זרה בטנג'יר
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
זרה בטנג'יר
מכר
מאות
עותקים
זרה בטנג'יר
מכר
מאות
עותקים

זרה בטנג'יר

3.7 כוכבים (6 דירוגים)
ספר דיגיטלי
ספר מודפס

עוד על הספר

  • תרגום: דנה אלעזר הלוי
  • הוצאה: מטר
  • תאריך הוצאה: ספטמבר 2018
  • קטגוריה: מתח ופעולה
  • מספר עמודים: 287 עמ' מודפסים
  • זמן קריאה משוער: 4 שעות ו 47 דק'

תקציר

"אם אהבתם את הנערה על הרכבת,  אין ספק שתאהבו את זרה בטנג'יר". (הניו יורקר)
 
כשאליס שיפְּלי עברה לגור עם בעלה הטרי בטנג'יר, האדם האחרון שציפתה לראות היה לוסי מייסוֹן.
 
אחרי התאונה שהתרחשה באוניברסיטת בנינגטון, שתי החברות – שפעם גרו יחד במעונות והיו צמד בלתי נפרד – לא דיברו זו עם זו במשך יותר משנה. ובכל זאת, לוסי הגיעה וניסתה לתקן את המעוות ולהשיב את היחסים לקדמותם.
 
אולי אליס צריכה דווקא לשמוח. היא לא הסתגלה לחיים במרוקו, ופחדה מדי לצאת אל השווקים ההומים ואל החום המכביד. לוסי – שתמיד היתה אמיצה ועצמאית – עוזרת לאליס להגיח מדירתה ולתור את הארץ.
 
אבל עד מהרה משתלטת על אליס תחושה מוכרת, היא מרגישה שלוסי שולטת בה ולוחצת עליה עד מחנק. ואז בעלה של אליס, ג'ון, נעלם, ואליס מתחילה להטיל ספק בכל מה שקורה סביבה: ביחסיה עם חברתה המסתורית, בהחלטתה לבוא לטנג'יר מלכתחילה ובמצבה הנפשי שלה עצמה.
 
זרה בטנג'יר הוא ספר רגיש וחודר, רומן ביכורים שזור להפליא, רווי קסם ודימויים אקזוטיים, מלא פרטים מדויקים וכתיבה משובחת. רומן שיותיר את קוראיו קצרי נשימה.
 
כריסטין מנגן בוגרת קולג' דבלין והחוג לכתיבה יוצרת של אוניברסיטת דרום־מיין, היא מומחית לספרות אנגלית־גותית. "זרה בטנג'יר" הוא הרומן הראשון שלה.
 
הזכויות על הספר נרכשו בידי חברת ההפקה של ג'ורג' קלוני לקראת הפקת סרט בכיכובה של סקרלט ג'והנסון.
 
"אחד מספרי הביכורים המבטיחים של השנה".
   אנטרטיינמנט ויקלי
 
"כאילו דונה טארט, ג'יליאן פלין ופטרישיה הייסמית חברו יחדיו לכתיבת תסריט שיבוים בידי היצ'קוק... מלא מתח ואווירה".
   ג'ויס קרול אוטס
 
"אם אהבתם את הכישרון של מר ריפלי, תשתוללו מהתלהבות מהמותחן ההדוק הזה... פשוט נפלא".    ניילון
 
"אווירה שופעת, מאיימת, רומנטית ומותחת".   ניו יורק טיימס
 
"ספר כיפי ומלא מסתורין".    ג'ניפר איגן
 
"מצמרר עד כמה השקרים, התככים והצביעות עטופים במעטה מנומס. ספר חדור אֵימה, התחושה מבשרת הרעות פשוט נוטפת מכל עמוד". וושינגטון פוסט "סיפור אפל על אהבה מעוותת".
   NPR
 
"מותחן שמתבשל על אש קטנה, שעוסק בבגידה בטנג'יר שטופת השמש בשנות החמישים... מתח עוצר נשימה".    מגזין AARP

פרק ראשון

פרולוג | ספרד 
 
נדרשים שלושה גברים כדי למשות את הגופה מהמים.
זאת גופת גבר - את זה רואים מיד, אבל מעט מאוד מעבר לכך. בשלב זה הציפורים כבר ביצעו בו את זממן, אולי מפני שנמשכו אל פיסת הכסף שמעטרת את עניבתו.
 
אבל אלה בסך הכול עקעקים. הראש שלהם שחור כמו החתול שהוא בטח ראה קודם, אומר אחד הגברים לחבריו - ניסיון צולע להתבדח. הם מרימים אותו ומופתעים ממשקלו. המתים שוקלים יותר? תוהה אחד מהם בקול.
 
הם מחכים יחד לשוטרים ומשתדלים כמיטב יכולתם לא להשפיל מבט, לא להסתכל בשקעים הריקים שבהם היו פעם עיניו של המת. הם זרים זה לזה, השלושה האלה, אבל קשורים עכשיו בקשר עמוק מקרבת דם.
 
כמובן, רק החלק הראשון נכון - את כל השאר דמיינתי. יש לי עכשיו זמן לדברים כאלה כשאני יושבת ובוהה: על פני החדר, מחוץ לחלון. הנוף משתנה, אבל לא שום דבר אחר. נראה שאפשר לומר שאני פשוט מסתכלת, אבל אני סבורה שיש הבדל גדול - בדיוק כמו ההבדל בין חלום בהקיץ לבין מחשבה.
 
יום חמים היום; הקיץ יגיע בקרוב. השמש החלה לדעוך והשמים לבשו גוון מיוחד של צהוב, אזהרה מפני סערות המתקרבות באופק. ובדיוק ברגעים כאלה - כשהאוויר סמיך וחם, מאיים - אני יכולה לעצום עיניים ולשאוף, להריח שוב את טנג'יר.
 
זהו ריח של תנור לבֵנים, של משהו חמים אבל לא נשרף, כמעט כמו מרשמלו, אבל לא מתוק. יש ניחוח קלוש של תבלין, משהו מוכר איכשהו, כמו קינמון, ציפורן, אולי אפילו הֶל, ואיתו עוד משהו, זר לגמרי.
 
זהו ריח מנחם, כמו זיכרון ילדות, ריח שעוטף ומכרבל אותך ומבטיח סוף טוב, כמו באגדות. כמובן, זה לא נכון. כי מתחת לריח, מתחת לנחמה, מתעופפים זבובים, מתרוצצים מקקים, אורבים חתולים מורעבים שנועצים מבטי רשע ועוקבים אחרי כל צעד וצעד שלך.
 
רוב הזמן העיר מגיחה כמו חלום קדחתני, תעתוע נוצץ שאני יכולה פחות או יותר לשכנע את עצמי שאכן היה פעם אמיתי, שהייתי שם ושהאנשים והמקומות שאני זוכרת היו ממשיים ולא רוחות רפאים שקופות שמוחי העלה מן האוב.
 
הזמן עובר מהר, כך גיליתי, והופך אנשים ומקומות תחילה להיסטוריה ומאוחר יותר לאגדות. אני מתקשה לזכור מה ההבדל, כי מוחי מתעתע בי עכשיו לעתים קרובות. ברגעים הקשים ביותר - הרגעים הטובים ביותר - אני שוכחת אותה. שוכחת מה קרה. זאת תחושה משונה, כי היא תמיד נמצאת, אורבת מתחת לכל דבר ומקום, מאיימת לפרוץ.
 
אבל ברגעים מסוימים אפילו שמה נשכח ממני, ולכן התחלתי בזמן האחרון לכתוב אותו על כל פיסת נייר שאני מצליחה למצוא.
 
בערבים, כשהאחיות הולכות, אני לוחשת לעצמי, כמו ילד שנדרש לשנן ספר תפילות, כאילו השינון יעזור לי לזכור, ימנע ממני לשכוח - כי אסור לי לשכוח לעולם, אני מזכירה לעצמי.
 
אני שומעת נקישה על הדלת, וצעירה ג'ינג'ית נכנסת לחדרי ובידיה מגש אוכל. אני שמה לב שזרועותיה מכוסות נמשים, והם רבים כל־כך עד שהכתמים החומים הזעירים משתלטים על העור החיוור שמתחתם.
 
אני תוהה אם היא ניסתה פעם לספור אותם.
אני משפילה מבט ורואה שֵם משורבט על פיסת נייר על שידת הלילה שלצד מיטתי, והשם הזה מציק לי, מפני שגם אם זה אינו שמי שלי, אני מרגישה שהוא חשוב, שהוא משהו שעלי לנסות להיזכר בו. אני נותנת למחשבותי להירגע. גיליתי שזאת טכניקה יעילה: להתאמץ לא לחשוב ובו־בזמן להתאמץ בחשאי לחשוב ככל האפשר.
 
שום דבר לא קורה.
"מוכנה לארוחת בוקר?"
 
אני מרימה את עיני ומתבלבלת למראה צעירה עם שיער ג'ינג'י כהה העומדת ממש מולי. היא בת שלושים לכל היותר, כך שלא מפרידות בינינו שנים רבות. ג'ינג'ים מביאים מזל רע, אני חושבת.
 
הרי אומרים שכדאי לשמור מרחק מג'ינג'ים לפני שיוצאים להפליג בים, לא? ואני חושבת שבקרוב מאוד אצא לים - לטנג'יר. אני נמלאת חשש, להוטה לסלק מחדרי את הג'ינג'ית מבשרת הרעות. "מאיפה באת?" אני שואלת בתקיפות, נרגזת מכך שלא דפקה על הדלת.
 
היא מתעלמת משאלתי. "את לא רעבה היום?" בידיה יש כף מלאה בחומר אפור - אני מגששת ומנסה למצוא את שמו אבל מוחי מסרב להגיב. עכשיו אני כבר כועסת, ואני הודפת את הכף ומצביעה על פיסת הנייר הקטנה שלצד מיטתי. "תזרקי את זה לפח," אני אומר לה. "מישהו משאיר לי פתקים שכתובים בהם רק שטויות."
 
אני מתרווחת שוב במיטה ומושכת את השמיכה עד לסנטר. קיץ עכשיו, נדמה לי, אבל בחדר שלי נעשה פתאום קר כמו בחורף.
 
חלק ראשון - טנג'יר 1956
1. אליס 
ימי שלישי היו ימי השוּק.
לא רק בשבילי אלא בשביל כל העיר. נשות אזור הרִיף ירדו מן ההרים בתהלוכה המבשרת על פתיחת היום, עגלותיהן וסליהן גדושים פירות וירקות, חמורים מלווים אותן משני עבריהן.
 
ובתגובה, טנג'יר התעוררה לחיים: אנשים הגיחו מבתיהם, הרחובות הוצפו גברים ונשים, זרים ומקומיים כאחד, מצביעים ומזמינים, מתווכחים ומתמקחים, מחליפים מטבעות בקצת מזה וקצת מההוא. השמש היתה מעט בוהקת יותר בימים אלה, חמה יותר, וקרניה החורכות שרפו את עורפי.
 
עכשיו, כשעמדתי ליד החלון והשפלתי מבט אל ההמון הגואה, הצטערתי ביני לביני על כך שלא יום שני היום. ועם זאת ידעתי שימי שני הם תמיד תקוות שווא, נחמת שווא, כי בסופם תמיד מגיע שוב יום שלישי, ושוב עלי לעמוד בתוך הכאוס המתערבל תחתי.
 
עלי לעמוד מול נשות הריף המרשימות - המקושטות בצבעיהן העזים שמשכו ותבעו את תשומת הלב, עיניהן הבוחנות אומדות את שמלתי המשמימה והרגילה בתכלית, הנופלת משמלותיהן שלהן - ולהיתקף דאגה, דאגה שאשלם מחיר מופרז בלי משים, שאתן את המטבע הלא נכון, שאומר את המילים הלא נכונות, שאעשה מעצמי צחוק ואז כולן יצחקו ויהיה ברור לכול איזו טעות עשיתי בבואי לכאן.
 
מרוקו. השם מעלה חזיונות של לא־כלום מדבָּרי ורחב ידיים, של שמש אדומה, נוקבת. בפעם הראשונה ששמעתי את ג'ון מזכיר את המילה הזאת, ירקתי את המשקה שהוא הניח בידי והשתעלתי.
 
נפגשנו ב"ריץ" בפיקדילי, ורק מפני שהדודה מוֹד התעקשה - באותה התעקשות שהרגשתי אצלה ללא הרף בשבועות שאחרי שובי מבֶּנינְגְטוֹן קולג', התעקשות שהיתה כמו כאב ראש עקשני שלא הצלחתי להימלט ממנו.
 
הייתי אז באנגליה רק כמה חודשים, והכרתי את ג'ון תקופה קצרה יותר מזאת, אבל ברגע ההוא הייתי משוכנעת שאני ממש מרגישה בזה - בהתלהבות שלו, במרץ שלו הממלא את החלל שבינינו, פועם באוויר הקיץ החמים. רכנתי לפנים בלהיטות לתפוס במרץ הנלהב הזה, לאחוז בו, לגייס מעט ממנו לעצמי, והנחתי לרעיון להתבסס בין שנינו. אפריקה. מרוקו.
 
כמה שבועות קודם לכן ודאי הייתי נרתעת, ושבוע לאחר מכן אולי הייתי רק צוחקת - אבל באותו יום מסוים, באותו רגע מסוים כשהקשבתי לדבריו של ג'ון, להבטחותיו, לחלומותיו, הם נראו בעיני אמיתיים לגמרי, מוחשיים לגמרי.
 
בפעם הראשונה מאז וֶרמוֹנט מצאתי את עצמי רוצה - לא ידעתי מה בדיוק, וחשדתי באותו רגע שאולי אפילו אינני רוצה באיש היושב מולי ובכל זאת רוצה משהו. לגמתי מהקוקטייל שהוא הזמין בשבילי - השמפניה כבר היתה חמימה ונטולת בועות - והרגשתי את הצריבה על לשוני, בבטני. שלחתי יד לפני שאשנה את דעתי ואחזתי את ידו באצבעותי.
 
נכון, ג'ון מֶקאָליסטֶר בהחלט לא היה האיש שייחלתי לעצמי בעבר - הוא היה קולני וחברותי, מוחצן ולעתים קרובות חסר אחריות - אבל גיליתי שאני מתענגת על האפשרות שהוא הציע: לשכוח, להשאיר את העבר מאחורי.
 
לא לחשוב כל רגע ורגע משעות היממה על מה שקרה בחורף הקר ההוא בגְרין מַאוּנטֵיינס שבוורמונט.
 
כבר עברה יותר משנה, והכול עדיין היה אפוף בערפל אטום שנדמה שלא הצלחתי להיחלץ ממנו, ולא משנה כמה זמן קרטעתי ומעדתי בתוך המבוך.
 
עדיף ככה, אמרה דודתי לאחר מכן, כשסיפרתי לה על מעטה האדים שעוטף את זיכרונותי, על כך שאני כבר לא מצליחה להיזכר בפרטי הלילה ההוא, בימים שאחריו. תשאירי את זה בעבר, היא עודדה אותי, כאילו זיכרונותי הם משהו שאפשר לארוז בארגזים ולדעת בוודאות שלעולם לא ייפתחו ויחשפו את הסודות שבפנים.
 
ובמובן מסוים אכן עצמתי את עיני אל העבר - פקחתי אותן אל ג'ון, אל טנג'יר, אל השמש הקופחת של מרוקו. אל ההרפתקה שהוא הבטיח - בהצעת נישואים שכללה את הטבעת המתבקשת, אם כי לא בטקס ממשי אלא רק בחתימה על פיסת נייר. "אבל זה לא הגיוני," מחיתי בהתחלה. "אנחנו בקושי מכירים."
 
"בטח שאנחנו מכירים," הוא אמר בוודאות. "הרי אפילו המשפחות שלנו קרובות. אם כבר, אנחנו מכירים טוב מדי." הוא צחק, וחייך אלי את החיוך השובב ההוא.
 
לא יהיה שום שינוי של שֵם - על כך התעקשתי. הרגשתי איכשהו שחשוב שאשמור על חלק כלשהו משל עצמי, משל משפחתי, אחרי כל מה שקרה. והיה עוד משהו, משהו שהתקשיתי יותר להסביר, אפילו לעצמי.
 
האפוטרופסוּת של דודתי היתה אמורה להסתיים טכנית עם נישואַי, אבל היא עדיין היתה צפויה לשלוט בקרן הנאמנות שבה נשמר כל כספי עד שימלאו לי עשרים ואחת, שאז נכסיהם של הורי יועברו סוף־סוף על שמי. המחשבה שאהיה נתונה לחסות כפולה נראתה מאיימת בתכלית, ולכן כששלחתי יד אל דרכוני, עדיין הופיע בו השם אליס שִיפְּלי.
 
ובהתחלה אמרתי לעצמי שטנג'יר לא תהיה נוראה כל־כך. דמיינתי ימים של משחקי טניס בשמש מרוקו החמה, צוות של משרתים שיכרכרו סביבנו יומם וליל, חברויות בשלל מועדונים פרטיים ברחבי העיר. יש מקומות שנורא יותר לגור בהם, ידעתי.
 
אבל ג'ון רצה לחוות את מרוקו האמיתית, את טנג'יר האמיתית. ועל כן, בשעה שעמיתיו שכרו משרתים מרוקאים זולים ונשותיהם בילו את ימיהן בעצלתיים סביב הברֵכה או בתכנון מסיבות, ג'ון נמנע מכל אלה.
 
הוא וחברו צ'רלי יצאו לשוטט בעיר ובילו שעות בחָמאם או בשווקים, עישנו כִּיף בחדרים אחוריים בבתי קפה וניסו ללא הרף לחבב את עצמם על המקומיים ולא על עמיתיהם ובני ארצם.
 
צ'רלי הוא ששכנע את ג'ון לבוא לטנג'יר מלכתחילה, ופיתה את חברו בסיפורי אגדה על הארץ הזאת, על יופייה, על פראותה, עד שג'ון כמעט התאהב במקום שלא ראה מעודו.
 
ואני השתדלתי בהתחלה כמיטב יכולתי, הלכתי איתו לשוק הפשפשים לקנות רהיטים, לשוקי האוכל לחפש ארוחת ערב. ישבתי לצדו בבתי קפה ולגמתי קפה אוֹ־לֶה וניסיתי לשכתב את עתידי בעיר החמה והמאובקת שהוא אהב ממבט ראשון, אבל בשבילי עדיין היתה חמקמקה.
 
אבל אז אירעה התקרית בשוק הפשפשים.
 
בינות להמולת הרוכלים והדוכנים, הענתיקות והגרוטאות שנערמו באקראי, בשכבות מרושלות על גבי שכבות, הסתובבתי, ולפתע ג'ון נעלם.
 
עמדתי כך, זרים חולפים על פני, מטלטלים אותי משני צדדי, כפות ידי הולכות ומתכסות בשכבת הזיעה הראשונה והמוכרת של הפחד, צללים מתעתעים בקצות שדה ראייתי - החזיונות הקלושים והמשונים שהרופאים לחשו שהם רק פרי הדמיון אבל בעיני היו אמיתיים, ממשיים, מוחשיים, ונדמה שהם גדלו וגדלו עד שכבר לא יכולתי לראות דבר פרט לצורותיהם האפלות. ברגע ההוא הבנתי פתאום עד כמה אני רחוקה מהבית, מהחיים שפעם דמיינתי לעצמי.
 
מאוחר יותר ג'ון צחק, התעקש שהוא נעלם לדקה ולא יותר מכך, אבל בפעם הבאה שהזמין אותי לבוא איתו נענעתי בראשי ובפעם שאחריה מצאתי תירוץ אחר.
 
במקום זאת העברתי שעות - שעות ארוכות, בודדות, מייגעות - בהיכרות עם מנעמי טנג'יר בין כותלי דירתנו הנוחה. אחרי השבוע הראשון ידעתי כמה צעדים נדרשים כדי להגיע מקצה אחד שלה עד לקצה הנגדי - ארבעים וחמישה, לפעמים יותר, תלוי בגודל הצעד.
 
בסופו של דבר התחלתי להרגיש את החרטה של ג'ון מרחפת מעלינו, גדלה והולכת, וחילופי הדברים בינינו הצטמצמו לענייני יומיום, כספים, שכן הקצבה שלי היתה עיקר הכנסתנו. ג'ון היה גרוע בכספים, הוא אמר לי זאת פעם בחיוך, ובזמנו חייכתי כי חשבתי שהוא מתכוון לומר שלא אכפת לו מכסף, שכסף לא מטריד אותו.
 
אבל המשמעות האמיתית של דבריו היתה, כך גיליתי עד מהרה, שההון של משפחתו אזל כמעט לגמרי, והמעט שנותר נועד רק לספק לו בגדים נאים כדי שיוכל להמשיך להעמיד פנים שעדיין יש בידיו העושר שהיה לו פעם, העושר שאליו נולד ושעדיין הרגיש שהוא זכאי לו. אשליה, כך הבנתי מהר מאוד.
 
וכך, אחת לשבוע נתתי בידיו את כספי הקצבה שלי, וזה לא הפריע לי, לא עניין אותי לדעת לאן נעלמים המספרים האלה בסופו של דבר. וג'ון הוסיף להיעלם מדי פעם: אל תוך עירו המסתורית, שאותה אהב בעוצמה שלא הצלחתי להבין, שאת סודותיה יצא לחקור לבדו בשעה שאני נותרתי בפנים - בו־בזמן השוֹבָה והשבויה.
 
הסתכלתי עכשיו בשעון וקימטתי את מצחי. בפעם האחרונה שהסתכלתי השעה היתה רק שמונה וחצי, ועכשיו השעון התקרב בתקתוק יציב לשעה שתים־עשרה בצהריים. קיללתי והלכתי מהר אל המיטה, אל הבגדים שפרשׂתי עליה בתחילת אותו בוקר, לפני שאבדו לי כל השעות שבין אז לעכשיו.
 
כי היום, כך הבטחתי לג'ון, אלך לשוק; היום, כך הבטחתי לעצמי, אנסה. אז בחנתי את בגדי הפרושים לפני, מראה דמותה של אישה רגילה העומדת לצאת לקניות למשך השבוע: גרבונים, נעליים, שמלה שקניתי באנגליה לפני שעברתי לטנג'יר.
 
כשמשכתי את השמלה מעל ראשי שמתי לב לקרע קטן מלפנים, בחלק שבו התחרה מגיעה לצווארון. קימטתי את המצח וקירבתי את הבד אל פני, לבחינה מדוקדקת יותר, וניסיתי לא לרעוד למראה הבד ההרוס. אמרתי לעצמי שאין זה סימן, שאין זה סימן מבשר רעות, שאין לכך שום משמעות.
 
ואז נהיה לי חם בחדר ויצאתי למרפסת, כי ברגע זה חשתי צורך להשתחרר מקירות הבית המתנשאים. עצמתי עיניים וחיכיתי נואשות לכל רמז לרוח, אבל לא היה דבר, רק החום הדומם והצחיח של טנג'יר שהעיק על גופי.
 
חלפה דקה ואז עוד אחת, ובדממה, בזמן שהאזנתי לנשימותי העולות ויורדות, שמתי לב לתחושה משונה שמישהו מסתכל עלי. פקחתי עיניים ושלחתי מבט זריז אל הרחוב שמתחת.
 
לא היה שם איש. רק קומץ מקומיים בדרכם לשוק, מזרזים את צעדיהם כי שעת סגירת השוק הולכת ומתקרבת לאטה. "תתעשתי מיד," לחשתי לעצמי וחזרתי שוב אל חיקה המנחם של הדירה.
 
למרות דברי אלה סגרתי את החלונות חזק מאחורי, ולבי הלם בחוזקה. הסתכלתי בשעון וראיתי שהשעה כבר אחת וחצי. השוק יכול לחכות, אמרתי לעצמי.
 
הוא יהיה חייב לחכות, ידעתי, וידי רעדו כאשר סגרתי את הווילונות כדי שאף לא קמצוץ מאור השמש יוכל לחדור פנימה.

עוד על הספר

  • תרגום: דנה אלעזר הלוי
  • הוצאה: מטר
  • תאריך הוצאה: ספטמבר 2018
  • קטגוריה: מתח ופעולה
  • מספר עמודים: 287 עמ' מודפסים
  • זמן קריאה משוער: 4 שעות ו 47 דק'
זרה בטנג'יר כריסטין מנגן
פרולוג | ספרד 
 
נדרשים שלושה גברים כדי למשות את הגופה מהמים.
זאת גופת גבר - את זה רואים מיד, אבל מעט מאוד מעבר לכך. בשלב זה הציפורים כבר ביצעו בו את זממן, אולי מפני שנמשכו אל פיסת הכסף שמעטרת את עניבתו.
 
אבל אלה בסך הכול עקעקים. הראש שלהם שחור כמו החתול שהוא בטח ראה קודם, אומר אחד הגברים לחבריו - ניסיון צולע להתבדח. הם מרימים אותו ומופתעים ממשקלו. המתים שוקלים יותר? תוהה אחד מהם בקול.
 
הם מחכים יחד לשוטרים ומשתדלים כמיטב יכולתם לא להשפיל מבט, לא להסתכל בשקעים הריקים שבהם היו פעם עיניו של המת. הם זרים זה לזה, השלושה האלה, אבל קשורים עכשיו בקשר עמוק מקרבת דם.
 
כמובן, רק החלק הראשון נכון - את כל השאר דמיינתי. יש לי עכשיו זמן לדברים כאלה כשאני יושבת ובוהה: על פני החדר, מחוץ לחלון. הנוף משתנה, אבל לא שום דבר אחר. נראה שאפשר לומר שאני פשוט מסתכלת, אבל אני סבורה שיש הבדל גדול - בדיוק כמו ההבדל בין חלום בהקיץ לבין מחשבה.
 
יום חמים היום; הקיץ יגיע בקרוב. השמש החלה לדעוך והשמים לבשו גוון מיוחד של צהוב, אזהרה מפני סערות המתקרבות באופק. ובדיוק ברגעים כאלה - כשהאוויר סמיך וחם, מאיים - אני יכולה לעצום עיניים ולשאוף, להריח שוב את טנג'יר.
 
זהו ריח של תנור לבֵנים, של משהו חמים אבל לא נשרף, כמעט כמו מרשמלו, אבל לא מתוק. יש ניחוח קלוש של תבלין, משהו מוכר איכשהו, כמו קינמון, ציפורן, אולי אפילו הֶל, ואיתו עוד משהו, זר לגמרי.
 
זהו ריח מנחם, כמו זיכרון ילדות, ריח שעוטף ומכרבל אותך ומבטיח סוף טוב, כמו באגדות. כמובן, זה לא נכון. כי מתחת לריח, מתחת לנחמה, מתעופפים זבובים, מתרוצצים מקקים, אורבים חתולים מורעבים שנועצים מבטי רשע ועוקבים אחרי כל צעד וצעד שלך.
 
רוב הזמן העיר מגיחה כמו חלום קדחתני, תעתוע נוצץ שאני יכולה פחות או יותר לשכנע את עצמי שאכן היה פעם אמיתי, שהייתי שם ושהאנשים והמקומות שאני זוכרת היו ממשיים ולא רוחות רפאים שקופות שמוחי העלה מן האוב.
 
הזמן עובר מהר, כך גיליתי, והופך אנשים ומקומות תחילה להיסטוריה ומאוחר יותר לאגדות. אני מתקשה לזכור מה ההבדל, כי מוחי מתעתע בי עכשיו לעתים קרובות. ברגעים הקשים ביותר - הרגעים הטובים ביותר - אני שוכחת אותה. שוכחת מה קרה. זאת תחושה משונה, כי היא תמיד נמצאת, אורבת מתחת לכל דבר ומקום, מאיימת לפרוץ.
 
אבל ברגעים מסוימים אפילו שמה נשכח ממני, ולכן התחלתי בזמן האחרון לכתוב אותו על כל פיסת נייר שאני מצליחה למצוא.
 
בערבים, כשהאחיות הולכות, אני לוחשת לעצמי, כמו ילד שנדרש לשנן ספר תפילות, כאילו השינון יעזור לי לזכור, ימנע ממני לשכוח - כי אסור לי לשכוח לעולם, אני מזכירה לעצמי.
 
אני שומעת נקישה על הדלת, וצעירה ג'ינג'ית נכנסת לחדרי ובידיה מגש אוכל. אני שמה לב שזרועותיה מכוסות נמשים, והם רבים כל־כך עד שהכתמים החומים הזעירים משתלטים על העור החיוור שמתחתם.
 
אני תוהה אם היא ניסתה פעם לספור אותם.
אני משפילה מבט ורואה שֵם משורבט על פיסת נייר על שידת הלילה שלצד מיטתי, והשם הזה מציק לי, מפני שגם אם זה אינו שמי שלי, אני מרגישה שהוא חשוב, שהוא משהו שעלי לנסות להיזכר בו. אני נותנת למחשבותי להירגע. גיליתי שזאת טכניקה יעילה: להתאמץ לא לחשוב ובו־בזמן להתאמץ בחשאי לחשוב ככל האפשר.
 
שום דבר לא קורה.
"מוכנה לארוחת בוקר?"
 
אני מרימה את עיני ומתבלבלת למראה צעירה עם שיער ג'ינג'י כהה העומדת ממש מולי. היא בת שלושים לכל היותר, כך שלא מפרידות בינינו שנים רבות. ג'ינג'ים מביאים מזל רע, אני חושבת.
 
הרי אומרים שכדאי לשמור מרחק מג'ינג'ים לפני שיוצאים להפליג בים, לא? ואני חושבת שבקרוב מאוד אצא לים - לטנג'יר. אני נמלאת חשש, להוטה לסלק מחדרי את הג'ינג'ית מבשרת הרעות. "מאיפה באת?" אני שואלת בתקיפות, נרגזת מכך שלא דפקה על הדלת.
 
היא מתעלמת משאלתי. "את לא רעבה היום?" בידיה יש כף מלאה בחומר אפור - אני מגששת ומנסה למצוא את שמו אבל מוחי מסרב להגיב. עכשיו אני כבר כועסת, ואני הודפת את הכף ומצביעה על פיסת הנייר הקטנה שלצד מיטתי. "תזרקי את זה לפח," אני אומר לה. "מישהו משאיר לי פתקים שכתובים בהם רק שטויות."
 
אני מתרווחת שוב במיטה ומושכת את השמיכה עד לסנטר. קיץ עכשיו, נדמה לי, אבל בחדר שלי נעשה פתאום קר כמו בחורף.
 
חלק ראשון - טנג'יר 1956
1. אליס 
ימי שלישי היו ימי השוּק.
לא רק בשבילי אלא בשביל כל העיר. נשות אזור הרִיף ירדו מן ההרים בתהלוכה המבשרת על פתיחת היום, עגלותיהן וסליהן גדושים פירות וירקות, חמורים מלווים אותן משני עבריהן.
 
ובתגובה, טנג'יר התעוררה לחיים: אנשים הגיחו מבתיהם, הרחובות הוצפו גברים ונשים, זרים ומקומיים כאחד, מצביעים ומזמינים, מתווכחים ומתמקחים, מחליפים מטבעות בקצת מזה וקצת מההוא. השמש היתה מעט בוהקת יותר בימים אלה, חמה יותר, וקרניה החורכות שרפו את עורפי.
 
עכשיו, כשעמדתי ליד החלון והשפלתי מבט אל ההמון הגואה, הצטערתי ביני לביני על כך שלא יום שני היום. ועם זאת ידעתי שימי שני הם תמיד תקוות שווא, נחמת שווא, כי בסופם תמיד מגיע שוב יום שלישי, ושוב עלי לעמוד בתוך הכאוס המתערבל תחתי.
 
עלי לעמוד מול נשות הריף המרשימות - המקושטות בצבעיהן העזים שמשכו ותבעו את תשומת הלב, עיניהן הבוחנות אומדות את שמלתי המשמימה והרגילה בתכלית, הנופלת משמלותיהן שלהן - ולהיתקף דאגה, דאגה שאשלם מחיר מופרז בלי משים, שאתן את המטבע הלא נכון, שאומר את המילים הלא נכונות, שאעשה מעצמי צחוק ואז כולן יצחקו ויהיה ברור לכול איזו טעות עשיתי בבואי לכאן.
 
מרוקו. השם מעלה חזיונות של לא־כלום מדבָּרי ורחב ידיים, של שמש אדומה, נוקבת. בפעם הראשונה ששמעתי את ג'ון מזכיר את המילה הזאת, ירקתי את המשקה שהוא הניח בידי והשתעלתי.
 
נפגשנו ב"ריץ" בפיקדילי, ורק מפני שהדודה מוֹד התעקשה - באותה התעקשות שהרגשתי אצלה ללא הרף בשבועות שאחרי שובי מבֶּנינְגְטוֹן קולג', התעקשות שהיתה כמו כאב ראש עקשני שלא הצלחתי להימלט ממנו.
 
הייתי אז באנגליה רק כמה חודשים, והכרתי את ג'ון תקופה קצרה יותר מזאת, אבל ברגע ההוא הייתי משוכנעת שאני ממש מרגישה בזה - בהתלהבות שלו, במרץ שלו הממלא את החלל שבינינו, פועם באוויר הקיץ החמים. רכנתי לפנים בלהיטות לתפוס במרץ הנלהב הזה, לאחוז בו, לגייס מעט ממנו לעצמי, והנחתי לרעיון להתבסס בין שנינו. אפריקה. מרוקו.
 
כמה שבועות קודם לכן ודאי הייתי נרתעת, ושבוע לאחר מכן אולי הייתי רק צוחקת - אבל באותו יום מסוים, באותו רגע מסוים כשהקשבתי לדבריו של ג'ון, להבטחותיו, לחלומותיו, הם נראו בעיני אמיתיים לגמרי, מוחשיים לגמרי.
 
בפעם הראשונה מאז וֶרמוֹנט מצאתי את עצמי רוצה - לא ידעתי מה בדיוק, וחשדתי באותו רגע שאולי אפילו אינני רוצה באיש היושב מולי ובכל זאת רוצה משהו. לגמתי מהקוקטייל שהוא הזמין בשבילי - השמפניה כבר היתה חמימה ונטולת בועות - והרגשתי את הצריבה על לשוני, בבטני. שלחתי יד לפני שאשנה את דעתי ואחזתי את ידו באצבעותי.
 
נכון, ג'ון מֶקאָליסטֶר בהחלט לא היה האיש שייחלתי לעצמי בעבר - הוא היה קולני וחברותי, מוחצן ולעתים קרובות חסר אחריות - אבל גיליתי שאני מתענגת על האפשרות שהוא הציע: לשכוח, להשאיר את העבר מאחורי.
 
לא לחשוב כל רגע ורגע משעות היממה על מה שקרה בחורף הקר ההוא בגְרין מַאוּנטֵיינס שבוורמונט.
 
כבר עברה יותר משנה, והכול עדיין היה אפוף בערפל אטום שנדמה שלא הצלחתי להיחלץ ממנו, ולא משנה כמה זמן קרטעתי ומעדתי בתוך המבוך.
 
עדיף ככה, אמרה דודתי לאחר מכן, כשסיפרתי לה על מעטה האדים שעוטף את זיכרונותי, על כך שאני כבר לא מצליחה להיזכר בפרטי הלילה ההוא, בימים שאחריו. תשאירי את זה בעבר, היא עודדה אותי, כאילו זיכרונותי הם משהו שאפשר לארוז בארגזים ולדעת בוודאות שלעולם לא ייפתחו ויחשפו את הסודות שבפנים.
 
ובמובן מסוים אכן עצמתי את עיני אל העבר - פקחתי אותן אל ג'ון, אל טנג'יר, אל השמש הקופחת של מרוקו. אל ההרפתקה שהוא הבטיח - בהצעת נישואים שכללה את הטבעת המתבקשת, אם כי לא בטקס ממשי אלא רק בחתימה על פיסת נייר. "אבל זה לא הגיוני," מחיתי בהתחלה. "אנחנו בקושי מכירים."
 
"בטח שאנחנו מכירים," הוא אמר בוודאות. "הרי אפילו המשפחות שלנו קרובות. אם כבר, אנחנו מכירים טוב מדי." הוא צחק, וחייך אלי את החיוך השובב ההוא.
 
לא יהיה שום שינוי של שֵם - על כך התעקשתי. הרגשתי איכשהו שחשוב שאשמור על חלק כלשהו משל עצמי, משל משפחתי, אחרי כל מה שקרה. והיה עוד משהו, משהו שהתקשיתי יותר להסביר, אפילו לעצמי.
 
האפוטרופסוּת של דודתי היתה אמורה להסתיים טכנית עם נישואַי, אבל היא עדיין היתה צפויה לשלוט בקרן הנאמנות שבה נשמר כל כספי עד שימלאו לי עשרים ואחת, שאז נכסיהם של הורי יועברו סוף־סוף על שמי. המחשבה שאהיה נתונה לחסות כפולה נראתה מאיימת בתכלית, ולכן כששלחתי יד אל דרכוני, עדיין הופיע בו השם אליס שִיפְּלי.
 
ובהתחלה אמרתי לעצמי שטנג'יר לא תהיה נוראה כל־כך. דמיינתי ימים של משחקי טניס בשמש מרוקו החמה, צוות של משרתים שיכרכרו סביבנו יומם וליל, חברויות בשלל מועדונים פרטיים ברחבי העיר. יש מקומות שנורא יותר לגור בהם, ידעתי.
 
אבל ג'ון רצה לחוות את מרוקו האמיתית, את טנג'יר האמיתית. ועל כן, בשעה שעמיתיו שכרו משרתים מרוקאים זולים ונשותיהם בילו את ימיהן בעצלתיים סביב הברֵכה או בתכנון מסיבות, ג'ון נמנע מכל אלה.
 
הוא וחברו צ'רלי יצאו לשוטט בעיר ובילו שעות בחָמאם או בשווקים, עישנו כִּיף בחדרים אחוריים בבתי קפה וניסו ללא הרף לחבב את עצמם על המקומיים ולא על עמיתיהם ובני ארצם.
 
צ'רלי הוא ששכנע את ג'ון לבוא לטנג'יר מלכתחילה, ופיתה את חברו בסיפורי אגדה על הארץ הזאת, על יופייה, על פראותה, עד שג'ון כמעט התאהב במקום שלא ראה מעודו.
 
ואני השתדלתי בהתחלה כמיטב יכולתי, הלכתי איתו לשוק הפשפשים לקנות רהיטים, לשוקי האוכל לחפש ארוחת ערב. ישבתי לצדו בבתי קפה ולגמתי קפה אוֹ־לֶה וניסיתי לשכתב את עתידי בעיר החמה והמאובקת שהוא אהב ממבט ראשון, אבל בשבילי עדיין היתה חמקמקה.
 
אבל אז אירעה התקרית בשוק הפשפשים.
 
בינות להמולת הרוכלים והדוכנים, הענתיקות והגרוטאות שנערמו באקראי, בשכבות מרושלות על גבי שכבות, הסתובבתי, ולפתע ג'ון נעלם.
 
עמדתי כך, זרים חולפים על פני, מטלטלים אותי משני צדדי, כפות ידי הולכות ומתכסות בשכבת הזיעה הראשונה והמוכרת של הפחד, צללים מתעתעים בקצות שדה ראייתי - החזיונות הקלושים והמשונים שהרופאים לחשו שהם רק פרי הדמיון אבל בעיני היו אמיתיים, ממשיים, מוחשיים, ונדמה שהם גדלו וגדלו עד שכבר לא יכולתי לראות דבר פרט לצורותיהם האפלות. ברגע ההוא הבנתי פתאום עד כמה אני רחוקה מהבית, מהחיים שפעם דמיינתי לעצמי.
 
מאוחר יותר ג'ון צחק, התעקש שהוא נעלם לדקה ולא יותר מכך, אבל בפעם הבאה שהזמין אותי לבוא איתו נענעתי בראשי ובפעם שאחריה מצאתי תירוץ אחר.
 
במקום זאת העברתי שעות - שעות ארוכות, בודדות, מייגעות - בהיכרות עם מנעמי טנג'יר בין כותלי דירתנו הנוחה. אחרי השבוע הראשון ידעתי כמה צעדים נדרשים כדי להגיע מקצה אחד שלה עד לקצה הנגדי - ארבעים וחמישה, לפעמים יותר, תלוי בגודל הצעד.
 
בסופו של דבר התחלתי להרגיש את החרטה של ג'ון מרחפת מעלינו, גדלה והולכת, וחילופי הדברים בינינו הצטמצמו לענייני יומיום, כספים, שכן הקצבה שלי היתה עיקר הכנסתנו. ג'ון היה גרוע בכספים, הוא אמר לי זאת פעם בחיוך, ובזמנו חייכתי כי חשבתי שהוא מתכוון לומר שלא אכפת לו מכסף, שכסף לא מטריד אותו.
 
אבל המשמעות האמיתית של דבריו היתה, כך גיליתי עד מהרה, שההון של משפחתו אזל כמעט לגמרי, והמעט שנותר נועד רק לספק לו בגדים נאים כדי שיוכל להמשיך להעמיד פנים שעדיין יש בידיו העושר שהיה לו פעם, העושר שאליו נולד ושעדיין הרגיש שהוא זכאי לו. אשליה, כך הבנתי מהר מאוד.
 
וכך, אחת לשבוע נתתי בידיו את כספי הקצבה שלי, וזה לא הפריע לי, לא עניין אותי לדעת לאן נעלמים המספרים האלה בסופו של דבר. וג'ון הוסיף להיעלם מדי פעם: אל תוך עירו המסתורית, שאותה אהב בעוצמה שלא הצלחתי להבין, שאת סודותיה יצא לחקור לבדו בשעה שאני נותרתי בפנים - בו־בזמן השוֹבָה והשבויה.
 
הסתכלתי עכשיו בשעון וקימטתי את מצחי. בפעם האחרונה שהסתכלתי השעה היתה רק שמונה וחצי, ועכשיו השעון התקרב בתקתוק יציב לשעה שתים־עשרה בצהריים. קיללתי והלכתי מהר אל המיטה, אל הבגדים שפרשׂתי עליה בתחילת אותו בוקר, לפני שאבדו לי כל השעות שבין אז לעכשיו.
 
כי היום, כך הבטחתי לג'ון, אלך לשוק; היום, כך הבטחתי לעצמי, אנסה. אז בחנתי את בגדי הפרושים לפני, מראה דמותה של אישה רגילה העומדת לצאת לקניות למשך השבוע: גרבונים, נעליים, שמלה שקניתי באנגליה לפני שעברתי לטנג'יר.
 
כשמשכתי את השמלה מעל ראשי שמתי לב לקרע קטן מלפנים, בחלק שבו התחרה מגיעה לצווארון. קימטתי את המצח וקירבתי את הבד אל פני, לבחינה מדוקדקת יותר, וניסיתי לא לרעוד למראה הבד ההרוס. אמרתי לעצמי שאין זה סימן, שאין זה סימן מבשר רעות, שאין לכך שום משמעות.
 
ואז נהיה לי חם בחדר ויצאתי למרפסת, כי ברגע זה חשתי צורך להשתחרר מקירות הבית המתנשאים. עצמתי עיניים וחיכיתי נואשות לכל רמז לרוח, אבל לא היה דבר, רק החום הדומם והצחיח של טנג'יר שהעיק על גופי.
 
חלפה דקה ואז עוד אחת, ובדממה, בזמן שהאזנתי לנשימותי העולות ויורדות, שמתי לב לתחושה משונה שמישהו מסתכל עלי. פקחתי עיניים ושלחתי מבט זריז אל הרחוב שמתחת.
 
לא היה שם איש. רק קומץ מקומיים בדרכם לשוק, מזרזים את צעדיהם כי שעת סגירת השוק הולכת ומתקרבת לאטה. "תתעשתי מיד," לחשתי לעצמי וחזרתי שוב אל חיקה המנחם של הדירה.
 
למרות דברי אלה סגרתי את החלונות חזק מאחורי, ולבי הלם בחוזקה. הסתכלתי בשעון וראיתי שהשעה כבר אחת וחצי. השוק יכול לחכות, אמרתי לעצמי.
 
הוא יהיה חייב לחכות, ידעתי, וידי רעדו כאשר סגרתי את הווילונות כדי שאף לא קמצוץ מאור השמש יוכל לחדור פנימה.