האוהל האדום

פרולוג

זמן כה רב היינו אבודות זו לזו.
לשמי אין כל משמעות בשבילכן. זיכרוני נהפך לאבק.
זו אינה אשמתכן, או אשמתי. השרשרת המחברת אם לבתה נותצה, ומלה על כך גונבה לאוזנם של האנשים. ולהם לא היתה כל דרך לדעת. וכך הפכתי אני להערת שוליים; סיפורי הוא אפיזודה חפוזה בין ההיסטוריה הידועה היטב של אבי יעקב, לבין דברי הימים המהוללים של אחי, יוסף. בפעמים הנדירות שבהן הוזכרתי, היה זה כקורבן. סמוך לתחילת הספר הקדוש שלכן, יש פסוק המרמז על כך שנאנסתי, והמשכו במעשייה עקובה מדם המתארת כיצד ננקם כבודי האבוד.
פליאה היא בעיני שאמהות שבו אי פעם וקראו לבנותיהן דינה. אבל היו שעשו זאת. אפשר ששיערו ששמי רמז יותר על אודותי מאשר אותו כתב סתרים משולל שם בכתובים. אפשר ששמעו זאת במוסיקה של שמי. התנועה הראשונה גבוהה וצלולה, בדומה לקול שאֵם משמיעה בין ערביים עת היא קוראת לילדה; הצליל השני הוא רך, צליל שנועד ללחישת סודות על הכר. די־נה.
איש אינו זוכר את מיומנותי כמיילדת, את השירים ששרתי, או את הלחם שהייתי אופה בשביל אחַי שלא ידעו שבעה. דבר לא נשאר פרט לשמועות טרופות על אותם שבועות בשכם.
יש עוד הרבה לספר. לו נתבקשתי לעשות זאת, הייתי פותחת בסיפורו של הדור שגידל אותי, כי זו הנקודה היחידה שבה יש לפתוח. אם ברצונכן להבין אישה כלשהי, ראשית עליכן לשאול על אודות אמה, ואחר כך להקשיב היטב. סיפורים על אוכל חושפים קשר עז. שתיקה נוגה מלמדת על עניינים בלתי גמורים. ככל שהבת יודעת יותר על פרטי הפרטים של חיי אמה בלי שאלו ירתיעו אותה או יטעו בה מורך לב - כך היא חזקה יותר.
בעבורי כמובן זה מסובך יותר, כי היו לי ארבע אמהות, וכל אחת מהן נוזפת, מלמדת, נוצרת בי דברים שונים, מעניקה לי מתנות שונות, מעמיסה עלי חרדות אחרות. לאה נתנה לי את החיים ואת היהירות מלאת ההוד שלה. רחל לימדה אותי היכן להניח את לבני המיילדת וכיצד לעשות את שערי. זלפה עוררה אותי לחשוב. בלהה הקשיבה. אף אחת מהן לא תיבלה את הנזיד שרקחה בדומה לרעותה. אף אחת מהן לא דיברה אל אבי באותה נימת קול, גם לא הוא אליהן. ועליכן לדעת כי האמהות שלי היו גם אחיות, בנותיו של לבן מנשים שונות, אף כי סבי מעולם לא הכיר בזלפה ובלהה. מעשה מעין זה היה עולה לו בשתי נדוניות נוספות, והוא היה חזיר קפוץ־יד.
כמו כל האחיות החיות יחד וחולקות ביניהן בעל, טוו גם אמי ודודותי מארג דביק של נאמנויות וטינות. הן סחרו בסודות משל היו צמידים, ואף הנחילו לי אותם, הבת היחידה ששרדה. הן סיפרו לי דברים שהייתי צעירה מכדי לשמוע. הן הליטו את פני בכפות ידיהן והכריחו אותי להישבע שאזכור.
האמהות שלי היו גאות על כך שהעניקו לאבי בנים כה רבים. בנים היו גאוותה של אישה ומדד ערכה. אך לידתו של בן אחר משנהו לא היתה מקור לשמחה צרופה באוהלי הנשים. אבי התרברב בשבטו הסואן והנשים אהבו את אחַי, אך הן השתוקקו גם לבנות, והתלוננו בינן לבין עצמן על הזכריות בזרעו של יעקב.
בנות הקלו על המשא של אמהותיהן. הן עזרו בטווייה, בטחינת התבואה, ובמשימה האינסופית של השגחה על תינוקות בנים, אלה שלא חדלו להשתין בפינות האוהלים, בלי קשר למה שאמרו להם.
אך הסיבה הנוספת לכך שנשים רצו בנות היתה כדי לשמר את הזיכרונות שלהן חיים וקיימים. בנים לא הקשיבו לסיפורי האמהות שלהם לאחר שנגמלו. וכך אני הייתי האחת והיחידה. אמי, והאמהות־דודות שלי סיפרו לי אין־סוף סיפורים על אודות עצמן.
לא משנה במה עסקו ידיהן - אחזו בתינוקות, בישלו, טוו - הן גם מילאו את אוזני בסיפורים שלהן. בצלו הארגמני של האוהל האדום, אוהל הנידה, הן היו מריצות את אצבעותיהן בתלתלַי, שבות ומספרות את הרפתקאות נעוריהן, את הסאגות של לידותיהן. הסיפורים שלהן היו כמנחות תקווה וכוח שניסכו בפני מלכת השמים, אלא שתשורות אלה לא ניתנו לאל או אלה - הן הוענקו לי.
עדיין אני יכולה לחוש עד כמה האמהות שלי אהבו אותי. אני נוצרת את אהבתן בקרבי לעולם ועד. היא מקיימת אותי. מפיחה בי רוח חיים. גם לאחר שעזבתי אותן, אפילו עתה, זמן כה רב לאחר שמתו, הזיכרון שלהן הוא מקור נחמה בעבורי.
אני נושאת את סיפורי האמהות שלי אל הדור הבא, אך סיפורי חיי שלי היו אסורים עלי, ושתיקה זו כמעט קטלה את לבי בקרבי. לא מתתי, המשכתי לחיות עד שלבסוף מילאו סיפורים אחרים את ימי ולילותי.
צפיתי בתינוקות הפוקחים את עיניהם אל עולם חדש. מצאתי סיבות לצחוק ולהכרת תודה. הייתי אהובה.
ועכשיו אתן באות אלי, נשים שכפות ידיכן ורגליכן רכות כשל מלכה, עם מחבתות בישול רבות ממה שצריך, ואתן כה מוגנות בלידותיכן, כה משוחררות בדיבורכן. אתן באות רעבות לסיפור שאבד. אתן משתוקקות למלים שימלאו את השתיקה הגדולה שבלעה אותי ואת האמהות שלי, ואת הסבתות שלי לפניהן.
הלוואי שהיה בידי לספר יותר על הסבתות שלי. מה נוראה השיכחה. כה הרבה אבד. ולכן אני מניחה, נראה שלזכור הוא מעשה בקדושה.
אני כה אסירת תודה על שבאתן. אצוק לפניכן את כל מה שבתוכי כדי שתוכלו לקום מן השולחן הזה שבעות רצון ומחוזקות. תהא הברכה בעיניכן. תשרה הברכה על ילדיכן. תבורך האדמה שכף רגליכן דורכת עליה. לבי הוא תרווד של מים מתוקים, המלאים עד גדותיהם.
סֶלָה.