גלי ופיית השיניים
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
גלי ופיית השיניים

גלי ופיית השיניים

5 כוכבים (דירוג אחד)
ספר דיגיטלי
ספר מודפס

עוד על הספר

סמדר שיר

סמדר שיר-סידי (נולדה ב-10 בספטמבר 1957) היא סופרת שכתבה למעלה מ-300 ספרים, עיתונאית, מחזאית ופזמונאית.

שיר החלה לכתוב בגיל 5 ובגיל 8 הייתה ע"ק (עיתונאית קטנה) בשבועון הילדים "הארץ שלנו" ומאוחר יותר הייתה כתבת נוער במעריב לנוער. את ספרה הראשון, "מונולוגים של נערה", כתבה בגיל 16. היה זה ספר שירים, אשר בעקבותיו כתבה במעריב לנוער את המדור "דברים קטנים" - אשר בעקבותיו ערכה במעריב לנוער מדור בשם זה, ובעקבותיו יצאו לאור הספרים "שירי רחוב", "עוד שירי רחוב", "עלא כיפאק", "שירים זרוקים" ו"דברים קטנים ומדליקים". את שם העט "סמדר שיר" בחרה בעצת תרצה אתר כדי שבבית הספר הדתי לא ידעו שהיא כותבת בעיתונים חילוניים. הקשר שלה עם הקוראים הצעירים העמיק אחרי שהפכה לאם בעצמה, ובעקבות כך כתבה ספרים וסדרות שמיועדים לילדים כמעט מגיל אפס. בכך הפכה להיות אחת מסופרי הילדים והנוער המצליחים בארץ. בין השאר כתבה את סדרות ספרי הילדים צוציק, גלי ונמרודרורוני.
בשנת 2007 זכתה בפרס אקו"ם, בתחום ספרות ילדים ונוער, על ספרה "העשירי".
בשנת 2011 זכתה באות ספר הזהב של התאחדות הוצאות הספרים בישראל על מכירת 20,000 עותקים מספרה "שירת מרים", שיצא לאור בהוצאת ידיעות ספרים.
מקור: ויקיפדיה
https://tinyurl.com/mr34hutt
ראיון "ראש בראש"

ניתן למצוא גם ב -

תקציר

כל ילד יודע ששני החלב שלו יפלו, במוקדם או במאוחר, מפני שאף אחד עוד לא התגייס עם שיני חלב לצבא ואף אחת עוד לא עמדה עם שני חלב מתחת לחופה. לכן, לא העליתי בדעתי עד כמה בן, אחי הקטן, סובל. יונתן, ילד מהכיתה שלו, צחק עליו בגלל ששיניי החלב שלו עדיין לא נשרו ואף איים: "אם עד סוף החופש הגדול לא תיפול לך אף שן – לא ירשו לך לעלות לכיתה ב'..." כיוון שאני לא פיית שיניים וגם אינני רוצה להתחפש לפייה עם שרביט וכתר, החלטתי לעזור לאחי בדרך אחרת. עבדנו על שלט שיראה ליונתן עד כמה הוא לא חכם, ובמקביל ערכנו עבודת מחקר שבודקת את הקשר בין שיניי החלב לחוקי התורשה. ומי, לפי דעתכם, עזר לבן להיפרד משן החלב הראשונה? אתן לכם רמז: זה לא מישהו, אלא מישהו שדווקא לא מתנהגת כמו פייה! סמדר שיר-סידי כתבה ספרים רבים לבני נוער ולילדים. בהוצאת "ידיעות אחרונות" ראו אור: כל צבעי הקשת, אל"ף-בי"ת של בית הספר, רוני פוני, כחול ולבן ועוד.

פרק ראשון

1


מִי רוֹצָה לִהְיוֹת פֵיָה עִם שַׁרְבִיט וּמְנִיפָה?

 

אַף פַּעַם לֹא חָלַמְתִּי לִהְיוֹת פֵיָה - אֲפִלּוּ לֹא בְּ"כְּאִלּוּ", אֲפִלּוּ לֹא בְּפוּרִים, אֲפִלּוּ לֹא "רַק לְיוֹם אֶחָד". אַף פַּעַם זֶה אַף פַּעַם!
מִישֶׁהוּ חָכָם מִמֶּנִּי כְּבָר הִמְצִיא אֶת הַפִּתְגָּם "אַף פַּעַם אַל תַּגִּיד אַף פַּעַם" שֶׁמְּצַלְצֵל כְּמוֹ הַמְלָצָה. אוֹתוֹ מִישֶׁהוּ חָכָם הִצִּיעַ לַאֲנָשִׁים גְּדוֹלִים וּקְטַנִּים לְהִזָּהֵר מֵהַכְלָלוֹת וְלֹא לְהִסָּחֵף לְהַכְרָזוֹת מְפוֹצְצוֹת מִפְּנֵי שֶׁהַזִּכָּרוֹן שֶׁל בְּנֵי הָאֱנוֹשׁ עָלוּל לְהַטְעוֹת. גַּם כְּשֶׁאַתָּה בָּטוּחַ שֶׁמַּשֶּׁהוּ קָרָה, אוֹ שֶׁמַּשֶּׁהוּ מֵעוֹלָם לֹא אֵרַע, תָּמִיד עֲלוּלוֹת לָצוּץ הַפְתָּעוֹת. אוּלַי שָׁכַחְתָּ? אוּלַי הָרֹאשׁ שֶׁלְּךָ הָיָה כָּל-כָּךְ מָלֵא וְגָדוּשׁ עַד שֶׁלֹּא נִשְׁאַר מָקוֹם בְּתָאֵי הַזִּכָּרוֹן? וְאוּלַי אֵרוּעַ מְסֻיָּם נִמְחָה מִזִּכְרוֹנְךָ כְּאִלּוּ לֹא הָיָה, מִפְּנֵי שֶׁהוּא הָיָה חֲוָיָה לֹא נְעִימָה שֶׁאוֹתָהּ לֹא רָצִיתָ לִזְכֹּר?
אֲבָל אֲנִי לֹא מוֹחֶקֶת אֶת מִשְׁפַּט הַפְּתִיחָה שֶׁל הַסֵּפֶר. אַף פַּעַם לֹא חָלַמְתִּי לִהְיוֹת פֵיָה. אֲנִי בְּטוּחָה. עִם כָּל הַכָּבוֹד וְהַהַעֲרָכָה לַפִּתְגָּמִים הַחֲכָמִים וְלָאֲנָשִׁים הַנְּבוֹנִים שֶׁהִמְצִיאוּ אוֹתָם, אֲנִי מְשֻׁכְנַעַת שֶׁמֵּעוֹלָם לֹא חָלַמְתִּי לִהְיוֹת פֵיָה מִפְּנֵי שֶׁאֲנִי זוֹכֶרֶת בְּאֹפֶן חַד וּמְדֻיָּק אֶת כָּל הַמַּצָּבִים שֶׁבָּהֶם הִצִּיעוּ לִי לִהְיוֹת פֵיָה וְהֵגַבְתִּי בְּ"לֹא, תּוֹדָה".
הַמִּקְרֶה שֶׁזָּכוּר לִי בִּמְיֻחָד אֵרַע קְצָת אַחֲרֵי חֲנֻכָּה, לִפְנֵי שְׁנָתַיִם, כְּשֶׁעוֹד הָיָה לִי טַעַם שֶׁל סֻפְגָּנִיּוֹת עַל הַשְּׂפָתַיִם. נָסַעְנוּ לְבַקֵּר חֲבֵרִים שֶׁגָּרִים בְּקִבּוּץ, אֵי שָׁם בַּגָּלִיל, וְגִלִּינוּ שֶׁהֵם נוֹהֲגִים לַעֲרֹךְ תַּהֲלוּכַת תַּחְפּוֹשׂוֹת הַרְבֵּה לִפְנֵי שֶׁחֹדֶשׁ אֲדָר מַתְחִיל. הָדָר, הַיַּלְדָּה שֶׁאֶצְלָהּ הִתְאָרַחְנוּ, רָאֲתָה שֶׁאֲנִי לוֹבֶשֶׁת גִּ'ינְס וְהֶחֱלִיפָה צְבָעִים.
"אוֹי", הִיא דָּפְקָה לְעַצְמָהּ עַל הַמֵּצַח.
"מַה קָּרָה?" שָׁאַלְתִּי.
"שָׁכַחְתִּי לְהַגִּיד לָךְ שֶׁתָּבִיאִי תַּחְפֹּשֶׂת", הִיא דָּפְקָה לְעַצְמָהּ עַל הָעֹרֶף.
"תַּחְפֹּשֶׂת?" רִחַמְתִּי עַל הַגּוּף שֶׁלָּהּ שֶׁסּוֹפֵג כָּל-כָּךְ הַרְבֵּה חֲבָטוֹת, "פּוּרִים עוֹד לֹא בָּאֹפֶק".
"נָכוֹן", הִיא הִכְנִיסָה אֶת כַּפּוֹת יָדֶיהָ לַכִּיסִים כְּדֵי שֶׁלֹּא תִּגְרֹם לְעַצְמָהּ נְזָקִים נוֹסָפִים, "אֲבָל אֲנַחְנוּ רוֹצִים לִהְיוֹת הַחֲלוּצִים".
"חֲלוּצִים?" עִקַּמְתִּי אֶת הָאַף. לְרֶגַע הִרְגַּשְׁתִּי שֶׁבַּנְּחִירַיִם שֶׁלִּי עוֹלֶה רֵיחַ שֶׁל נַפְטָלִין, כְּמוֹ זֶה שֶׁבּוֹקֵעַ מִבְּגָדִים יְשָׁנִים וּמִסְּפָרִים עַתִּיקִים. "אַתֶּם מְיַבְּשִׁים כְּבִישִׁים? סוֹלְלִים בִּצּוֹת?"
"מָה?" הָאִישׁוֹנִים שֶׁל הָדָר נִפְעֲרוּ בְּתַדְהֵמָה.
"סְלִיחָה", הִתְנַצַּלְתִּי, "זוֹ הָיְתָה בְּדִיחָה פְּרָטִית. הַחֲלוּצִים שֶׁבָּנוּ אֶת הַקִּבּוּץ שֶׁלָּכֶם יִבְּשׁוּ בִּצּוֹת וְסָלְלוּ כְּבִישִׁים".
"נָכוֹן", הִיא הִתְנַשְּׁפָה, "הָרִאשׁוֹנִים שֶׁהִגִּיעוּ לְכָאן עָשׂוּ אֶת כָּל הָעֲבוֹדָה הַחֲשׁוּבָה, אָז הֶחְלַטְנוּ לִהְיוֹת חֲלוּצִים בִּתְחוּם אַחֵר".
"בְּמָה?"
"אֲנַחְנוּ חֲלוּצֵי הַחֲגִיגוֹת", הִיא דִּוְחָה בְּגַאֲוָה, "אֲנַחְנוּ חוֹגְגִים כָּל חַג חֹדֶשׁ לִפְנֵי כֻּלָּם". וְהִיא שׁוּב בָּחֲנָה אֶת הַגִּ'ינְס שֶׁלִּי בִּדְאָגָה. "אוּלַי, בְּמִקְרֶה, הֵבֵאת אִתָּךְ תַּחְפֹּשֶׂת?"
"מַמָּשׁ לֹא", הֵנַדְתִּי בְּרֹאשִׁי לִשְׁלִילָה. "אֵין לִי תַּחְפֹּשֶׂת בָּאוֹטוֹ שֶׁל אַבָּא וּלְמַעַן הָאֱמֶת, גַּם בַּבַּיִת עוֹד אֵין לִי תַּחְפֹּשֶׂת מוּכָנָה. אֲנִי לֹא רוֹצָה לִלְבֹּשׁ אֶת הַתַּחְפֹּשֶׂת שֶׁל הַשָּׁנָה שֶׁעָבְרָה".
"אָז לְמַה תִּתְחַפְּשִׂי?" שָׁאֲלָה הָדָר.
"אֵין לִי מֻשָּׂג", אָמַרְתִּי. "אֲנִי אֲחַכֶּה עַד שֶׁאֶרְאֶה בָּעִתּוֹן אֶת הַמּוֹדָעוֹת שֶׁל הַתַּחְפּוֹשׂוֹת הַחֲדָשׁוֹת".
"אַתְּ תְּחַכִּי?" הָאָזְנַיִם שֶׁלָּהּ הִזְדַּקְּפוּ כְּמוֹ שְׁתֵּי אַנְטֶנּוֹת גְּבוֹהוֹת, "אֲבָל תַּהֲלוּכַת הַתַּחְפּוֹשׂוֹת שֶׁל הַחֲלוּצִים תִּתְקַיֵּם בְּעוֹד שְׁעָתַיִם! הַיּוֹם!"
"אַל תִּדְאֲגִי", שָׁלַחְתִּי אֵלֶיהָ חִיּוּךְ מְתַקְתַּק, "לֹא יִקְרֶה שׁוּם אָסוֹן אִם לֹא אֶשְׁתַּתֵּף בַּתַּהֲלוּכָה".
"בֶּטַח שֶׁיִּקְרֶה!" הִיא הִתְחַלְחֲלָה. "אַתְּ הָאוֹרַחַת שֶׁלָּנוּ וְאַתְּ חַיֶּבֶת לְהִשְׁתַּתֵּף בַּתַּהֲלוּכָה!"
נִסִּיתִי לְהַסְבִּיר לְהָדָר שֶׁתַּהֲלוּכַת הַתַּחְפּוֹשׂוֹת שֶׁל חֲלוּצֵי הַחֲגִיגוֹת תִּהְיֶה נֶהֱדֶרֶת גַּם אִם לֹא אֶטֹּל בָּהּ חֵלֶק. טָעַנְתִּי שֶׁאֲנִי לֹא חֲבֵרָה בַּקִּבּוּץ הַזֶּה, רַק אוֹרַחַת לְרֶגַע אוֹ לַחֲצִי יוֹם, וְשֶׁלָּכֵן אֵינֶנִּי חַיֶּבֶת לְהִשְׁתַּתֵּף בְּמִנְהֲגֵי הַמָּקוֹם. רָמַזְתִּי לְהוֹרַי שֶׁכְּדַאי לְקַצֵּר אֶת הַבִּקּוּר מִפְּנֵי שֶׁהָדָר זוֹמֶמֶת לַעֲטֹף אוֹתִי בְּתַחְפֹּשֶׂת, אֲבָל דָּבָר לֹא עָזַר. הָדָר גָּרְרָה אוֹתִי לַמַּחְסָן שֶׁמֵּאֲחוֹרֵי בֵּיתָהּ, פָּתְחָה אַרְגָּזִים וְקֻפְסָאוֹת, וְהֵחֵלָּה לְהָעִיף בָּאֲוִיר פְּרִיטֵי לְבוּשׁ שׁוֹנִים וּמְשֻׁנִּים שֶׁמֵּהֶם נִתָּן לִיצֹר תַּחְפֹּשֶׂת מְקוֹרִית.
"שַׁרְבִיט!" הִיא קָרְאָה וְהִגִּישָׁה לִי מַקֵּל לָבָן, "תִּתְחַפְּשִׂי לְמַלְאָךְ!"
"לֹא, תּוֹדָה", עָנִיתִי בְּנִימוּס.
"שַׁרְבִיט וְכֶתֶר!" הִיא קָרְאָה. "תִּתְחַפְּשִׂי לִנְסִיכָה!"
"לֹא, תּוֹדָה", חָזַרְתִּי וְעִקַּמְתִּי אֶת הַפַּרְצוּף.
"שַׁרְבִיט, כֶּתֶר וּמְנִיפָה!" הִיא דָּלְתָה עוֹד פְּרִיטִים מִתּוֹךְ הָאַרְגָּז. "אַתְּ תִּהְיִי פֵיָה יָפָה!"
הָרַגְלַיִם שֶׁלִּי לָקְחוּ אוֹתִי לְאָחוֹר, לְעֵבֶר הַדֶּלֶת. כְּבָר לֹא הִתְחַשֵּׁק לִי לְשַׂחֵק אֶת הַמְנֻמֶּסֶת. וְגַם לֹא הָיָה לִי שׁוּם חֵשֶׁק לְהִתְחַפֵּשׂ לְפֵיָה - לֹא לְפֵיָה יָפָה וּבֶטַח שֶׁלֹּא לְפֵיָה מְכֹעֶרֶת.
"מָה קָּרָה?" הָדָר עָקְפָה אוֹתִי וְחָסְמָה בְּפָנַי אֶת הַדֶּרֶךְ. "לָמָּה אַתְּ כָּל-כָּךְ מִתְנַגֶּדֶת? לָמָּה אַתְּ לֹא מוּכָנָה לְהִתְחַפֵּשׂ לְפֵיָה?"
"בִּגְלַל שֶׁאֲנִי לֹא מַאֲמִינָה בְּפֵיוֹת", מִלְמַלְתִּי בַּחֲצִי קוֹל.

סמדר שיר

סמדר שיר-סידי (נולדה ב-10 בספטמבר 1957) היא סופרת שכתבה למעלה מ-300 ספרים, עיתונאית, מחזאית ופזמונאית.

שיר החלה לכתוב בגיל 5 ובגיל 8 הייתה ע"ק (עיתונאית קטנה) בשבועון הילדים "הארץ שלנו" ומאוחר יותר הייתה כתבת נוער במעריב לנוער. את ספרה הראשון, "מונולוגים של נערה", כתבה בגיל 16. היה זה ספר שירים, אשר בעקבותיו כתבה במעריב לנוער את המדור "דברים קטנים" - אשר בעקבותיו ערכה במעריב לנוער מדור בשם זה, ובעקבותיו יצאו לאור הספרים "שירי רחוב", "עוד שירי רחוב", "עלא כיפאק", "שירים זרוקים" ו"דברים קטנים ומדליקים". את שם העט "סמדר שיר" בחרה בעצת תרצה אתר כדי שבבית הספר הדתי לא ידעו שהיא כותבת בעיתונים חילוניים. הקשר שלה עם הקוראים הצעירים העמיק אחרי שהפכה לאם בעצמה, ובעקבות כך כתבה ספרים וסדרות שמיועדים לילדים כמעט מגיל אפס. בכך הפכה להיות אחת מסופרי הילדים והנוער המצליחים בארץ. בין השאר כתבה את סדרות ספרי הילדים צוציק, גלי ונמרודרורוני.
בשנת 2007 זכתה בפרס אקו"ם, בתחום ספרות ילדים ונוער, על ספרה "העשירי".
בשנת 2011 זכתה באות ספר הזהב של התאחדות הוצאות הספרים בישראל על מכירת 20,000 עותקים מספרה "שירת מרים", שיצא לאור בהוצאת ידיעות ספרים.
מקור: ויקיפדיה
https://tinyurl.com/mr34hutt
ראיון "ראש בראש"

עוד על הספר

ניתן למצוא גם ב -

גלי ופיית השיניים סמדר שיר

1


מִי רוֹצָה לִהְיוֹת פֵיָה עִם שַׁרְבִיט וּמְנִיפָה?

 

אַף פַּעַם לֹא חָלַמְתִּי לִהְיוֹת פֵיָה - אֲפִלּוּ לֹא בְּ"כְּאִלּוּ", אֲפִלּוּ לֹא בְּפוּרִים, אֲפִלּוּ לֹא "רַק לְיוֹם אֶחָד". אַף פַּעַם זֶה אַף פַּעַם!
מִישֶׁהוּ חָכָם מִמֶּנִּי כְּבָר הִמְצִיא אֶת הַפִּתְגָּם "אַף פַּעַם אַל תַּגִּיד אַף פַּעַם" שֶׁמְּצַלְצֵל כְּמוֹ הַמְלָצָה. אוֹתוֹ מִישֶׁהוּ חָכָם הִצִּיעַ לַאֲנָשִׁים גְּדוֹלִים וּקְטַנִּים לְהִזָּהֵר מֵהַכְלָלוֹת וְלֹא לְהִסָּחֵף לְהַכְרָזוֹת מְפוֹצְצוֹת מִפְּנֵי שֶׁהַזִּכָּרוֹן שֶׁל בְּנֵי הָאֱנוֹשׁ עָלוּל לְהַטְעוֹת. גַּם כְּשֶׁאַתָּה בָּטוּחַ שֶׁמַּשֶּׁהוּ קָרָה, אוֹ שֶׁמַּשֶּׁהוּ מֵעוֹלָם לֹא אֵרַע, תָּמִיד עֲלוּלוֹת לָצוּץ הַפְתָּעוֹת. אוּלַי שָׁכַחְתָּ? אוּלַי הָרֹאשׁ שֶׁלְּךָ הָיָה כָּל-כָּךְ מָלֵא וְגָדוּשׁ עַד שֶׁלֹּא נִשְׁאַר מָקוֹם בְּתָאֵי הַזִּכָּרוֹן? וְאוּלַי אֵרוּעַ מְסֻיָּם נִמְחָה מִזִּכְרוֹנְךָ כְּאִלּוּ לֹא הָיָה, מִפְּנֵי שֶׁהוּא הָיָה חֲוָיָה לֹא נְעִימָה שֶׁאוֹתָהּ לֹא רָצִיתָ לִזְכֹּר?
אֲבָל אֲנִי לֹא מוֹחֶקֶת אֶת מִשְׁפַּט הַפְּתִיחָה שֶׁל הַסֵּפֶר. אַף פַּעַם לֹא חָלַמְתִּי לִהְיוֹת פֵיָה. אֲנִי בְּטוּחָה. עִם כָּל הַכָּבוֹד וְהַהַעֲרָכָה לַפִּתְגָּמִים הַחֲכָמִים וְלָאֲנָשִׁים הַנְּבוֹנִים שֶׁהִמְצִיאוּ אוֹתָם, אֲנִי מְשֻׁכְנַעַת שֶׁמֵּעוֹלָם לֹא חָלַמְתִּי לִהְיוֹת פֵיָה מִפְּנֵי שֶׁאֲנִי זוֹכֶרֶת בְּאֹפֶן חַד וּמְדֻיָּק אֶת כָּל הַמַּצָּבִים שֶׁבָּהֶם הִצִּיעוּ לִי לִהְיוֹת פֵיָה וְהֵגַבְתִּי בְּ"לֹא, תּוֹדָה".
הַמִּקְרֶה שֶׁזָּכוּר לִי בִּמְיֻחָד אֵרַע קְצָת אַחֲרֵי חֲנֻכָּה, לִפְנֵי שְׁנָתַיִם, כְּשֶׁעוֹד הָיָה לִי טַעַם שֶׁל סֻפְגָּנִיּוֹת עַל הַשְּׂפָתַיִם. נָסַעְנוּ לְבַקֵּר חֲבֵרִים שֶׁגָּרִים בְּקִבּוּץ, אֵי שָׁם בַּגָּלִיל, וְגִלִּינוּ שֶׁהֵם נוֹהֲגִים לַעֲרֹךְ תַּהֲלוּכַת תַּחְפּוֹשׂוֹת הַרְבֵּה לִפְנֵי שֶׁחֹדֶשׁ אֲדָר מַתְחִיל. הָדָר, הַיַּלְדָּה שֶׁאֶצְלָהּ הִתְאָרַחְנוּ, רָאֲתָה שֶׁאֲנִי לוֹבֶשֶׁת גִּ'ינְס וְהֶחֱלִיפָה צְבָעִים.
"אוֹי", הִיא דָּפְקָה לְעַצְמָהּ עַל הַמֵּצַח.
"מַה קָּרָה?" שָׁאַלְתִּי.
"שָׁכַחְתִּי לְהַגִּיד לָךְ שֶׁתָּבִיאִי תַּחְפֹּשֶׂת", הִיא דָּפְקָה לְעַצְמָהּ עַל הָעֹרֶף.
"תַּחְפֹּשֶׂת?" רִחַמְתִּי עַל הַגּוּף שֶׁלָּהּ שֶׁסּוֹפֵג כָּל-כָּךְ הַרְבֵּה חֲבָטוֹת, "פּוּרִים עוֹד לֹא בָּאֹפֶק".
"נָכוֹן", הִיא הִכְנִיסָה אֶת כַּפּוֹת יָדֶיהָ לַכִּיסִים כְּדֵי שֶׁלֹּא תִּגְרֹם לְעַצְמָהּ נְזָקִים נוֹסָפִים, "אֲבָל אֲנַחְנוּ רוֹצִים לִהְיוֹת הַחֲלוּצִים".
"חֲלוּצִים?" עִקַּמְתִּי אֶת הָאַף. לְרֶגַע הִרְגַּשְׁתִּי שֶׁבַּנְּחִירַיִם שֶׁלִּי עוֹלֶה רֵיחַ שֶׁל נַפְטָלִין, כְּמוֹ זֶה שֶׁבּוֹקֵעַ מִבְּגָדִים יְשָׁנִים וּמִסְּפָרִים עַתִּיקִים. "אַתֶּם מְיַבְּשִׁים כְּבִישִׁים? סוֹלְלִים בִּצּוֹת?"
"מָה?" הָאִישׁוֹנִים שֶׁל הָדָר נִפְעֲרוּ בְּתַדְהֵמָה.
"סְלִיחָה", הִתְנַצַּלְתִּי, "זוֹ הָיְתָה בְּדִיחָה פְּרָטִית. הַחֲלוּצִים שֶׁבָּנוּ אֶת הַקִּבּוּץ שֶׁלָּכֶם יִבְּשׁוּ בִּצּוֹת וְסָלְלוּ כְּבִישִׁים".
"נָכוֹן", הִיא הִתְנַשְּׁפָה, "הָרִאשׁוֹנִים שֶׁהִגִּיעוּ לְכָאן עָשׂוּ אֶת כָּל הָעֲבוֹדָה הַחֲשׁוּבָה, אָז הֶחְלַטְנוּ לִהְיוֹת חֲלוּצִים בִּתְחוּם אַחֵר".
"בְּמָה?"
"אֲנַחְנוּ חֲלוּצֵי הַחֲגִיגוֹת", הִיא דִּוְחָה בְּגַאֲוָה, "אֲנַחְנוּ חוֹגְגִים כָּל חַג חֹדֶשׁ לִפְנֵי כֻּלָּם". וְהִיא שׁוּב בָּחֲנָה אֶת הַגִּ'ינְס שֶׁלִּי בִּדְאָגָה. "אוּלַי, בְּמִקְרֶה, הֵבֵאת אִתָּךְ תַּחְפֹּשֶׂת?"
"מַמָּשׁ לֹא", הֵנַדְתִּי בְּרֹאשִׁי לִשְׁלִילָה. "אֵין לִי תַּחְפֹּשֶׂת בָּאוֹטוֹ שֶׁל אַבָּא וּלְמַעַן הָאֱמֶת, גַּם בַּבַּיִת עוֹד אֵין לִי תַּחְפֹּשֶׂת מוּכָנָה. אֲנִי לֹא רוֹצָה לִלְבֹּשׁ אֶת הַתַּחְפֹּשֶׂת שֶׁל הַשָּׁנָה שֶׁעָבְרָה".
"אָז לְמַה תִּתְחַפְּשִׂי?" שָׁאֲלָה הָדָר.
"אֵין לִי מֻשָּׂג", אָמַרְתִּי. "אֲנִי אֲחַכֶּה עַד שֶׁאֶרְאֶה בָּעִתּוֹן אֶת הַמּוֹדָעוֹת שֶׁל הַתַּחְפּוֹשׂוֹת הַחֲדָשׁוֹת".
"אַתְּ תְּחַכִּי?" הָאָזְנַיִם שֶׁלָּהּ הִזְדַּקְּפוּ כְּמוֹ שְׁתֵּי אַנְטֶנּוֹת גְּבוֹהוֹת, "אֲבָל תַּהֲלוּכַת הַתַּחְפּוֹשׂוֹת שֶׁל הַחֲלוּצִים תִּתְקַיֵּם בְּעוֹד שְׁעָתַיִם! הַיּוֹם!"
"אַל תִּדְאֲגִי", שָׁלַחְתִּי אֵלֶיהָ חִיּוּךְ מְתַקְתַּק, "לֹא יִקְרֶה שׁוּם אָסוֹן אִם לֹא אֶשְׁתַּתֵּף בַּתַּהֲלוּכָה".
"בֶּטַח שֶׁיִּקְרֶה!" הִיא הִתְחַלְחֲלָה. "אַתְּ הָאוֹרַחַת שֶׁלָּנוּ וְאַתְּ חַיֶּבֶת לְהִשְׁתַּתֵּף בַּתַּהֲלוּכָה!"
נִסִּיתִי לְהַסְבִּיר לְהָדָר שֶׁתַּהֲלוּכַת הַתַּחְפּוֹשׂוֹת שֶׁל חֲלוּצֵי הַחֲגִיגוֹת תִּהְיֶה נֶהֱדֶרֶת גַּם אִם לֹא אֶטֹּל בָּהּ חֵלֶק. טָעַנְתִּי שֶׁאֲנִי לֹא חֲבֵרָה בַּקִּבּוּץ הַזֶּה, רַק אוֹרַחַת לְרֶגַע אוֹ לַחֲצִי יוֹם, וְשֶׁלָּכֵן אֵינֶנִּי חַיֶּבֶת לְהִשְׁתַּתֵּף בְּמִנְהֲגֵי הַמָּקוֹם. רָמַזְתִּי לְהוֹרַי שֶׁכְּדַאי לְקַצֵּר אֶת הַבִּקּוּר מִפְּנֵי שֶׁהָדָר זוֹמֶמֶת לַעֲטֹף אוֹתִי בְּתַחְפֹּשֶׂת, אֲבָל דָּבָר לֹא עָזַר. הָדָר גָּרְרָה אוֹתִי לַמַּחְסָן שֶׁמֵּאֲחוֹרֵי בֵּיתָהּ, פָּתְחָה אַרְגָּזִים וְקֻפְסָאוֹת, וְהֵחֵלָּה לְהָעִיף בָּאֲוִיר פְּרִיטֵי לְבוּשׁ שׁוֹנִים וּמְשֻׁנִּים שֶׁמֵּהֶם נִתָּן לִיצֹר תַּחְפֹּשֶׂת מְקוֹרִית.
"שַׁרְבִיט!" הִיא קָרְאָה וְהִגִּישָׁה לִי מַקֵּל לָבָן, "תִּתְחַפְּשִׂי לְמַלְאָךְ!"
"לֹא, תּוֹדָה", עָנִיתִי בְּנִימוּס.
"שַׁרְבִיט וְכֶתֶר!" הִיא קָרְאָה. "תִּתְחַפְּשִׂי לִנְסִיכָה!"
"לֹא, תּוֹדָה", חָזַרְתִּי וְעִקַּמְתִּי אֶת הַפַּרְצוּף.
"שַׁרְבִיט, כֶּתֶר וּמְנִיפָה!" הִיא דָּלְתָה עוֹד פְּרִיטִים מִתּוֹךְ הָאַרְגָּז. "אַתְּ תִּהְיִי פֵיָה יָפָה!"
הָרַגְלַיִם שֶׁלִּי לָקְחוּ אוֹתִי לְאָחוֹר, לְעֵבֶר הַדֶּלֶת. כְּבָר לֹא הִתְחַשֵּׁק לִי לְשַׂחֵק אֶת הַמְנֻמֶּסֶת. וְגַם לֹא הָיָה לִי שׁוּם חֵשֶׁק לְהִתְחַפֵּשׂ לְפֵיָה - לֹא לְפֵיָה יָפָה וּבֶטַח שֶׁלֹּא לְפֵיָה מְכֹעֶרֶת.
"מָה קָּרָה?" הָדָר עָקְפָה אוֹתִי וְחָסְמָה בְּפָנַי אֶת הַדֶּרֶךְ. "לָמָּה אַתְּ כָּל-כָּךְ מִתְנַגֶּדֶת? לָמָּה אַתְּ לֹא מוּכָנָה לְהִתְחַפֵּשׂ לְפֵיָה?"
"בִּגְלַל שֶׁאֲנִי לֹא מַאֲמִינָה בְּפֵיוֹת", מִלְמַלְתִּי בַּחֲצִי קוֹל.