קראתי למְנֶסְטֶר. "תקשיב, יווני קטן", אמרתי. "זוהי אשתי, הגבירה וָלֶריה מֶסָלינה. הסנאט של רומא רוחש לה הערכה לא פחות ממני: הוא העניק לה תוארי כבוד נעלים. בהיעדרי היא לוקחת על עצמה כמה מהמשימות שלי, והיא מבצעת אותן לשביעות רצוני המלאה. כעת היא מתלוננת שאתה חצוף ולא משתף פעולה. תבין: אם הגבירה מֶסָלינה אומרת לך לעשות כל דבר שהוא, ולא משנה עד כמה הציות לה בעניין זה פוגע בגאוותך המקצועית, עליך לציית לה. כל דבר שהוא, שים לב, יווני קטן, וגם בלי ויכוחים. כל דבר שלא יהיה".
"אעשה ואשמע, הקיסר", השיב מְנֶסְטֶר והשתחווה אפיים ארצה בכניעות מופרזת, "ואני מבקש את סליחתך על טיפשותי. לא הבנתי כי היה עלי לציית לגבירה מֶסָלינה בכל דבר". "ובכן, עכשיו אתה מבין".
ומה שקלאודיוס עצמו - שעדיין מגמגם - לא מבין, או לא רוצה להבין, הוא באיזה עניין בדיוק צריך לציית למֶסָלינה השחקן מְנֶסְטֶר, וכמה רבים הם הגברים האחרים ברומא שרעיית הקיסר דורשת מהם "ציות".
הרומן קלאודיוס האל, המשכו של אני, קלאודיוס הנפלא, מגולל את שלל האירועים הפוליטיים והאנושיים הסוערים של תקופת שלטונו: מסעי המלחמה, מפעלי הבנייה, רפורמות החקיקה, ולצידם אינספור התככים והמזימות, האהבות והשנאות, הבריתות והבגידות, בתוך האימפריה ומחוצה לה. משתאות הפאר, הסביאה וההוללות, הסקס הפרוע והניוון המוסרי, שקלאודיוס כמו עוצם את העיניים כדי לא לראות אותם, לא נעלמו מרומא. ועוד: תפקיד מפתח ממלא בסיפור ידיד נעוריו, הורדוס אגריפס, נכדו של הורדוס הגדול. כך נפרש לעינינו פרק מרתק מתולדות ארץ ישראל במאה הראשונה לספירה.
בעקבות תרגומו העברי החדש והקולח של אביעד שטיר לאני, קלאודיוס, הזוכה להצלחה נמשכת, מוגש כאן תרגומו לקלאודיוס האל באותה עברית ישירה, בהירה ועשירה. כל מי שאהב את אני, קלאודיוס לא יוכל שלא להיתפס לקסמו של ספר ההמשך.
