סיפו - סיפור לא גמור
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
סיפו - סיפור לא גמור

סיפו - סיפור לא גמור

4.2 כוכבים (5 דירוגים)
ספר דיגיטלי
ספר מודפס

עוד על הספר

יובל אלבשן

פרופ' יובל אלבשן הוא סופר, עורך דין קהילתי, דיקן הפקולטה למשפטים בקריה האקדמית אונו ומחברם של תשעה ספרי עיון, ילדים ורומנים, ביניהם רבי־המכר סיפו - סיפור לא גמור, תמיד פלורה ותיק מצדה.

אשר זה קרוב לעשרים שנים פועל כעורך דין קהילתי בסמטאות האחוריות של החברה הישראלית. בעבר ניהל את רשת מרכזי הזכויות של עמותת "ידיד", את "חטיבת זכויות האדם" במרכז האקדמי למשפט ולעסקים, ואת "המרכז הקליני לאחריות חברתית ולזכויות אדם" באוניברסיטה העברית – ארגונים שאותם ייסד.

ראיון "ראש בראש"

תקציר

"לא היה דבר שאהבתי בעולם יותר מאשר את אחי הקטן יאנק, ולא היה דבר שאחי הקטן יאנק אהב יותר בעולמו מאשר את הספר 'קטינא כל-בו', מאת חיים נחמן ביאליק. את רוב ילדותנו בוורשה, שהיתה קצרה מדי, בילינו שלושתנו תמיד יחד: במקום שבו הייתי אני, היה גם יאנק. במקום שהיה יאנק, היה גם הקטינא שלו. עד שבאו ימים רעים ונקרענו האחד מהשני והשני מהשלישי. וראשון נלקח מאיתנו הקטינא..."
 
כך מתחיל הסיפור שעילם, נכדו בן העשר של סופר ילדים מפורסם, מוצא על שולחן סבו. למרות ההפצרות הסב לא מוכן להשלים את הכתיבה. "לא כל סיפור שנולד מלב כותב צריך להסתיים ולהפוך לספר", הוא פוסק. "וספר בלי תקווה זה כמו אוכל בלי תבלינים. אין בו בכלל טעם!" אלא שלבו של עילם לא מניח לו להפקיר את הסיפור שנקטע.
 
מאמציו זוכים להצלחה והספר יוצא לאור ומשנה את חיי עילם ואת חיי משפחתו, בדרכים שאיש לא חלם עליהן.
 
מיהו אותו יאנק שבסיפור? מה עלה בגורלו ובגורל ספרו האהוב? מה הקשר בין עילם, ילד ירושלמי, לבין פיליפ, ילד פולני בן גילו אשר לא שמע מילה עברית מימיו? והאם זו טעות לשוב ולהאמין בספרים, כפי שמזהיר הסב את נכדו?
 
"סיפו – סיפור לא גמור" הוא סיפור מרגש ומותח אשר חוצה יבשות וזמנים. הוא מוכיח כי כוחה של האמונה במילים עומד בכל מכשולי המרחק והזמן ואף גובר על כוחם של הנאצים.
 
זהו ספרו החמישי של יובל אלבשן. בין ספריו הקודמים: הרומן "תמיד פלורה" וספר הילדים "בוטן העכבר והדבק האכזר".
 
 
"כשקראתי את סיפו של יובל אלבשן פרצתי בבכי כמו שלא בכיתי שנים. אני לא אדם שבוכה. אני לא יודע לבכות. שלוש פעמים במהלך הספר פרצתי בבכי תמרורים ולא משום שהוא עצוב אלא משום שהוא מרגש וכל-כך נהדר. זה אחד הספרים הכי נהדרים שקראתי מזה זמן ואני קורא ספרים כל הזמן. "סיפו" של יובל אלבשן - שווה לקנות לבן או לבת הנוער שבבית וקודם לקרוא אותו לבד." (אברי גלעד, גל"צ 4.12.11)

פרק ראשון

פרק ראשון
 
 
יותר מכל רצה עֵילָם ש"הסיפור על הקְטִינָא" יסתיים.
 
 
מדי ערב, לפני שנרדם, התפלל שלמחרת יתעורר ויגלה כי משפטי הפתיחה של "הסיפור על הקְטִינָא" הושלמו.
 
מדי לילה חלם את אותו חלום, ובחלומו הוא בא לבקר בביתו של סבא שמואל ומגלה שהנה השלים סבו הסופר את הסיפור וסוף כל סוף הוא עומד לדעת מה עלה בגורלו של אותו קְטִינָא.
 
 
בכל ערב נשא עילם את אותה תפילה.
 
בכל לילה חלם את אותו חלום.
 
ובכל צהריים, כשבא לבקר את סבו, שהיה ידוע גם בשם העט ש"י בן דרור, היה ניגש להציץ בשולחן העבודה, מעיף מבט בוחן על קבוצת הניירות שעליהם שוּרְבְּטוּ משפטי הפתיחה הקטועים של "הסיפור על הקְטִינָא", ומתאכזב מחדש: דבר לא השתנה.
 
משפטיו הקטועים של הסיפור נותרו כשהיו.
 
אף מילה חדשה לא נוספה.
 
שום סוף עדיין לא נקבע.
 
 
 
כך היה מאז הפסיק סבא שמואל לכתוב את "הסיפור על הקְטִינָא" והותיר אותו כמות שהוא: ראשית סיפור, לא משוּיָף וחסר סיום.
 
 
 
כמה התקנא עילם בסיפורים האחרים שכתב סבו. בכל ביקור בחדר העבודה שלו, הוא נהג להתחקות אחר צמיחתם. איך מיום ליום הם מתעצמים. מילה נוספת למילה, משפטיהם נעשים מדויקים יותר מגרסה לגרסה, גיבוריהם קורמים עור וגידים, ועלילותיהם מתעבות ומעלות בשר.
 
בעיניים כלות עקב עילם אחר האופן שבו הסופר ש"י דואג להם, מטפל בהם ומלטש אותם, בעוד ניירות הטיוטה שעליהם נכתבה פתיחת "הסיפור על הקְטִינָא" נותרו זנוחים על שולחן הכתיבה, לא הרחק מפח הניירות למחזור.
 
 
 
***
 
 
 
את הדפים שעליהם נכתב "הסיפור על הקְטִינָא" גילה עילם בן העשר רק במקרה.
 
 
  
 
לא היה דבר שהוא אהב לעשות בשעות אחר הצהריים יותר מאשר לשבת על השטיח שלרגלי שולחן העבודה של סבא שמואל ולהביט בסב הַדוֹלֶה מלבו עוד ועוד סיפורים לילדים. על הקיר הצדדי היה תלוי פוסטר גדול של אחד הסופרים שסבא שמואל אהב (מקסים גורקי שמו), ובו נכתב: "סיפורים לילדים יש לכתוב בדיוק כמו שכותבים למבוגרים, אבל טוב יותר!" ולצדו היו תלויים תצלומיהם של כל בני המשפחה ("הם יצירות שלי לא פחות מהספרים שלי," נהג סבא שמואל לומר לכל אורח שנכנס לחדר עבודתו, "ולהפך. אני מרגיש שהספרים הם ילדים שלי לא פחות מבנותי ומנכדי.") השמש, שנכנסה בשעות אלה מבעד לחלון הגדול שמעל שולחן הכתיבה של סבא, תמיד האירה את החדר באור רך ונעים.
 
 
לרוב נהג עילם לצייר ציורים או לשרבט סיפורים משל עצמו, בזמן שסבא שמואל היה שוקד על מלאכתו. הוא מעולם לא הפריע לסבו, שכן כבר לפני שנים אחדות, כשעילם היה ממש צעיר, בן חמש או שש, הסביר לו סבו כי "סיפור יכול להיכתב רק דרך הלב, ומאחר שאת דרכי פעולת הלב אי אפשר באמת לצפות, אסור להפריע לו!"
 
 
זה בדיוק מה שעילם התכוון לעשות באותו אחר הצהריים. לכן חיטט בסל הניירות שמתחת לשולחן העבודה וחיפש דפי טיוטה. שם, בפינה נסתרת בתחתית הסל, מתחת לשקית הניילון, הוא גילה כמה דפים מצהיבים שהיו תקועים בין נצרי הקש. בשקט, כדי לא להפריע לסבו, מיהר עילם לשלוף אותם, ובלי משים החל לקרוא את מעט המילים שנכתבו עליהם:

יובל אלבשן

פרופ' יובל אלבשן הוא סופר, עורך דין קהילתי, דיקן הפקולטה למשפטים בקריה האקדמית אונו ומחברם של תשעה ספרי עיון, ילדים ורומנים, ביניהם רבי־המכר סיפו - סיפור לא גמור, תמיד פלורה ותיק מצדה.

אשר זה קרוב לעשרים שנים פועל כעורך דין קהילתי בסמטאות האחוריות של החברה הישראלית. בעבר ניהל את רשת מרכזי הזכויות של עמותת "ידיד", את "חטיבת זכויות האדם" במרכז האקדמי למשפט ולעסקים, ואת "המרכז הקליני לאחריות חברתית ולזכויות אדם" באוניברסיטה העברית – ארגונים שאותם ייסד.

ראיון "ראש בראש"

סקירות וביקורות

כותבים עברית עם יובל אלבשן רפי טופז פודקאסט מדברים עברית 10/11/2022 לקריאת הסקירה המלאה >

עוד על הספר

סקירות וביקורות

כותבים עברית עם יובל אלבשן רפי טופז פודקאסט מדברים עברית 10/11/2022 להאזנה להסכת >
סיפו - סיפור לא גמור יובל אלבשן
פרק ראשון
 
 
יותר מכל רצה עֵילָם ש"הסיפור על הקְטִינָא" יסתיים.
 
 
מדי ערב, לפני שנרדם, התפלל שלמחרת יתעורר ויגלה כי משפטי הפתיחה של "הסיפור על הקְטִינָא" הושלמו.
 
מדי לילה חלם את אותו חלום, ובחלומו הוא בא לבקר בביתו של סבא שמואל ומגלה שהנה השלים סבו הסופר את הסיפור וסוף כל סוף הוא עומד לדעת מה עלה בגורלו של אותו קְטִינָא.
 
 
בכל ערב נשא עילם את אותה תפילה.
 
בכל לילה חלם את אותו חלום.
 
ובכל צהריים, כשבא לבקר את סבו, שהיה ידוע גם בשם העט ש"י בן דרור, היה ניגש להציץ בשולחן העבודה, מעיף מבט בוחן על קבוצת הניירות שעליהם שוּרְבְּטוּ משפטי הפתיחה הקטועים של "הסיפור על הקְטִינָא", ומתאכזב מחדש: דבר לא השתנה.
 
משפטיו הקטועים של הסיפור נותרו כשהיו.
 
אף מילה חדשה לא נוספה.
 
שום סוף עדיין לא נקבע.
 
 
 
כך היה מאז הפסיק סבא שמואל לכתוב את "הסיפור על הקְטִינָא" והותיר אותו כמות שהוא: ראשית סיפור, לא משוּיָף וחסר סיום.
 
 
 
כמה התקנא עילם בסיפורים האחרים שכתב סבו. בכל ביקור בחדר העבודה שלו, הוא נהג להתחקות אחר צמיחתם. איך מיום ליום הם מתעצמים. מילה נוספת למילה, משפטיהם נעשים מדויקים יותר מגרסה לגרסה, גיבוריהם קורמים עור וגידים, ועלילותיהם מתעבות ומעלות בשר.
 
בעיניים כלות עקב עילם אחר האופן שבו הסופר ש"י דואג להם, מטפל בהם ומלטש אותם, בעוד ניירות הטיוטה שעליהם נכתבה פתיחת "הסיפור על הקְטִינָא" נותרו זנוחים על שולחן הכתיבה, לא הרחק מפח הניירות למחזור.
 
 
 
***
 
 
 
את הדפים שעליהם נכתב "הסיפור על הקְטִינָא" גילה עילם בן העשר רק במקרה.
 
 
  
 
לא היה דבר שהוא אהב לעשות בשעות אחר הצהריים יותר מאשר לשבת על השטיח שלרגלי שולחן העבודה של סבא שמואל ולהביט בסב הַדוֹלֶה מלבו עוד ועוד סיפורים לילדים. על הקיר הצדדי היה תלוי פוסטר גדול של אחד הסופרים שסבא שמואל אהב (מקסים גורקי שמו), ובו נכתב: "סיפורים לילדים יש לכתוב בדיוק כמו שכותבים למבוגרים, אבל טוב יותר!" ולצדו היו תלויים תצלומיהם של כל בני המשפחה ("הם יצירות שלי לא פחות מהספרים שלי," נהג סבא שמואל לומר לכל אורח שנכנס לחדר עבודתו, "ולהפך. אני מרגיש שהספרים הם ילדים שלי לא פחות מבנותי ומנכדי.") השמש, שנכנסה בשעות אלה מבעד לחלון הגדול שמעל שולחן הכתיבה של סבא, תמיד האירה את החדר באור רך ונעים.
 
 
לרוב נהג עילם לצייר ציורים או לשרבט סיפורים משל עצמו, בזמן שסבא שמואל היה שוקד על מלאכתו. הוא מעולם לא הפריע לסבו, שכן כבר לפני שנים אחדות, כשעילם היה ממש צעיר, בן חמש או שש, הסביר לו סבו כי "סיפור יכול להיכתב רק דרך הלב, ומאחר שאת דרכי פעולת הלב אי אפשר באמת לצפות, אסור להפריע לו!"
 
 
זה בדיוק מה שעילם התכוון לעשות באותו אחר הצהריים. לכן חיטט בסל הניירות שמתחת לשולחן העבודה וחיפש דפי טיוטה. שם, בפינה נסתרת בתחתית הסל, מתחת לשקית הניילון, הוא גילה כמה דפים מצהיבים שהיו תקועים בין נצרי הקש. בשקט, כדי לא להפריע לסבו, מיהר עילם לשלוף אותם, ובלי משים החל לקרוא את מעט המילים שנכתבו עליהם: