מקום טוב ללילה
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
מקום טוב ללילה
מכר
מאות
עותקים
מקום טוב ללילה
מכר
מאות
עותקים

מקום טוב ללילה

ספר דיגיטלי
ספר מודפס

עוד על הספר

  • הוצאה: כתר
  • תאריך הוצאה: 2002
  • קטגוריה: פרוזה מקור
  • מספר עמודים: 260 עמ' מודפסים
  • זמן קריאה משוער: 4 שעות ו 20 דק'

סביון ליברכט

סביון ליברכט (נולדה ב-13 בינואר 1948) היא סופרת ומחזאית ישראלית.

ליברכט נולדה בשם סבינה סוסנובסקי במינכן שבגרמניה, להורים ניצולי שואה. ב-1950 עלתה לישראל עם הוריה. בילדותה התגוררה בבית דגן ולאחר מכן בבת ים. לאחר השירות בצה"ל נסעה ללמוד בלונדון ושינתה שמה לסביון. היא למדה ספרות ופילוסופיה באוניברסיטת תל אביב והועסקה כעיתונאית בירחון "את". אוסף סיפוריה הראשון, "תפוחים מן המדבר" יצא לאור בשנת 1986. 
ליברכט פרסמה שני רומנים, אך היא נודעת בעיקר בזכות סיפוריה הקצרים, שאת חלקם עיבדה למחזות. סגנון כתיבתה הוא ריאליסטי, מורכב, דחוס ומלא מתח. בכתיבתה ניכרת העדפה לקול הפנימי של הדמות המרכזית, על פני ההתרחשות החיצונית. סיפוריה נוגעים בהוויה הישראלית, והיא מרבה לעסוק בקונפליקטים המאפיינים הוויה זו: הקונפליקט הדתי-חילוני, היהודי-ערבי והבין-דורי. סיפוריה מושפעים רבות מחוויותיה כבת לניצולי שואה, ורבים מסיפוריה נוגעים בשואה ובהשלכותיה על הניצולים וצאצאיהם. 
ליברכט היא זוכת פרס ויצ"ו צרפת לשנת 2009, על ספרה "מקום טוב בלילה".
מקור: ויקיפדיה
https://tinyurl.com/yvba7y9z

תקציר

מקום טוב ללילה הוא קובץ של שבעה סיפורים הבוחנים את הקשר בין התרחשות אנושית, דרמה, יצרים ומערכות יחסים לבין המקום שמשמש להם מסגרת פיזית ומחשבתית.

שישה מן הסיפורים קרויים על שם מקום מוגדר, והסיפור, המבנה שלו והסוגיה שהוא עוסק בה משקפים את אופי המקום כפי שנקבע בתודעה או בתרבות. הסיפור השביעי, סיומו המרהיב של הקובץ, המסתמן כבר בסיפורים האחרים, מתרחש בשום מקום, ולנפשות הפועלות בו ניתנה הזכות, או שמא הוטל עליהן העונש המחריד, לברוא את צלמן מחדש. מערכת הקשרים המסועפת בין מקום לסיפור, בין אדם להגדרותיו, מאפשרת לסביון ליברכט לבחון ברגישות ולעומק סוגיות מטרידות: מקומם של חריגים בחברה הרואה עצמה חברה אידיאלית, עוצמתו המשתקת של העבר ויכולתו להטיל צל על ההווה, זהות מינית, כוחו של סיפור להעניק לאדם אחיזה במציאות, הדפוס. האלים שהאסון טובע בנפשו של המקום ושל בני המקום שבו התרחש: אולם הקובץ כולו - האופן שבו ששת הסיפורים מוליכים אל הסיפור האחרון, הרגישות, דקות האבחנה והיופי שבהם הוא כתוב - מאפשר לליברכט יותר מזה. הוא מאפשר לה לשרטט בכוח בלתי רגיל את הרגעים שבהם בני אדם מגלים שהמקום שבו דימו למצוא את החסד, הנחמה ותחושת הבית הוא רק הד של מקום אחר. ספריה הקודמים והאהובים של סביון ליברכט- "תפוחים מן המדבר", "סוסים על כביש גהה", "סינית אני מדברת אליך", "צריך סוף לסיפור אהבה", "איש ואישה ואיש", "נשים מתוך קטלוג"- הקנו לה בצדק מקום של כבוד בקרב הסופרים המוערכים ביותר בארץ וזכו לכל שבח של המבקרים ברחבי העולם.

פרק ראשון

אמריקה

זאת האמת שלי ולפי שעה היא היחידה: האמת שלָך ואפילו אַת עצמך עדיין לא קיימות: אמי יושבת זקופה ליד לוח העץ שהתקין לה אבי על השולחן, מחליקה על פניו אריג משובץ שחור־לבן ואומרת בקול מתפנק: ״אומרים לי שפֶּפּיטה עכשיו במודה, אז בבקשה: הנה להם פֶּפּיטה,״ כאילו בעל־כורחה היא מצטרפת לטעם ההמונים. בחמישה שיעורים בקורס לתפירה למדה לפרוש את זרועותיה על פני הבד בתנועות מהוקצעות של תופרת מיומנת. אבי ואני עוקבים אחריה בעיניים סוגדות כאשר היא מרימה את האריג בארשת נוזפת ובוחנת בצמצום עפעפיים חוט סורר אחד, כבר מוכנה לגנות את האורג הרשלן.
״יש לנו בקורס איזה אחת מביאליסטוק,״ היא מוותרת לאורג ושבה ומותחת את הבד על פני לוח העץ. אנחנו בגבה אבל היא לא טורחת להסב את פניה, מורגלת בהערצתנו המוחלטת היא יודעת שאנחנו קשובים לה תמיד, עומדים מאחוריה כשני משרתים, ואפילו את קולה היא לא טורחת להרים למעננו: ״בחודש החמישי ובאה במיוחד בשביל לתפור שמלה להיריון כי פתאום הבגדים כבר לא עולים עליה. היא חשבה שהיא תישאר עם בטן שטוחה אותו דבר עד החודש התשיעי כי בגטו אחותה היתה בלי בטן עד הלידה. מדברת הרבה שטויות, הביאליסטוק הזאת. היא חלמה שיש לה בבטן ילדה וכשהיא קמה התחשק לה מסטיק, אז היא מאמינה שמישהו יושב למעלה ושולח לה סימנים, ויש לה כבר שם מוכן בשביל הילדה -״ פרצה בצחוק והסתובבה אלינו, כשחקנית העומדת לבחון את נאמנותו של קהלה. ״כמו השם של המסטיק הצהוב עם האישה מהפרופיל, תלמה או משהו כזה. לא תלמה - עלמה.״
וכך הופעת בתוך חיי, עלמה רוט, ארבעה חודשים לפני שנולדת, שלושים וארבעה חודשים לפני שהתמוטט הכול. אבל בינתיים כולנו, שתי משפחות עשויות משני זוגות ושתי ילדות, מקיימים את חודשי השלווה האחרונים שלנו: את חבויה עדיין במעמקי הגוף ההולך ותופח; אביך מטפל באמך כאומנת מסורה; אמי מאושרת עם גזיר הפפיטה ועוד בד בצבע כחול גרַנַט שתמצא בקרוב; אני לומדת בתוך דקות לרכוב על אופניים ואבי מתפוצץ מגאווה; בת חמש וכבר כל כך מוצלחת.
* * *
השלט שניצב לפנייך על שולחן המרצים מכריז ״עלמה רוט״ ואת גוהרת עליו, מפילה עליו צל, מאהילה על עינייך מפני הפרוז׳קטור המסנוור ובוחנת את קהלך בעיניים ערניות. בפעם האחרונה שהתראינו היית כמעט עיוורת מבכי. לרגע נדמה לי שעינייך חולפות על פני. גם אם נדמו כאילו הן מתעכבות עלי, אני לא חוששת שתזהי. צבע שערי שונה מכפי שהיה אז. אפילו שמי אחר. רק הזיכרונות נשארו כשהיו, קפואים כתצלומו האחרון של איש צעיר שנהרג.
כבר שנים אני מתעניינת באספקטים שונים של הישרדות, בעיקר אני נמשכת אל מחקרים בנושא מנגנון ההדחקה. מדי פעם אני נוסעת לספרייה של כתבי העת, מחפשת חומר. ספרן צעיר שכבר מכיר אותי מכין לי רשימות קטנות. בפעם האחרונה הבטיח להראות לי איך מוצאים את המאמרים באינטרנט. מעבר למונחים המקצועיים הנקיים, הנוחים, המגדירים את הדברים כמו כלובי ברזל חזקים התוחמים את חיות הפרא, לוכדים אותי לפעמים - תמיד ברגעים של תשישות או בחלומות - זיכרונותי הפרטיים מן התקופה ההיא, מתרוממים בתוכי כמו גאות שקטה אך פתאומית ומסוכנת וגולשים מעל למחסומי המילים המסודרות אל התוהו ובוהו שחיי נזרקו לתוכו כשאמא שלי ואבא שלך עזבו את אבא שלי ואמא שלך, ארזו את חפציהם ובִן רגע, כאילו החליטו על כך בהטלת מטבע, חילקו ביניהם את הילדות, שהן אנחנו: אני בת שבע וחצי ואת בת שנתיים. ועדיין מגששות את דרכנו בתוך עולמותינו החדשים, כבר אנחנו מתחילות לבנות לעצמנו את האמיתות הנפרדות של סיפורי חיינו.
שלוש עשרה שנים אחר כך נטיח זו בזו את האמיתות האלה. נתחיל מן הסדק הסמוי עדיין של רגע הבראשית בסיפור של הורינו, שגרר לתוכו את שתינו כמו סוס משתולל את רוכביו: רגע הפגישה של אמא שלי ואבא שלך.
לפי גרסתי הוא הגיע ערב אחד לקורס לתפירה ללוות את אשתו הביתה. הימים התקצרו והערב מיהר לרדת והוא חשש שאמך, שבטנה כבר מתחילה לגלות את נוכחותך, תמעד בחושך. אך הוא לא מאיץ באמך לאסוף את חפציה ולמען האמת שוכח מה הביא אותו למקום הזה כי - כמוכה ברק - מעל לשורת ראשים הוא רואה את אמא שלי, כבר לבושה בשמלת הפפיטה החדשה שלה המונחת עליה מדויקת כמו על אימום חייטים, גוהרת על שולחן התפירה, מסמנת בשקידה תך מכליב על בד בצבע כחול גרנט. לפי גרסתי נעלמים ממנו ברגע ההוא החדר על שתים עשרה הנשים המחזיקות סיכות תפירה בין שפתותיהן המכווצות כמוכנות לנשיקה, ועל שתי המדריכות העמלניות העוברות שחוחות משולחן לשולחן ובודקות את התכים, וגם אמך ואת בתוך בטנה נעלמות, ורק אמא שלי נשארת, והיא מתקבעת בתוך חייו עוד לפני שהרימה את ראשה וראתה אותו, שקועה עדיין בבד המרדני שלא יניח לה לממש את תכניתה להפוך אותו לשמלה והיא תיאלץ להסתפק בחצאית. אבל עכשיו, קצה לשונה בין שיניה מרוב ריכוז, היא עדיין לא יודעת שהאיש שעומד לטרוף את חייה ואת חיי בעלה ובתה בת החמש עומד ונועץ בה מבט מכושף.
לפי גרסתך אבא שלך בא לחוג לתפירה לקראת שעת הסגירה כדי ללוות את אמך הביתה. אמך מראה לו את מגזרת הנייר של חולצת ההיריון שהכינה והוא מתפעל. מעבר לשולחן אמי שולחת מבט בגבר היפה, מסתכלת בלב מתהפך מקנאה איך הוא עוטף את אשתו בצעיף, איך הם פונים לצאת אל הרחוב החשוך. כל השבוע ראשה קודח מתכניות. בשבוע שאחרי כן אמי, שעד אז התעלמה מקיומה של אמך, פתאום מאירה לה פנים. אמך, אסירת תודה על היחס החדש, מזמינה אותה ואת בעלה ואת בתם הקטנה, שהיא אני, לבקר בביתה. ושם, יושבת בישיבה מתגנדרת רגל על רגל, חושפת את השסע של חצאית הכחול־גרנט שלה לאורך הירך, אמי יוצאת למלחמה על אביך, מחזרת אחריו ללא בושה, מביכה את האחרים בפתיינותה. היא לא תרפה ממנו עד שתממש את תכניתה, תכבוש אותו ותיכנס בינו לבין אשתו. לאחר לידתך תבוא לטפל ביולדת החלושה, תבלבל בסיפורי אמריקה שלה את האב הצעיר, המותש מלילות של חוסר שינה בגלל התינוקת הבכיינית, תִראה ללא נקיפת מצפון איך אמך נאחזת באביך והוא נשמט ממנה, איך לאט לאט היא צוללת בתוך ייאושה, מאבדת את זיק החיים ומתחילה להפקיר את ילדתה. אבל בינו לבין התינוקת היא לא תצליח להיכנס ואחרי שתנטוש את בעלה ואת ילדתה שלה תיאלץ לקחת את הילדה הזרה, שהיא את, כעונש, כתמרור תמיד על חטאה.
מעבר לשתי האמיתות, האפשריות שתיהן באותה מידה, קיימת העובדה האחת: שנתיים וחצי אחרי הפגישה ההיא בקורס לתפירה אמא שלי עומדת על המדרכה שמול הבניין שלנו והמון חבילות לרגליה. אבי, חיוור מאוד, עוזר לנהג להעלות אותן על גגון הטקסי, מתעלם מידה של אמי המושטת אליו לפרידה ופונה הביתה. אני לא מפסיקה לרגע לקרוא בלבי לאלוהים, לגייס את עזרתו, וכל הזמן אני מודעת לנוכחותם של הילדים הסקרנים המתקהלים סביבנו, להמון הראשים הצצים בחלונות, לא יכולה לעצור את עצמי מלהיאחז בה, זרועותי סביב מותניה כמבקשת להלחים את עצמי אל איבריה. גם היא מחבקת אותי, דומעת כולה. אני מייבבת: ״מתי תחזרי, אמא?״ והיא אומרת: ״כמה שאפשר יותר מהר,״ ועדיין דומעת היא מנסה לקרוע את עצמה מבין זרועותי הלופתות.
ברגע ההוא בוקע מטח חד של קולות נפץ. ברור לי שאלוהים נענה לתפילתי והוא מחריב עכשיו את הרחוב כולו, את הטקסי, את החפצים הארוזים, ואני עוצמת את עיני בחוזקה, מתכוננת לחבטה. זמן ארוך מאוד אחר כך אני פוקחת את עיני ומוצאת, להפתעתי, שהכול עומד על מקומו. בתוך רגע בוקע קול הנפץ שוב, הפעם מתוך גופי, כאילו עצמותי מתרסקות ושבריהן נערמים מתחת לעורי. נראה שאמי הצליחה להינתק ממני כי ידי משוחררות והן נשלחות מעצמן לגשש על פני גופי ומוצאות אותו שלם. גם תחושת הכאב הצפוי לא מגיעה. נראה לי שזמן רב עבר אך מתברר שחלפו רק שניות אחדות כי אמי מחליקה עכשיו למושב האחורי, ראשה כמעט נוגע בגג שעליו חייה ארוזים. בעיניים מעורפלות אני עוקבת אחרי הטקסי המתרחק כחרק ענקי הנמלט על נפשו, רצה אחריו כמה צעדים, מועדת וצורחת ״א־מ־א״, קולי קול סולן צרחני על רקע מקהלת הקריאות של הילדים והאנשים בחלונות. אני קמה על רגלי, עומדת תחתי, בוהה אל המקום שבו עמד הטקסי וכמעט עיוורת חוצה את טבעת הילדים המצטופפים סביבי ורצה הביתה, שתי ברכי זבות דם. ליד שולחן המטבח העירום, שהמפה שכיסתה אותו הוסרה וקופלה ונטמנה באחת המזוודות, ישב אבי, גבו אל הפתח, שכמותיו מרעידות בבכי חרישי.
אני נעמדת מאחוריו, שולחת את ידי אל כתפו, אך בו ברגע, באמצע התנועה, ידי באוויר, אני שומעת שוב את קולות ההרס בוקעים מתוך גופי. כיוון שאינם מולידים כאב אני קשובה להם הפעם, סקרנית, מרותקת אל התרחשות לא מוכרת המתחוללת בי:
גופי מתפצח כאגוז שקליפתו נסדקת, נבקעת, ושני חצאיה נפרדים, חושפים עיסה של בשר חי. אני מביטה מבוהלת בגופי שנפרד ממני והוא זר לגמרי, יודעת שעלי להחזיר מיד את גופי הסורר לעצמי לפני שאבי יסתובב ויראה שגם ילדתו נעלמה ובמקומה עומד יצור מבוקע שתוכו חשוף אל העולם, חסר אונים כמו הצב שמצאנו פעם בחולות לאחר שילדים התעללו בו, מנותק משריונו. עיסת הבשר מתנועעת לפתע ומשהו מתרומם מתוכה, מעצב את קוויו: אני מביטה נדהמת בבת דמותי, תאומתי הזהה, העולה ונעמדת לידי, סוערת, פראית, אדומת עיניים. יש בה דריכות שאין בי, עוצמה שאין בי, אך היא כולה בשליטתי, אנחנו מביטות זו בעיניה של זו ושתינו יודעות זאת. אני אומדת אותה בהשתאות, תוהה אם היא אויבת או בעלת ברית. אבי פולט קול יבבה ואני מרימה את ידי, כמלכה מצווה, והיא נאספת לתוכי בצייתנות. ואז, מחוזקת וזקופה, אני שמה את ידי על כתפו של אבי.
כל הלילה ההוא בכיתי בחושך, משפשפת את הברכיים שאבי חבש, מבולבלת ממאורעות היום, מתקשה להאמין שאמנם קרו, מבוהלת מן התחושות הלא מוכרות המציפות אותי, כאילו אבד לי מקומי הישן ועדיין אין לי מקום חדש, נזכרת שוב ושוב איך נאבקה בי אמי ונמלטה מפני, איך הצטופפו סביבי הילדים, איך בכה אבי, איך התפצלה ממני בתוכי בת דמותי שנוכחותה קיימת מאוד מאז, עדיין לא מגלה אם היא אויבת או בעלת ברית. למרות שהייתי מודעת, כמאלף חיות טרף, לסכנת הסערה שבה, ידעתי גם שתמיד תתייצב לצדי נאמנה ומדייקת, מרמזת על מקומות שאם רק ארצה תיקח אותי אליהם ושם אוכל להירגע, לחולל קסמים, להעלים בהינף אצבע כל העולה על רוחי, להתנתק ממה שעיני רואות ולבחור לי מראות אחרים. הידיעה הזאת, אני יודעת שנים רבות אחרי כן, תהיה מקור כוחי. ובינתיים, בלילה ההוא, צנופות כעובר במיטה הדחוקה אל קיר המרפסת הסגורה, היינו שתינו עדות לרגע הולדתה של מערבולת זעירה, שתגדל ותתעצם ותקטן ותתמזער אך לרגע לא תיעלם במשך כל השנים שיבואו, מערבולת שהתחילה להתהוות בתוך בטני מעט אחרי שהשעון הכה חצות, צומחת מתוך גרעין קטן כעין הסערה, מגלה לי שמוקד הגעגועים אל אמי לא היה בלבי או בראשי אלא בעומק בטני, בקו ישר עם כפתור הטבור, במקום מדויק מאוד שפעם הצבעתי עליו לפני אבי. נראה שלפנות בוקר נרדמתי, יודעת שאני נידונה להתרגל לתנועת הקידוח הקבועה במעמקי בטני, שבתוך זמן קצר תהפוך להיות טבעית לגמרי וכל הדברים הטובים שייפלו בחיי יעמעמו את הדיה אך לא יצליחו לעקור אותה מתוך גופי כפי שלא יצליחו להרחיק אותה מזיכרונותי. ומדי פעם, בהבלחות אושר עתידיות, אתפתה לבחון את דבר קיומה, אקשיב, אדמֶה שנעלמה, ותמיד אגלה תקתוק רפה במעמקי הגוף, כמוקש עתיק, טמון בקו ישר עם הטבור, קבוע כהלמות הלב.
למחרת, שלא כרגיל, התעוררתי בעצמי משפע האור שבחלון ומיד קפצתי ממיטתי, מבוהלת, חוששת שמא אאחר לבית הספר. רצתי למטבח לחפש את אמי ומצאתי את אבי יושב ליד השולחן, כוס תה ריקה בין שתי כפותיו ופניו אפורים. שאלתי ביבבה למה אמא לא העירה אותי ונזכרתי שכך ראיתיו יושב אתמול, ורק אז הבנתי שהסתלקותה של אמי לא היתה חלום שחלמתי והשתתקתי, ערה לגמרי.
הוא הרים אלי את פניו, מתאמץ להבין על מה נסערתי, ויכולתי לראות את עיניו הכבויות מתבהרות לאטן כאורות ניצתים בבתי עיר עם החשכה היורדת, עד שמבטן התחלף והואר. דומה שרק אז הבין שחלק מחייו נשאר חי, שעדיין יש לו ילדה שעליו להעיר בבוקר, להכין לה כריך ולשלוח אותה לבית הספר, ושאי אפשר לשבת כל היום ליד השולחן ולבכות. הוא קם, מנתק את עצמו מהאיש הבוכה, ובקול כמעט חגיגי אמר: ״אנחנו נשארים היום בבית,״ כאילו החליט להעניק לשנינו פרס.
את היום ההוא העברנו בהיכרות מחודשת עם הבית, עם החפצים הישנים שנעשו פתאום אחרים, כסימן מבשר לכל מה שהיה ידוע ורגיל בעולמנו ולא יחזור להיות כזה: ארון הבגדים בעל שלוש הדלתות, שמחצית תכולתו עושה את דרכה לאמריקה ומדפים שלמים בו עירומים, מגירת הלבנים היפים ריקה ומוט הקולבים חשוף. בעומק אחד המדפים נתגלתה ממחטה נשכחת תחובה בפינה. אבי משך אותה בשתי אצבעות כאילו כוח פגיעתה של אמי מסתתר עדיין במה שהשאירה, חפן אותה בכפו בהתרגשות, נזכר כנראה בנוכחותי, היסס מה לעשות בה וקולו רעד כשהחליט לבסוף להחזיר אותה למקומה: ״זה שלה,״ ואני מיהרתי להגיד: ״נשמור לה עד שהיא תחזור.״
אחר כך, כיורשים הבודקים את רכושם החדש, עברנו במקומות שהיו תמיד בשליטתה: מִייַנו את ערימת המצעים, קיפלנו והחזרנו את הנקיים לקרקעית הארון ואת השאר השלכנו לפינת החדר לקראת כביסה, כמו שנהגה היא לעשות בימי הניקיון; שלפנו את מגירות הארון שבעבר הכילו את תחתוניה, חזיותיה, תכשיטיה, שפתוניה, קופסאות הפודרה היפות הנפתחות בנקישה, סודותיה הטמונים בין כל אלו בדמות מכתבים מקופלים או שטרי כסף מגולגלים שמצאתי יום אחד דחוקים בעומק המגירה; רוקַנו את ארונות המטבח שתכולתם לא השתנתה למעט העדרו של ספר המתכונים שעד אתמול עמד בין הקיר לבין סיר העוגות הגבוה שמרכזו מחורר; בדקנו את מגירת הסכו״ם המחולקת לשישה מדורים שכלי הכסף ההדור לפריסת עוגות ושש כפיות הכסף בעלות הידיות המעוטרות נעלמו מתוכה והותירו בה מדור אחד ריק; הצצנו בארון התרופות שבחדר האמבטיה שקרקעיתו סגולה מכתמי יוד; הצצנו גם בתא התפירה שייחדה לעצמה במרפסת המטבח ועכשיו נותרו בו רק שאריות בד וקרעי חוטים רבים. כך עברנו יחד באתריה של אמי, אני פתחתי את דלתות הארונות ואת מגירותיהם ואבי עמד והביט, מחליק את מבטו לאט מחפץ לחפץ כאילו סיפר לעצמו את קורותיהם, ואני יכולתי לראות איך הוא קורס תחת עומס הזיכרונות, מיטלטל בין סערת נפש לדכדוך.
בערך בשעה שבה הייתי רגילה לחזור מבית הספר, כאשר עמדנו מול תא התפירה שבמרפסת והוא הביט באכזבה בקרעי החוטים, אמרתי: ״היא תחזור, אבא. כמה שיותר מהר.״ וכשלא ענה, עיניו עדיין תקועות באותו מקום כאילו בחן את מה שנשאר מחייו, הוספתי: ״אולי נעשה הפסקה, נמשיך עם הסדר אחר כך.״
״אז מה נעשה?״ שאל אבוד, לא מורגל להיות בבית בשעה כזאת.
״עכשיו צריך לאכול צהריים, אבא,״ אמרתי בקול אמיץ.
והוא אמר: ״בואי נסתכל מה יש לאכול.״
אכלנו מרק ותבשיל סלק תפל שמצאנו בסירים. ולקינוח חילקנו בינינו את פרוסת העוגה האחרונה, שארית מן העוגה שהכינה שבוע לפני כן לחג הסוכות. אבי התקשה לבלוע, הרכין את ראשו מעל לצלחת והתלונן על כאב ראש. כשסיימנו לאכול הצטופפנו שנינו מול הכיור, שטפנו יחד את הכלים, ומיד אחר כך ביקש אבי לנוח ואני החלטתי ללכת לבת כיתתי להעתיק את שיעורי הבית.
בחדר המדרגות, פני אל הרחוב, נעצרתי, משותקת למראה קטע המדרכה שאתמול הכיל את אמי ואת כל חבילותיה ומזוודותיה. דקות אחדות עמדתי שם, מביטה במקום הריק, המיתמם, כאילו לא היה עֵד ל״מתי תחזרי, אמא?״ ול״כמה שאפשר יותר מהר״. ורק אז הגיעה להכרתי העובדה שאמי השאירה אחריה סימנים לא רק בבית אלא גם בחוץ. הילדים שהיו עדים לבריחתה מבין זרועותי ודאי סיפרו לחבריהם, לאמהותיהם, למוריהם וכולם מלחשים עכשיו את סיפור השפלתו של אבי.
חששתי שלבת כיתתי שאליה התכוונתי ללכת ואולי לכיתה כולה, ואולי לבית הספר כולו, כבר נודע הסיפור והם מוסרים אותו הלאה מפה לאוזן. חזרתי בצעד נסוג לתוך לוע חדר המדרגות לפני שאתגלה, חלפתי על קצות בהונותי על פני דלת דירתנו, טיפסתי אל הקומה העליונה, הריקה משכנים, ושם התיישבתי על המדרגה האחרונה ושעה ארוכה אחרי כן, מבינה שאין לי תשובות על השאלות שאולי ישאלו אותי אנשים, החלטתי לחזור הביתה.
בבית מצאתי את בת דודתו של אבי מקריית מוצקין יושבת עם אבי ליד שולחן המטבח. היא התנפלה עלי מיד, דוחקת אותי אל בטנה הרכה בחיבוקים מוחצים כאילו ניצלתי מאסון גדול. מעיניה המאדימות הבנתי שבכתה, אך מיד אחרי שהניחה לי ואני פניתי למרפסת הסגורה שהיא חדרי, שמעתי אותה מגדפת בקול ניחר את אמי ומאחלת לה בעברית ובשפות אחרות כל מיני מיתות אכזריות. נדהמתי מסערת הקול ומגסותן של המילים הרותחות שאת חלקן לא הכרתי. בת דודתו של אבי היתה אישה עבה וצחקנית שהצטיינה בהכנת מרק עוף וחיוכה הזכיר את השמן מ״אבּוֹט וקוֹסטֶלוֹ״. קשה היה לקשר את הקללות שנשאו זעם ועלבון בוער עם ניחוחו המופלא של מרק העוף ההוא ועם חום גופה. חיכיתי בסקרנות לתגובתו של אבי, אך הוא לא הִסה אותה ולא התווכח אִתה, אולי מתוך תדהמה ואולי מתוך תשישות ואולי מתוך הסכמה.
בערב, שוב שנינו לבדנו, אמר אבי שלמחרת ילך הוא לעבודה ואני אלך לבית הספר והוסיף משפט שהיה מפתיע לגביו, ואולי חזר על דברים שאמרה לו בת דודתו: ״החיים צריכים ללכת הלאה.״
״לאן, אבא?״
״לכיוון הלאה,״ הניף את ידו כאילו הוא יודע בדיוק ואל לי לדאוג.
״ומה אם ישאלו,״ הבעתי בקול את מה שכבר שעות הטריד אותי.
״מה ישאלו?״ העמיד פנים.
״מה שקרה עם אמא.״
״אף אחד לא ישאל.״
״אבל אם.״
״תגידי שאת לא יודעת.״
״הילדים ראו שבכיתי.״
״זה לא אומר שאת יודעת.״
״הם ראו את הטקסי ואת הכול.״
״אז מה זה אומר?״
״שהיא הלכה עם כל המזוודות שלה.״
״אז אם מישהו ישאל, זה מה שתגידי: שהיא הלכה.״
״ואם ישאלו עד מתי?״
״תגידי שאת לא יודעת.״
הבטתי באבי. רק יממה עברה מאז עזבה אמי ונדמה היה לי שגבו השתופף. הוא קרא את מבטי וחייך אלי פתאום, אך החיוך רק העמיק את הקמטים שבלחייו ועיניו נשארו מודאגות.
״ואתה כן יודע, אבא?״
״לא,״ אמר מיד.
״אתה לא יודע לאן היא הלכה?״
״היא נסעה רחוק.״
״ומתי היא תחזור?״
״אמרתי לך: אני לא יודע.״
״אז מי יודע?״
״אף אחד,״ אמר, מפקיר אותי לאין-אונים שלא יניח לי אף פעם. ״גם היא לא יודעת.״
מנהל הסינמטק שיושב לצדך מאחורי השולחן המכוסה מפה ירוקה קם ומכריז בקול חגיגי: ״אנחנו שמחים לארח אצלנו את הבמאית והמפיקה הגברת עלמה רוט. מקוצר הזמן לא אמנה את רשימת הפרסים שבהם זכתה, אבל אתם מוזמנים לעיין בתכנייה המיוחדת ולראות שהיא לא דילגה אפילו על מועמדות לאוסקר. במסגרת הפסטיבל האמריקני שאנחנו מקיימים השנה יוצגו שלושה סרטים של עלמה רוט שאת כולם ביימה והפיקה, והיום נתחיל עם סרט שיש לו ממש ערך היסטורי, הסרט הראשון שלה, עבודת הגמר שעשתה כסטודנטית בבית הספר לקולנוע בלוס אנג׳לס שבו היא מלמדת היום. הסרט נקרא ׳קוביות׳. ואם תרצו לשוחח עם הבמאית, אתם יכולים לפנות אליה בעברית מכיוון שהעברית שלה מצוינת.״
את הפגישה הראשונה אתך אני זוכרת היטב: שכבת בעגלת תינוקות רעועה ובכית ללא הרף. תינוקת מעוכת תווים כחולת פנים שבכייה מפלח את עור התוף, כאילו ידעת את גודל ההרס שתוליד הפגישה הזאת בין האנשים המכתרים את עגלתך ומביטים ברחמים בפנייך הכחולים. העיניים הקטנות, הנוצצות מבכי, גם אילו יכלו לראות, נעלמה מהן ממקומך בעומק עגלת התינוקות דלת הכניסה ומראה שלושתנו בפתח, אני מחזיקה זר סיפנים שעליהם ארוכים וחדים כחרבות, ואחר כך לחיצת הידיים המנומסת של אבי ושל אמך, לחיצת הידיים הנרגשת של אביך ושל אמי, ועוד אחר כך המבוכה הפתאומית כאשר הושיט לה כוס תה והיא שמטה את הכוס, כמוכת חשמל, כאשר נפגשו אצבעותיהם. אמך מיהרה לאסוף את השברים ומילות ההרגעה הנעימות שלה פוגגו את המבוכה לזמן מה. הם הציעו לי סוכרייה ושלחו אותי למרפסת להסתכל באנשים שבחוץ כאשר ישבו לשוחח. אלא שאני העסקתי את עצמי ביישור עטיפת הסוכרייה כדי לצרפה לאוסף שלי ונמשכתי להסתכל לתוך החדר, גאה באמא שלי, הזוהרת בחצאית הכחול־גרַנַט ובחולצת המשי הלבנה. אמא שלך, לעומתה, נראתה דהויה ומודאגת, גוהרת רוב הזמן על הרצפה, מנסה ללכוד בעיניה רסיסים של הכוס השבורה, מבחינה מדי פעם בשבר זכוכית ועטה עליו. משני עברי השולחן אבא שלי ואבא שלך, מבטיהם מצטלבים על אמי.
בכייך גירש אותנו מוקדם ממה שתכננו המבוגרים. בדרך חזרה הביתה הלכתי בין הורי, אוחזת בידיהם, שומעת אותם מדברים עלייך ועל הורייך מעל לראשי. אמי אמרה שאת תינוקת מכוערת. אבי אמר שכל התינוקות מכוערים. אמי אמרה שהיא לא היתה תינוקת מכוערת, ושאני דומה לה וגם אני לא הייתי תינוקת מכוערת. אבי אמר שחוץ ממני כל התינוקות מכוערים. אמי אמרה שאמך - ביאליסטוק עדיין כינתה אותה - לא יודעת לסדר את הבית ככה שיהיה נעים לגור בו. אבי אמר שלא הוגן לדרוש את זה מאישה שילדה לפני חודש. אמי שאלה את אבי מה דעתו על אביך. אבי אמר שהוא נראה איש הגון. אמי צחקה. אבי שאל למה היא צוחקת. אמי אמרה שאומרים על גבר שהוא הגון כשאין משהו יותר מעניין להגיד עליו. אבי שאל איזה משהו יותר מעניין אפשר להגיד עליו. אמי הציעה במהירות שורה של מחמאות: משכיל, חכם, נאה, מושך. אבי אמר שהוא לא משכיל, לא חכם, לא נאה ולא מושך - הוא הגון. אמי אמרה שהיא לא רוצה להתווכח ובהתרסה כלפי אבי, כאילו אני מחברת ביניהם, משכה את אצבעותיה מתוך כף ידי. אבי אמר שזה הכי טוב והגיב מיד לאצבעות, המתהדקות בתוך כפו, ועד הבית שתקנו.
האמיתות של שתינו קורסות מול תצלומי ימי ההולדת שלי: האם משנה מי מהם ראה את האחר ראשון? האם אפשר להביט בהם בעין לא משוחדת ולטעון ביושר ששני האנשים האלה, יפים ככוכבי קולנוע, נינוחים כל כך יחד, לא נועדו זה לזו? האם נוכל להיות בטוחים שהגורל בעצמו לא הועיד את פגישתם בחוג לתפירה ומן הרגע שנפגשו עיניהם, כמו בקולנוע, לא יכלו אלא ללכת בעיוורון זה לקראת זו, מצייתים לכוח חזק מהם? האם אפילו היום, לאחר שלימדו אותנו החיים כמה נדיר המפגש בין גבר ואישה הנכונים זה לזו, נוכל לגנות אותם על שהתנערו מכל מה שקדם לפגישתם הגורלית והחליטו לדבוק זה בזו? הנה בתצלומים, עדיין נשואים לאנשים אחרים, כבר הם נראים מאוחדים בשלמות.
את יום ההולדת השישי שלי חגגנו בחברת שני זוגות שכנים, אתך ועם הורייך, ואת המשפחה ייצגה בת דודתו של אבי שהגיעה מקריית מוצקין למרות כאב הראש עם בנה, בן דודי אליהו. בתצלום, שצילם כנראה אחד השכנים, שלושת השכנים האחרים ברקע, בת דודתו של אבי מחזיקה את רקותיה ופניה מיוסרים, אליהו בפה עמוס אוכל מביט בחמדה בעוגת יום ההולדת שעדיין לא נפרסה. אַת רק בת שמונה חודשים וכבר מלאה נחישות, נראית כאילו את זוממת לזנק מתוך זרועותיה של אמך. אני עומדת דרוכה לפני הנרות הדולקים. אמי לצדי, נרכנת כמוני אל הנרות, צווארה מקושת כצווארה של בלרינה בהשתחוויה, שפתיה מוכנות לעזור לי להביס את השלהבות, עיניה באביך. אבי מימין ואביך משמאל מביטים בה מוקסמים.
ביום ההולדת השביעי שלי כבר ויתרו הורי על השכנים ועל בת הדודה החולנית. התעלומה מי צילם את התמונה לא תיפתר אף פעם, אך הצלם היטיב ללכוד את הרגע שבו אבי מחזק לראשי את הזר הדוקרני העשוי גבעולי אספרגוס, את עדיין בזרועות אמך, פלג גופך העליון נוטה הצידה כאילו מאז יום ההולדת הקודם את מחפשת דרך להיחלץ מחיבוקה, אביך ואמי משוחחים, רציניים, כתפיהם נוטות זו אל זו.
על מה דיברו בקרבה כזאת ביום ההולדת השביעי שלי? האם אז התחילו לרקום את תכניתם? ואולי כבר היתה התכנית מושלמת, מתנה סודית ליום הולדתי? אולי היו כרטיסי הנסיעה לאמריקה תחובים בכיס הפנימי של חליפתו הכהה של אביך המסורגלת פסים דקים מאוד? האם חשבו גם על המפולת בחייהם של האנשים שישאירו מאחוריהם? האם שיערה אמי את עוצמת פעימת הלב שהיתה מזעזעת את חזי בכל פעם שיצאתי אל הרחוב אחרי שעזבה?
ברור שהסתלקותה היתה נושא לשיחה בשכונה. שכנות שמעולם לא פנו אלי לפני כן היו מתעכבות לדרוש בשלומי ובשלום אבי. אחרות היו מאריכות אחרי מבטים ומסתודדות. משה בעל המכולת, כשלא היה איש בחנות מלבדנו, נהג להביט ימינה ושמאלה בחשש ולשאול בלחש לשלום אמי שהיתה הלקוחה הכי יפה שלו, אמר, כנראה כדי לשמח אותי, בלא לשער שהערתו תשכיח ממני מחצית מרשימת המצרכים שהבטחתי לאבי להביא. ילדים מן השכונה ובהם ילדה שהרביתי לשחק אִתה בשאריות הבד של אמי היו מקניטים אותי, צועקים לי, תמיד מאחורי גבי, שאמי ברחה מאבי וממני. על פי זקיפות הקומה שאימצתי לי לא יכלו בוודאי לנחש כמה התכרכמו פני כשפניתי הביתה. לפעמים הייתי מדמה לראות אנשים נעצרים ומביטים אחרי. לא סיפרתי על כך לאבי. בתוך הקרבה שהתהוותה בעולמנו החדש שגבולותיו הצרים דחקו אותנו זה אל זו הסתמן בינינו גבול: דברים שידע ולא סיפר לי, דברים שחששתי לשאול, דברים שחששתי לספר. גלגלתי את האפשרויות בדמיוני בשעות הרבות ששהיתי לבדי בבית לאחר שהפסקתי לרדת לשחק עם ילדי השכונה. בשעות המשוכות של אחרי הצהריים הסתובבתי בבית הריק עד שחזר אבי מעבודתו והייתי מכינה את שיעורי, קוראת את הספרים שהחלפתי בספרייה הציבורית, עוקבת מן המרפסת אחרי הילדים המשחקים ברחוב.
כשלושה חודשים אחרי שנסעה הגיע מכתבה הראשון של אמי. אצבעותיו של אבי רעדו כשקרעו את העטיפה ושלפו דף נייר שקוף ומרשרש. אבי החזיק בו כאילו הוא עשוי חומר המכלה את העור והעביר את עיניו בשתיקה ובמהירות על פני הדף, מחפש בוודאי את השורה שבה היא מודיעה על מועד חזרתה. אחר כך, בקול מתייצב והולך, קרא את הדברים שכתבה על המקום החדש: חודשיים ארכה ההפלגה ורק עכשיו היא מסוגלת לשבת לכתוב מכתב, ההסתגלות קשה לה, השפה לא מובנת, היא התחילה ללמוד אנגלית בשיעורי ערב ובמיוחד היא מתקשה לבטא מילים שיש בהן טי-אייץ׳ או אר, היא עובדת בחנות שעות ארוכות, והיא דואגת לנו מאוד, האם אני רוכבת בזהירות על האופניים? האם אני לומדת יפה בבית הספר? האם גבהתי? החורף כבר הגיע בוודאי, האם מעיל הצמר עוד מתאים למידתי? ואת המכתב חתמה: באהבה. אבי הוסיף להביט בדף כאילו הוא קורא מתוכו שורות הכתובות בכתב סתרים, מוודא אולי שלא דילג על המשפט המבשר את מועד חזרתה. אחר כך קיפל את הדף והחזירו למעטפה ואני הבטתי בו תוהה, עוצרת על לשוני את השאלה למה דבריה נשמעים כאילו נחטפה מאתנו וגורלה שוב אינו בשליטתה.
ימים שלמים אחרי שהתקבל מכתבה היינו שנינו מבולבלים. פעם אחת לא התאפקתי ושאלתי למה היא לא חוזרת הביתה אם רע לה שם ואם היא מתגעגעת, ופניו נפלו ושוב לא שאלתי. לפעמים, שוכבת במיטתי שבמרפסת הסלון הסגורה בתריס, ברגעים שבין ערות לבין שינה, הייתי רואה אותה בדמיוני רוכנת על בדי התפירה שלה ומזמזמת מנגינות בפה סגור ולפעמים יכולתי לשמוע את קולה, אפילו את קול המזוודה הנשמטת אל הרצפה, והייתי מזנקת מן המיטה, סולחת לה מיד על שהעדיפה ילדה אחרת לזמן מה, סולחת לה בשם אבי על שהעדיפה גבר אחר, מוכנה למצוא אותה פורשת אלי זרועות, להיבלע בתוך רקמות גופה - ומוצאת את החדר ריק או את דמות הבלהות של אבי יושבת בחושך. ופעם, בשנתי, הרגשתי את מגע אצבעותיה על לחיי ורק כשעלה האור והתעוררתי ראיתי שקצה הווילון נשמט מן הלולאה והבנתי שהיה זה רק הבד שרִפרף על פני.
מיום שעזבה התחלתי להתרחק מילדי הכיתה. התרחקתי גם מדליה, חברתי הטובה, שנהגה בי עכשיו כאילו חליתי ואמה היתה מביטה בי ברחמים בכל פעם שבאתי לביתם, מפצירה בי לאכול. והתרחקתי גם מעליזה, שידידות התחילה להתרקם בינינו אחרי שפעם אחת החלפנו ניירות נוצצים מן האוספים שלנו ופעם אחרת הלכתי לביתה בשליחות המורה לבדוק למה לא באה לבית הספר כבר יומיים. אמה פתחה לי אז את הדלת כדי סדק ואמרה בדאגה שלעליזה יש חום גבוה. שאלתי אם מותר לבקר אותה והיא השיבה, כאילו הדאגה שעל פניה מכוונת אלי, שלא כדאי שאכנס לחדר שלה כי הוא מלא חיידקים, ושעוד שבוע בערך עליזה תחזור לכיתה ואז נוכל להיות חברות טובות. שבועות אחדים אחרי כן מתה אמא של עליזה פתאום מנשיכת כלב. המורה נעזרה בשרטוט ששרטטה על הלוח והסבירה לנו איך כלב חולה מעביר את מחלתו לבני אדם. בהיתי בציור הכלב שלא נראה ככלב כלל וריחמתי על עליזה שאמא שלה, לעומת אמא שלי, לא תחזור אף פעם.
עליזה חזרה לכיתה אחרי ימי האבל. המומה ועצובה הסתובבה בהפסקות לאורך הגדר עד שקיבלה אישור מיוחד מהמורה להישאר בכיתה ולא נראתה עוד בחוץ בהפסקות. ממקומי, שתי שורות אחריה, יכולתי לראות את כתפיה השמוטות ואת שערה הפרוע מכריזים: אין לי אמא. התנערתי מיד מכל ההבטחות שהבטחתי לעצמי בימי העדרה שאתיידד אִתה כאילו דבריה של אמה על החברוּת בינינו היו משאלתה האחרונה: לי יש אמא. היא רחוקה והיא חייבת לבדוק משהו, כפי שהסביר לי אבי. בלא שאמר לי איש מפורשות הבנתי: גם בעלה ובתה של ביאליסטוק נסעו למקום הרחוק ההוא.
דברים רבים הבנתי בלא שיסבירו לי, וכך גם הסברתי לאחות בית הספר שהסתגרה אתי בחדרה: היא צריכה לבדוק משהו, יש לה עבודה בחנות שהיא חייבת לסיים, ובינתיים היא לומדת אנגלית כי לחנות הזאת מגיעים אנשים שמדברים רק אנגלית. האחות אמרה בזהירות: יש באמת אנשים שלפעמים חייבים לבדוק משהו בחיים שלהם. כן, עניתי לה ברצון, אבי ואני מכירים עוד גבר שהיה צריך לבדוק משהו. גם הוא נסע ולקח אתו את הילדה הקטנה שלו. גברים שצריכים לבדוק משהו לוקחים את ילדיהם, נשים שצריכות לבדוק משאירות את ילדיהן עם האבות. עיניה של האחות התקדרו בתוך פניה המוטים כששאלה בזהירות: ״ומה, את חושבת, מה זה הדבר הזה שהיא צריכה לבדוק?״ אמרתי מיד: ״אולי בדים. הם הכירו בחוג לתפירה.״
בחודשים הבאים הלך אבי ושקע והאפיר. לפעמים, כשחזר מעבודתו בבית הדפוס, היה פותח את הדלת בתנופה, ממהר אל השולחן, שם הייתי מניחה את המכתבים ששלפתי מתיבת הדואר, נוכח שגם היום לא הגיע מכתב ודועך מיד. פעמים אחדות, אולי במצוות אחות בית הספר, היה ממלמל דבר מה על נסיעתה של אמי, אך דבריו נשארו תמיד קטועים. בערבים - ילדה עם תפקיד - התאמצתי לשעשע אותו. הייתי מושיבה אותו בכורסה שבשעת הצורך הופכת למיטה, נעמדת לפניו, מדקלמת שירים שידעתי בעל־פה ומחקה את המורה אסתר: ״שלמה גאון, כיוון שאתה לא רק שלמה החכם באדם אלא גם גאון, אולי תצליח לזכור ממי העתקת את התשובה הזאת?״, ואת חברי לכיתה: ״בחיי אלוהים, המורה, זה הכול מעצמי, מהראש שלי. ישבתי כתבתי שיעורים על יד אמא שלי, תשאלי אותה אם לא אמרתי שכואב לי היד מרוב השיעורים.״ הוא היה מביט בי בעיניים נוצצות אך פיו כמעט לא נע, כאילו התנוונו אצלו השרירים המושכים חיוך.
בשבת בבוקר היינו מנקים את הבית ואחר הצהריים הצלחתי לשכנע אותו לפעמים לצאת לטייל. אלא ששם התעצמה בדידותנו עוד יותר, בין האנשים המטיילים זוגות־זוגות או חבורות־חבורות או משפחות־משפחות. בתוך ההמון הקולני והעליז דימיתי אותנו כאי נטוש: איש וילדה עצובים כאבלים. בשבתות, כשהוצג סרט מתאים לגילי, היינו הולכים יחד לקולנוע, נכנסים לפי בקשתי כשהאולם כבר הואפל, קמים ממקומנו ברגע שהמוסיקה בישרה את סיום הסרט, נדחקים החוצה למורת רוחם של האנשים שעדיין ישבו, עוצרים ליד דלת היציאה, מחכים עד שתופיע המילה ״סוף״ ונחפזים לצאת עוד לפני שנעמדו האחרים על רגליהם. בהפסקות, כשעלה האור ואנשים מיהרו אל המזנון, הייתי יושבת בראש מורכן, מקווה שאיש לא יבחין בי, חוששת שאחד הילדים או אחד המורים יזהו את עורפי ויקראו בשמי, משפשפת את שרירי שוקי הכואבים מרוב דריכות עד שאור עצבני אותת למאחרים והחושך הטוב ירד.
הפסקתי לשאול את אבי מתי אמא תחזור, לא שאלתי גם למה היא לא כותבת. בלי שאומתו חשדותי ידעתי עכשיו בוודאות: אמי נסעה לאמריקה עם בעלה של ביאליסטוק ועם ילדתו, ואם לא ידעה מה מחכה לה במקומה החדש נראה שהיא כבר יודעת, וגם אם תכננה לחזור כפי שהבטיחה לי אולי התחרטה.
יום ההולדת השמיני שלי לא נחגג ולא צולם. אבי עדיין היה שרוי באבלו. בבית, כמו בחדרו של אדם אהוב שמת פתאום בלי שהספיק להיפרד, היו פינות שלא ננגעו והאבק שנח על פניהן כבר הפך לקוֹקָלות עבות. ישבתי במטבח, קוראת בספר התנ״ך על תלאותיהם של בני ישראל במצרים, ואבי בא מאחורי ואמר: ״מזל טוב, הדסה׳לה. זה היום־הולדת שלך היום.״
״באמת?״
״כן. היום, בדיוק היום. כל השבוע אני שובר לי את הראש, לא יודע מה לקנות לך מתנה.״
״אני יודעת מה אני רוצה,״ סגרתי את ספר התנ״ך.
״כן?״ נחישות, שמתי לב לאחרונה, עוררה בו התפעלות.
״מפה חדשה לשולחן.״
״מפה?״ נראה מאוכזב לרגע.
״מפה,״ קמתי על רגלי.
״עכשיו?״
״למה לא.״
״מה, הולכים ביחד?״ עיווה פתאום את אחד מחיוכיו הנדירים.
״בטח.״
״טוב,״ התלהב. ״אז חת־שתיים לפני שסוגרים לנו.״
ושם, בחנות הסדקית הדחוסה, ליד דלפק העץ הארוך והצר המדיף ריח פוליטורה, מהססים מול מבחר דל של מפות שאף אחת מהן לא היתה יפה כמפה שלקחה אִתה אמי ואשר פרושה עכשיו בוודאי על פני איזה שולחן באמריקה, פגשנו את אמך, עצובה ורפה כאילו היא במצב קבוע של טרם התעלפות. אבי לא הבחין בה ואני משכתי בבגדו עד שאוזנו היתה מול פי ולחשתי: ״הנה ביאליסטוק.״
מה האמת שלָך לגבי המפגש הזה בחנות הסדקית, ואיזה ערך יש לאמת הזאת שלך? את בת שנתיים וחצי, מעבר לאוקיינוס. אמי מעירה אותך בבוקר, מאכילה אותך, מסרקת ורוחצת אותך, קונה מכבסת ומגהצת את שמלותייך, מוחה את דמעותייך כשאת בוכה, מטיילת אתך בגנים האמריקניים הגדולים, בודקת אם צחצחת את שינייך לפני שהיא משכיבה אותך לישון, קמה בלילות סופה לבדוק אם את מכוסה היטב, יושבת לצד מיטתך כשאת חולה, כף ידה על מצחך כל הלילה, מאושרת כשאת מבטאת יפה את הטי-אייץ׳. אולי כאשר היא מחבקת אותך היא נזכרת בי לפעמים. שלושתכם מתרחקים ממני כדמויות נסוגות מפני רכבת נוסעת, נחטפות לתוך הרקע. דמות אביך מטושטשת לגמרי בזיכרוני. תוויה של אמי מתחילים להתערפל אבל תנועותיה, חינניות מאוד ומוגזמות בתנופתן, מבודָדות בזיכרוני מתווי פניה, מצליל קולה. אותך אני זוכרת כתינוקת, שוכבת בעגלתך וצורחת אל השמים. האם נרגעת בחיק אמי? האם את זוכרת את אמך? האם את חשה אותה ממרחק? ואם אמנם כן, האם את יודעת על הפגישה שלה עם אבי? מה את יכולה לדעת על הפגישה ההיא? אני הייתי שם בין שניהם, מול דלפק העץ החלקלק מרוב שימוש, שלושתנו ממששים בכל אצבעותינו את בדי המפות, אני בסקרנות, אבי במבוכה, אמך בידענות. אמך בחרה עבורנו מפת ניילון עשויה תבליטי שושנים ואבי ביקש מהמוכר לארוז אותה יפה כי זאת מתנת יום ההולדת שביקשתי. אמך נראתה כאילו התעוררה רגע מעלפונה ושאלה איזה יום הולדת. אבי ציין בגאווה שהיום אני בת שמונה והיא הביטה בי כאילו היא רואה אותי לראשונה. שנים אחר כך אמרה לי שזה היה הרגע שבו התחילה לאהוב אותי, כי אם ילדה מבקשת ליום ההולדת שלה מפת שולחן, סימן שהבית חשוב לה. היא מלמלה: ״בת שמונה, איזה ילדה גדולה. מזל טוב שיהיה לך, שיהיה לכם,״ ויצאה כושלת מן החנות.
בדרך חזרה, אוחזים יחד בחבל הדק הקושר את המפה הארוזה, אמרתי לאבי: ״יפה מצדה שהיא עזרה לנו.״
״נכון,״ אמר מהורהר כאילו שתלתי בו מחשבה.
״היא נראית עצובה.״
״נכון.״
״היא בטח מתגעגעת לילדה שלה,״ הבטתי הצידה.
על געגועיה של אמי אלינו לא העזתי לדבר. שבעה חודשים עברו מאז עמדה בפתח הבניין עם חפציה הארוזים, גבה אל הבית, ואני עדיין רציתי להאמין שהיא תמהר לחזור כמו שהבטיחה. מה מעכב אותה לא ידעתי. גם המכתב האחרון שקיבלנו ממנה, בתוך מעטפה עשויה נייר תכלכל כמעט שקוף, לא עזר להבין.
אבי, אולי כדי לעודד את רוחי לאחר שסיפרתי לו על שיחתי עם אחות בית הספר, הצליח - בלי להסביר מנין נודעו לו הדברים - לחזק בי את הרעיון שאמא יצאה לנסיעה דחופה והכרחית אך כל רצונה לחזור אלינו, בינתיים נזהר מלגעת בחפציה ולא ניסה להשביח את התבשילים שהכין, שהיו תפלים ורעי צורה ואני אכלתי אותם בלא תלונה.
״היא בטח מתגעגעת,״ חזר עכשיו כהד על דברי, קולו הרחום מכוון אל ביאליסטוק.
״אז למה היא הסכימה שייקחו אותה רחוק?״
״אולי לא היתה ברירה.״
על יתר הדברים שאינם מובנים הוספתי גם את המשפט הזה.
״אולי גם הילדה שלה מתגעגעת,״ העזתי.
״אולי,״ אמר לאחר זמן.
״אני בטוחה שהיא מתגעגעת,״ העזתי יותר.
״אבל יש לה את אבא שלה,״ אמר בזהירות.
״אבל אולי היא רוצה את אמא שלה.״
״אולי,״ לא התנגד. ״אבל בטח דואגים לה.״
הוא לא אמר, ואני לא רציתי להזכיר לו: אמא שלי דואגת לה.
בבית פרשתי את המפה על השולחן והמטבח הקטן כמו הואר. אבי ואני עמדנו נפעמים למראה החדר שהשתנה פתאום, ואני אמרתי בהעזה: ״אולי צריך להזמין אותה, שתראה איזה יופי המפה.״
״נכון,״ הסכים כנכנע למידת הצדק.
״כי היא בחרה אותה.״
״נכון מאוד.״
ושוב לא דיברנו עליה ועל ההזמנה, כאילו בעצם ההצעה כבר מילאנו את חובתנו כלפיה, אך דמותה השחוחה הפונה אל הרחוב לאחר שאמרה בקול מרוסק: ״בת שמונה, איזה ילדה גדולה,״ לא הרפתה ממני.
בשבועות הבאים הייתי מאיטה את צעדי בדרכי לבית הספר וממנו, מחפשת את אמך ברחובות, מכוונת את דרכי אל הרחוב של ביתך הישן, אולי אתקל בה במקרה. תריסי הבית היו מוגפים כל הימים, מגוננים על הבית השרוי בחשכה.
לילה אחד שמעתי את אבי גונח. בדמיוני היה הבית כולו יצור דואב. הקירות, הכלים, הכיסאות ואפילו הממחטה שהושארה בטעות גנחו מדי פעם. אך בלילה ההוא ידעתי שהקול ששמעתי בא מגרונו של אבי: אולי בכה ואולי נאנק בשנתו. למחרת, כאילו נשלח אות, ראיתי את אמך עומדת במאפייה שליד בית המועצה, לבושה בחלוק ירקרק של עובדי המאפייה שהיה גדול ממידותיה, חלושה וחיוורת, כאילו עוד רגע תצנח ותיעלם בתוך החלוק המעומלן. זרועותיה היו מלאות חלות והיא העבירה אותן אחת אחת בכף ידה הפנויה לתוך ארון שדלתותיו הוסרו. היה עצב עמוק כל כך בעיניה, בפניה, באצבעות ידיה, עד שדימיתי שלא חלות היא מוסרת לחלל הארון אלא תינוקות מתים. מזועזעת מן המחשבה עמדתי מולה מעבר לחלון והבטתי בה. היא היתה שקועה בעבודתה, מתנועעת כחולת ירח, הניחה את החלה האחרונה וסבה ופנתה ונבלעה בעמקי המאפייה.
כל אותו יום הרהרתי בה, שוב ושוב רואה את התנועה ההזויה שבּה העבירה את החלות. תמונת התינוקות המתים הסתלקה ועכשיו נראה לי הדבר בתנועתו של איכר הזורע את שדהו, חופן זרעים בתוך שק התלוי על גופו ומפזר אותם בקשת על פני התלמים. למחרת, באמצע שיעור התעמלות, התעוררה בי פתאום דאגה: מה יקרה אם תיפול או תתעלף בביתה מאחורי התריסים המוגפים? הרי היא בוודאי לבדה בבית ואף אחד אפילו לא יֵדע.
ולפנות ערב, בדרכי מן הספרייה, כבר מסגלת לי הֶרגלים של מי שאין לו מה להפסיד, אולי בעקבות קריאת ״האסופית״ שהחלפתי לפי המלצתה של הספרנית ב״תום סויֶר״ - התמלאתי באומץ פתאומי.
אישה פרועת שיער פתחה את הדלת, צלליתה נבלעת באפלולית הבית: אמך. היא לא זיהתה אותי וכבר עמדה לסגור בפני את הדלת, מסמנת בראשה ״לא״, חושבת אותי אולי לילדה־רוכלת, אך ברגע האחרון, מבעד לחריץ ההולך ונסגר, ראתה את פני ועצרה.
״את לא הילדה של - ״
״כן.״
היא היססה רגע ופתחה את הדלת.
״את רוצה להיכנס?״
נכנסתי. החדר היה מסודר ורהיטיו מעטים. בפינה התגבהה ערימה של ספרים. על השולחן היה מונח ספר פתוח הפוך על פניו, כאילו כרגע הפסיקה את קריאתה בו. על מקלט הרדיו המגושם עמדו תצלומים, באחד מהם אַת בין הורייך, ראשך בגובה ראשיהם.
״עלמה לא פה,״ אמרה.
״אני יודעת.״ רציתי להגיד: היא באמריקה.
״חשבתי שאולי באת לשחק אִתה.״
״לא.״ רציתי להגיד: לא סבלתי אותה.
״נו, כן, היא יותר קטנה ממך...״
״כן.״ רציתי להגיד: וחוץ מזה, היא כל הזמן בכתה.
היא הביטה בי בעיון, כאילו שמעה גם את הרהורי והפכה בתשובות. לפתע שאלה, בקול גבוה, כמכריזה: ״את אוהבת שוקו?״
״שוקו?״
״כן. שלחו לי שוקו. אני כמעט לא שותה את זה, אבל אני יכולה להכין לך.״ ולמראה היסוסי הוסיפה: ״וזה גם בריא. רוצה?״
״...טוב.״
״תחכי לי שני רגעים,״ אמרה, מעודדת.
היא יצאה ואני פניתי מהופנטת אל התצלומים: הנה האנשים החדשים הממלאים עכשיו את חייה של אמי. אביך הנאה, צחוק משועשע וזדוני מעט בזוויות פיו, כאילו הוא עד לדבר שהוא סמוי מעיני אחרים; את, הבעת פנייך לא תשתנה עוד שנים: רוטנת, חשדנית, כאילו בזה הרגע קוּפַּחת, נאחזת בצווארו של אביך. לידכם אמך, אור זורח בעיניה והיא שונה מאוד מן האישה שפתחה לי את הדלת.
אמך נכנסה מן הפרוזדור כאילו התחפשה בן רגע: שערה מסורק ופניה נעימים. היא פתחה את תריס החלון ובדרך למטבח שאלה: ״את אוהבת עם הרבה מתוק, כן?״
הלכתי אחריה אל המטבח, גם הוא מסודר ודל ועל חלונו שורה של עציצי קקטוס מאובקים, והבטתי איך היא מכינה לי שוקו. ״את רוצה לשתות פה או במרפסת?״ שאלה.
״לא חשוב,״ תמהתי מתי תשאל לסיבת בואי, אך היא היתה עסוקה בשוקו, דרוכה לקראת שולי החלב הגואים.
״את אוהבת לקרוא?״ שאלה בלא להביט בי ואני הבחנתי שמאז נכנסתי החזקתי את ספר הספרייה שלי הדוק אל חזי.
״כן.״
״זה טוב. ספרים הם חברים טובים,״ חטפה את הסיר מעל ללהבה ומזגה את החלב המבעבע לתוך הכוס.
״אז מה,״ העמידה לפני את כוס השוקו על שולחן המטבח. ״לא באת לשחק עם עלמה?״
היא ביטאה את שמך בלי כאב, כאילו הלכת ועוד רגע תחזרי, ואני תהיתי אם גם אמי מבטאת את שמי כך ואולי בכלל שכחה אותי ואת שמי, עסוקה באנגלית ובטי־אייץ׳ שלה ובחנות שלה.
״באתי להגיד לך תודה רבה על המפה.״
״נו,״ נזכרה במפה, ״זה מתאים?״
״את יכולה לבוא לראות בעצמך.״
כך, בקול סתמי, בפשטות שרק מרחק הזמן יודע להסביר את גורליותה, הזמנתי את אמך לתוך חיי וחיי אבי.
בערב חיקיתי את השרת המבריח את החתולים מן החצר האחורית: ״קישטה, קישטה, לך הביתה פה ילדים לא חתולים,״ ואחר כך, כהרגלנו, לימדתי את אבי את מה שלמדתי אותו יום בשיעור אנגלית. בשאר המחברות היה מרפרף, אבל את המילים באנגלית ביקש ללמוד, והיה מכין אתי את שיעורי הבית ומקפיד לבדוק את התיקונים של השיעור הקודם שנעשו בכיתה. בתוך כך סיפרתי, כאילו נזכרתי בזה פתאום, שהזמנתי את ביאליסטוק לבקר אותנו.
״מה עשית?״ נבהל.
״הזמנתי אותה לראות את המפה.״
״למה?״ נשמטו כתפיו.
״כי היא עזרה לנו לבחור אותה.״
״אז מה,״ גברה מצוקתו. ״בשביל זה מזמינים? אומרים יפה תודה רבה וזהו.״
״כבר הזמנתי.״
״אז תלכי ותגידי לה שאי אפשר. שאנחנו עסוקים.״
״מה, שאני אשקר?״
הוא שתק, לכוד. ״והיא אמרה שהיא תבוא?״
״בשבת.״
״בשבת? מה, לצהריים?״
״לא. לאחרי צהריים. לשעה חמש. היא אמרה שהיא תביא עוגה.״
שלושה ימים סידרנו יחד את הדירה. אבי מלא טרוניות ובכל זאת משתדל לקראת האורחת, מסייד קיר אחד במטבח ומחליף את חדק הגומי הנגוס של הברז. ובתוך כך היה שואל את שאלותיו ומזדקף ומביט בי בתימהון כמעט עם כל תשובה.
״איפה פגשת אותה, ברחוב?״
״לא. הלכתי אליה הביתה.״
״מה, היא הזמינה אותך?״ הזדחל בו חשד.
״לא.״
״אז מה?״
״הלכתי בלי הזמנה.״
״וזכרת איפה היא גרה?״
״בטח. על יד הבית ספר.״
״והיא זכרה אותך?״
״כן. היא נתנה לי שוקו.״
״באמת?״ התרכך.
״כן. ועוגה. היא עובדת במאפייה. יש לה עוגות.״
״היא עובדת?״
״כן. היא אמרה שאם היא היתה יודעת שאני אבוא היתה מביאה עוגה עם קישוטים ועם נרות של יום הולדת.״
״לא ידעתי שהיא עובדת.״
״היא אמרה לי שקשה לה שם.״
״אז ממש דיברתם שיחה שלמה.״
״עד שגמרתי את השוקו.״
שגרת ימינו כבר היתה יציבה אז: מדי בוקר היה אבי מעיר אותי, הוא עצמו כבר רחוץ ולבוש. עד ששטפתי את פני וצחצחתי את שיני והתלבשתי היה מכין לשנינו תה ופרוסות לחם מרוחות בגבינה, ומכין עבורי כריך חתוך לארבעה וטומן בשקית האוכל העשויה בד, ואחר כך היינו יושבים ואוכלים יחד בשקט, בריכוז, כשני חיילים האוכלים את ארוחתם האחרונה לפני הקרב הגדול. כשסיימנו, בשבע וחצי בדיוק, היה שוטף את הצלחות ואני הייתי מסדרת את מיטתי שבמרפסת, הגלויה לעיני מי שעומד בדלת הכניסה. בצהריים הייתי חוזרת מבית הספר, אוכלת כריך וביצה קשה, מכינה שיעורים, מביטה בילדים המשחקים בחוץ, קוראת בספר הספרייה שלי ומחכה לאבי. לפנות ערב היה מגיע ומכין לשנינו ארוחה חמה. לפעמים היה יושב וקורא בעיתון שפרש בינינו כאילו הוא מסתתר מפני, לפעמים היה מספר לי דבר מה שקרא בעיתון, קולו בוקע מאחורי הדף. לפעמים הייתי אני מספרת לו מה קרה באותו יום בבית הספר. פעמים אחדות בשבוע הייתי הולכת לספרייה הציבורית להחליף ספר, אבל לפעמים יכולתי לראות את העצב הגדול היורד עליו ומחליטה לוותר על הספר ולשעשעו בחיקויים.
בשבת אחר הצהריים, בדיוק בשעה חמש, דפקה אמך על דלת ביתנו. היא הביאה עוגת פרג גלולה ומתנה עבורי: סרט שיער מבריק מחודד קצוות בצבע ורוד. שנים אחר כך ניסיתי לשחזר את הרגע הראשון ההוא שבו פתחנו לה את הדלת יחד, אבי ואני, וממקומה יכלה לראות את לוח התפירה של אמי כאילו גם היא נוכחת אתנו. מן הסתם היה שם רגע של מבוכה אך אותו לא הצלחתי לזכור. לא זכרתי גם אם לחצנו ידיים או מה אמר לה אבי. נדמה שאמך העירה שהחדר נראה שונה, אולי התכווץ לבה בתוכה למראה המקום שפעם, לפני שעולמה התרסק, התארחה בו עם בעלה ועם בתה התינוקת.
אחר הצהריים ההוא, חתום בזיכרוני כתמונה יקרה, מואר באור רך, זהוב, כטבול בדבש, נקבע אצלי בדמות צוהר הנפתח אל העולם מתוך מרתף. אני זוכרת איך התפעלה מן המפה שבמטבח, איך קלעה את שערי עם הסרט לצמה ואבי אמר: ״סוף סוף יש לי ילדה כמו בז׳ורנלים,״ איך, כאשר סיפרה על הספר ״דון קישוט״ שקראה והתברר לה ששאלתי אותו בספרייה, ניצתו עיניה והיא יפתה פתאום, איך עצם אבי את עיניו כשאכל מעוגת הפרג, איך הפליג בסיפורים על ילדותו שרובם היו חדשים לי, איך הבחין פתאום שהשעה כבר תשע בלילה ומחר לומדים ואני עוד ערה, איך נפרדתי מהם ליד הדלת, מרחפת מאושר, כשיצא ללוות את אמך לביתה, איך התהפכתי ללא שינה, לא מודאגת כלל מן העובדה שאבי עדיין לא חזר. ולמחרת - איך היה ראשי סחרחר כל היום, איך נזפה בי המורה בפליאה על שלא הקשבתי לדבריה, איך לא הרפתה ממני המחשבה שאם אמא שלי מגדלת אותך למה שאמא שלך לא תגדל אותי? איך פתאום בהפסקה הגדולה ראיתי את אמך עומדת ליד השער, מציצה פנימה אל הילדים שכולם כנראה נראו לה דומים, ואיך ניגשתי אליה לשאול את מי היא מחפשת והתברר שחיפשה אותי, והגישה לי פרוסת עוגה עטופה בנייר חום ובתנועת יד אחת סידרה את שערי.
אבי, נבוך בוודאי מן הפגישה עם אמך, לא הזכיר אותה כלל, כאילו לא יצא ללוות אותה וחזר בחצי הלילה. בשלושת הימים הראשונים אחרי השבת ההיא שֶבָּהּ הזמנו את אמך לראות את המפה, בדרך לבית הספר ובחזרה, הייתי מעיפה מבט בדירתה, רואה את התריסים מוגפים כתמיד. אחרי היום ההוא שבו באה לתת לי פרוסת עוגה הייתי ממהרת לצאת לחצר בהפסקה, אך היא לא באה שוב. ביום רביעי, מול העיתון שמאחוריו הסתתר, נשברה סבלנותי.
״מה היה אִתה?״
״עם מי?״
״...עם הביאליסטוק.״
הוא הנמיך את העיתון וגילה את פניו. ״קוראים לה דורה.״
״אז עם דורה.״
הבטנו זה בזו מעל לעיתון, מציצים בסקרנות המתוחה בעיניים שממול. למה הסתרתי ממנו את בואה בהפסקה לא הבנתי בעצמי.
״אז מה היה אִתה?״
״מה צריך להיות אתה?״
״אני לא יודעת. אני לא הייתי אתכם. אולי היא הזמינה אותנו ושכחת.״
״למה שתזמין?״
״יש לה המון שוקו.״
״בגלל זה?״
״יש לה המון שוקו והיא כמעט לא שותה. היא אמרה שחבל שזה יתקלקל.״
״רק בגלל זה?״
״לא...״
״אז מה...״ בחן אותי בזהירות.
״אז אולי נזמין אותה לטייל בשבת...״
״לטייל?״ לא נראה שמח אך גם לא סרבני.
״אולי לקולנוע?״ התמקחתי מיד.
״אולי...״ לא התנגד. שתקתי רגע, זוממת.
״איך,״ אמרתי לבסוף, ״איך ניתן לה את ההזמנה?״
״אולי נראה אותה במקרה.״
״במקרה לא קורה שום דבר,״ אמרתי מיד.
״אז מה?״
״אז אני אכתוב לה,״ החלטתי. ״אני אשים לה בתיבת דואר.״
״בסדר.״
״מה לכתוב?״
כל אחר הצהריים ניסחתי מכתב לאמך. דף שלם מילאתי בניסיונות לחבר משפט שלא יהיה להוט מדי ולא צונן מדי, שלא ייראה כאילו אנחנו מזמינים אותה כבדרך אגב אבל גם שלא ירמז שאנחנו מורגלים בהזמנת נשים לקולנוע. הוא ישב לידי כשהעתקתי את הנוסח הסופי, עיניו נעוצות בלוח התפירה המיוחד שהכין לאמי, שתפס את מחצית השולחן.
״גם אני חשבתי על זה,״ אמרתי.
״על מה?״ נבהל.
״שאם תוריד את זה יהיה יותר מקום.״
בו ביום פירק אבי את לוח העץ ולמחרת, בדרכי לבית הספר, שלשלתי את המכתב לתיבת הדואר של אמך.
אמך הגיעה בשבת בשעה שנקבעה. עמדנו בפתח וחייכנו זו לזו בהיסוס. ידה נשלחה מעצמה ואני עמדתי ללא נוע כשסידרה את שערי. אחר כך הניחה בידי חבילה ואמרה: ״תשימי במקרר. זאת עוגה עם תפוחי עץ.״
ואחר כך יצאנו שלושתנו החוצה. בפעם הראשונה זה חודשים לא אבי ואני לבדנו. האור היה נעים ונכון ואני התנועעתי בתוכו קורנת, פוסעת ביניהם כשושבינה. כל הדרך, נזהרים כנראה מלגעת בנושא אחר, דיברו עלי. אבי, מנופח מגאווה, סיפר כמה אני נבונה, חזר על מה שאמרה המורה באסיפת ההורים. היא, קולה צלול במפתיע לגופה הרפה, סיפרה על ביקורי אצלה וכמה התפעלה מן האומץ שהפגנתי כשהחלטתי לבוא.
ממולי ראיתי פתאום את בת כיתתי עם הוריה ועם אחיה התינוק המוסע בעגלה. בלא להסס הרמתי את ימיני אל אבי ואת שמאלי אל דורה. אבי, רגיל לכף ידי, אסף אותה מיד בתוך כפו ודורה השתהתה רגע למגע החדש, התעשתה והידקה את אצבעותיה סביב כף ידי. וכך הלכנו עד הקולנוע, חוצים את העולם כמו משה רבנו ובני ישראל ההולכים בעקבותיו בין קירות המים, אבי לימיני ודורה לשמאלי, ואני ביניהם חוט חשמל חי.
ואחר כך ישבתי ביניהם בקולנוע, ברכי כפופות ואני מנמיכה את עצמי כדי שיוכלו להתלחש מעל לראשי באין מפריע. בפעם הראשונה מאז עזבה אמי ראיתי צחוק על פניו של אבי, לא החיוך העוויתי שהיה מופיע על שפתיו ונעלם מיד אלא צחוק רחב, מכווץ את עיניו, חושף את סתימות הזהב של שיניו בעומק פיו. בפעם הראשונה בחיי לא נסחפתי כולי לתוך מערבולת חייהם של גיבורי הסרט. מכוח ההרגל עקבו עיני אחרי הדמויות ואחרי הכתוביות אבל לבי היה עם התנועות הזעירות שמשני עברי. על המסך נראו שני ילדים כמעט עירומים חוצים יד ביד נהר קפוא. היא הזיזה את ראשה מימיני, מסמנת שברצונה לומר משהו, והוא נענה לה מיד משמאלי, הִטה את ראשו מעל לראשי, קשוב, והיא לחשה באוזנו הכרויה מילים שלא הצלחתי לשמוע אבל ניחשתי שהביעו חמלה על הילדים. לבי התחמם. גם לב אבי, ידעתי. ומיד חשבתי עלייך, מופקרת לחסדיה של אמי, אולי גם האישה שלימיני חושבת עלייך, תוהה אם את לבושה כראוי, ישנה כראוי, אוכלת כראוי. משום מה נתקפתי רצון דחוף להרגיע אותה בדבר איכות אימהותה של אמי, לספר לה על ניקיון בגדי, על נעלי המצוחצחות תמיד, על הקפדתה בענייני רחצה וצחצוח שיניים. ולמרות שכל אלו היו נכונים, ולמרות שלפעמים, ברגעים הכי בלתי צפויים, עדיין היתה בטני נתקפת כאב מרוב געגועים לאמי, כבר הייתי מודעת לרמייה שמעבר לבגדים שאין בהם רבב; אך עד שקמה ועזבה את הבית הייתי גאה בה, מעריצה קטנה שלה המחקה את המעריץ הגדול, אבי.
בהפסקה הזדקפתי בכיסאי ובראש נישא הבטתי על כל סביבותי, ואחר כך טיפסתי על המושב, נעמדתי על ברכי, פני אל האולם ההומה, וחיפשתי ילדים מן השכונה ובני כיתתי. יסתכלו ויראו איך מצא לו אבי אישה ויפסיקו לרחם עליו בגלל בדידותו. וגם עלי מוטב שיפסיקו לרחם. אין אחד בכיתתי שאוכל כמוני את העוגות הכי טעימות בעיר.
בחודשים הבאים התעצבו חיינו בתוך שגרה חדשה. בימות החול היה אבי רוב הזמן בעבודה ודורה עובדת בימים ומסדרת את ביתה וקוראת את ספריה בערבים. לפעמים הייתי מבקרת אותה בדרכי מן הספרייה והיא היתה מכינה לי ספל שוקו ומספרת לי מה קראה ושולחת אותי הביתה עם עציץ קקטוס קטן, צאצא של אחד משיחי הקקטוס שלה. פעם אחת אפילו התלוותה אלי לספרייה. ופעם אחת הזמינה אותי לבוא אתה לספרייה הפרטית שבה החליפה את ספריה בשפות לועזיות אצל ספרן גיבן וחיוור מאוד, דובר גרמנית. ברחוב, לא כמו לפיתת הידיים שאני מפגינה לראווה בשבתות, היו כפות ידינו מתחברות מעצמן. בשבת אחר הצהריים היתה מתייצבת אצלנו, בידיה עוגת שמרים או עוגת גבינה או עוגת שוקולד. אבי היה מכין לנו תה, אני פורשת את העוגה, ודורה מסרקת את שערי ושוזרת בו סרט. ואחרי ששתינו ואכלנו היינו יוצאים שלושתנו אל העולם, אל האנשים המטיילים בנחת בשדרה הרחבה, תמיד אני בין שניהם, כמעט תמיד הולכים לקולנוע בכרטיסים שקנה אבי מבעוד מועד. לפעמים היה צורך לתפור כפתור או לתקן בגד או לעטוף ספר ודורה עשתה זאת תוך כדי שתייה ואז היתה היציאה מתעכבת מעט. אחרי הסרט היינו הולכים לפעמים עד ביתה ונפרדים ממנה ואבי ואני היינו ממשיכים יחד הביתה. לפעמים היו שניהם מביאים אותי הביתה ואבא הלך ללוות את דורה לביתה. הייתי מתחילה לקרוא מיד בספר הספרייה שלי, מספיקה בין שלושים לארבעים עמודים עד שהיה חוזר.
הפעם האחרונה שהיעדרותה של אמי עמדה ביני לבין אבי אירעה במקרה והממה את שנינו. היינו אז במטבח באחד מערבי השגרה שלנו, הוא ניקה את המקרר ואני קראתי בקול את פרקי התנ״ך שעליהם עמדתי להיבחן למחרת. ״...ולא יכלה עוד הַצפּינוֹ וַתִקח לו תבת גֹמֶא וַתַחמְרה בַחֵמר ובַזָפֶת וַתָשֶׂם בה את הילד ותשם בסוּף על שפת היְאֹר, וַתֵתַצַב אחֹתו מֵרָחֹק לְדֵעָה מה יֵעשה לו...״ גרוני חרב פתאום ואני השתתקתי.
״בירקון אנשים משלמים על זה כסף,״ אמר אבי, ראשו במעמקי המקרר, ״משה׳לה קיבל סיבוב בסירה חינם.״
פרצתי בבכי שקט ומטלטל, בכי שאין לו מעצור מתוך גרון צחיח וכואב, פורקת את העלבון והצער והבושה והבלהה של ילדה שהפקירו אותה מרצון, לא במצוות המלך, בלי אהבה ובלי דאגה ובלי להפקיד עליה שומרים. איך יכלה להיכנס לטקסי ולא להביט לאחור ולא לראות אותי רצה אחרי המכונית הנוסעת? ומה אם היה אבי אורז את שארית החפצים ומסתלק לו גם הוא?
אבי, מבוהל ונסער כאילו שמע את מחשבותי, השאיר את המקרר פתוח ובא ואימץ אותי אל גופו ובבת אחת הקיפו אותי ריחו הדחוס של מזון סגור וריחו החריף של סבון כביסה.
״די, די,״ אמר, קרוב אלי כל כך כאילו דיבר מתוך גופי, ״הבת־מלך מצאה אותו בסוף והוא עשה חיים משוגעים בארמון. את כבר בכית יותר ממנו, אז די, די.״
לא הזכרנו את אמי באותו הערב, כאילו לא ידענו שנינו על מה פרץ ממני הבכי, ולא דיברנו עליה עוד שנים אחר כך. אם נזכר בה אחד מאתנו היה שומר את הדבר להרהוריו או לחלומותיו. פעם אחת, לאחר שסיפרתי לו על ״אוליבר טוויסט״ שלקחתי מן הספרייה, שאל אותי למה כל הספרים שאני קוראת מספרים על יתומים.
וככל שדיברנו פחות על אמי, דיברנו יותר ויותר על דורה. יש דברים בחייה שהם סתומים בעיני ואני לא מצליחה לברר אותם מתוך רמזים, ויותר מרמזים אני לא מעיזה לבקש. אבי, שאת מחשבותיו אני מנחשת לעתים קרובות, מדבר בזהירות כששמה של דורה עולה. פעם סיפר לי שהעבודה במאפייה קשה לה אבל היא חייבת לפרנס את עצמה ולשלם את החוב על הדירה ולכן היא לא יכולה לעזוב. שאלתי למה היא לא מחפשת עבודה אחרת. אבי ענה שהיא עוד קצת חולה ולכן קשה לה למצוא משהו מתאים. שאלתי איזו מחלה יש לה. אבי היסס ואמר שהיא עצובה. שאלתי אותו אם עצב הוא מחלה. אבי היסס: עצב קל עלול לגדול ואז לפעמים הוא נחשב מחלה, ומעסיקים לא אוהבים לתת עבודה לאנשים עצובים. אנשים עצובים מבריחים לקוחות. הערתי שגם הוא עצוב ובכל זאת הוא עובד במקום מתאים. אבי חייך ואמר שהוא לא עצוב כי אני הילדה שלו, והתחבקנו כדי לאשר את דבריו.
לפני שנרדמתי בלילה ההוא חשבתי שאני גם קצת של דורה, וכשחשבתי עליה יכולתי לשחזר את תחושת הנועם שזרמה בכל גופי מידה האוחזת בי.
בתקופה ההיא, בתוך הרגיעה החדשה המשתכנת בחיי ובחיי אבי, התחיל לרדוף אותי פחד: שאמי תחזור פתאום ותשליך את דורה מתוך חיינו. יום אחד - היתה מחשבת בלהה משסעת את שלוותי - יום אחד אחזור מבית הספר ואראה טקסי חונה ברחוב מול ביתנו, גגונו עמוס מזוודות ואמי יושבת במושב האחורי בין המון תיקים צבעוניים; או שאפתח את דלת הבית והנה הוא מלא מזוודות וחבילות והיא יושבת ליד השולחן, אולי החזיר אבי את לוח התפירה לשולחן והיא כבר עסוקה בתפירה או בתחביב חדש שלמדה באמריקה, ובבת אחת ייעלמו מחיינו השעות השקטות עם דורה ויחזרו התזזית ותרועת החיים הסוחפת והחדווה הקולנית, ואבא שלי יישאב לתוך הערצתו הישנה וילך ויקטן ויחזור להיות סנשו פנשה שלה. התכווצתי כולי כאילו לא היתה זו מחשבה חולפת בדמיוני אלא מציאות, ופעמוני האזעקה טלטלו את בת דמותי הישנה בתוכי כיפהפייה הנרדמת והיא זינקה ונעמדה לצדי, לא כועסת כלל על אזעקת השווא, מבררת את המצב, נרגעת ושבה ושוקעת בתוכי עד לשעת האמת, שאז תתייצב ותפיח בי כוח ושתינו ניקח את מזוודותיה וחבילותיה של אמי, נשליך אותן לתוך טקסי, נגרור את אמי במורד המדרגות ולרוחב המדרכה לעיני השכנים שיצוצו בחלונות, נדחס אותה בין חפציה מרוטה ופרועה ובוכייה ונסגור את הדלת בטריקה. ועוד לפני שיצא הטקסי לדרכו נפנה ונחזור אל אבא ואל דורה.
אמי, כאילו הרגישה מעבר לאוקיינוס שאבי ואני מתחילים להירפא ממנה, התמידה פתאום לשלוח מכתבים בכתב יד מרושל. מדי פעם היתה מגיעה אלינו מאמריקה חבילה ארוזה היטב ובתוכה מצרכים שהייתי רגילה לראות במטבחה של דורה: שוקו בקופסה מרובעת, מלבני סוכר קטנים, אבקת חלב. לפעמים היתה מצרפת בגדים עבורי שמעטים היו לפי מידתי ודורה היתה מתקנת אותם, פורמת וגוזרת ומרחיבה. את המכתבים היה אבי קורא בעיון, לפעמים היה שומר להראות לדורה, ואז היה מצביע על שורה מסוימת והם היו דנים בה, יושבים ליד השולחן כשני תלמידים המתאמצים לפענח משפט מסובך. כששאלתי מה כתוב במכתב ניסה אבי להתחמק ודורה אמרה: ״תגיד לילדה את האמת. היא כבר יכולה להבין.״ ואבי אמר: ״צריך ניירות של איזה רבי מאמריקה בשביל להיפרד לתמיד.״
״אבל היא כבר נפרדה,״ במו עיני ראיתי את הטקסי, במו רגלי רצתי אחריו.
״הרבי מאמריקה עושה בעיות,״ הגה את ״אמריקה״ בייאוש, בטינה, אמריקה מקור אומללותו.
זמן קצר לפני יום הולדתי העשירי ביקשתי מתנה: שדורה תהיה אמא שלי. דורה צחקה במבוכה מתרוננת: ״תראי תראי איך גדלת. לפני שנתיים היה מספיק לך מפה, עכשיו נהיו לך בקשות גדולות.״ ואבי אמר: ״מה שהילדה שלי מבקשת, הילדה שלי מקבלת.״
מה שסחרר אותי מרוב אושר בגיל עשר דכדך אותי בגיל ארבע עשרה. אבי היה יקר לי כתמיד ודורה היתה קרובה כמקודם אבל העין המתבגרת ראתה יותר ויותר איך החיבור בין שניהם רק הֶעֱצים את עליבותם, את נדכאותם. בתחושת אשם תמידית הייתי מביטה בהם כאשר ישבו יחד ליד השולחן, כאשר הלכו ברחוב צעד אחד לפָנַי, והייתי רואה את מה שלא ראיתי עד שהתאהבתי בעצמי: שתי שאריות זנוחות של אהבה אחרת, שנצמדו זו לזו לא בכוח התשוקה או האהבה או הבחירה אלא מתוך חולשת האין־אונים, הרציצות. ושותפותם, גיליתי בהפתעה, לא ביטלה זה את צערו של זה אלא החריפה אותו. ומול המראה הזה - שפעם אחת גרם לי לפרוץ בבכי - עלתה דמותה של אמי: זקופה ומלכותית, נוצצת ומרהיבה. פניה נדדו מן התצלומים הישנים והתמזגו עם פניהן של כוכבות קולנוע, והיא כבשה את דמיוני ביופייה ובסיפור האהבה הסוער שלה שכמוהו יש רק בספרים ובקולנוע, שמנצחים את המציאות ואת המרחקים. לא הזכרתי לעצמי שאבי ואני ודורה שילמנו את מחירו של סיפור האהבה המופלא שלה, זה שהביא אותה אל מחוז האושר הגדול, אמריקה.
בצהרי יום שישי אחד, בשעת היציאה מהבסיס הצבאי, קרא לי הש״ג מרחוק: ״שלום עלייך, סג״מית דסי, איפה היית ומה עשית? יש פה אחת קוראים לה עלמה, רצתה להיכנס לבסיס בלי אישור, העלמה הזאת, לא שמעה על צה״ל, לא שמעה על ביטחון שדה, לא שמעה על סודיות צבאית, נפלה לנו מהירח - ״ בת דמותי התרוממה בתוכי כבלהטוט. שנים היתה רדומה במקומה, שקטה כאבן, ועכשיו, מזהה את הסכנה עוד לפני שזיהיתי אותה אני, נענית לקריאה סמויה, שמעה את הש״ג יחד אתי: ״רואה אותה עם החולצה פרפרים? מחכה לך מהבוקר, מסכנה. אמרתי לה: עלמתי עלמה, פה צבא, פה לא בית קפה בתל אביב. התיישבה קודם על הספסל, אולי כבר התייבשה לגמרי. נתתי לה מצופה, אכלה מצופה לארוחת צהריים.״ וצעק לעבר שלד הברזל של תחנת האוטובוס: ״עלמה, איפה נעלמת לנו עכשיו - הנה הסג״מית דסי.״
קמת מספסל התחנה וניגשת אלי, נערה גבוהה וזרה, נמרצת וקשת סבר, בחישוב מהיר בת חמש עשרה. מכל התחזיות על פגישה אתך, לא שיערתי את הרגע הזה שבו התקרבת ואמרת בעברית מפתיעה, בנימה דורשנית: ״אני צריכה לדבר אתך.״
״את...״ הצליחה העברית שלך לבלבל אותי.
״הבת של דורה.״
לבי עצר. בעיני אני הבת של דורה. כבר עשר שנים יש סדר טוב בחיי אבי ובחיי ולא אניח לאיש לפרוע אותו. האם באת לדרוש את אמך? אמי גידלה אותך מגיל שנתיים, האם לא היא אמך? האם בעיני עצמך את הבת של דורה?
״צריכה עזרה, סג״מית דסי? שהחברים יבואו עם הטנקים? רק תיתני רמז קטן, בחצי רגע כל חטיבה שבע פֶּה אחד אחרייך, שמאל ימין שמאל.״
ישבנו בצל האקליפטוס, בין הכניסה למחנה לבין הכביש הראשי, ודיברנו במתח ובעוינות, בוחנות זו את זו ביריבות בזירה שרק אחת מאתנו תצא ממנה בחיים: את תובענית וחסרת מנוחה, מוליכה בבטחה את השיחה שתכננת זמן רב מראש וידך בה על העליונה; אני מבקשת להסתלק ממך, חרדה שמא תשאלי על דורה, מודעת לבת דמותי הקשובה בתוכי, חבויה היטב, דרוכה כנחש המכין את ארסו. מדי פעם היה הש״ג מפריח אלינו קריאה מבודחת שלא העלתה אצלנו חיוך. אמרת שכבר חצי שנה את חיה בקיבוץ, אצל בן דודו של אביך. לא שאלתי למה עזבת את ביתך באמריקה. לא שאלתי לשלום אמי ואת לא התנדבת לספר. בשלומה של דורה לא התעניינת, לרווחתי. גם בי לא התעניינת. רצית לשמוע ממני דבר אחד: איך הכירו אביך ואמי. כאילו היית נחושה להבין את הסיפור מראשיתו. סיפרתי לך שאבא שלך חיזר אחרי אמי מרגע שפגש אותה בקורס לתפירה, ואת מחית בלהט שלא היה מובן לי. טענת שאמא שלי טמנה לאביך מלכודת, פיתתה אותו לנסוע לאמריקה. לא ידעת לענות לי מי סיפר לך על כך. גם אני מחיתי. הגנתי על גרסתי בלהט שלא היה מובן לי, לא ידעתי לענות על שאלתך מי סיפר לי על כך.
״עזבי את הסג״מית, עלמה. יום שישי היום. רחמנות,״ קרא הש״ג משער הבסיס.
שאלת אם יש לי חבר. בת דמותי נעה בקרבי. אמרת שאם יש לי חבר כדאי שאשמור עליו כדי שלא יחטפו לי אותו. הבטתי בך בעיון, מנסה לפענח את מחשבותייך. אצלנו במשפחה חוטפים גברים, חוטפים תינוקות, אמרת כמעט בשנאה בשפתיים חשוקות במרירות, מסמנות חריצים של זִקנה מעל לשפתך העליונה.
״תלכו לבית קפה בנות יקרות שלי, מה התיישבתם כמו גמלים על יד העץ? מה נפלה עליכם הרצינות הזאת? מה קרה? עמוס, עמוס, תסתכל על אלו. לא נראה לך שמתכננות מלחמה? מה זה פה הרצינות הזאת ביום שישי בצהריים? תלכו הביתה לחפוף ראש, לעשות תלתלים, שיבוא החבר שיהיה מה להסתכל.״
נפרדנו בפתאומיות ובכעס. את קמת בתנועה חדה, ניערת את חולצתך, מזעזעת את הפרפרים על פני הבד, וללא מילת פרידה פנית אל התחנה. האוטובוס שלי, העובר מדי שעה, עמד להגיע, אבל כדי שלא איאלץ לעלות אתך לאוטובוס אחד חזרתי לבסיס בצעד נחוש, חשה בתוכי את האי־שקט של בת דמותי הסוערת שלא מצא לו פורקן. ליד שער הבסיס הסתובבתי והבטתי בך, מנסה לגלות מרחוק תשובה שאת השאלה עליה לא ידעתי. עמדת בגבך אלי, מתנכרת, ואני ידעתי שלא אספר לדורה על הפגישה הזאת.
״זה את, סג״מית דסי? שלא נדע. את יודעת למי את פתאום דומה? למנשקֶה לפני שהשתגע לנו והתחיל לירות לכל הכיוונים. הפחדת אותי, שככה יהיה לי טוב. אז מה זה היה הפרצופים האלו? היא לפה, את לשם. לא הסכמתם על המלחמה? תעשו שלום. חשבתם על לעשות שלום? גם כן אופציה, בחיי אלוהים. אם בכל זאת הולכים על מלחמה, ואם את לוקחת אותה שבויה, אני מוכן בהתנדבות להיות הש״ג של המחנה שבויים. סגרנו עסק, סג״מית דסי?״
ושבע שנים אחר כך פרצת שוב. לא יכולת לדעת שבחרת לך את הרגע הכי פחות נכון כי חיי היו עמוסים מכדי להכיל אותך: הייתי אז סטודנטית לפסיכולוגיה באמצע תקופת הבחינות, בערבים עבדתי במרכז אבחון לילדים לקויי למידה, כבר כמעט שנה הייתי נשואה לדרור והמריבות בינינו תכפו והלכו. בימים ההם התעורר בי הפיתוי לקחת את חפצי ולהסתלק, אך הייתי נאמנה להבטחתי לאבי לשמור על הנישואין האלה לפחות שנה אחת, כי השנה הראשונה מועדת למריבות ואם רק נצלח אותה נעלה על ״הדרך הנכונה״. ובתוך כל אלו התברר לי שאני הרה ובעוד אני מחזיקה את שפופרת הטלפון לאחר השיחה עם הגינקולוג החלטתי שאם המצב עם דרור לא ישתפר אפסיק את ההיריון. ובמשך השבועות שאחרי כן התאמצתי להישמר מפני רגשות האימהות הגואים מדי פעם, נמנעת מלהתקשר ליצור הזעיר המתווה את עצמו בתוכי ובינתיים מצהיר על עצמו בעיקר בבחילות בוקר.
שלושה ימים לפני פורים הייתי בדרכי הביתה, חושבת בחמדה על יום החופשה שבילדותי התקשיתי להירדם בלילה שקדם לו והייתי מתעוררת מדי שעה וממששת את בגדי הרקדנית או הליצנית שאמי ואחר כך דורה היו תופרות לי. עכשיו לא רציתי אלא לשקוע בתוך החשכה ולישון שתי יממות רצופות. בסמטה הצרה המובילה אל הבית נזכרתי בכלב הענק שהגיח מולי לפני שבועות מספר וכמעט הפריח את נשמתי מרוב בהלה, והבטחתי לעצמי שאפסיק לחזור בשעות החשכה.
כמעט על סף הבית נפלה עלי תשישות כשנזכרתי פתאום איך בבוקר יצא דרור מן הבית בטריקת דלת לאחר מריבה שהתלקחה מפני שסירבתי ללכת למסיבה משפחתית שעורכת דודתו. בחודש האחרון, מאז נודע דבר ההיריון, הרבה ליזום התפייסות מהירה אחרי כל מריבה, הכין כריכונים עם פרוסות נקניק שעליהן כתב בחרדל מילות התנצלות: ״מבעלך האהבל״, צהוב על גבי חום־אדמדם, או צייר על מגש אותיות עשויות מסוכריות זעירות: ״דסי, שובי הביתה״. על סף הדלת החלטתי: אם ינסה להתפייס אסלח לו ואבוא אתו לדודתו; אם יתנכר כשאכנס וימשיך לקרוא ולא ירים את עיניו, כמו בפעמים רבות אחרות, לא אדבר אתו עד מחר.
דרור פתח לי את הדלת במבט מבולבל, כמעט זר. בתוך החדר ישבת ברגליים משוכלות, שולי חצאיתך נסוגו וחשפו את פנים ירכך הצחור. היית שונה מאוד מן הנערה הזועמת שהיית בגיל חמש עשרה. גם לא דמית אף לאחת משתיהן: היית חסונה ובוטחת מאמא שלך, בהירה ומלאה מאמא שלי, אך משהו בתנועותייך, בישיבתך, בדרך שטִלטלת את ראשך, כאילו ניסית לחקות את אמי כשעדיין היתה אמי, שאותה לא הכרת בכלל והיא קמה לתחייה אתך, בבואת רפאים שכבר ניטשטשה אצלי וצללה ועכשיו נרכנה כמוך אל אלבום התמונות הפרוש על השולחן לפנייך, מביטה בחקרנות בתצלומי החתונה של דרור ושלי שביקשת לראות או שדרור התנדב להראות לך.
בת דמותי הנאמנה מתייצבת מאחורי מיד: רשת ביטחון של לוליינית הקרקס שנכנסת עכשיו אל לב הזירה.
דרור אמר לי, קולו מסמן סימן שאלה שנזיפה בזנבו: ״אחותך מאמריקה כאן,״ כאיש מוסד המגלה שהוא נשוי למרגלת.
״היא לא אחותי,״ אני קולטת את שתי כוסות היין והמאפרה הגדושה שעל השולחן וגם את התנועה החטופה של הפרדת הרגליים המשוכלות ואת נעמדת, ממתינה, מציגה את ההבעה החמוצה שאני מכירה מתצלומי הילדות שלך.
המערבולת העתיקה שהתעוררה בבטני גרפה את העובר בסחרור. באוויר עמד משהו מילדותי הרחוקה ובת דמותי ואני שלחנו את ראשנו קדימה, מזהות בוודאות ריח סכנה. בינינו, על השולחן הנמוך, היו כולם מחייכים: אני בשמלת כלה, אבי ואמך בבגדים חגיגיים עומדים משני צדי, אמך בתנועה המוכרת מיישרת את ההינומה. וכאן אמך עומדת לידי מתחת לחופה, מקנחת את עיניה הדומעות מהתרגשות. מה מחוללות בך התמונות האלו, אני תוהה ולא מבקשת באמת לדעת. אני תשושה מלימודים, מאבחונים, מעימותים עם ילדים לקויי למידה, ממתח המריבות עם דרור, מן הכובד החדש בבטני, ועכשיו פתאום מן החרדה שמעוררת בי עמידתך המתריסה. רק נוכחותה של בת דמותי שעומדת מוכנה להוראתי מרגיעה אותי. אם רק אבקש, בִּן רגע תשלח את ידה לרצוח למעני או תישא אותי רחוק מכאן.
״שלום,״ הושטת לי את ידך מעבר לשולחן, כאילו שבע שנים תכננת לתקן את הפגישה ההיא ליד שער הבסיס הצבאי.
״מה את רוצה?״ התעלמתי מן היד, שבה ומלבה בתוכי את הכעס על הפגישה ההיא, חוקרת את עמידתך שהוסיפה חרדה חדשה על הכעס הישן. ובתוך כך קלטתי את מבטו הנדהם של דרור.
״באתי לבקר...״
״בשביל לבקר צריך הזמנה,״ בת דמותי מדברת מגרוני בגסות המפתיעה את דרור ולמען האמת גם את עצמי. עינייך, כצפוי, עפעפו במהירות. לא כך תיארת לך את הפגישה המחודשת אתי. חשבת שתקראי לי אחות ואני אשכח את הפגישה הראשונה ואתעלם מאיתותי הסכנה שהדלקת ואפול על צווארך. אבל הדי הפגישה ההיא בצל האקליפטוס עדיין לא שככו אצלי. וגם אמי עומדת בין שתינו, מגבירה את האי־שקט.
״רציתי לראות אותך... לדבר...״
״היית צריכה לכתוב קודם או להתקשר.״
״היא התקשרה בצהריים,״ נחלץ דרור להגן עליה.
״אני לא הייתי כאן בצהריים,״ הגבהתי את קולי, יוצאת עכשיו למלחמה נגד שניהם.
״אני הזמנתי אותה,״ התנצח.
״היא לא אורחת שלך,״ החזרתי, ״זה לא עניינך להזמין.״
״היא מחכה לך כבר כמה שעות.״
״היא היתה צריכה לשאול אותי אם אני רוצה שתחכה.״
״אני הזמנתי - ״
״שמעתי,״ קולי מרקיע. ״אבל אני לא הזמנתי. אני לא רוצה שתחכה.״
״היא באה מחיפה. הזמנתי אותה להישאר לישון כאן.״
קולה של בת דמותי עבה כקולו של השטן בגרונה של הילדה ב״מגרש השדים״: ״היא לא תישאר לישון כאן.״
״היא לא יכולה לחזור עכשיו. האוטובוס האחרון יצא.״
״שתחכה בתחנה. עוד כמה שעות יוצא האוטובוס הראשון.״
דרור הביט בי במבט מצמית, פולשני, מנסה לפענח את המתחולל בתוכי.
״אני אסיע אותה לחיפה,״ הוא פונה לקחת את תיקו.
״אתה לא מסיע אותה לשום מקום.״
״אז מה את מציעה?״
״שהיא תלך מכאן.״
״אני מסיע אותה,״ אמר במרץ, אוחז את תיקו.
״אם אתה מסיע אותה, אל תחזור לכאן,״ הרמתי יד אל בטני.
הוא עקב אחרי היד ולאט הניח את התיק.
״אז אני אקח אותה לתחנת המוניות.״
״אתה לא תיקח אותה לשום מקום.״
דרור הביט בי כאילו השתניתי לעיניו, סוקר את הדמות הזרה שמולו, ואני הבנתי מיד: בת דמותי כבר עולה בתוכי ללא התרעה, ערמומית וחשאית היא עושה את דרכה בלי להזהירני כפי שנהגה לפנים.
הרמת את תרמילך הצבעוני. מקצה העין ראיתי איך כיוונת את עצמך אל דלת היציאה וגיששת את דרכך, כמעט עיוורת מדמעות. יצאת ולא אמרת מילה, משאירה את דרור ואותי חורכים זה את זה במבטינו.
״אם יקרה לה משהו - ״
״לא יקרה לה,״ האוויר נמלט מתוכי.
״אם יאנסו אותה, זה יהיה על מצפונך.״
״לא יאנסו אותה,״ שלחתי יד אל בת דמותי.
מבטו התחלף בבת אחת כאילו התגלה לו משהו חדש והוא ניגש אלי פתאום וחיבק אותי חזק ואני פרצתי בבכי נורא.
לא יכולתי לספר לו את מה שהתאמצתי להעלים גם מעצמי: את חזיונות הביעותים שלי על שיום אחד תצוץ במקום עבודתי, או תתקשר אלי לביתי, או תחכה לי בכורסה שבחדר האורחים כשאחזור הביתה, תבנית מושלמת של אמא שלי, ובתוך ימים תגזול ממני את האנשים האהובים עלי, גם את אבי ואת אִמה, ואם יהיו לי ילדים אולי תפתה את ילדי ללכת אִתה. אבל הוא הבין בעצמו ולפני שנרדמנו חבוקים צחק לתוך שערי, מוחמא: ״חשבת שהיא תפתה אותי? הגֶנים הג׳ינג׳ים המצוינים שלי נמצאים כאן בבטן, אני לא אוותר עליהם בקלות כזאת.״ אין לךָ מושג באיזו קלות אמא שלי ויתרה על הגנים המצוינים שלה, רציתי להגיד, ונזכרתי פתאום איך, בגלגול קודם, הסברתי לאחות בית הספר שאבות לא מוותרים על הילדים שלהם וכבר מתוך נמנום הנחתי את ידי על זרועו העוטפת את בטני ואמרתי לעצמי: אולי צדקתי. ילדים רואים דברים שנעלמים מן המבוגרים. ״אז מה היא שלך?״ שאל אל תוך החושך.
״אמא שלי גידלה אותה ואמא שלה גידלה אותי,״ אמרתי, שומעת את המשפט ומתקשה להאמין בו בעצמי.
״החלפות,״ צחק דרור.
״כן, בערך.״
״למה לא סיפרת לי?״
״פחדתי שתברח.״
״יש לנו עוד איזה שלד בארון?״
״זה מספיק.״
חששתי שתשובי ותופיעי למחרת, אך את אפילו לא טלפנת. בימים שאחר כך הייתי בולשת למצוא את עקבותייך בביתי כמו אישה חשדנית שראיתי פעם בסרט, מקפידה לזכור איך העמדתי את כריות הספה לבחון אם ננגעו, מסמנת בקו דק של עיפרון את שולי היינות, ממהרת להרים את אפרכסת הטלפון כשצלצל. ברחוב הייתי הופכת את פני מדי פעם לוודא שאינך בעקבותי. אך את נעלמת לתשע עשרה שנים שבהן מתו אמהותינו בשנה אחת. אֶת דורה ליוויתי כל שנת המכאובים האחרונה לחייה והבאתי לקבורה ושתלתי קקטוסים על קברה השכן לקברו של אבי. על מותה של אמי נודע לי מהודעה שהשארת באנגלית רשמית בתא הקולי של הטלפון שלי.
אני בוחנת אותך עכשיו מן השורה השלוש עשרה, מן המרחק שבו הפרטים מיטשטשים אבל הסך הכול מציג את עצמו בבהירות. בעוד חודשיים ימלאו לך ארבעים ואחת. מה אפשר ללמוד על אודותייך מן החליפה האפורה המחויטת שאת לובשת, מן המטפחת הכרוכה סביב צווארך בעניבת חבל תלייה, מן השיער המסודר כקסדת אופנוענים, גזוז בקווים ישרים ואכזריים, ערוך בצייתנות סביב פנייך? תנועות ידייך זהירות, מרוסנות. אֶת המרפקים אַת מחזיקה בשליטה, צמודים למותניים. מה אפשר ללמוד מצורתך על האופן שבו התנהלו חייך בתוך ההמולה שהתחוללה תמיד סביב אמי? האם היא פינתה לך בנדיבות מִרווח בינה לבין אביך? האם היה עלייך להילחם בה על פיסת המקום ההיא? האם נחבלת במלחמה על מקומך ביניהם? האם את נזכרת לפעמים בפגישה התמוהה ההיא שלנו ליד שער הבסיס הצבאי שבה התעקשנו כל אחת על גרסתה? האומנם לשם כך חיפשת אותי אז? האם הצלחת לפענח את תגובתי ביום שבו סילקתי אותך מהבית שלי ושל דרור? האם - המערבולת בבטני, שנרגעה בשנים האחרונות, מתעוררת לאט כהר געש רדום - האם את חושבת עלי לעתים הולכות וקרבות כפי שאני חושבת עלייך?
האולם מואפל כמו לילה היורד במהירות: אור, דמדומים וכבר עלטה מוחלטת. האנשים מסביב מתמכרים מיד לרגע הבא, שוקעים בכורסאות בציפייה. על המסך מופיעים באותיות מתרוצצות דברי תודה לקרנות, לאנשים פרטיים, לבעלי חנויות, לידידייך שסייעו בהפקת הסרט, ואחר כך שם הסרט: ״קוביות״, ומתחת, לכל רוחב המסך, ציטוט של אלברט איינשטיין: ״אלוהים לא משחק בקוביות״. בתמונה הראשונה רקיע כחול מתוח מקצה לקצה, הולך וצולל לתוך כחול־שקיעה כהה, כחול־אפור, אפור־כחול, אפור־שחור, שחור, מואר באפור־ורוד, הולך וניצת לוורוד־אפרסק, ורוד־כתום, כתום־אדום, אדום־זריחה לוהב. ואחר כך רקיע של ענני גשם הולך ומתבהר לתוך רקיע אביבי בצבע בגדי תינוקות. המצלמה חודרת פנימה ועולה במהירות, נושאת אתה את נשימתו המתקצרת של הצופה שעוד מעט ייחבט בתקרת הרקיע, אך לא. היא סוטה פתאום, צוללת ועוצרת מול רב קומות ניו יורקי. בתוך שנייה קורע קול נפץ את השקט, חגורות דינמיט ניצתות בזו אחר זו, פולטות ענני אש כדוריים ולהבי אש ארוכים, והבניין, כמו איש גבוה שהתעלף פתאום, קורס תחתיו בין שני בניינים זקופים, חדשים, מתמוטט לתוך עצמו, התקרה שוקעת, שוקעת, דוחקת תחתיה קומה אחרי קומה, ולפני שהיא מוטחת ברצפה מאיטה המצלמה את תנועותיה כאילו היא נצמדת לבניין היורד מן השמים, ואני עוצרת את נשימתי מול ההרס הנורא והמרהיב עד שהתקרה מכה בתחתית, מתרוממת מעט מן ההדף וחוזרת ונחה רגועה על האדמה ותנועת המצלמה חוזרת לקצב המוכר, מגלה מפולת אדירה של שברי לבנים, מתכת וזכוכית. הילה של אבק חוצצת בין ההרס שמתחתיה לבין השמים התמימים שמעליה ועמוד עולה ממנה אל השמים, מזכיר לי את העמוד האלוהי שהוליך את מחנה העברים בדרך ממצרים לארץ־ישראל.
עכשיו המסך נחצה ותינוק עירום מופיע בחציו השמאלי, זוחל בלהיטות אל ערימת קוביות שעל דופנותיהן תצלומים של איברי פנים. בעשרים הדקות הבאות ייהרסו עשרות בניינים על המסך הימני, שוב ושוב יתמוטטו בתוך תימרות עשן ואש בין בניינים זקופים. התינוק, עד שתרצד על המסך המילה ״סוף״, ישחק בקוביות, ינסה לצרף אותן כך שחלקי הפנים שעליהן יתחברו ויגלו את התמונה השלמה. באכזריות, בשעשוע, בחן, בכעס, בקונדסות, בסקרנות יגלגל התינוק את הקוביות, יניח אותן זו על זו ויטיח אותן זו בזו ובתוך כך יתגלו שפתיים מפריחות נשיקה, שיניים בסגר הפה, עין רצינית, עין מכווצת מצחוק, קצה תלתל, נחיריים, בדל של אוזן.
המילה ״סוף״ מופיעה על המסך ואחריה עולה האור לאט והצופים מזדקפים ומביטים לצדדים כמתעוררים מתרדמה, מנסים להיעזר בתגובות שכניהם, נראים נבוכים, כאילו הם מתחבטים אם יצירת מופת לפניהם או תעלול מתחכם. הם מוחאים כפיים מתוך נימוס, לא מתוך געש רגשות, רבים כבר קמו, נדחקים לצאת. אני מוסיפה לשבת, ממתינה לך, נסערת ומבולבלת.
ואת אמנם מגיחה מצד הבמה, גומאת בצעדים מהירים את המרחק אל השולחן שבקצה האחר. מחיאות הכפיים שכבר שככו מתחדשות למענך. את תופסת את המיקרופון בחטף ואני שומעת אותך אומרת: ״תודה רבה, תודה רבה לכם. יש לי בקשה: אם נמצאת בקהל אישה בשם הדסה או דסי ששמה מהבית הוא בֶּרגנוַוסֶר, מאוד הייתי מבקשת שתיגש אלי.״ את מהססת ומוסיפה: ״או אם מישהו מכיר אותה, אני אודה לו אם יבקש ממנה להתקשר אלי דרך מנהל הסינמטק.״

סביון ליברכט

סביון ליברכט (נולדה ב-13 בינואר 1948) היא סופרת ומחזאית ישראלית.

ליברכט נולדה בשם סבינה סוסנובסקי במינכן שבגרמניה, להורים ניצולי שואה. ב-1950 עלתה לישראל עם הוריה. בילדותה התגוררה בבית דגן ולאחר מכן בבת ים. לאחר השירות בצה"ל נסעה ללמוד בלונדון ושינתה שמה לסביון. היא למדה ספרות ופילוסופיה באוניברסיטת תל אביב והועסקה כעיתונאית בירחון "את". אוסף סיפוריה הראשון, "תפוחים מן המדבר" יצא לאור בשנת 1986. 
ליברכט פרסמה שני רומנים, אך היא נודעת בעיקר בזכות סיפוריה הקצרים, שאת חלקם עיבדה למחזות. סגנון כתיבתה הוא ריאליסטי, מורכב, דחוס ומלא מתח. בכתיבתה ניכרת העדפה לקול הפנימי של הדמות המרכזית, על פני ההתרחשות החיצונית. סיפוריה נוגעים בהוויה הישראלית, והיא מרבה לעסוק בקונפליקטים המאפיינים הוויה זו: הקונפליקט הדתי-חילוני, היהודי-ערבי והבין-דורי. סיפוריה מושפעים רבות מחוויותיה כבת לניצולי שואה, ורבים מסיפוריה נוגעים בשואה ובהשלכותיה על הניצולים וצאצאיהם. 
ליברכט היא זוכת פרס ויצ"ו צרפת לשנת 2009, על ספרה "מקום טוב בלילה".
מקור: ויקיפדיה
https://tinyurl.com/yvba7y9z

עוד על הספר

  • הוצאה: כתר
  • תאריך הוצאה: 2002
  • קטגוריה: פרוזה מקור
  • מספר עמודים: 260 עמ' מודפסים
  • זמן קריאה משוער: 4 שעות ו 20 דק'
מקום טוב ללילה סביון ליברכט

אמריקה

זאת האמת שלי ולפי שעה היא היחידה: האמת שלָך ואפילו אַת עצמך עדיין לא קיימות: אמי יושבת זקופה ליד לוח העץ שהתקין לה אבי על השולחן, מחליקה על פניו אריג משובץ שחור־לבן ואומרת בקול מתפנק: ״אומרים לי שפֶּפּיטה עכשיו במודה, אז בבקשה: הנה להם פֶּפּיטה,״ כאילו בעל־כורחה היא מצטרפת לטעם ההמונים. בחמישה שיעורים בקורס לתפירה למדה לפרוש את זרועותיה על פני הבד בתנועות מהוקצעות של תופרת מיומנת. אבי ואני עוקבים אחריה בעיניים סוגדות כאשר היא מרימה את האריג בארשת נוזפת ובוחנת בצמצום עפעפיים חוט סורר אחד, כבר מוכנה לגנות את האורג הרשלן.
״יש לנו בקורס איזה אחת מביאליסטוק,״ היא מוותרת לאורג ושבה ומותחת את הבד על פני לוח העץ. אנחנו בגבה אבל היא לא טורחת להסב את פניה, מורגלת בהערצתנו המוחלטת היא יודעת שאנחנו קשובים לה תמיד, עומדים מאחוריה כשני משרתים, ואפילו את קולה היא לא טורחת להרים למעננו: ״בחודש החמישי ובאה במיוחד בשביל לתפור שמלה להיריון כי פתאום הבגדים כבר לא עולים עליה. היא חשבה שהיא תישאר עם בטן שטוחה אותו דבר עד החודש התשיעי כי בגטו אחותה היתה בלי בטן עד הלידה. מדברת הרבה שטויות, הביאליסטוק הזאת. היא חלמה שיש לה בבטן ילדה וכשהיא קמה התחשק לה מסטיק, אז היא מאמינה שמישהו יושב למעלה ושולח לה סימנים, ויש לה כבר שם מוכן בשביל הילדה -״ פרצה בצחוק והסתובבה אלינו, כשחקנית העומדת לבחון את נאמנותו של קהלה. ״כמו השם של המסטיק הצהוב עם האישה מהפרופיל, תלמה או משהו כזה. לא תלמה - עלמה.״
וכך הופעת בתוך חיי, עלמה רוט, ארבעה חודשים לפני שנולדת, שלושים וארבעה חודשים לפני שהתמוטט הכול. אבל בינתיים כולנו, שתי משפחות עשויות משני זוגות ושתי ילדות, מקיימים את חודשי השלווה האחרונים שלנו: את חבויה עדיין במעמקי הגוף ההולך ותופח; אביך מטפל באמך כאומנת מסורה; אמי מאושרת עם גזיר הפפיטה ועוד בד בצבע כחול גרַנַט שתמצא בקרוב; אני לומדת בתוך דקות לרכוב על אופניים ואבי מתפוצץ מגאווה; בת חמש וכבר כל כך מוצלחת.
* * *
השלט שניצב לפנייך על שולחן המרצים מכריז ״עלמה רוט״ ואת גוהרת עליו, מפילה עליו צל, מאהילה על עינייך מפני הפרוז׳קטור המסנוור ובוחנת את קהלך בעיניים ערניות. בפעם האחרונה שהתראינו היית כמעט עיוורת מבכי. לרגע נדמה לי שעינייך חולפות על פני. גם אם נדמו כאילו הן מתעכבות עלי, אני לא חוששת שתזהי. צבע שערי שונה מכפי שהיה אז. אפילו שמי אחר. רק הזיכרונות נשארו כשהיו, קפואים כתצלומו האחרון של איש צעיר שנהרג.
כבר שנים אני מתעניינת באספקטים שונים של הישרדות, בעיקר אני נמשכת אל מחקרים בנושא מנגנון ההדחקה. מדי פעם אני נוסעת לספרייה של כתבי העת, מחפשת חומר. ספרן צעיר שכבר מכיר אותי מכין לי רשימות קטנות. בפעם האחרונה הבטיח להראות לי איך מוצאים את המאמרים באינטרנט. מעבר למונחים המקצועיים הנקיים, הנוחים, המגדירים את הדברים כמו כלובי ברזל חזקים התוחמים את חיות הפרא, לוכדים אותי לפעמים - תמיד ברגעים של תשישות או בחלומות - זיכרונותי הפרטיים מן התקופה ההיא, מתרוממים בתוכי כמו גאות שקטה אך פתאומית ומסוכנת וגולשים מעל למחסומי המילים המסודרות אל התוהו ובוהו שחיי נזרקו לתוכו כשאמא שלי ואבא שלך עזבו את אבא שלי ואמא שלך, ארזו את חפציהם ובִן רגע, כאילו החליטו על כך בהטלת מטבע, חילקו ביניהם את הילדות, שהן אנחנו: אני בת שבע וחצי ואת בת שנתיים. ועדיין מגששות את דרכנו בתוך עולמותינו החדשים, כבר אנחנו מתחילות לבנות לעצמנו את האמיתות הנפרדות של סיפורי חיינו.
שלוש עשרה שנים אחר כך נטיח זו בזו את האמיתות האלה. נתחיל מן הסדק הסמוי עדיין של רגע הבראשית בסיפור של הורינו, שגרר לתוכו את שתינו כמו סוס משתולל את רוכביו: רגע הפגישה של אמא שלי ואבא שלך.
לפי גרסתי הוא הגיע ערב אחד לקורס לתפירה ללוות את אשתו הביתה. הימים התקצרו והערב מיהר לרדת והוא חשש שאמך, שבטנה כבר מתחילה לגלות את נוכחותך, תמעד בחושך. אך הוא לא מאיץ באמך לאסוף את חפציה ולמען האמת שוכח מה הביא אותו למקום הזה כי - כמוכה ברק - מעל לשורת ראשים הוא רואה את אמא שלי, כבר לבושה בשמלת הפפיטה החדשה שלה המונחת עליה מדויקת כמו על אימום חייטים, גוהרת על שולחן התפירה, מסמנת בשקידה תך מכליב על בד בצבע כחול גרנט. לפי גרסתי נעלמים ממנו ברגע ההוא החדר על שתים עשרה הנשים המחזיקות סיכות תפירה בין שפתותיהן המכווצות כמוכנות לנשיקה, ועל שתי המדריכות העמלניות העוברות שחוחות משולחן לשולחן ובודקות את התכים, וגם אמך ואת בתוך בטנה נעלמות, ורק אמא שלי נשארת, והיא מתקבעת בתוך חייו עוד לפני שהרימה את ראשה וראתה אותו, שקועה עדיין בבד המרדני שלא יניח לה לממש את תכניתה להפוך אותו לשמלה והיא תיאלץ להסתפק בחצאית. אבל עכשיו, קצה לשונה בין שיניה מרוב ריכוז, היא עדיין לא יודעת שהאיש שעומד לטרוף את חייה ואת חיי בעלה ובתה בת החמש עומד ונועץ בה מבט מכושף.
לפי גרסתך אבא שלך בא לחוג לתפירה לקראת שעת הסגירה כדי ללוות את אמך הביתה. אמך מראה לו את מגזרת הנייר של חולצת ההיריון שהכינה והוא מתפעל. מעבר לשולחן אמי שולחת מבט בגבר היפה, מסתכלת בלב מתהפך מקנאה איך הוא עוטף את אשתו בצעיף, איך הם פונים לצאת אל הרחוב החשוך. כל השבוע ראשה קודח מתכניות. בשבוע שאחרי כן אמי, שעד אז התעלמה מקיומה של אמך, פתאום מאירה לה פנים. אמך, אסירת תודה על היחס החדש, מזמינה אותה ואת בעלה ואת בתם הקטנה, שהיא אני, לבקר בביתה. ושם, יושבת בישיבה מתגנדרת רגל על רגל, חושפת את השסע של חצאית הכחול־גרנט שלה לאורך הירך, אמי יוצאת למלחמה על אביך, מחזרת אחריו ללא בושה, מביכה את האחרים בפתיינותה. היא לא תרפה ממנו עד שתממש את תכניתה, תכבוש אותו ותיכנס בינו לבין אשתו. לאחר לידתך תבוא לטפל ביולדת החלושה, תבלבל בסיפורי אמריקה שלה את האב הצעיר, המותש מלילות של חוסר שינה בגלל התינוקת הבכיינית, תִראה ללא נקיפת מצפון איך אמך נאחזת באביך והוא נשמט ממנה, איך לאט לאט היא צוללת בתוך ייאושה, מאבדת את זיק החיים ומתחילה להפקיר את ילדתה. אבל בינו לבין התינוקת היא לא תצליח להיכנס ואחרי שתנטוש את בעלה ואת ילדתה שלה תיאלץ לקחת את הילדה הזרה, שהיא את, כעונש, כתמרור תמיד על חטאה.
מעבר לשתי האמיתות, האפשריות שתיהן באותה מידה, קיימת העובדה האחת: שנתיים וחצי אחרי הפגישה ההיא בקורס לתפירה אמא שלי עומדת על המדרכה שמול הבניין שלנו והמון חבילות לרגליה. אבי, חיוור מאוד, עוזר לנהג להעלות אותן על גגון הטקסי, מתעלם מידה של אמי המושטת אליו לפרידה ופונה הביתה. אני לא מפסיקה לרגע לקרוא בלבי לאלוהים, לגייס את עזרתו, וכל הזמן אני מודעת לנוכחותם של הילדים הסקרנים המתקהלים סביבנו, להמון הראשים הצצים בחלונות, לא יכולה לעצור את עצמי מלהיאחז בה, זרועותי סביב מותניה כמבקשת להלחים את עצמי אל איבריה. גם היא מחבקת אותי, דומעת כולה. אני מייבבת: ״מתי תחזרי, אמא?״ והיא אומרת: ״כמה שאפשר יותר מהר,״ ועדיין דומעת היא מנסה לקרוע את עצמה מבין זרועותי הלופתות.
ברגע ההוא בוקע מטח חד של קולות נפץ. ברור לי שאלוהים נענה לתפילתי והוא מחריב עכשיו את הרחוב כולו, את הטקסי, את החפצים הארוזים, ואני עוצמת את עיני בחוזקה, מתכוננת לחבטה. זמן ארוך מאוד אחר כך אני פוקחת את עיני ומוצאת, להפתעתי, שהכול עומד על מקומו. בתוך רגע בוקע קול הנפץ שוב, הפעם מתוך גופי, כאילו עצמותי מתרסקות ושבריהן נערמים מתחת לעורי. נראה שאמי הצליחה להינתק ממני כי ידי משוחררות והן נשלחות מעצמן לגשש על פני גופי ומוצאות אותו שלם. גם תחושת הכאב הצפוי לא מגיעה. נראה לי שזמן רב עבר אך מתברר שחלפו רק שניות אחדות כי אמי מחליקה עכשיו למושב האחורי, ראשה כמעט נוגע בגג שעליו חייה ארוזים. בעיניים מעורפלות אני עוקבת אחרי הטקסי המתרחק כחרק ענקי הנמלט על נפשו, רצה אחריו כמה צעדים, מועדת וצורחת ״א־מ־א״, קולי קול סולן צרחני על רקע מקהלת הקריאות של הילדים והאנשים בחלונות. אני קמה על רגלי, עומדת תחתי, בוהה אל המקום שבו עמד הטקסי וכמעט עיוורת חוצה את טבעת הילדים המצטופפים סביבי ורצה הביתה, שתי ברכי זבות דם. ליד שולחן המטבח העירום, שהמפה שכיסתה אותו הוסרה וקופלה ונטמנה באחת המזוודות, ישב אבי, גבו אל הפתח, שכמותיו מרעידות בבכי חרישי.
אני נעמדת מאחוריו, שולחת את ידי אל כתפו, אך בו ברגע, באמצע התנועה, ידי באוויר, אני שומעת שוב את קולות ההרס בוקעים מתוך גופי. כיוון שאינם מולידים כאב אני קשובה להם הפעם, סקרנית, מרותקת אל התרחשות לא מוכרת המתחוללת בי:
גופי מתפצח כאגוז שקליפתו נסדקת, נבקעת, ושני חצאיה נפרדים, חושפים עיסה של בשר חי. אני מביטה מבוהלת בגופי שנפרד ממני והוא זר לגמרי, יודעת שעלי להחזיר מיד את גופי הסורר לעצמי לפני שאבי יסתובב ויראה שגם ילדתו נעלמה ובמקומה עומד יצור מבוקע שתוכו חשוף אל העולם, חסר אונים כמו הצב שמצאנו פעם בחולות לאחר שילדים התעללו בו, מנותק משריונו. עיסת הבשר מתנועעת לפתע ומשהו מתרומם מתוכה, מעצב את קוויו: אני מביטה נדהמת בבת דמותי, תאומתי הזהה, העולה ונעמדת לידי, סוערת, פראית, אדומת עיניים. יש בה דריכות שאין בי, עוצמה שאין בי, אך היא כולה בשליטתי, אנחנו מביטות זו בעיניה של זו ושתינו יודעות זאת. אני אומדת אותה בהשתאות, תוהה אם היא אויבת או בעלת ברית. אבי פולט קול יבבה ואני מרימה את ידי, כמלכה מצווה, והיא נאספת לתוכי בצייתנות. ואז, מחוזקת וזקופה, אני שמה את ידי על כתפו של אבי.
כל הלילה ההוא בכיתי בחושך, משפשפת את הברכיים שאבי חבש, מבולבלת ממאורעות היום, מתקשה להאמין שאמנם קרו, מבוהלת מן התחושות הלא מוכרות המציפות אותי, כאילו אבד לי מקומי הישן ועדיין אין לי מקום חדש, נזכרת שוב ושוב איך נאבקה בי אמי ונמלטה מפני, איך הצטופפו סביבי הילדים, איך בכה אבי, איך התפצלה ממני בתוכי בת דמותי שנוכחותה קיימת מאוד מאז, עדיין לא מגלה אם היא אויבת או בעלת ברית. למרות שהייתי מודעת, כמאלף חיות טרף, לסכנת הסערה שבה, ידעתי גם שתמיד תתייצב לצדי נאמנה ומדייקת, מרמזת על מקומות שאם רק ארצה תיקח אותי אליהם ושם אוכל להירגע, לחולל קסמים, להעלים בהינף אצבע כל העולה על רוחי, להתנתק ממה שעיני רואות ולבחור לי מראות אחרים. הידיעה הזאת, אני יודעת שנים רבות אחרי כן, תהיה מקור כוחי. ובינתיים, בלילה ההוא, צנופות כעובר במיטה הדחוקה אל קיר המרפסת הסגורה, היינו שתינו עדות לרגע הולדתה של מערבולת זעירה, שתגדל ותתעצם ותקטן ותתמזער אך לרגע לא תיעלם במשך כל השנים שיבואו, מערבולת שהתחילה להתהוות בתוך בטני מעט אחרי שהשעון הכה חצות, צומחת מתוך גרעין קטן כעין הסערה, מגלה לי שמוקד הגעגועים אל אמי לא היה בלבי או בראשי אלא בעומק בטני, בקו ישר עם כפתור הטבור, במקום מדויק מאוד שפעם הצבעתי עליו לפני אבי. נראה שלפנות בוקר נרדמתי, יודעת שאני נידונה להתרגל לתנועת הקידוח הקבועה במעמקי בטני, שבתוך זמן קצר תהפוך להיות טבעית לגמרי וכל הדברים הטובים שייפלו בחיי יעמעמו את הדיה אך לא יצליחו לעקור אותה מתוך גופי כפי שלא יצליחו להרחיק אותה מזיכרונותי. ומדי פעם, בהבלחות אושר עתידיות, אתפתה לבחון את דבר קיומה, אקשיב, אדמֶה שנעלמה, ותמיד אגלה תקתוק רפה במעמקי הגוף, כמוקש עתיק, טמון בקו ישר עם הטבור, קבוע כהלמות הלב.
למחרת, שלא כרגיל, התעוררתי בעצמי משפע האור שבחלון ומיד קפצתי ממיטתי, מבוהלת, חוששת שמא אאחר לבית הספר. רצתי למטבח לחפש את אמי ומצאתי את אבי יושב ליד השולחן, כוס תה ריקה בין שתי כפותיו ופניו אפורים. שאלתי ביבבה למה אמא לא העירה אותי ונזכרתי שכך ראיתיו יושב אתמול, ורק אז הבנתי שהסתלקותה של אמי לא היתה חלום שחלמתי והשתתקתי, ערה לגמרי.
הוא הרים אלי את פניו, מתאמץ להבין על מה נסערתי, ויכולתי לראות את עיניו הכבויות מתבהרות לאטן כאורות ניצתים בבתי עיר עם החשכה היורדת, עד שמבטן התחלף והואר. דומה שרק אז הבין שחלק מחייו נשאר חי, שעדיין יש לו ילדה שעליו להעיר בבוקר, להכין לה כריך ולשלוח אותה לבית הספר, ושאי אפשר לשבת כל היום ליד השולחן ולבכות. הוא קם, מנתק את עצמו מהאיש הבוכה, ובקול כמעט חגיגי אמר: ״אנחנו נשארים היום בבית,״ כאילו החליט להעניק לשנינו פרס.
את היום ההוא העברנו בהיכרות מחודשת עם הבית, עם החפצים הישנים שנעשו פתאום אחרים, כסימן מבשר לכל מה שהיה ידוע ורגיל בעולמנו ולא יחזור להיות כזה: ארון הבגדים בעל שלוש הדלתות, שמחצית תכולתו עושה את דרכה לאמריקה ומדפים שלמים בו עירומים, מגירת הלבנים היפים ריקה ומוט הקולבים חשוף. בעומק אחד המדפים נתגלתה ממחטה נשכחת תחובה בפינה. אבי משך אותה בשתי אצבעות כאילו כוח פגיעתה של אמי מסתתר עדיין במה שהשאירה, חפן אותה בכפו בהתרגשות, נזכר כנראה בנוכחותי, היסס מה לעשות בה וקולו רעד כשהחליט לבסוף להחזיר אותה למקומה: ״זה שלה,״ ואני מיהרתי להגיד: ״נשמור לה עד שהיא תחזור.״
אחר כך, כיורשים הבודקים את רכושם החדש, עברנו במקומות שהיו תמיד בשליטתה: מִייַנו את ערימת המצעים, קיפלנו והחזרנו את הנקיים לקרקעית הארון ואת השאר השלכנו לפינת החדר לקראת כביסה, כמו שנהגה היא לעשות בימי הניקיון; שלפנו את מגירות הארון שבעבר הכילו את תחתוניה, חזיותיה, תכשיטיה, שפתוניה, קופסאות הפודרה היפות הנפתחות בנקישה, סודותיה הטמונים בין כל אלו בדמות מכתבים מקופלים או שטרי כסף מגולגלים שמצאתי יום אחד דחוקים בעומק המגירה; רוקַנו את ארונות המטבח שתכולתם לא השתנתה למעט העדרו של ספר המתכונים שעד אתמול עמד בין הקיר לבין סיר העוגות הגבוה שמרכזו מחורר; בדקנו את מגירת הסכו״ם המחולקת לשישה מדורים שכלי הכסף ההדור לפריסת עוגות ושש כפיות הכסף בעלות הידיות המעוטרות נעלמו מתוכה והותירו בה מדור אחד ריק; הצצנו בארון התרופות שבחדר האמבטיה שקרקעיתו סגולה מכתמי יוד; הצצנו גם בתא התפירה שייחדה לעצמה במרפסת המטבח ועכשיו נותרו בו רק שאריות בד וקרעי חוטים רבים. כך עברנו יחד באתריה של אמי, אני פתחתי את דלתות הארונות ואת מגירותיהם ואבי עמד והביט, מחליק את מבטו לאט מחפץ לחפץ כאילו סיפר לעצמו את קורותיהם, ואני יכולתי לראות איך הוא קורס תחת עומס הזיכרונות, מיטלטל בין סערת נפש לדכדוך.
בערך בשעה שבה הייתי רגילה לחזור מבית הספר, כאשר עמדנו מול תא התפירה שבמרפסת והוא הביט באכזבה בקרעי החוטים, אמרתי: ״היא תחזור, אבא. כמה שיותר מהר.״ וכשלא ענה, עיניו עדיין תקועות באותו מקום כאילו בחן את מה שנשאר מחייו, הוספתי: ״אולי נעשה הפסקה, נמשיך עם הסדר אחר כך.״
״אז מה נעשה?״ שאל אבוד, לא מורגל להיות בבית בשעה כזאת.
״עכשיו צריך לאכול צהריים, אבא,״ אמרתי בקול אמיץ.
והוא אמר: ״בואי נסתכל מה יש לאכול.״
אכלנו מרק ותבשיל סלק תפל שמצאנו בסירים. ולקינוח חילקנו בינינו את פרוסת העוגה האחרונה, שארית מן העוגה שהכינה שבוע לפני כן לחג הסוכות. אבי התקשה לבלוע, הרכין את ראשו מעל לצלחת והתלונן על כאב ראש. כשסיימנו לאכול הצטופפנו שנינו מול הכיור, שטפנו יחד את הכלים, ומיד אחר כך ביקש אבי לנוח ואני החלטתי ללכת לבת כיתתי להעתיק את שיעורי הבית.
בחדר המדרגות, פני אל הרחוב, נעצרתי, משותקת למראה קטע המדרכה שאתמול הכיל את אמי ואת כל חבילותיה ומזוודותיה. דקות אחדות עמדתי שם, מביטה במקום הריק, המיתמם, כאילו לא היה עֵד ל״מתי תחזרי, אמא?״ ול״כמה שאפשר יותר מהר״. ורק אז הגיעה להכרתי העובדה שאמי השאירה אחריה סימנים לא רק בבית אלא גם בחוץ. הילדים שהיו עדים לבריחתה מבין זרועותי ודאי סיפרו לחבריהם, לאמהותיהם, למוריהם וכולם מלחשים עכשיו את סיפור השפלתו של אבי.
חששתי שלבת כיתתי שאליה התכוונתי ללכת ואולי לכיתה כולה, ואולי לבית הספר כולו, כבר נודע הסיפור והם מוסרים אותו הלאה מפה לאוזן. חזרתי בצעד נסוג לתוך לוע חדר המדרגות לפני שאתגלה, חלפתי על קצות בהונותי על פני דלת דירתנו, טיפסתי אל הקומה העליונה, הריקה משכנים, ושם התיישבתי על המדרגה האחרונה ושעה ארוכה אחרי כן, מבינה שאין לי תשובות על השאלות שאולי ישאלו אותי אנשים, החלטתי לחזור הביתה.
בבית מצאתי את בת דודתו של אבי מקריית מוצקין יושבת עם אבי ליד שולחן המטבח. היא התנפלה עלי מיד, דוחקת אותי אל בטנה הרכה בחיבוקים מוחצים כאילו ניצלתי מאסון גדול. מעיניה המאדימות הבנתי שבכתה, אך מיד אחרי שהניחה לי ואני פניתי למרפסת הסגורה שהיא חדרי, שמעתי אותה מגדפת בקול ניחר את אמי ומאחלת לה בעברית ובשפות אחרות כל מיני מיתות אכזריות. נדהמתי מסערת הקול ומגסותן של המילים הרותחות שאת חלקן לא הכרתי. בת דודתו של אבי היתה אישה עבה וצחקנית שהצטיינה בהכנת מרק עוף וחיוכה הזכיר את השמן מ״אבּוֹט וקוֹסטֶלוֹ״. קשה היה לקשר את הקללות שנשאו זעם ועלבון בוער עם ניחוחו המופלא של מרק העוף ההוא ועם חום גופה. חיכיתי בסקרנות לתגובתו של אבי, אך הוא לא הִסה אותה ולא התווכח אִתה, אולי מתוך תדהמה ואולי מתוך תשישות ואולי מתוך הסכמה.
בערב, שוב שנינו לבדנו, אמר אבי שלמחרת ילך הוא לעבודה ואני אלך לבית הספר והוסיף משפט שהיה מפתיע לגביו, ואולי חזר על דברים שאמרה לו בת דודתו: ״החיים צריכים ללכת הלאה.״
״לאן, אבא?״
״לכיוון הלאה,״ הניף את ידו כאילו הוא יודע בדיוק ואל לי לדאוג.
״ומה אם ישאלו,״ הבעתי בקול את מה שכבר שעות הטריד אותי.
״מה ישאלו?״ העמיד פנים.
״מה שקרה עם אמא.״
״אף אחד לא ישאל.״
״אבל אם.״
״תגידי שאת לא יודעת.״
״הילדים ראו שבכיתי.״
״זה לא אומר שאת יודעת.״
״הם ראו את הטקסי ואת הכול.״
״אז מה זה אומר?״
״שהיא הלכה עם כל המזוודות שלה.״
״אז אם מישהו ישאל, זה מה שתגידי: שהיא הלכה.״
״ואם ישאלו עד מתי?״
״תגידי שאת לא יודעת.״
הבטתי באבי. רק יממה עברה מאז עזבה אמי ונדמה היה לי שגבו השתופף. הוא קרא את מבטי וחייך אלי פתאום, אך החיוך רק העמיק את הקמטים שבלחייו ועיניו נשארו מודאגות.
״ואתה כן יודע, אבא?״
״לא,״ אמר מיד.
״אתה לא יודע לאן היא הלכה?״
״היא נסעה רחוק.״
״ומתי היא תחזור?״
״אמרתי לך: אני לא יודע.״
״אז מי יודע?״
״אף אחד,״ אמר, מפקיר אותי לאין-אונים שלא יניח לי אף פעם. ״גם היא לא יודעת.״
מנהל הסינמטק שיושב לצדך מאחורי השולחן המכוסה מפה ירוקה קם ומכריז בקול חגיגי: ״אנחנו שמחים לארח אצלנו את הבמאית והמפיקה הגברת עלמה רוט. מקוצר הזמן לא אמנה את רשימת הפרסים שבהם זכתה, אבל אתם מוזמנים לעיין בתכנייה המיוחדת ולראות שהיא לא דילגה אפילו על מועמדות לאוסקר. במסגרת הפסטיבל האמריקני שאנחנו מקיימים השנה יוצגו שלושה סרטים של עלמה רוט שאת כולם ביימה והפיקה, והיום נתחיל עם סרט שיש לו ממש ערך היסטורי, הסרט הראשון שלה, עבודת הגמר שעשתה כסטודנטית בבית הספר לקולנוע בלוס אנג׳לס שבו היא מלמדת היום. הסרט נקרא ׳קוביות׳. ואם תרצו לשוחח עם הבמאית, אתם יכולים לפנות אליה בעברית מכיוון שהעברית שלה מצוינת.״
את הפגישה הראשונה אתך אני זוכרת היטב: שכבת בעגלת תינוקות רעועה ובכית ללא הרף. תינוקת מעוכת תווים כחולת פנים שבכייה מפלח את עור התוף, כאילו ידעת את גודל ההרס שתוליד הפגישה הזאת בין האנשים המכתרים את עגלתך ומביטים ברחמים בפנייך הכחולים. העיניים הקטנות, הנוצצות מבכי, גם אילו יכלו לראות, נעלמה מהן ממקומך בעומק עגלת התינוקות דלת הכניסה ומראה שלושתנו בפתח, אני מחזיקה זר סיפנים שעליהם ארוכים וחדים כחרבות, ואחר כך לחיצת הידיים המנומסת של אבי ושל אמך, לחיצת הידיים הנרגשת של אביך ושל אמי, ועוד אחר כך המבוכה הפתאומית כאשר הושיט לה כוס תה והיא שמטה את הכוס, כמוכת חשמל, כאשר נפגשו אצבעותיהם. אמך מיהרה לאסוף את השברים ומילות ההרגעה הנעימות שלה פוגגו את המבוכה לזמן מה. הם הציעו לי סוכרייה ושלחו אותי למרפסת להסתכל באנשים שבחוץ כאשר ישבו לשוחח. אלא שאני העסקתי את עצמי ביישור עטיפת הסוכרייה כדי לצרפה לאוסף שלי ונמשכתי להסתכל לתוך החדר, גאה באמא שלי, הזוהרת בחצאית הכחול־גרַנַט ובחולצת המשי הלבנה. אמא שלך, לעומתה, נראתה דהויה ומודאגת, גוהרת רוב הזמן על הרצפה, מנסה ללכוד בעיניה רסיסים של הכוס השבורה, מבחינה מדי פעם בשבר זכוכית ועטה עליו. משני עברי השולחן אבא שלי ואבא שלך, מבטיהם מצטלבים על אמי.
בכייך גירש אותנו מוקדם ממה שתכננו המבוגרים. בדרך חזרה הביתה הלכתי בין הורי, אוחזת בידיהם, שומעת אותם מדברים עלייך ועל הורייך מעל לראשי. אמי אמרה שאת תינוקת מכוערת. אבי אמר שכל התינוקות מכוערים. אמי אמרה שהיא לא היתה תינוקת מכוערת, ושאני דומה לה וגם אני לא הייתי תינוקת מכוערת. אבי אמר שחוץ ממני כל התינוקות מכוערים. אמי אמרה שאמך - ביאליסטוק עדיין כינתה אותה - לא יודעת לסדר את הבית ככה שיהיה נעים לגור בו. אבי אמר שלא הוגן לדרוש את זה מאישה שילדה לפני חודש. אמי שאלה את אבי מה דעתו על אביך. אבי אמר שהוא נראה איש הגון. אמי צחקה. אבי שאל למה היא צוחקת. אמי אמרה שאומרים על גבר שהוא הגון כשאין משהו יותר מעניין להגיד עליו. אבי שאל איזה משהו יותר מעניין אפשר להגיד עליו. אמי הציעה במהירות שורה של מחמאות: משכיל, חכם, נאה, מושך. אבי אמר שהוא לא משכיל, לא חכם, לא נאה ולא מושך - הוא הגון. אמי אמרה שהיא לא רוצה להתווכח ובהתרסה כלפי אבי, כאילו אני מחברת ביניהם, משכה את אצבעותיה מתוך כף ידי. אבי אמר שזה הכי טוב והגיב מיד לאצבעות, המתהדקות בתוך כפו, ועד הבית שתקנו.
האמיתות של שתינו קורסות מול תצלומי ימי ההולדת שלי: האם משנה מי מהם ראה את האחר ראשון? האם אפשר להביט בהם בעין לא משוחדת ולטעון ביושר ששני האנשים האלה, יפים ככוכבי קולנוע, נינוחים כל כך יחד, לא נועדו זה לזו? האם נוכל להיות בטוחים שהגורל בעצמו לא הועיד את פגישתם בחוג לתפירה ומן הרגע שנפגשו עיניהם, כמו בקולנוע, לא יכלו אלא ללכת בעיוורון זה לקראת זו, מצייתים לכוח חזק מהם? האם אפילו היום, לאחר שלימדו אותנו החיים כמה נדיר המפגש בין גבר ואישה הנכונים זה לזו, נוכל לגנות אותם על שהתנערו מכל מה שקדם לפגישתם הגורלית והחליטו לדבוק זה בזו? הנה בתצלומים, עדיין נשואים לאנשים אחרים, כבר הם נראים מאוחדים בשלמות.
את יום ההולדת השישי שלי חגגנו בחברת שני זוגות שכנים, אתך ועם הורייך, ואת המשפחה ייצגה בת דודתו של אבי שהגיעה מקריית מוצקין למרות כאב הראש עם בנה, בן דודי אליהו. בתצלום, שצילם כנראה אחד השכנים, שלושת השכנים האחרים ברקע, בת דודתו של אבי מחזיקה את רקותיה ופניה מיוסרים, אליהו בפה עמוס אוכל מביט בחמדה בעוגת יום ההולדת שעדיין לא נפרסה. אַת רק בת שמונה חודשים וכבר מלאה נחישות, נראית כאילו את זוממת לזנק מתוך זרועותיה של אמך. אני עומדת דרוכה לפני הנרות הדולקים. אמי לצדי, נרכנת כמוני אל הנרות, צווארה מקושת כצווארה של בלרינה בהשתחוויה, שפתיה מוכנות לעזור לי להביס את השלהבות, עיניה באביך. אבי מימין ואביך משמאל מביטים בה מוקסמים.
ביום ההולדת השביעי שלי כבר ויתרו הורי על השכנים ועל בת הדודה החולנית. התעלומה מי צילם את התמונה לא תיפתר אף פעם, אך הצלם היטיב ללכוד את הרגע שבו אבי מחזק לראשי את הזר הדוקרני העשוי גבעולי אספרגוס, את עדיין בזרועות אמך, פלג גופך העליון נוטה הצידה כאילו מאז יום ההולדת הקודם את מחפשת דרך להיחלץ מחיבוקה, אביך ואמי משוחחים, רציניים, כתפיהם נוטות זו אל זו.
על מה דיברו בקרבה כזאת ביום ההולדת השביעי שלי? האם אז התחילו לרקום את תכניתם? ואולי כבר היתה התכנית מושלמת, מתנה סודית ליום הולדתי? אולי היו כרטיסי הנסיעה לאמריקה תחובים בכיס הפנימי של חליפתו הכהה של אביך המסורגלת פסים דקים מאוד? האם חשבו גם על המפולת בחייהם של האנשים שישאירו מאחוריהם? האם שיערה אמי את עוצמת פעימת הלב שהיתה מזעזעת את חזי בכל פעם שיצאתי אל הרחוב אחרי שעזבה?
ברור שהסתלקותה היתה נושא לשיחה בשכונה. שכנות שמעולם לא פנו אלי לפני כן היו מתעכבות לדרוש בשלומי ובשלום אבי. אחרות היו מאריכות אחרי מבטים ומסתודדות. משה בעל המכולת, כשלא היה איש בחנות מלבדנו, נהג להביט ימינה ושמאלה בחשש ולשאול בלחש לשלום אמי שהיתה הלקוחה הכי יפה שלו, אמר, כנראה כדי לשמח אותי, בלא לשער שהערתו תשכיח ממני מחצית מרשימת המצרכים שהבטחתי לאבי להביא. ילדים מן השכונה ובהם ילדה שהרביתי לשחק אִתה בשאריות הבד של אמי היו מקניטים אותי, צועקים לי, תמיד מאחורי גבי, שאמי ברחה מאבי וממני. על פי זקיפות הקומה שאימצתי לי לא יכלו בוודאי לנחש כמה התכרכמו פני כשפניתי הביתה. לפעמים הייתי מדמה לראות אנשים נעצרים ומביטים אחרי. לא סיפרתי על כך לאבי. בתוך הקרבה שהתהוותה בעולמנו החדש שגבולותיו הצרים דחקו אותנו זה אל זו הסתמן בינינו גבול: דברים שידע ולא סיפר לי, דברים שחששתי לשאול, דברים שחששתי לספר. גלגלתי את האפשרויות בדמיוני בשעות הרבות ששהיתי לבדי בבית לאחר שהפסקתי לרדת לשחק עם ילדי השכונה. בשעות המשוכות של אחרי הצהריים הסתובבתי בבית הריק עד שחזר אבי מעבודתו והייתי מכינה את שיעורי, קוראת את הספרים שהחלפתי בספרייה הציבורית, עוקבת מן המרפסת אחרי הילדים המשחקים ברחוב.
כשלושה חודשים אחרי שנסעה הגיע מכתבה הראשון של אמי. אצבעותיו של אבי רעדו כשקרעו את העטיפה ושלפו דף נייר שקוף ומרשרש. אבי החזיק בו כאילו הוא עשוי חומר המכלה את העור והעביר את עיניו בשתיקה ובמהירות על פני הדף, מחפש בוודאי את השורה שבה היא מודיעה על מועד חזרתה. אחר כך, בקול מתייצב והולך, קרא את הדברים שכתבה על המקום החדש: חודשיים ארכה ההפלגה ורק עכשיו היא מסוגלת לשבת לכתוב מכתב, ההסתגלות קשה לה, השפה לא מובנת, היא התחילה ללמוד אנגלית בשיעורי ערב ובמיוחד היא מתקשה לבטא מילים שיש בהן טי-אייץ׳ או אר, היא עובדת בחנות שעות ארוכות, והיא דואגת לנו מאוד, האם אני רוכבת בזהירות על האופניים? האם אני לומדת יפה בבית הספר? האם גבהתי? החורף כבר הגיע בוודאי, האם מעיל הצמר עוד מתאים למידתי? ואת המכתב חתמה: באהבה. אבי הוסיף להביט בדף כאילו הוא קורא מתוכו שורות הכתובות בכתב סתרים, מוודא אולי שלא דילג על המשפט המבשר את מועד חזרתה. אחר כך קיפל את הדף והחזירו למעטפה ואני הבטתי בו תוהה, עוצרת על לשוני את השאלה למה דבריה נשמעים כאילו נחטפה מאתנו וגורלה שוב אינו בשליטתה.
ימים שלמים אחרי שהתקבל מכתבה היינו שנינו מבולבלים. פעם אחת לא התאפקתי ושאלתי למה היא לא חוזרת הביתה אם רע לה שם ואם היא מתגעגעת, ופניו נפלו ושוב לא שאלתי. לפעמים, שוכבת במיטתי שבמרפסת הסלון הסגורה בתריס, ברגעים שבין ערות לבין שינה, הייתי רואה אותה בדמיוני רוכנת על בדי התפירה שלה ומזמזמת מנגינות בפה סגור ולפעמים יכולתי לשמוע את קולה, אפילו את קול המזוודה הנשמטת אל הרצפה, והייתי מזנקת מן המיטה, סולחת לה מיד על שהעדיפה ילדה אחרת לזמן מה, סולחת לה בשם אבי על שהעדיפה גבר אחר, מוכנה למצוא אותה פורשת אלי זרועות, להיבלע בתוך רקמות גופה - ומוצאת את החדר ריק או את דמות הבלהות של אבי יושבת בחושך. ופעם, בשנתי, הרגשתי את מגע אצבעותיה על לחיי ורק כשעלה האור והתעוררתי ראיתי שקצה הווילון נשמט מן הלולאה והבנתי שהיה זה רק הבד שרִפרף על פני.
מיום שעזבה התחלתי להתרחק מילדי הכיתה. התרחקתי גם מדליה, חברתי הטובה, שנהגה בי עכשיו כאילו חליתי ואמה היתה מביטה בי ברחמים בכל פעם שבאתי לביתם, מפצירה בי לאכול. והתרחקתי גם מעליזה, שידידות התחילה להתרקם בינינו אחרי שפעם אחת החלפנו ניירות נוצצים מן האוספים שלנו ופעם אחרת הלכתי לביתה בשליחות המורה לבדוק למה לא באה לבית הספר כבר יומיים. אמה פתחה לי אז את הדלת כדי סדק ואמרה בדאגה שלעליזה יש חום גבוה. שאלתי אם מותר לבקר אותה והיא השיבה, כאילו הדאגה שעל פניה מכוונת אלי, שלא כדאי שאכנס לחדר שלה כי הוא מלא חיידקים, ושעוד שבוע בערך עליזה תחזור לכיתה ואז נוכל להיות חברות טובות. שבועות אחדים אחרי כן מתה אמא של עליזה פתאום מנשיכת כלב. המורה נעזרה בשרטוט ששרטטה על הלוח והסבירה לנו איך כלב חולה מעביר את מחלתו לבני אדם. בהיתי בציור הכלב שלא נראה ככלב כלל וריחמתי על עליזה שאמא שלה, לעומת אמא שלי, לא תחזור אף פעם.
עליזה חזרה לכיתה אחרי ימי האבל. המומה ועצובה הסתובבה בהפסקות לאורך הגדר עד שקיבלה אישור מיוחד מהמורה להישאר בכיתה ולא נראתה עוד בחוץ בהפסקות. ממקומי, שתי שורות אחריה, יכולתי לראות את כתפיה השמוטות ואת שערה הפרוע מכריזים: אין לי אמא. התנערתי מיד מכל ההבטחות שהבטחתי לעצמי בימי העדרה שאתיידד אִתה כאילו דבריה של אמה על החברוּת בינינו היו משאלתה האחרונה: לי יש אמא. היא רחוקה והיא חייבת לבדוק משהו, כפי שהסביר לי אבי. בלא שאמר לי איש מפורשות הבנתי: גם בעלה ובתה של ביאליסטוק נסעו למקום הרחוק ההוא.
דברים רבים הבנתי בלא שיסבירו לי, וכך גם הסברתי לאחות בית הספר שהסתגרה אתי בחדרה: היא צריכה לבדוק משהו, יש לה עבודה בחנות שהיא חייבת לסיים, ובינתיים היא לומדת אנגלית כי לחנות הזאת מגיעים אנשים שמדברים רק אנגלית. האחות אמרה בזהירות: יש באמת אנשים שלפעמים חייבים לבדוק משהו בחיים שלהם. כן, עניתי לה ברצון, אבי ואני מכירים עוד גבר שהיה צריך לבדוק משהו. גם הוא נסע ולקח אתו את הילדה הקטנה שלו. גברים שצריכים לבדוק משהו לוקחים את ילדיהם, נשים שצריכות לבדוק משאירות את ילדיהן עם האבות. עיניה של האחות התקדרו בתוך פניה המוטים כששאלה בזהירות: ״ומה, את חושבת, מה זה הדבר הזה שהיא צריכה לבדוק?״ אמרתי מיד: ״אולי בדים. הם הכירו בחוג לתפירה.״
בחודשים הבאים הלך אבי ושקע והאפיר. לפעמים, כשחזר מעבודתו בבית הדפוס, היה פותח את הדלת בתנופה, ממהר אל השולחן, שם הייתי מניחה את המכתבים ששלפתי מתיבת הדואר, נוכח שגם היום לא הגיע מכתב ודועך מיד. פעמים אחדות, אולי במצוות אחות בית הספר, היה ממלמל דבר מה על נסיעתה של אמי, אך דבריו נשארו תמיד קטועים. בערבים - ילדה עם תפקיד - התאמצתי לשעשע אותו. הייתי מושיבה אותו בכורסה שבשעת הצורך הופכת למיטה, נעמדת לפניו, מדקלמת שירים שידעתי בעל־פה ומחקה את המורה אסתר: ״שלמה גאון, כיוון שאתה לא רק שלמה החכם באדם אלא גם גאון, אולי תצליח לזכור ממי העתקת את התשובה הזאת?״, ואת חברי לכיתה: ״בחיי אלוהים, המורה, זה הכול מעצמי, מהראש שלי. ישבתי כתבתי שיעורים על יד אמא שלי, תשאלי אותה אם לא אמרתי שכואב לי היד מרוב השיעורים.״ הוא היה מביט בי בעיניים נוצצות אך פיו כמעט לא נע, כאילו התנוונו אצלו השרירים המושכים חיוך.
בשבת בבוקר היינו מנקים את הבית ואחר הצהריים הצלחתי לשכנע אותו לפעמים לצאת לטייל. אלא ששם התעצמה בדידותנו עוד יותר, בין האנשים המטיילים זוגות־זוגות או חבורות־חבורות או משפחות־משפחות. בתוך ההמון הקולני והעליז דימיתי אותנו כאי נטוש: איש וילדה עצובים כאבלים. בשבתות, כשהוצג סרט מתאים לגילי, היינו הולכים יחד לקולנוע, נכנסים לפי בקשתי כשהאולם כבר הואפל, קמים ממקומנו ברגע שהמוסיקה בישרה את סיום הסרט, נדחקים החוצה למורת רוחם של האנשים שעדיין ישבו, עוצרים ליד דלת היציאה, מחכים עד שתופיע המילה ״סוף״ ונחפזים לצאת עוד לפני שנעמדו האחרים על רגליהם. בהפסקות, כשעלה האור ואנשים מיהרו אל המזנון, הייתי יושבת בראש מורכן, מקווה שאיש לא יבחין בי, חוששת שאחד הילדים או אחד המורים יזהו את עורפי ויקראו בשמי, משפשפת את שרירי שוקי הכואבים מרוב דריכות עד שאור עצבני אותת למאחרים והחושך הטוב ירד.
הפסקתי לשאול את אבי מתי אמא תחזור, לא שאלתי גם למה היא לא כותבת. בלי שאומתו חשדותי ידעתי עכשיו בוודאות: אמי נסעה לאמריקה עם בעלה של ביאליסטוק ועם ילדתו, ואם לא ידעה מה מחכה לה במקומה החדש נראה שהיא כבר יודעת, וגם אם תכננה לחזור כפי שהבטיחה לי אולי התחרטה.
יום ההולדת השמיני שלי לא נחגג ולא צולם. אבי עדיין היה שרוי באבלו. בבית, כמו בחדרו של אדם אהוב שמת פתאום בלי שהספיק להיפרד, היו פינות שלא ננגעו והאבק שנח על פניהן כבר הפך לקוֹקָלות עבות. ישבתי במטבח, קוראת בספר התנ״ך על תלאותיהם של בני ישראל במצרים, ואבי בא מאחורי ואמר: ״מזל טוב, הדסה׳לה. זה היום־הולדת שלך היום.״
״באמת?״
״כן. היום, בדיוק היום. כל השבוע אני שובר לי את הראש, לא יודע מה לקנות לך מתנה.״
״אני יודעת מה אני רוצה,״ סגרתי את ספר התנ״ך.
״כן?״ נחישות, שמתי לב לאחרונה, עוררה בו התפעלות.
״מפה חדשה לשולחן.״
״מפה?״ נראה מאוכזב לרגע.
״מפה,״ קמתי על רגלי.
״עכשיו?״
״למה לא.״
״מה, הולכים ביחד?״ עיווה פתאום את אחד מחיוכיו הנדירים.
״בטח.״
״טוב,״ התלהב. ״אז חת־שתיים לפני שסוגרים לנו.״
ושם, בחנות הסדקית הדחוסה, ליד דלפק העץ הארוך והצר המדיף ריח פוליטורה, מהססים מול מבחר דל של מפות שאף אחת מהן לא היתה יפה כמפה שלקחה אִתה אמי ואשר פרושה עכשיו בוודאי על פני איזה שולחן באמריקה, פגשנו את אמך, עצובה ורפה כאילו היא במצב קבוע של טרם התעלפות. אבי לא הבחין בה ואני משכתי בבגדו עד שאוזנו היתה מול פי ולחשתי: ״הנה ביאליסטוק.״
מה האמת שלָך לגבי המפגש הזה בחנות הסדקית, ואיזה ערך יש לאמת הזאת שלך? את בת שנתיים וחצי, מעבר לאוקיינוס. אמי מעירה אותך בבוקר, מאכילה אותך, מסרקת ורוחצת אותך, קונה מכבסת ומגהצת את שמלותייך, מוחה את דמעותייך כשאת בוכה, מטיילת אתך בגנים האמריקניים הגדולים, בודקת אם צחצחת את שינייך לפני שהיא משכיבה אותך לישון, קמה בלילות סופה לבדוק אם את מכוסה היטב, יושבת לצד מיטתך כשאת חולה, כף ידה על מצחך כל הלילה, מאושרת כשאת מבטאת יפה את הטי-אייץ׳. אולי כאשר היא מחבקת אותך היא נזכרת בי לפעמים. שלושתכם מתרחקים ממני כדמויות נסוגות מפני רכבת נוסעת, נחטפות לתוך הרקע. דמות אביך מטושטשת לגמרי בזיכרוני. תוויה של אמי מתחילים להתערפל אבל תנועותיה, חינניות מאוד ומוגזמות בתנופתן, מבודָדות בזיכרוני מתווי פניה, מצליל קולה. אותך אני זוכרת כתינוקת, שוכבת בעגלתך וצורחת אל השמים. האם נרגעת בחיק אמי? האם את זוכרת את אמך? האם את חשה אותה ממרחק? ואם אמנם כן, האם את יודעת על הפגישה שלה עם אבי? מה את יכולה לדעת על הפגישה ההיא? אני הייתי שם בין שניהם, מול דלפק העץ החלקלק מרוב שימוש, שלושתנו ממששים בכל אצבעותינו את בדי המפות, אני בסקרנות, אבי במבוכה, אמך בידענות. אמך בחרה עבורנו מפת ניילון עשויה תבליטי שושנים ואבי ביקש מהמוכר לארוז אותה יפה כי זאת מתנת יום ההולדת שביקשתי. אמך נראתה כאילו התעוררה רגע מעלפונה ושאלה איזה יום הולדת. אבי ציין בגאווה שהיום אני בת שמונה והיא הביטה בי כאילו היא רואה אותי לראשונה. שנים אחר כך אמרה לי שזה היה הרגע שבו התחילה לאהוב אותי, כי אם ילדה מבקשת ליום ההולדת שלה מפת שולחן, סימן שהבית חשוב לה. היא מלמלה: ״בת שמונה, איזה ילדה גדולה. מזל טוב שיהיה לך, שיהיה לכם,״ ויצאה כושלת מן החנות.
בדרך חזרה, אוחזים יחד בחבל הדק הקושר את המפה הארוזה, אמרתי לאבי: ״יפה מצדה שהיא עזרה לנו.״
״נכון,״ אמר מהורהר כאילו שתלתי בו מחשבה.
״היא נראית עצובה.״
״נכון.״
״היא בטח מתגעגעת לילדה שלה,״ הבטתי הצידה.
על געגועיה של אמי אלינו לא העזתי לדבר. שבעה חודשים עברו מאז עמדה בפתח הבניין עם חפציה הארוזים, גבה אל הבית, ואני עדיין רציתי להאמין שהיא תמהר לחזור כמו שהבטיחה. מה מעכב אותה לא ידעתי. גם המכתב האחרון שקיבלנו ממנה, בתוך מעטפה עשויה נייר תכלכל כמעט שקוף, לא עזר להבין.
אבי, אולי כדי לעודד את רוחי לאחר שסיפרתי לו על שיחתי עם אחות בית הספר, הצליח - בלי להסביר מנין נודעו לו הדברים - לחזק בי את הרעיון שאמא יצאה לנסיעה דחופה והכרחית אך כל רצונה לחזור אלינו, בינתיים נזהר מלגעת בחפציה ולא ניסה להשביח את התבשילים שהכין, שהיו תפלים ורעי צורה ואני אכלתי אותם בלא תלונה.
״היא בטח מתגעגעת,״ חזר עכשיו כהד על דברי, קולו הרחום מכוון אל ביאליסטוק.
״אז למה היא הסכימה שייקחו אותה רחוק?״
״אולי לא היתה ברירה.״
על יתר הדברים שאינם מובנים הוספתי גם את המשפט הזה.
״אולי גם הילדה שלה מתגעגעת,״ העזתי.
״אולי,״ אמר לאחר זמן.
״אני בטוחה שהיא מתגעגעת,״ העזתי יותר.
״אבל יש לה את אבא שלה,״ אמר בזהירות.
״אבל אולי היא רוצה את אמא שלה.״
״אולי,״ לא התנגד. ״אבל בטח דואגים לה.״
הוא לא אמר, ואני לא רציתי להזכיר לו: אמא שלי דואגת לה.
בבית פרשתי את המפה על השולחן והמטבח הקטן כמו הואר. אבי ואני עמדנו נפעמים למראה החדר שהשתנה פתאום, ואני אמרתי בהעזה: ״אולי צריך להזמין אותה, שתראה איזה יופי המפה.״
״נכון,״ הסכים כנכנע למידת הצדק.
״כי היא בחרה אותה.״
״נכון מאוד.״
ושוב לא דיברנו עליה ועל ההזמנה, כאילו בעצם ההצעה כבר מילאנו את חובתנו כלפיה, אך דמותה השחוחה הפונה אל הרחוב לאחר שאמרה בקול מרוסק: ״בת שמונה, איזה ילדה גדולה,״ לא הרפתה ממני.
בשבועות הבאים הייתי מאיטה את צעדי בדרכי לבית הספר וממנו, מחפשת את אמך ברחובות, מכוונת את דרכי אל הרחוב של ביתך הישן, אולי אתקל בה במקרה. תריסי הבית היו מוגפים כל הימים, מגוננים על הבית השרוי בחשכה.
לילה אחד שמעתי את אבי גונח. בדמיוני היה הבית כולו יצור דואב. הקירות, הכלים, הכיסאות ואפילו הממחטה שהושארה בטעות גנחו מדי פעם. אך בלילה ההוא ידעתי שהקול ששמעתי בא מגרונו של אבי: אולי בכה ואולי נאנק בשנתו. למחרת, כאילו נשלח אות, ראיתי את אמך עומדת במאפייה שליד בית המועצה, לבושה בחלוק ירקרק של עובדי המאפייה שהיה גדול ממידותיה, חלושה וחיוורת, כאילו עוד רגע תצנח ותיעלם בתוך החלוק המעומלן. זרועותיה היו מלאות חלות והיא העבירה אותן אחת אחת בכף ידה הפנויה לתוך ארון שדלתותיו הוסרו. היה עצב עמוק כל כך בעיניה, בפניה, באצבעות ידיה, עד שדימיתי שלא חלות היא מוסרת לחלל הארון אלא תינוקות מתים. מזועזעת מן המחשבה עמדתי מולה מעבר לחלון והבטתי בה. היא היתה שקועה בעבודתה, מתנועעת כחולת ירח, הניחה את החלה האחרונה וסבה ופנתה ונבלעה בעמקי המאפייה.
כל אותו יום הרהרתי בה, שוב ושוב רואה את התנועה ההזויה שבּה העבירה את החלות. תמונת התינוקות המתים הסתלקה ועכשיו נראה לי הדבר בתנועתו של איכר הזורע את שדהו, חופן זרעים בתוך שק התלוי על גופו ומפזר אותם בקשת על פני התלמים. למחרת, באמצע שיעור התעמלות, התעוררה בי פתאום דאגה: מה יקרה אם תיפול או תתעלף בביתה מאחורי התריסים המוגפים? הרי היא בוודאי לבדה בבית ואף אחד אפילו לא יֵדע.
ולפנות ערב, בדרכי מן הספרייה, כבר מסגלת לי הֶרגלים של מי שאין לו מה להפסיד, אולי בעקבות קריאת ״האסופית״ שהחלפתי לפי המלצתה של הספרנית ב״תום סויֶר״ - התמלאתי באומץ פתאומי.
אישה פרועת שיער פתחה את הדלת, צלליתה נבלעת באפלולית הבית: אמך. היא לא זיהתה אותי וכבר עמדה לסגור בפני את הדלת, מסמנת בראשה ״לא״, חושבת אותי אולי לילדה־רוכלת, אך ברגע האחרון, מבעד לחריץ ההולך ונסגר, ראתה את פני ועצרה.
״את לא הילדה של - ״
״כן.״
היא היססה רגע ופתחה את הדלת.
״את רוצה להיכנס?״
נכנסתי. החדר היה מסודר ורהיטיו מעטים. בפינה התגבהה ערימה של ספרים. על השולחן היה מונח ספר פתוח הפוך על פניו, כאילו כרגע הפסיקה את קריאתה בו. על מקלט הרדיו המגושם עמדו תצלומים, באחד מהם אַת בין הורייך, ראשך בגובה ראשיהם.
״עלמה לא פה,״ אמרה.
״אני יודעת.״ רציתי להגיד: היא באמריקה.
״חשבתי שאולי באת לשחק אִתה.״
״לא.״ רציתי להגיד: לא סבלתי אותה.
״נו, כן, היא יותר קטנה ממך...״
״כן.״ רציתי להגיד: וחוץ מזה, היא כל הזמן בכתה.
היא הביטה בי בעיון, כאילו שמעה גם את הרהורי והפכה בתשובות. לפתע שאלה, בקול גבוה, כמכריזה: ״את אוהבת שוקו?״
״שוקו?״
״כן. שלחו לי שוקו. אני כמעט לא שותה את זה, אבל אני יכולה להכין לך.״ ולמראה היסוסי הוסיפה: ״וזה גם בריא. רוצה?״
״...טוב.״
״תחכי לי שני רגעים,״ אמרה, מעודדת.
היא יצאה ואני פניתי מהופנטת אל התצלומים: הנה האנשים החדשים הממלאים עכשיו את חייה של אמי. אביך הנאה, צחוק משועשע וזדוני מעט בזוויות פיו, כאילו הוא עד לדבר שהוא סמוי מעיני אחרים; את, הבעת פנייך לא תשתנה עוד שנים: רוטנת, חשדנית, כאילו בזה הרגע קוּפַּחת, נאחזת בצווארו של אביך. לידכם אמך, אור זורח בעיניה והיא שונה מאוד מן האישה שפתחה לי את הדלת.
אמך נכנסה מן הפרוזדור כאילו התחפשה בן רגע: שערה מסורק ופניה נעימים. היא פתחה את תריס החלון ובדרך למטבח שאלה: ״את אוהבת עם הרבה מתוק, כן?״
הלכתי אחריה אל המטבח, גם הוא מסודר ודל ועל חלונו שורה של עציצי קקטוס מאובקים, והבטתי איך היא מכינה לי שוקו. ״את רוצה לשתות פה או במרפסת?״ שאלה.
״לא חשוב,״ תמהתי מתי תשאל לסיבת בואי, אך היא היתה עסוקה בשוקו, דרוכה לקראת שולי החלב הגואים.
״את אוהבת לקרוא?״ שאלה בלא להביט בי ואני הבחנתי שמאז נכנסתי החזקתי את ספר הספרייה שלי הדוק אל חזי.
״כן.״
״זה טוב. ספרים הם חברים טובים,״ חטפה את הסיר מעל ללהבה ומזגה את החלב המבעבע לתוך הכוס.
״אז מה,״ העמידה לפני את כוס השוקו על שולחן המטבח. ״לא באת לשחק עם עלמה?״
היא ביטאה את שמך בלי כאב, כאילו הלכת ועוד רגע תחזרי, ואני תהיתי אם גם אמי מבטאת את שמי כך ואולי בכלל שכחה אותי ואת שמי, עסוקה באנגלית ובטי־אייץ׳ שלה ובחנות שלה.
״באתי להגיד לך תודה רבה על המפה.״
״נו,״ נזכרה במפה, ״זה מתאים?״
״את יכולה לבוא לראות בעצמך.״
כך, בקול סתמי, בפשטות שרק מרחק הזמן יודע להסביר את גורליותה, הזמנתי את אמך לתוך חיי וחיי אבי.
בערב חיקיתי את השרת המבריח את החתולים מן החצר האחורית: ״קישטה, קישטה, לך הביתה פה ילדים לא חתולים,״ ואחר כך, כהרגלנו, לימדתי את אבי את מה שלמדתי אותו יום בשיעור אנגלית. בשאר המחברות היה מרפרף, אבל את המילים באנגלית ביקש ללמוד, והיה מכין אתי את שיעורי הבית ומקפיד לבדוק את התיקונים של השיעור הקודם שנעשו בכיתה. בתוך כך סיפרתי, כאילו נזכרתי בזה פתאום, שהזמנתי את ביאליסטוק לבקר אותנו.
״מה עשית?״ נבהל.
״הזמנתי אותה לראות את המפה.״
״למה?״ נשמטו כתפיו.
״כי היא עזרה לנו לבחור אותה.״
״אז מה,״ גברה מצוקתו. ״בשביל זה מזמינים? אומרים יפה תודה רבה וזהו.״
״כבר הזמנתי.״
״אז תלכי ותגידי לה שאי אפשר. שאנחנו עסוקים.״
״מה, שאני אשקר?״
הוא שתק, לכוד. ״והיא אמרה שהיא תבוא?״
״בשבת.״
״בשבת? מה, לצהריים?״
״לא. לאחרי צהריים. לשעה חמש. היא אמרה שהיא תביא עוגה.״
שלושה ימים סידרנו יחד את הדירה. אבי מלא טרוניות ובכל זאת משתדל לקראת האורחת, מסייד קיר אחד במטבח ומחליף את חדק הגומי הנגוס של הברז. ובתוך כך היה שואל את שאלותיו ומזדקף ומביט בי בתימהון כמעט עם כל תשובה.
״איפה פגשת אותה, ברחוב?״
״לא. הלכתי אליה הביתה.״
״מה, היא הזמינה אותך?״ הזדחל בו חשד.
״לא.״
״אז מה?״
״הלכתי בלי הזמנה.״
״וזכרת איפה היא גרה?״
״בטח. על יד הבית ספר.״
״והיא זכרה אותך?״
״כן. היא נתנה לי שוקו.״
״באמת?״ התרכך.
״כן. ועוגה. היא עובדת במאפייה. יש לה עוגות.״
״היא עובדת?״
״כן. היא אמרה שאם היא היתה יודעת שאני אבוא היתה מביאה עוגה עם קישוטים ועם נרות של יום הולדת.״
״לא ידעתי שהיא עובדת.״
״היא אמרה לי שקשה לה שם.״
״אז ממש דיברתם שיחה שלמה.״
״עד שגמרתי את השוקו.״
שגרת ימינו כבר היתה יציבה אז: מדי בוקר היה אבי מעיר אותי, הוא עצמו כבר רחוץ ולבוש. עד ששטפתי את פני וצחצחתי את שיני והתלבשתי היה מכין לשנינו תה ופרוסות לחם מרוחות בגבינה, ומכין עבורי כריך חתוך לארבעה וטומן בשקית האוכל העשויה בד, ואחר כך היינו יושבים ואוכלים יחד בשקט, בריכוז, כשני חיילים האוכלים את ארוחתם האחרונה לפני הקרב הגדול. כשסיימנו, בשבע וחצי בדיוק, היה שוטף את הצלחות ואני הייתי מסדרת את מיטתי שבמרפסת, הגלויה לעיני מי שעומד בדלת הכניסה. בצהריים הייתי חוזרת מבית הספר, אוכלת כריך וביצה קשה, מכינה שיעורים, מביטה בילדים המשחקים בחוץ, קוראת בספר הספרייה שלי ומחכה לאבי. לפנות ערב היה מגיע ומכין לשנינו ארוחה חמה. לפעמים היה יושב וקורא בעיתון שפרש בינינו כאילו הוא מסתתר מפני, לפעמים היה מספר לי דבר מה שקרא בעיתון, קולו בוקע מאחורי הדף. לפעמים הייתי אני מספרת לו מה קרה באותו יום בבית הספר. פעמים אחדות בשבוע הייתי הולכת לספרייה הציבורית להחליף ספר, אבל לפעמים יכולתי לראות את העצב הגדול היורד עליו ומחליטה לוותר על הספר ולשעשעו בחיקויים.
בשבת אחר הצהריים, בדיוק בשעה חמש, דפקה אמך על דלת ביתנו. היא הביאה עוגת פרג גלולה ומתנה עבורי: סרט שיער מבריק מחודד קצוות בצבע ורוד. שנים אחר כך ניסיתי לשחזר את הרגע הראשון ההוא שבו פתחנו לה את הדלת יחד, אבי ואני, וממקומה יכלה לראות את לוח התפירה של אמי כאילו גם היא נוכחת אתנו. מן הסתם היה שם רגע של מבוכה אך אותו לא הצלחתי לזכור. לא זכרתי גם אם לחצנו ידיים או מה אמר לה אבי. נדמה שאמך העירה שהחדר נראה שונה, אולי התכווץ לבה בתוכה למראה המקום שפעם, לפני שעולמה התרסק, התארחה בו עם בעלה ועם בתה התינוקת.
אחר הצהריים ההוא, חתום בזיכרוני כתמונה יקרה, מואר באור רך, זהוב, כטבול בדבש, נקבע אצלי בדמות צוהר הנפתח אל העולם מתוך מרתף. אני זוכרת איך התפעלה מן המפה שבמטבח, איך קלעה את שערי עם הסרט לצמה ואבי אמר: ״סוף סוף יש לי ילדה כמו בז׳ורנלים,״ איך, כאשר סיפרה על הספר ״דון קישוט״ שקראה והתברר לה ששאלתי אותו בספרייה, ניצתו עיניה והיא יפתה פתאום, איך עצם אבי את עיניו כשאכל מעוגת הפרג, איך הפליג בסיפורים על ילדותו שרובם היו חדשים לי, איך הבחין פתאום שהשעה כבר תשע בלילה ומחר לומדים ואני עוד ערה, איך נפרדתי מהם ליד הדלת, מרחפת מאושר, כשיצא ללוות את אמך לביתה, איך התהפכתי ללא שינה, לא מודאגת כלל מן העובדה שאבי עדיין לא חזר. ולמחרת - איך היה ראשי סחרחר כל היום, איך נזפה בי המורה בפליאה על שלא הקשבתי לדבריה, איך לא הרפתה ממני המחשבה שאם אמא שלי מגדלת אותך למה שאמא שלך לא תגדל אותי? איך פתאום בהפסקה הגדולה ראיתי את אמך עומדת ליד השער, מציצה פנימה אל הילדים שכולם כנראה נראו לה דומים, ואיך ניגשתי אליה לשאול את מי היא מחפשת והתברר שחיפשה אותי, והגישה לי פרוסת עוגה עטופה בנייר חום ובתנועת יד אחת סידרה את שערי.
אבי, נבוך בוודאי מן הפגישה עם אמך, לא הזכיר אותה כלל, כאילו לא יצא ללוות אותה וחזר בחצי הלילה. בשלושת הימים הראשונים אחרי השבת ההיא שֶבָּהּ הזמנו את אמך לראות את המפה, בדרך לבית הספר ובחזרה, הייתי מעיפה מבט בדירתה, רואה את התריסים מוגפים כתמיד. אחרי היום ההוא שבו באה לתת לי פרוסת עוגה הייתי ממהרת לצאת לחצר בהפסקה, אך היא לא באה שוב. ביום רביעי, מול העיתון שמאחוריו הסתתר, נשברה סבלנותי.
״מה היה אִתה?״
״עם מי?״
״...עם הביאליסטוק.״
הוא הנמיך את העיתון וגילה את פניו. ״קוראים לה דורה.״
״אז עם דורה.״
הבטנו זה בזו מעל לעיתון, מציצים בסקרנות המתוחה בעיניים שממול. למה הסתרתי ממנו את בואה בהפסקה לא הבנתי בעצמי.
״אז מה היה אִתה?״
״מה צריך להיות אתה?״
״אני לא יודעת. אני לא הייתי אתכם. אולי היא הזמינה אותנו ושכחת.״
״למה שתזמין?״
״יש לה המון שוקו.״
״בגלל זה?״
״יש לה המון שוקו והיא כמעט לא שותה. היא אמרה שחבל שזה יתקלקל.״
״רק בגלל זה?״
״לא...״
״אז מה...״ בחן אותי בזהירות.
״אז אולי נזמין אותה לטייל בשבת...״
״לטייל?״ לא נראה שמח אך גם לא סרבני.
״אולי לקולנוע?״ התמקחתי מיד.
״אולי...״ לא התנגד. שתקתי רגע, זוממת.
״איך,״ אמרתי לבסוף, ״איך ניתן לה את ההזמנה?״
״אולי נראה אותה במקרה.״
״במקרה לא קורה שום דבר,״ אמרתי מיד.
״אז מה?״
״אז אני אכתוב לה,״ החלטתי. ״אני אשים לה בתיבת דואר.״
״בסדר.״
״מה לכתוב?״
כל אחר הצהריים ניסחתי מכתב לאמך. דף שלם מילאתי בניסיונות לחבר משפט שלא יהיה להוט מדי ולא צונן מדי, שלא ייראה כאילו אנחנו מזמינים אותה כבדרך אגב אבל גם שלא ירמז שאנחנו מורגלים בהזמנת נשים לקולנוע. הוא ישב לידי כשהעתקתי את הנוסח הסופי, עיניו נעוצות בלוח התפירה המיוחד שהכין לאמי, שתפס את מחצית השולחן.
״גם אני חשבתי על זה,״ אמרתי.
״על מה?״ נבהל.
״שאם תוריד את זה יהיה יותר מקום.״
בו ביום פירק אבי את לוח העץ ולמחרת, בדרכי לבית הספר, שלשלתי את המכתב לתיבת הדואר של אמך.
אמך הגיעה בשבת בשעה שנקבעה. עמדנו בפתח וחייכנו זו לזו בהיסוס. ידה נשלחה מעצמה ואני עמדתי ללא נוע כשסידרה את שערי. אחר כך הניחה בידי חבילה ואמרה: ״תשימי במקרר. זאת עוגה עם תפוחי עץ.״
ואחר כך יצאנו שלושתנו החוצה. בפעם הראשונה זה חודשים לא אבי ואני לבדנו. האור היה נעים ונכון ואני התנועעתי בתוכו קורנת, פוסעת ביניהם כשושבינה. כל הדרך, נזהרים כנראה מלגעת בנושא אחר, דיברו עלי. אבי, מנופח מגאווה, סיפר כמה אני נבונה, חזר על מה שאמרה המורה באסיפת ההורים. היא, קולה צלול במפתיע לגופה הרפה, סיפרה על ביקורי אצלה וכמה התפעלה מן האומץ שהפגנתי כשהחלטתי לבוא.
ממולי ראיתי פתאום את בת כיתתי עם הוריה ועם אחיה התינוק המוסע בעגלה. בלא להסס הרמתי את ימיני אל אבי ואת שמאלי אל דורה. אבי, רגיל לכף ידי, אסף אותה מיד בתוך כפו ודורה השתהתה רגע למגע החדש, התעשתה והידקה את אצבעותיה סביב כף ידי. וכך הלכנו עד הקולנוע, חוצים את העולם כמו משה רבנו ובני ישראל ההולכים בעקבותיו בין קירות המים, אבי לימיני ודורה לשמאלי, ואני ביניהם חוט חשמל חי.
ואחר כך ישבתי ביניהם בקולנוע, ברכי כפופות ואני מנמיכה את עצמי כדי שיוכלו להתלחש מעל לראשי באין מפריע. בפעם הראשונה מאז עזבה אמי ראיתי צחוק על פניו של אבי, לא החיוך העוויתי שהיה מופיע על שפתיו ונעלם מיד אלא צחוק רחב, מכווץ את עיניו, חושף את סתימות הזהב של שיניו בעומק פיו. בפעם הראשונה בחיי לא נסחפתי כולי לתוך מערבולת חייהם של גיבורי הסרט. מכוח ההרגל עקבו עיני אחרי הדמויות ואחרי הכתוביות אבל לבי היה עם התנועות הזעירות שמשני עברי. על המסך נראו שני ילדים כמעט עירומים חוצים יד ביד נהר קפוא. היא הזיזה את ראשה מימיני, מסמנת שברצונה לומר משהו, והוא נענה לה מיד משמאלי, הִטה את ראשו מעל לראשי, קשוב, והיא לחשה באוזנו הכרויה מילים שלא הצלחתי לשמוע אבל ניחשתי שהביעו חמלה על הילדים. לבי התחמם. גם לב אבי, ידעתי. ומיד חשבתי עלייך, מופקרת לחסדיה של אמי, אולי גם האישה שלימיני חושבת עלייך, תוהה אם את לבושה כראוי, ישנה כראוי, אוכלת כראוי. משום מה נתקפתי רצון דחוף להרגיע אותה בדבר איכות אימהותה של אמי, לספר לה על ניקיון בגדי, על נעלי המצוחצחות תמיד, על הקפדתה בענייני רחצה וצחצוח שיניים. ולמרות שכל אלו היו נכונים, ולמרות שלפעמים, ברגעים הכי בלתי צפויים, עדיין היתה בטני נתקפת כאב מרוב געגועים לאמי, כבר הייתי מודעת לרמייה שמעבר לבגדים שאין בהם רבב; אך עד שקמה ועזבה את הבית הייתי גאה בה, מעריצה קטנה שלה המחקה את המעריץ הגדול, אבי.
בהפסקה הזדקפתי בכיסאי ובראש נישא הבטתי על כל סביבותי, ואחר כך טיפסתי על המושב, נעמדתי על ברכי, פני אל האולם ההומה, וחיפשתי ילדים מן השכונה ובני כיתתי. יסתכלו ויראו איך מצא לו אבי אישה ויפסיקו לרחם עליו בגלל בדידותו. וגם עלי מוטב שיפסיקו לרחם. אין אחד בכיתתי שאוכל כמוני את העוגות הכי טעימות בעיר.
בחודשים הבאים התעצבו חיינו בתוך שגרה חדשה. בימות החול היה אבי רוב הזמן בעבודה ודורה עובדת בימים ומסדרת את ביתה וקוראת את ספריה בערבים. לפעמים הייתי מבקרת אותה בדרכי מן הספרייה והיא היתה מכינה לי ספל שוקו ומספרת לי מה קראה ושולחת אותי הביתה עם עציץ קקטוס קטן, צאצא של אחד משיחי הקקטוס שלה. פעם אחת אפילו התלוותה אלי לספרייה. ופעם אחת הזמינה אותי לבוא אתה לספרייה הפרטית שבה החליפה את ספריה בשפות לועזיות אצל ספרן גיבן וחיוור מאוד, דובר גרמנית. ברחוב, לא כמו לפיתת הידיים שאני מפגינה לראווה בשבתות, היו כפות ידינו מתחברות מעצמן. בשבת אחר הצהריים היתה מתייצבת אצלנו, בידיה עוגת שמרים או עוגת גבינה או עוגת שוקולד. אבי היה מכין לנו תה, אני פורשת את העוגה, ודורה מסרקת את שערי ושוזרת בו סרט. ואחרי ששתינו ואכלנו היינו יוצאים שלושתנו אל העולם, אל האנשים המטיילים בנחת בשדרה הרחבה, תמיד אני בין שניהם, כמעט תמיד הולכים לקולנוע בכרטיסים שקנה אבי מבעוד מועד. לפעמים היה צורך לתפור כפתור או לתקן בגד או לעטוף ספר ודורה עשתה זאת תוך כדי שתייה ואז היתה היציאה מתעכבת מעט. אחרי הסרט היינו הולכים לפעמים עד ביתה ונפרדים ממנה ואבי ואני היינו ממשיכים יחד הביתה. לפעמים היו שניהם מביאים אותי הביתה ואבא הלך ללוות את דורה לביתה. הייתי מתחילה לקרוא מיד בספר הספרייה שלי, מספיקה בין שלושים לארבעים עמודים עד שהיה חוזר.
הפעם האחרונה שהיעדרותה של אמי עמדה ביני לבין אבי אירעה במקרה והממה את שנינו. היינו אז במטבח באחד מערבי השגרה שלנו, הוא ניקה את המקרר ואני קראתי בקול את פרקי התנ״ך שעליהם עמדתי להיבחן למחרת. ״...ולא יכלה עוד הַצפּינוֹ וַתִקח לו תבת גֹמֶא וַתַחמְרה בַחֵמר ובַזָפֶת וַתָשֶׂם בה את הילד ותשם בסוּף על שפת היְאֹר, וַתֵתַצַב אחֹתו מֵרָחֹק לְדֵעָה מה יֵעשה לו...״ גרוני חרב פתאום ואני השתתקתי.
״בירקון אנשים משלמים על זה כסף,״ אמר אבי, ראשו במעמקי המקרר, ״משה׳לה קיבל סיבוב בסירה חינם.״
פרצתי בבכי שקט ומטלטל, בכי שאין לו מעצור מתוך גרון צחיח וכואב, פורקת את העלבון והצער והבושה והבלהה של ילדה שהפקירו אותה מרצון, לא במצוות המלך, בלי אהבה ובלי דאגה ובלי להפקיד עליה שומרים. איך יכלה להיכנס לטקסי ולא להביט לאחור ולא לראות אותי רצה אחרי המכונית הנוסעת? ומה אם היה אבי אורז את שארית החפצים ומסתלק לו גם הוא?
אבי, מבוהל ונסער כאילו שמע את מחשבותי, השאיר את המקרר פתוח ובא ואימץ אותי אל גופו ובבת אחת הקיפו אותי ריחו הדחוס של מזון סגור וריחו החריף של סבון כביסה.
״די, די,״ אמר, קרוב אלי כל כך כאילו דיבר מתוך גופי, ״הבת־מלך מצאה אותו בסוף והוא עשה חיים משוגעים בארמון. את כבר בכית יותר ממנו, אז די, די.״
לא הזכרנו את אמי באותו הערב, כאילו לא ידענו שנינו על מה פרץ ממני הבכי, ולא דיברנו עליה עוד שנים אחר כך. אם נזכר בה אחד מאתנו היה שומר את הדבר להרהוריו או לחלומותיו. פעם אחת, לאחר שסיפרתי לו על ״אוליבר טוויסט״ שלקחתי מן הספרייה, שאל אותי למה כל הספרים שאני קוראת מספרים על יתומים.
וככל שדיברנו פחות על אמי, דיברנו יותר ויותר על דורה. יש דברים בחייה שהם סתומים בעיני ואני לא מצליחה לברר אותם מתוך רמזים, ויותר מרמזים אני לא מעיזה לבקש. אבי, שאת מחשבותיו אני מנחשת לעתים קרובות, מדבר בזהירות כששמה של דורה עולה. פעם סיפר לי שהעבודה במאפייה קשה לה אבל היא חייבת לפרנס את עצמה ולשלם את החוב על הדירה ולכן היא לא יכולה לעזוב. שאלתי למה היא לא מחפשת עבודה אחרת. אבי ענה שהיא עוד קצת חולה ולכן קשה לה למצוא משהו מתאים. שאלתי איזו מחלה יש לה. אבי היסס ואמר שהיא עצובה. שאלתי אותו אם עצב הוא מחלה. אבי היסס: עצב קל עלול לגדול ואז לפעמים הוא נחשב מחלה, ומעסיקים לא אוהבים לתת עבודה לאנשים עצובים. אנשים עצובים מבריחים לקוחות. הערתי שגם הוא עצוב ובכל זאת הוא עובד במקום מתאים. אבי חייך ואמר שהוא לא עצוב כי אני הילדה שלו, והתחבקנו כדי לאשר את דבריו.
לפני שנרדמתי בלילה ההוא חשבתי שאני גם קצת של דורה, וכשחשבתי עליה יכולתי לשחזר את תחושת הנועם שזרמה בכל גופי מידה האוחזת בי.
בתקופה ההיא, בתוך הרגיעה החדשה המשתכנת בחיי ובחיי אבי, התחיל לרדוף אותי פחד: שאמי תחזור פתאום ותשליך את דורה מתוך חיינו. יום אחד - היתה מחשבת בלהה משסעת את שלוותי - יום אחד אחזור מבית הספר ואראה טקסי חונה ברחוב מול ביתנו, גגונו עמוס מזוודות ואמי יושבת במושב האחורי בין המון תיקים צבעוניים; או שאפתח את דלת הבית והנה הוא מלא מזוודות וחבילות והיא יושבת ליד השולחן, אולי החזיר אבי את לוח התפירה לשולחן והיא כבר עסוקה בתפירה או בתחביב חדש שלמדה באמריקה, ובבת אחת ייעלמו מחיינו השעות השקטות עם דורה ויחזרו התזזית ותרועת החיים הסוחפת והחדווה הקולנית, ואבא שלי יישאב לתוך הערצתו הישנה וילך ויקטן ויחזור להיות סנשו פנשה שלה. התכווצתי כולי כאילו לא היתה זו מחשבה חולפת בדמיוני אלא מציאות, ופעמוני האזעקה טלטלו את בת דמותי הישנה בתוכי כיפהפייה הנרדמת והיא זינקה ונעמדה לצדי, לא כועסת כלל על אזעקת השווא, מבררת את המצב, נרגעת ושבה ושוקעת בתוכי עד לשעת האמת, שאז תתייצב ותפיח בי כוח ושתינו ניקח את מזוודותיה וחבילותיה של אמי, נשליך אותן לתוך טקסי, נגרור את אמי במורד המדרגות ולרוחב המדרכה לעיני השכנים שיצוצו בחלונות, נדחס אותה בין חפציה מרוטה ופרועה ובוכייה ונסגור את הדלת בטריקה. ועוד לפני שיצא הטקסי לדרכו נפנה ונחזור אל אבא ואל דורה.
אמי, כאילו הרגישה מעבר לאוקיינוס שאבי ואני מתחילים להירפא ממנה, התמידה פתאום לשלוח מכתבים בכתב יד מרושל. מדי פעם היתה מגיעה אלינו מאמריקה חבילה ארוזה היטב ובתוכה מצרכים שהייתי רגילה לראות במטבחה של דורה: שוקו בקופסה מרובעת, מלבני סוכר קטנים, אבקת חלב. לפעמים היתה מצרפת בגדים עבורי שמעטים היו לפי מידתי ודורה היתה מתקנת אותם, פורמת וגוזרת ומרחיבה. את המכתבים היה אבי קורא בעיון, לפעמים היה שומר להראות לדורה, ואז היה מצביע על שורה מסוימת והם היו דנים בה, יושבים ליד השולחן כשני תלמידים המתאמצים לפענח משפט מסובך. כששאלתי מה כתוב במכתב ניסה אבי להתחמק ודורה אמרה: ״תגיד לילדה את האמת. היא כבר יכולה להבין.״ ואבי אמר: ״צריך ניירות של איזה רבי מאמריקה בשביל להיפרד לתמיד.״
״אבל היא כבר נפרדה,״ במו עיני ראיתי את הטקסי, במו רגלי רצתי אחריו.
״הרבי מאמריקה עושה בעיות,״ הגה את ״אמריקה״ בייאוש, בטינה, אמריקה מקור אומללותו.
זמן קצר לפני יום הולדתי העשירי ביקשתי מתנה: שדורה תהיה אמא שלי. דורה צחקה במבוכה מתרוננת: ״תראי תראי איך גדלת. לפני שנתיים היה מספיק לך מפה, עכשיו נהיו לך בקשות גדולות.״ ואבי אמר: ״מה שהילדה שלי מבקשת, הילדה שלי מקבלת.״
מה שסחרר אותי מרוב אושר בגיל עשר דכדך אותי בגיל ארבע עשרה. אבי היה יקר לי כתמיד ודורה היתה קרובה כמקודם אבל העין המתבגרת ראתה יותר ויותר איך החיבור בין שניהם רק הֶעֱצים את עליבותם, את נדכאותם. בתחושת אשם תמידית הייתי מביטה בהם כאשר ישבו יחד ליד השולחן, כאשר הלכו ברחוב צעד אחד לפָנַי, והייתי רואה את מה שלא ראיתי עד שהתאהבתי בעצמי: שתי שאריות זנוחות של אהבה אחרת, שנצמדו זו לזו לא בכוח התשוקה או האהבה או הבחירה אלא מתוך חולשת האין־אונים, הרציצות. ושותפותם, גיליתי בהפתעה, לא ביטלה זה את צערו של זה אלא החריפה אותו. ומול המראה הזה - שפעם אחת גרם לי לפרוץ בבכי - עלתה דמותה של אמי: זקופה ומלכותית, נוצצת ומרהיבה. פניה נדדו מן התצלומים הישנים והתמזגו עם פניהן של כוכבות קולנוע, והיא כבשה את דמיוני ביופייה ובסיפור האהבה הסוער שלה שכמוהו יש רק בספרים ובקולנוע, שמנצחים את המציאות ואת המרחקים. לא הזכרתי לעצמי שאבי ואני ודורה שילמנו את מחירו של סיפור האהבה המופלא שלה, זה שהביא אותה אל מחוז האושר הגדול, אמריקה.
בצהרי יום שישי אחד, בשעת היציאה מהבסיס הצבאי, קרא לי הש״ג מרחוק: ״שלום עלייך, סג״מית דסי, איפה היית ומה עשית? יש פה אחת קוראים לה עלמה, רצתה להיכנס לבסיס בלי אישור, העלמה הזאת, לא שמעה על צה״ל, לא שמעה על ביטחון שדה, לא שמעה על סודיות צבאית, נפלה לנו מהירח - ״ בת דמותי התרוממה בתוכי כבלהטוט. שנים היתה רדומה במקומה, שקטה כאבן, ועכשיו, מזהה את הסכנה עוד לפני שזיהיתי אותה אני, נענית לקריאה סמויה, שמעה את הש״ג יחד אתי: ״רואה אותה עם החולצה פרפרים? מחכה לך מהבוקר, מסכנה. אמרתי לה: עלמתי עלמה, פה צבא, פה לא בית קפה בתל אביב. התיישבה קודם על הספסל, אולי כבר התייבשה לגמרי. נתתי לה מצופה, אכלה מצופה לארוחת צהריים.״ וצעק לעבר שלד הברזל של תחנת האוטובוס: ״עלמה, איפה נעלמת לנו עכשיו - הנה הסג״מית דסי.״
קמת מספסל התחנה וניגשת אלי, נערה גבוהה וזרה, נמרצת וקשת סבר, בחישוב מהיר בת חמש עשרה. מכל התחזיות על פגישה אתך, לא שיערתי את הרגע הזה שבו התקרבת ואמרת בעברית מפתיעה, בנימה דורשנית: ״אני צריכה לדבר אתך.״
״את...״ הצליחה העברית שלך לבלבל אותי.
״הבת של דורה.״
לבי עצר. בעיני אני הבת של דורה. כבר עשר שנים יש סדר טוב בחיי אבי ובחיי ולא אניח לאיש לפרוע אותו. האם באת לדרוש את אמך? אמי גידלה אותך מגיל שנתיים, האם לא היא אמך? האם בעיני עצמך את הבת של דורה?
״צריכה עזרה, סג״מית דסי? שהחברים יבואו עם הטנקים? רק תיתני רמז קטן, בחצי רגע כל חטיבה שבע פֶּה אחד אחרייך, שמאל ימין שמאל.״
ישבנו בצל האקליפטוס, בין הכניסה למחנה לבין הכביש הראשי, ודיברנו במתח ובעוינות, בוחנות זו את זו ביריבות בזירה שרק אחת מאתנו תצא ממנה בחיים: את תובענית וחסרת מנוחה, מוליכה בבטחה את השיחה שתכננת זמן רב מראש וידך בה על העליונה; אני מבקשת להסתלק ממך, חרדה שמא תשאלי על דורה, מודעת לבת דמותי הקשובה בתוכי, חבויה היטב, דרוכה כנחש המכין את ארסו. מדי פעם היה הש״ג מפריח אלינו קריאה מבודחת שלא העלתה אצלנו חיוך. אמרת שכבר חצי שנה את חיה בקיבוץ, אצל בן דודו של אביך. לא שאלתי למה עזבת את ביתך באמריקה. לא שאלתי לשלום אמי ואת לא התנדבת לספר. בשלומה של דורה לא התעניינת, לרווחתי. גם בי לא התעניינת. רצית לשמוע ממני דבר אחד: איך הכירו אביך ואמי. כאילו היית נחושה להבין את הסיפור מראשיתו. סיפרתי לך שאבא שלך חיזר אחרי אמי מרגע שפגש אותה בקורס לתפירה, ואת מחית בלהט שלא היה מובן לי. טענת שאמא שלי טמנה לאביך מלכודת, פיתתה אותו לנסוע לאמריקה. לא ידעת לענות לי מי סיפר לך על כך. גם אני מחיתי. הגנתי על גרסתי בלהט שלא היה מובן לי, לא ידעתי לענות על שאלתך מי סיפר לי על כך.
״עזבי את הסג״מית, עלמה. יום שישי היום. רחמנות,״ קרא הש״ג משער הבסיס.
שאלת אם יש לי חבר. בת דמותי נעה בקרבי. אמרת שאם יש לי חבר כדאי שאשמור עליו כדי שלא יחטפו לי אותו. הבטתי בך בעיון, מנסה לפענח את מחשבותייך. אצלנו במשפחה חוטפים גברים, חוטפים תינוקות, אמרת כמעט בשנאה בשפתיים חשוקות במרירות, מסמנות חריצים של זִקנה מעל לשפתך העליונה.
״תלכו לבית קפה בנות יקרות שלי, מה התיישבתם כמו גמלים על יד העץ? מה נפלה עליכם הרצינות הזאת? מה קרה? עמוס, עמוס, תסתכל על אלו. לא נראה לך שמתכננות מלחמה? מה זה פה הרצינות הזאת ביום שישי בצהריים? תלכו הביתה לחפוף ראש, לעשות תלתלים, שיבוא החבר שיהיה מה להסתכל.״
נפרדנו בפתאומיות ובכעס. את קמת בתנועה חדה, ניערת את חולצתך, מזעזעת את הפרפרים על פני הבד, וללא מילת פרידה פנית אל התחנה. האוטובוס שלי, העובר מדי שעה, עמד להגיע, אבל כדי שלא איאלץ לעלות אתך לאוטובוס אחד חזרתי לבסיס בצעד נחוש, חשה בתוכי את האי־שקט של בת דמותי הסוערת שלא מצא לו פורקן. ליד שער הבסיס הסתובבתי והבטתי בך, מנסה לגלות מרחוק תשובה שאת השאלה עליה לא ידעתי. עמדת בגבך אלי, מתנכרת, ואני ידעתי שלא אספר לדורה על הפגישה הזאת.
״זה את, סג״מית דסי? שלא נדע. את יודעת למי את פתאום דומה? למנשקֶה לפני שהשתגע לנו והתחיל לירות לכל הכיוונים. הפחדת אותי, שככה יהיה לי טוב. אז מה זה היה הפרצופים האלו? היא לפה, את לשם. לא הסכמתם על המלחמה? תעשו שלום. חשבתם על לעשות שלום? גם כן אופציה, בחיי אלוהים. אם בכל זאת הולכים על מלחמה, ואם את לוקחת אותה שבויה, אני מוכן בהתנדבות להיות הש״ג של המחנה שבויים. סגרנו עסק, סג״מית דסי?״
ושבע שנים אחר כך פרצת שוב. לא יכולת לדעת שבחרת לך את הרגע הכי פחות נכון כי חיי היו עמוסים מכדי להכיל אותך: הייתי אז סטודנטית לפסיכולוגיה באמצע תקופת הבחינות, בערבים עבדתי במרכז אבחון לילדים לקויי למידה, כבר כמעט שנה הייתי נשואה לדרור והמריבות בינינו תכפו והלכו. בימים ההם התעורר בי הפיתוי לקחת את חפצי ולהסתלק, אך הייתי נאמנה להבטחתי לאבי לשמור על הנישואין האלה לפחות שנה אחת, כי השנה הראשונה מועדת למריבות ואם רק נצלח אותה נעלה על ״הדרך הנכונה״. ובתוך כל אלו התברר לי שאני הרה ובעוד אני מחזיקה את שפופרת הטלפון לאחר השיחה עם הגינקולוג החלטתי שאם המצב עם דרור לא ישתפר אפסיק את ההיריון. ובמשך השבועות שאחרי כן התאמצתי להישמר מפני רגשות האימהות הגואים מדי פעם, נמנעת מלהתקשר ליצור הזעיר המתווה את עצמו בתוכי ובינתיים מצהיר על עצמו בעיקר בבחילות בוקר.
שלושה ימים לפני פורים הייתי בדרכי הביתה, חושבת בחמדה על יום החופשה שבילדותי התקשיתי להירדם בלילה שקדם לו והייתי מתעוררת מדי שעה וממששת את בגדי הרקדנית או הליצנית שאמי ואחר כך דורה היו תופרות לי. עכשיו לא רציתי אלא לשקוע בתוך החשכה ולישון שתי יממות רצופות. בסמטה הצרה המובילה אל הבית נזכרתי בכלב הענק שהגיח מולי לפני שבועות מספר וכמעט הפריח את נשמתי מרוב בהלה, והבטחתי לעצמי שאפסיק לחזור בשעות החשכה.
כמעט על סף הבית נפלה עלי תשישות כשנזכרתי פתאום איך בבוקר יצא דרור מן הבית בטריקת דלת לאחר מריבה שהתלקחה מפני שסירבתי ללכת למסיבה משפחתית שעורכת דודתו. בחודש האחרון, מאז נודע דבר ההיריון, הרבה ליזום התפייסות מהירה אחרי כל מריבה, הכין כריכונים עם פרוסות נקניק שעליהן כתב בחרדל מילות התנצלות: ״מבעלך האהבל״, צהוב על גבי חום־אדמדם, או צייר על מגש אותיות עשויות מסוכריות זעירות: ״דסי, שובי הביתה״. על סף הדלת החלטתי: אם ינסה להתפייס אסלח לו ואבוא אתו לדודתו; אם יתנכר כשאכנס וימשיך לקרוא ולא ירים את עיניו, כמו בפעמים רבות אחרות, לא אדבר אתו עד מחר.
דרור פתח לי את הדלת במבט מבולבל, כמעט זר. בתוך החדר ישבת ברגליים משוכלות, שולי חצאיתך נסוגו וחשפו את פנים ירכך הצחור. היית שונה מאוד מן הנערה הזועמת שהיית בגיל חמש עשרה. גם לא דמית אף לאחת משתיהן: היית חסונה ובוטחת מאמא שלך, בהירה ומלאה מאמא שלי, אך משהו בתנועותייך, בישיבתך, בדרך שטִלטלת את ראשך, כאילו ניסית לחקות את אמי כשעדיין היתה אמי, שאותה לא הכרת בכלל והיא קמה לתחייה אתך, בבואת רפאים שכבר ניטשטשה אצלי וצללה ועכשיו נרכנה כמוך אל אלבום התמונות הפרוש על השולחן לפנייך, מביטה בחקרנות בתצלומי החתונה של דרור ושלי שביקשת לראות או שדרור התנדב להראות לך.
בת דמותי הנאמנה מתייצבת מאחורי מיד: רשת ביטחון של לוליינית הקרקס שנכנסת עכשיו אל לב הזירה.
דרור אמר לי, קולו מסמן סימן שאלה שנזיפה בזנבו: ״אחותך מאמריקה כאן,״ כאיש מוסד המגלה שהוא נשוי למרגלת.
״היא לא אחותי,״ אני קולטת את שתי כוסות היין והמאפרה הגדושה שעל השולחן וגם את התנועה החטופה של הפרדת הרגליים המשוכלות ואת נעמדת, ממתינה, מציגה את ההבעה החמוצה שאני מכירה מתצלומי הילדות שלך.
המערבולת העתיקה שהתעוררה בבטני גרפה את העובר בסחרור. באוויר עמד משהו מילדותי הרחוקה ובת דמותי ואני שלחנו את ראשנו קדימה, מזהות בוודאות ריח סכנה. בינינו, על השולחן הנמוך, היו כולם מחייכים: אני בשמלת כלה, אבי ואמך בבגדים חגיגיים עומדים משני צדי, אמך בתנועה המוכרת מיישרת את ההינומה. וכאן אמך עומדת לידי מתחת לחופה, מקנחת את עיניה הדומעות מהתרגשות. מה מחוללות בך התמונות האלו, אני תוהה ולא מבקשת באמת לדעת. אני תשושה מלימודים, מאבחונים, מעימותים עם ילדים לקויי למידה, ממתח המריבות עם דרור, מן הכובד החדש בבטני, ועכשיו פתאום מן החרדה שמעוררת בי עמידתך המתריסה. רק נוכחותה של בת דמותי שעומדת מוכנה להוראתי מרגיעה אותי. אם רק אבקש, בִּן רגע תשלח את ידה לרצוח למעני או תישא אותי רחוק מכאן.
״שלום,״ הושטת לי את ידך מעבר לשולחן, כאילו שבע שנים תכננת לתקן את הפגישה ההיא ליד שער הבסיס הצבאי.
״מה את רוצה?״ התעלמתי מן היד, שבה ומלבה בתוכי את הכעס על הפגישה ההיא, חוקרת את עמידתך שהוסיפה חרדה חדשה על הכעס הישן. ובתוך כך קלטתי את מבטו הנדהם של דרור.
״באתי לבקר...״
״בשביל לבקר צריך הזמנה,״ בת דמותי מדברת מגרוני בגסות המפתיעה את דרור ולמען האמת גם את עצמי. עינייך, כצפוי, עפעפו במהירות. לא כך תיארת לך את הפגישה המחודשת אתי. חשבת שתקראי לי אחות ואני אשכח את הפגישה הראשונה ואתעלם מאיתותי הסכנה שהדלקת ואפול על צווארך. אבל הדי הפגישה ההיא בצל האקליפטוס עדיין לא שככו אצלי. וגם אמי עומדת בין שתינו, מגבירה את האי־שקט.
״רציתי לראות אותך... לדבר...״
״היית צריכה לכתוב קודם או להתקשר.״
״היא התקשרה בצהריים,״ נחלץ דרור להגן עליה.
״אני לא הייתי כאן בצהריים,״ הגבהתי את קולי, יוצאת עכשיו למלחמה נגד שניהם.
״אני הזמנתי אותה,״ התנצח.
״היא לא אורחת שלך,״ החזרתי, ״זה לא עניינך להזמין.״
״היא מחכה לך כבר כמה שעות.״
״היא היתה צריכה לשאול אותי אם אני רוצה שתחכה.״
״אני הזמנתי - ״
״שמעתי,״ קולי מרקיע. ״אבל אני לא הזמנתי. אני לא רוצה שתחכה.״
״היא באה מחיפה. הזמנתי אותה להישאר לישון כאן.״
קולה של בת דמותי עבה כקולו של השטן בגרונה של הילדה ב״מגרש השדים״: ״היא לא תישאר לישון כאן.״
״היא לא יכולה לחזור עכשיו. האוטובוס האחרון יצא.״
״שתחכה בתחנה. עוד כמה שעות יוצא האוטובוס הראשון.״
דרור הביט בי במבט מצמית, פולשני, מנסה לפענח את המתחולל בתוכי.
״אני אסיע אותה לחיפה,״ הוא פונה לקחת את תיקו.
״אתה לא מסיע אותה לשום מקום.״
״אז מה את מציעה?״
״שהיא תלך מכאן.״
״אני מסיע אותה,״ אמר במרץ, אוחז את תיקו.
״אם אתה מסיע אותה, אל תחזור לכאן,״ הרמתי יד אל בטני.
הוא עקב אחרי היד ולאט הניח את התיק.
״אז אני אקח אותה לתחנת המוניות.״
״אתה לא תיקח אותה לשום מקום.״
דרור הביט בי כאילו השתניתי לעיניו, סוקר את הדמות הזרה שמולו, ואני הבנתי מיד: בת דמותי כבר עולה בתוכי ללא התרעה, ערמומית וחשאית היא עושה את דרכה בלי להזהירני כפי שנהגה לפנים.
הרמת את תרמילך הצבעוני. מקצה העין ראיתי איך כיוונת את עצמך אל דלת היציאה וגיששת את דרכך, כמעט עיוורת מדמעות. יצאת ולא אמרת מילה, משאירה את דרור ואותי חורכים זה את זה במבטינו.
״אם יקרה לה משהו - ״
״לא יקרה לה,״ האוויר נמלט מתוכי.
״אם יאנסו אותה, זה יהיה על מצפונך.״
״לא יאנסו אותה,״ שלחתי יד אל בת דמותי.
מבטו התחלף בבת אחת כאילו התגלה לו משהו חדש והוא ניגש אלי פתאום וחיבק אותי חזק ואני פרצתי בבכי נורא.
לא יכולתי לספר לו את מה שהתאמצתי להעלים גם מעצמי: את חזיונות הביעותים שלי על שיום אחד תצוץ במקום עבודתי, או תתקשר אלי לביתי, או תחכה לי בכורסה שבחדר האורחים כשאחזור הביתה, תבנית מושלמת של אמא שלי, ובתוך ימים תגזול ממני את האנשים האהובים עלי, גם את אבי ואת אִמה, ואם יהיו לי ילדים אולי תפתה את ילדי ללכת אִתה. אבל הוא הבין בעצמו ולפני שנרדמנו חבוקים צחק לתוך שערי, מוחמא: ״חשבת שהיא תפתה אותי? הגֶנים הג׳ינג׳ים המצוינים שלי נמצאים כאן בבטן, אני לא אוותר עליהם בקלות כזאת.״ אין לךָ מושג באיזו קלות אמא שלי ויתרה על הגנים המצוינים שלה, רציתי להגיד, ונזכרתי פתאום איך, בגלגול קודם, הסברתי לאחות בית הספר שאבות לא מוותרים על הילדים שלהם וכבר מתוך נמנום הנחתי את ידי על זרועו העוטפת את בטני ואמרתי לעצמי: אולי צדקתי. ילדים רואים דברים שנעלמים מן המבוגרים. ״אז מה היא שלך?״ שאל אל תוך החושך.
״אמא שלי גידלה אותה ואמא שלה גידלה אותי,״ אמרתי, שומעת את המשפט ומתקשה להאמין בו בעצמי.
״החלפות,״ צחק דרור.
״כן, בערך.״
״למה לא סיפרת לי?״
״פחדתי שתברח.״
״יש לנו עוד איזה שלד בארון?״
״זה מספיק.״
חששתי שתשובי ותופיעי למחרת, אך את אפילו לא טלפנת. בימים שאחר כך הייתי בולשת למצוא את עקבותייך בביתי כמו אישה חשדנית שראיתי פעם בסרט, מקפידה לזכור איך העמדתי את כריות הספה לבחון אם ננגעו, מסמנת בקו דק של עיפרון את שולי היינות, ממהרת להרים את אפרכסת הטלפון כשצלצל. ברחוב הייתי הופכת את פני מדי פעם לוודא שאינך בעקבותי. אך את נעלמת לתשע עשרה שנים שבהן מתו אמהותינו בשנה אחת. אֶת דורה ליוויתי כל שנת המכאובים האחרונה לחייה והבאתי לקבורה ושתלתי קקטוסים על קברה השכן לקברו של אבי. על מותה של אמי נודע לי מהודעה שהשארת באנגלית רשמית בתא הקולי של הטלפון שלי.
אני בוחנת אותך עכשיו מן השורה השלוש עשרה, מן המרחק שבו הפרטים מיטשטשים אבל הסך הכול מציג את עצמו בבהירות. בעוד חודשיים ימלאו לך ארבעים ואחת. מה אפשר ללמוד על אודותייך מן החליפה האפורה המחויטת שאת לובשת, מן המטפחת הכרוכה סביב צווארך בעניבת חבל תלייה, מן השיער המסודר כקסדת אופנוענים, גזוז בקווים ישרים ואכזריים, ערוך בצייתנות סביב פנייך? תנועות ידייך זהירות, מרוסנות. אֶת המרפקים אַת מחזיקה בשליטה, צמודים למותניים. מה אפשר ללמוד מצורתך על האופן שבו התנהלו חייך בתוך ההמולה שהתחוללה תמיד סביב אמי? האם היא פינתה לך בנדיבות מִרווח בינה לבין אביך? האם היה עלייך להילחם בה על פיסת המקום ההיא? האם נחבלת במלחמה על מקומך ביניהם? האם את נזכרת לפעמים בפגישה התמוהה ההיא שלנו ליד שער הבסיס הצבאי שבה התעקשנו כל אחת על גרסתה? האומנם לשם כך חיפשת אותי אז? האם הצלחת לפענח את תגובתי ביום שבו סילקתי אותך מהבית שלי ושל דרור? האם - המערבולת בבטני, שנרגעה בשנים האחרונות, מתעוררת לאט כהר געש רדום - האם את חושבת עלי לעתים הולכות וקרבות כפי שאני חושבת עלייך?
האולם מואפל כמו לילה היורד במהירות: אור, דמדומים וכבר עלטה מוחלטת. האנשים מסביב מתמכרים מיד לרגע הבא, שוקעים בכורסאות בציפייה. על המסך מופיעים באותיות מתרוצצות דברי תודה לקרנות, לאנשים פרטיים, לבעלי חנויות, לידידייך שסייעו בהפקת הסרט, ואחר כך שם הסרט: ״קוביות״, ומתחת, לכל רוחב המסך, ציטוט של אלברט איינשטיין: ״אלוהים לא משחק בקוביות״. בתמונה הראשונה רקיע כחול מתוח מקצה לקצה, הולך וצולל לתוך כחול־שקיעה כהה, כחול־אפור, אפור־כחול, אפור־שחור, שחור, מואר באפור־ורוד, הולך וניצת לוורוד־אפרסק, ורוד־כתום, כתום־אדום, אדום־זריחה לוהב. ואחר כך רקיע של ענני גשם הולך ומתבהר לתוך רקיע אביבי בצבע בגדי תינוקות. המצלמה חודרת פנימה ועולה במהירות, נושאת אתה את נשימתו המתקצרת של הצופה שעוד מעט ייחבט בתקרת הרקיע, אך לא. היא סוטה פתאום, צוללת ועוצרת מול רב קומות ניו יורקי. בתוך שנייה קורע קול נפץ את השקט, חגורות דינמיט ניצתות בזו אחר זו, פולטות ענני אש כדוריים ולהבי אש ארוכים, והבניין, כמו איש גבוה שהתעלף פתאום, קורס תחתיו בין שני בניינים זקופים, חדשים, מתמוטט לתוך עצמו, התקרה שוקעת, שוקעת, דוחקת תחתיה קומה אחרי קומה, ולפני שהיא מוטחת ברצפה מאיטה המצלמה את תנועותיה כאילו היא נצמדת לבניין היורד מן השמים, ואני עוצרת את נשימתי מול ההרס הנורא והמרהיב עד שהתקרה מכה בתחתית, מתרוממת מעט מן ההדף וחוזרת ונחה רגועה על האדמה ותנועת המצלמה חוזרת לקצב המוכר, מגלה מפולת אדירה של שברי לבנים, מתכת וזכוכית. הילה של אבק חוצצת בין ההרס שמתחתיה לבין השמים התמימים שמעליה ועמוד עולה ממנה אל השמים, מזכיר לי את העמוד האלוהי שהוליך את מחנה העברים בדרך ממצרים לארץ־ישראל.
עכשיו המסך נחצה ותינוק עירום מופיע בחציו השמאלי, זוחל בלהיטות אל ערימת קוביות שעל דופנותיהן תצלומים של איברי פנים. בעשרים הדקות הבאות ייהרסו עשרות בניינים על המסך הימני, שוב ושוב יתמוטטו בתוך תימרות עשן ואש בין בניינים זקופים. התינוק, עד שתרצד על המסך המילה ״סוף״, ישחק בקוביות, ינסה לצרף אותן כך שחלקי הפנים שעליהן יתחברו ויגלו את התמונה השלמה. באכזריות, בשעשוע, בחן, בכעס, בקונדסות, בסקרנות יגלגל התינוק את הקוביות, יניח אותן זו על זו ויטיח אותן זו בזו ובתוך כך יתגלו שפתיים מפריחות נשיקה, שיניים בסגר הפה, עין רצינית, עין מכווצת מצחוק, קצה תלתל, נחיריים, בדל של אוזן.
המילה ״סוף״ מופיעה על המסך ואחריה עולה האור לאט והצופים מזדקפים ומביטים לצדדים כמתעוררים מתרדמה, מנסים להיעזר בתגובות שכניהם, נראים נבוכים, כאילו הם מתחבטים אם יצירת מופת לפניהם או תעלול מתחכם. הם מוחאים כפיים מתוך נימוס, לא מתוך געש רגשות, רבים כבר קמו, נדחקים לצאת. אני מוסיפה לשבת, ממתינה לך, נסערת ומבולבלת.
ואת אמנם מגיחה מצד הבמה, גומאת בצעדים מהירים את המרחק אל השולחן שבקצה האחר. מחיאות הכפיים שכבר שככו מתחדשות למענך. את תופסת את המיקרופון בחטף ואני שומעת אותך אומרת: ״תודה רבה, תודה רבה לכם. יש לי בקשה: אם נמצאת בקהל אישה בשם הדסה או דסי ששמה מהבית הוא בֶּרגנוַוסֶר, מאוד הייתי מבקשת שתיגש אלי.״ את מהססת ומוסיפה: ״או אם מישהו מכיר אותה, אני אודה לו אם יבקש ממנה להתקשר אלי דרך מנהל הסינמטק.״