האישה שאיתו

על היעדרן של נשות ראשי הממשלה מהדיון הציבורי בישראל

מאז ומעולם התעלמו חוקרי החברה והפוליטיקה הישראלית - היסטוריונים, סוציולוגים, אנשי מדע המדינה, חוקרי תקשורת ואפילו חוקרות מגדר - מהשפעתן של נשות ראשי הממשלה בישראל ומהמשמעויות החברתיות והפוליטיות של התפקיד שמילאו. גם הסיקור התקשורתי של נשות ראשי הממשלה בישראל - לפחות בשנים הראשונות - היה מועט יחסית, ועסק בעיקר בפן הרכילותי של חייהן[13]. היבט זה של חיי נשות ראשי הממשלה - הסיקור התקשורתי - זכה רק בשנים האחרונות לעדנה אקדמית מסוימת עם פרסום מאמרים אחדים המנתחים את התופעה[14]. בנסיבות אלה אין זה מפתיע כי גם הציבור הישראלי מעולם לא העמיד את נשות ראשי הממשלה במרכז, ואפילו לא בשולי הדיון הציבורי־פוליטי המתקיים תדיר בישראל.
את הסיבות להיעדרן של נשות ראשי הממשלה מהדיון הציבורי בישראל ניתן למצוא בראש ובראשונה בעובדה שתפקידה של אשת ראש הממשלה בישראל מעולם לא הוגדר באופן רשמי, וכך גם הציפיות ממנה מצד הציבור הישראלי. אמנם בשנת 2000 הועלתה בכנסת, ואף אושרה בקריאה ראשונה, הצעת חוק לקביעת מעמדן של נשות ראשי הממשלה (ונשיאים) - חוק תקציב הפעילות הציבורית של בן הזוג של נשיא המדינה ובן הזוג של ראש הממשלה, התשס״א־2000 - אך כמו רבות מהצעות החוק המגיעות לכנסת, החקיקה מעולם לא הושלמה. גם במשרד ראש הממשלה אין שום תקנון המציין את חובות אשת ראש הממשלה ואת זכויותיה, ובפועל ״תפרה״ כל אחת מ״הנשים הראשונות״ את התפקיד לפי אופייה, טעמה האישי, נטיית לבה והאופן שבו היא תפסה את התפקיד. באורח אירוני משהו, אחת ההחלטות הרשמיות היחידות הנוגעות לאשת ראש ממשלה בישראל היא ההחלטה משנת 2001 לקיים טקס אזכרה ממלכתי משותף לראשי ממשלה ולבני זוגם (נשותיהם) שהלכו לעולמם. בכך זכו לפחות חלק מנשות ראשי הממשלה בישראל, לאחר מותן, להכרה פורמלית שלא היתה להן בחייהן. ואולם עצם העובדה שטקס האזכרה המשותף מתקיים ביום מותו של ראש הממשלה ולא ביום מותה של רעייתו (או בכל יום ניטרלי אחר), מהווה במובן מסוים הכרה נוספת בחוסר עצמאותן של אותן נשים, שאפילו יום מותן ״נלקח״ מהן בשם התפקיד שנשאו.
מעניין לציין שגם בארצות הברית אין החוקה מעניקה כל תפקיד רשמי לבן/בת הזוג של הנשיא, ובכל זאת אשת הנשיא נעשתה לחלק מרכזי וחשוב ממוסד הנשיאות, ויש הטוענים שתפקידה חשוב יותר אף מזה של סגן הנשיא[15]. יתרה מזו, גם בהיעדר בסיס חוקי, תפקיד אשת הנשיא מושרש כל כך בתרבות הפוליטית האמריקאית, עד שכאשר היה נשיא שלא היה נשוי בעת כהונתו (תומס ג'פרסון, אנדרו ג'קסון, מרטין ון־ביורן, ג'יימס ביוקנן ואחרים) הוא דאג לבחור לעצמו מישהי - בדרך כלל קרובת משפחה, לעתים קרובות אחיינית - שתמלא לפחות חלק מהפונקציות (ה״נשיות״) שאמורה למלא אשת נשיא[16].
עם זאת, היעדר חקיקה ומעמד רשמי אינם יכולים להסביר את חוסר תשומת הלב המשווע שממנו סבלו נשות ראשי הממשלה בישראל לדורותיהן. הסבר חלקי לתופעת ״היעדרן״ של נשות ראשי הממשלה מהדיון הציבורי והאקדמי בישראל מציגה ההיסטוריונית שרון הלוי, הטוענת ש״העיסוק בדמותה של אשת ראש הממשלה מאפיין משטרים, לרוב נשיאותיים, שבהם יש בחירה ספציפית באדם, לא רק בסדר יומו הפוליטי. אם בוחרים ספציפית באדם, אז בחירותיו - גם בנישואים - חשובות.״ זהו מודל אמריקאי, ממשיכה הלוי, ״שהעתקנו בזמנו. אבל בעוד שבנוגע לשיטת הבחירות התקיים כאן דיון, נבחנו היתרונות והחסרונות, הפרסונה של רעיית ראש הממשלה נוצרה כאן בלי שום דיון.״[17]
ואולם סביר להניח שהסיבה העיקרית להיעדרן של נשות ראשי הממשלה מהדיון הציבורי בישראל נובע דווקא ממעמדן השולי של נשים בחברה הישראלית בכלל ובפוליטיקה הישראלית בפרט. אמנם בעבר כיהנה אישה בישראל כראש ממשלה, ולאחרונה עלה נושא מעמדן של הנשים בפוליטיקה הישראלית שוב לכותרות עם בחירתה של ציפי לבני ליושבת ראש מפלגת ״קדימה״ ומועמדותה לראשות הממשלה, אך ברור כי גם אם מדובר בהתקדמות חשובה, עדיין מוקדם לדבר על שינוי תפיסתי עמוק בנוגע למקומן של הנשים בפוליטיקה הישראלית. מרחיבה בעניין זה הסוציולוגית וחוקרת המגדר חנה הרצוג: ״הפוליטיקה, כפי שהיא מוכרת לנו היום מעצם הגדרת מוסדותיה, גבולותיה וכללי המשחק שלה, התמסדה כסדר גברי המדיר נשים [...] ולכן גם לא מצופה מנשים לפעול בתחום הפוליטי. אלו שכן עשו זאת זוכות לביקורת.״[18] עמדה דומה מציגה חוקרת מדע המדינה דפנה שרפמן: ״הדעה המקובלת בציבור בכל הנוגע להשתתפותה של האישה בפוליטיקה היתה כי אין היא שייכת לעולם הציבורי אשר הפוליטיקה היא חלק ממנו. עולמה הוא בעיקר בתחום הפרטי הקשור בחיי המשפחה והבית. נטען כי נשים אינן יכולות להשתלב בעולם הפוליטי, כי אינן מוכשרות להתבטא בערכים האופייניים לעולם זה: רציונליזם, תחרות, שיפוט ערכי לפי הנושא, אובייקטיביות, קשרים חברתיים פורמליים ומוסר חילוני המאופיין על ידי 'ריאלפוליטיק'.״[19]
במצב כזה, ועל אף העובדה שאין מדובר בתפקיד פוליטי מובהק - שהרי אף אחת מהן לא התמודדה על תפקידה ולא נבחרה אליו - אין זה מפליא שנשות ראשי הממשלה בישראל לדורותיהן הודרו באורח קבע מן הדיון הציבורי, ושמשמעויותיו הפוליטיות של התפקיד שמילאו נשים אלה מעולם לא נבחנו לעומק. וכך, המעיין לדוגמה בלקסיקון הפוליטי המקיף הכול פוליטי, שיצא לאור בישראל בשנת 2001, ימצא בין מאות ערכיו אשת ראש ממשלה אחת בלבד: מרים אשכול, רעייתו (השלישית) של ראש הממשלה השלישי, לוי אשכול. על רקע היעדרן של נשות ראשי הממשלה מהשיח הציבורי־פוליטי במדינת ישראל, בולטת בלקסיקון זה הימצאותו של הערך הכללי ״רעיית ראש הממשלה״:

בת זוגו של ראש הממשלה. שום חוק אינו מתייחס אליה (ואילו התייחס, היה צריך להביא בחשבון גם את האפשרות, שכבר מומשה, של כהונת אישה בראשות הממשלה או של ראש ממשלה רווק), אך נוהל בלתי כתוב מציב אותה במעמדים רבים בצידו של ראש הממשלה, ומחייב אותה בהתנהגות ממלכתית ובטיפוח עיסוקים ציבוריים. לבד מכך, הדעת נותנת שקרבתה לאיש העומד בראש המערכת השלטונית מזמנת לה מידה רבה של השפעה על הכרעות שונות. מידה זו השתנתה, כמובן, מאשת ראש ממשלה אחת לאחרת. לפחות ביחס לאחת מהן - מרים אשכול - נטען שבעלה מכשיר אותה לרשתו[20].

בהקשר זה, ראוי לציין גם את הדיון שהתקיים בינואר 2008 באתר האנציקלופדיה האינטרנטית ״ויקיפדיה״ בדבר הצורך בקיומה של הקטגוריה ״נשות ראשי ממשלה״[21]. בסופו של דבר החליטו משתתפי הדיון שלא למחוק את הקטגוריה, צעד שיש בו אולי כדי ללמד על שינוי תפיסתי מסוים ביחס לנשים בכלל וביחס לנשות ראשי ממשלה בפרט, לפחות בקרב הקהילה הווירטואלית בישראל. עם זאת, במהלך הדיון העלו רבים מן המתדיינים טיעונים שחשפו את העמדה המסורתית, המזלזלת, כלפי נשות ראשי הממשלה (״כל העיסוק בבני זוג שכל חשיבותם היא בבני זוגם, זו רכלנות ולא אנציקלופדיה״; ״האם גם 'אשתה' של מרגרט תאצ'ר תופיע כאן?״). חודשים אחדים אחר כך שונה שמה של הקטגוריה ל״בני זוג של מנהיגי ישראל״, ונכון לשעת כתיבת שורות אלה (פברואר 2010), מופיעות בקטגוריה זו רק שלוש מנשות ראשי הממשלה לשעבר: פולה בן גוריון, לאה רבין ועליזה אולמרט.
חשוב לציין שגם מהשיח המגדרי שהחל להתפתח בישראל בשנות השבעים והשמונים של המאה העשרים הודרו נשות ראשי הממשלה לדורותיהן באופן כמעט עקבי. כך, לדוגמה, בלקסיקון נשים בישראל שיצא לאור בשנת 1991 בשיתוף ארגון נעמ״ת (!), ושיש בו משום ״נסיון להקיף 100 שנות פעילות ייחודית וענפה של נשים בארץ, בין השנים 1985-1885״, לא נכללות נשות ראשי הממשלה לדורותיהן, למעט אחת (שולמית שמיר, שהיתה אשת ראש הממשלה בתקופה שהלקסיקון יצא לאור; כמו כן נכללת בלקסיקון אלישבע אשכול, שהיתה אשתו של לוי אשכול בתקופה שלפני היותו ראש ממשלה)[22]. גם באנציקלופדיה ההיסטורית המקיפה של נשים יהודיות שיצאה לאור בשנת 2006 לא מוזכרת אף אחת מנשות ראשי הממשלה בישראל. הדבר בולט בייחוד על רקע הדברים שכותבות העורכות במבוא לאנציקלופדיה: ״נשים בדרך כלל נעדרו מרוב הדיונים והדיווחים על העבר היהודי, מאחר שהניסיון הגברי הוא שקבע את החשיבות ההיסטורית. רק באחרונה החלו נשים להיות משולבות באנציקלופדיות יהודיות, אך עדיין לא באופן יחסי לפעילותן הציבורית. [...] כעורכות, אנו חשות מחויבות להחזיר למרכז הבמה את אותן נשים יהודיות שהודרו מאנציקלופדיות ומספרי היעץ המרכזיים. אנו [בהחלט] שאפתניות: שאיפתנו היא לסקר את כל העולם היהודי והתרבות היהודית, מימי התנ״ך ועד היום.״[23] ועל אף האמור לעיל, אף לא אשת ראש ממשלה אחת מישראל מופיעה באנציקלופדיה.
עם זאת, חשוב לציין כי אלמוניוּת, שִכחה וחוסר התייחסות להשפעתן ולתפקיד שמילאו בחיי בני זוגן, אינם נחלתן של נשות ראשי הממשלה בישראל בלבד, אלא של נשים בכלל, ושל נשות אנשים מפורסמים בפרט. לכל הרוחות, שוב שכחנו את גברת פרויד, זועקת כותרת ספרה המרתק והמשעשע של פרנסואז קסנאקיס, העוסק באלמוניותן ובהתעלמות מהשפעתן של נשותיהם של חמישה מגדולי אנשי הרוח במאה העשרים. במרבית המקרים, כותבת קסנאקיס, ״קיימת נטייה לשכוח את נשותיהם של האנשים המפורסמים. כאילו הילת הזוהר העוטרת את מצחו של הבעל העמידה אותן בצל, מטושטשות משהו. [...] ברצוני להציל מצפורני השכחה את זוגתו החוקית של האמן היוצר. [...] אם מעיינים בביוגרפיות שנכתבו על האמנים המפורסמים ביותר, ניתן ודאי לגלות את נשותיהם החוקיות נחבאות מאחורי הכיריים, קבורות תחת הררי אבק, לחוצות ודחוקות בין כרעי השידות, במקומות שאליהם אי־אפשר להגיע עם המטאטא, וכך ללקט את הפרטים. [...] [מטרתי אפוא היא] להביא מחדש אל אוויר העולם את הנשים הללו [...] אני עומדת להמציא אותן מחדש, לתת להן סוף סוף קיום כלשהו.״[24] באופן דומה מתארת ההיסטוריונית שולי שוורץ את ההתעלמות מהשפעתן של נשות רבנים, וזאת על אף התפקיד המרכזי שהן ממלאות בחייהם האישיים והמקצועיים של בני זוגן, במידה רבה בדומה לנשות ראשי ממשלה[25].
ייאמר אפוא במפורש: ההתעלמות מנשות ראשי הממשלה בישראל ומהתפקיד שמילאו בחיי בני זוגן פירושה התעלמות מרכיב חשוב ומרכזי בהיסטוריה הפוליטית של מדינת ישראל. פירושה חוסר הבנה בסיסית של המערכת הפוליטית הישראלית ושל מוסד ״ראש הממשלה״ בכלל, ושל תהליכי קבלת ההחלטות שלו בפרט. מרחיב על כך הסוציולוג גארת מורגן: ״ההיסטוריה של החיים האירגוניים והציבוריים מלאה דוגמאות של מקבלי החלטות בכירים שנהפכו תלויים תלות מכרעת בבן או בבת זוג. [...] בתסמונת הכח־שמאחורי־הקלעים הנוצרת עקב כך, השותף הבלתי פורמלי משפיע השפעה מכרעת על האופן שבו מקבל ההכרעות מפעיל את עוצמתו.״[26] במילים אחרות, בחינת תפקידו ותפקודו של ראש ממשלה זה או אחר לא תהיה שלמה ללא בחינה של המקום שמילאה רעייתו בחייו, שלא לדבר על כך שההתעלמות השיטתית מנשות ראשי הממשלה מנציחה את הסטריאוטיפ שהפוליטיקה היא עניין לגברים בלבד[27].
ואם בהנצחת הסטריאוטיפ עסקינן, הרי אחת הדרכים להנצחתו היא השימוש הנרחב שעושים אמצעי התקשורת וגם הציבור הרחב בשמן הפרטי בלבד של נשים בכלל ושל נשות ראשי הממשלה בפרט (פולה, לאה, עליזה, סוניה, שרה), דבר שאינו מקובל לגבי גברים, בייחוד אלה המכהנים בתפקידים בכירים (וזאת על אף חוסר הפורמליות הישראלית המוכרת). כחלק מהשבת כבודן האבוד של נשות ראשי הממשלה, הן לא תיקראנה בספר זה בשמן הפרטי כמקובל. גם אם הדבר נראה לעתים מסורבל, הנשים מופיעות בספר בשמן המלא (שם פרטי ושם משפחה) או בתוספת המילה גברת (גב'). יוצאים מן הכלל הם המקומות שבהם מובאים ציטוטים, שם הן מופיעות כפי שכונו במקור.
עם זאת, יש הטוענים כי ״דווקא בשל העובדה שהפוליטיקה הישראלית דלה בנשים עצמאיות שפרצו בכוחות עצמן, קיבלו חלק מנשות ראשי הממשלה [...] מעמד ציבורי מיוחד, שהוא הרבה מעבר לתפקודן כרעיות בלבד.״[28] לטענתה של ההיסטוריונית שרון הלוי, גם בארצות הברית ״התמסד תפקיד 'הגברת הראשונה' דווקא כאשר נשים הודרו מהזירה הפוליטית.״[29] את ההסבר לכך נותנת הפסיכולוגית אריאלה פרידמן הטוענת כי ״ביטוי נוסף של הכח הבלתי ישיר של נשים קיים ב'כח שמאחורי הקלעים'. הכוונה להנאה ולסיפוק שנשים מפיקות מכוחו של בן זוגן. נשים אלה יבחרו לעצמן גברים הנתפסים כחזקים ויהנו מן הכח שהם מפעילים על הסביבה, ולעיתים אף עליהן. יש נשים שאינן פסיביות בנקודה זו והן משקיעות את מרצן בהפעלת הכח של בעליהן. חשוב להן שבעליהן יהיו או לפחות ייראו כבעלי כח והשפעה. בדרך זו הן משיגות השפעה תוך שמירה על הדימוי הנשי.״[30]
כך או כך, עלינו לזכור כי לא כל נשות ראשי הממשלה בישראל זכו לאותו יחס מהציבור הישראלי, ובוודאי לא נותרו אלמוניות באותה מידה, ויש מהן שתופסות מקום של כבוד בזיכרון הקולקטיבי הישראלי. שאלת המקום שתופסת כל אחת מנשות ראשי הממשלה בישראל בזיכרון הקולקטיבי היא שאלה מעניינת וחשובה, שכן יש לה, לדעתי, משמעויות רחבות יותר בסוגיית מעמד האישה בישראל. כפי שיעלה מדפי הספר, מקומה של אשת ראש ממשלה כזו או אחרת בזיכרון הקולקטיבי, אינו, בסופו של דבר, פונקציה של אופייה ושל אישיותה של אישה זו או אחרת שהחזיקה בתפקיד זה, ואפילו לא של הדברים שעשתה במסגרת תפקידה או של מידת החשיפה התקשורתית שזכתה לה (למעט אולי במקרה של שרה נתניהו, וגם זה להערכתי ייעלם עם השנים), אלא הוא פונקציה של מעמדו ומקומו של בעלה בהיסטוריה של מדינת ישראל. לראיה, רבים בציבור הישראלי זוכרים את פולה בן גוריון (גם בקרב בני הדור שלא ידע את בעלה), את לאה רבין ואת עליזה בגין - כולן נשים של ראשי ממשלה שהותירו חותם של ממש בהיסטוריה הפוליטית של מדינת ישראל - ופחות זוכרים את צפורה שרת, את מרים אשכול, את שולמית שמיר, ולהערכתי בעתיד גם את נאוה ברק ואת עליזה אולמרט. עצם העובדה שמקומה של אשת ראש ממשלה בזיכרון הקולקטיבי הוא, בסופו של דבר, תוצאה של המקום שתופס בעלה באותו זיכרון, יש בה כדי להעיד על מעמדן הבעייתי של נשים בישראל בכלל ובפוליטיקה בפרט.
ואולם אלמוניוּת, חוסר התייחסות ואפילו שכחה אינם ״בעייתן״ היחידה של נשות ראשי הממשלה בישראל. נוסף על כל אלה סבלו רבות מהן גם מדימוי ציבורי מאוד לא מחמיא (בלשון המעטה), שבא לידי ביטוי בעיקר בביקורות הנוקבות שספגו כמעט על כל דבר שעשו או לא עשו: אם התערבו בנושאים פוליטיים - ספגו ביקורת על כך שעסקו בעניינים לא להן; אם התרחקו מהפוליטיקה - ספגו ביקורת על כך שאינן מתעניינות ואינן תומכות בבן זוגן; אם ניסו להשפיע על בני זוגן - ספגו ביקורת על תאוותן לכוח ועל שאפתנות־יתר; אם לא ניסו להשפיע - ספגו ביקורת על חוסר אכפתיות; אם עסקו בפעילות התנדבותית - ספגו ביקורת על כך שעסקו רק בעניינים ״נשיים״ קלאסיים ושימרו בכך את דימוין המיושן של נשים; אם לא עסקו בפעילות התנדבותית - ספגו ביקורת על כך שלא ניצלו את תפקידן כדי לתרום לחברה; אם הרבו להתראיין באמצעי התקשורת - ספגו ביקורת על תאוות הפרסום שלהן; אם סירבו להתראיין לאמצעי התקשורת - ספגו ביקורת על כך שפגעו בקריירה הפוליטית של בן זוגן. ומכאן קצרה היתה הדרך למדורי הרכילות ולדימוי ה״צהבהב״ עד ״צהוב מזעזע״ שזכו לו רבות מנשות ראשי הממשלה בישראל. ביטוי בולט לדימוין הציבורי של נשות ראשי הממשלה בישראל אפשר למצוא בכותרת הכתבה שעסקה בנושא זה ואשר פורסמה בעיתון גלובס ביולי 2005 - ״רעייתו, בעייתו״[31]. דימוי זה, כפי שנראה בהמשך, מושרש כה חזק בציבור ובתקשורת הישראלית, עד כי לעתים קשה להפריד בינו לבין העובדות היבשות על נשות ראשי הממשלה. עם זאת יש לציין שתופעת הדימוי הבעייתי אינה אופיינית רק לנשות ראשי הממשלה בישראל, כי אם גם לנשות פוליטיקאים ונשיאים בארצות הברית[32] ומן הסתם גם במקומות אחרים בעולם.
בין הסיבות לדימוין הבעייתי של נשות ראשי הממשלה אפשר לִמנות, כאמור, את מעמדן השולי של נשים בחברה הישראלית בכלל ובפוליטיקה בפרט, אך בעיקר את הסתירות הרבות שטומן בחובו תפקיד אשת ראש ממשלה: מצד אחד איש לא בחר בהן לתפקיד, ומצד אחר הן בעלות השפעה לא מבוטלת - לפחות בכוח - על התהליכים הפוליטיים ועל תהליכי קבלת ההחלטות; מצד אחד הן נמצאות בצלו של בעל כריזמטי ורב השפעה, ומצד אחר הן עצמן נמצאות בעמדת השפעה ובמוקד תשומת הלב הציבורית.
מהי אפוא דמותה של אשת ראש ממשלה בישראל? מאיזה רקע באו הנשים ששימשו בתפקיד זה? איזה תפקיד פוליטי הן מילאו בחיי בני זוגן? מה היתה תפיסת התפקיד של כל אחת מהן? האם תפיסה זו השתנתה עם השנים? האם הן התגייסו למימוש שאיפותיהם הפוליטיות של בני זוגן? מה היתה מידת מעורבותן בסוגיות מדיניות ופוליטיות? איזו השפעה, אם בכלל, היתה להן על החלטות הרות גורל שקיבלו בעליהן? מי מהן ספגה ביקורת על מעורבות־יתר בענייניים פוליטיים ומי ספגה ביקורת דווקא על היעדרה מחייו הפוליטיים של בן זוגה? ומה לגבי ניצול התפקיד לקידום נושאים כאלה או אחרים הקרובים ללבן? ובמישור התיאורטי - האם השפיעו נשות ראשי הממשלה בישראל על דימוין של הנשים בישראל? ואם כן, באיזה אופן? האם נהגו בהתאם לדימוי הפטריארכלי המסורתי של ״האישה האידיאלית״ או שמא פרצו את הגבולות והציגו דגם חדש של נשיות? בשאלות אלה ואחרות עוסק הספר שלפניכם.