מסע אל תום האלף
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
מסע אל תום האלף
מכר
מאות
עותקים
מסע אל תום האלף
מכר
מאות
עותקים

מסע אל תום האלף

4.7 כוכבים (9 דירוגים)
ספר דיגיטלי
ספר מודפס

עוד על הספר

אברהם ב. יהושע

אברהם ב. יהושע (יליד 1936), סופר ישראלי. חתן פרס ישראל לספרות שנת תשס"ה (1995). אחד מחשובי היוצרים בתרבות הישראלית, וממובילי הגל החדש (המכונה גם "דור המדינה") בספרות העברית המודרנית.
 
יהושע נולד בירושלים, בן לאחת המשפחות הספרדיות הותיקות בעיר, דור חמישי בארץ. כינויו, "בולי", הוא המקור לאות ב' שבשמו. בבגרותו למד ספרות ופילוסופיה באוניברסיטה העברית. יצירותיו הראשונות הופיעו בעיתונות היומית ובכתבי עת ספרותיים בראשית שנות ה-50. החל משנת 1967 שימש כמרצה בחוג לספרות עברית והשוואתית באוניברסיטת חיפה. ברבות הזמן מונה לפרופסור, ומשמש גם כמרצה אורח באוניברסיטאות פרינסטון ושיקגו.
 
כתיבתו של יהושע נטתה בראשיתה לכיוונים סוריאליסטיים ומופשטים, אולם בהמשך דרכו החל לכתוב בסגנון ריאליסטי יותר, השואב את השראתו מהפסיכולוגיה וההוויה החברתית של ישראל. לגיבוריו הטיפוסיים אין יכולת החלטה ומעשה, והם תלויים בין הכוונה למימושה. על פי רוב הם מונעים על ידי הרצון לפרוץ את מעגל הבדידות שהם נתונים בו.
 
לבד מכתיבת פרוזה, מפרסם יהושע מאמרים פוליטיים רבים ומסות בעיתונות ובכתבי עת, בהם הוא דן בענייני השעה של החברה הישראלית, ביחסי ישראל-תפוצות ועוד. בשנת 1995 הוענק לסופר פרס ישראל לספרות. יצירתו זוכה להצלחה רבה גם מחוץ לישראל ורבים מספריו תורגמו לשפות זרות.
יהושע נפטר ב-14 ביוני 2022 בגיל 85, ממחלת הסרטן. נקבר בקיבוץ עין כרמל.

ארכיונו מופקד במחלקת הארכיונים של הספרייה הלאומית בירושלים.

ראיון "ראש בראש"

תקציר

זהו מסע אל שנת 999, בלב היבשת "הנידחת והפראית" אירופה, האחוזה התרגשות לקראת שנת האלף, שאולי יופיע בה פעם שנייה בן-האלוהים. בן-עטר, סוחר יהודי מצליח מטאנג'יר, נוטל עמו את שתי נשותיו, יחד עם שותפו המוסלמי, בתוספת רב יהודי ששכר באנדלוסיה, במסע נועז ומיוחד, שתחילתו בספינה, דרך האוקיינוס והסֵינה, עד לתוך העיירה הקטנה פאריס, והמשכו ב"תוספת יבשתית", עד לריינוס ולוורמייזא. כל זה בניסיון לשכנע את אחיינו לאחות ב"דין-תורה" את הקרע ביניהם, ואת שותפותם המסחרית הפורחת, שנותקה לפי תביעת האשה החדשה של האחיין, אלמנה אשכנזייה מוורמייזא, שכפל הנשים של הקרוב הצפון-אפריקאי מעורר בה רתיעה ואימה. בבית הפאריסאי של האחיין ואשתו עתיד בן-עטר לנחות עם כל הפמליה שלו, ובהתארחות שהולכת ונעשית משעשעת ומדהימה מתגלגלת ההתרחשות ל"משפט כפול". ה'מסע' הוא ניסיון מבריק לבדוק את אפשרות הדיאלוג בין קודים תרבותיים בתוך העם היהודי, המוסט אל ערב עלייתן של שתי תרבויות יהודיות גדולות – "תור הזהב" בספרד, ו"חכמי אשכנז". ולא פחות הוא מסע אישי של סוחר שמתגלה כ"פילוסוף של אהבה", המנסה להבין את החיים בתוך הכפילות המתוחה בין גבר לאשה ובתוכו עצמו. הדיאלוג המתוח בנקודת-התפר, הזימרה בדו-קוליות אמיתית – בלי למזג, בלי למהול, בלי להתיך בכוחניות לאחד – היא-היא הדבר שהספר מתמודד עמו. הדימיון שאין שני לו של יהושע, והאמפתיה שלו, חוללו רומאן מצחיק, מרטיט ועמוק, וגם הולידו בהמשך ספר-מסות ('מסות על תום האלף', הוצאת הקיבוץ המאוחד), ואופרה בעברית.

פרק ראשון

א


באשמורת השניה של הלילה מתעורר בן־עטר בלטיפה, מדמה בנפשו שגם בשנתה אין האשה הראשונה שוכחת להודות לו על העונג שהסב לה. ובאפילה המתערסלת סביבו מעדנות הוא מקרב אל פיו את היד המלטפת, להטביע בה נשיקה נוספת. אבל הלהט והיובש הקורנים אל שפתותיו מעמידים אותו תיכף על טעותו, ובתיעוב הוא משליך מעליו את ידו של העבד השחור, שחש ברתיעת אדונו ונעלם. וכמוֹת שהוא, עירום ומנומנם מאוד, כבר חוזרת דאגת המסע לכוסס בנפשו. והוא מגשש לבדוק אם הצעיר, שהעז לחדור כך אל מעמקי מישכבו על־מנת להעירו, לא שלח יד גם אל חגורת אבני־חן, שאותה הוא ממהר לאזור בטרם יתעטף בגלימתו. חרש, בלא מלה של פרידה, הוא חומק מן התא הקטן ומטפס בסולם־החבלים אל הסיפון. ואף שנהיר לו שהסתלקותו, ככל שתהא חרישית, תעיר את האשה, הוא בטוח שזו תדע למשול ברוחה ולא תנסה לעכב בעדו, שהרי לא רק שידועה לה החובה שמוטלת עליו עכשיו, אלא אפשר שהיא גם שותפה לתקווה שיספיק למלא אותה בטרם יעלה השחר.
אבל לפי שְׁנינוּת ניצנוצם של כוכבי הקייץ הגודשים את הרקיע עוד רחוק השחר. וגם הרוח, שפורמת עכשיו בעדינות את קורי השינה מעיניו של העולה אל הסיפון, אינה זו הנולדת בפתאומיות לקראת האשמורה השלישית, אלא רק אדווה קלילה החוזרת ונמוגה בחלל, שכבר אתמול, על־פי הצלבת הרוחות וריחות המים, זיהו בו כולם את המיפרץ של רוּאן, שאליו הם נכספים מאז הפליגו מן המאגרבּ לפני יותר מארבעים יום. וכדי לא לאבד את המקום המדוייק שנפתח בו הנהר שיוליך אותם אל לב ארץ הפרַנקים, הורה רב־הספנים, עוד בטרם שקיעה, לעצור את הספינה, להטיל עוגן, להציב ולקשור את שני משוטי הכיוון, ולגלגל את המיפרש הגדול על הכנף הארוכה שמרחפת על־פני תורן הנטוי באלכסון רך. ובחלל הסיפון, שהשתחרר מן המשב החונק של משולש הבד הגדול, הפכו סולמות החבלים לערסלים מאולתרים בשביל הספנים, שגם בשעת לילה עמוקה ופנימית זו אינם מוותרים על סקרנותם, ומחרכי עיניים מנומנמות הם בוחנים כיצד היהודי, אדון הספינה, מטעין מחדש את תשוקתו, דואג שלא ייכשל ולא יכשיל את האשה השניה, שמחכה לו בירכתי הספינה.
בינתיים נשמע צליל פעמונים רפה, ומבין סלי המטען מגיחה הצללית הדקה של העבד שהעיר קודם את אדונו בלטיפת יד נועזת וממושכת, ועתה הוא מושיט אליו בפנים חתומות קערה מלאה מים זכים. והרי יכול היה, חושב בן־עטר בטינה בעודו מרענן את פניו במים הצוננים, להסתפק בצילצול הפעמונים הקטנים התלויים על בגדו, במקום לחדור כך אל תוך מישכבו כדי להגניב מבט במערומיו ובמערומי אשתו. ובלא שום מלה של אזהרה או נזיפה הוא סוטר לפתע בכל כוחו על פניו השחורות של העבד, שמתנדנד מן המכה החזקה אבל לא נראה מופתע, גם לא מבקש הסבר. מאז החל המסע הזה הוא מורגל שאין בספינה אדם שחושׂך ממנו את שבטו ולוּ רק כדי לרסן את בן המידבר הזה, שמשעה שנלקח אל מרחבי הים איבד את יציבותו, וכמו חיית־טרף קטנה ומהירה, שאֵימה נופלת עליה מייד עם כליאתה, החל משוטט יומם ולילה בין כוכי הספינה ומבוכיה, כדי להתרפק בנגיעה על כל מה שנשמה באפו, אדם או בעל־חיים. ואומנם כבר התייאשו ממנו אבּוּ לוּטפי ורב־הספנים וגמרו בדעתם להוריד אותו באחד הנמלים ולאסוף אותו רק בדרך חזרה, אלא שהרוח הטובה שנשבה במיפרשם בשבועיים הראשונים החליקה אותם הרחק מגבול האמונה הנכונה של חצי האי האיבֶּרי, ובכפר הדייגים הסמוך לסַנטיָאגוֹ דה קוֹמפּוֹסטֶלה, שם הצטיידו במים טריים, כבר לא היה בנמצא שום מוסלמי שאפשר יהיה לבקש ממנו לפרוש ולוּ חסות ארעית על הנער המבוהל. בידי נוצרים סירבו הערבים להשאיר אותו, כי היטב ידעו שבהתקרב שנת האלף לא יקבלו בחזרה את שהפקידוּ, אלא נוצרי חדש, קטן ומדוכא.
והלוא בגלל אותן שמועות שהציפו בשנה האחרונה את אנדלוסיה והמאגרבּ, על אודות בהלה דתית וקנאוּת חדשה שמתפשטות בנסיכויות ובמלכויות של הנוצרים, החליטו הסוחר היהודי ושותפו הערבי אבּוּ לוּטפי לצמצם את תנועתם ביבשה, שלא לסכן את עצמם ואת סחורתם במסע בין טירות, כפרים, אחוזות ומינזרים, הרוחשים מאמיני־צלב, שאף־על־פי שנפשם משתוקקת ונלהבת אל המשיח הפצוע שיירד מן השמיים לחגוג את שנת האלף להולדתו, גם חוששים הם שבאותה שעת־כושר יבוא חשבון על חטאים שנצברו, ובעיקר על שעדיין מתהלכים ביניהם, חופשיים ושלווים, יהודים ומוסלמים קשי־עורף, שאינם מודים באלוהות המצולבת, אף אינם מצפים ממנה לשום גאולה. ולפיכך, בימי דימדומים אלו, כשהאמונות מתחדדות בתפר שבין אלף לאלף, מוטב למָעֵט בפגישות עם מאמינים של דת אחרת, ולהסתפק, לפחות רוב הדרך, בפגישות עם הטבע בלבד, כגון הים, שגם אם מתגלגלים בו לפעמים הפכפכוּת וזדון, בכל־זאת אין הוא חייב דבר לְמה שמעֵבר להשׂגתו. וכך, במקום לפנות מזרחה, לחלוף על פני צוקי גיברלטאר, להצפין בים התיכון עד שפך הרוֹן, לשייט במעלה הנהר הגדול הרוחש כלי־שייט מקומיים, ומשם, בדרכים משובשות, הומות קנאים מחפשי כַּפרות וקורבנות, לגשש אל עיר הנמל הרחוקה - החליטו לשמוע בעצת יורד־ים ותיק ומנוסה, שהציע להם דרך אחרת, שקטה אף נועזת. כי זה האיש, עבְּד אל שָׁאפי שמו, שאבי סבו נלקח בשבי באחת הפשיטות האחרונות של הוויקינגים על אנדלוסיה והוכרח לבלות עם שוביו שנים ארוכות בימים ובנהרות של אירופה, הביא להם שתי מפות קלף ישנות וצבעוניות, עם ימים ירוקים ויבשות צהבהבות עתירות מיפרצים אדומים ונהרות כחולים שאפשר לחדור איתם כמעט לכל מקום. במבט בוחן היו אומנם שתי המפות שונות זו מזו לא מעט, וארץ הסקוטים, למשל, שהופיעה במפה האחת, נעדרה מן האחרת ואת מקומה כיסה הים, אבל שתי המפות הגיעו לעמק־השווה בנוגע למציאותו של נהר צפוני פתלתול, אף שכינוהו בשמות מעט שונים, אשר בכוחו להשיט את הסוחרים הצפון־אפריקאים, מבלי שתדרוך כף רגלם ביבשה, הישֵׁר מנמל טאנג׳יר אל העיירה הקטנה והרחוקה פאריס, שאליה נרתע מפניהם לפני שנה שותפם השלישי, רפאל אבולעפיה.
וכך, בעצת אותו יורד־ים ותיק, צאצא של שבוי־שודד, שגילה עניין הולך וגובר במסע שלהם, נרכשה בנמל של סאלֶה ספינה גדולה, עתיקת־יומין אבל בנויה מעץ משובח, שבימיה הרחוקים שימשה ספינת מישמר בצי הח׳ליפה של הַאשֶׁם הראשון. ובלי שיסירו את במת הפיקוד הצבאית שבחרטומה, או את שורת המגינים המעלים איזוב וחלודה שעיטרו את דפנותיה, הכינו אותה ליעודה האזרחי. בלבהּ התקינו תאים נפרדים, הרחיבו את בטנהּ, חיזקו במסמרי עץ גדולים את קורותיה, הגביהו את התורן והגדילו את המיפרש הלטיני המשולש. אחר המתינו עד שהקייץ יוכיח את מלוא ממשותו, ואז הטילו על עבְּד אל שאפי לבחור שישה ספנים מנוסים שישיטו את הספינה לניסיון הלוך וחזור אל סמוך לצוקי גיברלטאר. לאחר שעמדה במיבחן, העמיסו עליה את הסחורה הרבה שהתעכבה בשנתיים האחרונות במחסנים, וגם סחורה נוספת. כדים מלאים זימים כבושים, ושמן זיתים, ועורות של גמלים ושל נמרים, ובדים רקומים, וכלי נחושת מרוקעים ביד אומן. ועוד שקים עם תבלינים, וקני סוכר, וסלים חתומים מלאים תאנים ותמרים וחלות־דבש, וגם נאדות גדושים מלח מידבָּרי, שבמעמקיו טמנו חרבות משובצות אבני־חן וצלוחיות של בשמים יקרים. ובימים שבין סיוון לתמוז ירדו אל הים, מַפנים בפעם הראשונה בתולדותיהם את עורפם למזרח ושׂמים פניהם מערבה, אל מרחבי האוקיינוס הגדול. וכך, בשיוט זהיר הנסמך על קו החוף של דרום אנדלוסיה, פתחו בהפלגה צפונית ממושכת לאורך חליפוּת קורדובה ומלכות ליאון, שבים מעט מזרחה לאורך החוף הצפוני של קשׂטיליה ונבארה, עד לנמל בָּאיוֹן. משם, לאחר חניה קצרה, יצאו לאורך חופי האַקיטֶן, דוכסות גאסקוניה ודוכסות גוּיֵאן, נשקו לחופי ״האי היפה״, ופנו צפון־מערבה, אל לב האוקיינוס, על־מנת לסובב במרחק בטוח את המיפרצים המשוננים והפראיים של מחוז בְּרֶטוֹניָה השומם. מיוגעים מן המסע הארוך נמהרו רגע להטיל דופי במפות של שודדי־הים הקדמונים והתעקשו לחפש את פתח הנהר הנכסף כבר במיפרץ הגדול שהתגלה לעיניהם, אבל עד מהרה הודו בחפזונם והמשיכו צפונה עוד שיבעה ימים ארוכים, שבהם סובבו את הדוכסות הגדולה של נורמנדי עד שסוף־סוף יכלו לפנות מזרחה, אל הלוע התניני של המיפרץ החדש, שנחשף עם בוקר במלוא תפארתו, ושאליו נשפך הנהר הנכסף הקרוי סֵינה, שעתיד להובילם במִפתָּלים עקלקלים אבל בטוחים אל המקום שבו נעלם שותפם השלישי, לאחר שנכנע לרתיעתה של אשתו.
ואף ששנת האלף לפי חשבון נוצרי אינה אמורה להטריד יהודים או מוסלמים המשייטים לבדם על פני האוקיינוס האוניברסאלי, דומה שהספינה המאגרבּית, הנוסעת בקצב של סוס חרוץ, קולטת את החרדה הדתית החדשה הקורנת מן החופים הנוצריים הסמוכים, שאם לא כן, איך נסביר את הקנאוּת שבה רודפים הספנים את הצעיר השחור, שמבקש להתייחד מפעם לפעם עם אליליו הקדמונים, שחרדת מרחבי האוקיינוס מַבקיעה אותם מזכרון ילדותו הפאגאנית. והלוא בתפילותיו המוזרות, מהרהר לפעמים בן־עטר, יכול הצעיר המבוהל הזה למצוא מרגוע ולתת אותו גם לאחרים. אבל לא כך סברו הספנים הערבים, שכל אֵימת שהיו תופסים את הנער כורע ומתמוגג בתחנון אל השמש או הירח או כוכבי־השמיים, או נופל על פניו למרגלות במת הפיקוד הישנה, נוכח ראשי החיות המגולפים בראשי התרנים, היו ממהרים להקימו ולהצליף בו על שהוא מזהם בעבודת־האלילים שלו את האמונה באל היחיד והבלתי־נראה, שכאן, במרחבי האוקיינוס, נראָה למאמיניו לא רק נחוץ והכרחי, אלא גם האל ההגיוני היחיד. וכיוון שחששו כל העת שהאפריקאי הצעיר יוסיף להכשיל אותם בסתר, תפרו על חֲמילָתו עינבלי נחושת קטנים, שאפשר יהיה לעקוב אחר מעשיו, וגם עכשיו, כשהוא מעלה מבטן הספינה את סעודת הלילה שבישל לבן־עטר, מפוררים הצילצולים הרכים את דממת הלילה.
זה מגש נחושת עגול, ועליו פינכת חרס מלאה עד גדותיה נזיד צהבהב, שגזרי גבינה מלובנת צפים בתוכו. ולצידה סלסילת כסף עדינה, מעוטרת בתאנים שנקטפו ויובשו במרתפי סביליה, ועליה נח דג צלוי שעלה ברשת בתחילת הלילה ועינו האחת עודה מהבהבת באפילה כמו אינה משלימה עם מותו. אומנם בשעת לילה עמוקה כזאת אין לבו של בן־עטר לארוחה של ממש, אבל הוא אונס את עצמו לגמוע מן הנזיד הלוהט, ולנקר בבשר הלבן של הדג, כדי שהיין, שהעבד הצעיר מוזג לו על אף איסור הנסך, ייספג בקיבה מלאה. כי אף שהוא מבקש לרכך ולערפל מעט את הנפש על־מנת להפיק מתוכה את הלך־הרוח האפל ונטול הדאגה שממנו צומחת תשוקה נכונה, מאוזנת היטב בין רכּוּת לתוקפנות, כמו זו שהדריכה אותו בהתעלסות של תחילת הלילה, עדיין עליו להיזהר ביין לא מוּכּר שלא נבחנו כל סודות השפעתו.
תחילה, מתוך התחשבות באמונתם של שותפיו למסע, חשב לדחות את כד היין הגדול שהציעו לו לפני עשרים יום בנמל בּוֹרדוֹ תמורת כד של שמן־זית, ולהסתפק בלגימות מקנקן יֵין הצימוקים המתוק, שהביא מן הבית לצורך מיצווֹת הקידוש וההבדלה. אבל דווקא רב־הספנים עודד אותו שלא לוותר על היין הפרַנקי, שריחו וטעמו נראו מפתים עד מאוד. לַשָׁטים על הים, אפילו הם מוחמדנים, שתיית יין אינה עבירה, הסביר עבְּד אל שאפי, שהשנים הרבות שבילה על הים עשו אותו לא רק ספן קשוח אלא גם פוסק־הלכה בענייני ים. כי אם באמת נחלקים כל בני־האדם בתבל לשלוש קבוצות - החיים, המתים, והמפליגים בים שאינם חיים ואינם מתים אלא מקווים בלבד - הרי אין כיין הטוב להפיח תקווה. ולפיכך גם עתה, כשמבחין רב־הספנים ביהודי הלוגם את יינו בדממת הלילה, הוא משתלשל בזריזות ממרום הערסל שתלה על כנף עליונה, וניגש להפיח בעצמו מעט תקווה, אומנם לא לְאשה ממתינה, אלא לפֶתח הנהר, שהקייץ, הוא מקווה, הותיר אותו עמוק ורחב דיו על־מנת להחדיר לתוכו את הספינה השמנמנה בלא בושה או תקלה.
אומנם אין הוא מעז למזוג לעצמו בטרם ישאל רשות מאדון הספינה. אבל כשהוא מתחיל לשתות הוא גומע במהירות וכמעט בלא הפסקה, כאילו הוא לוגם אוויר, ולכן לא פלא ששוב ושוב נשלח העבד הצעיר אל הכד בבטן הספינה למלא את הקנקן, עד שגם אבּוּ לוּטפי, שמקופל בשינה נאמנה בין סלי התבלינים ועורות הגמלים, בשביל לפקוח עין על החרבות והפגיונות החבויים, מתעורר לשמועת היין הניגר על הסיפון ומגיח ממעמקים, לא חלילה כדי לעבור על האיסור של הנביא, אלא על־מנת להסתפק בְּהתבוננות בנוזל האדמדם ואולי אף לשאוף מעט מריחו הלא־מוּכּר. אבל לנוכח השתיה קלת־הדעת והשלֵווה של עבְּד אל שאפי שוב אין הוא יכול להתאפק, והוא נושא מבטו אל השמיים האפלים, לראות אם גם במרחק כזה מארץ מולדתו, בחרדת הכניסה אל לבה של ארץ נוצרית נחשלת, אִי־יציבה בשלטונה וסוערת באמונות־השווא שלה, עדיין יהיה מי שיקפיד עליו אם יטעם מן המשקה החביב על תושבי המקום, לא חלילה לשם תענוג, אלא כדי שייטיב לחוש את טיב המישְׁרָה שבה טבולים מחשבותיהם ורגשותיהם של אלה שבקרוב יהיה עליו להתמודד עימם. והוא עוצם את עיניו, ונוטל את הגביע, ומקרבו אל שפתיו, ולוגם קלות מן היין הצונן, ופניו מחווירים, כי עכשיו הוא יודע מה נפלא טעמו של המשקה האסור הזה, וכי על נקלה אפשר להשתעבד אליו. ולכן, בו במקום, הוא מחליט להסתלק מן השתיה האסורה. אבל צר לו לשפוך את היין הנפלא אל הים, ולפיכך הוא מעביר את הגביע לרב־הספנים, שמרוקן אותו מייד בתאווה רבה ומצביע לאות תודה על שני כוכבים חדשים, בלתי־מוכרים, שנוספו בלילה האחרון בפאתי האופק הצפוני לאַשֵׁר לנוסעים עד כמה באמת הרחיקו מתחת לסוכת השמיים.
בינתיים מסלק העבד הצעיר את שיירי הדג שאכל היהודי, ובטרם ישליך את השלד הימה, אין הוא מתאפק והוא כורע ברך ומתפלל בחשאי אל העצמות הנחות על סלסילת הכסף, כדי שירעיפו עליו חסד לאחר שנגעו במוות המוחלט. צליל העינבלים הרך העולה מתנועות גופו הגמיש מסגיר אותו ליושבים על הסיפון, אבל כולם כבר עייפים לקום ולקטוע את התפילה האסורה, אולי גם משום שעכשיו, כשמגיעה שעת הכניסה אל תוך המלכות הפרַנקית, מוטב לא לזלזל בשום מקור של ישועה, אפילו אם היא לובשת את דמות אידרָתו הדקה של דג מכורסם. והלוא ישר לפניהם, לא רחוק מן המקום שבו אמור להימצא פתח הנהר, בוערת מתחילת הלילה מדורה, כאילו כבר הבחין מישהו בחוף בספינה הזרה והוא ממהר לעטר את עצמו בְּאש לקראת הפגישה.
מה יהיה טיב הפגישה הזאת? מבטם של היושבים על הסיפון אינו מרפה מן האות האדמדם העז. עד כה התנהלה ההפלגה בנועם ובביטחון, כמו התיידדו אלוהי היהודים ואלוהי המוסלמים על־פני הים, ומה שהחסיר האחד השלים האחר. הטבע האיר פניו, ואם לפעמים התקדרו השמיים, וסופות גשם שטפו את הספינה, היו הן קצרות ואפילו מרעננות, ולא הפריעו לרב־הספנים להמשיך להטות את המיפרש הגדול אל עֵבר הרוחות הרצויות ולאסוף את מלוא בירכתן. גם סקרנותן של ספינות חולפות לא הטרידה אותם. שהרי על אף מוזרותה, ניכר היה מייד שזו ספינה בודדה בסוגה וחלשה בנוכריותה. ואף־על־פי שניתן היה לזהות את סימניה הצבאיים הקדומים, הרי בטנה הכרסתנית היתה שוחרת שלום. אבל גם מי שהחשד לא הירפה ממנו, והתעקש לעלות על הסיפון ולבדוק מה באמת טמון במעיה של ספינה זו, לא יכול למצוא שום איום בעורות הגמלים ובכלי הנחושת, וגם לא בתאנים או בחרובים היבשים שמיהרו להגיש לו. ולאחר שנטל את קורטוב המלח, שאבּוּ לוּטפי היה צורר בפיסת נייר דק ומגישו, היה המבקר הזר מסתלק בתודה, בלי לשער את הפגיונות הנסתרים, שעקמומיותם הושחזה בקפידה. אמת, מראה אשה אחת או שתיים, בגלימות צבעוניות וברעלות דקות, המטיילות על הסיפון או יושבות על במת הפיקוד הישנה, היה בכוחו לעורר איזה אי־שקט בלב סקרן, אבל עדיין היה זה רק אי־שקט נפשי, ולא דתי או צבאי.
אולם עתה, כשינטשו את הים וישוטו במעלה הנהר אל לב היבשה, עתידים הם למשוך מימינם ומשמאלם מבטים נוקבים של תושבי המקום. כיצד יהא עליהם לנהוג? האם יחשפו על הסיפון את כל נוסעי הספינה על־מנת להציב, בצד התכלית המיסחרית, גם את האחווה המשפחתית השטה לאיטה; או שמא להיפך, ינסו לעמעם את המהות הרכה של מטען המותרות האנושי והחומרי שהם נושאים מן הדרום המשגשג של המאגרבּ, ויותירו על הסיפון רק כמה ספנים קשוחי פנים, הנתלים על סולמות החבלים כקופים קודרים, להרתיע כל מי שיבקש להסתבך איתם. על כך מתייעצים עכשיו בן־עטר ואבּוּ לוּטפי עם רב־הספנים שלהם, כי על אף נסיונם הרב, מימיהם לא הצפינו מעֵבר למיפרץ של ברצלונה.
אל מיפרץ ברצלונה היו מגיעים בעשר השנים האחרונות אחת לשנה, בראשית חודש אב, בסירות מיפרש עמוסות סחורה, לפגוש את אותו אבולעפיה, אחיין וסוכן נלבב, שהיה יוצא אליהם מטולוז וחוצה לבדו את הרי הפירנאים, לפעמים מחופש לנזיר, לפעמים למצורע, כי כך היה מיטיב להסתיר בכנפי גלימותיו, אם מפני המוכסים־השודדים של הנסיכויות הקטנות שבדרך, אם מפני שודדים של ממש, את מטבעות הכסף ואבני־החן שקיבל בתמורה לסחורה שהופצה בשנה החולפת בפרובאנס ובאקיטֶן.
אלה היו פגישות מתוקות עד מאוד בשביל בן־עטר, כי נמסכה בהן שימחת הפגישה עם אחיינו האהוב בברק מטבעות כסף וזהב שהתגלגלו מנסיכויות הנוצרים אשר בצפון. גם אבּוּ לוּטפי היה נרעש כל פעם מחדש להיווכח שכלי הנחושת, כדי השמן, עורות הגמלים, הבשמים ושקי התבלינים, שאסף בשקדנות ובעמל בכפרים ובעיירות של הרי האטלס הבינוני, הפכו בשנה שחלפה למטבעות ירקרקות של כסף וזהב. ולכן לא פלא שמשנה לשנה גבר קוצר־רוחם של שני השותפים, עד שהחלו חוששים אפילו לרגע יחיד שאבולעפיה ייוותר לבדו באכסניה עם אוצרותיו החבויים. לפיכך הקדימו את צאתם, והיו עוזבים את טאנג׳יר עוד בסוף חודש תמוז, ובשש עד שבע יממות, עם חניות ליליות קצרות במיפרצים שוממים שלאורך החוף המזרחי של חצי האי האיבֶּרי, היו מגמאים את המרחק המפריד בין טאנג׳יר למיפרץ של ברצלונה, מפקידים מייד את הסחורה החדשה באורווה הסמוכה לפונדק של סוחר יהודי מקומי בשם רפאל בנבנישׂתי, ומשלמים את שכר הספנים במטען של קורות עץ, שמילאו את הסירות הנשלחות בחזרה. שכן, מחשש בגידה לא רק נמנעו השותפים להחזיר את עצמם בידי אותם ספנים שהביאו אותם, אלא גם סירבו לשוב בדרך הים. קלים ומשוחררים מסחורתם היו רוכשים להם שני סוסים משובחים, ורוכבים עליהם אל אחת הגבעות הלא־רחוקות. שם, בתוך חורשת עצים חיננית ומבודדת, נשתמרה אכסניית־דרכים ישנה ומעט חרֵבה, שיש אומרים שאחרוני הקיסרים הרומאים, לפני כשש מאות שנה, בילו בה את הסתיו. ובאפילת חדריה הגדולים והטחובים היו שני הסוחרים מנסים קודם־כל להפיג בשינה עמוקה את להט השמש, שהבעירה את עיניהם וצרבה את בשרם בשעות הרבות שבילו בין תכלת לתכלת. אולם שינה זו לא ארכה זמן רב, כי עד מהרה היתה חרדתם לשותף השלישי מעוררת אותם, מפוגגת את עייפותם, ומתחילה להריץ אותם אל השבילים שבסביבה, לחזור ולחשב את דרכו של האיש הנלבב, שבשנתיים האחרונות נהג לאחר לפגישות לא רק ביום או יומיים, אלא אפילו בשלושה או ארבעה, בדרך־כלל בתירוץ של חששות אמיתיים או מדומים, שאילצוהו להסתתר ולהחליף שוב ושוב את תחפושתו, על־מנת שיוכל להמשיך לתעתע במי שלדעתו ביקש להתנכל לו.
ואותה נטיית התחפשות כל־כך התחזקה באבולעפיה, עד שהחל לתעתע לא רק בזרים עויינים אלא גם בשני שותפיו המייחלים לו בכליון עיניים. ולא רק בתחפושתו היה מתעתע בהם אלא גם בזווית הגעתו למקום המיפגש. כי אף־על־פי שבן־עטר ואבּוּ לוּטפי היו סורקים כל שביל אפשרי כדי לקדם את פני שותפם, היה זה מצליח להערים עליהם, והיה חולף לידם בלי שיכירוהו, ורק עם ערב, כשהיו חוזרים מאוכזבים לאכסניה ונפשם חלולה מן החרדה לשלומו ולשלום הכסף והזהב שהוא עתיד להביא עימו, היה נודע להם להפתעתם שהאיש שהם מצפים לו כבר הגיע ואפילו כילה את סעודתו, ועכשיו הוא נח מתעתועיו בתרדמה עמוקה. אבל אז כבר לא יכול בן־עטר להתאפק, ובאשמורת הלילה השניה היה מתגנב אל חדרו של הרָדוּם, מתבונן בחיוך בבגדי התחפושות הפרושים סביב מישכבו, ובלי אומר היה מניח יד רכה על תלתליו, שהזכירו לו כל־כך את תלתלי ראשו של אביו המנוח, עד שהנרדם היה נאלץ לחדול מהתכחשותו, והיה פוקח את עיניו המחייכות ומתחיל לספר.
ומכאן היו הסיפורים מפכים כמעיין המתגבר. תחילה היה אבולעפיה מסלסל בתיאור הרפתקאות הדרך מטולוז לברצלונה, ובעיקר הירבה להתפאר בהצלחותיו להערים על מישמרות הנסיכויות והדוכסויות הקטנות, המטילות מס כבד על היוצאים והנכנסים על־מנת לקיים את הנשארים. ואבּוּ לוּטפי, שצהלת השותף הצפוני מקפיצה אותו, היה ממהר להצטרף אל שני שותפיו היהודים, ולמרות השעה הלילית היה מבקש מאבולעפיה להראות לו מייד את הזהב והכסף שהביא, ולספר את תולדותיה של כל מטבע, מה ערכה, איך התגלגלה, ומה ניתן תמורתה. וכיוון שהערבי היטיב לזכור במדוקדק את הסחורה שמסר לאבולעפיה בשנה שעברה, עמד עתה על המישמר והקפיד לתבוע אותה בחזרה בפרטי־פרטים, והיה צורך להתרכז מאוד כדי לעקוב אחר כל גילגוליה של הסחורה, שרובה לא נמכרה במישרין, אלא הוּמרה שוב־ושוב בעסקי־חליפין משונים ומסובכים, עד שנמצאו לבסוף הקונים שנתנו תמורה קשה ומרוכזת, שייקל להעבירה אל השותפים הדרומיים. ובשל סקרנותו הלא־נלאית של אבּוּ לוּטפי היה אבולעפיה נזכר בכל אותם קונים, מזהה אותם בשמותיהם, מספר היכן התגוררו, במה עסקו, כיצד התמקחו, ועל מה התפשרו, ואגב כך היה נמשך לצייר בשטף סיפורו גם את מלבושיהם ופרצופיהם, ולפעמים אף לחשוף את אמונותיהם ודיעותיהם, וכשעלה השחר כבר נשזרו עלילות המיסחר של השנה שחלפה בעלילות העולם. וכך למדו הטאנג׳יראים מיהו הרוזן שמת ומיהו הדוכס שנולד בגאסְקוֹניה, טולוז, ועמק הלוּאַר; מי התעקש להילחם ומי עָיַף וכרת שלום; איזה נהר עלה על גדותיו בחורף האחרון, ואיזו מגיפה פרצה באביב; מה חושבים הנזירים, כיצד מתנהגים האצילים, ולהיכן נודדים היהודים. והעיקר, מה השתנה ומה לא השתנה בטעמן של הבריות ובגחמות של הנשים, כדי שיידעו מה כדאי להם לחפש ולהביא בשנה הבאה.
וביום המחרת, כשכבר נחקרה עד תום השנה שחלפה ונסתמנו בזהירות התקוות של השנים הבאות, היתה מגיעה שעתו העדינה של בן־עטר להחליט כיצד יחלק את הרווח בין שלושת השותפים. וכדי לטהר את מחשבתו מכל פניה זרה היה משלח את שני שותפיו בחזרה למיפרץ, אל האורווה שליד הפונדק של בנבנישתי, על־מנת שהדרומי יסביר לצפוני את מהותה של הסחורה החדשה שהובאה, יצדיק את בחירתה, ויתמקח על המחיר שיש לדרוש תמורתה. ואילו הוא עצמו היה מגיף את הדלת, מחפה את החלון, מדליק שני נרות גדולים, מפזר על השולחן את שלל המטבעות, מטילי הזהב ואבני־החן, שהובאו מארץ הפרַנקים, ומתחיל להשיט את מחשבותיו על פני השנה שחלפה, לבחון ביושר מה חלקו של כל שותף בעמל שהושקע וברווח שהושג. וכך היה יושב באכסניה רומאית עתיקה, בלב חורשה עבותה, ובדמיונו פנה תחילה בעיקבות הערבי, הנודד בין השבטים שעל גבול הסהרה לאסוף את הבשמים, התבלינים, העורות והפגיונות. וככל שהשמש קופחת יותר בדמיונו של היהודי, ונוודי המידבר נראים יותר פראיים, כן נכמר לבו על הישמעאלי, והוא מוסיף עוד ועוד מטבעות ואבני־חן לערימה הקטנה שלו, שהולכת ומתגבהת. אלא שאז כבר מתמרמרת רוחו של אבולעפיה וכופה על המחשבות של שותפו הבכיר להעפיל צפונה, אל הרוחות והגשמים והדרכים הבוציות. ולאחר שהוא מפריש מטבעות זהב גדולות אחדות לחלקו של הסוכן המשוטט בין האחוזות והטירות של אוהבי־הצלב בעמק טוראן, הוא מוסיף לו גם כמה מטבעות כסף קטנות בעבור כשרון ההתחמקות וההתחפשות שלו, ידיעת הלשונות וזריזות המעשים. ועדיין אינו אומר די, ובחמלתו הנכמרת על היהודי שנודד לבדו בין גויים מלאים שינאה ובוז, הוא מושיט יד ומעביר אליו שתי אבני־חן זוהרות מן הערימה של המוסלמי.
אבל עם שקיעת הנרות על השולחן הוא מגלה שבאהדתו הנלהבת לנאמניו קיפח את עצמו. והלוא אין הוא רשאי לשכוח שמקור כל העושר הזה לא רק בממונו אלא גם ביוזמתו, בקשריו הנכונים ובמחסניו הרחבים. גם אם הוא עצמו אינו משוטט בדרכים, הנה דאגתו המרחפת לַמרחקים שומרת על השותפים מכל סכנה. והוא מתחיל להיזכר גם בנשותיו ובצאצאיו, במשרתים הרבים ובבתים הגדולים, שתובעים לא קיום סתם אלא קיום של רווחה ויופי, והוא שוקל כל אלה כנגד פשטות הליכותיו של אבּוּ לוּטפי, וכנגד הבדידות הטראגית של אבולעפיה, ובהיבהוב הדועך של השלהבות הוא מדלל בזהירות את שתי הערימות שהכין לשותפיו ומגביה את ערימתו שלו. וכשגוועת השלהבת האחרונה, וחשיכה גמורה בולעת את הניצוץ האחרון, כבר צרוּרות לפניו שלוש שקיות מעור נמר, שהוא מטמינן בכליהם של שותפיו, שבסתר לבבו עדיין הוא רואה אותם רק כסוכנים ולא כשותפים ממש. ורק אז נחה דעתו, והוא פותח את דלת הברזל, ומשחרר את בריחי התריס, ושוטף את עיניו באור הענוג של אחר־הצהריים המפזז בין עצי החורשה, להרגיע מעט את הנפש שנסערה מן המאבק שניהלה בינה לבינה למען הצדק של עצמה.
וכבר נשמע קול פרסות הסוסים העולים מן המיפרץ. ושני השבים נראים מותשים מעט מן הוויכוח שניהלו ביניהם, ופניו של אבּוּ לוּטפי גם זעופים בשל הזילזול הקל שגילה אבולעפיה בסחורה החדשה, ובשל האומדן הנמוך של המחיר הצפוי. אבל מתוך רגש של אצילות וגאווה, וכדי שלא להוסיף על רוגזו, אין הישמעאלי נפנה לחקור בשקית עור הנמר שהוטמנה בכליו, וגם אינו שוקל אותה כנגד זו של אבולעפיה או זו של בן־עטר, שלא לגלות שמץ חשד של קיפוח, שיאלץ אותו להסתבך בְּחשבונאות ששני היהודים יעשו בזריזות אשר הוא לעולם לא יוכל לעקוב אחריה - ולכן הוא מעדיף להיפרד מהם כבר עכשיו ולצאת לדרך, כי ממילא הוא ובן־עטר אינם נוהגים לחזור יחדיו, פן יתפתה השטן בכבודו ובעצמו להתנפל עליהם. הוא קושר את חפציו על הסוס, מחביא את שקית עור הנמר סמוך לשקית אשכיו, ולאחר שהוא טועם מסעודת־הערב הכשרה ששלחה איתם אשתו של בנבנישתי, הוא פורש הצידה, בודק היטב את כיוון הרוחות, כורע כלפי מֶכּה הקדושה הרחק במידבר, מניח את כפות ידיו על אוזניו, ופותח בתפילה עזה וברורה בשבח האל והנביא, שאותה הוא חותם בקללה נמרצת כנגד מי שפגע בו או יפגע בו. אחר הוא טופח בחוזקה לשני היהודים על שכמם, וכיוון שבניגוד לאבולעפיה הוא בוש להתחפש למישהו אחר, אפילו לשם בטחונו, הוא מסתפק בכך שהוא רועל את ראשו במאנדיל שהביאו אבות אבותיו מן המידבר, כדי שמי שאורב לו לא יכיר אותו, ומי שרודף אחריו לא יידע אחר מי הוא רודף. ועם הדימדום הראשון הוא עולה על סוסו ומדהיר אותו אל עֵבר גרנאדה במסע שיתנהל רק בחשכת הלילות.
ולמרות שבן־עטר רוחש לשותפו הישמעאלי לא רק אמון אלא גם חיבה וידידות, יש לו הקלה כשקול פרסות הסוס הולך ונמוג באדמומית היום הגווע, כי רק אז הוא מרגיש חופשי ומשוחרר להתפנות מן הסחורות, המטבעות ועלילות העולם, ולשמוע מה עבר בשנה האחרונה על שאר־בשרו האהוב, שהגורל המר הפריד אותו ממולדתו וממשפחתו. ואף שלא נבון לשני זרים, כל שכן יהודים, להרחיק בחשיכה מן האכסניה, אין השניים מתאפקים, ולאחר שכל אחד מהם היטיב להסתיר את שקית הנמרים החתומה שלו, הם נכנסים אל מעבה החורשה ופורשים אל פינה שהתחבבה עליהם עוד מפגישתם הראשונה. שם, בין קמטי סלעים, בפתח מערה שהבקיעה רעידת־אדמה קדומה, הם מבעירים מדורה לא רק בשביל להרחיק זאב מקומי או שועל סקרני, אלא גם כדי לזרות על גחליה עשבים ריחניים, שעשנם יסתלסל סביבם ויבשׂם את הצער והשימחה של השנה שחלפה. ולמרות סקרנותו הגדולה לשמוע מה נפל בחייו הפרטיים של הגולה, שנטש לפני שנים את השמש והים של צפון־אפריקה לטובת הבדידות והנחשלוּת של ארצות הנוצרים, מיטיב בן־עטר לדעת שהבכורה המאושרת תובעת ממנו להיות ראשון בדיבור, הן משום החובה לתת דין־וחשבון על בני־משפחה, נשים ואמהות, בנים ובנות, אחים ואחיות, ושאר קרובים וידידים, שדווקא בגלל בגידתם מתאווה אבולעפיה לדעת עליהם פרטי־פרטים, והן על־מנת שדרך סיפורי הדוד יוכל האחיין לרווֹת את צמאונו לעיר מולדתו, עם בתי הגיר הלבנים שלה והסימטאות הדקיקות, עם עצי הזית, הדקלים, ערוגות־הירקות, החוף הזהוב והנמל הוורוד, וגם לשוב ולבכות, ממרחק של שנים, על אשתו הצעירה והיפה, שהטביעה את עצמה בשל התינוקת המכושפת וחסרת־הדיעה שהביאה לעולם, ובהסתלקותה רבת־השערוריה רק הכפילה ושילשה את החרפה שהמיטה על בעלה, עד שנאלץ להַגלות את עצמו.
וכך, בתוך הצער המתוק של זכרונות העבר, עובר עליהם ערב קייץ נפלא בגבול של מַארקָה דה אֶספּאנְיה, החוצה בבירור בין שתי האמונות הגדולות של העולם. ואף שרועדת בהם לפעמים דאגה קלה לגורלו של השותף השלישי, הדוהר עתה אל מעמקי הלילה עם שקית הנמרים המתנדנדת ליד אשכיו, הם גם נהנים ששוב אין המוסלמי איתם, כי עתה הם רשאים לתבל את שיחתם בלשון־הקודש ולאמנהּ במלים העתיקות, ומחר, ערב תשעה־באב, כשיעלה לכאן בנבנישתי בחברת מניין היהודים ששכר במיוחד לצורך התפילה והקינה על חורבן ההיכל, יוכלו לשכוח את שקיות הזהב ואת טכסיסי המיסחר, ויטלו אפר מן המדורה ויזרו על מצחם, להצטרף לאֵימה ולאבל הנצחיים של עמם.

אברהם ב. יהושע

אברהם ב. יהושע (יליד 1936), סופר ישראלי. חתן פרס ישראל לספרות שנת תשס"ה (1995). אחד מחשובי היוצרים בתרבות הישראלית, וממובילי הגל החדש (המכונה גם "דור המדינה") בספרות העברית המודרנית.
 
יהושע נולד בירושלים, בן לאחת המשפחות הספרדיות הותיקות בעיר, דור חמישי בארץ. כינויו, "בולי", הוא המקור לאות ב' שבשמו. בבגרותו למד ספרות ופילוסופיה באוניברסיטה העברית. יצירותיו הראשונות הופיעו בעיתונות היומית ובכתבי עת ספרותיים בראשית שנות ה-50. החל משנת 1967 שימש כמרצה בחוג לספרות עברית והשוואתית באוניברסיטת חיפה. ברבות הזמן מונה לפרופסור, ומשמש גם כמרצה אורח באוניברסיטאות פרינסטון ושיקגו.
 
כתיבתו של יהושע נטתה בראשיתה לכיוונים סוריאליסטיים ומופשטים, אולם בהמשך דרכו החל לכתוב בסגנון ריאליסטי יותר, השואב את השראתו מהפסיכולוגיה וההוויה החברתית של ישראל. לגיבוריו הטיפוסיים אין יכולת החלטה ומעשה, והם תלויים בין הכוונה למימושה. על פי רוב הם מונעים על ידי הרצון לפרוץ את מעגל הבדידות שהם נתונים בו.
 
לבד מכתיבת פרוזה, מפרסם יהושע מאמרים פוליטיים רבים ומסות בעיתונות ובכתבי עת, בהם הוא דן בענייני השעה של החברה הישראלית, ביחסי ישראל-תפוצות ועוד. בשנת 1995 הוענק לסופר פרס ישראל לספרות. יצירתו זוכה להצלחה רבה גם מחוץ לישראל ורבים מספריו תורגמו לשפות זרות.
יהושע נפטר ב-14 ביוני 2022 בגיל 85, ממחלת הסרטן. נקבר בקיבוץ עין כרמל.

ארכיונו מופקד במחלקת הארכיונים של הספרייה הלאומית בירושלים.

ראיון "ראש בראש"

עוד על הספר

מסע אל תום האלף אברהם ב. יהושע

א


באשמורת השניה של הלילה מתעורר בן־עטר בלטיפה, מדמה בנפשו שגם בשנתה אין האשה הראשונה שוכחת להודות לו על העונג שהסב לה. ובאפילה המתערסלת סביבו מעדנות הוא מקרב אל פיו את היד המלטפת, להטביע בה נשיקה נוספת. אבל הלהט והיובש הקורנים אל שפתותיו מעמידים אותו תיכף על טעותו, ובתיעוב הוא משליך מעליו את ידו של העבד השחור, שחש ברתיעת אדונו ונעלם. וכמוֹת שהוא, עירום ומנומנם מאוד, כבר חוזרת דאגת המסע לכוסס בנפשו. והוא מגשש לבדוק אם הצעיר, שהעז לחדור כך אל מעמקי מישכבו על־מנת להעירו, לא שלח יד גם אל חגורת אבני־חן, שאותה הוא ממהר לאזור בטרם יתעטף בגלימתו. חרש, בלא מלה של פרידה, הוא חומק מן התא הקטן ומטפס בסולם־החבלים אל הסיפון. ואף שנהיר לו שהסתלקותו, ככל שתהא חרישית, תעיר את האשה, הוא בטוח שזו תדע למשול ברוחה ולא תנסה לעכב בעדו, שהרי לא רק שידועה לה החובה שמוטלת עליו עכשיו, אלא אפשר שהיא גם שותפה לתקווה שיספיק למלא אותה בטרם יעלה השחר.
אבל לפי שְׁנינוּת ניצנוצם של כוכבי הקייץ הגודשים את הרקיע עוד רחוק השחר. וגם הרוח, שפורמת עכשיו בעדינות את קורי השינה מעיניו של העולה אל הסיפון, אינה זו הנולדת בפתאומיות לקראת האשמורה השלישית, אלא רק אדווה קלילה החוזרת ונמוגה בחלל, שכבר אתמול, על־פי הצלבת הרוחות וריחות המים, זיהו בו כולם את המיפרץ של רוּאן, שאליו הם נכספים מאז הפליגו מן המאגרבּ לפני יותר מארבעים יום. וכדי לא לאבד את המקום המדוייק שנפתח בו הנהר שיוליך אותם אל לב ארץ הפרַנקים, הורה רב־הספנים, עוד בטרם שקיעה, לעצור את הספינה, להטיל עוגן, להציב ולקשור את שני משוטי הכיוון, ולגלגל את המיפרש הגדול על הכנף הארוכה שמרחפת על־פני תורן הנטוי באלכסון רך. ובחלל הסיפון, שהשתחרר מן המשב החונק של משולש הבד הגדול, הפכו סולמות החבלים לערסלים מאולתרים בשביל הספנים, שגם בשעת לילה עמוקה ופנימית זו אינם מוותרים על סקרנותם, ומחרכי עיניים מנומנמות הם בוחנים כיצד היהודי, אדון הספינה, מטעין מחדש את תשוקתו, דואג שלא ייכשל ולא יכשיל את האשה השניה, שמחכה לו בירכתי הספינה.
בינתיים נשמע צליל פעמונים רפה, ומבין סלי המטען מגיחה הצללית הדקה של העבד שהעיר קודם את אדונו בלטיפת יד נועזת וממושכת, ועתה הוא מושיט אליו בפנים חתומות קערה מלאה מים זכים. והרי יכול היה, חושב בן־עטר בטינה בעודו מרענן את פניו במים הצוננים, להסתפק בצילצול הפעמונים הקטנים התלויים על בגדו, במקום לחדור כך אל תוך מישכבו כדי להגניב מבט במערומיו ובמערומי אשתו. ובלא שום מלה של אזהרה או נזיפה הוא סוטר לפתע בכל כוחו על פניו השחורות של העבד, שמתנדנד מן המכה החזקה אבל לא נראה מופתע, גם לא מבקש הסבר. מאז החל המסע הזה הוא מורגל שאין בספינה אדם שחושׂך ממנו את שבטו ולוּ רק כדי לרסן את בן המידבר הזה, שמשעה שנלקח אל מרחבי הים איבד את יציבותו, וכמו חיית־טרף קטנה ומהירה, שאֵימה נופלת עליה מייד עם כליאתה, החל משוטט יומם ולילה בין כוכי הספינה ומבוכיה, כדי להתרפק בנגיעה על כל מה שנשמה באפו, אדם או בעל־חיים. ואומנם כבר התייאשו ממנו אבּוּ לוּטפי ורב־הספנים וגמרו בדעתם להוריד אותו באחד הנמלים ולאסוף אותו רק בדרך חזרה, אלא שהרוח הטובה שנשבה במיפרשם בשבועיים הראשונים החליקה אותם הרחק מגבול האמונה הנכונה של חצי האי האיבֶּרי, ובכפר הדייגים הסמוך לסַנטיָאגוֹ דה קוֹמפּוֹסטֶלה, שם הצטיידו במים טריים, כבר לא היה בנמצא שום מוסלמי שאפשר יהיה לבקש ממנו לפרוש ולוּ חסות ארעית על הנער המבוהל. בידי נוצרים סירבו הערבים להשאיר אותו, כי היטב ידעו שבהתקרב שנת האלף לא יקבלו בחזרה את שהפקידוּ, אלא נוצרי חדש, קטן ומדוכא.
והלוא בגלל אותן שמועות שהציפו בשנה האחרונה את אנדלוסיה והמאגרבּ, על אודות בהלה דתית וקנאוּת חדשה שמתפשטות בנסיכויות ובמלכויות של הנוצרים, החליטו הסוחר היהודי ושותפו הערבי אבּוּ לוּטפי לצמצם את תנועתם ביבשה, שלא לסכן את עצמם ואת סחורתם במסע בין טירות, כפרים, אחוזות ומינזרים, הרוחשים מאמיני־צלב, שאף־על־פי שנפשם משתוקקת ונלהבת אל המשיח הפצוע שיירד מן השמיים לחגוג את שנת האלף להולדתו, גם חוששים הם שבאותה שעת־כושר יבוא חשבון על חטאים שנצברו, ובעיקר על שעדיין מתהלכים ביניהם, חופשיים ושלווים, יהודים ומוסלמים קשי־עורף, שאינם מודים באלוהות המצולבת, אף אינם מצפים ממנה לשום גאולה. ולפיכך, בימי דימדומים אלו, כשהאמונות מתחדדות בתפר שבין אלף לאלף, מוטב למָעֵט בפגישות עם מאמינים של דת אחרת, ולהסתפק, לפחות רוב הדרך, בפגישות עם הטבע בלבד, כגון הים, שגם אם מתגלגלים בו לפעמים הפכפכוּת וזדון, בכל־זאת אין הוא חייב דבר לְמה שמעֵבר להשׂגתו. וכך, במקום לפנות מזרחה, לחלוף על פני צוקי גיברלטאר, להצפין בים התיכון עד שפך הרוֹן, לשייט במעלה הנהר הגדול הרוחש כלי־שייט מקומיים, ומשם, בדרכים משובשות, הומות קנאים מחפשי כַּפרות וקורבנות, לגשש אל עיר הנמל הרחוקה - החליטו לשמוע בעצת יורד־ים ותיק ומנוסה, שהציע להם דרך אחרת, שקטה אף נועזת. כי זה האיש, עבְּד אל שָׁאפי שמו, שאבי סבו נלקח בשבי באחת הפשיטות האחרונות של הוויקינגים על אנדלוסיה והוכרח לבלות עם שוביו שנים ארוכות בימים ובנהרות של אירופה, הביא להם שתי מפות קלף ישנות וצבעוניות, עם ימים ירוקים ויבשות צהבהבות עתירות מיפרצים אדומים ונהרות כחולים שאפשר לחדור איתם כמעט לכל מקום. במבט בוחן היו אומנם שתי המפות שונות זו מזו לא מעט, וארץ הסקוטים, למשל, שהופיעה במפה האחת, נעדרה מן האחרת ואת מקומה כיסה הים, אבל שתי המפות הגיעו לעמק־השווה בנוגע למציאותו של נהר צפוני פתלתול, אף שכינוהו בשמות מעט שונים, אשר בכוחו להשיט את הסוחרים הצפון־אפריקאים, מבלי שתדרוך כף רגלם ביבשה, הישֵׁר מנמל טאנג׳יר אל העיירה הקטנה והרחוקה פאריס, שאליה נרתע מפניהם לפני שנה שותפם השלישי, רפאל אבולעפיה.
וכך, בעצת אותו יורד־ים ותיק, צאצא של שבוי־שודד, שגילה עניין הולך וגובר במסע שלהם, נרכשה בנמל של סאלֶה ספינה גדולה, עתיקת־יומין אבל בנויה מעץ משובח, שבימיה הרחוקים שימשה ספינת מישמר בצי הח׳ליפה של הַאשֶׁם הראשון. ובלי שיסירו את במת הפיקוד הצבאית שבחרטומה, או את שורת המגינים המעלים איזוב וחלודה שעיטרו את דפנותיה, הכינו אותה ליעודה האזרחי. בלבהּ התקינו תאים נפרדים, הרחיבו את בטנהּ, חיזקו במסמרי עץ גדולים את קורותיה, הגביהו את התורן והגדילו את המיפרש הלטיני המשולש. אחר המתינו עד שהקייץ יוכיח את מלוא ממשותו, ואז הטילו על עבְּד אל שאפי לבחור שישה ספנים מנוסים שישיטו את הספינה לניסיון הלוך וחזור אל סמוך לצוקי גיברלטאר. לאחר שעמדה במיבחן, העמיסו עליה את הסחורה הרבה שהתעכבה בשנתיים האחרונות במחסנים, וגם סחורה נוספת. כדים מלאים זימים כבושים, ושמן זיתים, ועורות של גמלים ושל נמרים, ובדים רקומים, וכלי נחושת מרוקעים ביד אומן. ועוד שקים עם תבלינים, וקני סוכר, וסלים חתומים מלאים תאנים ותמרים וחלות־דבש, וגם נאדות גדושים מלח מידבָּרי, שבמעמקיו טמנו חרבות משובצות אבני־חן וצלוחיות של בשמים יקרים. ובימים שבין סיוון לתמוז ירדו אל הים, מַפנים בפעם הראשונה בתולדותיהם את עורפם למזרח ושׂמים פניהם מערבה, אל מרחבי האוקיינוס הגדול. וכך, בשיוט זהיר הנסמך על קו החוף של דרום אנדלוסיה, פתחו בהפלגה צפונית ממושכת לאורך חליפוּת קורדובה ומלכות ליאון, שבים מעט מזרחה לאורך החוף הצפוני של קשׂטיליה ונבארה, עד לנמל בָּאיוֹן. משם, לאחר חניה קצרה, יצאו לאורך חופי האַקיטֶן, דוכסות גאסקוניה ודוכסות גוּיֵאן, נשקו לחופי ״האי היפה״, ופנו צפון־מערבה, אל לב האוקיינוס, על־מנת לסובב במרחק בטוח את המיפרצים המשוננים והפראיים של מחוז בְּרֶטוֹניָה השומם. מיוגעים מן המסע הארוך נמהרו רגע להטיל דופי במפות של שודדי־הים הקדמונים והתעקשו לחפש את פתח הנהר הנכסף כבר במיפרץ הגדול שהתגלה לעיניהם, אבל עד מהרה הודו בחפזונם והמשיכו צפונה עוד שיבעה ימים ארוכים, שבהם סובבו את הדוכסות הגדולה של נורמנדי עד שסוף־סוף יכלו לפנות מזרחה, אל הלוע התניני של המיפרץ החדש, שנחשף עם בוקר במלוא תפארתו, ושאליו נשפך הנהר הנכסף הקרוי סֵינה, שעתיד להובילם במִפתָּלים עקלקלים אבל בטוחים אל המקום שבו נעלם שותפם השלישי, לאחר שנכנע לרתיעתה של אשתו.
ואף ששנת האלף לפי חשבון נוצרי אינה אמורה להטריד יהודים או מוסלמים המשייטים לבדם על פני האוקיינוס האוניברסאלי, דומה שהספינה המאגרבּית, הנוסעת בקצב של סוס חרוץ, קולטת את החרדה הדתית החדשה הקורנת מן החופים הנוצריים הסמוכים, שאם לא כן, איך נסביר את הקנאוּת שבה רודפים הספנים את הצעיר השחור, שמבקש להתייחד מפעם לפעם עם אליליו הקדמונים, שחרדת מרחבי האוקיינוס מַבקיעה אותם מזכרון ילדותו הפאגאנית. והלוא בתפילותיו המוזרות, מהרהר לפעמים בן־עטר, יכול הצעיר המבוהל הזה למצוא מרגוע ולתת אותו גם לאחרים. אבל לא כך סברו הספנים הערבים, שכל אֵימת שהיו תופסים את הנער כורע ומתמוגג בתחנון אל השמש או הירח או כוכבי־השמיים, או נופל על פניו למרגלות במת הפיקוד הישנה, נוכח ראשי החיות המגולפים בראשי התרנים, היו ממהרים להקימו ולהצליף בו על שהוא מזהם בעבודת־האלילים שלו את האמונה באל היחיד והבלתי־נראה, שכאן, במרחבי האוקיינוס, נראָה למאמיניו לא רק נחוץ והכרחי, אלא גם האל ההגיוני היחיד. וכיוון שחששו כל העת שהאפריקאי הצעיר יוסיף להכשיל אותם בסתר, תפרו על חֲמילָתו עינבלי נחושת קטנים, שאפשר יהיה לעקוב אחר מעשיו, וגם עכשיו, כשהוא מעלה מבטן הספינה את סעודת הלילה שבישל לבן־עטר, מפוררים הצילצולים הרכים את דממת הלילה.
זה מגש נחושת עגול, ועליו פינכת חרס מלאה עד גדותיה נזיד צהבהב, שגזרי גבינה מלובנת צפים בתוכו. ולצידה סלסילת כסף עדינה, מעוטרת בתאנים שנקטפו ויובשו במרתפי סביליה, ועליה נח דג צלוי שעלה ברשת בתחילת הלילה ועינו האחת עודה מהבהבת באפילה כמו אינה משלימה עם מותו. אומנם בשעת לילה עמוקה כזאת אין לבו של בן־עטר לארוחה של ממש, אבל הוא אונס את עצמו לגמוע מן הנזיד הלוהט, ולנקר בבשר הלבן של הדג, כדי שהיין, שהעבד הצעיר מוזג לו על אף איסור הנסך, ייספג בקיבה מלאה. כי אף שהוא מבקש לרכך ולערפל מעט את הנפש על־מנת להפיק מתוכה את הלך־הרוח האפל ונטול הדאגה שממנו צומחת תשוקה נכונה, מאוזנת היטב בין רכּוּת לתוקפנות, כמו זו שהדריכה אותו בהתעלסות של תחילת הלילה, עדיין עליו להיזהר ביין לא מוּכּר שלא נבחנו כל סודות השפעתו.
תחילה, מתוך התחשבות באמונתם של שותפיו למסע, חשב לדחות את כד היין הגדול שהציעו לו לפני עשרים יום בנמל בּוֹרדוֹ תמורת כד של שמן־זית, ולהסתפק בלגימות מקנקן יֵין הצימוקים המתוק, שהביא מן הבית לצורך מיצווֹת הקידוש וההבדלה. אבל דווקא רב־הספנים עודד אותו שלא לוותר על היין הפרַנקי, שריחו וטעמו נראו מפתים עד מאוד. לַשָׁטים על הים, אפילו הם מוחמדנים, שתיית יין אינה עבירה, הסביר עבְּד אל שאפי, שהשנים הרבות שבילה על הים עשו אותו לא רק ספן קשוח אלא גם פוסק־הלכה בענייני ים. כי אם באמת נחלקים כל בני־האדם בתבל לשלוש קבוצות - החיים, המתים, והמפליגים בים שאינם חיים ואינם מתים אלא מקווים בלבד - הרי אין כיין הטוב להפיח תקווה. ולפיכך גם עתה, כשמבחין רב־הספנים ביהודי הלוגם את יינו בדממת הלילה, הוא משתלשל בזריזות ממרום הערסל שתלה על כנף עליונה, וניגש להפיח בעצמו מעט תקווה, אומנם לא לְאשה ממתינה, אלא לפֶתח הנהר, שהקייץ, הוא מקווה, הותיר אותו עמוק ורחב דיו על־מנת להחדיר לתוכו את הספינה השמנמנה בלא בושה או תקלה.
אומנם אין הוא מעז למזוג לעצמו בטרם ישאל רשות מאדון הספינה. אבל כשהוא מתחיל לשתות הוא גומע במהירות וכמעט בלא הפסקה, כאילו הוא לוגם אוויר, ולכן לא פלא ששוב ושוב נשלח העבד הצעיר אל הכד בבטן הספינה למלא את הקנקן, עד שגם אבּוּ לוּטפי, שמקופל בשינה נאמנה בין סלי התבלינים ועורות הגמלים, בשביל לפקוח עין על החרבות והפגיונות החבויים, מתעורר לשמועת היין הניגר על הסיפון ומגיח ממעמקים, לא חלילה כדי לעבור על האיסור של הנביא, אלא על־מנת להסתפק בְּהתבוננות בנוזל האדמדם ואולי אף לשאוף מעט מריחו הלא־מוּכּר. אבל לנוכח השתיה קלת־הדעת והשלֵווה של עבְּד אל שאפי שוב אין הוא יכול להתאפק, והוא נושא מבטו אל השמיים האפלים, לראות אם גם במרחק כזה מארץ מולדתו, בחרדת הכניסה אל לבה של ארץ נוצרית נחשלת, אִי־יציבה בשלטונה וסוערת באמונות־השווא שלה, עדיין יהיה מי שיקפיד עליו אם יטעם מן המשקה החביב על תושבי המקום, לא חלילה לשם תענוג, אלא כדי שייטיב לחוש את טיב המישְׁרָה שבה טבולים מחשבותיהם ורגשותיהם של אלה שבקרוב יהיה עליו להתמודד עימם. והוא עוצם את עיניו, ונוטל את הגביע, ומקרבו אל שפתיו, ולוגם קלות מן היין הצונן, ופניו מחווירים, כי עכשיו הוא יודע מה נפלא טעמו של המשקה האסור הזה, וכי על נקלה אפשר להשתעבד אליו. ולכן, בו במקום, הוא מחליט להסתלק מן השתיה האסורה. אבל צר לו לשפוך את היין הנפלא אל הים, ולפיכך הוא מעביר את הגביע לרב־הספנים, שמרוקן אותו מייד בתאווה רבה ומצביע לאות תודה על שני כוכבים חדשים, בלתי־מוכרים, שנוספו בלילה האחרון בפאתי האופק הצפוני לאַשֵׁר לנוסעים עד כמה באמת הרחיקו מתחת לסוכת השמיים.
בינתיים מסלק העבד הצעיר את שיירי הדג שאכל היהודי, ובטרם ישליך את השלד הימה, אין הוא מתאפק והוא כורע ברך ומתפלל בחשאי אל העצמות הנחות על סלסילת הכסף, כדי שירעיפו עליו חסד לאחר שנגעו במוות המוחלט. צליל העינבלים הרך העולה מתנועות גופו הגמיש מסגיר אותו ליושבים על הסיפון, אבל כולם כבר עייפים לקום ולקטוע את התפילה האסורה, אולי גם משום שעכשיו, כשמגיעה שעת הכניסה אל תוך המלכות הפרַנקית, מוטב לא לזלזל בשום מקור של ישועה, אפילו אם היא לובשת את דמות אידרָתו הדקה של דג מכורסם. והלוא ישר לפניהם, לא רחוק מן המקום שבו אמור להימצא פתח הנהר, בוערת מתחילת הלילה מדורה, כאילו כבר הבחין מישהו בחוף בספינה הזרה והוא ממהר לעטר את עצמו בְּאש לקראת הפגישה.
מה יהיה טיב הפגישה הזאת? מבטם של היושבים על הסיפון אינו מרפה מן האות האדמדם העז. עד כה התנהלה ההפלגה בנועם ובביטחון, כמו התיידדו אלוהי היהודים ואלוהי המוסלמים על־פני הים, ומה שהחסיר האחד השלים האחר. הטבע האיר פניו, ואם לפעמים התקדרו השמיים, וסופות גשם שטפו את הספינה, היו הן קצרות ואפילו מרעננות, ולא הפריעו לרב־הספנים להמשיך להטות את המיפרש הגדול אל עֵבר הרוחות הרצויות ולאסוף את מלוא בירכתן. גם סקרנותן של ספינות חולפות לא הטרידה אותם. שהרי על אף מוזרותה, ניכר היה מייד שזו ספינה בודדה בסוגה וחלשה בנוכריותה. ואף־על־פי שניתן היה לזהות את סימניה הצבאיים הקדומים, הרי בטנה הכרסתנית היתה שוחרת שלום. אבל גם מי שהחשד לא הירפה ממנו, והתעקש לעלות על הסיפון ולבדוק מה באמת טמון במעיה של ספינה זו, לא יכול למצוא שום איום בעורות הגמלים ובכלי הנחושת, וגם לא בתאנים או בחרובים היבשים שמיהרו להגיש לו. ולאחר שנטל את קורטוב המלח, שאבּוּ לוּטפי היה צורר בפיסת נייר דק ומגישו, היה המבקר הזר מסתלק בתודה, בלי לשער את הפגיונות הנסתרים, שעקמומיותם הושחזה בקפידה. אמת, מראה אשה אחת או שתיים, בגלימות צבעוניות וברעלות דקות, המטיילות על הסיפון או יושבות על במת הפיקוד הישנה, היה בכוחו לעורר איזה אי־שקט בלב סקרן, אבל עדיין היה זה רק אי־שקט נפשי, ולא דתי או צבאי.
אולם עתה, כשינטשו את הים וישוטו במעלה הנהר אל לב היבשה, עתידים הם למשוך מימינם ומשמאלם מבטים נוקבים של תושבי המקום. כיצד יהא עליהם לנהוג? האם יחשפו על הסיפון את כל נוסעי הספינה על־מנת להציב, בצד התכלית המיסחרית, גם את האחווה המשפחתית השטה לאיטה; או שמא להיפך, ינסו לעמעם את המהות הרכה של מטען המותרות האנושי והחומרי שהם נושאים מן הדרום המשגשג של המאגרבּ, ויותירו על הסיפון רק כמה ספנים קשוחי פנים, הנתלים על סולמות החבלים כקופים קודרים, להרתיע כל מי שיבקש להסתבך איתם. על כך מתייעצים עכשיו בן־עטר ואבּוּ לוּטפי עם רב־הספנים שלהם, כי על אף נסיונם הרב, מימיהם לא הצפינו מעֵבר למיפרץ של ברצלונה.
אל מיפרץ ברצלונה היו מגיעים בעשר השנים האחרונות אחת לשנה, בראשית חודש אב, בסירות מיפרש עמוסות סחורה, לפגוש את אותו אבולעפיה, אחיין וסוכן נלבב, שהיה יוצא אליהם מטולוז וחוצה לבדו את הרי הפירנאים, לפעמים מחופש לנזיר, לפעמים למצורע, כי כך היה מיטיב להסתיר בכנפי גלימותיו, אם מפני המוכסים־השודדים של הנסיכויות הקטנות שבדרך, אם מפני שודדים של ממש, את מטבעות הכסף ואבני־החן שקיבל בתמורה לסחורה שהופצה בשנה החולפת בפרובאנס ובאקיטֶן.
אלה היו פגישות מתוקות עד מאוד בשביל בן־עטר, כי נמסכה בהן שימחת הפגישה עם אחיינו האהוב בברק מטבעות כסף וזהב שהתגלגלו מנסיכויות הנוצרים אשר בצפון. גם אבּוּ לוּטפי היה נרעש כל פעם מחדש להיווכח שכלי הנחושת, כדי השמן, עורות הגמלים, הבשמים ושקי התבלינים, שאסף בשקדנות ובעמל בכפרים ובעיירות של הרי האטלס הבינוני, הפכו בשנה שחלפה למטבעות ירקרקות של כסף וזהב. ולכן לא פלא שמשנה לשנה גבר קוצר־רוחם של שני השותפים, עד שהחלו חוששים אפילו לרגע יחיד שאבולעפיה ייוותר לבדו באכסניה עם אוצרותיו החבויים. לפיכך הקדימו את צאתם, והיו עוזבים את טאנג׳יר עוד בסוף חודש תמוז, ובשש עד שבע יממות, עם חניות ליליות קצרות במיפרצים שוממים שלאורך החוף המזרחי של חצי האי האיבֶּרי, היו מגמאים את המרחק המפריד בין טאנג׳יר למיפרץ של ברצלונה, מפקידים מייד את הסחורה החדשה באורווה הסמוכה לפונדק של סוחר יהודי מקומי בשם רפאל בנבנישׂתי, ומשלמים את שכר הספנים במטען של קורות עץ, שמילאו את הסירות הנשלחות בחזרה. שכן, מחשש בגידה לא רק נמנעו השותפים להחזיר את עצמם בידי אותם ספנים שהביאו אותם, אלא גם סירבו לשוב בדרך הים. קלים ומשוחררים מסחורתם היו רוכשים להם שני סוסים משובחים, ורוכבים עליהם אל אחת הגבעות הלא־רחוקות. שם, בתוך חורשת עצים חיננית ומבודדת, נשתמרה אכסניית־דרכים ישנה ומעט חרֵבה, שיש אומרים שאחרוני הקיסרים הרומאים, לפני כשש מאות שנה, בילו בה את הסתיו. ובאפילת חדריה הגדולים והטחובים היו שני הסוחרים מנסים קודם־כל להפיג בשינה עמוקה את להט השמש, שהבעירה את עיניהם וצרבה את בשרם בשעות הרבות שבילו בין תכלת לתכלת. אולם שינה זו לא ארכה זמן רב, כי עד מהרה היתה חרדתם לשותף השלישי מעוררת אותם, מפוגגת את עייפותם, ומתחילה להריץ אותם אל השבילים שבסביבה, לחזור ולחשב את דרכו של האיש הנלבב, שבשנתיים האחרונות נהג לאחר לפגישות לא רק ביום או יומיים, אלא אפילו בשלושה או ארבעה, בדרך־כלל בתירוץ של חששות אמיתיים או מדומים, שאילצוהו להסתתר ולהחליף שוב ושוב את תחפושתו, על־מנת שיוכל להמשיך לתעתע במי שלדעתו ביקש להתנכל לו.
ואותה נטיית התחפשות כל־כך התחזקה באבולעפיה, עד שהחל לתעתע לא רק בזרים עויינים אלא גם בשני שותפיו המייחלים לו בכליון עיניים. ולא רק בתחפושתו היה מתעתע בהם אלא גם בזווית הגעתו למקום המיפגש. כי אף־על־פי שבן־עטר ואבּוּ לוּטפי היו סורקים כל שביל אפשרי כדי לקדם את פני שותפם, היה זה מצליח להערים עליהם, והיה חולף לידם בלי שיכירוהו, ורק עם ערב, כשהיו חוזרים מאוכזבים לאכסניה ונפשם חלולה מן החרדה לשלומו ולשלום הכסף והזהב שהוא עתיד להביא עימו, היה נודע להם להפתעתם שהאיש שהם מצפים לו כבר הגיע ואפילו כילה את סעודתו, ועכשיו הוא נח מתעתועיו בתרדמה עמוקה. אבל אז כבר לא יכול בן־עטר להתאפק, ובאשמורת הלילה השניה היה מתגנב אל חדרו של הרָדוּם, מתבונן בחיוך בבגדי התחפושות הפרושים סביב מישכבו, ובלי אומר היה מניח יד רכה על תלתליו, שהזכירו לו כל־כך את תלתלי ראשו של אביו המנוח, עד שהנרדם היה נאלץ לחדול מהתכחשותו, והיה פוקח את עיניו המחייכות ומתחיל לספר.
ומכאן היו הסיפורים מפכים כמעיין המתגבר. תחילה היה אבולעפיה מסלסל בתיאור הרפתקאות הדרך מטולוז לברצלונה, ובעיקר הירבה להתפאר בהצלחותיו להערים על מישמרות הנסיכויות והדוכסויות הקטנות, המטילות מס כבד על היוצאים והנכנסים על־מנת לקיים את הנשארים. ואבּוּ לוּטפי, שצהלת השותף הצפוני מקפיצה אותו, היה ממהר להצטרף אל שני שותפיו היהודים, ולמרות השעה הלילית היה מבקש מאבולעפיה להראות לו מייד את הזהב והכסף שהביא, ולספר את תולדותיה של כל מטבע, מה ערכה, איך התגלגלה, ומה ניתן תמורתה. וכיוון שהערבי היטיב לזכור במדוקדק את הסחורה שמסר לאבולעפיה בשנה שעברה, עמד עתה על המישמר והקפיד לתבוע אותה בחזרה בפרטי־פרטים, והיה צורך להתרכז מאוד כדי לעקוב אחר כל גילגוליה של הסחורה, שרובה לא נמכרה במישרין, אלא הוּמרה שוב־ושוב בעסקי־חליפין משונים ומסובכים, עד שנמצאו לבסוף הקונים שנתנו תמורה קשה ומרוכזת, שייקל להעבירה אל השותפים הדרומיים. ובשל סקרנותו הלא־נלאית של אבּוּ לוּטפי היה אבולעפיה נזכר בכל אותם קונים, מזהה אותם בשמותיהם, מספר היכן התגוררו, במה עסקו, כיצד התמקחו, ועל מה התפשרו, ואגב כך היה נמשך לצייר בשטף סיפורו גם את מלבושיהם ופרצופיהם, ולפעמים אף לחשוף את אמונותיהם ודיעותיהם, וכשעלה השחר כבר נשזרו עלילות המיסחר של השנה שחלפה בעלילות העולם. וכך למדו הטאנג׳יראים מיהו הרוזן שמת ומיהו הדוכס שנולד בגאסְקוֹניה, טולוז, ועמק הלוּאַר; מי התעקש להילחם ומי עָיַף וכרת שלום; איזה נהר עלה על גדותיו בחורף האחרון, ואיזו מגיפה פרצה באביב; מה חושבים הנזירים, כיצד מתנהגים האצילים, ולהיכן נודדים היהודים. והעיקר, מה השתנה ומה לא השתנה בטעמן של הבריות ובגחמות של הנשים, כדי שיידעו מה כדאי להם לחפש ולהביא בשנה הבאה.
וביום המחרת, כשכבר נחקרה עד תום השנה שחלפה ונסתמנו בזהירות התקוות של השנים הבאות, היתה מגיעה שעתו העדינה של בן־עטר להחליט כיצד יחלק את הרווח בין שלושת השותפים. וכדי לטהר את מחשבתו מכל פניה זרה היה משלח את שני שותפיו בחזרה למיפרץ, אל האורווה שליד הפונדק של בנבנישתי, על־מנת שהדרומי יסביר לצפוני את מהותה של הסחורה החדשה שהובאה, יצדיק את בחירתה, ויתמקח על המחיר שיש לדרוש תמורתה. ואילו הוא עצמו היה מגיף את הדלת, מחפה את החלון, מדליק שני נרות גדולים, מפזר על השולחן את שלל המטבעות, מטילי הזהב ואבני־החן, שהובאו מארץ הפרַנקים, ומתחיל להשיט את מחשבותיו על פני השנה שחלפה, לבחון ביושר מה חלקו של כל שותף בעמל שהושקע וברווח שהושג. וכך היה יושב באכסניה רומאית עתיקה, בלב חורשה עבותה, ובדמיונו פנה תחילה בעיקבות הערבי, הנודד בין השבטים שעל גבול הסהרה לאסוף את הבשמים, התבלינים, העורות והפגיונות. וככל שהשמש קופחת יותר בדמיונו של היהודי, ונוודי המידבר נראים יותר פראיים, כן נכמר לבו על הישמעאלי, והוא מוסיף עוד ועוד מטבעות ואבני־חן לערימה הקטנה שלו, שהולכת ומתגבהת. אלא שאז כבר מתמרמרת רוחו של אבולעפיה וכופה על המחשבות של שותפו הבכיר להעפיל צפונה, אל הרוחות והגשמים והדרכים הבוציות. ולאחר שהוא מפריש מטבעות זהב גדולות אחדות לחלקו של הסוכן המשוטט בין האחוזות והטירות של אוהבי־הצלב בעמק טוראן, הוא מוסיף לו גם כמה מטבעות כסף קטנות בעבור כשרון ההתחמקות וההתחפשות שלו, ידיעת הלשונות וזריזות המעשים. ועדיין אינו אומר די, ובחמלתו הנכמרת על היהודי שנודד לבדו בין גויים מלאים שינאה ובוז, הוא מושיט יד ומעביר אליו שתי אבני־חן זוהרות מן הערימה של המוסלמי.
אבל עם שקיעת הנרות על השולחן הוא מגלה שבאהדתו הנלהבת לנאמניו קיפח את עצמו. והלוא אין הוא רשאי לשכוח שמקור כל העושר הזה לא רק בממונו אלא גם ביוזמתו, בקשריו הנכונים ובמחסניו הרחבים. גם אם הוא עצמו אינו משוטט בדרכים, הנה דאגתו המרחפת לַמרחקים שומרת על השותפים מכל סכנה. והוא מתחיל להיזכר גם בנשותיו ובצאצאיו, במשרתים הרבים ובבתים הגדולים, שתובעים לא קיום סתם אלא קיום של רווחה ויופי, והוא שוקל כל אלה כנגד פשטות הליכותיו של אבּוּ לוּטפי, וכנגד הבדידות הטראגית של אבולעפיה, ובהיבהוב הדועך של השלהבות הוא מדלל בזהירות את שתי הערימות שהכין לשותפיו ומגביה את ערימתו שלו. וכשגוועת השלהבת האחרונה, וחשיכה גמורה בולעת את הניצוץ האחרון, כבר צרוּרות לפניו שלוש שקיות מעור נמר, שהוא מטמינן בכליהם של שותפיו, שבסתר לבבו עדיין הוא רואה אותם רק כסוכנים ולא כשותפים ממש. ורק אז נחה דעתו, והוא פותח את דלת הברזל, ומשחרר את בריחי התריס, ושוטף את עיניו באור הענוג של אחר־הצהריים המפזז בין עצי החורשה, להרגיע מעט את הנפש שנסערה מן המאבק שניהלה בינה לבינה למען הצדק של עצמה.
וכבר נשמע קול פרסות הסוסים העולים מן המיפרץ. ושני השבים נראים מותשים מעט מן הוויכוח שניהלו ביניהם, ופניו של אבּוּ לוּטפי גם זעופים בשל הזילזול הקל שגילה אבולעפיה בסחורה החדשה, ובשל האומדן הנמוך של המחיר הצפוי. אבל מתוך רגש של אצילות וגאווה, וכדי שלא להוסיף על רוגזו, אין הישמעאלי נפנה לחקור בשקית עור הנמר שהוטמנה בכליו, וגם אינו שוקל אותה כנגד זו של אבולעפיה או זו של בן־עטר, שלא לגלות שמץ חשד של קיפוח, שיאלץ אותו להסתבך בְּחשבונאות ששני היהודים יעשו בזריזות אשר הוא לעולם לא יוכל לעקוב אחריה - ולכן הוא מעדיף להיפרד מהם כבר עכשיו ולצאת לדרך, כי ממילא הוא ובן־עטר אינם נוהגים לחזור יחדיו, פן יתפתה השטן בכבודו ובעצמו להתנפל עליהם. הוא קושר את חפציו על הסוס, מחביא את שקית עור הנמר סמוך לשקית אשכיו, ולאחר שהוא טועם מסעודת־הערב הכשרה ששלחה איתם אשתו של בנבנישתי, הוא פורש הצידה, בודק היטב את כיוון הרוחות, כורע כלפי מֶכּה הקדושה הרחק במידבר, מניח את כפות ידיו על אוזניו, ופותח בתפילה עזה וברורה בשבח האל והנביא, שאותה הוא חותם בקללה נמרצת כנגד מי שפגע בו או יפגע בו. אחר הוא טופח בחוזקה לשני היהודים על שכמם, וכיוון שבניגוד לאבולעפיה הוא בוש להתחפש למישהו אחר, אפילו לשם בטחונו, הוא מסתפק בכך שהוא רועל את ראשו במאנדיל שהביאו אבות אבותיו מן המידבר, כדי שמי שאורב לו לא יכיר אותו, ומי שרודף אחריו לא יידע אחר מי הוא רודף. ועם הדימדום הראשון הוא עולה על סוסו ומדהיר אותו אל עֵבר גרנאדה במסע שיתנהל רק בחשכת הלילות.
ולמרות שבן־עטר רוחש לשותפו הישמעאלי לא רק אמון אלא גם חיבה וידידות, יש לו הקלה כשקול פרסות הסוס הולך ונמוג באדמומית היום הגווע, כי רק אז הוא מרגיש חופשי ומשוחרר להתפנות מן הסחורות, המטבעות ועלילות העולם, ולשמוע מה עבר בשנה האחרונה על שאר־בשרו האהוב, שהגורל המר הפריד אותו ממולדתו וממשפחתו. ואף שלא נבון לשני זרים, כל שכן יהודים, להרחיק בחשיכה מן האכסניה, אין השניים מתאפקים, ולאחר שכל אחד מהם היטיב להסתיר את שקית הנמרים החתומה שלו, הם נכנסים אל מעבה החורשה ופורשים אל פינה שהתחבבה עליהם עוד מפגישתם הראשונה. שם, בין קמטי סלעים, בפתח מערה שהבקיעה רעידת־אדמה קדומה, הם מבעירים מדורה לא רק בשביל להרחיק זאב מקומי או שועל סקרני, אלא גם כדי לזרות על גחליה עשבים ריחניים, שעשנם יסתלסל סביבם ויבשׂם את הצער והשימחה של השנה שחלפה. ולמרות סקרנותו הגדולה לשמוע מה נפל בחייו הפרטיים של הגולה, שנטש לפני שנים את השמש והים של צפון־אפריקה לטובת הבדידות והנחשלוּת של ארצות הנוצרים, מיטיב בן־עטר לדעת שהבכורה המאושרת תובעת ממנו להיות ראשון בדיבור, הן משום החובה לתת דין־וחשבון על בני־משפחה, נשים ואמהות, בנים ובנות, אחים ואחיות, ושאר קרובים וידידים, שדווקא בגלל בגידתם מתאווה אבולעפיה לדעת עליהם פרטי־פרטים, והן על־מנת שדרך סיפורי הדוד יוכל האחיין לרווֹת את צמאונו לעיר מולדתו, עם בתי הגיר הלבנים שלה והסימטאות הדקיקות, עם עצי הזית, הדקלים, ערוגות־הירקות, החוף הזהוב והנמל הוורוד, וגם לשוב ולבכות, ממרחק של שנים, על אשתו הצעירה והיפה, שהטביעה את עצמה בשל התינוקת המכושפת וחסרת־הדיעה שהביאה לעולם, ובהסתלקותה רבת־השערוריה רק הכפילה ושילשה את החרפה שהמיטה על בעלה, עד שנאלץ להַגלות את עצמו.
וכך, בתוך הצער המתוק של זכרונות העבר, עובר עליהם ערב קייץ נפלא בגבול של מַארקָה דה אֶספּאנְיה, החוצה בבירור בין שתי האמונות הגדולות של העולם. ואף שרועדת בהם לפעמים דאגה קלה לגורלו של השותף השלישי, הדוהר עתה אל מעמקי הלילה עם שקית הנמרים המתנדנדת ליד אשכיו, הם גם נהנים ששוב אין המוסלמי איתם, כי עתה הם רשאים לתבל את שיחתם בלשון־הקודש ולאמנהּ במלים העתיקות, ומחר, ערב תשעה־באב, כשיעלה לכאן בנבנישתי בחברת מניין היהודים ששכר במיוחד לצורך התפילה והקינה על חורבן ההיכל, יוכלו לשכוח את שקיות הזהב ואת טכסיסי המיסחר, ויטלו אפר מן המדורה ויזרו על מצחם, להצטרף לאֵימה ולאבל הנצחיים של עמם.