סיפורי חיפה

והעננים נוסעים, נוסעים

אנחנו נוסעים בכביש החוף אל בית־העלמין הישן שלרגלי הכרמל. יאיר נוהג, ואני בוהָה בטיפות שמחליקות חרישיות על השמשה הקדמית, לא דורשות את הפעלת המגבים, וחושבת שוב על הכל ומתאמצת להבין, האם עשיתי את זה רק מרחמים, או בגלל שעמדתי לקבל וסיכות רָצוּ לי בוורידים, או בגלל שיר־הילדים ההוא מהקַלֶטֶת של נעמה, או בגלל שלא הצלחתי להיכנס להיריון ולא התקדמתי בעבודה שלי והרגשתי שאני טובעת.
זה התחיל לפני יומיים. כמו בכל בוקר הם נפרדו ממני בנשיקות ויצאו; יאיר מסיע את נעמה לגן העירוני ברחוב הסמוך, וממשיך למשרד שלו בפקולטה להנדסה באוניברסיטה, שם הוא מרצה בתחום שאף־פעם לא הצלחתי להבין בדיוק, משהו שקשור בחוזק של חומרים, כותב את המאמרים שלו עד מאוחר בלילה, מקווה לקבל קביעוּת. כמו תמיד צעדיהם במדרגות, צחוקם המתרחק, הבוקר שלהם, שאין לי חלק בו. אני נכנסתי לחדר־האמבטיה. הרמתי את החולצה. בדקתי את השדיים בראי מעל לכיור. הגודל, הכובד, צבע וגודל ההילה. מיששתי את הפטמות. חיפשתי ורידים כחולים חדשים. משכתי את התחתונים במורד הירכיים והתיישבתי על האסלה. סקרתי את הכותנה הלבנה. השתנתי. ניגבתי. קירבתי את הנייר אל העיניים. נקודות כהות זעירות בתוך הנייר. כן, בתוך הנייר. ספרתי את הימים עם האצבעות. ושוב. זה היה היום העשרים־ושמונה. תחבתי אצבע. את האמה. בדקתי את החריץ בין הציפורן לעור. לא היה דם. אחר־כך הכנתי לי קפה ועליתי לסטודיו על הגג, מתעלמת מן הגינה העלובה שלי שהצמחים בה מסרבים לחיות וממאנים למות. העמדתי אל הקיר את סדרת הבדים שאני עובדת עליהם בשנתיים האחרונות בתקווה להרים תערוכה אחרי כל השנים העקרות שבהן עקבתי מרחוק אחרי הצעירים אשר למדו שלושה וארבעה מחזורים מתחתי. אלה פרחו להם בתערוכות קבוצתיות ובתערוכות יחיד, ונשלחו לבּיאָנָאלות בסאו־פאולו ובוונציה. סקרתי את הכתמים הלבנים שהעתקתי שוב ושוב בהדפס־משי מתצלומי האוּלְטְרָאסָאוּנד שקיבלתי מרוני הגינֵקולוג. בין כתמי־העוּבּרים - שאפשר לראות בהם תרנגולות, צפרדעים, חתולים, שלד דינוזאור, גור לווייתנים, במיוחד באלה עם המומים הקשים - ציירתי בצבע את פניה של נעמה, וגופות מרוטשות של חיילים. העבודות סגרו עלי, יומרניוֹת ובינוניות עד ייאוש, בְּריח הטינֶר לניקוי הרשתות. ידעתי שהן מתות. נעלתי את הסטודיו וירדתי, ארזתי תיק וכתבתי פתק: ׳כלום לא מצליח לי. נסעתי לכמה ימים תשמרו על עצמכם. נשיקות, אמא׳. בחדר־המדרגות הסתובבתי ועליתי. זרקתי את הפתק. התקשרתי לאמא של מיטָל. תיאמתי שתיקח אליהם את נעמה אחרי הגן. התקשרתי ליאיר. אמרתי לו שאני נוסעת לחיפה. הוא איחל לי נסיעה טובה. לא, נסיעה פורייה. שתהיה לך נסיעה פורייה. ציירתי מלאך בשביל נעמה. הצמדתי אותו אל המקרר במגנט־תותים.

ברכבת לחיפה ישבתי ליד החלון ונזכרתי בפאריס, בסתיו לפני שנתיים, כשעמדנו עירומים בחלון חדר־המלון בבּוּלוואר רישאר לֶנוּאר. היה שם עץ אֶדֶר, שהרוח טילטלה את עליו פרושי־האצבעות; ירוקים־רעננים, צהובים עם כתמי חלודה, חומים ונושרים בהילוך אטי, נסחפים כמושים על המדרכה. מעל לגגות הבזלת התחלפו השמיים מאפור־שעווה, שנקודה חיוורת התאמצה להמיס ולבקוע, ועד כחול־מכל־כחול, כחול־אלוהים, עם מערבולת מְשִׁיחוֹת לבנות. שום קול לא חדר מבעד לזגוגית הכפולה. כמו באקווריום שט הרחוב מול עינינו; מעילים, כובעים, צעיפים מחוֹללים בעווית, מטריות נפרשות ונסגרות, פָּנים - נשיים, גבריים, קמוטים, חלקים, מזוקנים, ממושקפים, קודרים, נחושים כנגד הרוח, זרים־מוּכּרים, כמו מהסרטים, ממהרים, חוצים את הכביש הנה וחזור, נושאים תיקים, כיכרות בּאגֶט מתחת לבתי־שחי, מוליכים כלבים ברצועה. פועלים בסרבלים כתומים קדחו באדמה, בדממה. ואז פתחנו את החלון והרעש פרץ פנימה כנחשול; נהמת מכוניות ופטיש־אוויר ונביחות וקריאות בצרפתית, עם קור דוקר, מפתיע, וידענו שיש סדר ויש טעם, והיינו שמחים. כל היום היינו שמחים. התלבשנו חם, צעיף וכפפות והכל, והלכנו ברגל אל גני הלוקסמבורג. הכל שם היה צהוב, עלי־השלכת, והשמש ששטפה את ביתן הזכוכית של בית־הקפה, והגֶרבֵּרה היחידה באגרטל על שולחן השַׁיש העגול, והספלים העבים, והסוודר שלבשתי, ושׂערי בתמונות שצילם יאיר. הוא צילם אותי הרבה ביום ההוא, היום הראשון להיריון.
בחדֵרה נתקפתי צורך להשתין. חשבתי שזה סימן טוב שאני משתינה לעתים תכופות. הלכתי לשירותים בין הקרונות. נעלתי את הדלת. הרמתי את החולצה ואת החזייה. בדקתי את השדיים בראי. משכתי את התחתונים בשני אגודלים. סקרתי את לובן הבד. השתנתי, ניגבתי, קירבתי את הנייר אל העיניים. לא היה כלום. דרכתי על כפתור השטיפה. לוע האסלה נפער בנהמה. הרוח, המים הכחולים בריח חיטוי, הפסים הטסים מתחת, ניירות־טואלט ישנים מתגוללים, צל הפחד הישן להישאב פנימה, להיזרק מתחת לגלגלים.
חזרתי לקרון. התיישבתי ליד תיק־הנסיעות. כיווצתי את השרירים, לעצור, רק שלא יהיה כתם, כי הכתם הראשון ימוטט את הכל.

בתחנת בת־גלים עצרתי מונית. אַת רוצה דרך סטלה מאריס? לא, דרך שדרות הציונות. הכבישים שחורים מגשם. הגנים הבָּהָאים. שדרות הנשיא. בתי־המלון. תודה, יום נעים גם לךָ. הנהגים החיפאים אדיבים. עוצרים במעברי־חצייה. הולכי־הרגל עומדים ברמזור אדום גם כשהכביש פנוי, כמו לפני עשר שנים. מאז לא הייתי בעיר־הולדתי, חוץ מפעם בשנה בבית־העלמין שלרגלי ההר, ואחר־כך תה עם עוגה אנגלית אצל דודה רות בכרמלייה - ובחזרה לתל־אביב. עשר שנים. מאז שאמא נפטרה ואבא התחתן עם עליזה ומכר את הבית ועבר לגור בנהריה. נעמה אוהבת את נהריה, בגלל הכרכרות והסוסים. גם את עליזה היא אוהבת. היא קוראת לה ׳סַבְתָליזָה׳.
נכנסתי בדלת הזכוכית המסתובבת של אחד המלונות. ביקשתי חדר בקומה גבוהה. פקיד־הקבלה המנומס הציץ בי בחשד ושאל לכמה ימים. אמרתי שאני לא יודעת. לא הוספתי דבר שעשוי להרגיע אותו. החדר היה מרוּוח, עם חלון גדול לכיוון דרום־מערב. דודי־שמש הזדקרו מבין צמרות האורנים כמו כובעים של טבחים שופעי שיער בצבע ברוקולי. השמש הלבינה את שולי העננים, הִוורידה לגון סלמון את הים, והפילה מרובּע אל תוך החדר, על הכורסה, עלי, יושבת בתחתונים, סיגריה בין האצבעות, כמו בציורים של אדוורד הוֹפֶּר. ׳חדר במלון׳, ׳בוקר בעיר׳, ׳אשה בשמש׳, ׳פְּנים׳. ילד צעד לאטו מעבר לכביש, על גבו תיק־גב סגול עם רוכסנים וסמלים. יכולתי לראות שהתיק כבד, כי הוא היטה את גופו קדימה. אטלס צעיר־מדי שנושא על כתפיו הכחושות, שלא באשמתו, את כל העולם. היסטוריה וגיאוגרפיה, מתמטיקה וספרות ותנ״ך. פניו במדרכה. בועט פתאום באצטרובל. אולי חושב על עוול שנגרם לו, או על ארוחת־הצהריים שיאכל עוד מעט.
קמתי וניגשתי לראי. כשנמצאים לבד בחדר של מלון בודקים את הגוף בראי. וגם מאוננים. חשבתי שעל זה אוותר הפעם. בשנים האחרונות הצטמצם העניין שלי במין למועדים קבועים. התבוננתי בו דקות ארוכות, והוא בי בשתי עיניו הוורודות הפוזלות, אילם, לא מסגיר. כמו אשה במלתחה, ידעתי פתאום, כן, כמו הנשים האלה במלתחה, שבגיל שמונה או עשר, כשהלכתי עם אמא לים או לבריכה, הצצתי בהן בגניבה, מבוהלת, מה, ככה גם אני איראה פעם, עם ציצים שנוגעים בבטן, וקפלים במותניים עם סימני־גדר־תַּיל אדומים של תחתונים, ותחת כמו בצק עם שקעים, וירכיים עם פסי כסף שפורצות מהצדדים, וּורידים ברגליים, כחולים כמו נהרות במפה וסגולים כמו פצעים, וסוליות עקב קשות עם חריצים? וגם ממני יבוא ריח רע של ליזול מבתי־השחי ומהחריץ של התחת ומלמטה בין השערות הדלילות, שהמים מאריכים אותן כמו זָקָן של תיש - לא יכול להיות. ובבריכת ׳מכבי׳ בחופשים, נעמי ואני מתלחשות, תראי, תראי את זאת. ועכשיו, כשאני מתפשטת במלתחת הבריכה עם נעמה, אני מבחינה במבטים גנובים, אכזריים, של ילדות. כן, כך אני נראית. רק אגמור את הסיגריה ואתלבש ואצא.

מרכז פָּנוֹרָמָה, הבנק שלא טרחתי להיכנס אליו לסגור את החשבון. בתי־הקפה החדשים שלא ישבתי בהם. גלידֶרייה במקום החנות לציוד ספורט, ששנים קניתי בה את בגדי־ההתעמלות. ׳שְׁנֶל ובניו - חומרי בניין׳; השפם, החיוך, פרקי האצבעות הצהובים הנשלחים אל הלחי, העיפרון הצהוב מאחורי האוזן, ריחות אבק וסיד וטֶרפֶּנטין. בניו של שְׁנֶל, עדים אחרונים לילדותי. טיפסתי במדרגות לרחוב מגידו ופסעתי לאורך חומת האבן הגבוהה של מנזר סנט מקסימוס. הניחוח היבש של הברושים. דִנדון הפעמונים החגיגי. הנזירות, נמוכות־קומה כילדים, יוצאות ונכנסות בשער הברזל בשביסיהן האפורים ובשמלותיהן השחורות, הארוכות כאילו אין להן כפות רגליים. צלבי־כסף על החזה, עיניהן באדמה, חסרות־פָּנים. בהפסקות נעמי ואני עושות זו לזו סולם גנבים, מציצות אל תוך הגן מעֵבר לחומה הגבוהה שמפרידה בין בית־הספר לבין המנזר לראות מבעד לירק הברושים כתמי פרחים צבעוניים. עכשיו היה שַׁעַר המנזר פתוח. לא, לא היה שַׁעַר, רק פתח רחב. לראשונה עמדתי בלב המסתורין. הגן הגדול מוזנח, שיחי הוורדים פרועים. מחלונות מבנה האבן השתלשלו כבסים ססגוניים וג׳ינסים והבל תבשילים ובליל שיחה ברוסית. גבר מאפיר ישב בכניסה ליד שולחן פורמייקה ורשם משהו במחברת־שורות של תלמיד. כן, כאן אכסניה לעולים חדשים. נזירות? נזירות אין, אמר ברוסית, יום אחד התעופפו להן, ידיהן מצמידות את שמלותיהן לירכיים והרוח מורטת בשביסיהן, טסו מכאן לתמיד. הודיתי לו בעברית, רוסית אני לא יודעת, ויצאתי. עמדתי ליד הגדר המסורגת של בית־הספר. עיני נדדו מן האורן עב־הגזע, שהיה התחנה הראשונה ב׳הקפות׳, אל אבן השפה, שמעדתי עליה בכיתה ג׳ כשברחתי מאלי גוטמן הבריון ב׳הבנים על הבנות׳ ושברתי את שתי השיניים הקדמיות. במשך שנים ממששת עם קצה הלשון את השַׁעַר הקטן שבפי, נזהרת מלחייך, שלא יראו דרכו פנימה ויֵדעו שהמום הוא בתוכי.
דרך שער בית־הספר התפרץ עכשיו נחיל של ילדים, כאילו עוד עומד כאן במדיו הצחורים חיים־עם־האופניים, שחום וחייכני, דומה לנאצר; כותונת מגוהצת, מכנסי שלושת־רבעי עם קפל מעל לברך, גרביים משוכים עד מתחת לברך, נעליים שחורות מאוּבּקות של ערבים, ארגז הארטיקים הלבן עם תמונת האסקימוסי תלוי על הכידון, והוא סוחט את צפצפת הגומי השחורה שנשמעת כמו פְלוֹץ. ידיים מוכתמות בדיו קפוצות סביב הלירות והאגורות. חיים תביא ארטיק-לוּקס-על-שני-מקלות, חיים תביא סֶנקוֹר, חיים תביא קרטיב לימון, חיים חיים חיים.
גררתי את עצמי במעלה הרחוב, כבדה מזיכרונות. כאן, בקומה השנייה, הבית. אנשים זרים קנו, שיפצו, החליפו את התריסול במרפסת לתריס חשמלי. ירדתי אל החצר האחורית. שני גדמי־קרשים אפורים מחוברים אל גזע האורן, זֵכר לסולם של הבית־על־העץ שבנינו, נעמי ואני, לפני עשרים־וחמש שנים.
אשרי מי שיכול לנסוע לפעמים אל בית ילדותו: הורים מזדקנים, טרחנים, ארוחות ליל־שישי, שינה לא־נוחה על ספת־הנוער הנפתחת, בחדר עם מדפי הקש מדליית־אל־כרמל ורפרודוקציות של פיקאסו. לקום בבוקר־שבת ולרדת עם נעמה לאסוף צנוברים. ללמד אותה לפצח אותם באבן ולהסיר את הקליפה החומה הדקיקה, ושיישארו שלמים. לגרד את השׂרף שנדבק לאצבעות. לשתות מים מהברז שליד הפחים. לדמיין שזו סעודת־המנחה, עוגיות־עם־לימונדה - של החמישייה הסודית.
ירדתי ברחוב ישורון; בתים דו־קומתיים לבנים, חצרות גדולות, עצי פרי. אֶריקה, המורה לריקוד, פוסעת מולי בחצאית מקסי חומה, ידה בכפפת־תחרה אוחזת רצועה אדומה שבקצהָ טֶרייר לבן־מלוכלך. מעל לרעמת צמר־הברזל שלה מתנוסס כובע־קש עם דובדבנים. גם היא מתה מזמן, מן־הסתם. והנה העץ שהיינו גונבות ממנו רימונים בהפסקות בתיכון. והנה המדרגות, והתיכון. בנים מרעישים באופנועים. מעשנים. נוהמים בקולות נמוכים. בנות בחולצות טריקו צבעוניות הדוקות, שדיהן רימונים. נולדו בשנה שבה סיימתי ללמוד. שתי מורות יצאו, צוחקות. צעירות. צעירות ממני. ממול, בית־המשוגעים ׳בלומנטל׳. זכר האֵימה. שלוש קומות בסגנון בָּאוּהָאוּס מסוידות לבן. הרבה ירק. סורגים על החלונות. דממה. משוגעים שקטים, ניצולי שואה, כמו דבורה, אמא של נעמי, שהיתה עומדת על ארבע במטבח שלהם ולוחשת ביידיש אל הרווחים שבין המרצפות, ונעמי הסבירה שככה היא משוחחת עם אחותה ועם אביה ואמה, ואבא של נעמי, שחזר מהעבודה, היה מרים אותה בכוח בידי־הנגר שלו וגוער בה בקול חרוך מאֶסקוֹט, גֶענוּג, דבוֹירֶה, גֶענוּג.
המשכתי ברחוב וֶדג׳ווּד, זוכרת את הרחובות ששכחו אותי. כמו אהובה נטושה, הירהרתי, נבהלת לגלות ששפתי נעות ומציירות את המלים, כן, כמו אהובה שהלכה ונישאה לאחר, וגופו הִשכּיח ממנה את גופי, ועכשיו היא מוּכּרת וזרה ואסורה במגע.
ניחוחות המאפה מקונדיטוריה ׳קֶסטלֶר׳. שולחנות הפורמייקה הצבעוניים עם מאפרות ומִסכְּרות הפח. הגברת מַניה מאחורי מקרר העוגות. השטרודל, הלֶנצֶר, הנפוליאון, עוגיות הריבה העגולות עם החור. הזמנתי קפה ושקית מן הלחמניות הקטנות הרכות; האוֹבָליות עם השומשום, הסהרונים עם הפרג, והעגולות בלי כלום. אמא היתה מורחת אותן בחמאה, ודודה רות בריבת תפוזים מרירה או בדבש. אני הייתי לוגמת מהשוקו שלי ומקשקשת בעט על המפיות; רושמת פרחים, חתולים, את פרצופו המעוקם של פופאי המלח, את פני הפֵיָה המושלמים של סָמַנְתָּה, את פני הציפור של הגברת מַניה, את היֶקים הקשישים הכלואים בחליפותיהם בשולחנות הסמוכים ושברי־שיחתם מעל לראשי.
הדלקתי סיגריה והחלטתי שעוד מעט אלך לבקר את דודה רות בבית־האבות בדרך־הים. בדרך אעבור ליד הבית של נעמי. אמהּ עוד גרה שם, מן־הסתם. אני אצלצל. דבורה תפתח לי, בחלוק פרחוני או בחזייה ותחתונים, פרועת־שיער, מטושטשת מתרופות. נוֹמי בבית? נוֹ-מי! באה לך חבֵרה. חדר חשוך מבולגן, פנים מוכי־שינה, תלתלים קצרים מדובללים, ידי נער גרומות. הסקסופון. הציורים.
בגיל ארבע־עשרה עזבנו יחד את הצופים ונרשמנו לחוג הציור של יואל לב בבית־רוטשילד. אני התאהבתי ביואל לב. נעמי כבר היתה מאוהבת במורה שלה לסקסופון. קראנו להם ׳חשובים׳; יואל לב היה ה׳חשובים׳ שלי, וארי, המורה לסקסופון, היה ה׳חשובים׳ שלה. ״יש לך היום שיעור אצל חשובים?״ ״אתמול פגשתי את חשובים ברחוב, עם הצנונית והילדה״. נשותיהם של ׳חשובים׳ היו ׳הצנונית׳ ו׳הבּטָטָה׳. שלי היתה הצנונית. בלהט הסברתי לנעמי, שרק בגללה יואל לא נהיה צייר מפורסם, אף־על־פי שהוא כל־כך מוכשר, והוא נאלץ ללמד בבתי־ספר ובחוגים. הוא היה בן שלושים־וחמש, בגילי היום, ונראה בעיני מבוגר מאוד. לא גבוה, מתולתל, עיניו בירוק־חאקי מבודחות תמיד מבעד למשקפיו, ושפתיו תחומות בסוגריים כהות, כמעט סגולות, כאילו נשקה לו אשה חושנית והותירה את חותם השפתון. בשיעור הראשון הציג לפנינו כרטיסיות רוֹרשאך וביקש לדעת מה אנחנו רואים. ראינו שתי כושיות רוקדות, פרפרים, עלים, עטלפים, פילים מחוברים, עננים. יואל היה מאוכזב. הוא אמר שאנחנו נורמליים מדי ושהיצירתיות שלנו בינונית. רק נעמי ראתה דברים מופלאים, התפוצצות אטומית, בטן שקופה עם הכבד והכליות בתוכה, שיקוף רנטגן של ריאות, שלד, חתול דרוּס, שני גברים בהיריון, ג׳וקים זוחלים לתוך אוזן, דולפין קופץ לכוס מיץ. יואל צחק ואמר, שאילו היו נותנים את המבחן לוואן־גוך, זה בטח מה שהוא היה רואה, ונעמי שאלה אם היא צריכה לשמוח או להיעלב. ידענו שאחרי הצבא ניסע יחד ללמוד ציור בפאריס, שלעולם לא נתחתן, ושנהיה כמו פיקאסו בספר ׳חיי עם פיקאסו׳; נגור בדירת סטודיו ענקית במונמארטר או בתל־אביב, נבלה בבתי־קפה בוהמיים ובמועדוני ג׳אז בחברת להקה ססגונית של סופרים, מוסיקאים וציירים, ניסע לנפוש ולעבוד במקומות אקזוטיים כמו האיים הקאריביים, פרובאנס או טאהיטי, וגברים צעירים, יפים כאלים ומצחיקים כמו וּודי אלן, יהיו כרוכים אחרינו וישמשו לנו דוגמנים ומאהבים. בינתיים נאלצנו להסתפק בַּדוגמנית עם הוורידים ברגליים והתחת המחוצ׳קן, שקראה לעצמה נוֹרה, ויואל שילם לה עשר לירות לשעת ישיבה.
רק שייגש אלי. רק שיעמוד מאחורי, במרחק של כמעט־נגיעה, נשימתו על עורפי. רק שיעטוף בידו הזריזה, המדויקת, את ידי האוחזת בעיפרון, ויוליך אותה על־פני הנייר במסע אינסופי. רק שיהמהם, זה לא רע, זה בהחלט מתקרב. אחרי השיעור יוצאת תמיד אחרונה. חולמת עליו בכיתה, ממלאת מחברות ברישומים תזזיתיים של פניו. כותבת ביומן. מתעדת כל מחווה, כל מלה. אורבת ליד ביתו ברחוב שושנת הכרמל כאילו עברתי שם במקרה, פוגשת אותו עם בתו הקטנה. בפנים רותחים, בגרון נחנק, מה, כאן אתה גר? חברה שלי גרה בסביבה. מדמיינת את פנַי בצווארון חולצתו המשובצת, ריח הכביסה עם ריח עורו, שפתיו דובבות בשׂערי. מדמיינת את הפה הסגול נבקע אל פי, עסיסי ומתוק כמו עינב בשמש, ואת אצבעותיו מלטפות את פני. מדמיינת את מגע העור העירום בעור העירום. שולחת יד אל בין הירכיים. מדמיינת שזו ידו.
בתחילת השנה השנייה, אחרי קיץ מכאיב של שיטוטים עקרים במקומות שהיה ולוּ שמץ סיכוי שיזדמן אליהם, ניגשתי אליו בתום אחד השיעורים והמצאתי בבהילות שאלה על סוגי צבעים או מכחולים, ואחרי שגמר להסביר, נשארתי לעמוד מולו בלי לזוז, עיני מרותקות אל פניו, והוא חייך במבוכה בתוך הסוגריים ושאל בקול של זאב, למה האישונים שלך כל־כך גדולים, ובלעתי רוק ולחשתי, כדי לראות אותך יותר טוב.
ישבתי ב׳קֶסטלֶר׳ שעה ארוכה, משהה את הרגע, ממאנת להיפרד. בשולחן הסמוך ישבו זוג קשישים ושוחחו בגרמנית. שפתי האשה משוחות אודם חזק, ציפורניה בְּלָאק לוהט. היא הגישה את העוגה אל פיה ברעידות לא־נשלטות של המזלג. עישנתי לאט ואמרתי לעצמי, שכנראה השארתי את עצמי כאן, והאשה שחיה בתל־אביב, ציירת מוּכּרת־פחות־או־יותר, אמא לנעמה, בת־זוג ליאיר, אינה אלא כפילה, אשה בהשאלה. כל השנים האלה ועדיין לא התרגלתי, כפי שלא התרגלתי אל האשה־במלתחה, שנשקפת אלי מן הראי. אולי הפעם אצליח להעמיס את האחרת על שכמי כמו תיק־גב, כמו סחיבת־פצוע, ולקחת אותה אתי. כיביתי את הסיגריה במאפרת הפח הירוקה המשולשת, ושילמתי לגברת מַניה, שפני הציפור שלה קפאו בַּזמן כמו בנֵטֶף של ענבר. את זוכרת אותי, ביקשתי לשאול, ישבתי פה הרבה כשהייתי קטנה, עם דודה רות ועם אמא שלי, אותה את בטח זוכרת, בלונדינית כזאת, יפה כמו סָמַנְתָּה. לא שאלתי. אמרתי תודה ושלום ויצאתי אל המרכז. המשכתי למנות את הנשארים ואת החללים; השעון מעל לחנות הממתקים והקפה של גרינברג עוד עומד, כאז, על שתיים־ועשרים; החנות לבגדי־הילדים ׳במבי׳, ששנה אחרי שנה, בסוף החופש הגדול, קנו לי בה את התלבושת האחידה תוצרת ׳אתא׳, הפכה לסניף ברשת גדולה של משקפיים. כדי לראות אותךָ יותר טוב. מחר אלך לבקר את יואל. הוא כבר לא גר בשושנת הכרמל, ידעתי. לפני כמה חודשים התגרש ושכר דירה ברחוב הרופא.