חריצים ומשבצות

לפני הכול ג'ייסון

אלן דביר. זה מה שהיה רשום על גבי המעטפה. אותיות שחורות שנחרתו על דף לבן. לצדן התנוסס בצבעוניות לוגו החברה. משום מה היתה לי הרגשה שאני לא באמת רוצה לראות מה יש בפנים, אך בכל זאת לא יכולתי לעמוד בפיתוי. אצבעותי משכו את הנייר בדיוק היכן שהיה רשום שמי.

מר אלן דביר,
על פי דרישת מעסיקך הנך נדרש לעבור תחקיר ביטחוני להוכחת מהימנותך. התחקיר יכלול בדיקת פוליגרף. מכתב זה הנו הודעה על תחילתו של ההליך.

ידעתי שיגיע היום ואצטרך לעבור תחקיר שכזה, אך בכל זאת המכתב גרם לי לתחושת אי-נוחות. אין לי שמץ של מושג למה נלחצתי מבדיקת הפוליגרף, הרי ממילא אין לי מה להסתיר. אז למה תחושת הבטן בישרה רעות? אולי חששתי שהתחקיר יפתח עמו תיבת פנדורה, יציף זיכרונות שהודחקו למקום נידח.
קיפלתי את המכתב ונעלתי אותו במגירה.
לרגע חייכתי לעצמי. תהיתי אם להגיד שקוראים לי דָוִד נחשב לשקר.
מישהי שאלה אותי לפני זמן רב מהו מקור השם אֶלֵן. זאת לא היתה הפעם הראשונה, אך את הפעם הזו אני לא אשכח.
"אמריקאי," עניתי.
היא נראתה מהורהרת. "אתה יודע שזה לא שם אמריקאי. אֶלֵן זה שם יווני. הפירוש שלו הוא אור זוהר."
חייכתי אליה.
גם היא חייכה. "אבל אתה יודע שזה שם של בחורה?"
תמיד ידעתי שאמא שלי שיחקה אותה עם השם, אבל רק באותו הרגע הבנתי עד כמה. לא רק שאני צריך לחזור עליו שלוש פעמים כדי שיבינו אותי, הוא גם שם של בחורה. בקיצור, עדיף דוד. מעניין עם אילו עוד דברים אני חי שעליהם איני יודע, או יודע ומתאמץ לשכוח. אני מאמין שלכל אחד יש חלקים בעבר שאם היה יכול לקבור, היה עושה זאת. מעלים אותם כאילו לא קרו מעולם.

עשר שנים קודם לכן: מדינת ניו יורק, רובע ברוקלין.
ג'ייסון לא היה נער רגיל. הוא היה בוגר בצורה יוצאת דופן. בעת שגיל ההתבגרות השפיע על כל חבריו, גרם להם למרוד בהוריהם ובסביבה בכל הזדמנות אפשרית, ג'ייסון ידע בדיוק מה הוא רוצה מהחיים. היו לו הזדמנויות רבות לצאת מהשגרה, אך הוא בחר ללכת בדרך הבטוחה ולא אִפשר לדבר להסיט אותו ממסלולו. נראה כי דרכו לא בגדה בו והבטיחה לו את החיים שלהם כל כך ייחל.
היתה לו חברה, שרון, הבחורה העדינה ביותר בעולמו הקטן. אהבתו הראשונה. הם הכירו בתיכון וכבר הספיקו לתכנן את עתידם המשותף בקולג'. שניהם ילמדו יחד, עדיף באותו המסלול. לאחר מכן חתונה גדולה - כולם יוזמנו. הם ישתכרו וירקדו עד אור הבוקר, ייהנו כפי שלא נהנו מעולם. זה יהיה היום המאושר בחייהם. בהמשך ילדים. שניים - בן ובת. עדיף ששניהם ייראו כמו אמא שלהם. בית קטן בפרברים, גינה, מכונית אמריקנית גדולה.
כך הוא חי, מיום ליום, את חייו השגרתיים והמתוכננים בקפידה. עדיין בתיכון, אך מנטלית נמצא הרחק-הרחק משם, איפשהו באמצע החיים.
ואז ביום בהיר אחד הכול השתנה.
קמים בבוקר. מצחצחים שיניים. מחכים לאוטובוס. מגיעים לבית הספר. הולכים לחלק מהשיעורים. הם חוגגים שנתיים יחד. הוא רוצה להפתיע אותה, לשבור את השגרה. יוצאים מבית הספר מוקדם. הוא לוקח אותה לטיול שמסתיים מתחת לגשר יפהפה בחלק נידח של אזור התעשייה בברוקלין. מקום מבודד שעדיין לא גילו. "תמיד נוכל לבוא לכאן להיות יחד. זה יהיה המקום המיוחד שלנו," הוא אומר לה ומקרב אותה אליו. "אני רוצה ששום דבר לא ישתנה בינינו. את הכול בשבילי."
היא מתרגשת, מזילה דמעה ומחבקת אותו בחוזקה. לאחר מכן הם מתנים אהבים מתחת לגשר, במקום שאף אחד לא יכול לראותם. רק הוא ושרון. עוברת שעה, הם שוכבים מחובקים ומקשיבים לציוץ הציפורים המרוחק, מסתכלים זה לזה בעיניים, רואים את עתידם המשותף. קולג', חתונה, ילדים (שנראים כמו אמא), בית, גינה -
רעש בין השיחים. שרון נבהלת, נעמדת על רגליה, מנסה לכסות את גופה העירום בידיה העדינות. שני נערים, לא מבוגרים מהם בהרבה, עומדים ובוהים בהם. לא עושים דבר חוץ מזה. שניהם גלוחי ראש, אחד גבוה, אחד נמוך. בנויים היטב. פנים חזקות.
ג'ייסון נעמד לצד שרון אהובתו, הוא מושיט לה את הבגדים ולוחש לה שתתלבש. היא מצייתת, עושה זאת במהירות. הם מתחילים ללכת משם.
"היי!" הגבוה מבין השניים קורא לעברם, "שכחת את התחתונים!" הוא יוצא מבין השיחים. החבר שלו יוצא מיד אחריו. הם ניגשים לזוג המאוהב. בגדיה התחתונים בידיהם. "מה אתם עושים פה לבד באמצע היום? אין לימודים?"
היא תופסת את התחתונים. "תודה," ממלמלת.
הם מחייכים חיוך גדול. חיוך מוזר.
"בכמה אתה מוכר אותה?" הנמוך שואל וממשיך לחייך. הוא תופס את שרון בידו, היא מנסה להתנגד. ג'ייסון קופא במקומו. הוא לא זז. הוא כל כך פוחד. פוחד על אהובתו, פוחד על עצמו. "תישאר שם," הגבוה אומר בזמן שהשני גורר את שרון חזרה אל מתחת לגשר. היא צועקת, בוכה, מייללת, אך אף אחד לא שומע. הם עדיין מחייכים. ג'ייסון יכול לראות אותם בבירור. אותם ואת שרון שלו. אמם של ילדיו העתידיים. "תתפשטי," הם פוקדים עליה. היא צורחת.
"תעזבו אותה!"
הם מסתכלים על ג'ייסון. הגבוה ניגש אליו, מפיל אותו לקרקע, מצמיד את ראשו לאדמה. ג'ייסון לא מצליח להתנגד. הנעל של הזר מונחת על ראשו, הוא לא יכול לזוז. שנים לאחר מכן ישאל את עצמו אם זה כל מה שהיה יכול לעשות. מה היה קורה לו לא היה קופא.
בזה אחר זה הם אונסים אותה. מכים אותה תוך כדי, מכאיבים לה. ג'ייסון מביט בהם, גרונו יבש וראייתו מטושטשת. הוא מנסה להזיז את אצבעות ידיו, אך ללא הצלחה. רעד אוחז בגופו ומשתק כל שריר בו. גם כששניהם ניגשים אליה ועוזבים אותו לבד על הכביש, הוא לא מצליח לזוז. לא מצליח לקום.
השניים משאירים שם את שרון. פצועה, מדממת, חבולה.
הם מתרחקים בצעדים אטיים, החיוך עדיין על פניהם.
רק כעבור כמה דקות ג'ייסון מצליח להרים את עצמו, מדדה בקושי לכיוון אהובתו. הוא מסתכל לתוך עיניה, הן פקוחות לרווחה. היא מנסה לחייך בשבילו אך לא מצליחה. הוא כבר לא רואה בתוך עיניה דבר. הבעה ריקה מתוכן. הוא נעמד על רגליו, מרגיש כל שריר בגופו. הכול מסתחרר סביבו. לפתע דבר לא נראה ברור. ג'ייסון מפנה מבטו לשמים, רואה צבעים שמעולם לא ידע שקיימים בהם. צבעים חדשים.
הוא צורח, מרעיד את מבני התעשייה הנטושים סביבו. לא מפסיק לצרוח עד שכל האוויר עוזב את ריאותיו. לבסוף מתמוטט, גבו לשרון, ידיו שמוטות לצדדים. משהו צד את מבטו. מוט ברזל. הוא ממצמץ.
יודע לפתע מה הוא צריך לעשות.
ג'ייסון מרים את מוט הברזל ורץ לכיוון שאליו הלכו השניים. מאחורי מבנה רעוע הם יושבים על המדרגות ומעשנים סיגריה. לכל אחד סיגריה משלו.
הוא מתגנב אליהם מאחור ומחזק את אחיזתו במתכת הקרה.
מוט הברזל נוחת לבחור הגבוה על הראש. הוא מאבד את ההכרה לפני שמבין מה הכה בו. ראשו נחבט במעקה. חברו מסתובב ומספיק לראות את המוט מונף פעם נוספת. הוא שולף סכין אך המוט פוגע בידו ושובר את פרק היד. הסכין נשמטת לרצפה. הוא בורח משם כל עוד נפשו בו.
ג'ייסון נשאר במקומו. הוא לא רודף אחרי זה שברח. רק מביט בזה השכוב על הרצפה - עדיין נושם. עיניו עצומות. הוא מניף את המוט פעם נוספת ומנחית אותו על ראשו. פעם אחר פעם. הרבה אחרי שהוא מת, ג'ייסון ממשיך להכות בו עם המוט.
פנים חזקות.
ג'ייסון חוזר לשרון. הוא מרים אותה ולוקח אותה משם. הם מקבלים טיפול רפואי ומגישים תלונה במשטרה, מסלפים את העובדות כדי להציל את ג'ייסון מכתב אישום על הריגה, או גרוע מכך - רצח. כל זאת בטענה של הגנה עצמית. שרון מתאשפזת במוסד לחולי נפש מחוץ לברוקלין. רק לשם שיקום. אחרי שבעה ימים במוסד היא מנסה ללמוד לעוף.
מגג בניין בן שלוש קומות היישר לאדמה.
שרון שורדת את הנפילה אך היא סובלת מפגיעה ביכולת הדיבור. תהליך השיקום נמשך חודשים ארוכים.
ג'ייסון מתנתק.
הוא מאשים את עצמו ובהדרגה בונה מסביבו חומה. בקרוב מסיימים את הלימודים, צריך להתחיל לחשוב על קולג'. על קריירה. הוא לא מצליח לחשוב על דבר חוץ מלמצוא את הבחור השני שהרס לו את החיים, שהרס את שרון. הוא מסתובב ליד הגשר בוקר וערב, מחפש אך לא מוצא. בהדרגה מתערערת שפיותו. הוא בקושי שורד את היום, שלא לדבר על הלילה.
ואז יום אחד, האדם שג'ייסון מחפש צץ על פני השטח. הוא ניגש היישר לתחנת המשטרה ומסגיר את עצמו. נגמל מסמים, התחזק רוחנית, כעת הוא רוצה לכפר על מעשיו.
נער עשיר שסטה מדרך הישר. הוא מקבל חמש שנים בפנים. זה הכול.
בעודו בכלא, בעזרת אביו ועורך דין ניו יורקי מפורסם, האנס מצליח להעלות לכותרות את הפרשה פעם נוספת, מפריך בקלות את טענת ההגנה העצמית של ג'ייסון אשר היתה רופפת גם ככה. במהרה פרקליטות המדינה תובעת את ג'ייסון על רצח: רצח האיש שאנס את חברתו. שכונת קראון הייטס שבברוקלין שוצפת וקוצפת. הפגנות אנטישמיות לצד מצעדים של הקהילה היהודית בברוקלין מציפים את הרחובות.
ג'ייסון מפסיק לנסות להבין את המערכת. כבר לא אכפת לו מכלום. בינתיים, עד שהמשפט יחל, הוא משוחרר בערבות ונמצא במעצר בית. הוא מקבל אישור מיוחד ללכת ללימודים.
עוד יום שגרתי.
קם בבוקר. מצחצח שיניים. מחכה לאוטובוס. עולה דרך הדלת האחורית. כולם מסתכלים עליו באופן מוזר. אנשים שהוא מכיר מסתכלים עליו מוזר - אבל לא אכפת לו. יורד מהאוטובוס. הולך לכיוון הכיתה. אנשים ממשיכים להסתכל עליו מוזר. נכנס מבעד לדלת. מתיישב בכיסא הקבוע. אנשים מדברים אליו אך הוא לא שומע. הוא מנסה להקשיב אך אינו שומע. חלום? כנראה לא. חלק מגחכים. חלק בוכים. אבל כולם מסתכלים עליו מוזר.
ואז מנהל התיכון נכנס לכיתה. הוא ניגש היישר אליו. השפתיים של המנהל זזות אך ג'ייסון אינו שומע מה הוא אומר. השפתיים שלו זזות -
"ג'ייסון, למה אתה עירום?"
פתאום הוא מבין. פתאום הוא קולט. כולם ממשיכים להסתכל עליו. הוא בורח משם, בורח לגשר.
למקום המיוחד שלהם.
עוד משוגע.
המשטרה מגיעה כעבור זמן קצר. ההורים בוכים. מה עושים כעת? ממשיכים להילחם במערכת? לוקחים סיכון שהבן לא יֵצא זכאי במשפט? מוסד פסיכיאטרי. שיקום. חוזרים לשורשים. משפחה יהודית טובה בורחת עם זהויות מזויפות דרך מקסיקו לארץ הקודש. שם כבר הכול יסתדר.
ואכן כך.
למרות הקשיים, המשפחה הקטנה שורדת. הם עושים כל שביכולתם להישאר מתחת לרדאר של הרשויות. בלי רישיון נהיגה, בלי כרטיסי אשראי ועם המינימום הנדרש של מסמכים רשמיים. הזמן מרופף את המשמעת הקפדנית. הם מבינים שאף אחד לא באמת רודף אחריהם. ג'ייסון יודע עברית עוד מילדותו, מהתקופה שבה חי בארץ. בעזרת מורה מיוחד הוא נפטר משאריות אחרונות של מבטא. בהדרגה משתלב בחברה. יש לו חברים, מדי פעם אפילו חברה. הוא כבר לא נזכר במה שקרה. את שרון שכח לגמרי. עם שם חדש הוא בונה לעצמו חיים חדשים.
קובר את הטראומה עמוק בעבר.