'עץ ,'ןשע שזיכה את דניס ג'ונסון בפרס הספר הלאומי בארה"ב ב־,2007 כתוב במ־תכונת הרומן האנגלו־אמריקאי הגדול של העשורים האחרונים. כלומר, הוא עב כרס, מרובה דמויות, נמתח על פני כמה עשרות שנים ומבקש לעסוק בנושאים גדולים, מרכזיים.
במאמר ביקורת מפורסם מ־2000 טבע המבקר הבריטי ג'יימס ווד את הביטוי "ריאליזם היסטרי," לתיאור ז'אנר הרומן האנגלו־אמריקאי השאפתני בן זמננו. הריאליזם ההיסטרי, טען ווד, טועה בחוש־ בו כי תפקידו העיקרי של הרומן כיום הוא מסירת מידע על החברה שבה אנו חיים ולא ייצוג של נפש הדמויות או השגת יופי לשוני. ספרים כמו 'שיניים לבנות' של זיידי סמית, 'תת־עולם' של דון דלי־ לו, 'Infinite Jest' של דיוויד פוסטר וואלאס או 'האדמה מתחת לרגליה' של סלמן רושדי, הם בעיניו מכונות פרוזה שיצאו משליטה. הספרים הללו מצי־ גים שפע טרופי של עלילות ותתי־עלילות, כאילו הסופר חשש יותר מכל משתיקה. הדמויות בהם מקבלות חיות מלאכותית בזכות העובדה שהושלכו על ידי המחבר לתוך זירות דרמטיות, "מעניינות." והסופרים מקשרים בין כל העלילות ועלילות המ־ שנה, הגיבורים וגיבורי המשנה, באופן קונספטואלי מאולץ. מה שמקשר בין כל הגיבורים של דלילו, למשל, הוא הקונספט של סכנת הפצצה האטומית; בין הגיבורים של זיידי סמית מקשר המגוון הרב־ גזעי של לונדון העכשווית. אצל דניס ג'ונסון - שספרו קרוב באופיו לז'אנר הריאליזם ההיסטרי שתיאר ווד - מה שמקשר בין הדמויות היא מלחמת וייטנאם.
עשרים שנה מכסה 'עץ עשן ,' מ־1963 עד ,1983 ומספר לא מועט של דמויות ראשיות. ביניהן שני אחים חיילים, ביל וג'יימס יוסטון, שניהם "זבל לבן" מו־בהק, שאחד מהם מגיע לווייטנאם ודעתו מתבלעת עליו שם; דרום־וייטנאמי שמסייע למודיעין האמ־ריקאי ושאחיין אחד שלו התאבד, ככל הנראה על מנת למחות על הכאוס שהשתרר במדינה; קולונל כריזמטי ואידיאליסט שעובד בסי־איי־אי ומתחבל תחבולות כדי שארה"ב תנצח במלחמה. גם לקולונל יש אחיין, אידיאליסט גם הוא וסוכן סי־איי־אי גם כן, ששאיפתו הגדולה היא ליטול חלק במלחמה ולסייע לדודו האגדי. עוד בין הדמויות: קנדית נוצרית אדוקה שמסייעת לנפגעי הקרבות בווייטנאם ורוצח שכיר גרמני ששירותי הביון המערביים משאילים איש לרעהו לביצוע משימות מלוכלכות. סיפור העלילה המרכזי ברומן - אם אכן יש כזה, כיוון שהרומן נע לכיוונים רבים - הוא ניסיונו של הקולונל להפעיל סוכן כפול ולטעת בצפון־וייטנאמים באמצעותו חש־ דות וחששות לגבי כוונות האמריקאים. יוזמתו של הקולונל אינה מתקבלת בעין יפה אצל הממונים עליו בסוכנות הביון האמרי־ קאית ונפתחת נגדו חזית גם מבית.
ג'ונסון (שספרו הצנום והמוקדם 'השם של העולם' יצא בעברית ב־(2009 מרשים מאוד בשליטה שלו בתיאור הזירות השונות שבהן מתרחש הרומן. אם אלה הפיליפינים, קואלה לומפור במלזיה, סייגון, הג'ונגל הווייטנאמי, הוואי או ארה"ב - ג'ונסון משכנע באופן ייצוגם. גם הדמויות מע־ניינות ברובן וכתובות ביד יציבה. משלב מסוים הרו־מן אף צובר מומנטום והעלילה מותחת. כמו שמעיר ווד על דלילו, ניתן לומר גם על ג'ונסון שהתחושה היא שהפרוזה הצפופה, הנבונה והיעילה שלו יכולה להימשך לא רק 610 עמודים אלא עוד כמה אלפים.
אותם סימנים שמנה ווד לשלילה בריאליזם ההיסט־רי, כמו שטיחותן של הדמויות, הם לא הבעיה במקרה
הזה (אם כי דמותו של הסוכן הכפול הווייטנאמי אינה משורטטת בפירוט מספק, ודמותו המסקרנת מאוד
של הקולונל אינה מעמיקה דיה.( הבעיה המרכזית של 'עץ עשן' היא אחרת. כאשר תותח מכוון שלא כהלכה, הרי ככל שגדולה עוצמתו כך גדלה ההחטאה הצפויה לפגז שהוא משלח לדרכו. באופן דומה, דווקא משום שג'ונסון מגלה כי־ שרון גדול כל כך, ההחמצה של הרומן הזה הופכת למרהיבה וקולוסאלית כל כך.
וההחמצה הגדולה כאן היא עצם בחירת הנושא. וייטנאם. האם לא שבענו ספרים וסרטים ושירים והצגות על וייטנאם? האם יש הצדקה לגרור שוב לתודעה את המלחמה הנידונה לעייפה ההיא מלבד ראייה חדשה שלה? וג'ונסון לא מציע ראייה חדשה כזו. גם הסאב־טקסט שאולי קיים כאן - המותח גזי־ רה שווה בין המלחמות של אמריקה במזרח התיכון של שנות האלפיים למלחמת וייטנאם במאה שע־ ברה - אינו כזה שמצדיק רומן עב כרס על נושא כה משומש. ג'ונסון מזכיר בעצמו כמה פעמים את 'האמריקאי השקט' של גרהאם גרין, העוסק בסוכן אמריקאי הפועל במזרח הרחוק. הקולונל של ג'ונסון, המורד בשולחיו, מזכיר מעט את קורץ מ'לב המאפ־ ליה' של קונראד ואת 'אפוקליפסה עכשיו' שנעשה על פיו, ואילו הנוצרייה האדוקה קתי ג'ונס מזכירה מצידה את הנזירה האדוקה ב'תת־עולם' של דלילו. במילים אחרות: על פני כל הרומן, למרות הכיש־ רון הרב שג'ונסון מפגין בו, מוטבעות באותיות ענק המילים "פג תוקף."
עוד 3 ספרים על מלחמת וייטנאם:
האמריקאי השקט > גרהם גרין
שדרים > מייקל הר
פורסט גאמפ > וינסטון גרום
בתמונה: כרזה וייטנאמית מתקופת המלחמה
בוקר טוב וייטנאם
הכישרון הגדול של דניס ג'ונסון מתבזבז ב'עץ עשן' על נושא משומש
'עץ ,'ןשע שזיכה את דניס ג'ונסון בפרס הספר הלאומי בארה"ב ב־,2007 כתוב במ־תכונת הרומן האנגלו־אמריקאי הגדול של העשורים האחרונים. כלומר, הוא עב כרס, מרובה דמויות, נמתח על פני כמה עשרות שנים ומבקש לעסוק בנושאים גדולים, מרכזיים.
במאמר ביקורת מפורסם מ־2000 טבע המבקר הבריטי ג'יימס ווד את הביטוי "ריאליזם היסטרי," לתיאור ז'אנר הרומן האנגלו־אמריקאי השאפתני בן זמננו. הריאליזם ההיסטרי, טען ווד, טועה בחוש־ בו כי תפקידו העיקרי של הרומן כיום הוא מסירת מידע על החברה שבה אנו חיים ולא ייצוג של נפש הדמויות או השגת יופי לשוני. ספרים כמו 'שיניים לבנות' של זיידי סמית, 'תת־עולם' של דון דלי־ לו, 'Infinite Jest' של דיוויד פוסטר וואלאס או 'האדמה מתחת לרגליה' של סלמן רושדי, הם בעיניו מכונות פרוזה שיצאו משליטה. הספרים הללו מצי־ גים שפע טרופי של עלילות ותתי־עלילות, כאילו הסופר חשש יותר מכל משתיקה. הדמויות בהם מקבלות חיות מלאכותית בזכות העובדה שהושלכו על ידי המחבר לתוך זירות דרמטיות, "מעניינות." והסופרים מקשרים בין כל העלילות ועלילות המ־ שנה, הגיבורים וגיבורי המשנה, באופן קונספטואלי מאולץ. מה שמקשר בין כל הגיבורים של דלילו, למשל, הוא הקונספט של סכנת הפצצה האטומית; בין הגיבורים של זיידי סמית מקשר המגוון הרב־ גזעי של לונדון העכשווית. אצל דניס ג'ונסון - שספרו קרוב באופיו לז'אנר הריאליזם ההיסטרי שתיאר ווד - מה שמקשר בין הדמויות היא מלחמת וייטנאם.
עשרים שנה מכסה 'עץ עשן ,' מ־1963 עד ,1983 ומספר לא מועט של דמויות ראשיות. ביניהן שני אחים חיילים, ביל וג'יימס יוסטון, שניהם "זבל לבן" מו־בהק, שאחד מהם מגיע לווייטנאם ודעתו מתבלעת עליו שם; דרום־וייטנאמי שמסייע למודיעין האמ־ריקאי ושאחיין אחד שלו התאבד, ככל הנראה על מנת למחות על הכאוס שהשתרר במדינה; קולונל כריזמטי ואידיאליסט שעובד בסי־איי־אי ומתחבל תחבולות כדי שארה"ב תנצח במלחמה. גם לקולונל יש אחיין, אידיאליסט גם הוא וסוכן סי־איי־אי גם כן, ששאיפתו הגדולה היא ליטול חלק במלחמה ולסייע לדודו האגדי. עוד בין הדמויות: קנדית נוצרית אדוקה שמסייעת לנפגעי הקרבות בווייטנאם ורוצח שכיר גרמני ששירותי הביון המערביים משאילים איש לרעהו לביצוע משימות מלוכלכות. סיפור העלילה המרכזי ברומן - אם אכן יש כזה, כיוון שהרומן נע לכיוונים רבים - הוא ניסיונו של הקולונל להפעיל סוכן כפול ולטעת בצפון־וייטנאמים באמצעותו חש־ דות וחששות לגבי כוונות האמריקאים. יוזמתו של הקולונל אינה מתקבלת בעין יפה אצל הממונים עליו בסוכנות הביון האמרי־ קאית ונפתחת נגדו חזית גם מבית.
ג'ונסון (שספרו הצנום והמוקדם 'השם של העולם' יצא בעברית ב־(2009 מרשים מאוד בשליטה שלו בתיאור הזירות השונות שבהן מתרחש הרומן. אם אלה הפיליפינים, קואלה לומפור במלזיה, סייגון, הג'ונגל הווייטנאמי, הוואי או ארה"ב - ג'ונסון משכנע באופן ייצוגם. גם הדמויות מע־ניינות ברובן וכתובות ביד יציבה. משלב מסוים הרו־מן אף צובר מומנטום והעלילה מותחת. כמו שמעיר ווד על דלילו, ניתן לומר גם על ג'ונסון שהתחושה היא שהפרוזה הצפופה, הנבונה והיעילה שלו יכולה להימשך לא רק 610 עמודים אלא עוד כמה אלפים.
אותם סימנים שמנה ווד לשלילה בריאליזם ההיסט־רי, כמו שטיחותן של הדמויות, הם לא הבעיה במקרה
הזה (אם כי דמותו של הסוכן הכפול הווייטנאמי אינה משורטטת בפירוט מספק, ודמותו המסקרנת מאוד
של הקולונל אינה מעמיקה דיה.( הבעיה המרכזית של 'עץ עשן' היא אחרת. כאשר תותח מכוון שלא כהלכה, הרי ככל שגדולה עוצמתו כך גדלה ההחטאה הצפויה לפגז שהוא משלח לדרכו. באופן דומה, דווקא משום שג'ונסון מגלה כי־ שרון גדול כל כך, ההחמצה של הרומן הזה הופכת למרהיבה וקולוסאלית כל כך.
וההחמצה הגדולה כאן היא עצם בחירת הנושא. וייטנאם. האם לא שבענו ספרים וסרטים ושירים והצגות על וייטנאם? האם יש הצדקה לגרור שוב לתודעה את המלחמה הנידונה לעייפה ההיא מלבד ראייה חדשה שלה? וג'ונסון לא מציע ראייה חדשה כזו. גם הסאב־טקסט שאולי קיים כאן - המותח גזי־ רה שווה בין המלחמות של אמריקה במזרח התיכון של שנות האלפיים למלחמת וייטנאם במאה שע־ ברה - אינו כזה שמצדיק רומן עב כרס על נושא כה משומש. ג'ונסון מזכיר בעצמו כמה פעמים את 'האמריקאי השקט' של גרהאם גרין, העוסק בסוכן אמריקאי הפועל במזרח הרחוק. הקולונל של ג'ונסון, המורד בשולחיו, מזכיר מעט את קורץ מ'לב המאפ־ ליה' של קונראד ואת 'אפוקליפסה עכשיו' שנעשה על פיו, ואילו הנוצרייה האדוקה קתי ג'ונס מזכירה מצידה את הנזירה האדוקה ב'תת־עולם' של דלילו. במילים אחרות: על פני כל הרומן, למרות הכיש־ רון הרב שג'ונסון מפגין בו, מוטבעות באותיות ענק המילים "פג תוקף."
עוד 3 ספרים על מלחמת וייטנאם:
האמריקאי השקט > גרהם גרין
שדרים > מייקל הר
פורסט גאמפ > וינסטון גרום
בתמונה: כרזה וייטנאמית מתקופת המלחמה
אריק גלסנר
7 לילות
25/01/2013
לקריאת הסקירה המלאה >
