תוצרת שוודיה, חלק שני: הבנים

דם.

ליאו דובניאק מעולם לא חשב כמה אדום הוא, וכמה יש ממנו בגוף של אישה. מספיק כדי לצבוע את כל המטבח ואת כל המסדרון המוביל אל חדר המדרגות ושלוש קומות עד דלת הכניסה לבניין.

ועוד נשאר בגופה מספיק דם כדי לברוח מהמקום.

הסמרטוט בידו הופך כהה יותר ויותר. ליאו מיישר את עמוד השדרה שלו, תומך בעצמו דרך כפות הרגליים. הוא משעין את כל המשקל שלו לתוך שטיחון הוויניל של רצפת המטבח ומשפשף את כתמי הדם האחרונים, סוחט את הבד במים החמימים, המבעבעים, אשר בדלי. אחר־כך הוא זוחל לעבר דלת הכניסה ומנסה לנקות את הדם מבין חריצי המרצפות.

מה שהתרחש בדירה הזאת, קרה כדי להישאר כאן ואסור שייצא החוצה. ככה זה עובד במשפחה.

מאמא ייללה כמו חיה פצועה ואז, בלי להסתובב לאחור אפילו פעם אחת, רצה החוצה, הרחק מכאן, נרדפת על ידי כתמי הדם שהוא שפשף ושפשף עד שנעלמו.

ליאו מתרומם ומותח את רגליו. הן היו מכווצות כל־כך הרבה זמן לאחר שלא החליף תנוחה. הוא אמור להיות מותש, אבל משום מה חש התרוממות רוח, חוסר מנוחה ורגיעה מוחלטת — הכל בעת ובעונה אחת. המחשבות שלו צלולות והוא יודע בדיוק מה עליו לעשות.

על חלון המטבח, שפונה לרחוב, תלויים וילונות. ליאו מציץ החוצה ומחפש את מאמא, שאיננה שם כמובן. נותר ממנה רק רסס דם במסדרון.

ופאפא?

למה הוא יושב שם למטה במכונית כאילו שום דבר לא קרה? למה הוא מחכה? הרי המשטרה עלולה להגיע בכל רגע.

פאפא נהג לכאן כל הדרך מבית הסוהר שמחוץ לשטוקהולם, והתפרץ פנימה במטרה להרוג את מאמא. ליאו, בנם הבכור, זינק על גבו של פאפא והצמיד את זרועו לצווארו, נאבק בו ובכך גרם לו להפסיק להכות אותה.

המטבח גמור. לא נשאר אף סימן של דם. יש למקום ריח של ניקיון.

המצב במסדרון חמור יותר. מאמא החליקה פה כמה פעמים, וכתמי הדם גדולים יותר — כמו בריכות — אבל בסופו של דבר, אחרי ששפשף וקרצף ופנה אל המדרגות, והמים הפכו לענן אדמדם, המצב השתפר קצת.

הוא מתגנב בחזרה אל הווילון. הפולקסוואגן המסחרית הצהובה עדיין שם, בחניה. פאפא במושב הנהג, הדלת הקדמית פתוחה ורגלו מבצבצת החוצה. המכנס האפור, הרחב, מתנופף ברוח, והנעל החומה מתופפת על האספלט.

פאפא בטח מחכה למישהו. איזו סיבה אחרת יש לו להיות שם? האם הוא חושב שמאמא תחזור? או שאולי פאפא כועס ומאוכזב שליאו עצר אותו בדיוק כשהוא תפס למאמא את הראש ונתן לה ברכייה, ואז עוד אחת ועוד אחת? ואולי פאפא מתלבט אם לחזור במעלה המדרגות אל הדירה בקומה השלישית ולפגוע בבנו הבכור? הרי הוא היה זה שבגללו מאמא הצליחה לברוח.

התחושה הנסערת, מלאת החיים, הכמעט שמחה שליאו חש בתוכו, מרחיקה ממנו את הפחד. הוא לא מפחד עכשיו מאף אחד, אפילו לא מאבא שלו.

הציוד הרפואי שהיה בתיק האחות של מאמא זרוק על שטיחון האמבטיה, והמכסה עם הצלב הלבן קרוע לרווחה. מישהו לבטח חיפש פה משהו, אבל ליאו מתעלם מכך. לפני הכל הוא צריך להיפטר מהסמרטוט ומהזבל ולרחוץ את הדם של מאמא. המים החמים מרחיקים את הטינופת מעורו. הם הופכים למערבולת יפהפייה, אדמדמה, רגע לפני שהם נעלמים בתעלת הניקוז.

פליקס, אחיו האמצעי, נראה מודאג. הוא היה מודאג לעיתים קרובות, אבל הפעם היה ברור במיוחד שהוא לא בסדר. וינסנט, אחיו הקטן, צעיר הבנים, לא אמר מילה. הוא פשוט סגר את הדלת לחדרו ונשאר שם.

ליאו מציץ בפעם השלישית מבעד לחלון. עכשיו, רק עכשיו המשטרה מגיעה. פאפא פשוט יושב שם ומחכה להם! הם עצרו אותו לפני ארבע שנים לאחר שזרק בקבוק מולוטוב ושרף את הבית של סבא וסבתא, כי מאמא התחבאה שם. אז המשטרה רדפה אחריו, הפעם פאפא ישב ברכבו והמתין להם.

כמעט מיד מופיע שוטר גבוה, די צעיר, בקצה המדרגות ולוחץ על הפעמון. ליאו מסתכל עליו מבעד לחור המנעול, פותח לו את הדלת, וכשהוא נכנס פנימה, עומד על שטיחון ניגוב הרגליים בכניסה לבית, הוא לא רואה כלום. הדם נוקה לגמרי.

"אני פיטר אריקסון, ואני רק רוצה להגיד שמישהי משירותי הרווחה בדרך אליכם. אתה לא צריך לדאוג."

"אני לא מודאג. למה שאהיה?"

"מה שמך?"

"ליאו."

"בן כמה אתה?"

"בן מספיק שנים."

"בן כמה? מספר?"

"ארבע־עשרה."

עכשיו השוטר מסתכל סביב, בוחן את המסדרון ונשען קצת קדימה, מנסה להציץ לתוך המטבח. הוא לא ימצא פה שום דבר. הכל במקום. השולחן שוב במקום שלו, שני הכיסאות מורמים ועומדים לצדו, ואפילו השטיח, שהפך כדי להסתיר את כתמי הדם שעליו, מיושר בלי קמט אחד.

"כאן זה קרה?"

"על מה אתה מדבר? מה קרה?"

"אבא שלך כבר התוודה, אז אני יודע בדיוק מה קרה. אני כאן רק בשביל לבחון את הזירה."

"זה היה כאן."

"איפה?"

"זה התחיל במסדרון והסתיים במטבח."

מבטו של השוטר סוקר את הדירה, רצפת המסדרון, דרך הדלת ולתוך המטבח.

"אני רואה שניקית. אני יכול אפילו להריח את חומרי הניקיון, אבל זה לא חשוב עכשיו. מה שאני כן רוצה לדעת זה אם אבא שלך היה פה בעבר."

"הוא לא גר איתנו כבר כמה שנים."

"אז הוא מעולם לא היה בתוך הדירה הזאת?"

"לא. עברנו הנה משטוקהולם לפני ארבע שנים, כשפאפא הלך לכלא."

ידו של השוטר מונחת על ידית הדלת. זה נראה שהוא עומד ללכת. לא יהיו עוד שאלות מאנשים שלא צריכים להתערב בעניינים לא שלהם.

"עוד משהו אחד."

"כן?"

"האישה שאמורה להגיע לכאן משירותי הרווחה, שמה אנה לנה. היא תוודא שאתה והאחים שלך תקבלו עזרה."

"אנחנו לא צריכים שום עזרה."

"כולם צריכים עזרה לפעמים."

ואז הוא עוזב בלי לומר אפילו מילה אחת לגבי מאמא ואיפה היא עכשיו.

פליקס מסתתר עדיין מאחורי הספה בסלון, אבל הוא זוחל החוצה ברגע שליאו מנופף לעברו.

"היא... היא מתה? ליאו, היא מתה? תגיד, תגיד אם זה קרה."

"כמובן שהיא לא מתה."

"אז איפה היא? היא בטח ממש פצועה."

"היא אחות. היא יודעת מה לעשות ולאן ללכת."

"לאן ללכת? שהוא יוכל למצוא אותה שם גם כן?"

"לא. פאפא אצל המשטרה."

"אני לא מבין."

"מה אתה לא מבין?"

"למה הוא בא לפה ורצה להרוג אותה."

"בגלל שמאמא פירקה את המשפחה."

"אתה סתם אומר את זה, כי פאפא אמר את זה."

"לא נכון. אני פשוט מכיר את פאפא יותר טוב ממך. הוא פשוט כזה. ככה הוא עובד."

"אבל אם הוא..."

ליאו תופס את ידיו המתנופפות, העצבניות, חסרות המנוחה של אחיו הצעיר. הוריקן שצריך לעצור.

"פליקס, אני מבין שאתה דואג ומפחד, אבל אני יודע שהיא בסדר. עכשיו אני צריך את העזרה שלך עם וינסנט."

ליאו משחרר את זרועותיו, ונדמה שאחיו מבין עכשיו. ידיו כבר לא מתנופפות לכל עבר. ביחד הם הולכים לכיוון הדלת הסגורה.

"וינסנט?"

אחיהם הקטן לא עונה. ליאו לוחץ בעדינות על הידית. היא נעולה. הוא מציץ דרך חור המנעול. המפתח עומד בדרכם.

"וינסנט, תפתח."

שניהם מצמידים את האוזניים שלהם לדלת, מקשיבים לאחיהם מתנשם בכבדות.

"אני אטפל בזה." ליאו מתקדם דרך המסדרון, לכיוון המדרגות.

"לאן אתה הולך?"

"לצינור הניקוז, זה שיוצא מהמרזב למעלה."

פליקס לא אוהב להיות לבד כשזאת לא החלטה שלו. הוא מסתכל על הדלת הנעולה לחדרו של וינסנט, ועל משטח העץ שצבע מתקלף בתחתיתו, ועל ידית הדלת שלא זזה — כאילו שיוכל לגרום לה לנוע רק על ידי מבט.

הוא יודע בדיוק מה ליאו מתכוון לעשות. הוא הבין את זה כשראה אותו רץ במורד המדרגות. ליאו ימשיך לגינה, לחלק האחורי של הבניין, ויטפס אל המרפסת. מכיוון שזה לא יעזור עכשיו, כי זאת הדלת של וינסנט שנעולה, ליאו ימשיך ויטפס על צינור הניקוז השני. הצינור הזה ממוקם בין החדר של מאמא לחדר של וינסנט, ליד החלון שהוא בדרך כלל מבקש שיישאר פתוח.

זאת דרך הרבה יותר קשה. יש מעקה מתכת מסביב למרפסת, וצריך להיאחז בו כדי להתרומם למעלה. בחלון של החדר של וינסנט יש רק בליטה קטנה בחלון וזה מאוד מסוכן, כי הקצוות עלולים לפצוע לך את האצבעות. ליאו צריך לאחוז בצינור הניקוז ביד אחת, ובאותו זמן לתפוס את אדן החלון בידו השנייה, ואז, בתנופה ונדנוד, יצטרך לזרוק את עצמו כלפי מעלה. פליקס לא יודע מה יותר מפחיד אותו, שליאו יטפס למעלה ואולי ייפול, או שוינסנט פגע בעצמו מעבר לדלת הנעולה.

פליקס בועט בידית הדלת ומיד מתחרט על זה: אולי הפחיד את וינסנט. נותר לו רק להמתין, לספור את השניות. אין משהו אחר שהוא יכול לעשות עד שהידית תזוז, ליאו יעמוד בפתח וייתן לו להיכנס פנימה.

מאתיים ארבעים ושמונה שניות עוברות לפני שזה קורה. הידית זזה והדלת נפתחת.

ואז פליקס רואה משהו שכמותו לא ראה מעולם. וינסנט שוכב במיטה ופליקס לא יודע אם הוא אמור לגעת בו. הוא לא נוגע. במקום זה הוא מנסה ללכוד את מבטו של ליאו.

"מה... אז וינסנט... ליאו, למה הוא חבש את עצמו?"

על כל הרצפה, בין המכוניות הקטנות וחיילי הצעצוע, פזורות קופסאות קרטון ריקות שמקומן בתיק האחיות של מאמא — קופסאות שהיו אמורות להכיל תחבושות. עכשיו הבד הדקיק, הלבן כגיר, עטוף סביב וינסנט. כל גופו מכוסה, מהקרסוליים לירכיים, דרך הבטן ועד הכתפיים, כל הדרך לצוואר ולפנים. עבודתו של ילד בן שבע. נותרו מרווחים צרים בין קצוות התחבושת והתחתונים והחולצה שלו, וגופו בצבץ מביניהם. הרווח המובן ביותר היה זה שיועד לפה, כשנשימתו של וינסנט הרטיבה את הקצוות הרכים.

"הדם שם... שיט, ליאו... זה הדם של מאמא, נכון? זה שלה?"

"כן."

"רק של מאמא?"

"רק של מאמא."

ליאו כורע ליד מיטתו המבולגנת של וינסנט ואוחז בקצה רופף של תחבושת שהתנודד מפרק כף ידו של אחיו הקטן.

"אנחנו פה עכשיו איתך, וינסנט, ופאפא רחוק מכאן." הוא מניח יד אחת על התחבושת הרופפת ויד שנייה על הלחי החבושה של וינסנט. "אני חושב שכדאי שנירגע קצת מכל מה שקרה כאן."

הוא לא מצליח לשחרר אפילו את השכבה הראשונה. וינסנט מושך את התחבושת בכל כוחו מאחיזתו של אחיו, והצרחה שלו מושתקת, כמו צרחה שנזעקת לתוך כרית.

פליקס עומד מעבר למפתן, לא מבין לגמרי מה הוא רואה, כשהפעמון מצלצל. מצדה השני של העינית עומדת האישה שעליה דיבר השוטר קודם לכן. הגברת משירותי הרווחה. הוא יודע בדיוק מה זה אומר, ולכן ממהר בחזרה אל אחיו הגדול.

"ליאו, אם היא רואה את המומיה הקטנה הזאת, זה הסוף שלנו."

"אז תתקן את זה, ואל תדבר כל־כך חזק. אני אפתח את הדלת, ואתה תטפל בו."

וינסנט מצליח להתיישב במיטה שלו. הוא לוקח עטים אדומים ומצייר כתמים על זרועו השמאלית החבושה. פליקס שומע את ליאו פותח את הדלת, את הגברת משירותי הרווחה נכנסת פנימה ואת קרקוש הקולבים בזמן שהיא כנראה מורידה את המעיל שלה ותולה אותו. הוא לוחש לאחיו, שעומד לצייר כתם אדום נוסף על בטנו, "אתה צריך לשכב ולהעמיד פנים שאתה ישן."

"אבל אני לא עייף."

"האישה הזאת שם בחוץ, וינסנט, אתה שומע אותה, נכון? היא לא יכולה לראות אותך ככה."

"מי?"

"זה לא משנה. אם היא תראה אותך... עם כל החרא... עם כל הדבר הזה שעליך, היא תקח אותך איתה. אתה מבין את זה?"

אם הוא יצליח לסדר את הסדין, לפתוח את השמיכה המקופלת...

"נו כבר, כוס אמק!"

אם הוא יהפוך את הכרית, והכתם הרטוב של הזיעה ייעלם, אולי וינסנט יסכים לשכב.

"היא תיכף באה!"

וינסנט מוותר. הוא זוחל פנימה ופליקס מסתיר אותו כמעט לחלוטין. השמיכה מהודקת מסביב לראשו החבוש.

"ועכשיו תנשום בדיוק כמו שאתה נושם כשאתה ישן. פנימה, החוצה. פנימה, החוצה. לאט."

פליקס ממהר החוצה ופוגש את ליאו ואת הגברת משירותי הרווחה במסדרון. הם מברכים זה את זו לשלום והיא מחייכת.

"והאח הקטן שלכם? איפה הוא?"

"הוא ישן."

הם נותנים לגברת להציץ לתוך החדר והיא רואה את מה שהיא צריכה לראות, ילד שישן שינה עמוקה ואין להפריע לו. זה בסדר מבחינתה, היא מסבירה בזמן שהיא מסתכלת על פליקס, כי עכשיו היא רוצה לדבר עם ליאו. רק שניהם.

"רק אם תגידי לי קודם איפה מאמא."

"היא סובלת, פליקס. כרגע היא בבית חולים, והם יודעים איך לטפל בדברים כאלה."

כשהם לבד, היא וליאו — פליקס יושב על הספה וצופה באיזו תוכנית בטלוויזיה — היא אומרת, "ביקרתי את אמא שלכם בבית החולים. הרופאים בודקים אותה מדי שעה. היא תשאר שם לפחות כמה ימים."

היא מניחה יד על כתפו. ליאו מתפתל ולוקח צעד אחורה, עד שידה מחליקה ממנו.

"אמא שלך רוצה שאתה והאחים שלך תישארו פה, אבל זה לא באמת אפשרי, נכון? לא אם אתם לבד."

הוא לא מהנהן או מניד את ראשו. הוא שמע את מה שהיא אמרה, אבל אין לו שום כוונה לעזוב את הדירה, בטח לא עכשיו כשוינסנט מחופש למומיה. אם הם יורידו ממנו את התחבושת בכוח, הוא ייכנס להיסטריה.

"פליקס בן אחד־עשרה. וינסנט בן שבע. אתה מבין מה אני אומרת?"

אני מבין מה את אומרת, הוא חושב ונזכר מה פאפא אמר — "מעכשיו והלאה, אתה האחראי".

"אני יכול לטפל באחים הקטנים שלי."

"אתה בן ארבע־עשרה."

"תראי, יש בני ארבע־עשרה שעברו דברים גרועים פי מיליון. יש איזה ילד שקראתי עליו, אני חושב בברזיל, שהיה צריך לדוג דגים עם חנית כדי להביא כסף למשפחה שלו, אבל יום אחד הוא תקע לעצמו את החנית ברגל ואז..."

"תקשיב לי. דיברתי עם אמא שלך לא מעט זמן." היד שלה שוב מונחת על כתפו, והיא נשארת שם למרות שהוא מנסה להשתחרר ממנה. "ליאו, מה שלומך עכשיו?"

"עכשיו? אני לא ממש יודע..." הוא יודע בדיוק מה שלומו, אבל לא יודע אם זה הדבר הנכון להגיד. "הכל בסדר, נראה לי."

הדבר הנכון זה להרגיש חזק להפליא, כמעט שמח, למרות שזה לא בסדר. איך הוא יכול להרגיש ככה כשכל המוח שלו מתפוצץ מהתמונה של אמא שלו, של מאמא שלו, מדממת ואז בורחת מהדירה בשארית כוחותיה?

"אמא שלך סיפרה לי את כל מה שקרה." קולה של העובדת הסוציאלית רציני. היא רוצה לדעת. עכשיו מגיעות השאלות.

"אני לא רוצה לדבר על זה."

אף לא מילה, לאף אחד, על מה שקרה. זה יהיה הכי גרוע.

"על מה אתה לא רוצה לדבר?"

"על מה שאת רוצה לשמוע. על מה שפאפא עשה."

ידה עדיין על כתפו.

"אמא שלך לא הייתה צריכה לספר לי מה הוא עשה, כי ראיתי את הפציעות שלה. אבל היא גם סיפרה לי מה אתה עשית וכמה אומץ הפגנת. שזה מה שנתן לה את האפשרות לברוח מכאן."

הכל משתחרר פתאום, והוא לא מוכן לזה בכלל. הפעימות הנעימות האלה ששטפו את גופו נעצרות ונעלמות. השמחה והרכות עוזבות כל אחד מנימי גופו, את השרירים, את המחשבות. הוא מרגיש כאילו הוא עומד לבכות. כל החזה המחורבן שלו מתהדק בגלל דברים שחייבים לצאת החוצה, אבל הוא לא מתכוון לשחרר אפילו טיפה. לבכות עכשיו? לפניה? אין סיכוי. זה יהרוס את הכל.

ליאו מתפתל ומשתחרר שוב מאחיזתה, ממהר למטבח, אבל היא לא מוותרת והולכת בעקבותיו. האוכל שהם מעולם לא אכלו כבר קר על השולחן העגול. הוא מרים צלחת אחת בכל פעם ופותח את דלת התנור. מאה וחמישים מעלות. זו בדרך כלל הטמפרטורה הנכונה.

"איפה פאפא?" קולו יציב, לא קרוב לבכי.

"הוא לא חוזר."

"אני מבין את זה. שאלתי איפה הוא."

"בתחנת המשטרה."

"במעצר?"

"כן."

ליאו מבחין במבטה. בדרך כלל יש להם מבט כזה, לאלו שחושבים שנער בן ארבע־עשרה לא צריך להכיר מילים כמו "מעצר".

"הוא כבר היה שם, במעצר."

"אתה לא צריך לדאוג לגבי זה שהוא יחזור. זה לא יקרה בזמן הקרוב."

"אני לא דואג. למה שאני אדאג? אני רק לא מבין למה בעצם אנחנו לא יכולים להישאר פה בבית לכמה ימים מחורבנים."

"בגלל שאתה בן ארבע־עשרה, ובגלל שאתה והאחים שלך, שצעירים אפילו עוד יותר, חוויתם משהו שילדים לא אמורים לחוות."

הוא רוצה להגיד לה שאין לה מושג עם מה הם כבר התמודדו ואיזה חרא הם כבר ראו, אבל יודע שזה לא יהיה חכם במיוחד.

"ליאו, תקשיב. אם אמא שלכם תיעדר הרבה זמן — ואנחנו לא יודעים כרגע שזה מה שיקרה — תצטרכו לחיות עם משפחה אחרת."

"מה זאת אומרת, משפחה אחרת?"

"אבל זה ייקח זמן עד שנארגן משהו כזה. עד אז יבוא לפה מישהו ויטפל בכם."

"יבוא לפה? מי?"

"אני עדיין לא יודעת בדיוק. יש לנו רשימת המתנה של אנשים מתאימים שיכולים לעזור עם דברים כאלה כשהם קורים. זה יוסדר מחר."

עוד משפחה. ליאו מסדר את הסכו"ם שחיכה זמן רב על שולחן המטבח, שבטוח זז קצת כשאבא תקע למאמא ברך בפרצוף.

כבר יש לנו אמא, גם אם היא שוכבת במיטה בבית חולים.

הוא מוציא כוסות ומים קרים בקנקן פלסטיק — היא לא הספיקה להניח אותם על השולחן.

כבר יש לנו אבא, גם אם הוא במעצר.

ואז הוא מקפל בטקסיות את מפיות הבד שקרע מגליל המפיות, מניח אותן על ידו ומלטף אותן.

ולכן אני מקבל החלטות עכשיו.

"תקשיבי רגע." הוא מנסה לתפוס את מבטה. "גברת עובדת סוציאלית."

לא היה לו מושג איך קוראים לה, כי לא באמת היה לו אכפת.

"כן?"

"אם זה המצב, אולי אגנתה יכולה לבוא לשמור עלינו?"

"מי זאת אגנתה?"

"היא גרה בקומה השנייה. חברה של מאמא. היא באה לפה הרבה, ומתאימה בדיוק לתפקיד כמו שאר האנשים ברשימה שלך."

* * *

 

וינסנט יושב במיטה. ליתר דיוק הוא נשען לאחור. ברגע שהעובדת הסוציאלית נעלמה לעבר הקומה השנייה, הוא התגנב החוצה ורץ לשירותים. עכשיו הוא צריך לחבוש מחדש את כל אזור הבטן שלו.

נראה שפליקס הרים ידיים. הוא נושם בשלווה יחסית, ונשען על קצה המיטה. ייתכן שאחיו הקטן והחבוש כבר לא מפחיד אותו כל־כך.

"מה בעצם קרה כאן, ליאו? היא הלכה? נשמע כאילו היא הלכה."

"היא תיכף חוזרת."

"היא אמרה עוד משהו על מאמא?"

ליאו שוקע ליד אחיו הצעירים, כנגד קצה המיטה הנוקשה ואומר, "פליקס, מאמא לא תהיה פה כמה ימים."

"כמה?"

"כמה ימים."

"כמה בדיוק?"

"אני לא יודע."

פליקס לא מרוצה מהתשובה. ליאו רואה הבעה מוכרת כל־כך, יודע שאחיו מתכוון להמשיך ולשאול עד שיקבל תשובה. במקום להמשיך לשאול "כמה? כמה?" הוא מתחיל לצחוק — סוג צחוק שאף אחד מהם לא שמע הערב. יותר כמו צחקוק, שלא הופך לשום דבר בדרכו החוצה. הוא נוצר לפני הפה, בשפתיים, מגיע משום מקום ולא קשור לכלום. לאט־לאט פליקס מדבר על המומיה שבמיטה ועל השוטר והעובדת הסוציאלית וכל כתמי הדם על הרצפה. לליאו אין כוח להקשיב לו עוד. הוא נכנס לתוך המיטה, קרוב לוינסנט.

"הכל בסדר, אח קטן?"

וינסנט סיים עם הבטן. היא חבושה מחדש בשכבות זהירות, אבל האצבעות של ידו הימנית משוחררות, והוא מקרב אותן אל פיו לפני שהוא עונה. הוא מושך למעלה את הלולאה של התחבושת, קצת מעל שפתו העליונה.

"כן."

ואז הוא מושך את הקצה הבא של התחבושת, קצת מתחת לשפתו התחתונה.

"לא."

שוב למעלה, שוב למטה.

"כן. לא."

למעלה ולמטה, הפתח הקטן לפני פיו נפתח ונסגר.

"כן. לא. כן. לא. כן. לא."

עד שליאו מלטף בעדינות את לחיו החבושה ואומר, "מצוין, אח קטן. זה ממש טוב."

ואז הפעמון מצלצל. שוב.

ליאו סוגר את דלת החדר במהירות וממהר לעבר הצלצול המונוטוני. זאת שוב הגברת משירותי הרווחה ומאחוריה אגנתה. הן מחייכות.

"נעשה את מה שהצעת." החיוך של הגברת משירותי הרווחה רחב משל כולם. היא זאת שמדברת. "אגנתה תשגיח עליכם, הערב לפחות וגם בבוקר. בהמשך נראה מה קורה."

המעיל שלה תלוי על אחד הווים מתחת למדף הכובעים. היא מכפתרת באיטיות את כפתורי המעיל שלה, ומסתכלת ארוכות על ליאו, שמקווה שהם יתרחקו בקרוב כדי שהוא לא יפרוץ בצחקוקים.

"אבל יש תנאי אחד."

"כן?"

"אגנתה יכולה לבוא וללכת כשהיא צריכה. היא ואני נישאר בקשר כל הזמן הזה. בסדר, ליאו? בסדר, אגנתה?"

הוא מהנהן בהסכמה ושניהם ממתינים שאגנתה תעשה את אותו הדבר, אבל היא לא מגיבה. מבטה מקובע באיזו נקודה במורד המדרגות, בדיוק במקום שבו מאמא נפלה וקיבלה את המכה הכי קשה. הכתם היחיד שהוא לא ממש הצליח לנקות. יש שם לא מעט דם.

ברגע שהן הולכות, ליאו לוקח שוב את הדלי, ממלא אותו במים חמים ומוסיף קצת סבון. הוא מרטיב את הסמרטוט ומשפשף בכל הכוח, כשכל משקל גופו לחוץ כנגד רצפת האבן, עד שהטיפה האחרונה נעלמת.

אחר־כך הוא פותח את הדלת שמובילה לשני אחיו — אחד מצחקק בהיסטריה, השני מתחבא בתוך תחבושות — ונשכב לצדם, על הרצפה, כשגבו שעון על צדי המיטה.

"אני עדיין לא יודע כמה ימים מאמא תעדר, פליקס. אבל אנחנו נסדר את זה בכל מקרה."

"למה אתה מתכוון שנסדר את זה?"

"חשבתי על הכל, ואתם תעזרו לי."

"אה, כן?"

"יש לך עדיין את התיקייה הכחולה, עם המפות?"

"כן."

"תביא אותה."

"למה?"

"לגברת שירותי רווחה נכנס איזה רעיון לראש שאנחנו לא יכולים להמשיך לגור פה, אבל זה לא יקרה."

פליקס כבר מצחקק פחות כשהוא קם באיטיות רבה מאי פעם, כדי להדגים את חוסר הרצון שלו להיות חלק מכל זה.

"פליקס, פשוט תביא את זה."

תיקיית המפות לא גדולה יותר ממפה, אבל היא עבה כמו קופסת שוקולדים וטסה בקשת יפה כשפליקס מעיף אותה מהדלת לעבר המיטה. היא כמעט פוגעת בליאו ובוינסנט לפני נחיתת האונס המרהיבה שלה.

באחד התאים הפתוחים, החיצוניים, יש מצפן. הוא מפריע כשליאו דוחף ידיים פנימה ופותח את המפה, שכיווצה את כל מסלולי האופניים, השבילים הצדדיים ושבילי ההליכה של פאלון בקנה מידה של 1:5,000.

"תסתכלו פה."

הוא מצביע על נקודה כלשהי באמצע המפה ופליקס מנסה לעשות את מה שהוא אומר, להסתכל, אבל לא מבין מה הוא רואה.

"אלו הכבישים ממרכז העיר ליער." האצבע של ליאו צוללת לחלק קטן בפאתי פאלון. האותיות הזוויתיות מאייתות את השם "סלאטה". פליקס יודע בדיוק איך המפה נראית במציאות. הוא היה שם כמה פעמים. יש להם קבוצת כדורגל גרועה במיוחד.

"נו, מה עם זה?"

"אני אסביר הכל אחר־כך, כשנגיע לשם."

"לאן?"

ליאו ממהר לקפל את המפה ופליקס מצטמרר מהמחשבה על הקפלים החדשים שיהיו בה עכשיו. קפלים במקומות שלא אמורים להיות קפלים.

"איפה, ליאו? ותקשיב, אני רוצה שתחזיר לי את זה כשתגמור עם זה. אל תהרוס לי את המפה. היא עלתה חמש־עשרה קרונות."

"כשאני אגמור איתה, תוכל לקנות עשר מפות מחורבנות. בוא איתי עכשיו ואני אראה לך איך."

"תראה לי מה?"

"את מה שאני אראה לך."

"והמומייה?"

"הוא אמר שהוא רוצה להיות לבד. עכשיו הוא יכול להיות לבד. אנחנו לא הולכים להרבה זמן."

* * *

 

נקודת התצפית. הגבעה קטנה מאחורי השיחים הקוצניים שמקיפים את המסגרת. הם כורעים בקצה, קרובים אחד לשני. השיער שלהם מתנופף והעלים הנושרים רוקדים שיכורים מעל מרחבי האספלט. הם כמעט מצליחים לשכוח את היום הגרוע שעבר עליהם.

"ליאו, מה אנחנו עושים פה?"

"תיכף תראה."

ואז הלחיים של ליאו מתהדקות, מה שאומר שהוא ממש ממוקד במשהו ומתעלם מכל הדברים האחרים — הוא עושה את זה לפעמים, זוחל לתוך עצמו.

פליקס עוקב אחרי מבטו של אחיו הגדול. אישה, בערך בגיל של אמא שלהם, חוצה את הכיכר בהליכה. ליאו בוחן אותה, או אולי את תיק העור שהיא אוחזת. חום. לא נראה כבד במיוחד.

"אתה רואה את התיק?"

"כן."

"אתה יודע מה יש בפנים?"

"לא."

"עשרים וחמש אלף. לפעמים ארבעים. לפעמים אפילו חמישים."

"חמישים אלף מה?"

"קרונות."

האישה מתרחקת מהסופרמרקט, בצד האחד של הכיכר, לעבר הבנק בצד השני. היא עושה את זה בצעדים גדולים, נחושים, במגפי עור עם עקבים שמרעישים בכל הכיכר. הרוח מעלה את הנקישות למעלה, לנקודת התצפית.

"היא עושה את ההליכה הזאת בכל יום, בדיוק אחרי שהחנות נסגרת. אותו מסלול, אותה כיכר, עם התיק ביד שלה. כשהיא מגיעה לבנק, היא שמה את כל הדברים שם, אתה רואה?"

היא מושכת מקיר הלבנים של הבנק קופסת מתכת, מטה אותה הצידה ומשלשלת פנימה את התיק. פה חסר שיניים שבולע את התכולה בתאוותנות.

"הכסף שהם הרוויחו היום. זה נכנס לחשבון שלהם."

"איך אתה יודע את כל זה?"

"הבן של הבעלים משוויץ בזה כל יום באזור העישון בבית הספר."

אחרי שהיא מסיימת, היא עושה את דרכה בחזרה, בלי התיק, לסניף הסופרמרקט הכי גדול בסביבה.

"סיימנו פה? אני רוצה ללכת הביתה."

"אתה בכלל מבין למה אנחנו פה?"

"השארנו את וינסנט לבד. אנחנו הולכים עכשיו, ליאו."

"התיק עור. אני הולך לקחת אותו."

"לקחת אותו?"

"כן."

"למה אתה מתכוון?"

"לחטוף. שוד."

"שוד?"

"מה אתה לא מבין? זה יהיה סופר קוּל."

"זה לא סופר קול וזה לא יעבוד."

"זה יעבוד ואני יודע איך. אני אחטוף את הכסף שנייה לפני שהיא תכניס אותו לבנק."

"אבל..."

לאישה בעקבים הגבוהים, בערך בגיל של מאמא, יש פתאום מלווה, ופליקס משתתק. שומר במדים. הוא נשכר כדי לשמור על הכיכר. הוא עושה סיבוב אחרי סיבוב, מקיף את הכיכר מבוקר ועד ערב, ועכשיו הוא פוגש אותה באמצע הכיכר.

"שיט, האח הגדול של רובי. הוא המאבטח."

"אני אטפל בזה."

קליק. ככה הם קוראים לו. קליק עם האלה. קליק עם מכשיר הקשר הגדול.

"הוא מכיר אותך!"

"אני אטפל גם בזה."

פליקס מסתכל זמן רב על המאבטח, על האח הגדול של רובי. אם ליאו יגנוב את התיק, קליק יתפוס אותו בקלות.

"זה לא יעבוד. אתה יודע באיזה מהירות קליק רץ? ואם הוא לא יצליח לתפוס אותך, הוא יזהה אותך."

"בחיים לא יעצרו אותי."

"איך אתה יכול לדעת את זה? אתה אידיוט לגמרי! אתה לא יכול לדעת את זה!"

"אמרתי לך שאני אטפל בהכל. שינוי חזותי. תחפושת. צריך להפוך למישהו אחר, דמות שאי אפשר לזהות. ולפני שתוקפים, צריך לפזר כמה רמזים שקריים שישלחו את השוטרים למקומות אחרים."

נראה כאילו המאבטח רק גדל בזמן שהם עומדים שם. אולי זה בגלל שכל מה שפליקס מצליח לראות זה את המדים והאלה ומכשיר הקשר, בעוד שליאו, בזמן הזה, לא רואה אותו בכלל.

"אני רוצה ללכת הביתה."

"רק עוד רגע."

"ליאו, אנחנו עוזבים עכשיו. המאבטח. אח של רובי. וגם..."

"עוד דקה."

פליקס מושך בשרוול מעילו של ליאו. "אתה בדיוק כמו... אז! כשרצית..." הוא מושך עוד קצת. "כשרצית ללכת מכות עם קֶקוֹנֶן. כשלקחת את הסכין של אבא. אתה לא מקשיב ואז נעלם לתוך עצמך."

פליקס מתיישר ומתחיל ללכת. לא עובר הרבה זמן לפני שהוא שומע צעדים. ליאו רץ.

"פליקס... תעצור עכשיו!" הוא מצליח להגיע אליו, ואז הם הולכים אחד לצד השני. "אתה חייב לשתף פעולה."

"ליאו, תשכח מזה."

"אתה היחיד שיכול לפתות את השומר לזוז משם!"

"אני לא רוצה להיות חלק מזה! ואני לא מתכוון להיות חלק מזה!"

ליאו תופס את אחיו, לא בכוח, רק ידיים ידידותיות על כתפיים מתוחות, כך ששניהם צריכים לעצור. הוא מחייך, אפילו צוחק קצת, כמו כשהם צוחקים ביחד לפעמים.

"פליקס, אתה ואני יכולים לעשות כל מה שאנחנו רוצים אם רק נעשה את זה ביחד. אנחנו יכולים בקלות לעבוד על קליק. פעולת הסחה. ככה זה נקרא. המאבטח המזדיין לא יבין כלום."

"אני לא רוצה. לא רוצה. לא רוצה!"

"תקשיב, תכננתי הכל, בסדר..."

פליקס מסיט את מבטו, מכסה את אוזניו בידיו וחוזר ללכת. ליאו הולך אחריו, כמו מקודם.

"אתה לא צריך לפחד. אפילו לא קצת. הכיכר הזאת, היא שלנו." הוא מצביע, ידו מתוחה קדימה. "אתה רואה את פסל הברונזה המזוין הזה שעומד שם בין הספסלים? אתה רואה אותו, פליקס? יום אחד יהיה שם פסל שלנו. אנחנו נעמוד שם ונהיה נוצצים ונזהר לכל עבר."

פליקס מצמיד את ידיו חזק עוד יותר לאוזניו.

"ואתה יודע מה החלק הכי טוב, פליקס? שזאת הזדמנות חד פעמית. שלושים, אולי ארבעים אלף בתיק עור. פעם אחת ויחידה."

ליאו חושש שאולי התקדם מהר מדי. יותר מדי דברים קרו ביום אחד, ואם יטפל קודם בדברים האחרים, פליקס ישתכנע.

עובדת סוציאלית. שוטר. רשימת מטפלים פוטנציאליים. דם. מעצר. משפחה אחרת. יום מלא במילים שהוא לא העלה בדעתו שאי פעם יידרש להסביר לילד שמכסה את האוזניים. מילים שאם תחשוב עליהן, אם תנסה להבין אותן, הפירוש שלהן אחד ויחיד: הרבה זמן.

הרבה זמן בשביל שלושה אחים להיות לבד בדירה.

הרבה זמן בשביל מאמא לשכב בבית החולים ולהחלים. הוא יודע שזה מדאיג את פליקס, גורם לו להיות עצוב עוד יותר.

אבל זה גם הרבה זמן שבו פאפא יהיה כלוא בתא. הוא יודע שזה ירגיע את פליקס.

והוא זקוק לאחיו הקטן כדי שתוכניתו תצליח.