השער האבוד
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
השער האבוד

השער האבוד

ספר דיגיטלי
ספר מודפס

עוד על הספר

אביטל דיקר

אביטל דיקר (נולדה ב-29 בנובמבר 1964) היא סופרת ועורכת דין ישראלית, בעברה הייתה שחקנית וכיכבה בסרטים מצליחים כגון: החיים על פי אגפא, הקיץ של אביה, קשר דם, ג'נאם ג'נאם ועוד.
 
דיקר למדה בבית הספר למשחק ניסן נתיב ובמכון לי שטרסברג לתיאטרון ולקולנוע בניו יורק. תפקידה הראשון בקולנוע היה בסרט פוטו רומן, סרטו של אסי דיין בשנת 1987. התפרסמה לראשונה בזכות משחקה בסרט "הקיץ של אביה", בשנת 1988. לאחר מכן קיבלה תפקידים שונים הן בקולנוע הישראלי והן בסרטים הוליוודיים כגון "טריפל בוגי" (1991), "ליל הקשת" (1994) ו"החטא ועונשו" (2002). בשנת 1992 השתתפה דיקר בסרט "החיים על פי אגפא" וזכתה על הופעתה בו בפרס אופיר לשחקנית המשנה.
 
בתיאטרון הופיעה דיקר בין השאר "הזוג המוזר" ו"על עכברים ואנשים", וזכתה על תפקידה בהצגה "מי מפחד מווירג'יניה וולף?" בפרס התיאטרון הישראלי לשחקנית משנה לשנת 1997. הופעתה הראשונה בטלוויזיה הייתה בשנת 1996 בסדרה רמת אביב גימל, בשנת 2003 הופיעה דיקר בסדרה "אסתי המכוערת" ומאוחר יותר גם בסדרות ההמשך "אלביס, רוזנטל והאישה המסתורית" ו"אלביס". כל הסדרות שודרו בערוץ 2. ב־2005 פצחה דיקר גם בקריירת דוגמנות, כאשר נבחרה להוביל את צילומי קולקציית קיץ 2005 של מעצבת האופנה אורלי גולן. ב־2007, לאחר גירושיה השניים לאיש העסקים גבעון שניר, פירסמה דיקר שני רומנים "מאז הלילה ההוא" ו"יומן על רומן שהיה". במקביל החלה לכתוב בעיתונות והיא אם לשתי בנות.
ראיון "ראש בראש"

תקציר

"בצידו השני של הרחוב זז שער ברזל כבד ונפתח כדי סדק. יד מקומטת הציצה מבעד לשער וסימנה להם להיכנס. הם הביטו זה בזה, הפצע של מור דימם. הוא בקושי היה מסוגל ללכת. הם ידעו שלא יצליחו להגיע רחוק ככה, ולהישאר ברחוב היה מסוכן מדי. לא היה להם מה להפסיד".
 
חייהם של שלושה בני נוער - יהודי, ערבייה ונוצרי - מצטלבים כשהם מוצאים את עצמם בליבו של פיגוע טרור רחב היקף שבו נפגעים הוריהם. כדי להינצל עליהם לוותר על כל מה שהם יודעים ומכירים. לכודים בתוך העיר הבוערת, אניס, ים ומור נמלטים בעזרת מפה מסתורית אל מערכת מנהרות סודית מתחת לעיר העתיקה בירושלים, ושם עליהם למצוא שער קדום שהאגדות מספרות כי הוא מוביל ישר אל ממלכת השמיים. אולם הקרב הקשה מכול מתחולל בתוכם. האם יצליחו לגלות את פשר הקשר העמוק והמסתורי המחבר ביניהם, ששורשיו מגיעים לחיים קודמים ומעבר להם? האם יצליחו לוותר על דעות קדומות כדי להגיע לאמת ולמצוא את השער?
 
"השער האבוד" הוא מסע התבגרות מואצת אל גבולות ההעזה והאהבה. ברומן קולח ומותח אביטל דיקר מוליכה את גיבוריה בנשימה עצורה עד לסוף הבלתי מתפשר.

פרק ראשון

הקדמה
 
כשקול צחוקם מתנפץ אל קירות העננים במנהרה הלבנה, לעיתים על כדור הארץ נשמע רעם, ברק מאיר את השמיים, וטיפות מים זולגות למטה אל האדמה ישר אל הכדור שבני האדם קוראים לו "ארץ".
אחת הטעויות הנפוצות היא לחשוב שהשמיים בוכים ושאלוהים כועס. הרי זה בדיוק להפך, השמיים צוחקים. לא סתם צוחקים, אלא מתגלגלים מצחוק בברקים וברעמים.
וזו רק אחת מאי־ההבנות של בני האדם את מה שמתרחש שם למעלה בשמיים מעבר לעננים, באותו מקום שעין אדם לא מגיעה אליו.
אגב, זה המקום לציין שסיפור גן עדן כלל לא מדויק, אלוהים לא באמת גירש את אדם וחוָה ובטח לא העניש אותם. אלוהים פשוט לא עושה דברים כאלו, זה כל כך לא הסגנון שלו.
אלו בני האדם בסיפורים שלהם שהפכו את אלוהים ליצור כועס ומפחיד שאומר ללא הרף "אסור" ומעניש. והכי חמור שבני האדם משתמשים בשמו של האל להרוג זה את זה בלי הפסקה.
"למות על קידוש השם", אומרים בני האדם. רק שאין שום דבר מקודש בלקחת חיים שאלוהים נתן. זה "חילול השם", לא "קידוש השם".
האמת שזה די פוגע שככה משתמשים בשם שלך כדי להרוס ולהשמיד כשזה בדיוק ההפך ממה שהתכוונת כשבראת את העולם.
בכלל, מצד אחד, בני אדם מנצלים את אלוהים בלי הפסקה ומשתמשים בו כתירוץ לכל דבר רע ומכוער.
"אלוהים אמר", הם אומרים או גרוע מזה, "אלוהים ציווה". אבל אלוהים, רק שתדעו, בכלל לא מדבר בשפה של בני אדם ובטח לא מאמין בלחלק פקודות. לאף אחד.
מצד שני, בני האדם הם גזע מופלא, בכמה אלפי השנים המעטות שהם חיים על כדור הארץ, שזו בערך שנייה אחת בקושי אצל הנצח ואולי קצת פחות, הם התפתחו המון.
מטוסים, חלליות, מדענים שממפים את הגנום וממציאים תרופות חדשות להמון מחלות ואינטרנט שמחבר את כולם יחד, והדבר אגב קצת מזכיר את הניסיון הכושל של מגדל בבל, וזה טיפה מסוכן.
באופן כללי, לעומת תקופת אנשי המערות בני האדם בריאים יותר ובהחלט נראים הרבה יותר טוב. האופנה שפעם כללה פרוות, חיצים ושיער מאוד פרוע הרבה יותר מגוונת היום, ובשמיים אפילו שואבים ממנה לפעמים רעיונות.
הבעיה היא שמבחינה רגשית בני האדם לא התפתחו כלל, אפילו להפך. הם עדיין מקנאים וחומדים וגונבים ורבים זה עם זה בלי הפסקה, בדיוק כמו ביום שבו אדם וחוה יצאו מגן עדן.
מסיבה לא מובנת בני האדם לא מצליחים להסתפק במה שהם זקוקים לו באמת. כל הזמן הם רוצים יותר, להיות עשירים יותר, יפים יותר, מפורסמים יותר. אז הם כל הזמן לוקחים זה מזה והורגים זה את זה.
יחסית לגזע אינטליגנטי בעל פוטנציאל, בעצם כלום לא השתנה מאז תחילת האנושות כי בני האדם שכחו את ההתחלה של הכול, את הדבר הכי חשוב — את הסיבה להכול.

אביטל דיקר

אביטל דיקר (נולדה ב-29 בנובמבר 1964) היא סופרת ועורכת דין ישראלית, בעברה הייתה שחקנית וכיכבה בסרטים מצליחים כגון: החיים על פי אגפא, הקיץ של אביה, קשר דם, ג'נאם ג'נאם ועוד.
 
דיקר למדה בבית הספר למשחק ניסן נתיב ובמכון לי שטרסברג לתיאטרון ולקולנוע בניו יורק. תפקידה הראשון בקולנוע היה בסרט פוטו רומן, סרטו של אסי דיין בשנת 1987. התפרסמה לראשונה בזכות משחקה בסרט "הקיץ של אביה", בשנת 1988. לאחר מכן קיבלה תפקידים שונים הן בקולנוע הישראלי והן בסרטים הוליוודיים כגון "טריפל בוגי" (1991), "ליל הקשת" (1994) ו"החטא ועונשו" (2002). בשנת 1992 השתתפה דיקר בסרט "החיים על פי אגפא" וזכתה על הופעתה בו בפרס אופיר לשחקנית המשנה.
 
בתיאטרון הופיעה דיקר בין השאר "הזוג המוזר" ו"על עכברים ואנשים", וזכתה על תפקידה בהצגה "מי מפחד מווירג'יניה וולף?" בפרס התיאטרון הישראלי לשחקנית משנה לשנת 1997. הופעתה הראשונה בטלוויזיה הייתה בשנת 1996 בסדרה רמת אביב גימל, בשנת 2003 הופיעה דיקר בסדרה "אסתי המכוערת" ומאוחר יותר גם בסדרות ההמשך "אלביס, רוזנטל והאישה המסתורית" ו"אלביס". כל הסדרות שודרו בערוץ 2. ב־2005 פצחה דיקר גם בקריירת דוגמנות, כאשר נבחרה להוביל את צילומי קולקציית קיץ 2005 של מעצבת האופנה אורלי גולן. ב־2007, לאחר גירושיה השניים לאיש העסקים גבעון שניר, פירסמה דיקר שני רומנים "מאז הלילה ההוא" ו"יומן על רומן שהיה". במקביל החלה לכתוב בעיתונות והיא אם לשתי בנות.
ראיון "ראש בראש"

עוד על הספר

השער האבוד אביטל דיקר
הקדמה
 
כשקול צחוקם מתנפץ אל קירות העננים במנהרה הלבנה, לעיתים על כדור הארץ נשמע רעם, ברק מאיר את השמיים, וטיפות מים זולגות למטה אל האדמה ישר אל הכדור שבני האדם קוראים לו "ארץ".
אחת הטעויות הנפוצות היא לחשוב שהשמיים בוכים ושאלוהים כועס. הרי זה בדיוק להפך, השמיים צוחקים. לא סתם צוחקים, אלא מתגלגלים מצחוק בברקים וברעמים.
וזו רק אחת מאי־ההבנות של בני האדם את מה שמתרחש שם למעלה בשמיים מעבר לעננים, באותו מקום שעין אדם לא מגיעה אליו.
אגב, זה המקום לציין שסיפור גן עדן כלל לא מדויק, אלוהים לא באמת גירש את אדם וחוָה ובטח לא העניש אותם. אלוהים פשוט לא עושה דברים כאלו, זה כל כך לא הסגנון שלו.
אלו בני האדם בסיפורים שלהם שהפכו את אלוהים ליצור כועס ומפחיד שאומר ללא הרף "אסור" ומעניש. והכי חמור שבני האדם משתמשים בשמו של האל להרוג זה את זה בלי הפסקה.
"למות על קידוש השם", אומרים בני האדם. רק שאין שום דבר מקודש בלקחת חיים שאלוהים נתן. זה "חילול השם", לא "קידוש השם".
האמת שזה די פוגע שככה משתמשים בשם שלך כדי להרוס ולהשמיד כשזה בדיוק ההפך ממה שהתכוונת כשבראת את העולם.
בכלל, מצד אחד, בני אדם מנצלים את אלוהים בלי הפסקה ומשתמשים בו כתירוץ לכל דבר רע ומכוער.
"אלוהים אמר", הם אומרים או גרוע מזה, "אלוהים ציווה". אבל אלוהים, רק שתדעו, בכלל לא מדבר בשפה של בני אדם ובטח לא מאמין בלחלק פקודות. לאף אחד.
מצד שני, בני האדם הם גזע מופלא, בכמה אלפי השנים המעטות שהם חיים על כדור הארץ, שזו בערך שנייה אחת בקושי אצל הנצח ואולי קצת פחות, הם התפתחו המון.
מטוסים, חלליות, מדענים שממפים את הגנום וממציאים תרופות חדשות להמון מחלות ואינטרנט שמחבר את כולם יחד, והדבר אגב קצת מזכיר את הניסיון הכושל של מגדל בבל, וזה טיפה מסוכן.
באופן כללי, לעומת תקופת אנשי המערות בני האדם בריאים יותר ובהחלט נראים הרבה יותר טוב. האופנה שפעם כללה פרוות, חיצים ושיער מאוד פרוע הרבה יותר מגוונת היום, ובשמיים אפילו שואבים ממנה לפעמים רעיונות.
הבעיה היא שמבחינה רגשית בני האדם לא התפתחו כלל, אפילו להפך. הם עדיין מקנאים וחומדים וגונבים ורבים זה עם זה בלי הפסקה, בדיוק כמו ביום שבו אדם וחוה יצאו מגן עדן.
מסיבה לא מובנת בני האדם לא מצליחים להסתפק במה שהם זקוקים לו באמת. כל הזמן הם רוצים יותר, להיות עשירים יותר, יפים יותר, מפורסמים יותר. אז הם כל הזמן לוקחים זה מזה והורגים זה את זה.
יחסית לגזע אינטליגנטי בעל פוטנציאל, בעצם כלום לא השתנה מאז תחילת האנושות כי בני האדם שכחו את ההתחלה של הכול, את הדבר הכי חשוב — את הסיבה להכול.