צריך סוף לסיפור אהבה

פרה על שם וירג׳יניה

במטוס, בדרך אל בנה יאיר, שכבר חמש שנים מתגורר בווירג׳יניה, ראתה רוחמה גורביץ בחלומה איך היא כורעת ללדת את עצמה.
אך לפני שכבש אותה החלום, חזרה ותכססה איך תמשוך את בנה בחזרה הביתה, איך תאיץ בו לבנות לו בית בחלקה שהופשרה לבנייה, איך תפתה אותו לעזור לה לרכוש את ארבע המבכירות העומדות למכירה אצל יחזקאל, ואת הרפת של גדליה העומדת למכירה גם היא ובתוכה כמה פרות בעלות־יוחסין הרשומות ב״ספר העדר״, ואז, עם תשע הפרות שבבעלותה ישובו להיות בעלי רפת גדולה.
קולו של יאיר בשיחותיהם האחרונות בטלפון נשמע מהוסס ותשובותיו משתמטות. על השאלה האחרונה, ״טוב לך שם באמריקה?״ - שחזרה וניסחה באופנים שונים - סירב לענות. הנה - התחילו כתמים לנמר את המסך מתחת לעפעפיה והילוך מחשבתה הואט - רק תפרוש לפניו את התכנית, תצרף את חוות־דעתו של מזכיר־הכפר ואת חישוביו של מנהל־החשבונות, ומיד יבין כי עתידו בעמק. ועכשיו, שכוחותיה אינם כשהיו ואין לה איש מלבדו, עליו להודות בטעות שעשה כשנסע לאמריקה - וכבר הלכה ושקעה לתוך נשימות איטיות - ולחזור לבית־ילדותו.
ואז חלמה וראתה איך, פשוקת־רגליים, כיושבת על שרפרף, גהרה מעל סדין הסאטן הרקום כוכביות לבנות, סדין שקיבלה לכלולותיה מדודתה העירונית ועכשיו היה פרוש על אדמת הרפת הישנה וגרגירי חול מצטרפים על פניו לקווים דקים לאורך קווי הגיהוץ. הפרות נדחקו סביבה, סקרניות, ומתחת להר בטנה המתנועע התגלו ונעלמו חליפות הכוכביות הנוצצות. היא העבירה את שתי כפות־ידיה על כדור כרסה וכיוונה את נשימותיה, לחייה מתקמרות כשני מפוחים תאומים, כפי שעשתה כמעט חצי מאה קודם לכן בחדר־היולדות בעפולה, וחשה בפליאה את המלאות שאין בה כאב של התינוק השואף לפרוץ. כך המתינה שלווה ונושמת עמוקות עד שנכנע השריר הנועל את שער הרחם והניח לראש להבקיע, ומיד אחריו נתגלו כתפיים מתעגלות זו לעומת זו ועצמה־התינוקת החליקה מבין ירכיה, גופה רחוץ וטהור מפגמים ומדם ושתי רגליה כלילות־שלמות. מים צלולים כמי־מעין זרמו מתוך רחמה אל תעלת ההשקיה ונשאו עמם פרחים זעירים, עלי־תבלין, ניירות קונפטי צבעוניים ומפתח ברזל זעיר של יומן ששלח לה אביה העושה בשליחות באירופה, מתנה לבת־המצווה. ואחר־כך שכבה שעה ארוכה על גבה, פניה אל גג הרעפים המבוקעים, ואימצה אל לבה את התינוקת וראתה את העגלים הרוכנים לשתות מן המים הזורמים, ויותר מכול שמחה על שנמצא לה המפתח ליומן שבראש כל דף מדפיו נכתב: ״שלום רב לך, יומני היקר.״

עוד ריח הרפת באפה והבל נשימת העגלים על סביבותיה, שמעה קול צעיר סמוך לאוזנה: ״גברת רוחמה גורביץ?״
״כן...״ התעוררה בבהלה, ולרגע לא זיהתה את שמה בסמיכות ל״גברת״, ופניה של דיילת יפה נדחקו מולה מתחת לפיסות השמים הקרועות בין שברי הגג.
״צריך להדק את החגורות. אנחנו נוחתים.״
״נוחתים?״
״כן. ותחכי לי במטוס אחרי הנחיתה, בבקשה. ניסע יחד לשדה־התעופה השני, ואני אלווה אותך למטוס לווירג׳יניה.״
ואחר־כך, לאחר שעמדו בתורים ונשאלו שאלות ואספו את מזוודתה מעל הקרוסלה החגה אינסופית, מצאה את עצמה יושבת שלווה במכונית, לפניה הדיילת המשוחחת באנגלית עם איש במגבעת, ומימינה הקו המשונן שציירו על הרקיע הבניינים הגבוהים שמרחוק. תחושת הרוגע של החלום התקיימה בה גם אחר־כך, כאשר פסעה צעד אחד אחרי הדיילת במנהרות האבן והפלדה, בין כל האנשים הממהרים, דעתה בחלום שעדיין חקוק בזיכרונה ואינו משכיח את עצמו ככל שאר חלומותיה. הדיילת הזקופה ויפת־המותנים הדפה עגלת־מטען ועליה מזוודותיהן מונחות זו לצד זו. מדי־פעם הפנה אחד האנשים מבט חטוף של התפעלות בכיוונן, ורוחמה חשה צביטת גאווה, כאילו האישה הצעירה, שאת שמה אינה יודעת, כבר שייכת לחייה, ורק חלק זעיר בתוכה עוד נבוך על שהיא, רוחמה גורביץ, המתהלכת בין אנשי העמק כאגדה חיה, האישה אשר שש־עשרה שנים רצופות, עד שהגיעו הפרות האוסטרליות של בורג, זכו פרותיה באליפות תנובת החלב, מובלת כאן כילדה במבוך.

באולם ההמתנה, שם הורתה לה הדיילת לחכות ארבעים דקות עד שייקראו הנוסעים לעלות על המטוס, ניסתה לעכב את האישה היפה: ״אולי נשתה איזה כוס תה אם יש לנו ארבעים דקות?״
״לי אין ארבעים דקות,״ ניתקה עצמה הדיילת מן הקשר הכפוי, ״הבטחתי לדודה שלי ללוות אותך עד כאן, ואני מוכרחה לחזור מיד. רק תראי לי שוב את הכרטיס שלך. כן, הכול בסדר. שתהיה לך נסיעה טובה.״
״אז לפחות אמרי לי את שמך,״ התקשתה רוחמה להינתק.
״נוגה.״
״נוגה מה?״
״נוגה הלפרין,״ כבר נאמר השם מעבר לכתף.
״תודה לך, נוגה.״
״נסיעה טובה.״
היא הצטערה על שנוגה הלפרין לא נשארה לשבת אתה, לשמוע על יאיר. אילו ראתה את תצלומיו, בוודאי היה מתעורר בה עניין: הילד הכי גבוה, הנער הכי נאה, הצעיר הכי מוכשר, הקצין הכי אמיץ, הסטודנט הכי מבריק. נערות היו מחזרות אחריו מאז היה בן עשר. המתנדבות השוודיות של הקיבוץ השכן היו חוצות ברגל את השדות, באות לאירועי הכפר כדי לפגוש אותו. בתיקה, לצד הארנק ונרתיק הפלסטיק שקיבלה ממשרד־הנסיעות בטבעון, החזיקה שקית נייר ובה תצלומים רבים שלו מימי ילדותו ונעוריו.
יומיים לפני הנסיעה בילתה שעות אחדות בהתבוננות בתצלומים, פרשה אותם על שולחן הנגריה הישן והגדול ומיינה. את תמונותיו של ישראל - אחת צולמה ימים מעטים לפני האסון - ערמה בקצה השולחן. אולי בכל־זאת תמסגר ותתלה את צו־הגיוס האחרון שלו, תאסוף כמה מחפציו ותסדר אותם בפינת חדרו שנשאר ריק מאז נהרג: המדליות של הקפיצה לרוחק, הקמיע שנשא קרוב ללבו בכל בחינות־הבגרות, מה שנשאר מאוסף הדגלונים. את תמונותיו של ראובן - עיני־הפרא שלו פקוחות לרווחה מינקותו - הניחה מתחת לתמונותיו של ישראל. אחר־כך אספה את כל תמונותיו של יאיר: בתצלום הראשון הוא בן יומיים, רדום על כתפה - זכרה את הוויכוח עם בעלה שרצה להעיר את התינוק לכבוד הצילום והיא התנגדה. היא הניחה את התמונות זו לצד זו ולפתע הבחינה, מריצה את עיניה שוב ושוב על פני השולחן כלא־מאמינה: מכל תצלומי ילדיה אף לא אחד צולם ברפת, אף לא אחד צולם בקרבת פרה. כאילו לא גדלו בבית שבו הילדים והרפת הם שני הדברים המקודשים.

הטיסה לווירג׳יניה עברה עליה בעצבנות גדולה. שני נערים ישבו לידה, ומרגע שהתיישבו התחילו לשיר בקול ולתופף על ברכיהם בטפיחות חזקות. היא ציפתה שאחד הנוסעים המבוגרים או הדיילים יגער בהם, אך דיילת כושית עודדה אותם בתנועות ראש קצובות והנוסעים היו שקועים איש־איש בענייניו. אילו היו הנערים ישראלים היתה קמה ובקול רם ולעיני־כל היתה מטיפה להם על אי־התחשבותם, והם היו משתתקים ויושבים נזופים עד רגע הנחיתה. אלא שאת עצמה לא הצליחה להונות: השתלחותה בם לא באה אלא כדי להרחיק ממחשבתה את השאלות שאינספור פעמים נשאלו ותשובות לא נמצאו להן: למה החליט יאיר שלא לבוא לבקר הקיץ? למה הפסיק לכתוב מכתבים, ואף את הקלטות הפסיק לשלוח, ורק מדי־פעם, בסופי שבוע, היה מטלפן? למה חדל לדבר על שיבה הביתה, כאילו לא הבטיח לחזור לאחר חמש שנים? למה בכל פעם שדיברה על הרפת, היה משנה נושא? למה לא הסכים להקשיב כאשר ביקשה ממנו לעזור לה להחליט בעניין המבכירות של יחזקאלי? למה לא השיב על שאלתה אם הוא מאושר באמריקה? למה - שמעה את הדיילת מבקשת להדק את החגורות לקראת הנחיתה והבחינה בעננים המסתלקים מעבר לחלונות.
מתחת למטוס המנמיך ראתה, בפליאה, כחיזיון מתוך חלומותיה, שדות־מרעה ענקיים פרושים על גבעות הנוגעות בקו האופק. היא נצמדה אל שמשת החלון וראתה מתחתיה עדר פרות שחורות ואחריהן פרות מנומרות ועוד פרות פזורות על מדרון מתון של גבעה, רועות בשלווה, ומתחת לכנף המטוס הנטויה, בתוך מכלא צר, ראתה פרים מצופפים את ראשיהם, מתנגחים בקרניהם, והלאה מהם, במתחם נפרד, פרה ועגל יונק - נזכרה לפתע בחלום ולבה פרכס מהתרגשות.
יאיר כבר חיכה לה מעבר למחיצת־זכוכית, והיא - עדיין נרגשת מזיכרון החלום וממראה העדרים וחשה לפתע את כל כובד עייפותה - ראתה אותו מיד ונעצרה בתוך זרם האנשים ואחר־כך משכה את עגלתה אחורנית, מניחה ללבה המבולבל להירגע לפני שתפגוש את בנה פנים־אל־פנים. ממקום מסתורה חקרה את מראהו: זקוף כאביו, הראש היפהפה נישא מעל ראשי האנשים, והוא מכתף רצועת תיק באותה מחוות־הגוף שבה היה מכתף את תרמילו הצבאי ליד הדלת, כאשר היא, בסוף כל חופשה, עד יום שירותו האחרון היתה עוקבת אחריו עד שנעלם מאחורי עץ החרוב שבקצה השביל ומחניקה תפילה: אל יהיה זה הזיכרון האחרון. עכשיו הביטה בבנה ממרחק, מנסה לנחש את התשובות לשאלות שכבר חודשים מנקרות בה, והסיעה את עגלתה לקראתו.
הוא נחפז אליה והם התחבקו בחום הישן, כמו אז כשהיה חוזר מתחרות אופניים אזורית, וכמו שנים אחר־כך כשהיה חוזר עם אחיו ראובן מטיול של שבוע במדבר יהודה, וכמו שנים אחר־כך כשהיה חוזר מהצבא בחופשות־הפתע שלו.
״ראיתי מהאווירון כל־כך הרבה פרות,״ לחשה לתוך אוזנו.
שניהם נבוכו פתאום על הלחישה הסמוכה כל־כך לאוזן, על הפגנת ההתרגשות הזאת שהולידו הפרדה הארוכה והמקום הזר, וכדי להפיג את המבוכה, בתוך התעסקות בהסעת העגלה החוצה, נשאלו מיד כל השאלות הצפויות וניתנו מיד כל התשובות הצפויות.
״איך היתה הטיסה?״
״אתה רואה: נשארתי בחיים.״
״למה שלא תישארי?״
״שני חוצפנים אמריקאיים ישבו לידי - אבל לא חשוב. לקחת יום חופש בגללי?״
״כן. מצאת את המטוס לווירג׳יניה בקלות?״
״דיילת ישראלית הובילה אותי.״
״מצוין.״
״מה מצוין? הובילה אותי כמו שמובילים עגל.״
״יותר טוב מאשר ללכת לאיבוד.״
״אולי הכרת אותה, במקרה,״ עלה בדעתה, ״נוגה הלפרין.״
״אני לא חושב שהכרתי אותה.״
״חבל. יפהפייה. לאן אנחנו הולכים?״
״לאכול משהו,״ כיוון את עגלת המזוודות אל מעלה המוביל אל בית־קפה.
״אני לא רעבה.״
״אז תיארחי לי חברה.״
״אני עייפה, יאיר. הטיסה הזאת - ״
״כן, אני יודע. אנחנו מוכרחים לשבת קצת קודם.״
״למה?״
״כאן נוכל לדבר בשקט.״
״למה אי־אפשר לדבר בשקט בבית שלך?״ שאלה, רואה את עיניו המתחמקות.
״עדיף כאן,״ הוביל אותה אל שולחן שליד הקיר.
ואחר־כך, לאחר שערם במזנון ירקות על צלחות שניהם והיא עקבה אחריו ממקומה, צדה לבסוף את עיניו כשישב: ״מה לא בסדר, יאירי?״
״למה את שואלת?״
״כי אני מרגישה שמשהו לא בסדר.״
״הכול בסדר. מי מטפל בפרות?״
״גדליה,״ שמחה על דאגתו. ״הוא עוזר לי הרבה בשנים האחרונות, כבר סיפרתי לך. כל יום הוא מביא לי בליל ושם באבוס ולוקח את החלב שלי ומוסר דרך מכל־הקירור שלו. הוא צוחק עלי כי אני עוד חולבת במכונת־החליבה הניידת, לפעמים אפילו בידיים. והוא בשום פנים ואופן לא רוצה תשלום על העבודה שלו. הוא אומר שהוא עושה את זה במקום ישראל, שאילו ישראל היה חי והוא לא, ישראל היה עושה אותו דבר במקומו.״ גרונה השתנק ואחרי רגע הוסיפה בקול גבוה יותר: ״אתה יודע כמה הרבה דברים יש לי לספר לך על הבית?״ ומיהרה והמשיכה בלא להניח לו לענות, ״הבן הטייס של גורדון טס נמוך מעל הבית שלו בהליקופטר ומההדף נפלה אצל מויש׳ה קורה, ופרה שלו נבהלה וקיבלה התקף־לב ועכשיו הוא רוצה מגורדון פיצויים. עוד הרבה דברים קרו בזמן האחרון: טוביה קנה שתי פרות מסוג הרפורד שמובלות מהחום - אבל איזה יופי של פרות!״ ראתה לפתע את עיניו הנודדות על פני השולחנות. ״אתה שומע אותי, יאיר?״
״אני שומע. טוביה קנה הרפורדיות,״ אמר בקול ריק.
״אתה זוכר שהוא קנה הרפורדיות אחרי מלחמת ששת־הימים, והם חלו מהחום?״
״לא.״
״היו להם מחלות מוזרות שאף אחד לא הכיר. עכשיו הוא שם להם מאווררים שקשורים למחשב,״ עקבה אחרי עיניו המשוטטות סביב. ״בכלל, פלאי־פלאים מה שעושים היום במחשב. לבורג יש מחשב שרושם את אחוז השומן של החלב של כל פרה בנפרד ומזהה זיהומים של דלקת־העטין... מה לא בסדר, יאירי?״
״כלום,״ התייצבו עיניו על השולחן. ״אל תאכלי מהסלט־ביצים. הוא לא נראה לי בסדר.״
״הסתבכת, יאירי? אתה יכול לספר לי. אתה צריך כסף?״
״לא הסתבכתי ואני לא צריך כסף.״
״גם בטלפון הרגשתי משהו, אבל עכשיו אני בטוחה. אני מכירה אותך.״
״במה את בטוחה?״
״למה אי־אפשר לדבר בבית שלך?״
״כי אין לי אוכל בבית. אני מעדיף שנאכל כאן.״
היא שתקה רגע, שוקלת את הדברים, מזהה את נימת העקשנות הישנה שמעולם לא הצליחה לשבור.
״הכול יהיה בסדר, יאירי. אתה צריך לעזוב את המקום הזה ולחזור הביתה.״
״למה את אומרת את זה?״
״כי כל אחד צריך להיות במקום שלו. ורציתי לספר לך,״ נשימתה התקצרה פתאום והדבר יצא ממנה מוקדם מן המתוכנן, ״גדליה מוכר את הרפת שלו.״
הוא לא הגיב.
״יש לו כמה פרות שרשומות בספר־העדר,״ ניסתה ללבות את תגובתו המתמהמהת, ״ויש לו מכסת חלב של שלוש־מאות אלף ליטר בשנה. אנחנו אצלו בעדיפות ראשונה, במחיר סמלי. מה אתה אומר: מכסת חלב כזאת במחיר סמלי?״
״מה יש לי להגיד?״
״בטח יש לך דעה.״
״למה את מספרת לי את זה פתאום?״
״כי אני רוצה להתייעץ אתך מה להחליט. אני לא יכולה לעשות החלטה כזאת לבד. צריך לשבור את החסכונות ולמכור את החלקה מאחורי הגשר ולקחת קצת חובות. זה צריך לעלות רבע מיליון דולר.״
״את רוצה להתייעץ אתי על רבע מיליון דולר?״
״כן.״
״אני לא מבין מספיק כדי לייעץ לך. את צריכה לשאול רואה־חשבון.״
״איזה רואה־חשבון יכול לייעץ לי יותר מילד שגדל כל החיים שלו על־יד רפת?״
״את באמת רוצה לשמוע את דעתי?״
״כן.״
״אז אני לא מבין בשביל מה את צריכה רפת כל־כך גדולה, מה את צריכה רפת בכלל. למה את צריכה לקום בחורפים כל־כך מוקדם? תזדקקי לעזרה שכירה. גדליה מוכר כי הוא רוצה לעבור לעיר ולאבא שלו אין כוח לטפל בחולבות, ואבא שלו יותר צעיר ממך. למה שלא תמכרי גם את?״
״למכור את הפרות שלי?״ נדהמה.
״כן, כמו אבא של גדליה.״
״עמליה אצלי כבר שבע שנים,״ גדלו עיניה בתוך פניה, ״עגלים בריאים כמו שלה אין בכל העמק, ושושי כבר נתנה מאה ועשרה אלף ליטר, ועדנה - אף פרה לא קיבלה תעודות כמוה - איך אתה יכול להציע לי למכור? חוץ מזה, רק גדליה מוכר. כולם קונים. הבנים של בר־און החליטו להקים שוב את הרפת שלהם,״ אמרה בנשימה אחת, מנסה לשוות אגביות לקולה ועיניה עוקבות אחריו בלא לעפעף.
יאיר הביט בה בעיון, והיא, תחת מבטו, שמטה את מבטה אל צלחת הסלט.
״מה שמת לי בצלחת? זה נראה כמו מספוא,״ האביסה מלוא המזלג שרוכי נבט זעירים לתוך פיה. ״גם יש לזה טעם של מספוא.״
״אמא,״ אמר לפתע ושם סנטרו על שני אגרופיו, מסמיך את ראשו לראשה, ״את באת לשכנע אותי לחזור לנהל את הרפת?״
״זה רעיון לגמרי לא רע,״ השתדלה לרסן את קולה.
״בשביל זה עשית את הנסיעה הזאת?״
״גם,״ לא שיקרה, ״וגם רציתי לראות איך אתה נראה.״
״חשבת שאחרי הדוקטורט אני אלך להיות רפתן?״
״דוני של בר־און גם כן למד באוניברסיטה.״
״הוא למד חקלאות.״
״אז מה?״
״אני פסיכולוג, אמא.״
הוא הסיט את מבטו הצדה בתנועה שהכירה מאז היה ילד, והיא, מתרגמת את תנועות עיניו, שאלה מיד: ״יש לך אישה בבית, יאירי?״
הוא הסיע אליה מבט מופתע וחיוך הסתמן בעיניו.
״יש?״
״כן.״
״בגלל זה אי־אפשר לדבר שם?״
״חשבתי להכין אותך לפני שנגיע.״
״למה? היא בת שישים?״
״לא,״ צחק פתאום, והיא הביטה בו וצחוקו נראה לה משונה.
היא אספה את ידיה וטפחה בהן בחיקה.
״צילמתי פילם שלם של כל הפרות. כל פרה, תמונה מלפנים ומשני הצדדים. הבאתי לך שתראה.״
״אמא - ״
״יחזקאלי ראה ואמר שככה מצלמים פושעים במשטרה.״
״אמא, אני רוצה להגיד לך משהו.״
״מה, יאירי?״
הוא שתק רגע ואמר בקול רגיל: ״הפרות אף פעם לא עניינו אותי.״
״זה לא נכון!״ הזדעזע לבה בתוכה.
״זה נכון. אני אף פעם - ״
״בת כמה האישה הזאת?״ קרעה את דבריו.
״בת שלושים ושש.״
״אז בכל־זאת היא יותר זקנה ממך.״
״היא נראית יותר צעירה ממני.״
״כמה זמן אתה כבר אתה?״
״שנתיים.״
״שנתיים!״ לא יכלה לכבוש את העלבון, ״שנתיים - ואף מלה?״
״רציתי לבדוק קודם... לא הייתי בטוח.״
״היא ישראלית?״
״לא. יהודייה־אמריקאית.״
״איך קוראים לה?״
״תמרה.״
״שנתיים זה הרבה זמן.״
״נכון.״
״אנשים מקימים משפחות בשנתיים.״
״אני מתחיל להרגיש שאנחנו משפחה.״
״למה זה צריך לקחת שנתיים לבדוק אותה?״
״רציתי לראות איך הילדים שלה יסתדרו אתי, איך - ״
״ילדים!״ נבלו ידיה בתוך חיקה.
״... איך אני אסתדר אתם.״
״כמה ילדים?״
״שלושה.״
״לקחת אישה עם שלושה ילדים?״
״כן.״
״אז היא גרושה?״
״היא גרושה, כן... מבעל אחד היא גרושה, מהשני עוד לא.״
״בת שלושים ושש, שני בעלים, שלושה ילדים,״ דיברה אל עצמה, חשה איך אוזל הדם בתוך עורקיה וכוחה מתמעט. ״יש עוד משהו שצריך להכין אותי?״
״כן. יש שתי ילדות מבעל אחד וילד מהבעל השני.״
״נו?״ הביטה בו כמצפה למכה.
״הבעל הראשון יהודי.״
״דווקא חדשות טובות,״ נזהרה.
״הבעל השני שחור.״
״שחור!״ פרצה המלה מתוך גרונה ואנשים משולחן סמוך הביטו בם מעל למזלגותיהם.
״כן. שחור,״ אמר בשקט, בקול יציב.
דמעות עלו בה פתאום, מעייפות, מאכזבה, מן התהפוכות הגדולות שכבר אינן לפי כוחה, והיא עצרה את הדמעות בגרונה.
״אתה יודע מה מתחשק לי לעשות, יאירי?״
״עכשיו אפשר לנסוע הביתה,״ העיף את מפית הנייר לתוך צלחתו.
״מתחשק לי פשוט לגמור עם הכול... הייתי צריכה למכור את הרפת ולמות-״
״תפסיקי, אמא - ״
״אני יותר זקנה ממה שחשבתי. צריך יותר כוחות לטיול הזה ממה שיש לי. יחזקאלי אמר לי את זה, ולא רציתי לשמוע.״
״הילדות תאומות בנות אחת־עשרה,״ המשיך כאילו לא ראה את הנצנוץ בקצות עיניה, ״הילדות הכי יפות ומתוקות ומוכשרות בכל וירג׳יניה. רות ונעמי. הילד בן שמונה. יונתן.״
נהרה עלתה על פניו כשדיבר על הילדים, והיא הביטה בו בהשתאות שניצחה את עייפותה ואת מפח־נפשה, מזהה את הברק הנדיר בעיניו.
״הילדות ביקשו ללמוד קצת עברית לכבוד הביקור שלך, ויונתן הכין לך הפתעה.״
״אתה לא חושב שהיו לי מספיק הפתעות ליום אחד?״
״כזאת לא היתה לך בכל ימי חייך,״ ראתה את ניצוץ החיבה בעיניו.
״אתה אוהב את המקום, יאירי? ״ לא יכלה להתאפק.
״מאוד.״
״יותר מאשר את הבית.״
״זה הבית שלי עכשיו.״
״ומה עם המשק?״
״אני לא אהבתי כפר אף־פעם. לא אהבתי את הרפת. פרה אחת או שתיים, אולי כן, ואת העגלים. אבל מגיל שאני זוכר את עצמי שנאתי בוץ. רק שאת, מאז ועד היום מה שאת לא רוצה לראות לא קיים. כמה פעמים אמרתי לך ולא רצית להבין. כשהייתי ילד וניסיתי להסביר לך, קראת לזה שטויות ילדות ואחר־כך זה היה שטויות נעורים, וגם עכשיו את חושבת שזה שטויות, אם את נוסעת עד כאן כדי לשכנע אותי לחזור. האמת היא שאף אחד חוץ ממך לא אהב את המשק - אולי רק ישראל. אבא היה שיכור מהעיר כל פעם שהיינו נוסעים לחיפה. הוא היה נושם את האוויר המלוכלך של התחנה המרכזית ומתמוגג. בחנויות הוא עבר מרהיט לרהיט והריח אותם. הוא אהב רהיטים עתיקים, לא קרשים לגדרות. ראובן אהב את המדבר. את הרפת אף אחד לא אהב, אפילו לא ישראל - ואת אומרת לי שצילמת את הפרות, שלושה צילומים לכל אחת? חשבת שזה ישמח אותי? שזה יעניין אותי? אם זה היה מעניין אותי, הייתי עוזב את הבית?״
רוחמה נסוגה בתוך כיסאה, פירורי הלחמנייה כתושים בכף־ידה. בחורף היו המים קופאים באגנים, והיא היתה משכימה, יוצאת מן הבית על בהונות שלא להעיר את הילדים, הולכת בחושך להזרים מים חדשים לתוך התעלות. בקיץ היו העגלים הצעירים קודחים והיא היתה משכימה, יוצאת מן הבית על בהונות שלא להעיר את הילדים, הולכת לפרוש על העגלים יריעות של שקי־קנבס טבולות במים.
״אני כל־כך אהבתי את כולכם,״ לעלעה מתוך הדמעות החנוקות בגרונה.
״את לא ראית את מה שלא רצית לראות.״
״מרוב אהבה רציתי להחזיק את כולכם.״
״אנשים לא צריכים כל־כך הרבה אהבה.״
״אז עד וירג׳יניה ברחת ממני, יאירי?״
״אני לא התכוונתי להגיד לך את זה ככה, אמא. אבל אי־אפשר להגיד את זה אחרת, זה אולי אכזרי אבל זאת האמת.״
״לעגלה האחרונה שנולדה קראתי וירג׳יניה, למענך.״
״אמרת לי את זה בטלפון.״
״יחזקאלי כעס על השם הלועזי. אתה יודע, כמעט רק לשנינו יש פרות עם שמות. לצעירים כבר יש מספרים, כמו בבית־סוהר. הוא ישב אצלי ערב שלם ושכנע אותי שהשם בתרגום לעברית הוא ׳צחורה׳ או ׳טהורה׳. הוא התקשר לאקדמיה ללשון העברית לברר.״
״גם את זה סיפרת לי.״
״היא הפרה היחידה שלי עם שם לועזי, אם לא מחשיבים את מתילדה.״
״אני יודע.״
״ואתה אף־פעם, אף־פעם לא מתגעגע לרפת?״ שאלה על דבר אחד וכיוונה לאחר.
״אני לא מתגעגע לשום דבר. אני בן־אדם שלא יודע להתגעגע.״
״וזה טוב לך ככה?״
״זה מציל אותי.״
בתוך פניו של האיש שמולה ראתה לפתע את פני הילד: העיניים הירקרקות, הסנטר המחורץ, השיער השמוט הצדה. זכרה אותו מטפס על גג הרפת להתיר את העפיפון ששוב ושוב היה מסתבך בזיזים של רעפי־מרסל; מעמיד ארגזים על גבי ארגזים ומטפס וקוטף תותים לרקיחת ריבה; מופיע בפתח הרפת ומראה לה את שלחופיות המים שהיו צצות על ברכיו כל חורף עד שמלאו לו עשר; הודף מריצה מלאה גרעיני כותנה להכנת תחמיץ; חוזר ברכיבה מן המרכז, לאחר שהביא את החלב, ושני הכדים הריקים מקשקשים על כידון אופניו; בא בריצה מן השדות לפנות־ערב ומרחוק נראה כאילו הוא נפלט מתוך לבו של גלגל השמש הנמוך.
היא אמרה: ״את זה לא ירשת ממני. אני כל הזמן מתגעגעת. כל בוקר אני קמה ושואלת את עצמי מה מחזיק אותי בחיים בלעדיכם. אולי הזיכרונות, אולי התקווה שיום אחד תחזור הביתה, שלראובן יימאס מהמדבר שלו - אני לא יודעת. שאיזה נכד, כמו אצל טוביה, פתאום יבוא ויקים את כל העניין לתחייה. והפרות. הפרות היו תמיד מה שנתן לי כוח.״
״בואי ניסע הביתה,״ כמו נזכר פתאום. ״יונתן מחכה לנו.״
בדרך, במכוניתו השטה על הכביש כספינה גדולה, שמעה אותו משוחח בטלפון, לראשונה בחייה שמעה אותו מדבר באנגלית, שפה שהבינה ותיעבה מאז ימי המנדט הבריטי, כשהיו החיילים האנגלים מופיעים בלילות ומחפשים את אביה. היא הביטה ימינה וראתה מן החלון את נהרות הכבישים הגדולים, עולים על גשרים גבוהים בסכרים ונשפכים מהם כאשדות שחורים, הביטה שמאלה והבחינה פתאום בקמטים שהעמיקו בזוויות פיו של בנה, שהתבגר הרחק ממנה.
״תראי איזה יופי,״ אמר לאט, מוקסם כולו, ועצר את המכונית בשולי הכביש, עיניו מורחבות, גופו נטוי לפנים, עורג החוצה אל עץ שכולו עלי זהב ונחושת העומד בודד על צלע גבעה, צומח מתוך ים של שרכים, והרוח מעגל את ענפי השרכים שסביבו כאנשים הכורעים אפיים.
״זה עץ הדוגווד,״ אמר בלחישה, ״באביב הוא פורח יותר מהשקדיות של מנשק'ה, כולו מלא פרחים, לבן לגמרי. יש גם דוגוודים ורודים, אבל העץ הזה לבן. לפרח שלו יש ארבעה עלי־כותרת ובקצה כל אחד יש מין עיטור כהה, כך שזה נראה כמו צלב. הוא פורח לפני הפסחא, והנוצרים מאמינים שזה קשור לצלב של ישו. לכל מדינה יש עץ שהוא הסמל שלה. הדוגווד הוא העץ של מדינת וירג׳יניה. גם בגינה שלנו צומח דוגווד קטן. בדרך־כלל זה עץ לא גבוה, לא מרשים עד שהוא פורח. העץ הזה כאן די נדיר מבחינת הגובה וגם מבחינת הגודל של העלים. אני מביא לכאן את הילדים כשהוא פורח.״
עלי העץ רעדו, כאילו פרפרו סביב הענפים הדקים לרעש הסופה שהשמיע מזגן המכונית, ורוחמה הביטה בעיניו הנפעמות של בנה ולבה צלל בה כגוש־עופרת.
זהו, אמרה בלבה כאילו ברגע הזה ובמקום הזה נחרץ הדבר: הוא לא יחזור הביתה. אנשים באים והולכים בחיי אנשים, אבל מי שמתאהב בעץ - היא זכרה איך, כאשר באו לראות את הבית בפעם הראשונה, עומדים מול השער, נמשכה אל עץ התות שבחצר ובו־ברגע קשרה את גורלה אל המקום ואמרה לבעלה: ״זה הבית שלנו.״ וכאילו בא פתאום צער אחר להתחבר מסיבה עלומה עם הצער הזה, הכה בה זיכרון מותו של ישראל שבוע לאחר שגילה לה את דבר אהבתו למיכל, בתו של מנשק'ה.
״נמשיך,״ שלח מבט אחרון בעץ והחזיר את מכוניתו אל הכביש. ״יונתן כבר מחכה עם ההפתעה שלו.״
״מה זאת ההפתעה הזאת?״
״אם אני אגלה, זאת לא תהיה הפתעה.״
״אין לי כוח להפתעות,״ עצמה את עיניה.
״לזאת יהיה לך,״ דימתה לשמוע חיים בקולו.
הוא הביט בה ואמר: ״את נראית עייפה. לא הצלחת לישון במטוס?״
״דווקא ישנתי והיה לי חלום,״ לא פקחה את עיניה. ״חלמתי שאני יולדת את עצמי.״
״זה סימן טוב,״ אמר.
״לפי מה?״
״לפי ההרגשה שלי.״
המכונית נכנסה לשכונת מגורים, ורוחמה פקחה את עיניה והביטה סביב: בתים מסוידים, אילנות גדולים בשולי הכביש הרחב, מדשאות גולשות עד שפת המדרכות הצרות בשבילים של רוכבי־אופניים.
״הם כולם בבית עכשיו?״
״לא. רק יונתן. הוא ביקש לחכות לך.״
״למה?״
״אמרתי לך. הוא הכין לך הפתעה.״
״והוא לבד?״
״כן.״
״אמא שלו מרשה להשאיר אותו לבד?״
״לשעה־שעתיים במשך היום הוא כבר נשאר לבד.״
״אני לא רוצה הפתעות. אני רק רוצה לישון.״
״רות פינתה לך את החדר שלה. תוכלי לישון כמה שתרצי.״
״אני לא רוצה את החדר שלה,״ נבהלה פתאום.
״אנחנו יכולים לפנות לך את חדר־השינה שלנו.״
״אני לא רוצה את החדר של אף אחד! אני רוצה שתביא אותי למלון!״ התוודעה לפתע אל רצונה. ״תעצור את האוטו עכשיו, יאיר.״
הוא עצר מול בית־עץ צבוע לבן שעל גזוזטרתו שני כיסאות־נדנדה ריקים.
״אני רוצה שתביא אותי למלון תיכף ומיד.״
״אנחנו כבר קרובים לבית.״
״אני לא רוצה לראות את הבית.״
״אפשר ללכת למלון, אם את רוצה.״
״גם מלון אני לא רוצה. אני רוצה שתברר לי עכשיו מתי יוצא המטוס הכי מוקדם בחזרה. אני רוצה לחזור הביתה.״
הוא שקל בדעתו. ״אני אגיד לך מה נעשה: אני לא יכול להשאיר את יונתן לבד. ניסע הביתה, ניקח אותו ואני אביא אותך למלון.״
״ומיד תברר על המטוס בחזרה.״
״בסדר.״