1
החזרת הציוד, ההליך האחרון שעוד היה עליו להסדיר טרם השחרור, סוף סוף מאחוריו. יונתן התרחק מהאפסנאות בצעדים קלילים ופסע לראשונה זה זמן רב לתוך עולם נטול מפקדים, פקודים, פקודות, משימות, אפטרים וחמשושים.
מרחוק כבר הבחין בגילה שניצבה בשער הבסיס, תלתלי שערה הערמוני מתנופפים ברוח וכולה חיוך. גם היא הבחינה בו, ולאחר שהחוותה בידה לשלום בתנועות עליזות, פסעה לקראתו.
"אוטו חדש?!" התפעל יונתן כשפתחה את תא המטען על מנת שיניח שם את הקיטבג.
"שאלתי אותו מאחי. האוטו שלי בתיקון."
"אז לאן עכשיו?"
"ה־פ-ת־ע-ה! אבל אני בטוחה שהיא תמצא חן בעיניך."
היא התניעה את המכונית, ותוך דקות ספורות השתלבה בעורק התחבורה הסואן של העיר הגדולה.
"בסוף נתנו לך לצאת. כל הכבוד!" אמר יונתן ואצבעותיו שיחקו בתלתליה.
היא הסיטה ראשה לקראתן כדי לחוש בלטיפה. "הא... תפסיק..." צחקקה בקלילות וקולה כצליל פעמון כסף זעיר, "זה מדגדג... כבר אמרתי לך, המפקד שלי הוא חברמ'ן, מבין עניין."
"לפחות לאחד מאיתנו כבר אין מפקדים על הראש," צחק יונתן, "אז לאן נוסעים?"
"הזמנתי חדר במלון. ואל תשאל איזה כי כבר אמרתי לך שזאת צריכה להיות הפתעה."
זאת באמת היתה הפתעה, ואפילו נעימה מאוד!
למן הרגע הראשון שדרכה כף רגלו בלובי של "מלון סינמה" אפפו אותו גלים של הנאה. יונתן, הידוע בקרב חבריו כפְריק של סרטים שחלם להיות במאי מפורסם, התקשה לצאת אל הרחוב. המלון, שהוקם בתוך הבניין הישן של קולנוע "אסתר" שפעם, לפני שנים, פעל בצמידות לכיכר דיזנגוף של תל אביב הישנה, נראה כמוזיאון המציג פריטים מתקופת הזהב של הקולנוע: מכונות הקרנה ישנות, גלגלי הסרטה עמוסים בסרטי צלולואיד, כרזות ענקיות של סרטים משנות השלושים, הארבעים, החמישים והשישים, וכל זה לצד תמונות קטנות יותר שהציגו סצנות מאותם סרטים, וצילומים של בתי קולנוע מתל אביב הישנה ושל האנשים שהצטופפו על המדרכות שלידם. אך גולת הכותרת היתה הסרטים שהוקרנו בלובי המלון, סרטים מהתקופה ההיא שמאז ומתמיד שבתה את דמיונו של יונתן.
גילה ממש התקשתה להוציא אותו מהמלון כדי ליהנות מהבילויים האטרקטיביים ביותר שה"עיר ללא הפסקה" מציעה למבקריה הצעירים, ולא רק לצעירים...
בבוקר המחרת גילה לא ויתרה. היא תלשה אותו בכוח ממושבו מול המסך הגדול ושניהם הלכו להתרחץ בים, לא לפני שרכשו בגדי ים חדשים ב"דיזנגוף סֶנטֶר".
בדרך אל החוף, באחד הרחובות הצרים המחברים את מרכז הקניות הענקי ללשונית החוף, נכנסו השניים לבית עסק של חייט־אומן קשיש, אחרון המוהיקנים מתל־אביב של פעם, שמפאת גילו המופלג הפך את בית המלאכה שלו לחנות בגדי קונפקציה. גילה הזמינה שם מבעוד מועד חליפה מכופתרת בשביל יונתן, החליפה הראשונה בחיי האזרחות שלו ובחייו בכלל.
יוני פרץ בצחוק מתגלגל, "מה את רוצה שאעשה עם זה?!"
גם גילה צחקקה ומשכה בכתפיה, "מה אני יודעת? תלך לקונצרטים, אם תרצה! אבל זאת המתנה שלי לשחרורך מצה"ל."
שרוולי החליפה היו ארוכים מדי והאומן הקשיש רשם כנדרש את המידות של יוני וקבע, "עד הערב זה יהיה מוכן!"
