ללא שיקולים זרים

פתח דבר

 

מזג האוויר בשבוע האחרון של ינואר 2016 היה סוער. שלג ירד בירושלים, בהרי הגליל ובמצפה רמון. אך באולם 'אווניו' שבקריית שדה התעופה, סמוך לנתב"ג, היתה האווירה חמימה וחגיגית, רווּיה תחושה של שינוי ושל סיפוק רב. מנהלי ועובדי 'רָשות החברוֹת הממשלתיות' התכנסו כדי לסכם את שנת 2015, ולחגוג מלאות שנתיים לאחד היעדים העיקריים שהשגנו: 'נבחרת הדירקטורים'. היו ביניהם מנכ"לים של חברות ממשלתיות, דירקטורים חברי־הנבחרת, ואחרים שעשו איתנו את הדרך ותרמו להצלחה. זוגתי ואחת מבנותַי ישבו בשורה הראשונה ועקבו אחרַי בדרכי אל הבמה. פניהן היו קודרות. הן הכירו אותי היטב וקלטו עד כמה הייתי מודאג.

אורח הכבוד, שר האוצר, משה כחלון - לא הגיע.

אף שכבר כמה חודשים שרר בינינו מתח, הקפדתי להזמין אותו לבוא לכנס ולברך. היו בין אנשַי שתמהו על כך, אך הייתי אֵיתן בדעתי שברגע משמח כל כך - צריך להזמין את ראש המערכת. התעכבתי עוד קצת, הצצתי בשעוני ובלית ברירה, עליתי אל הבמה ופתחתי בדברַי. האולם הואפל מעט ועל מסך מאחורַי עלתה מצגת ששיקפה את פועלנו בשנתיים שחלפו מאז השקתי את הרפורמה ברשות החברות.

היה לנו במה להתגאות. 'נבחרת הדירקטורים' שהקמנו קידמה חברות ממשלתיות רבות אל מציאות חדשה של יעילות, מינהל תקין ושקיפות. רווחיותן של החברוֹת חצתה כבר את קו המיליארד וצמחה ב-2015 לרווח מִצרפי של 1.1 מיליארד ש"ח לעומת 430 מיליון ב-2014, ולעומת הפסד מצרפי של 600 מיליון ש"ח ב-2013, טרם כניסתי לתפקיד.

במהלך דברַי עקבתי באפלולית אחר הכיסאות הריקים בשורה הראשונה, שנועדו לשר ולמלוויו. כשנמצאתי לקראת סיום - פרצו מבעד לדלת האחורית כמה דמויות, לבושות בחליפות, ובראשן השר כחלון.

המצגת הגיעה לשקף האחרון. הזמנתי את השר אל הבמה. הוא קם ממקומו ודילג בקלילות על פני שלוש המדרגות. חיוכו הנצחי היה מריר משהו, אך לא ייחסתי לכך כל משמעות. הוא התייצב מול המיקרופון ופתח בהתקפה, תוך שהוא פוסע במהירות מצד אל צד ושופך את מררתו על כלת השמחה - 'נבחרת הדירקטורים': "צריך להגיד את האמת", פתח, "יש בעיות בחברות הממשלתיות... יש לי הרבה כבוד לנבחרת הדירקטורים, אבל אין לי כבוד לזה שדברים נעשים בצורה עקומה, וזה דבר שיטופל..."

באולם עבר רחש. התנגדותם של כמה שרים, וכחלון ביניהם, ל'נבחרת הדירקטורים' היתה מן המפורסמות. גם הסיבה לא נסתרה מאיש: השיטה החדשה שהנהגתי סיכלה את מינויָם של מקורבים לשרים ושל חברים במרכזי המפלגות. ואולם, להתנפלות בוטה כל כך - איש לא ציפה. "חסרים לנו 450 דירקטורים", המשיך כחלון. "שבעים יו"רים לא מאוישים, שבעים חברוֹת1 ללא ייצוג של ערבים וארבעים ללא קוָורוּם. המצב הוא חמור. אם החוק קבע שצריך להיות מספר מסוים של דירקטורים אז זה מה שצריך להיות. אבל לא שיהיה כתוב בחוק חמישה־עשר ויכהנו ארבעה - זה עקום ובדבר הזה אני מתכוון לטפל..."

תחושת החג הופרה לחלוטין. נזכרתי בסיפור ששמעתי רבות בילדותי, על 'היפהפייה הנרדמת', שקוללה על ידי מכשפה רעה בנשף שנערך לכבוד הולדתה. ידעתי שהיפהפייה שלנו - 'נבחרת הדירקטורים' - חסינה מפני קללתו של כחלון, ובכל זאת - לבי נחמץ כשראיתי את הבעות האכזבה ומפח הנפש על פניהם של הנוכחים. ברקע, המשיך כחלון במסע ההרס שלו: "החברות הממשלתיות מספקות לנו את הדברים הבסיסיים - מים, חשמל, רכבת, דואר, תעשיות ביטחוניות... זה לא סוד שישנם תהליכי הפרטה, התייעלות ומיזוגים. אני בעד כלכלה חופשית והתייעלות - אבל לא בכל מחיר..." ככל שהוסיף לדבר, הפכו דבריו ממוקדים פחות. קולו גבר והלך. האיש הרהוט, קר הרוח, המנומס תמיד, היה מלוהט ונסער. מבני המשפטים שלו השתבשו: "מונופול ממשלתי זה לא טוב", פנה לגעת בנושא שעליו לא היה כל ויכוח, "אבל הרבה יותר גרוע זה מונופול פרטי. אם תגיע אלי הפרטה שלא תיצור תחרות ולא תאפשר יותר מסַפָּק אחד היא לא תהיה. בשביל להעביר מונופול מהממשלה לאדם פרטי - עדיף שהוא יהיה בממשלה. גם הגיעה אלי לאחרונה הפרטת הדואר. לא אישרתי אותה בשלב זה וקראתי לשיחה מספר אנשים שמעורבים בנושא. למדתי על דברים שלא הובאו לפנַי. אנחנו נקדם את ההפרטה אבל יהיו בה שינויים. זה לא יֵצא כפי שזה נכנס".

לקראת סיום דבריו, נשמע כחלון כאחרון חברי המרכז שמנסה להתקדם באמצעות נאום ברוטלי, גדוש קלישאות. כשסיים לדבר, מחאו הנוכחים כפיים בנימוס נבוך. הוא לא התעכב אלא רמז בראשו לאנשיו וביחד יצאו מן האולם.

המשכנו באירוע כאילו דבר לא אירע. גם הקהל שיתף פעולה על אף התחושות הרעות שריחפו באוויר. כשסיימנו, מספר רב של אנשים התגודדו סביבי, לחצו את ידי ואמרו דברי ניחומים. אחרונות ניגשו אלי בתי וזוגתי, שבהבנה מקצועית העירה: "זו היתה התפרצות ספונטנית לא נשלטת אבל מתוכננת. כנראה שנבחרת הדירקטורים והסירוב שלך להסכים למינויים פוליטיים - מהווים אסון עבורו..."

"יכול להיות שזו הסיבה", אמרתי, "ואולי היתה סיבה אחרת. את זה עוד נראה. דבר אחד ברור: אנחנו נכנסים למלחמה..."