הלב הקבור
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
הלב הקבור

הלב הקבור

3 כוכבים (דירוג אחד)
ספר דיגיטלי
ספר מודפס

עוד על הספר

  • הוצאה: אחוזת בית
  • תאריך הוצאה: 2006
  • קטגוריה: פרוזה מקור
  • מספר עמודים: 273 עמ' מודפסים
  • זמן קריאה משוער: 4 שעות ו 27 דק'

שמעון אדף

שמעון אדף (1972) מלמד במחלקה לספרות עברית של אוניברסיטת בן-גוריון בנגב.  שיריו הראשונים ראו אור בכתב העת "מאזנים" בשנת 1991. ספר שיריו הראשון נקרא "המונולוג של איקרוס". לספר השירה השני של אדף, "מה שחשבתי צל הוא הגוף האמיתי", צורף דיסק ובו שישה שירים מתוך הספר. בשנת 2004 פרסם אדף רומן ראשון, "קילומטר ויומיים לפני השקיעה". ב-2006 יצא לאור ספרו "הלב הקבור". בשנת 2007 זכה בפרס ראש הממשלה ליצירה. בשנת 2008 יצא לאור ספרו "פנים צרובי חמה". בשנת 2009 הוציא את ספר השירה השלישי שלו, "אביבה-לא". על ספר זה זכה בשנת 2010 בפרס יהודה עמיחי. באפריל 2010 הוציא את ספר הפרוזה הרביעי שלו, "כפור". באוגוסט 2011 הוציא את ספר הפרוזה החמישי שלו, "מוקס נוקס". בפברואר 2013 זכה בפרס ספיר לספרות על ספרו זה. בדצמבר 2012 יצא לאור ספר הפרוזה השישי של אדף, "ערים של מטה". בשנת 2015 יצא לאור ספרו "קובלנה של בלש". בשנת 2017 זכה בפרס ניומן לספרות עברית. 

מקור: ויקיפדיה
https://tinyurl.com/473u5wnh

תקציר

עיירה קטנה וחמה בדרום הארץ. טליה פינטו מגיעה עם משפחתה לגור בעיירה ופוגשת בבית הספר את אֶמיר מור־טל. לכאורה, חלוקת התפקידים ביניהם ברורה: הוא – ביישן, מנומנם, ממושמע והולך בתלם. היא – מבריקה, דברנית, סקרנית ורודפת תעלומות. לכאורה, העניינים המעסיקים אותם הם מאבקי הכוח בכיתה ומצב התעסוקה של אביה של טליה. לכאורה, השנה שלפניהם עומדת להיות שנה כמו כל שנה.
אבל רק לכאורה.

כי בהלב הקבור, שום דבר אינו כפי שהוא נראה. חייהם של אמיר וטליה גדושים בסודות שאינם ידועים גם להם עצמם, סודות שמקורם בסיפור תנ''כי המשווע להשתחרר מכבלי מיקומו המסורתי במקרא. תהליך התגלותם של סודות אלה כרוך ביציאה למסע מסחרר ופורץ גבולות לא רק בזמן, אלא גם במרחב.

מסעם של אמיר וטליה לוקח אותם אל תעלומה מימי אברהם אבינו, אל סבך של יצרים מוּדחקים, אל מרחבים לא נודעים ובהם אש, מים וערפל, וגם אחוזה עצומה ורבת־קסם, יצור אדיר שיכול להתהלך כצל בלבד, מלכים תלויים על פסגת הר גבוה, ושפה קדומה שאת מהותה יש לפענח כדי למנוע אסונות עולמיים.
אמיר וטליה עומדים לשנות את ההיסטוריה.

שמעון אדף הוא משורר, סופר, עורך ומוזיקאי פעיל מאוד. הוא הגיע מעיירת הפיתוח שדרות לתל אביב מיד לאחר השירות הצבאי, הקים להקת רוק בשם "האצולה", למד באוניברסיטת תל אביב בתוכנית לתלמידים מצטיינים, עזב את האקדמיה בעיצומה של כתיבת תזה על ספרות בלשים במאה ה-19, ובשנת 2001, כשהוא בן 29 בלבד, מונה לאחד התפקידים רבי־העוצמה ביותר בזירה הספרותית בישראל: עורך ספרות המקור של הוצאת "כתר". לפני כשנה פרש מעבודתו ב"כתר" כדי להתמסר לאהבתו האמיתית – היצירה.

פרק ראשון

חלק ראשון
ילד סתם

1
כשמו כן הוא

אֶמִיר מור-טל לא היה מגיע לָעולם אלמלא החיבה העמוקה שרחש אביו למשחקי מילים. עובדה משונה כשלעצמה. אך להוציא אותה ואת צליל שמו הלא-שגרתי, לא היה דבר יוצא דופן או מעורר עניין באמיר. למעשה, אמיר מור-טל היה הילד הרגיל ביותר בעולם. שום תכונה לא ייחדה אותו. גם מראהו היה פשוט ונמלט על נקלה מהזיכרון: שיער שחור חלק, עור שחום, נחיריים רחבים, עיני שקד מוארכות מעט, אישוני דבש, שכשנפל עליהם האור, הפכו שקופים והקנו לו הבעה שבירה.

הוא נולד וגדל במבוא ים, עיירה בדרום ישראל שאיש לא הבין כיצד זכתה לשמה. חוף הים היה מרוחק כחמישה-עשר קילומטרים מן היציאה מן העיר. יש מי שטען שמייסדיה חשבו על השם משום שהעיר נבנתה בדיוק על הקו שבו המדבר מאבד את שלטונו ורוחות הים וריחותיו מתחילים למלא את האוויר. אחרים הצביעו על רחוב משופע וסיפרו שמי שעומד בתחתיתו מקבל את התחושה שאם יעפיל לראשו, יתגלה לו מראה הגלים.

בשנותיו בגן הילדים ובבית הספר מעולם לא נבחר אמיר לגלם תפקיד ראשי בהצגת בית הספר, או לכהן באחת מוועדות הכיתה. בשיעורי ספורט ובמשחקים של אחר הצהריים לא בלט בשום אופן, לא במעלותיו ולא בחסרונותיו. ציוניו היו ממוצעים לכל הדעות, לא מרשימים ולא מדכדכים, וכך גם ההערכות של מוריו. הוא צפה בשעמום קל בתוכניות הטלוויזיה שעל אודותיהן דיברו יתר תלמידי הכיתה, שיחק במשחקי המחשב הפופולריים, שבהם, בלא שיפתיע בכך איש, לא שבר שום שיא ולא נכשל כישלון חרוץ. כישוריו בתחום הלשוני לא היו סיבה לגאווה, גם לא לבושה, למרבה חמתו של אביו. שכן, שמואל מור-טל היה כרוך מגיל צעיר אחר שעשועי שפה מכל מין וסוג: לשון נופל על לשון, תשבצי היגיון, כתיבת צפנים ופענוחם, מילים שנשכחו, מילים מוזרות שמצא במילונים בשפות שונות, וגם אחר דיונים על אודות השפה ומוצא הלשונות.

לעתים קרובות היה שמואל מור-טל מנסה לגרום לבנו לגלות מעט עניין בדבר מה, והיה מקשה בפניו קושיות שהיו מבוססות על חידודי לשון. אמיר היה מושך בכתפיו ואומר, "אבל מה זה מעניין?"

שמואל היה משיב בכעס מרוסן, "לעולם אל תזלזל במילים. יום יבוא ותבין כמה כוח טמון בהן." ואמיר היה עונה, "בסדר." ושמואל היה מוסיף, "לא לחינם ניתנו לך לב ועיניים."

אמיר הכיר את הטקס הזה בעל-פה והיה מסכם אותו במשפט ששינן לו אביו, "כן, כן. שמענו. לב להבין ועיניים לראות."

ואז, כמעט תמיד, היה שמואל מספר לו כיצד, בזכותם של חידודי הלשון, קנה את אהבתה של אמו.

השניים נפגשו במסיבה שערכו בני הזוג פלג, ואמו של אמיר, עדינה, עוד התהלכה בשם נעוריה, חליבה. הם הוצגו זה בפני זה בשמותיהם המלאים ונותרו לעמוד נבוכים לבדם במרכז הסלון, אוחזים בכוסות יין. שמואל שבר את השתיקה המעיקה. הוא אמר, מחייך קלות, "מעטיני הפרה הלא-גסה נולדה האישה הכי יפה בחדר."

עדינה פערה זוג עיניים ירוקות לעומתו, אבל לא אמרה מילה. היא תהתה אם ניסה להעליב אותה או להחמיא לה. שמואל פרץ בצחוק למראה הקמטים על מצחה. היה זה צחוק של מבוכה, בשיפולי בטנו הרגיש שאם לא ייזהר, הוא עלול לטבוע בעומק עיניה. הוא גמע מכוס היין שהחזיק בכף ידו הרועדת, והיה נדמה שהיין נוסך בו תעוזה. הוא אמר, "סליחה, תראי, לא... זו בעצם הגדרת תרתי משמע... כלומר..." הוא השתעל כשחריפות היין החליקה בגרונו, והמשיך, "תעני לי, מה יוצא מעטיני הפרה?"

"חלב?" ענתה עדינה בהיסוס.

"כן. ואיך מכוּנה הפעולה של הוצאת החלב?"

"חליבה."

"טוב מאוד. עכשיו, מה פירוש 'לא גסה'?"

"עדינה..." אמרה עדינה בהשתאות ושמואל צפה בעיניה המאירות כשירדה לסוף דעתו.

"ביחד זה יוצא 'חליבה עדינה' או 'עדינה חליבה'..." אמר, והוסיף, נפעם, נכבש לחלוטין בכוח מבטה, "האישה הכי יפה בחדר. אהמ... אי... איזה ירוק-יקרות זורח בעינייך." ועדינה הסמיקה.

לפעמים היתה עדינה מוסיפה את גרסתה, מספרת מה חשה באותם רגעים שבהם טרח מישהו להבין אילו משמעויות גלומות בשמה, ועוד כינה אותה האישה הכי יפה בחדר. איך בחנה את הגבר הגבוה, כבד המשקל, שכל עמידתו אומרת התנצלות על מידותיו; טיפות זיעה ביצבצו על מצחו למרות המזגן שהימהם לעצמו ברוך מקיר הסלון, ואדוות התפשטו בגביע היין שהחזיק מהטלטול שטילטלה אותו כף ידו הנרעדת. ואיך אמרה לעצמה, זה יהיה בעלי.

וכך היה. שנה לאחר המסיבה התחתנו. חצי שנה לאחר מכן חזרה עדינה חליבה-מור-טל מבדיקת האולטרה-סאונד ובישרה לבעלה, בשעה שהעבירה את כף ידה בחיבה על בטנה המתעגלת והולכת, שייוולד להם בן. שמואל לא היסס. הוא אמר, "אם כך, שמו בישראל יהיה אֶמִיר," ושפתיו נפשקו בחיוך שובבי, נמתחות על השיניים וקצה הלשון מבצבץ מביניהן. היא הכירה את החיוך המתגרה שלו, הדוחק בה לנסות ולעמוד על כוונתו, לפתור את החידה שהשליך אליה. כמה אהבה את הרגעים האלה שמתוך כובד האדם השקוע בטרדות היומיום, הבליח החן הנערי, הגולמי שלו. "זה משחק המילים הראשון שחשבתי עליו בחיים," הוסיף שמואל, "כשהייתי בן חמש-עשרה. כל כך הצטערתי שההורים שלי לא חשבו עליו בעצמם."

שם היתה עדינה נעצרת בדרך כלל בסיפורה ומתבוננת בחמדה באמיר. היא לא היתה ממשיכה ומגוללת את מה שאירע מאז. באותו ערב שבו החליט שמואל על שמו של בנם, יצאה אל החצר. היא לחשה את השם "אמיר מור-טל" אל אוויר הסתיו העומם, הברה אחר הברה, כמו הגתה לחש עתיק. וההבנה הבליחה בה. כל אחר הצהריים נעו המחשבות בירכתי מוחה, מתפתלות סביב שמו העתידי של בנה. ועכשיו באה החידה על פתרונה. השם הכיל את אחת הכפילויות הלשוניות שכה נשאו חן בעיני שמואל: באנגלית, אם נהגה השם במבטא הנכון, משמעותו היתה בן תמותה פשוט, אדם רגיל. אולם דווקא בעברית היה צליל השם לא שכיח, יוצא דופן. הו, חשבה, שמואל, שמואל. אחר לחשה בשנית את השם "אמיר מור-טל". רוח לא צפויה החלה לנשב והרעידה את ענפי עץ האקליפטוס הזקן שצמח בחצר וביקעה את העלווה. מבעד הענפים המוסטים נשקפה קבוצת כוכבים שלא ראתה מעודה. היא נרעדה כשתפסה איזו צורה התוו נקודות האור המצוחצחות ככפתורים - זוג עיניים, רוחש רע, חומד, מתאמץ לחזות בילד שגדל ברחמה. היא הפנתה את גבה למבטם המרגל ונכנסה הביתה.

במרוצת שנות חייו הראשונות של אמיר שמה לב ששמואל בוחן את בנו ללא הרף, תוהה לאן ייטה אופיו: האם לקוטב הנדיר של שמו, כפי שנרמז בצלילו, או לקוטב התדיר, כפי שעלה ממשמעותו. לעתים חשה כאילו הניח שמואל לפני בנו נזר זהב וגחלים בוערות והמתין לראות באיזו משתי האפשרויות יבחר. בתחילה היה נדמה לה שהיא מוצאת עדויות לנדירותו של אמיר. פעם נופף בדובי שלו לעברה במשחקו והיא ראתה את הדובי קורן; בעומק החרוזים הכהים של עיניו נפערו אישונים, האחד זהוב והשני קודר כלילה, והביטו אליה. בפעם אחרת, כשהחזיקה אותו מול הראי והורתה לו על השתקפותו, נתקפה סחרחורת; לרגע קצר, בראי מולה, אחזה באמיר אישה זרה, מעוותת, לבושה שמלת תחרה שחורה. בוקר חורפי אחד גילתה שאמיר יצא ממיטתו באמצע הלילה וזחל אל המטבח בכוחות עצמו. רשת של קורי כפור דקיקים, כחולים, כיסתה את הכלים המלוכלכים שהשאירה בכיור בערב הקודם.

בכל אחד מהמקרים הללו, לאחר שלהב של אֵימה חלף על עורה, כיבתה את ניחושיה, פטרה את מראה העיניים כחזיון תעתועים. ודאי יש לזה הסבר הגיוני כלשהו, ניחמה את עצמה, ולא גילתה דבר באוזני שמואל. כך גם בחרה שלא לספר לו על הדברים שאמרה לה אִמה שׁוּליקָה באחד מביקוריה. שוליקה הביאה עמה רצועת משי, שזורה מפתילי תכלת וארגמן, וביקשה לכרוך אותה סביב פרק ידו של אמיר. כשעדינה אמרה לה, "די, אמא, די עם האמונות התפלות שלך," ענתה לה שוליקה, "אל תגידי לי די. הילד הזה, יותר מדי עיניים מחפשות אותו." עדינה נאנחה והניחה לשוליקה לעשות כרצונה.

היא לא זכרה מתי הוכרעה הכף, אבל היא הוכרעה. ככל שהלך ופג קסם הינקות, המייחד את הילדים כולם, הפך אמיר לרגיל יותר ויותר. "כשמו כן הוא," חזר ואמר שמואל בטרוניה לעדינה בכמה הזדמנויות. ועדינה כפתה על עצמה להחריש, אף כי ההערה הנשנית העלתה בה רוגז. במוחה טענה כנגדו, היית צריך לחשוב על זה כשהעדפת משחק מילים על פני היגיון פשוט.

לבסוף גבר עליה יצרה והיא העירה לו, בכל הרכות שיכולה לגייס, "שמולי, אני לא יכולה לשמוע יותר את המשפט הזה. אמיר הוא ילד טוב. קצת ממוצע. אבל אי-אפשר לדעת מה יצא ממנו. אתה היית ילד מיוחד?" ושמואל אמר, "היו לי תחומי עניין. אני בולע מילונים מאז שלמדתי לקרוא."

"טוב," אמרה עדינה בפיזור דעת ופתחה את דלת מייבש הכביסה לבדוק את תכולתו, "אפשר לברך על זה שהתזונה שלו מאוזנת יותר משלך. אבל לא נראה לך שאתה נסחף קצת? נתת לילד את השם הכי מיוחד בעולם, שאומר את הדבר הכי סתמי. אבל שָם זה נגמר. מציאות לחוד ומשחקי מילים לחוד."

"אין לך מושג כמה את טועה," ענה שמואל והלך למטבח לבדוק אם מכונת שטיפת הכלים סיימה את פעולתה.

עדינה נצרה את הדברים בלבה. ובכל פעם שניעור דיון על חוסר עניינו של בנם בעולם וסתמיותו, היתה חשה בצביטה קלה. כמה שנאה לראות את ההבעה המאוכזבת על פניו של בעלה. למחרת כל דיון כזה היה אמיר מוצא על השולחן בחדרו ספר חדש, שהיה מוכר לו משיחות של בני כיתתו. הוא ידע שאמו הניחה אותו שם לאחר שהתייעצה עם המחנכת שלו. הוא היה לוקח אותו וקורא בו בהפגנתיות בסלון, מול מבטו של אביו. מדי פעם, כשאביו שקע בקריאה משלו ולא הבחין, היה נושף בבוז למקרא שורות מסוימות, שגוללו עלילה מגוחכת במופלאותה. איזה שטויות, היה חושב. הוא לא היה מחליף את חייו בחייה של אף דמות מהספרים האלה בעד שום הון שבעולם. הרפתקאות? כשפים? התרגשויות? מה אלה לעומת הרוגע והביטחון שבידיעה שלעולם לא יקרה לו דבר שיפתיע אותו. משום שלא די בכך שאמיר היה ילד רגיל להחריד באופיו ובטעמיו, גם לא אירע לו מעודו, ככל שזכר, שום אירוע חריג.

לפחות לא עד שהיה בן אחת-עשרה.

2
חיות וחלחלה

גם למסיבת יום ההולדת של גיל אחת-עשרה לא ציפה אמיר יותר מדי, כפי שלא ציפה למסיבות יום ההולדת שקדמו לה, אף שנולד בתאריך שהפך משמעותי לגביו מאז החל את לימודיו בבית הספר - היום האחרון של חופשת הקיץ, השלושים ואחד באוגוסט.

כמו בכל שנה סימנה אמו בעיגול אדום את התאריך על לוח השנה שהיה תלוי לצד ארון הצלחות במטבח, ומראש חודש אוגוסט גררה את אמיר אליו וביקשה ממנו לעזור לה לספור לאחור, למחוק יום ועוד יום עד ליום ההולדת. אמיר הבין מה היא מנסה לעשות; אביו לא הסתיר את דעתו על אדישותו המופלגת של בנו, גם לא על רגילותו המקוממת. אמו, לעומת זאת, אף על פי שתכונה מתכונות אופיו לא הטרידה אותה, ניסתה, בעזרת מטלות פשוטות, להרגיל אותו לגלות סקרנות. אבל לאמיר לא היה אכפת. מה יאמר לה? שניסה? הוא באמת ניסה. אבל בכל פעם שביקש להתכוון אל עניין או אירוע, גילה שמוחו מיטשטש ובחילה אוחזת בו, ואז הרפה מן ההשתדלות, והשלווה המתוקה של חוסר העניין הכללי שבה והתהדקה סביבו.

ביום שקדם ליום ההולדת, כשההכנות היו בעיצומן, הובילה אותו אמו שוב אל הלוח. היא עמדה מאחוריו, עטפה את כף ידו בכף ידה, שהיתה דביקה במקצת מלישת בצק, והנחתה אותו במחיקת התאריך. גופו של אמיר התקשח כשנגע קצה הטוש בספרה שלוש.

"מה קרה?" שאלה עדינה.

אמיר הסב אליה את פניו, "שום דבר."

"היית רוצה שיקרה משהו?" שאלה בטון מזמין.

"לא במיוחד," ענה לה והלך משם.

מסיבת יום ההולדת האחד-עשר של אמיר נחגגה בערב קיץ מהביל, בחצר ביתם. המתנות היו שגרתיות, ילקוט של דרגון בול זי, משחק מחשב של ספיידרמן, קלפים של באטמן, דמויות משחק של שר הטבעות, יומנים ומחברות עם כוכבי ערוצי הילדים השונים. בחיבור הברכות לא הושקעו מאמצים יצירתיים; את זה ציין אביו בצקצוק שפתיים, תוך הבעת דאגה אמיתית לגורל שפתו של דור העתיד - ברוב הברכות הופיעו שגיאות כתיב. חלק מהילדים, בעיקר הבנים, התלוננו בלחש שהעוגות לא מתוקות מספיק. הליצנית לא הצחיקה ולא שיעממה. אף ילד לא שבר עצם בגופו שלו או בגופו של ילד אחר, בריתות חדשות לא נכרתו, חוזים ישנים לא הופרו. הילדים שהוזמנו למסיבה הלכו כלעומת שבאו.

החושך העמיק והפך עדין, כמו בכל לילה שרבי. אבל תחתיו חשה עדינה את הבוקר מחכה בקוצר רוח, גועש מאור. הכוכבים בהקו באוויר הנקי. עדינה שאפה אותו לתוכה, טועמת אותו, בשעה שאספה את הכלים החד-פעמיים שהיו פזורים בערבוביה על השולחנות וביניהם. בקצה החצר נשען אמיר בגבו על גזע האקליפטוס שעמד בחצר, מפיץ ריח מר.

"אמירי," קראה עדינה בעליצות, "זה היה לילה נהדר למסיבת יום הולדת. לא?"

אמיר הזדקף ומשך בכתפו.

"בוא הנה, אני רוצה לשאול אותך משהו."

אמיר ניגש אליה. היא כרעה על ברכיה וחיבקה אותו, לוחשת, "אתה צריך להיות מאושר. יש עוד משהו שיכולתי לעשות ולא עשיתי? תגיד לי מה?"

אמיר ביקש לשטוח את תשובתו הרגילה. שלא משנה לו, ששום דבר לא משנה, לא באמת. כן מסיבת יום הולדת מוצלחת, לא מסיבת יום הולדת בכלל. אבל בעודו מתכונן לדבר, התעורר בו דבר שלא חש בו מימיו: ניצנים של התרגשות ביעבעו בכפות רגליו ועלו במעלה גופו, מחשבות התרוצצו וירדו ממוחו אל קצות אצבעותיו, שמיאנו להירגע. תחושת רחיפה מילאה אותו, איזה קוצר רוח.

אמו הרגישה גם היא בחיבוקה את הרטט שעבר באיבריו. היא הרחיקה אותו מעט והתבוננה בו, אחר הניחה את ידה על מצחו, ומילמלה, "לא, אין לך חום, אבל בכל זאת אתה נראה קצת אחרת," וחיבקה אותו שוב, ביתר עוז, כמעט מוחצת אותו בין זרועותיה. "שמואל," קראה. האירוע היה חשוב דיו לשתף בו את בעלה. קולו של אביו נישא מעומק הבית, "עדינה, את צריכה עזרה עם השולחנות?"

"במחשבה שנייה," אמרה לאמיר, "אתה בסך הכול צריך לנוח." אחר צעקה אל שמואל, "לא משנה. נקפל אותם מחר."

בלילה ההוא התקשה אמיר להירדם. הוא התהפך מצד אל צד במיטתו, לא מצליח למצוא את התנוחה הנכונה שתאפשר לגופו להרפות מדריכותו ולצנוח אל השינה. מוזר, חשב, אולי יש יותר מדי אור בחדר. חלון חדרו פנה אל החצר. הוא הסיט את הווילונות המוגפים ובדק אם שרשרות הנורות שנתלו בחצר לצורך המסיבה עדיין דלקו. הן היו כבויות. זוהר כסוף ורך שרה על החצר, על השולחנות המתוחים ועל עליו השמוטים של האקליפטוס, שבדממה העמוקה שמילאה את הלילה נראו כנטיפי כפור הנאבקים להפשיר מקיפאונם. אמיר חיפש בעיניו את הירח ומצא שרק גזיר דקיק, מבריק כפיסת מתכת מצוחצחת שפעם מצא בשטח הכורכר הנרחב בפאתי השכונה שלהם, פצע את מצע הקטיפה של השמים. עוד יותר מוזר, חשב אמיר, שירח חיוור כזה, כמו להבה של נר, זורח בכוח ומסנוור. הוא פתח את החלון והושיט יד החוצה. זרם חשמל מענג ומעקצץ קיפץ במעלה זרועו, כשטבל אותה בזוהר הכסוף, והוא משך אותה פנימה. אחר הושיט אצבע, בזהירות, כמו לבחון נוזל רותח, מוכן לסגת. אצבעו נתקלה בהתנגדות. האוויר מחוץ לחלון הקריש. הוא גילה שהוא מפעיל כוח בניסיון להניע את האצבע קדימה. הוא פרש את כף ידו ולחץ אותה אל מחסום האור שנקבע על החלון, ודחף. התנגדותו של מחסום האור גברה, אולם הוא לא איבד משקיפותו. החצר ניבטה אליו; משום מה נראתה מיותמת יותר ויותר, חסרה משהו, נטושה. הוא דחף, אבל האור היה לחומת בטון. הוא צירף את ידו האחרת והוסיף את משקל גופו. אך מחסום האור לא נשבר. נו כבר, סינן, מה קורה פה?

כשפלט את הדברים, החל חדרו לנוע. איזה זעזוע עבר בקירות. כל הבית נרעד. שברי טיח נשרו סביבו מן התקרה בחבטה עמומה. הקירות נסדקו, מתנערים מהתמונות שנתלו עליהם. בקיעים הופיעו במרצפות, הרהיטים נאנקו בחריקה, ואמיר המשיך לדחוף כנגד מחסום האור בחלון. זו הדרך היחידה לצאת מכאן, מילמל.

טעם אבק עלה בפיו, וריח אבק באפו. הוא החל להשתעל. האבק חדר לגרונו, והוא הרגיש שהוא נחנק, ואז חבט בראשו דבר מה כבד. המהומה בחדר השחירה למול עיניו והחלה להסתחרר. הוא עצם את עיניו, בניסיון לטהר אותן מגרגרי האבק שפלשו אליהן, ופקח אותן.

הוא היה שכוב במיטתו. כל דבר בחדר היה במקומו, התקרה והקירות שלמים, הווילונות סגורים.

רק חלום, חשב בהקלה, כלומר, הצלחתי להירדם. הוא הביט בשעון המעורר שלו. הספרות הזרחניות בישרו לו שהבוקר במרחק שעתיים בלבד. הוא החליט שאם ישכב במיטתו בלי לזוז, אם ינשום בקצב אחיד ויתרכז בנשימות, יוכל להרחיק מעליו גם את החלומות וגם את המחשבות האפלות יותר עד שיעלה השחר בחלון.

כשאמו נקשה על דלת חדרו בבוקר ופתחה אותה, ראתה אותו יושב במיטתו ועיניו טרוטות. "מתרגש מהשנה החדשה?" שאלה בדאגה קלה.

אמיר הינהן בראשו בעייפות.

המשך עלילה בספר המלא

שמעון אדף

שמעון אדף (1972) מלמד במחלקה לספרות עברית של אוניברסיטת בן-גוריון בנגב.  שיריו הראשונים ראו אור בכתב העת "מאזנים" בשנת 1991. ספר שיריו הראשון נקרא "המונולוג של איקרוס". לספר השירה השני של אדף, "מה שחשבתי צל הוא הגוף האמיתי", צורף דיסק ובו שישה שירים מתוך הספר. בשנת 2004 פרסם אדף רומן ראשון, "קילומטר ויומיים לפני השקיעה". ב-2006 יצא לאור ספרו "הלב הקבור". בשנת 2007 זכה בפרס ראש הממשלה ליצירה. בשנת 2008 יצא לאור ספרו "פנים צרובי חמה". בשנת 2009 הוציא את ספר השירה השלישי שלו, "אביבה-לא". על ספר זה זכה בשנת 2010 בפרס יהודה עמיחי. באפריל 2010 הוציא את ספר הפרוזה הרביעי שלו, "כפור". באוגוסט 2011 הוציא את ספר הפרוזה החמישי שלו, "מוקס נוקס". בפברואר 2013 זכה בפרס ספיר לספרות על ספרו זה. בדצמבר 2012 יצא לאור ספר הפרוזה השישי של אדף, "ערים של מטה". בשנת 2015 יצא לאור ספרו "קובלנה של בלש". בשנת 2017 זכה בפרס ניומן לספרות עברית. 

מקור: ויקיפדיה
https://tinyurl.com/473u5wnh

עוד על הספר

  • הוצאה: אחוזת בית
  • תאריך הוצאה: 2006
  • קטגוריה: פרוזה מקור
  • מספר עמודים: 273 עמ' מודפסים
  • זמן קריאה משוער: 4 שעות ו 27 דק'
הלב הקבור שמעון אדף

חלק ראשון
ילד סתם

1
כשמו כן הוא

אֶמִיר מור-טל לא היה מגיע לָעולם אלמלא החיבה העמוקה שרחש אביו למשחקי מילים. עובדה משונה כשלעצמה. אך להוציא אותה ואת צליל שמו הלא-שגרתי, לא היה דבר יוצא דופן או מעורר עניין באמיר. למעשה, אמיר מור-טל היה הילד הרגיל ביותר בעולם. שום תכונה לא ייחדה אותו. גם מראהו היה פשוט ונמלט על נקלה מהזיכרון: שיער שחור חלק, עור שחום, נחיריים רחבים, עיני שקד מוארכות מעט, אישוני דבש, שכשנפל עליהם האור, הפכו שקופים והקנו לו הבעה שבירה.

הוא נולד וגדל במבוא ים, עיירה בדרום ישראל שאיש לא הבין כיצד זכתה לשמה. חוף הים היה מרוחק כחמישה-עשר קילומטרים מן היציאה מן העיר. יש מי שטען שמייסדיה חשבו על השם משום שהעיר נבנתה בדיוק על הקו שבו המדבר מאבד את שלטונו ורוחות הים וריחותיו מתחילים למלא את האוויר. אחרים הצביעו על רחוב משופע וסיפרו שמי שעומד בתחתיתו מקבל את התחושה שאם יעפיל לראשו, יתגלה לו מראה הגלים.

בשנותיו בגן הילדים ובבית הספר מעולם לא נבחר אמיר לגלם תפקיד ראשי בהצגת בית הספר, או לכהן באחת מוועדות הכיתה. בשיעורי ספורט ובמשחקים של אחר הצהריים לא בלט בשום אופן, לא במעלותיו ולא בחסרונותיו. ציוניו היו ממוצעים לכל הדעות, לא מרשימים ולא מדכדכים, וכך גם ההערכות של מוריו. הוא צפה בשעמום קל בתוכניות הטלוויזיה שעל אודותיהן דיברו יתר תלמידי הכיתה, שיחק במשחקי המחשב הפופולריים, שבהם, בלא שיפתיע בכך איש, לא שבר שום שיא ולא נכשל כישלון חרוץ. כישוריו בתחום הלשוני לא היו סיבה לגאווה, גם לא לבושה, למרבה חמתו של אביו. שכן, שמואל מור-טל היה כרוך מגיל צעיר אחר שעשועי שפה מכל מין וסוג: לשון נופל על לשון, תשבצי היגיון, כתיבת צפנים ופענוחם, מילים שנשכחו, מילים מוזרות שמצא במילונים בשפות שונות, וגם אחר דיונים על אודות השפה ומוצא הלשונות.

לעתים קרובות היה שמואל מור-טל מנסה לגרום לבנו לגלות מעט עניין בדבר מה, והיה מקשה בפניו קושיות שהיו מבוססות על חידודי לשון. אמיר היה מושך בכתפיו ואומר, "אבל מה זה מעניין?"

שמואל היה משיב בכעס מרוסן, "לעולם אל תזלזל במילים. יום יבוא ותבין כמה כוח טמון בהן." ואמיר היה עונה, "בסדר." ושמואל היה מוסיף, "לא לחינם ניתנו לך לב ועיניים."

אמיר הכיר את הטקס הזה בעל-פה והיה מסכם אותו במשפט ששינן לו אביו, "כן, כן. שמענו. לב להבין ועיניים לראות."

ואז, כמעט תמיד, היה שמואל מספר לו כיצד, בזכותם של חידודי הלשון, קנה את אהבתה של אמו.

השניים נפגשו במסיבה שערכו בני הזוג פלג, ואמו של אמיר, עדינה, עוד התהלכה בשם נעוריה, חליבה. הם הוצגו זה בפני זה בשמותיהם המלאים ונותרו לעמוד נבוכים לבדם במרכז הסלון, אוחזים בכוסות יין. שמואל שבר את השתיקה המעיקה. הוא אמר, מחייך קלות, "מעטיני הפרה הלא-גסה נולדה האישה הכי יפה בחדר."

עדינה פערה זוג עיניים ירוקות לעומתו, אבל לא אמרה מילה. היא תהתה אם ניסה להעליב אותה או להחמיא לה. שמואל פרץ בצחוק למראה הקמטים על מצחה. היה זה צחוק של מבוכה, בשיפולי בטנו הרגיש שאם לא ייזהר, הוא עלול לטבוע בעומק עיניה. הוא גמע מכוס היין שהחזיק בכף ידו הרועדת, והיה נדמה שהיין נוסך בו תעוזה. הוא אמר, "סליחה, תראי, לא... זו בעצם הגדרת תרתי משמע... כלומר..." הוא השתעל כשחריפות היין החליקה בגרונו, והמשיך, "תעני לי, מה יוצא מעטיני הפרה?"

"חלב?" ענתה עדינה בהיסוס.

"כן. ואיך מכוּנה הפעולה של הוצאת החלב?"

"חליבה."

"טוב מאוד. עכשיו, מה פירוש 'לא גסה'?"

"עדינה..." אמרה עדינה בהשתאות ושמואל צפה בעיניה המאירות כשירדה לסוף דעתו.

"ביחד זה יוצא 'חליבה עדינה' או 'עדינה חליבה'..." אמר, והוסיף, נפעם, נכבש לחלוטין בכוח מבטה, "האישה הכי יפה בחדר. אהמ... אי... איזה ירוק-יקרות זורח בעינייך." ועדינה הסמיקה.

לפעמים היתה עדינה מוסיפה את גרסתה, מספרת מה חשה באותם רגעים שבהם טרח מישהו להבין אילו משמעויות גלומות בשמה, ועוד כינה אותה האישה הכי יפה בחדר. איך בחנה את הגבר הגבוה, כבד המשקל, שכל עמידתו אומרת התנצלות על מידותיו; טיפות זיעה ביצבצו על מצחו למרות המזגן שהימהם לעצמו ברוך מקיר הסלון, ואדוות התפשטו בגביע היין שהחזיק מהטלטול שטילטלה אותו כף ידו הנרעדת. ואיך אמרה לעצמה, זה יהיה בעלי.

וכך היה. שנה לאחר המסיבה התחתנו. חצי שנה לאחר מכן חזרה עדינה חליבה-מור-טל מבדיקת האולטרה-סאונד ובישרה לבעלה, בשעה שהעבירה את כף ידה בחיבה על בטנה המתעגלת והולכת, שייוולד להם בן. שמואל לא היסס. הוא אמר, "אם כך, שמו בישראל יהיה אֶמִיר," ושפתיו נפשקו בחיוך שובבי, נמתחות על השיניים וקצה הלשון מבצבץ מביניהן. היא הכירה את החיוך המתגרה שלו, הדוחק בה לנסות ולעמוד על כוונתו, לפתור את החידה שהשליך אליה. כמה אהבה את הרגעים האלה שמתוך כובד האדם השקוע בטרדות היומיום, הבליח החן הנערי, הגולמי שלו. "זה משחק המילים הראשון שחשבתי עליו בחיים," הוסיף שמואל, "כשהייתי בן חמש-עשרה. כל כך הצטערתי שההורים שלי לא חשבו עליו בעצמם."

שם היתה עדינה נעצרת בדרך כלל בסיפורה ומתבוננת בחמדה באמיר. היא לא היתה ממשיכה ומגוללת את מה שאירע מאז. באותו ערב שבו החליט שמואל על שמו של בנם, יצאה אל החצר. היא לחשה את השם "אמיר מור-טל" אל אוויר הסתיו העומם, הברה אחר הברה, כמו הגתה לחש עתיק. וההבנה הבליחה בה. כל אחר הצהריים נעו המחשבות בירכתי מוחה, מתפתלות סביב שמו העתידי של בנה. ועכשיו באה החידה על פתרונה. השם הכיל את אחת הכפילויות הלשוניות שכה נשאו חן בעיני שמואל: באנגלית, אם נהגה השם במבטא הנכון, משמעותו היתה בן תמותה פשוט, אדם רגיל. אולם דווקא בעברית היה צליל השם לא שכיח, יוצא דופן. הו, חשבה, שמואל, שמואל. אחר לחשה בשנית את השם "אמיר מור-טל". רוח לא צפויה החלה לנשב והרעידה את ענפי עץ האקליפטוס הזקן שצמח בחצר וביקעה את העלווה. מבעד הענפים המוסטים נשקפה קבוצת כוכבים שלא ראתה מעודה. היא נרעדה כשתפסה איזו צורה התוו נקודות האור המצוחצחות ככפתורים - זוג עיניים, רוחש רע, חומד, מתאמץ לחזות בילד שגדל ברחמה. היא הפנתה את גבה למבטם המרגל ונכנסה הביתה.

במרוצת שנות חייו הראשונות של אמיר שמה לב ששמואל בוחן את בנו ללא הרף, תוהה לאן ייטה אופיו: האם לקוטב הנדיר של שמו, כפי שנרמז בצלילו, או לקוטב התדיר, כפי שעלה ממשמעותו. לעתים חשה כאילו הניח שמואל לפני בנו נזר זהב וגחלים בוערות והמתין לראות באיזו משתי האפשרויות יבחר. בתחילה היה נדמה לה שהיא מוצאת עדויות לנדירותו של אמיר. פעם נופף בדובי שלו לעברה במשחקו והיא ראתה את הדובי קורן; בעומק החרוזים הכהים של עיניו נפערו אישונים, האחד זהוב והשני קודר כלילה, והביטו אליה. בפעם אחרת, כשהחזיקה אותו מול הראי והורתה לו על השתקפותו, נתקפה סחרחורת; לרגע קצר, בראי מולה, אחזה באמיר אישה זרה, מעוותת, לבושה שמלת תחרה שחורה. בוקר חורפי אחד גילתה שאמיר יצא ממיטתו באמצע הלילה וזחל אל המטבח בכוחות עצמו. רשת של קורי כפור דקיקים, כחולים, כיסתה את הכלים המלוכלכים שהשאירה בכיור בערב הקודם.

בכל אחד מהמקרים הללו, לאחר שלהב של אֵימה חלף על עורה, כיבתה את ניחושיה, פטרה את מראה העיניים כחזיון תעתועים. ודאי יש לזה הסבר הגיוני כלשהו, ניחמה את עצמה, ולא גילתה דבר באוזני שמואל. כך גם בחרה שלא לספר לו על הדברים שאמרה לה אִמה שׁוּליקָה באחד מביקוריה. שוליקה הביאה עמה רצועת משי, שזורה מפתילי תכלת וארגמן, וביקשה לכרוך אותה סביב פרק ידו של אמיר. כשעדינה אמרה לה, "די, אמא, די עם האמונות התפלות שלך," ענתה לה שוליקה, "אל תגידי לי די. הילד הזה, יותר מדי עיניים מחפשות אותו." עדינה נאנחה והניחה לשוליקה לעשות כרצונה.

היא לא זכרה מתי הוכרעה הכף, אבל היא הוכרעה. ככל שהלך ופג קסם הינקות, המייחד את הילדים כולם, הפך אמיר לרגיל יותר ויותר. "כשמו כן הוא," חזר ואמר שמואל בטרוניה לעדינה בכמה הזדמנויות. ועדינה כפתה על עצמה להחריש, אף כי ההערה הנשנית העלתה בה רוגז. במוחה טענה כנגדו, היית צריך לחשוב על זה כשהעדפת משחק מילים על פני היגיון פשוט.

לבסוף גבר עליה יצרה והיא העירה לו, בכל הרכות שיכולה לגייס, "שמולי, אני לא יכולה לשמוע יותר את המשפט הזה. אמיר הוא ילד טוב. קצת ממוצע. אבל אי-אפשר לדעת מה יצא ממנו. אתה היית ילד מיוחד?" ושמואל אמר, "היו לי תחומי עניין. אני בולע מילונים מאז שלמדתי לקרוא."

"טוב," אמרה עדינה בפיזור דעת ופתחה את דלת מייבש הכביסה לבדוק את תכולתו, "אפשר לברך על זה שהתזונה שלו מאוזנת יותר משלך. אבל לא נראה לך שאתה נסחף קצת? נתת לילד את השם הכי מיוחד בעולם, שאומר את הדבר הכי סתמי. אבל שָם זה נגמר. מציאות לחוד ומשחקי מילים לחוד."

"אין לך מושג כמה את טועה," ענה שמואל והלך למטבח לבדוק אם מכונת שטיפת הכלים סיימה את פעולתה.

עדינה נצרה את הדברים בלבה. ובכל פעם שניעור דיון על חוסר עניינו של בנם בעולם וסתמיותו, היתה חשה בצביטה קלה. כמה שנאה לראות את ההבעה המאוכזבת על פניו של בעלה. למחרת כל דיון כזה היה אמיר מוצא על השולחן בחדרו ספר חדש, שהיה מוכר לו משיחות של בני כיתתו. הוא ידע שאמו הניחה אותו שם לאחר שהתייעצה עם המחנכת שלו. הוא היה לוקח אותו וקורא בו בהפגנתיות בסלון, מול מבטו של אביו. מדי פעם, כשאביו שקע בקריאה משלו ולא הבחין, היה נושף בבוז למקרא שורות מסוימות, שגוללו עלילה מגוחכת במופלאותה. איזה שטויות, היה חושב. הוא לא היה מחליף את חייו בחייה של אף דמות מהספרים האלה בעד שום הון שבעולם. הרפתקאות? כשפים? התרגשויות? מה אלה לעומת הרוגע והביטחון שבידיעה שלעולם לא יקרה לו דבר שיפתיע אותו. משום שלא די בכך שאמיר היה ילד רגיל להחריד באופיו ובטעמיו, גם לא אירע לו מעודו, ככל שזכר, שום אירוע חריג.

לפחות לא עד שהיה בן אחת-עשרה.

2
חיות וחלחלה

גם למסיבת יום ההולדת של גיל אחת-עשרה לא ציפה אמיר יותר מדי, כפי שלא ציפה למסיבות יום ההולדת שקדמו לה, אף שנולד בתאריך שהפך משמעותי לגביו מאז החל את לימודיו בבית הספר - היום האחרון של חופשת הקיץ, השלושים ואחד באוגוסט.

כמו בכל שנה סימנה אמו בעיגול אדום את התאריך על לוח השנה שהיה תלוי לצד ארון הצלחות במטבח, ומראש חודש אוגוסט גררה את אמיר אליו וביקשה ממנו לעזור לה לספור לאחור, למחוק יום ועוד יום עד ליום ההולדת. אמיר הבין מה היא מנסה לעשות; אביו לא הסתיר את דעתו על אדישותו המופלגת של בנו, גם לא על רגילותו המקוממת. אמו, לעומת זאת, אף על פי שתכונה מתכונות אופיו לא הטרידה אותה, ניסתה, בעזרת מטלות פשוטות, להרגיל אותו לגלות סקרנות. אבל לאמיר לא היה אכפת. מה יאמר לה? שניסה? הוא באמת ניסה. אבל בכל פעם שביקש להתכוון אל עניין או אירוע, גילה שמוחו מיטשטש ובחילה אוחזת בו, ואז הרפה מן ההשתדלות, והשלווה המתוקה של חוסר העניין הכללי שבה והתהדקה סביבו.

ביום שקדם ליום ההולדת, כשההכנות היו בעיצומן, הובילה אותו אמו שוב אל הלוח. היא עמדה מאחוריו, עטפה את כף ידו בכף ידה, שהיתה דביקה במקצת מלישת בצק, והנחתה אותו במחיקת התאריך. גופו של אמיר התקשח כשנגע קצה הטוש בספרה שלוש.

"מה קרה?" שאלה עדינה.

אמיר הסב אליה את פניו, "שום דבר."

"היית רוצה שיקרה משהו?" שאלה בטון מזמין.

"לא במיוחד," ענה לה והלך משם.

מסיבת יום ההולדת האחד-עשר של אמיר נחגגה בערב קיץ מהביל, בחצר ביתם. המתנות היו שגרתיות, ילקוט של דרגון בול זי, משחק מחשב של ספיידרמן, קלפים של באטמן, דמויות משחק של שר הטבעות, יומנים ומחברות עם כוכבי ערוצי הילדים השונים. בחיבור הברכות לא הושקעו מאמצים יצירתיים; את זה ציין אביו בצקצוק שפתיים, תוך הבעת דאגה אמיתית לגורל שפתו של דור העתיד - ברוב הברכות הופיעו שגיאות כתיב. חלק מהילדים, בעיקר הבנים, התלוננו בלחש שהעוגות לא מתוקות מספיק. הליצנית לא הצחיקה ולא שיעממה. אף ילד לא שבר עצם בגופו שלו או בגופו של ילד אחר, בריתות חדשות לא נכרתו, חוזים ישנים לא הופרו. הילדים שהוזמנו למסיבה הלכו כלעומת שבאו.

החושך העמיק והפך עדין, כמו בכל לילה שרבי. אבל תחתיו חשה עדינה את הבוקר מחכה בקוצר רוח, גועש מאור. הכוכבים בהקו באוויר הנקי. עדינה שאפה אותו לתוכה, טועמת אותו, בשעה שאספה את הכלים החד-פעמיים שהיו פזורים בערבוביה על השולחנות וביניהם. בקצה החצר נשען אמיר בגבו על גזע האקליפטוס שעמד בחצר, מפיץ ריח מר.

"אמירי," קראה עדינה בעליצות, "זה היה לילה נהדר למסיבת יום הולדת. לא?"

אמיר הזדקף ומשך בכתפו.

"בוא הנה, אני רוצה לשאול אותך משהו."

אמיר ניגש אליה. היא כרעה על ברכיה וחיבקה אותו, לוחשת, "אתה צריך להיות מאושר. יש עוד משהו שיכולתי לעשות ולא עשיתי? תגיד לי מה?"

אמיר ביקש לשטוח את תשובתו הרגילה. שלא משנה לו, ששום דבר לא משנה, לא באמת. כן מסיבת יום הולדת מוצלחת, לא מסיבת יום הולדת בכלל. אבל בעודו מתכונן לדבר, התעורר בו דבר שלא חש בו מימיו: ניצנים של התרגשות ביעבעו בכפות רגליו ועלו במעלה גופו, מחשבות התרוצצו וירדו ממוחו אל קצות אצבעותיו, שמיאנו להירגע. תחושת רחיפה מילאה אותו, איזה קוצר רוח.

אמו הרגישה גם היא בחיבוקה את הרטט שעבר באיבריו. היא הרחיקה אותו מעט והתבוננה בו, אחר הניחה את ידה על מצחו, ומילמלה, "לא, אין לך חום, אבל בכל זאת אתה נראה קצת אחרת," וחיבקה אותו שוב, ביתר עוז, כמעט מוחצת אותו בין זרועותיה. "שמואל," קראה. האירוע היה חשוב דיו לשתף בו את בעלה. קולו של אביו נישא מעומק הבית, "עדינה, את צריכה עזרה עם השולחנות?"

"במחשבה שנייה," אמרה לאמיר, "אתה בסך הכול צריך לנוח." אחר צעקה אל שמואל, "לא משנה. נקפל אותם מחר."

בלילה ההוא התקשה אמיר להירדם. הוא התהפך מצד אל צד במיטתו, לא מצליח למצוא את התנוחה הנכונה שתאפשר לגופו להרפות מדריכותו ולצנוח אל השינה. מוזר, חשב, אולי יש יותר מדי אור בחדר. חלון חדרו פנה אל החצר. הוא הסיט את הווילונות המוגפים ובדק אם שרשרות הנורות שנתלו בחצר לצורך המסיבה עדיין דלקו. הן היו כבויות. זוהר כסוף ורך שרה על החצר, על השולחנות המתוחים ועל עליו השמוטים של האקליפטוס, שבדממה העמוקה שמילאה את הלילה נראו כנטיפי כפור הנאבקים להפשיר מקיפאונם. אמיר חיפש בעיניו את הירח ומצא שרק גזיר דקיק, מבריק כפיסת מתכת מצוחצחת שפעם מצא בשטח הכורכר הנרחב בפאתי השכונה שלהם, פצע את מצע הקטיפה של השמים. עוד יותר מוזר, חשב אמיר, שירח חיוור כזה, כמו להבה של נר, זורח בכוח ומסנוור. הוא פתח את החלון והושיט יד החוצה. זרם חשמל מענג ומעקצץ קיפץ במעלה זרועו, כשטבל אותה בזוהר הכסוף, והוא משך אותה פנימה. אחר הושיט אצבע, בזהירות, כמו לבחון נוזל רותח, מוכן לסגת. אצבעו נתקלה בהתנגדות. האוויר מחוץ לחלון הקריש. הוא גילה שהוא מפעיל כוח בניסיון להניע את האצבע קדימה. הוא פרש את כף ידו ולחץ אותה אל מחסום האור שנקבע על החלון, ודחף. התנגדותו של מחסום האור גברה, אולם הוא לא איבד משקיפותו. החצר ניבטה אליו; משום מה נראתה מיותמת יותר ויותר, חסרה משהו, נטושה. הוא דחף, אבל האור היה לחומת בטון. הוא צירף את ידו האחרת והוסיף את משקל גופו. אך מחסום האור לא נשבר. נו כבר, סינן, מה קורה פה?

כשפלט את הדברים, החל חדרו לנוע. איזה זעזוע עבר בקירות. כל הבית נרעד. שברי טיח נשרו סביבו מן התקרה בחבטה עמומה. הקירות נסדקו, מתנערים מהתמונות שנתלו עליהם. בקיעים הופיעו במרצפות, הרהיטים נאנקו בחריקה, ואמיר המשיך לדחוף כנגד מחסום האור בחלון. זו הדרך היחידה לצאת מכאן, מילמל.

טעם אבק עלה בפיו, וריח אבק באפו. הוא החל להשתעל. האבק חדר לגרונו, והוא הרגיש שהוא נחנק, ואז חבט בראשו דבר מה כבד. המהומה בחדר השחירה למול עיניו והחלה להסתחרר. הוא עצם את עיניו, בניסיון לטהר אותן מגרגרי האבק שפלשו אליהן, ופקח אותן.

הוא היה שכוב במיטתו. כל דבר בחדר היה במקומו, התקרה והקירות שלמים, הווילונות סגורים.

רק חלום, חשב בהקלה, כלומר, הצלחתי להירדם. הוא הביט בשעון המעורר שלו. הספרות הזרחניות בישרו לו שהבוקר במרחק שעתיים בלבד. הוא החליט שאם ישכב במיטתו בלי לזוז, אם ינשום בקצב אחיד ויתרכז בנשימות, יוכל להרחיק מעליו גם את החלומות וגם את המחשבות האפלות יותר עד שיעלה השחר בחלון.

כשאמו נקשה על דלת חדרו בבוקר ופתחה אותה, ראתה אותו יושב במיטתו ועיניו טרוטות. "מתרגש מהשנה החדשה?" שאלה בדאגה קלה.

אמיר הינהן בראשו בעייפות.

המשך עלילה בספר המלא