1
״הוועדה המיוחדת נקראת לסדר...״
הכרישים חגים סביב ונחיריהם רועדים קלות מריח הדם. שלושה־עשר כרישים, ליתר דיוק, שמונה ממפלגת האופוזיציה וחמישה ממפלגתי שלי, ומנגד אני, שהתחמשתי בסוללה של עורכי דין ויועצים. למדתי בדרך הקשה: לא משנה עד כמה אתה מוכן, אין כמעט שום אמצעי הגנה מפני טורפים אימתניים. בשלב מסוים אין לך ברירה אלא לקפוץ למים ולהשיב מלחמה.
אל תעשה את זה, התחננה אמש קרולין בּרוֹק, ראש הסגל שלי, כפי שעשתה פעמים כה רבות בעבר. אסור לך להתקרב לשימוע הזה, אדוני. אתה עלול להפסיד הכול, ושום טובה לא תצמח מזה.
אסור לך לענות על השאלות שלהם, אדוני.
זה יהיה סוף הכהונה שלך.
אני סורק את שלושה־עשר הפרצופים שיושבים מולי בשורה ארוכה, האינקוויזיציה הספרדית של ימינו. הגבר כסוף השיער שבמרכז, מאחורי לוחית השם מר רודס, מכחכח בגרונו.
לסטר רודס, יושב ראש בית הנבחרים, אינו משתתף בדרך כלל בדיוני הוועדות השונות, אבל חרג ממנהגו בשביל הוועדה המיוחדת הזו ואייש אותה בחברי קונגרס מהצד שלו במפה הפוליטית, אנשים שכל ייעודם בחיים הוא לשים קץ לאג'נדה שלי ולהרוס אותי, פוליטית ואישית גם יחד. אכזריות פראית במרוץ אחר הכוח היא עתיקת יומין עוד יותר מהתנ״ך, אבל כמה ממתנגדיי מתעבים אותי בכל נימי נפשם. הם לא מסתפקים בסיום הכהונה שלי. הם לא יהיו מרוצים עד שאשב מאחורי סורג ובריח, עד שגופי יבותר לחלקים ושמי יימחק מספרי ההיסטוריה. לעזאזל, אם ישיגו את רצונם, הם כנראה ישרפו את ביתי שבקרוליינה הצפונית ויירקו על קברה של אשתי.
אני מושך אליי את מעמד המיקרופון עד שזה מתוח לחלוטין וקרוב אליי עד כמה שאפשר. אין לי שום כוונה לרכון קדימה תוך כדי דיבור, בזמן שחברי הוועדה יושבים זקופים בכיסאות העור גבוהי הגב שלהם, כמו שורה של מלכים ומלכות על הכס. אם ארכון קדימה איראה חלש, מתרפס — מסר תת־הכרתי שאומר, אני נתון לחסדיכם.
אני יושב לבדי ליד השולחן. ללא יועצים, ללא עורכי דין, ללא רשימות. העם האמריקאי לא יראה אותי מתלחשש בהיסוס עם פרקליטי, כשידי מונחת על המיקרופון, ולאחר מכן מוּסרת רק כדי לומר, ״לא זכור לי מקרה שכזה, חבר הקונגרס.״ אני לא מסתתר. אני לא אמור להיות פה, ואני בטח ובטח לא רוצה להיות פה, אבל הנה אני. רק אני. נשיא ארצות הברית, מול אספסוף מאשים.
בפינת החדר יושב טרִיאוּמְוִוירָט של עוזריי הבכירים: ראש הסגל שלי, קרולין בּרוּק; דני אייקֶרס, ידידי משכבר הימים והיועץ המשפטי לבית הלבן; וג'ני בּריקמן, סגנית ראש הסגל ויועצת פוליטית בכירה. כולם צופים במתרחש בפנים חתומות, באיפוק ובדאגה עמוקה. אף אחד מהם לא רצה שאגיע לכאן. המסקנה התקבלה פה אחד: אני עושה את הטעות הגדולה ביותר של תקופת כהונתי.
אבל עכשיו אני פה. והגיע הזמן. תכף נגלה אם הם צדקו.
״אדוני הנשיא.״
״אדוני יושב הראש.״ טכנית, בהקשר הנוכחי נדמה לי שעליי לקרוא לו אדוני ראש הוועדה, אבל יש עוד שלל כינויים שיכולתי להצמיד לו, ואולי עדיף שלא.
זה יכול להתפתח בכמה דרכים. ייתכן שהשימוע ייפתח בנאום של טפיחה עצמית על השכם מצידו של יושב ראש בית הנבחרים, במסווה של שאלה, או שמא בסדרה קלילה של שאלות היכרות. אבל ראיתי בעבר מספיק סרטונים של לסטר רודס מתחקר עדים, עוד לפני שמונה לתפקיד יושב הראש, כשעוד היה חבר קונגרס בדרג ביניים ופעיל בוועדת הפיקוח של בית הנבחרים, כדי לדעת שיש לו נטייה לעוט בכל הכוח, ישר על עורק הצוואר, ולערער את ביטחונו של העד. הוא יודע — למעשה, מאז 1988, כשמייקל דוקאקיס פישל בשאלה הראשונה בדיון על עונש המוות, כולם כבר יודעים — שאם ימסמס את הפתיחה, איש לא יזכור דבר מהשימוע.
האם יושב ראש בית הנבחרים יבחר באותה אסטרטגיה גם מול נשיא מכהן?
בוודאי שכן.
״הנשיא דאנקן,״ אומר האיש. ״ממתי אנחנו מגינים על טרוריסטים?״
״חלילה,״ אני ממהר לענות, וכמעט קוטע את דבריו, כי אסור לתת לשאלה שכזו אוויר לנשימה. ״זה לעולם לא יקרה. לא כל עוד אני נשיא.״
״אתה בטוח?״
איך הוא מעז? הסומק עולה בפניי. פחות מדקה מאז תחילת השימוע, והוא כבר מנגן לי על העצבים.
״אדוני יושב הראש,״ אני עונה. ״אם זה מה שאמרתי, כנראה התכוונתי לזה. אולי כדאי שנבהיר את זה מראש. אנחנו לא מגינים על טרוריסטים.״
הוא משתהה קלות לאחר אותה תזכורת. ״נו, אדוני הנשיא, אולי אנחנו באמת מתעסקים פה בדקויות. אמור לי, האם אתה רואה בבני הג'יהאד ארגון טרור?״
״כמובן.״ עוזריי הזהירו אותי שלא לומר כמובן, שזה עלול להישמע יומרני ומתנשא, אלא אם כן ייאמר בדיוק בנימה ובהקשר הנכונים.
״וזה ארגון שקיבל תמיכה מרוסיה, האם זה נכון?״
אני מהנהן. ״רוסיה העניקה מפעם לפעם תמיכה לבני הג'יהאד, זה נכון. ואנחנו גינינו את תמיכתם בארגון הזה ובארגוני טרור אחרים.״
״בני הג'יהאד ביצעו פעולות טרור בשלוש יבשות, האם זה נכון?״
״זה נשמע לי מדויק, כן.״
״הם אחראים למותם של אלפי בני אדם?״
״כן.״
״בהם גם אמריקאים?״
״כן.״
״הפיגועים במלון בֶּלווּד אָרמס בבריסל, שנהרגו בו חמישים ושבעה אזרחים תמימים, כולל משלחת של מחוקקים מקליפורניה? הפריצה למערכות פיקוח הטיסה של גיאורגיה, זו שהובילה להתרסקותם של שלושה מטוסי נוסעים, כולל מטוסו של שגריר גיאורגיה בארצות הברית?״
״כן,״ אני עונה. ״שני הפיגועים הללו התרחשו עוד לפני תחילת כהונתי, אבל כן, בני הג'יהאד נטלו אחריות לשתי הפעולות—״
״בסדר, בוא נדבר על מה שקרה מאז תחילת כהונתך. האם זה נכון שרק לפני כמה חודשים נטלו בני הג'יהאד אחריות לפריצה למערכות צבאיות בישראל ולפרסום של מידע מסווג על סוכני מוסד ועל תנועת הכוחות של צבא ההגנה לישראל?״
״כן,״ אני עונה. ״זה נכון.״
״וגם כאן בצפון אמריקה, קרוב יותר אלינו,״ הוא ממשיך ואומר. ״רק לפני שבוע. ביום שישי 4 במאי. האם בני הג'יהאד לא ביצעו פעולת טרור נוספת כשפרצו למחשבי חדר הבקרה ברכבת התחתית של טורונטו, כיבו אותה כליל והסבו נזק אדיר, כולל רכבת שירדה מהפסים וגבתה את חייהם של שבעה־עשר קורבנות, שלא לדבר על עשרות פצועים ואלפי אנשים שנותרו תקועים שעות בחשכה?״
הוא צודק, בני הג'יהאד אחראים גם לזה. ומניין הקורבנות שלו היה מדויק. אבל מבחינתם של בני הג'יהאד, זו לא הייתה פעולת טרור.
זה היה ניסוי כלים.
״ארבעה מהקורבנות בטורונטו היו אמריקאים, נכון?״
״אכן,״ אני אומר. ״בני הג'יהאד לא נטלו אחריות לפיגוע הזה, אבל אנו סבורים שזה בהחלט מעשה ידיהם.״
רודס מהנהן ומעיין ברשימות שמולו. ״המנהיג של בני הג'יהאד, אדוני הנשיא. שמו של האיש סולימן ג'ינדוֹרוּק, נכון?״
הנה זה בא.
״כן, סולימן ג'ינדוֹרוּק הוא המנהיג של בני הג'יהאד,״ אני עונה.
״הסייבר־טרוריסט המסוכן והפעיל ביותר בעולם, האם אני צודק?״
״נראה לי שכן.״
״והוא מוסלמי יליד טורקיה, נכון?״
״הוא נולד בטורקיה, זה נכון, אבל הוא לא מוסלמי,״ אני מתקן. ״הוא אדם חילוני ולאומן קיצוני שמתנגד להשפעת המערב במרכז אירופה ובדרום־מזרחה, ולאותו ג'יהאד־כביכול שעליו הכריז אין שום קשר לדת.״
״לטענתך.״
״לטענת כל הערכת מודיעין שקראתי אי־פעם,״ אני עונה. ״גם אתה קראת אותן הערכות, אדוני יושב הראש. אם אתה רוצה להפוך את הדיון לקיטור אִסלאמופובי, זו זכותך, אבל זה לא יהפוך את ארצנו לבטוחה יותר.״
הוא מצליח לחייך חיוך עקום. ״על כל פנים, הוא הטרוריסט המבוקש ביותר בעולם, האם זה נכון?״
״אנחנו בהחלט רוצים לתפוס אותו,״ אני אומר. ״כמו כל טרוריסט אחר שמנסה לפגוע בארצנו.״
האיש משתתק. הוא תוהה אם לשוב ולשאול אותי: אתה בטוח? אם אכן יעז, אצטרך לאזור את כל כוחותיי כדי להמשיך להפגין איפוק, ולא לזנק מעל השולחן וללפות את צווארו בשתי ידיי.
״אם כן, רק כדי להבהיר את הנקודה,״ הוא ממשיך. ״ארצות הברית רוצה לתפוס את סולימן ג'ינדוֹרוּק.״
״אין צורך להבהיר את הנקודה,״ אני מתפרץ לעברו. ״כי אין פה שום בלבול. אף פעם לא היה וגם לא יהיה. אנחנו מנהלים מצוד אחרי סולימן ג'ינדוֹרוּק זה עשר שנים ויותר. ולא נפסיק עד שנתפוס אותו. האם הבהרתי את הנקודה?״
״אדוני הנשיא, עם כל הכבוד—״
״לא,״ אני קוטע את דבריו. ״כשאתה מתחיל שאלה במילים, 'עם כל הכבוד', זה רק מעיד על כוונתך לומר משהו שאין בו שמץ של כבוד. אתה יכול לחשוב ככל שתרצה, אדוני יושב הראש, אבל אתה צריך להפגין כבוד — אם לא כלפיי, אז לפחות כלפי כל אותם גברים ונשים שמקדישים את חייהם למלחמה בטרור ולהגנה על ארצנו. אנחנו לא מושלמים ולעולם לא נהיה, אבל גם לא נפסיק לעשות כמיטב יכולתנו.״ ואז אני מנופף לו בידי בביטול. ״בבקשה, אתה מוזמן לשאול את השאלה שלך.״
ליבי הולם בפראות, ואני נושם נשימה עמוקה ומציץ בשלושת יועציי. ג'ני, היועצת הפוליטית שלי, מהנהנת קלות. היא תמיד רצתה שאפגין תוקפנות רבה יותר כלפי יושב הראש החדש של בית הנבחרים. דני שומר על פנים חתומות, ואילו קרולין המיושבת, ראש סגל הבית הלבן, רוכנת קדימה כשמרפקיה מונחים על ברכיה וידיה יוצרות מעין אוהל מתחת לסנטרה. לו היו השלושה שופטים אולימפיים, הייתי מקבל מג'ני תשע בזכות ההתפרצות הזאת, אבל מקרולין פחות מחמש.
״אני לא מוכן שתטיל ספק בפטריוטיות שלי, אדוני הנשיא,״ משיב לי יריבי כסוף השיער. ״לעם האמריקאי יש השגות קשות סביב האירועים באלג'יריה בשבוע שעבר, ואפילו לא הגענו לזה. לעם האמריקאי יש זכות מלאה לדעת בעד מי אתה.״
״בעד מי אני?״ אני רוכן קדימה בפתאומיות, וכמעט מפיל מהשולחן את מעמד המיקרופון. ״אני בעד העם האמריקאי, הם היחידים שמעניינים אותי.״
״אדוני הנש—״
״אני בעד האנשים שעובדים ללא לאות כדי להגן על ארצנו. אלו שלא תוהים איך הם נראים בתקשורת או לאן נושבת הרוח הפוליטית. אלו שלא מחפשים לעצמם קרדיט על כל הישג, וגם לא יכולים להגן על עצמם כשמטיחים בהם ביקורת. אני עובד בשבילם.״
״הנשיא דאנקן, אני תומך נלהב בגברים ובנשים שנלחמים מדי יום ביומו כדי להגן על האומה שלנו,״ אומר האיש. ״זה לא קשור אליהם. זה קשור אליך, אדוני. והדיון הזה הוא לא משחק. אני לא נהנה מזה.״
בנסיבות אחרות הייתי פורץ בצחוק. לסטר רודס ציפה לדיון בוועדה המיוחדת בכיליון עיניים, עוד יותר מסטודנט שמצפה ליום הולדתו העשרים ואחת.
השימוע היה הצגה אחת גדולה. יושב הראש רודס הנדס את כל הוועדה כך שלא תיווצר אלא רק תוצאה אפשרית אחת — הוכחה כלשהי להתנהגות בלתי הולמת מצד הנשיא, כזו שתספיק כדי לגלגל את הנושא לפתחה של ועדת המשפט, שתפתח בהליכי הדחה. את שמונת חברי הוועדה מהצד שלו במפה הפוליטית הקפיד ללקט ממחוזות בחירה בטוחים עד גיחוך, כאלה שייבחרו מחדש בעוד שנתיים — ומן הסתם יתמודדו על התפקיד ללא תחרות — גם אם יפשילו את מכנסיהם באמצע השימוע ויתחילו למצוץ את אגודליהם.
העוזרים שלי צודקים. בכלל לא משנה אם הראיות נגדי חזקות, חלשות או לא קיימות. הפור כבר נפל.
״שאל את מה שרצית לשאול,״ אני אומר. ״ובוא נגמור עם הפארסה הזאת.״ דני אייקרס מעווה את פניו בפינת החדר ולוחש דבר־מה לקרולין, שמהנהנת בתגובה אך שומרת על פני פוקר. דני לא אוהב את השימוש במילה פארסה, את המתקפה שלי על השימוע הזה. הוא אמר לי יותר מפעם אחת: מה שעשיתי נראה ״רע, אפילו רע מאוד,״ ועלול להעניק לקונגרס עילה לפתוח בחקירה.
והוא לא טועה, אבל הוא לא בקיא בסיפור המלא. אין לו סיווג ביטחוני גבוה מספיק כדי לדעת את מה שידוע לי, וגם לקרולין. לו ידע את האמת, היה חושב אחרת. הוא יבין את האיום על ארצנו, איום שכמותו מעולם לא ידענו.
איום שבעטיו עשיתי דברים שמעולם לא העליתי בדעתי.
״אדוני הנשיא, האם התקשרת אל סולימן ג'ינדוֹרוּק ביום ראשון, 29 באפריל? לפני מעט יותר משבוע? האם אכן יצרת קשר טלפוני עם הטרוריסט המבוקש ביותר בעולם?״
״אדוני יושב הראש,״ אני עונה. ״כמו שכבר אמרתי פעמים רבות בעבר, וכמו שגם אתה ודאי יודע, לא כל דבר שאנו עושים למען הגנת המולדת אפשר לחשוף בפומבי. העם האמריקאי מבין היטב שהשמירה על ביטחון האומה וניהול ענייני החוץ שלה כרוכים באינספור שיקולים, במערכת החלטות קשה ומורכבת, ושחלק ממה שעושה הממשל חייב להישאר מסווג. לא משום שאנחנו רוצים להסתיר משהו, אלא משום שאין לנו ברירה. זו הרי תמצית זכותה של הרשות המבצעת.״
רודס בוודאי יטען כעת שזכותה של הרשות המבצעת אינה מתייחסת להגנה על חומרים מסווגים. אך לדברי דני אייקרס, היועץ המשפטי לבית הלבן, הניצחון בקרב הזה מובטח לי מראש, משום שמדובר בסמכותי החוקתית לנהל את ענייני החוץ.
בכל מקרה, בטני מתהפכת למשמע המילים שבוקעות מפי, אבל דני טוען שאם לא אשתמש בזכות הזו שהוענקה לי, ייתכן שאצטרך לוותר עליה. ואם אוותר עליה, לא תהיה לי ברירה אלא לענות ולומר אם אכן התקשרתי לסולימן ג'ינדוֹרוּק, הטרוריסט המבוקש ביותר עלי אדמות, ביום ראשון שלפני הקודם.
וזו שאלה שאסור לי לענות עליה.
״נו, באמת, אדוני הנשיא, קשה לי להאמין שהעם האמריקאי יתייחס לזה כאל תשובה ראויה.״
נו, באמת, אדוני יושב הראש, גם לי קשה להאמין שהעם האמריקאי יתייחס אליך כאל יושב ראש ראוי, אבל בעצם, נדמה לי שהעם האמריקאי לא בחר בך לתפקיד הזה, או שאולי אני טועה? קיבלת בקושי שמונת אלפים קולות עלובים במחוז הבחירות השלישי של אינדיאנה. אני קיבלתי שישים וארבעה מיליון קולות. אבל החברים שלך במפלגה מינו אותך למנהיג רק משום שגייסת טונות של כסף לקראת הבחירות והבטחת להם לנעוץ את ראשי על יתד.
אבל סביר להניח שזה לא עובר מסך.
״אם כן, אתה לא מכחיש שהתקשרת לסולימן ג'ינדוֹרוּק ב-29 באפריל — האם זה מדויק?״
״כבר עניתי לך על השאלה הזאת.״
״לא, אדוני הנשיא, לא ענית. אתה מודע לכך שבעיתון הצרפתי 'לֶה מוֹנד' הודלף תיעוד של שיחות טלפון, לצד הצהרות ממקור שטען בעילום שם שאכן התקשרת אל סולימן ג'ינדוֹרוּק ושוחחת עימו ביום ראשון, 29 באפריל. האם אתה מודע לכך?״
״קראתי את הכתבה,״ אני אומר.
״והאם אתה מכחיש את הדברים?״
״אענה לך אותה תשובה שכבר מסרתי קודם. אין לי שום כוונה לדון בנושא. אני לא מצטרף למשחק הזה של 'האם התקשרת או לא'. אני לא מאשר ולא מכחיש וגם לא מתכוון לדון בפעולות שנקטתי לשם הגנת המולדת. לא כשאני נדרש לשמור על סודיות מלאה לטובת הביטחון הלאומי של כולנו.״
״נו באמת, אדוני הנשיא, אם הסיפור מפורסם באחד העיתונים הגדולים באירופה, זה כבר לא סוד כמוס.״
״תשובתי הייתה ונותרה זהה,״ אני עונה לו. אוי אלוהים, אני נשמע כמו אידיוט. גרוע מזה, אני נשמע כמו עורך דין.
״ב'לֶה מוֹנד' מדווחים״ — רודס מנופף בעיתון — ״ואני מצטט: 'נשיא ארצות הברית ג'ונתן דאנקן יזם שיחת טלפון עם סולימן ג'ינדוֹרוּק, מנהיג בני הג'יהאד ומהטרוריסטים המבוקשים ביותר בעולם, בתקווה למצוא מכנה משותף בין ארגון הטרור הידוע לשמצה ובין המערב.' האם אתה מכחיש זאת, אדוני הנשיא?״
אינני יכול לענות על כך, והוא יודע זאת היטב. הוא משחק בי כמו חתלתול שמשחק בכדור צמר.
״כבר עניתי לך,״ אני אומר. ״אני לא מתכוון לחזור על עצמי.״
״הבית הלבן לא טרח להגיב על הדיווח ב'לֶה מוֹנד', לא הכחיש וגם לא אישר דבר.״
״נכון מאוד.״
״אבל סולימן ג'ינדוֹרוּק אישר ועוד איך, נכון? הוא פרסם סרטון שבו הודה, 'הנשיא יכול להתחנן לרחמים ככל שירצה. אין לי שום רחמים כלפי האמריקאים.' האם זה לא מה שאמר?״
״זה מה שהוא אמר.״
״ובתגובה לזה, הבית הלבן פרסם הודעה בזו הלשון: 'ארצות הברית לא מתכוונת להגיב על דברי ההבל המקוממים של טרוריסט.'״
״נכון,״ אני עונה. ״באמת אין לנו שום כוונה להגיב.״
״האם התחננת לרחמים, אדוני הנשיא?״
היועצת הפוליטית שלי, ג'ני בּריקמן, כמעט תולשת את שערותיה. גם לה אין סיווג ביטחוני מתאים והיא לא בקיאה בסיפור כולו, אבל היא בעיקר רוצה שאציג את עצמי בשימוע הזה כלוחם. אם אתה לא מסוגל להשיב מלחמה, אל תלך, אמרה. אל תיתן להם להפוך אותך לשק חבטות פוליטי.
והיא צודקת. כי הגיע תורו של לסטר רודס לעטות כפפות ולחבוט בי ללא רחם, בתקווה שאשפוך מידע מסווג או אעשה טעות פוליטית בלתי הפיכה.
״אתה מניד את הראש, אדוני הנשיא. בשביל הפרוטוקול: אתה מכחיש שהתחננת בפני סולימן ג'ינדוֹרוּק—״
״ארצות הברית לעולם לא תתחנן בפני איש,״ אני עונה.
״בסדר, אם כן, אתה מכחיש את טענתו של סולימן ג'ינדוֹרוּק שהתחננת—״
אני חוזר ואומר, ״ארצות הברית לעולם לא תתחנן בפני איש. האם זה ברור, אדוני יושב הראש? או שאולי תרצה שאחזור על זה בשלישית?״
״אז אם לא התחננת בפניו—״
״השאלה הבאה,״ אני אומר.
״האם ביקשת ממנו יפה שלא יתקוף אותנו?״
״השאלה הבאה,״ אני שב ואומר.
הוא משתהה, ומעיף שוב מבט ברשימות שלפניו. ״זמני כמעט תם,״ הוא אומר. ״יש לי רק עוד כמה שאלות.״
עברתי משוכה אחת — כמעט — אבל נותרו לי עוד תריסר אינקוויזיטורים, וכולם נראים מוכנים ומזומנים, עם משפטי מחץ והערות שנונות ושאלות שרומזות, אכלת אותה.
יושב ראש בית הנבחרים ידוע לשמצה בשאלות האחרונות שלו לא פחות מאשר בדברי הפתיחה. חוץ מזה, אני כבר יודע לאן הוא חותר. וגם הוא כבר יודע שלא אוכל לענות.
״אדוני הנשיא,״ הוא אומר, ״בוא נדבר על יום שלישי, 1 במאי. באלג'יריה.״
לפני קצת יותר משבוע.
״ביום שלישי, 1 במאי,״ הוא חוזר ואומר, ״קבוצה של בדלנים פרו־אוקראינים ואנטי־רוסים תקפה חווה בצפון אלג'יריה, שם היה אמור להסתתר סולימן ג'ינדוֹרוּק, על פי הדיווחים. והוא אכן היה שם. הם הצליחו לאתר אותו, ופשטו על החווה מתוך כוונה להרוג אותו.
״אבל משימתם סוכלה, אדוני הנשיא, בידי קבוצה של סוכני סי־איי־איי וכוחות מיוחדים של צבא ארצות הברית. בעיצומו של הקרב סולימן ג'ינדוֹרוּק הצליח להימלט.״
אני קפוא במקומי.
״האם נתת הוראה לצאת למתקפת הנגד הזאת, אדוני הנשיא?״ הוא שואל. ״ואם כן, למה? למה שנשיא אמריקאי ישלח את כוחותיו כדי להציל את חייו של טרוריסט?״
