תעתועי דמיון

1

גברי מיהר לעצום את עיניו ושפשף אותן בפרקי אצבעותיו. הוא לא האמין כי אכן ראה זאת, והיה בטוח שהדמיון השתלט לרגע על ראייתו, אבל מששב ופקח את עיניו, עדיין ראה את עצמו עומד לפני דלפק הקבלה.
הוא שב ובחן את סביבתו, ואף־על־פי שראה את עצמו עומד שם, לפני הפקידה, ידע היטב כי הוא עצמו יושב בקצה חדר ההמתנה של מרפאת העיניים ומביט משם אל האיש העומד לפני הדלפק המרוחק. הוא ישב כשראשו נשען אל הקיר ובידו פתק מספר התור שלו, ממתין שהמספר שלו יידלק מעל אחת הדלתות או שהאחות תקרא בשמו להיכנס לבדיקה.
אמנם ברור היה לו כי לא הוא האיש העומד שם לפני דוכן הרישום, ובכל זאת כשהתבונן באיש ההוא ראה את עצמו ממש, כלומר לא הוא ממש, אלא רק בן דמותו.
יכול להיות שהוא משתגע? הוא הביט בשעון התלוי על הקיר, והעובדה שהשעון פשוט הורה את השעה ואיננו משתפך כאיזו תמונה סוריאליסטית, הייתה לו כמין הוכחה שהאיש ההוא אמִתי.
כשנפנה לפתע האיש אל אולם ההמתנה מיהר גברי בלי משים להרים את העיתון שהיה מונח על ברכיו, כמו להסתתר מפני מבטו, אבל מייד שב והורידו. מה זה? הוא מנסה להסתיר את עצמו? חשב.
האיש שב ונשען על הדוכן ופנה אל האחות. גברי לא יכול לשמוע את קולו אבל לא התקשה להבחין שאפילו תנועות ידיו בשעת הדיבור היו ממש כמו אלו של עצמו.
דן, בנו שלו, עצמו ובשרו, לא היה כל־כך דומה לו, גם לא אביו ואמו ואף לא אחיו, מני. בעצם אחיו לא היה דומה לו כלל. ומלבד ההורים ומני עצמו, איש לא ראה את הכתם הזהה בשניהם, אבא ממילא כבר איננו, והוא הניח שכמו שהוא סיפר לליאורה, גם מני סיפר לאשתו כשראתה לראשונה את הכתם שלו.
מעניין אם גם האיש ההוא הבחין בדמיון. ואם הבחין, האם ייגש אליו? האם הוא עצמו ייגש אל האיש ההוא? איך זה בכלל ייתכן? הרי הוא לא מכיר אותו כלל ולא ידע על קיומו עד הרגע שהרים במקרה את עיניו מהעיתון וזרק מבט אל דלפק הקבלה.
האיש סיים את ההרשמה ומשקיבל פתק מספר פנה אל אולם ההמתנה ותר אחר מקום ישיבה. גברי נבהל, המקומות משני צִדיו היו פנויים, אבל האיש לא הביט כלל לכיוון הזה. הוא מצא לו מקום בין המצטופפים לפנים, קרוב לחדרי הרופאים, וגברי ראה עתה רק את עורפו. שעה ארוכה ישב ובהה בצלליתו של האיש. הוא תהה אם גם הוא נראה כך מאחור, כמי שנושא את ראשו בגאון, ותוך כך לגלג על עצמו שהוא כבר מייחס לאיש ההוא מה שהיה רוצה אולי לייחס לעצמו. האם באמת היה רוצה שעורפו ייראה כך, כמי שנושא את ראשו בגאון? ומה אכפת לו בכלל איך נראה עורפו?
עוד מבטו נעוץ בעורפו של האיש וריצוד המספר שלו בלוח שמעל פתח חדרי הרופאים ניער אותו מהרהוריו, ובלי משים כמעט זינק ממקומו ומיהר אל האחות שעמדה בפתח והמתינה לו. בדרכו לא יכול שלא להעיף מבט לראות אם האיש מבחין בו, אבל הוא כבר היה שקוע בעיתון ולא טרח להרים עיניו.

הוא ידע כבר כי בדיקות הראייה עם ובלי משקפיים הן רק מבוא לחדירה המסנוורת הצפויה אל תוך הראייה שלו. הוא הכיר את המכשירים זה מכבר. בפעם הקודמת הייתה לו תחושה מוזרה שהרופאה מציצה אל תוך נפשו ורואה את מחשבותיו שעה שהתבוננה אל תוך עיניו. הוא נבהל מעט, משום שבמקום להתבונן בנקודה שהיא הורתה לו להביט אליה, הלכו עיניו אל העמק הרך שנחשף לפניהן בעומק חולצתה כשגחנה אל המכשיר. עתה התיישב והשעין את הסנטר על התושבת כפי שעשה אז, אך הפעם לא נתן לעיניו להוביל אותו, והביט אל הנקודה האדומה שלפניו עוד קודם שהרופאה הורתה לו לעשות כן, אלא שהפעם ראה בנקודה ההיא את האיש הנושא את פרצופו, ובלי משים ניסה לעצום את עיניו.
״לא לעצום!״ קראה הרופאה בכעס, ואצבעותיה לא הניחו לו להניע את עפעפיו.
״סליחה,״ אמר, ״אני...״
״בסדר,״ אמרה הרופאה, ״בבקשה לא לדבר עכשיו.״
האור העז סנוור אותו, אך הוא לא הסיט את מבטו. הרופאה זזה על כיסאה לימין ואחר־כך לשמאל, וכל אותו זמן לא הסירה עיניה מן המכשיר שהיה מכוון אל תוך אישוניו.
״טוב,״ אמרה לבסוף. ״אנחנו צריכים להרחיב את האישונים.״
הטיפות צרבו מעט, אבל הוא שמח לעצום את עיניו. כמו הייתה זו מנוחה שהמתין לה כבר זמן רב.
שמח שיוכל לראות אם ההוא עוד ממתין בחדר ההמתנה, כששלחה אותו לחכות עד שהחומר ישפיע. אבל כשפנה אל היציאה לחדר ההמתנה הורתה לו האחות בחדר המבוא לשבת על אחד הכיסאות שלפניה.
הוא התיישב ועצם עיניו, אך מראה פניו של האיש ההוא לא מש מדמיונו. איך ייתכן שהוא כל־כך דומה לו? הרי הוא בכלל לא מכיר אותו. אף פעם לא ראה אדם כל־כך דומה לו. יכול להיות שזהו איזה תאום נסתר?
לא, זה לא ייתכן, שהרי ההוא היה הרבה יותר גבוה ממנו. בכלל, איזו מין שטות זאת? איך היו מצליחים להסתיר מפניו עקבות של דבר כזה כל־כך הרבה שנים? ובכל זאת מה הדמיון הזה? אולי סתם איזה ענף רחוק במשפחה שאין להם קשר איתו? עכשיו נזכר כי לאחר הלוויה של אביו, בדרך חזרה אל בית הוריו, אמרה אמו שימים אחדים קודם שנפטר בפתאומיות כזאת, אמר לה אביו דבר מוזר. הוא אמר שיש להם קרובי משפחה שלא סיפר לה עליהם ושבקרוב יספר לה. אבל הוא לא הספיק. אז לא ייחס לכך גברי כל חשיבות ולא ניסה כלל לחקור את העניין, אבל הדמיון הזה... זה פשוט... איך זה יכול להיות? הרי יש לו בדיוק אותו פרצוף.
כששב ופקח את עיניו לא הרגיש כלל שראייתו ניטשטשה כפי שהבטיחה לו האחות, אבל כשניסה לקרוא את הכתוב על התיקים שמאחורי האחות, נוכח בזה היטב.
הוא ידע בהחלט כי מה שטורד את מנוחתו אינו קשור כלל בראייה או בבדיקה הזאת.
רק כשתהה מדוע הדבר הזה מדאיג אותו כל־כך, הבחין פתאום שהוא חושש שאם תארך הבדיקה לא ימצא עוד את האיש ההוא בחדר ההמתנה לכשייצא.

גם עם האישונים המורחבים נאלץ להביט אל תוך האור והרופאה הורתה לו מפעם לפעם להפנות את מבטו לנקודה אחרת. אלא שהפעם רשמה את הממצאים, ותוך כך מלמלה כמכתיבה לעצמה:
״מִפתח־עיניים תקין. אישונים שווים מגיבים לאור ולאקומודציה.״
מהי אקומודציה לכל הרוחות?
״תסתכל בבקשה ימינה!״ ציוותה הרופאה, ״תנועות גלגלי עיניים תקינות,״ מלמלה, ״עכשיו להביט ישר אלי! עדשה שקופה, אין עכירות או הפרדות בזגוגית, להסתכל למעלה בבקשה, רשתית תקינה, וגם לחמית, קרנית, לשכה קדמית, קשתית, ארובה ועפעפיים, הכול תקין.״
עוד רגע ארוך כתבה הרופאה בדממה עד שסיימה את חוות דעתה, תחבה את המכתב למעטפה והגישה לו.
״את זה לרופא שלך,״ אמרה, ״אבל כדאי גם שתלך לאופטומטריסט.״
״צריך להחליף משקפיים?״
״את זה יגיד לך האופטומטריסט.״ אמרה והחלה לפנות את שולחנה.
בעודו אוחז בידית הדלת אל חדר ההמתנה תמה על עצמו שהוא מתוח. ברור שהיה קצר־רוח לראות אם ההוא עוד ממתין שם, אבל מדוע זה מכניס בו מין מתח שכזה? ואם הוא לא יהיה שם? ואם נניח שיאבד אותו ולא יראה אותו עוד לעולם? הרי איננו יודע אפילו את שמו.
עורפו הגבוה של האיש היה הדבר הראשון שקלטה עינו של גברי בחדר ההמתנה. הרופאה אמנם סיפקה לו תירוץ טוב להישאר במרפאה בשל האישונים המורחבים, אבל התירוץ הזה לא היה נחוץ. גם בלעדיו לא היה ממהר להסתלק. עוד לפני שהתרווח במושבו כבר הבחין כי מכאן יוכל לראות רק את עורפו של האיש. הוא קם ועבר לצדו האחר של החדר, אמנם קצת רחוק יותר אבל מכאן יוכל לפחות לראות את פניו. רק משהתיישב במקומו והרים עיניו אל האיש נוכח שממילא לא יוכל לראותו בבירור לפחות עד שישובו אישוניו לממדיהם הרגילים. ובכל זאת לא יכול להסיר עיניו מעליו. טשטוש הראייה לא מנע ממנו להבחין היטב בדמיון המוזר. בעצם לא הדמיון היה מוזר בעיניו, אלא התחושה הברורה שהוא מסתכל כאילו בעצמו, אף־על־פי שידע היטב כי האיש ההוא זר לו לחלוטין. הוא ידע היטב במה הם דומים או אולי אפילו אפשר לומר זהים, אבל במה הם שונים זה מזה? אמנם זכר מן הפעם הראשונה שראה אותו עומד לפני הדלפק כי האיש גבוה ממנו, אבל עכשיו, כששניהם ישבו, אפילו בהבדל הזה לא ניתן להבחין. בדן שלו, שאמנם בקושי מלאו לו עשרים וחמש, גברי יכול לזהות בלי כל קושי את התכונות שירש ממנו: את הנחישות והדבקות במטרה שליאורה כינתה תמיד שלא בטובתו - עקשנות, את יכולת ההתמדה, את מהירות המחשבה, את יכולת ההבחנה המהירה בכוונות של אחרים, ומצד אחר גם את הסלידה מן הפומביות ומן החשיפה לעין כול, שהרגיז אותו תמיד לשמוע את ליאורה מכנה אותה - פשוט ביישנות. גם בגופו של דן יכול גברי לזהות בקלות את עקבות הגֶנים שלו, הקימור המוגזם בכפות הרגליים שלהם היה ממש זהה, גם במתאר של הציפורניים בידיים וברגליים ראה גברי את השפעתו הניכרת. הוא אהב את קווי הדמיון האלה, אבל זה היה כל הדמיון, וכשהתבונן בו, וראה את הדומה, בהחלט נמלא גאווה. חלפו כבר חודשיים מיום שראה את דן לאחרונה כשהתרחק אל עמדות הבידוק הביטחוני בנתב״ג. כמה רצה לשוב לראותו דווקא עכשיו, לכרוך זרועו סביב כתפיו החסונות ולטפוח על חזהו בחיבה. דן מיעט מאוד להתקשר, תחילה היה בזה משום עלבון, אבל הוא למד מליאורה לשמוח במה שיש. ואכן כשהגיעה סוף־סוף איזו שיחה ממנו, ודן סיפר על המסעות הרגליים בשבילי האנדים, נמלא גאווה. גם עתה כשחשב על דן שלו חש בהתרוממות הזו בחזהו, אלא שאז ראה שוב את האיש ההוא ומייד כבשה אותו איזו מבוכה מוזרה. הוא מביט בו, ואיננו יודע במה הוא שונה ממנו. מעניין שאף אחד מלבדו עוד לא הבחין בדמיון הזה. או אולי האנשים הבחינו אבל לא רצו להתערב. ומדוע שיתערבו והרי אין זה עניינו של איש מלבד שלו ושל האיש ההוא. הוא הביט באנשים סביב, תר אחר סקרן המעביר מבטים של השוואה בינו לבין האיש ההוא, אך לא מצא. אמנם יכול להיות שכשהוא מביט בהם הם ממהרים להסיט את מבטיהם, ובכל זאת ייתכן, כמובן, שאיש לא הבחין בזה.

שוב נזכר בדברים של אמו על הקרובים שאביו לא סיפר לה עליהם, מאז לא שבו לדבר על כך, אבל עכשיו היה רוצה לשאול את אמו עליהם, אולי בכל זאת נודע לה משהו אחרי מותו של אבא.
ואולי אין זה אלא בן של אבא מאישה אחרת שלא העז לספר עליו כל הימים? אם היו אלה סתם קרובים רחוקים, לא היה מבטיח לספר, אלא היה פשוט מספר. דווקא משום שהיסס, ברור שהוא לא העז ודחה זאת למועד אחר. הוא שב והביט באיש. אם זה מה שקרה, הרי האיש הזה הוא אח שלו! לא, לא. זה לא מסתדר עם הדמות של אבא. לא שאבא היה כזה צדיק, שלא היה יכול לקרות לו דבר כזה, אבל אם היה לו מין אירוע כזה, הוא היה מוצא את הדרך לספר על כך. והדברים שאמר לאימא על הקרובים היו אולי יכולים להיות מין משהו כזה, אבל זה היה בהחלט מאוחר מאוד. אבא לא היה מסוגל להחזיק דבר כזה בבטן כל־כך הרבה שנים. אימא אולי כן, אבל לא אבא. ואם אימא הייתה עושה את זה עם מישהו אחר, הרי היא הייתה יולדת אותו. אם בכל זאת יתברר שאבא הפיץ את זרעו בחשאי ולא סיפר להם על כך, זה ישנה לגמרי את כל מה שהיה אבא בשבילו עד עכשיו. אבל זה ממש לא סביר.

אף־על־פי שלא יכול לראות בבהירות את תווי הפנים, לא היה אפשר לטעות. אותו קו גבות מקושת ומובהק מעל לעיניים ואותה צניחה קלה של העפעפיים שניכר כי הם מכסים על עיניים גדולות וטובות.
קריאת האחות בשם ״רפאל בן־נעים״ הקפיצה את האיש ממקומו, והוא נחפז אל חדרי הטיפולים.
אם כן זהו שמו: ״רפאל בן־נעים״. בטח קוראים לו רפי, או רפול או משהו כזה, רפאל הוא כנראה רק השם הרשמי, כשם שאיש לא קורא לו עצמו גבריאל.
אף אחד מן הילדים שלו, עצמו ובשרו, איננו דומה לו כמו האיש הזה, רפאל בן־נעים. מלבד שמו, שעכשיו נודע לו, איננו יודע עליו דבר. האיש עצמו אפילו לא הבחין בו ואיננו יודע כלל על קיומו, ובכל זאת חש איזו קרבה מוזרה שלא הייתה דומה לשום תחושת קרבה אחרת, לא אל מני, ולא אל אימא.
כנראה שלאיש רפאל בן־נעים לא הרחיבו את האישונים, כי כשיצא, לא התעכב אלא דקות אחדות כדי למסור איזה טופס בדוכן הרישום ואולי כדי לקבוע תור לביקורת. על כל פנים, כשפנה מן הדלפק וכיוון צעדיו אל היציאה, מיהר גברי לקום ממקומו וירד בעקבותיו במדרגות. הוא גמא את המדרגות שתיים־שתיים, וגברי היסס לעשות כמותו. הוא לא רצה להתקרב יתר על המידה ולמען האמת גם חשש מעט להחטיא מדרגה מתוך חיפזון כל עוד לא שבה ראייתו למלוא כושרה. אף שהאיש הקדים את גברי ברחבת הכניסה הגדושה אנשים, לא התקשה גברי לזהות את ראשו שנישא מעל לראשי האחרים. מעבר לפתח התפוגגה הצפיפות, ועד מהרה הגיעו אל מגרש החנייה. הוא שמח לגלות שמכוניתו של האיש לא חונה רחוק משלו.
לרגע היסס אם יהיה זה נכון לנהוג לפני שתפוג השפעת הטיפות בעיניו, אבל הוא לא חש עוד בכל טשטוש בראייתו ומשקפי השמש מנעו היטב את הסנוור. בכביש היציאה מרחבת המרפאות לא בחר בנתיב הריק לצד המכונית הכסופה של רפאל בן־נעים, אלא נעצר מאחוריה. האם הוא עוקב אחריו? לא הספיק או אולי לא רצה להשיב לשאלה הזאת, והאור ברמזור התחלף.
רפאל בן־נעים לא המתין לאור הירוק ופרץ אל תוך הצומת ברגע שנדלק האור הצהוב מתחת לאדום. גברי פיגר אחריו, וגם לא הגביר את המהירות כדי להתקרב אליו, ובכל זאת לא הניח למכוניתו להתרחק ולצאת משדה הראייה שלו. עד הרמזור בכניסה לעיר עדיין יכול היה להמשיך לנסוע הביתה אבל כשפנה בעקבות המכונית של רפאל אל הכביש העוקף, כבר היה ברור שהוא אינו נוסע הביתה אלא עוקב אחריו. אבל גם עתה לא יכול להמשיך להרהר בכך משום שהם נסעו מול השמש וגברי בקושי יכול להביט אל הכביש מפאת עצמת האור. הוא צמצם עיניו ככל יכולתו והצמיד מבטו אל גלגלי המכונית שלפניו. מדוע, לכל הרוחות, הוא נוסע בעקבות האיש הזה? נכון שזה משונה, נכון שמעולם לא ראה דמיון כזה, נו אז מה? ומה יעשה כשיגיע האיש למקום שאליו הוא נוסע? שוב לא הספיק למצוא תשובה וכל תשומת ליבו נשאבה בבת־אחת אל הכביש. המכונית שלפניו האטה פתאום ועד שהבחין בכך כבר כמעט היה עליו לבצע בלימת חירום. הוא חש כבר בריטוט מערכת בלימת החירום ברגליו אך המכונית נענתה לו בלי חריקות בלמים, והוא לא נאלץ להתקרב יתר על המידה אל המכונית שנסע בעקבותיה. עד שהגיע אל ההסתעפות כבר הייתה המכונית של ההוא מאיצה בכביש הכניסה למושב הקרוב. רגע ארוך המתין בצומת והניח לרפאל בן־נעים להתרחק מעט. כשפנה אף הוא אל כביש הכניסה, עוד הספיק לראות את המכונית שלפניו פונה שמאלה. הוא תמה על עצמו שאיננו מודאג כלל מן העובדה שהמכונית שעקב אחריה נעלמה מעיניו. האם חיפש תירוץ להפסיק את המעקב המטופש הזה? האם הוא זקוק לתירוץ בכלל? השאלות עלו בראשו כמו בניגוד לרצונו, כמו איזה קול שמנסה להסיג אותו לאחור, אבל הוא התעלם ממנו, המשיך בנסיעה מתונה ופנה אט־אט במקום שבו נעלמה המכונית הכסופה מעיניו.
משני צדי הכביש הייתה שדרת עצי זית. הכביש התמשך מן הצומת בעיגול רחב, עד שעצי השדרה הסתירו את המשכו. גברי גלש באטיות במורד. לא היה שם איש. שלטים הכריזו על שמות המשפחות שמאחורי השערים הנעולים. תמה על עצמו שאף שעבר בכביש הראשי על פני המושב הזה פעמים אין ספור, והכיר היטב את מראהו מן הכביש, מעולם לא עלה בדעתו להיכנס. השקט הפתאומי הזה, קרוב כל־כך לכביש הסואן היה מוזר מאוד. עיניו תרו אחר השלט המכריז על בית משפחת בן־נעים. היו שם גורדון, יערי, סוקולוב, אבידוב, נהוראי, בן־חמו, סלע, ביטון. לא היה עליו להגיע עד השלט כדי לאתר את הבית. משהעמיק אל תוך השדרה ראה מרחוק את המכונית הכסופה חונה לצד הדרך. הוא קרב באטיות, וכבר רצה לעצור ולהביט כשראה פתאום כי האיש עומד בחצר ומדבר בטלפון נייד. עיניו כמו נעקדו לדמות הזאת. פשוט לא ייאמן. כאילו הביט במראה. ובכל זאת הוא היה הרבה יותר גבוה. גברי לא העז להתעכב. הביט היטב סביב, חקק בזיכרונו את המקום, והמשיך אט־אט בנסיעה. הכביש הקיף את המושב כולו, וכשהגיע שוב אל כביש הגישה והפעם מצדו האחר, לא פנה אל היציאה אלא המשיך שוב בכביש המעגלי אל הבית ההוא. מרחוק הבחין כי המכונית עדיין חונה שם, אבל האיש כבר לא היה בחצר. שוב לא העז לעצור, אך התבונן היטב, ראה את השלט: ״משפחת בן־נעים״, והמשיך להקיף את המושב שנית עד לכביש היציאה.