבד״ נראית לי מנותקת משהו מן המציאות. שלא תחשוב שאני עושה כמיטב יכולתי לכתוב כך כדי שתחשוב שאני בת פחות מעשרים. אבל אפשר באמת לדעת?
3.) אני כותבת כמו בת שלושים, כך אתה אומר. אבל בת שלושים לא קוראת ״Like״, כך אתה אומר. אשמח להסביר לך: את המינוי על ״Like״ עשיתי לאימא שלי. מה תגיד כעת? שאני צעירה מכפי שאני כותבת?
4.) אניח לך להתמודד לבדך עם שאלת היסוד הזאת. לצערי, אני צריכה ללכת כעת (לימודי הכנה לטקס הבגרות בכנסייה? קורס ריקוד? מכון לבניית ציפורניים? מפגש קפה של אחר צהריים? בחר לך מה שמתאים לך).
שיהיה לך יום נעים, ליאו! אמי.

כעבור שלוש דקות
Re:
נזכרתי, יש עוד משהו שאני רוצה להגיד לך: בעניין מידת הנעליים. היית ממש קרוב. מידת הנעליים שלי היא 37 (אבל אתה לא צריך לקנות לי נעליים, יש לי מספיק).

כעבור שלושה ימים
הנושא: משהו חסר
ליאו היקר, כשאתה לא כותב לי במשך שלושה ימים אני חשה שני דברים: 1.) זה מפליא אותי. 2.) משהו חסר לי. שניהם לא נעימים. עשה משהו! אמי

למחרת היום
הנושא: נשלח סוף־סוף!
אמי היקרה, להגנתי אני מצהיר: כתבתי לך מדי יום ביומו, אבל לא שלחתי את המיילים. להפך: מחקתי אותם, את כולם. כי בדו־שיח בינינו הגעתי, עלי להודות, לנקודה רגישה. את, אותה אמי שמידת נעליה 37, מתחילה לעניין אותי לאט־לאט יותר ממה שהולם את המסגרת שבה אני מדבר איתך. ואם היא, אותה אמי שמידת נעליה 37, קובעת מראש: ״לעולם, כנראה, לא נתראה,״ הרי שהיא צודקת לגמרי כמובן ואני שותף לדעתה. נבון מאוד־מאוד בעינַי ששנינו יוצאים מנקודת ההנחה שלא תתקיים בינינו פגישה. זאת משום שאינני רוצה שאופי השיחה שלנו פה יידרדר לרמה של מודעוֹת אישיות והתקשקשויות בחדרי צ׳טים.
זהו, ואת המייל הזה אני שולח סוף־סוף כדי שאת, אותה אמי־מידת־נעליים־37, תמצא לפחות משהו ממני בתיבת הדואל שלה (הטקסט לא מרגש, אני יודע, והוא גם רק חלק זעיר ממה שרציתי לכתוב לך). כל טוב, ליאו.

כעבור 23 דקות
Re:
ככה. אז אותו ליאו פסיכולוג־שפה לא רוצה, אם כן, לדעת, איך אותה אמי־מידת־נעליים־37 נראית? אני לא מאמינה לך, ליאו! כל גבר רוצה לדעת איך נראית כל אישה שאיתה הוא מדבר בלי לדעת איך היא נראית. הוא רוצה אפילו לדעת מהר ככל האפשר איך היא נראית. כי אחר כך יֵדע אם הוא רוצה להמשיך לדבר איתה או לא. נכון או לא? מכל הלב, אותה־אמי־מידה־37.

כעבור שמונה דקות
תשובה:
הפעם שפכת, לא כתבת, אני צודק? אני לא צריך לדעת איך את נראית אם את שולחת לי תשובות כאלה, אמי. גם כך אני רואה אותך לנגד עינַי. ולשם כך אני אפילו לא צריך להיות מישהו שמתעסק בפסיכולוגיה של השפה. ליאו.

כעבור 21 דקות
Re:
אתה טועה, מר ליאו. זה נכתב בנחת. היית צריך לראות אותי כשאני שופכת. אגב, יש לך נטייה עקרונית לא לענות על השאלות שלי, אני צודקת? (איך בעצם אתה נראה כשאתה שואל ״אני צודק?״) אבל כעת אני רוצה לחזור אל המייל שהפרחת אלי הבוקר. שום דבר לא מתאים לכלום. אני קובעת:
1.) אתה כותב לי מיילים ולא שולח אותם.
2.) לאט־לאט אתה מתחיל להתעניין בי יותר ממה שהולם את ״מסגרת השיחה שלנו״. מה זה צריך להיות? האם אין מסגרת השיחה שלנו מסתכמת אך ורק בעניין ההדדי של כל אחד מאיתנו באדם זר לו לחלוטין?
3.) בעיניך נבון מאוד - לא, נבון מאוד־מאוד אפילו - שלעולם לא ניפגש. אני מקנאת בך על ההסתמכות הנלהבת שלך על התבונה!
4.) אתה לא רוצה התקשקשות של חדר צ׳טים. מה כן? על מה נשוחח כדי שלא תתעניין בי לאט־לאט יותר ממה שהולם את ה״מסגרת״?
5.) ולמקרה, שאינו בלתי סביר כלל וכלל, שלא תענה על השאלות שהצגתי לך זה עתה: אמרת שמה שכתבת אינו אלא חלק זעיר ממה שרצית לכתוב לי. כתוב לי את כל השאר, אל תהסס. אני שמחה על כל שורה! כי אני שמחה לקרוא את מה שאתה כותב, ליאו היקר. אמי.

כעבור חמש דקות
תשובה:
אם את לא יכולה לכתוב 1.) 2.) 3.) וכן הלאה, הרי שאין זו את, אני צודק? המשך מחר. ערב נעים. ליאו.

למחרת היום
בלי נושא
אמי היקרה, שמת לב לכך שאיננו יודעים דבר זה על זה? אנחנו יוצרים לנו יצירי דמיון וירטואליים, מעצבים לנו תמונות מדומיינות זה של זה. אנחנו מציגים שאלות שקסמן בכך שלא ייענו. כן, אנחנו נהנים לעורר זה את סקרנותו של זה, לדרבן ולעורר אותה עוד ועוד בהימנעות מוחלטת מסיפוקה. אנחנו מנסים לקרוא בין השורות, בין המילים, עוד מעט אפילו בין האותיות. אנחנו מתאמצים נואשות לדלות פרטים נכונים זה על זה. ובה בעת אנחנו מקפידים שלא לגלות חס וחלילה משהו משמעותי על עצמנו. מה פירוש ״משהו משמעותי״? - שום דבר, עוד לא סיפרנו שום דבר על חיינו, לא סיפרנו דבר על חיי היום־יום שלנו, על מה שעשוי להיות חשוב לנו.
אנחנו מְתַקשרים בחלל הריק. התוודינו בנימוס על העשייה המקצועית שלנו. את תעצבי לי, תיאורטית, אתר אינטרנט יפה, אני אשרטט לך, מצדי, פסיכוגרמה מעשית (גרועה) של שפה. זה הכול. אנחנו יודעים, על סמך מגזין עירוני עלוב כלשהו, ששנינו גרים באותה עיר גדולה. ומה חוץ מזה? לא כלום. אין סביבנו אנשים אחרים. אנחנו לא גרים במקום כלשהו. אין לנו גיל. אין לנו פנים. אנחנו לא מבחינים בין לילה ליום. אנחנו לא חיים בזמן. כל מה שיש לנו זה הצגים שלנו, כל אחד לעצמו, נסתר, ויש לנו תחביב משותף: כל אחד מאיתנו מגלה עניין רב באחר, אדם זר לו לגמרי. בראוו!
אשר לי - והנה אני מגיע אל הווידוי שלי - אני מתעניין בך בטירוף, אמי היקרה! אמנם איני יודע מדוע, אך אני יודע שיש לכך הצדקה מרשימה. אני יודע גם עד כמה מגוחכת ההתעניינות הזאת. היא לעולם לא תעמוד במבחן של מפגש, לא חשוב איך את נראית, מה גילך, כמה מקֶסֶם המייל הרב שלך תצליחי להביא עמך לפגישה כלשהי, ומה מהומור השפה הכתובה שלך מצוי במיתרי קולך, באישוני עינייך, בזוויות פיך ובנחירי אפך. אותה ״התעניינות מטורפת״ ניזונה, כך אני חושד, אך ורק מתיבת הדואל. כל ניסיון לחלץ אותה משם יסתיים, אני חושב, בכישלון צורב.
וכעת לשאלת המפתח שלי, אמי היקרה: את עדיין רוצה שאמשיך לכתוב לך מיילים? (אשמח מאוד־מאוד לקבל הפעם תשובה ברורה.) כל טוב! כל טוב לך, ליאו.

כעבור 21 דקות
Re:
ליאו היקר, הפעם כתבת הרבה במכה אחת! יש לך הפסקות ארוכות במשך היום, מה? או שמא זה נחשב לעבודה? משלמים לך על כך שעות נוספות? אתה יכול לקבל פטור ממס? אני יודעת שיש לי לשון חדה, אבל רק בכתיבה. ורק כשאני חסרת ביטחון. ליאו, אתה מערער לי את הביטחון. דבר אחד בטוח: כן, אני רוצה שתמשיך לכתוב לי מיילים, אם זה לא אכפת לך. ואם זה לא די ברור, אגיד שוב: כן, אני רוצה!!! מיילים מליאו! מיילים מליאו! מיילים מליאו. בבקשה! אני מכורה למיילים של ליאו!
וכעת אתה חייב, חייב לגלות לי מדוע יש לך, אמנם לא סיבה, אבל יש לך ״הצדקה מרשימה״ להתעניין בי. אני לא מבינה מדוע, אבל זה נשמע לי מרתק. כל טוב, כל טוב ועוד ״כל״ אחד. אמי (נ״ב: המייל שלך היה מעולה! חסר הומור לחלוטין, אבל ממש מעולה!)

כעבור יומיים
הנושא: חג מולד שמח
יודעת מה, אמי היקרה, אני מפר את המנהג שלנו והיום אספר לך משהו על החיים שלי. שמה היה מַרלֶנֶה. לפני שלושה חודשים עוד הייתי כותב: שמה מרלנה. היום, זה היה שמה. אחרי חמש שנות הווה בלי עתיד מצאתי סוף־סוף את דרכי אל העבר המשותף. אחסוך לך את הפרטים של הקשר שלנו. היפה ביותר בו היה תמיד ההתחלה מחדש. שנינו אהבנו להתחיל מחדש, אהבנו עד כדי כך שעשינו את זה כל כמה חודשים. בכל פעם היינו ״האהבה הגדולה של חיינו״, אבל מעולם לא כשהיינו יחד, אלא דווקא כשהשתדלנו למצוא שוב את הדרך לחזור זה אל זה.
נו, ובסתיו זה קרה סוף־סוף: היה לה מישהו אחר, מישהו שאיתו יכלה לתאר לעצמה לא רק להיקלע זה לחברת זה, אלא גם להיות יחד זה עם זה (אף על פי שהוא טייס בחברת תעופה ספרדית, אז מה). ברגע שגיליתי את זה הייתי פתאום בטוח לגמרי שמרלנה היא ״האישה של חיי״ ושעלי לעשות כל מה שאני יכול כדי לא לאבדה לנצח.
במשך שבועות עשיתי הכול ועוד קצת (גם כאן מוטב שאחסוך לך את הפרטים). ואכן, היא הייתה קרובה לתת לי, ובכך לשנינו, את ההזדמנות האחרונה בהחלט: חג מולד בפריז. התכוונתי - תצחקי עלי, תצחקי לך, אמי - להציע לה שם נישואין, חמור גרם שכמותי. היא חיכתה רק לטיסת החזור של ה״ספרדי״ כדי לומר לו את כל האמת עלי ועל פריז, היא אמרה שהיא חייבת לו את זה. הרגשתי אי־נוחות, מה פירוש ״אי־נוחות״, היה לי מטוס אירבוס ספרדי בבטן כשחשבתי על מרלנה ועל הטייס הספרדי הזה. זה היה ב־19 בדצמבר.
באותו אחר צהריים קיבלתי - לא, זו אפילו לא הייתה שיחת טלפון - קיבלתי מייל קטסטרופלי: ״ליאו, זה לא הולך, אני לא יכולה, פריז תהיה רק עוד שקר אחד, לא יותר. אנא, סלח לי!״ או משהו כזה (לא, לא משהו כזה. כך, מילולית). עניתי מיד: ״מרלנה, אני רוצה לשאת אותך לאישה! החלטתי נחושה. אני רוצה להיות איתך אחת ולתמיד. כעת אני יודע שאני מסוגל. נועדנו זה לזה. תני בי אמון עוד פעם אחת ואחרונה. בואי נדבר על הכול בפריז. אנא, הסכימי לבוא לפריז.״
ואחר כך חיכיתי לתשובה שלה, שעה, שעתיים, שלוש שעות. בין לבין שוחחתי כל עשרים דקות עם המשיבון הסלולרי האילם־חירש שלה, קראתי מכתבי אהבה שמורים במחשב האישי, צפיתי בתצלומי האהבה הדיגיטליים שלנו, שצולמו כולם בנסיעות הפיוס הרבות מספור שלנו. אחר כך בהיתי כאחוז דיבוק בצג המחשב. באותו צלצול קצר, חסר נשמה, הנשמע כשהודעה חדשה מגיעה, באותה מעטפונת קטנה ומגוחכת בשורת האייקונים היו תלויים חיי עם מרלנה, מנקודת הראות שלי באותה עת, המשך חיי בכלל.
קבעתי לעצמי את השעה תשע בערב כנקודת הסיום לייסורי ההמתנה. אם מרלנה לא תשיב עד אז כי אז יקיץ הקץ על פריז ועל ההזדמנות האחרונה שלנו. השעה הייתה 20:57. לפתע: צלצול, מעטפונת (מכת חשמל, התקף לב), הודעה. אני עוצם עיניים לכמה שניות, מגייס את השרידים העלובים של החשיבה החיובית שלי, אני מתרכז כולי בהודעה המיוחלת, בהסכמה של מרלנה, בפריז בשניים, בחיים משותפים איתה עד אחרית הימים. אני פוקח את העיניים, פותח את ההודעה. ואני קורא, אני קורא, אני קורא: ״חג מולד שמח ושנה טובה מאחלת אמי רוטנר.״
עד כאן בעניין ה״הפרעה חמורה בעניין איחולי־חג־מולד־שמח־במייל־המונים״. ערב נעים, ליאו.

כעבור שעתיים
Re:
ליאו היקר, סיפור מעולה ממש. יותר מכול שימחה אותי הפואנטה. אני כמעט גאה שיש לי בו תפקיד גורלי שכזה. אני מקווה שברור לך שזה עתה גילית לי את ״יציר הדמיון הווירטואלי״, את ה״תמונה המדומיינת״ שלך, באורח יוצא מן הכלל. זה היה ממש ״קורות החיים האישיים של ליאו, פסיכולוג־שפה״. אני עייפה מדי כעת להגיב על כך בדברי טעם. מחר תקבל ממני ניתוח ראוי, ברשותך. כך לגבי 1.) 2.) 3.) וכן הלאה. תנעם עליך שנתך וחלום חלומות ערֵבים. כלומר, לא על מרלנה, זו המלצתי. אמי.

למחרת היום
הנושא: מרלנה
בוקר טוב ליאו. תרשה לי לנהוג בך ביד קשה מעט יותר?
1.) אתה אפוא גבר מן הסוג שמסוגל להתעניין באישה רק בהתחלה ובסוף: כשהוא רוצה להשיג אותה ומיד לפני שהיא אובדת לו אחת ולתמיד. הזמן בין לבין - זמן שמגדירים אותו גם כלהיות יחד - משעמם מדי או מייגע מדי בשבילך או שניהם. אני צודקת?
2.) נשארת אמנם (הפעם) כבדרך פלא לא נשוי, אבל כדי להעיף טייס ספרדי מן המיטה של הכמעט־אקסית שלך, היית מוכן להתייצב מרצונך לפני המזבח ולבוא בברית הנישואין. הדבר לא ממש מצביע על יחס של כבוד לנדרי הנישואין. אני צודקת?
3.) כבר היית נשוי פעם. אני צודקת?
4.) אני ממש רואה אותך לנגד עינַי, מתפלש בחמימות הרחמים העצמיים, קורא מכתבי אהבה ומתבונן בתצלומים ישנים במקום לעשות משהו שהיה יכול לעורר אצל אישה מחשבה שאפשר להבחין אצלך במשהו דומה לצל של אהבה או משאלה דוממת למשהו בר־קיימא.
5.) נו ואז נקלע המייל הגורלי שלי אל תיבת הדואל שלך הקובעת אם להיות או לחדול. כאילו ביטאתי סוף־סוף בנקודת הזמן האידיאלית מה שבוודאי עומד כבר שנים על קצה לשונה של מרלנה: זה נגמר, ליאו, כי זה מעולם לא התחיל! או במילים אחרות, מורכבות, ליריות, רגשניות יותר: ״חג מולד שמח ושנה טובה מאחלת אמי רוטנר.״
6.) אלא שכעת, ליאו היקר, אתה עושה מחווה רבת־רושם. אתה עונה למרלנה. אתה מברך אותה על ההחלטה שלה. אתה אומר: מרלנה, את צודקת, זה נגמר, כי זה מעולם לא התחיל! או במילים אחרות, מורכבות, נמרצות, חזקות יותר: ״אֶמי רוטנר היקרה, אנחנו מכירים זה את זה עוד פחות מבכלל־לא. בכל זאת אני מודה לך על דואר ההמונים הלבבי והממש מקורי! עלייך לדעת: אני אוהב דואר המונים שנועד להמון שאינני שייך לו. בבר׳, ליאו לייקה.״ - אתה מפסידן טוב, אצילי, מסוגנן להדהים, ליאו היקר.
7.) והנה שאלת המפתח שלי: אתה עדיין רוצה שאכתוב לך מיילים? שיהיה לך בוקר נעים, אמי.

כעבור שעתיים
תשובה:
בתיאבון אמי!
לגבי 1.) אין זו אשמתי שאני מזכיר לך גבר - אלגנטי כמו זה שאת מתארת בנקודה מספר אחת - שככל הנראה אכזב אותך. אנא אל תחשבי שאת מכירה אותי טוב יותר משאת מסוגלת להכיר אותי! (את לא יכולה להכיר אותי כלל וכלל!)
לגבי 2.) אשר לבריחה האחרונה שלי אל הצעת הנישואין: מה אני יכול לעשות יותר מאשר לקרוא לעצמי ״חמור גרם״. אבל אמי־מידת־נעליים־37, הסרקסטית־הסולדת ממוסרנות מנחיתה עוד מכה על הצלת הכבוד של נדרי הנישואין, בעיניים מצומצמות, יש לשער, ובפה מגיר ריר.
לגבי 3.) מצטער, מעולם לא הייתי נשוי. ואת? - יותר מפעם אחת, אני צודק?
לגבי 4.) ושוב הגבר מנקודה מספר אחת, שאני מזכיר לך, זה שמעדיף לקרוא מכתבי אהבה ישנים מאשר להפגין כלפייך אהבה בלתי פוסקת. אולי היו אפילו כמה וכמה גברים כאלה בחייך.
לגבי 5.) כן, ברגע שבו הגיעו איחולי חג המולד שלך, באותו רגע הרגשתי שאיבדתי את מרלנה.
לגבי 6.) עניתי לך אז כדי להסיח את דעתי מן הכישלון שלי, אמי. ועד היום ראיתי בהתכתבות שלנו חלק מתרפיית עיבוד הקשר עם מרלנה.
לגבי 7.) כן, כן. תכתבי לי! תורידי לך מן הנשמה את כל התסכול שלך לגבי גברים. היי משוחררת, צדקנית, צינית, שמחה־לאיד. אם זה משפר את הרגשתך הרי שכתובת המייל שלי ממלאת את תפקידה. אם לא, פרגני לעצמך (או לאמך) פשוט שוב מינוי על ״Like״ ומחקי את ״Leike״ מן הרשימה. אני מאחל לך אחר צהריים נעים ביום שני זה, ליאו.

כעבור 11 דקות
Re:
אוי־אוי, פגעתי בך. לא התכוונתי. חשבתי שתעמוד בזה. שגיתי. אני אסוג לי להֶסגר פנימי. לילה טוב, אמי.
נ״ב: לנקודה מספר שלוש: הייתי נשואה מלכתחילה. - ואני עדיין נשואה!