האוהל האדום
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
האוהל האדום
מכר
מאות
עותקים
האוהל האדום
מכר
מאות
עותקים

האוהל האדום

4.6 כוכבים (13 דירוגים)

עוד על הספר

  • תרגום: שרונה גורי
  • הוצאה: מטר
  • תאריך הוצאה: 2008
  • קטגוריה: פרוזה תרגום
  • מספר עמודים: 253 עמ' מודפסים
  • זמן קריאה משוער: 4 שעות ו 13 דק'

אניטה דיאמנט

אניטה דיאמנט היא סופרת ועיתונאית עטורת פרסים, שכתבות וטורים שלה מתפרסמים בכתבי עת רבים. היא פרסמה שמונה ספרי עיון בנושאי יהדות וארבעה ספרי פרוזה: "האוהל האדום“, ”נמל מבטחים“, ”הימים האחרונים של דוגטאון“ ו“היום שאחרי הלילה" (בעברית בהוצאת ”מטר“), ו”הנערה מבוסטון“ שהיו לרבי־מכר.

תקציר

שמה דינה.
בספר בראשית מוזכרים חייה כאפיזודה קצרה ואלימה
מאוד, בין הפרקים המוכרים יותר אשר עוסקים ביעקב אבינו, אביה של דינה, ובשנים עשר בניו – האחים שלה.

ספר זה, המסופר בגוף ראשון, מביא לנו את הסיפור רב התהפוכות של דינה, ושל הנשים שבעולמה. דברים רבים קורים באוהל האדום, שבו אין לגברים דריסת רגל, והוא מעוֹנן של הנשים בתקופת נידתן.

מתרחשות בו דרמות, נרקמות בו קנאות ואהבות, ובו באים לעולם ילדים וסודות כמוסים. דינה סופגת באוהל האדום את יסודות החוכמה הנשית ואת המסורת העתיקה של האמהות שלה: לאה, אמה הביולוגית, ורחל, זלפה ובלהה שמגדלות אותה.

האוהל האדום, ספרה הנודע של אניטה דיאמנט, הוא רומן היסטורי, שעשה היסטוריה בכך שנתן קול לגיבורה תנ“כית שלא ניתן לה לומר ולו מילה אחת.

הבסיס לספר זה הוא אותה אפיזודה קצרה מספר בראשית, על טבח אכזרי שביצעו שניים מאחיה של דינה, שמעון ולוי, במי שפגע בכבודה לכאורה.

דיאמנט בחרה בסיפור שנוי במחלוקת זה כדי לפתוח עבורנו צוהר אל עולמן של הנשים בתקופה הקדומה ההיא. היא החליטה להתמקד דווקא בדינה, המושתקת, הלא נחשבת, ולתת לה מקום ונוכחות.

הרגשות הסוערים, הקנאה ותוצאותיה ההרסניות, העוצמה הנשית שמצליחה לבוא לידי ביטוי בעולם שנשלט על ידי גברים ודינה - הגיבורה המרתקת – מהלכים קסם על קוראות וקוראים בני כל הגילים, בני כל הדתות ובכל מקום. 

האוהל האדום תורגם ל־25 שפות, נמכר במיליונים רבים של עותקים בכל רחבי העולם, מתוכם מאה אלף עותקים בישראל, עובד לסדרת טלוויזיה, הומחז ונלמד על ידי תלמידים וסטודנטים בכל העולם.

ספרה של אניטה דיאמנט מביא לידי ביטוי את המסורת היהודית המודרנית, כשהאוהל האדום ניצב כסמל מהדהד לכוחן, אהבתן וחוכמתן של נשים. דיאמנט מצליחה לתאר באופן מעורר הערצה את חייהן של נשים בתקופה האחראית ללידתה ועיצובה של החברה שלנו והערכים שעומדים בבסיס חיינו..."

- פבלישרס וויקלי

"בספרה המרגש משלבת אניטה דיאמנט בכישרון רב סיפורים מהתנ"ך עם דמויות ואירועים בדיוניים, ומפיחה רוח חיים בקורותיה של דינה, בתם של לאה אמנו ויעקב אבינו. דיאמנט כתבה דיוקן מאיר עיניים וסוחף של אישה מרתקת והחיים שייתכן כי היו לה."

- ננסי פרל, Reed Business Information

"הכתיבה הסוחפת של אניטה דיאמנט מספקת הצצה לחיי היומיום של אחוות נשים ואימהות תנ"כית ובִ תן היחידה, דינה. בקול אישי ופואטי, לוחשת דינה את סיפוריהן של ארבע האמהות, כולן נשותיו של יעקב, אך כל אחת מהן אוצרת בתוכה תכונות נשיות ייחודיות."

- גייל הדסון, אמזון

פרק ראשון

פרולוג


זמן כה רב היינו אבודות זו לזו.
לשמי אין כל משמעות בשבילכן. זיכרוני נהפך לאבק.
זו אינה אשמתכן, או אשמתי. השרשרת המחברת אם לבתה נותצה, ומלה על כך גונבה לאוזנם של האנשים. ולהם לא היתה כל דרך לדעת. וכך הפכתי אני להערת שוליים; סיפורי הוא אפיזודה חפוזה בין ההיסטוריה הידועה היטב של אבי יעקב, לבין דברי הימים המהוללים של אחי, יוסף. בפעמים הנדירות שבהן הוזכרתי, היה זה כקורבן. סמוך לתחילת הספר הקדוש שלכן, יש פסוק המרמז על כך שנאנסתי, והמשכו במעשייה עקובה מדם המתארת כיצד ננקם כבודי האבוד.
פליאה היא בעיני שאמהות שבו אי פעם וקראו לבנותיהן דינה. אבל היו שעשו זאת. אפשר ששיערו ששמי רמז יותר על אודותי מאשר אותו כתב סתרים משולל שם בכתובים. אפשר ששמעו זאת במוסיקה של שמי. התנועה הראשונה גבוהה וצלולה, בדומה לקול שאֵם משמיעה בין ערביים עת היא קוראת לילדה; הצליל השני הוא רך, צליל שנועד ללחישת סודות על הכר. די־נה.
איש אינו זוכר את מיומנותי כמיילדת, את השירים ששרתי, או את הלחם שהייתי אופה בשביל אחַי שלא ידעו שבעה. דבר לא נשאר פרט לשמועות טרופות על אותם שבועות בשכם.
יש עוד הרבה לספר. לו נתבקשתי לעשות זאת, הייתי פותחת בסיפורו של הדור שגידל אותי, כי זו הנקודה היחידה שבה יש לפתוח. אם ברצונכן להבין אישה כלשהי, ראשית עליכן לשאול על אודות אמה, ואחר כך להקשיב היטב. סיפורים על אוכל חושפים קשר עז. שתיקה נוגה מלמדת על עניינים בלתי גמורים. ככל שהבת יודעת יותר על פרטי הפרטים של חיי אמה בלי שאלו ירתיעו אותה או יטעו בה מורך לב - כך היא חזקה יותר.
בעבורי כמובן זה מסובך יותר, כי היו לי ארבע אמהות, וכל אחת מהן נוזפת, מלמדת, נוצרת בי דברים שונים, מעניקה לי מתנות שונות, מעמיסה עלי חרדות אחרות. לאה נתנה לי את החיים ואת היהירות מלאת ההוד שלה. רחל לימדה אותי היכן להניח את לבני המיילדת וכיצד לעשות את שערי. זלפה עוררה אותי לחשוב. בלהה הקשיבה. אף אחת מהן לא תיבלה את הנזיד שרקחה בדומה לרעותה. אף אחת מהן לא דיברה אל אבי באותה נימת קול, גם לא הוא אליהן. ועליכן לדעת כי האמהות שלי היו גם אחיות, בנותיו של לבן מנשים שונות, אף כי סבי מעולם לא הכיר בזלפה ובלהה. מעשה מעין זה היה עולה לו בשתי נדוניות נוספות, והוא היה חזיר קפוץ־יד.
כמו כל האחיות החיות יחד וחולקות ביניהן בעל, טוו גם אמי ודודותי מארג דביק של נאמנויות וטינות. הן סחרו בסודות משל היו צמידים, ואף הנחילו לי אותם, הבת היחידה ששרדה. הן סיפרו לי דברים שהייתי צעירה מכדי לשמוע. הן הליטו את פני בכפות ידיהן והכריחו אותי להישבע שאזכור.
האמהות שלי היו גאות על כך שהעניקו לאבי בנים כה רבים. בנים היו גאוותה של אישה ומדד ערכה. אך לידתו של בן אחר משנהו לא היתה מקור לשמחה צרופה באוהלי הנשים. אבי התרברב בשבטו הסואן והנשים אהבו את אחַי, אך הן השתוקקו גם לבנות, והתלוננו בינן לבין עצמן על הזכריות בזרעו של יעקב.
בנות הקלו על המשא של אמהותיהן. הן עזרו בטווייה, בטחינת התבואה, ובמשימה האינסופית של השגחה על תינוקות בנים, אלה שלא חדלו להשתין בפינות האוהלים, בלי קשר למה שאמרו להם.
אך הסיבה הנוספת לכך שנשים רצו בנות היתה כדי לשמר את הזיכרונות שלהן חיים וקיימים. בנים לא הקשיבו לסיפורי האמהות שלהם לאחר שנגמלו. וכך אני הייתי האחת והיחידה. אמי, והאמהות־דודות שלי סיפרו לי אין־סוף סיפורים על אודות עצמן.
לא משנה במה עסקו ידיהן - אחזו בתינוקות, בישלו, טוו - הן גם מילאו את אוזני בסיפורים שלהן. בצלו הארגמני של האוהל האדום, אוהל הנידה, הן היו מריצות את אצבעותיהן בתלתלַי, שבות ומספרות את הרפתקאות נעוריהן, את הסאגות של לידותיהן. הסיפורים שלהן היו כמנחות תקווה וכוח שניסכו בפני מלכת השמים, אלא שתשורות אלה לא ניתנו לאל או אלה - הן הוענקו לי.
עדיין אני יכולה לחוש עד כמה האמהות שלי אהבו אותי. אני נוצרת את אהבתן בקרבי לעולם ועד. היא מקיימת אותי. מפיחה בי רוח חיים. גם לאחר שעזבתי אותן, אפילו עתה, זמן כה רב לאחר שמתו, הזיכרון שלהן הוא מקור נחמה בעבורי.
אני נושאת את סיפורי האמהות שלי אל הדור הבא, אך סיפורי חיי שלי היו אסורים עלי, ושתיקה זו כמעט קטלה את לבי בקרבי. לא מתתי, המשכתי לחיות עד שלבסוף מילאו סיפורים אחרים את ימי ולילותי.
צפיתי בתינוקות הפוקחים את עיניהם אל עולם חדש. מצאתי סיבות לצחוק ולהכרת תודה. הייתי אהובה.
ועכשיו אתן באות אלי, נשים שכפות ידיכן ורגליכן רכות כשל מלכה, עם מחבתות בישול רבות ממה שצריך, ואתן כה מוגנות בלידותיכן, כה משוחררות בדיבורכן. אתן באות רעבות לסיפור שאבד. אתן משתוקקות למלים שימלאו את השתיקה הגדולה שבלעה אותי ואת האמהות שלי, ואת הסבתות שלי לפניהן.
הלוואי שהיה בידי לספר יותר על הסבתות שלי. מה נוראה השיכחה. כה הרבה אבד. ולכן אני מניחה, נראה שלזכור הוא מעשה בקדושה.
אני כה אסירת תודה על שבאתן. אצוק לפניכן את כל מה שבתוכי כדי שתוכלו לקום מן השולחן הזה שבעות רצון ומחוזקות. תהא הברכה בעיניכן. תשרה הברכה על ילדיכן. תבורך האדמה שכף רגליכן דורכת עליה. לבי הוא תרווד של מים מתוקים, המלאים עד גדותיהם.
סֶלָה.

אניטה דיאמנט

אניטה דיאמנט היא סופרת ועיתונאית עטורת פרסים, שכתבות וטורים שלה מתפרסמים בכתבי עת רבים. היא פרסמה שמונה ספרי עיון בנושאי יהדות וארבעה ספרי פרוזה: "האוהל האדום“, ”נמל מבטחים“, ”הימים האחרונים של דוגטאון“ ו“היום שאחרי הלילה" (בעברית בהוצאת ”מטר“), ו”הנערה מבוסטון“ שהיו לרבי־מכר.

עוד על הספר

  • תרגום: שרונה גורי
  • הוצאה: מטר
  • תאריך הוצאה: 2008
  • קטגוריה: פרוזה תרגום
  • מספר עמודים: 253 עמ' מודפסים
  • זמן קריאה משוער: 4 שעות ו 13 דק'
האוהל האדום אניטה דיאמנט

פרולוג


זמן כה רב היינו אבודות זו לזו.
לשמי אין כל משמעות בשבילכן. זיכרוני נהפך לאבק.
זו אינה אשמתכן, או אשמתי. השרשרת המחברת אם לבתה נותצה, ומלה על כך גונבה לאוזנם של האנשים. ולהם לא היתה כל דרך לדעת. וכך הפכתי אני להערת שוליים; סיפורי הוא אפיזודה חפוזה בין ההיסטוריה הידועה היטב של אבי יעקב, לבין דברי הימים המהוללים של אחי, יוסף. בפעמים הנדירות שבהן הוזכרתי, היה זה כקורבן. סמוך לתחילת הספר הקדוש שלכן, יש פסוק המרמז על כך שנאנסתי, והמשכו במעשייה עקובה מדם המתארת כיצד ננקם כבודי האבוד.
פליאה היא בעיני שאמהות שבו אי פעם וקראו לבנותיהן דינה. אבל היו שעשו זאת. אפשר ששיערו ששמי רמז יותר על אודותי מאשר אותו כתב סתרים משולל שם בכתובים. אפשר ששמעו זאת במוסיקה של שמי. התנועה הראשונה גבוהה וצלולה, בדומה לקול שאֵם משמיעה בין ערביים עת היא קוראת לילדה; הצליל השני הוא רך, צליל שנועד ללחישת סודות על הכר. די־נה.
איש אינו זוכר את מיומנותי כמיילדת, את השירים ששרתי, או את הלחם שהייתי אופה בשביל אחַי שלא ידעו שבעה. דבר לא נשאר פרט לשמועות טרופות על אותם שבועות בשכם.
יש עוד הרבה לספר. לו נתבקשתי לעשות זאת, הייתי פותחת בסיפורו של הדור שגידל אותי, כי זו הנקודה היחידה שבה יש לפתוח. אם ברצונכן להבין אישה כלשהי, ראשית עליכן לשאול על אודות אמה, ואחר כך להקשיב היטב. סיפורים על אוכל חושפים קשר עז. שתיקה נוגה מלמדת על עניינים בלתי גמורים. ככל שהבת יודעת יותר על פרטי הפרטים של חיי אמה בלי שאלו ירתיעו אותה או יטעו בה מורך לב - כך היא חזקה יותר.
בעבורי כמובן זה מסובך יותר, כי היו לי ארבע אמהות, וכל אחת מהן נוזפת, מלמדת, נוצרת בי דברים שונים, מעניקה לי מתנות שונות, מעמיסה עלי חרדות אחרות. לאה נתנה לי את החיים ואת היהירות מלאת ההוד שלה. רחל לימדה אותי היכן להניח את לבני המיילדת וכיצד לעשות את שערי. זלפה עוררה אותי לחשוב. בלהה הקשיבה. אף אחת מהן לא תיבלה את הנזיד שרקחה בדומה לרעותה. אף אחת מהן לא דיברה אל אבי באותה נימת קול, גם לא הוא אליהן. ועליכן לדעת כי האמהות שלי היו גם אחיות, בנותיו של לבן מנשים שונות, אף כי סבי מעולם לא הכיר בזלפה ובלהה. מעשה מעין זה היה עולה לו בשתי נדוניות נוספות, והוא היה חזיר קפוץ־יד.
כמו כל האחיות החיות יחד וחולקות ביניהן בעל, טוו גם אמי ודודותי מארג דביק של נאמנויות וטינות. הן סחרו בסודות משל היו צמידים, ואף הנחילו לי אותם, הבת היחידה ששרדה. הן סיפרו לי דברים שהייתי צעירה מכדי לשמוע. הן הליטו את פני בכפות ידיהן והכריחו אותי להישבע שאזכור.
האמהות שלי היו גאות על כך שהעניקו לאבי בנים כה רבים. בנים היו גאוותה של אישה ומדד ערכה. אך לידתו של בן אחר משנהו לא היתה מקור לשמחה צרופה באוהלי הנשים. אבי התרברב בשבטו הסואן והנשים אהבו את אחַי, אך הן השתוקקו גם לבנות, והתלוננו בינן לבין עצמן על הזכריות בזרעו של יעקב.
בנות הקלו על המשא של אמהותיהן. הן עזרו בטווייה, בטחינת התבואה, ובמשימה האינסופית של השגחה על תינוקות בנים, אלה שלא חדלו להשתין בפינות האוהלים, בלי קשר למה שאמרו להם.
אך הסיבה הנוספת לכך שנשים רצו בנות היתה כדי לשמר את הזיכרונות שלהן חיים וקיימים. בנים לא הקשיבו לסיפורי האמהות שלהם לאחר שנגמלו. וכך אני הייתי האחת והיחידה. אמי, והאמהות־דודות שלי סיפרו לי אין־סוף סיפורים על אודות עצמן.
לא משנה במה עסקו ידיהן - אחזו בתינוקות, בישלו, טוו - הן גם מילאו את אוזני בסיפורים שלהן. בצלו הארגמני של האוהל האדום, אוהל הנידה, הן היו מריצות את אצבעותיהן בתלתלַי, שבות ומספרות את הרפתקאות נעוריהן, את הסאגות של לידותיהן. הסיפורים שלהן היו כמנחות תקווה וכוח שניסכו בפני מלכת השמים, אלא שתשורות אלה לא ניתנו לאל או אלה - הן הוענקו לי.
עדיין אני יכולה לחוש עד כמה האמהות שלי אהבו אותי. אני נוצרת את אהבתן בקרבי לעולם ועד. היא מקיימת אותי. מפיחה בי רוח חיים. גם לאחר שעזבתי אותן, אפילו עתה, זמן כה רב לאחר שמתו, הזיכרון שלהן הוא מקור נחמה בעבורי.
אני נושאת את סיפורי האמהות שלי אל הדור הבא, אך סיפורי חיי שלי היו אסורים עלי, ושתיקה זו כמעט קטלה את לבי בקרבי. לא מתתי, המשכתי לחיות עד שלבסוף מילאו סיפורים אחרים את ימי ולילותי.
צפיתי בתינוקות הפוקחים את עיניהם אל עולם חדש. מצאתי סיבות לצחוק ולהכרת תודה. הייתי אהובה.
ועכשיו אתן באות אלי, נשים שכפות ידיכן ורגליכן רכות כשל מלכה, עם מחבתות בישול רבות ממה שצריך, ואתן כה מוגנות בלידותיכן, כה משוחררות בדיבורכן. אתן באות רעבות לסיפור שאבד. אתן משתוקקות למלים שימלאו את השתיקה הגדולה שבלעה אותי ואת האמהות שלי, ואת הסבתות שלי לפניהן.
הלוואי שהיה בידי לספר יותר על הסבתות שלי. מה נוראה השיכחה. כה הרבה אבד. ולכן אני מניחה, נראה שלזכור הוא מעשה בקדושה.
אני כה אסירת תודה על שבאתן. אצוק לפניכן את כל מה שבתוכי כדי שתוכלו לקום מן השולחן הזה שבעות רצון ומחוזקות. תהא הברכה בעיניכן. תשרה הברכה על ילדיכן. תבורך האדמה שכף רגליכן דורכת עליה. לבי הוא תרווד של מים מתוקים, המלאים עד גדותיהם.
סֶלָה.