רם וברור
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
רם וברור
הוספה למועדפים

רם וברור

5 כוכבים (3 דירוגים)
ספר דיגיטלי
ספר מודפס
שליחת ספר דיגיטלי כמתנה
הוספה למועדפים

עוד על הספר

יפתח ספקטור

יפתח ספקטור (נולד ב-20 באוקטובר 1940‏) הוא טייס קרב בחיל האוויר הישראלי, אחד מאלופי ההפלות של תקופת מטוסי הסילון, לזכותו הפלת 12 מטוסי אויב. שימש בין היתר כראש מחלקת מבצעים בחיל האוויר וכמפקד בסיס תל נוף. סיים את שירותו בדרגת תת-אלוף, נחשב על ידי רבים לאחד מטייסי הקרב הטובים ששירתו אי פעם בחיל האוויר הישראלי.

תקציר

ב-22 ביולי 2002 נשלח מטוס קרב באמצע הלילה לחסל טרוריסט ידוע לשמצה – סאלֶח שחאדֶה. הוא הטיל פצצה השוקלת טונה על בית בשכונת מגורים צפופה בעזה. הפצצה הרסה את הבית ואת סביבתו וכשהתפזרו ענני האבק התברר כי יחד עם הטרוריסט נהרגו חמישה-עשר נשים וילדים.
 
אירוע זה, המצטרף לאירועים קודמים, הוביל את יפתח ספקטור, מגדולי הטייסים בישראל, לחתום על מה שכונה לימים "מכתב הסרבנים". התגובה הציבורית לא איחרה לבוא – חיל האוויר נידה את ספקטור, חבריו הטייסים הוקיעו אותו וקראו לו סרבן ובוגד.
 
בערך 35 שנה לפני אותם ימים קשים שתיארתי למעלה – הייתי אז טייס בטייסת 101 – מצאתי את עצמי במצב שנראה אבוד. הייתי לבדי, לכוד בלב מצרים בין שני מטוסי קרב של האויב, ומטוס המיראז' שלי היה על סוף הדלק. המיגים ירדו עלי וניסו לירות בי שוב ושוב, ואני נאבקתי להישאר בחיים. הקרב הבלתי-שווה התמשך ללא סוף. הגיע רגע שבו איבדתי את התקווה לצאת משם חי וחופשי.
 
ובאותו רגע, ממש כשהתחלתי לשקוע בעייפות ובדכדוך ולאבד את כושר הלחימה, צץ לו כמו משום מקום משפט קצר, שתי מילים שבהמשך אנגן לאורך כל חיי כהשבעה. ואלו הן המילים: "הכול מבפנים." כלומר: הקשב, מר ספקטור, הכול תלוי בך. השאלה היא רק מה יש בך, כמה אתה שווה.
וזה כל הסיפור.
 
יפתח ספקטור פיקד על טייסות ועל בסיסי חיל האוויר, לחם במלחמת ששת הימים, במלחמת ההתשה, במלחמת יום הכיפורים ובמלחמת לבנון, היה מפקדם של הטייסים שהפציצו את הכור הגרעיני בעירק, גידל דור שלם של טייסים ואנשי צוותי אוויר. בספר זה הוא מספר, בקול רם וברור, על החלטותיו האישיות והצבאיות, שהובילו אותו מבסיס חצור בדצמבר 1960 עד החתימה על מכתב הטייסים בספטמבר 2003.
 
ספרו הראשון "חלום בתכלת שחור", שיצא לאור ב-1992, זיכה אותו בפרס יצחק שדה לספרות צבאית.

פרק ראשון

המכתב
 
"אנו, טייסי חיל האוויר שחונכנו על ברכי הציונות, ההקרבה והנתינה למדינת ישראל ושירתנו תמיד בחזית... מתנגדים לביצוע פקודות תקיפה בלתי חוקיות ובלתי מוסריות מהסוג שמבצעת מדינת ישראל בשטחים. אנחנו, שצבא ההגנה לישראל וחיל האוויר הם חלק בלתי נפרד מאיתנו, מסרבים להמשיך ולפגוע באזרחים חפים מפשע. פעולות אלו הן בלתי חוקיות ובלתי מוסריות, והנן תוצאה ישירה של כיבוש מתמשך המשחית את החברה הישראלית כולה.
אנו, שמשרתים כטייסים פעילים - לוחמים, מובילים, ומדריכי דור הטייסים הבא - מצהירים בזאת כי נוסיף לשרת בצבא ההגנה לישראל ובחיל האוויר בכל משימה, להגנתה של מדינת ישראל".
מכתב הטייסים. פורסם ב 24.9.03
 
לטייס הקרב הישראלי הראשון שפגשתי קראו לַדיָה. הוא הציץ אלי מבין העשבים ודמה למזון לחתולים, אדמדם וגרגרי. אספתי אותו בזהירות לקופסת קרטון ישנה. מסביבנו היו גדרות תיל נמוכות וחלודות, ולמעלה השתרעו השמים הכחולים שמהם הוא הגיח לפני כמה דקות וחלף מעלינו ברעש גדול, מטוס ה"אוּרָגָן" שלו התהפך באוויר כצלב שחור ונחבט בקרקע. האוויר היה מתקתק ורווי רסיסי נפט. הכול מסביב היה דביק.
אחד מחברי הרים ראש מבין העשבים והביט אלי. עיניו היו דלוחות. אחר כך ראיתי את גבו שוקע ושמעתי שיעולים. כשהתקדמתי אליו בזחילה על ארבע, שקעה כף ידי בערמה קטנה שהעלתה אד. הבטתי בידי. דייסת שרידי העגבניות והריר הלבן שטפטפו ממנה לא נבדלו בהרבה מן הסיבים ושברי העצמות שהיו פזורים מסביב.
הקאתי.
נזכרתי באותה תחושת קבַס ארבעים וארבע שנים מאוחר יותר, בספטמבר 2003. העיתונאי שישב מולי היטיב את שערו, בדק את פניו במסך הזעיר של המצלמות ופנה לירות בי את ה"סקוּפּ" שהכין לתוכנית הערב בערוץ 1. אחר כך ראיתי את מבטו הממתין. "סליחה, מה שאלת?"
הוא חזר, "תת אלוף במילואים יפתח ספקטור, אתה סרבן?"
אני מה?...
 
ובאמת, מה קורה כאן?
ארצי ישראל נתונה להתקפה. טרוריסטים פלשתינים תוקפים את אזרחינו בסכינים ברחובות. בלילות נוֹרים צרורות על מכוניות ישראליות. מחבלים מפוצצים את עצמם ברחובות ערינו במלונות, במסעדות ובאוטובוסים, כשבכוונתם לפגוע ללא אבחנה בנשים, בילדים, בזקנים ובתינוקות. הם רוצחים מאות ישראלים ופוצעים אלפים בהלם, באש, בחנק וברסיסים. כתוצאה מכך כל הארץ מצמיחה גדרות ושומרים: סביב בנייני ציבור, בתי ספר וגני ילדים. שומרים חמושים מוצבים בכל כניסה לקניון, לקולנוע, למסעדה, ואפילו בתחנות אוטובוסים. אנשי חברות אבטחה וחיילים נושאי נשק מפטרלים בכל מקום, עומדים בכניסות ובפינות הרחובות ואף בודקים תיקים. אך כל אלה אינם עוצרים את הטרור.
מובן שהגנה פסיבית אינה מספקת. את האויב צריך לתקוף בבסיסו, וצה"ל מעביר את כובד משקלו אל השטחים. חיילינו מתמקדים באוכלוסייה אזרחית. הם בוקעים קירות ושוברים רצפות בחיפוש אחר נשק. הם אוסרים טרוריסטים ואת משלחיהם. בית שנמצאו בו נשק או מבוקש - נהרס. צה"ל מפתיע את האויב שוב ושוב בערים ובכפרים, ביום ובלילה. נתפסים המוני מחבלים וחשודים. לפעמים הפעולה עוברת בשקט, ולפעמים מתלקחים קרבות אש ברחובות ועל הגגות, ויש פצועים והרוגים לשני הצדדים. בתי הסוהר כבר מלאים באלפי פלשתינים, ובתי סוהר חדשים נפתחים. הפלשתינים מגיבים בהסלמת הפראוּת. מחבלים נתפסים, וחדשים נולדים כל הזמן, מקצתם ילדים. הקאדי מפתה אותם בבתולות בגן העדן, והם ממשיכים לבוא כזומבים עם חגורות הנפץ שלהם, או לשגר כנגדנו רקטות שהם מייצרים בלילות במחבוא. בימי שישי, במסגדים, הקאדים מפרשים להם את דתם במונחים אנטישמיים ומצדיקים את מעשי הטרור שלהם כמלחמת קודש. המאבק מאיים להתפתח ל"משחק סכום אפס" - או אנחנו, או הם.
אני כבר עברתי את גיל שישים ואינני שותף פעיל בלחימה. זה חמש עשרה שנה שאינני מטיס מטוסי קרב. בינתיים אני ממשיך לשרת בהתנדבות, כמדריך טיסה במילואים. וכך, מן הצד, אני צופה איך ארצי נאלצת להתגונן מול הטרור הפלשתיני. הלחימה לא פשוטה. המחבלים העומדים מול צבאנו לובשים בגדים אזרחיים. הם מגיחים, מפַגעים, וחוזרים להתחבא בלב אוכלוסייה אזרחית. כוחות הביטחון שלנו צריכים לפגוע בטרוריסט מבלי שיפגעו באוכלוסייה שסביבו וזוהי משימה "כירורגית" קשה ומסובכת מאוד, אבל ברור שההפרדה הזאת חשובה ביותר. פגיעות חסרות אבחנה באוכלוסייה, פרט להיותן בלתי מוסריות, אסורות לפי חוקי מדינת ישראל, ומַפנות בהכרח את כל העולם נגדנו. פגיעות חסרות אבחנה באוכלוסייה מרחיקות את סיכויינו לפתור אי פעם את הסכסוך שאנו נתונים בו, ומזהמות את תדמיתנו העצמית ואת אורח חיינו. אני מחזיק אצבעות לצה"ל, כל יום.
 
חיל האוויר נבחר ככלי מרכזי וחשוב לביצוע ה"ניתוח" הנדרש, ובצדק. המטוס, המרחף גבוה מעל השטחים הכבושים, הוא בגדר רואה ואינו נראה. מגבהיו הוא מגלה דמויות שמישהו מצביע לו עליהן כעל אויבים, ננעל עליהן ויורה, ומפציץ מבנים שמישהו הודיע לו כי האויב מסתתר בתוכם.
ואכן טרוריסטים נקטלים, אך בסביבתם נפגעים גם הרבה אזרחים שאינם לוחמים. יחס הפגיעות בין אויבים לאזרחים שאינם לוחמים הוא 1:1 - על כל טרוריסט שאנו מחסלים נהרג גם חף מפשע שנקלע לסביבה, וחפים מפשע אחרים נפצעים. היחס הזה גרוע מאוד בעבורנו. המרוויחים מהפגיעות הסביבתיות הללו הם דווקא הטרוריסטים. הם - המפַגעים במזיד בילדים שלנו - מנצלים את החטאותינו וזוכים בלב האוכלוסייה הפלשתינית ובתמיכת העולם. לפעמים, לאחר פעולה "מלוכלכת" נדמה ששכר פעולת צה"ל יצא בהפסדה. אבל זוהי מלחמה. בכל הספר הזה תשמעו על מלחמות.
בליל 22 ביולי 2002, החליק אזמל מנתחים התר אחר גידול סרטני עמוק בבשר החי. מטוס קרב נשלח באמצע הלילה לחסל טרוריסט ידוע לשמצה בשם סאלֶח שחאדֶה. הוא הטיל פצצה שמשקלה טונה על בית בשכונת מגורים צפופה בעזה. הפצצה פגעה פגיעה ישירה, והבית וסביבתו נהרסו. כשהתפזרו ענני האבק התברר כי עם הטרוריסט נהרגו במקום גם חמישה עשר נשים וילדים. משנודעו התוצאות, רעש העולם ובישראל התעוררו שאלות קשות. אנשי מעשה חקרו אם אכן זו היתה כוונת הפעולה, ומה היו המגבלות שהוטלו על המבַצעים. אנשי הצבא התפתלו והסבירו שלא שיערו שהבית וסביבתו יהיו מלאים באזרחים. עיתונאים עיקמו את אפם על ההסבר, הם מכירים את העיר עזה. ואותם הרגישים לחוק ומוסר הכו על חטא והספידו את מות ההבדל בינינו ובין הטרוריסטים המנוולים הפוגעים בנו. לעומתם התגבר ברחובות ובשווקים קולם של רבים המכנים עצמם אוהבי המולדת, פטריוטים. "מה ההתלבטויות?" הם קראו, "אוי לרשע ואוי לשכנו!" ונשמעו אפילו צרימות של סיפוק ושל תאוות נקמה.
 
כמו רבים מאיתנו, ההפצצה הזאת העירה גם אותי משלוותי. אודה כי בתחילה לא הבעייתיות המוסרית היא שהטרידה אותי אלא עניין אחר והוא רמת הלחימה של צה"ל. "חוסל הטרוריסט - טוב מאוד", חשבתי וגם אמרתי לכול. "על זאת כל הכבוד לכם, צה"ל וחיל האוויר. אבל למה היה צריך להשיג את התוצאה ככה? חמישה עשר ילדים בעבור טרוריסט אחד, קילוגרם אחד של רווח מול טונה של הפסד?" בעיני שלי, ביזתה פעולה זו את רמת החיילוּת. את כל המאהל הרסתם בשביל כדור אחד במטרה? כך יורה טירון שאינו יודע איך לכוון ומתי לוחצים על ההדק, שופך אש בצרורות. זה מה שלמדתם לעשות בשטחים הכבושים? איזו מין רמה זאת, חיל האוויר?
ועדיין, למרות הביקורת המבצעית הזאת, לא באמת כעסתי.
הייתי ער לכך שהמשימה מורכבת ושיש גורמים רבים שיכולים להכשיל אותה. אולי מפעילי המטוס ומפקדיהם באמת לא חשבו שיש שם אנשים נוספים (אף כי השכל הישר לגלג על האפשרות שבתוך מיליון התושבים בעזה הצפופה, רק שחאדה הטרוריסט לבדו יישן בבית גדול וריק). "היתה כאן טעות," הסברתי שוב ושוב לעצמי ולכל מכרי ששאלו אותי. "אילו ידעו מפקדי צה"ל מראש שהבית מלא באזרחים חפים מפשע, ודאי היו עוצרים את ההפצצה הזאת ותופסים את שחאדה בהזדמנות אחרת, מחסלים אותו בשיטה 'כירורגית' ו'ממוקדת', כיאות. אין ספק." היום אני מבין שעדיין ניסיתי להתעלם משברים ומרסיסי מידע, להדחיק. בפועל התחוללו אירועים מסוג זה, גם אם קטנים יותר, בשטחים מדי יום ומדי שבוע. התחלתי להבין שכך מתנהלים שם העניינים זה זמן.
זה היה מטריד, אך אני עדיין טענתי: "בטוח שהיתה כאן שגיאה כלשהי!"
 
כל אחד יודע שבמלחמות קורות שגיאות, וחפים מפשע נהרגים. בשלוש שנות מלחמת ההתשה, למשל, פגענו בטעות בבית ספר מצרי, הפלנו בטעות מטוס אזרחי לוּבי, ועוד. אני עצמי הייתי מעורב בשגיאה מבצעית חמורה מאוד שנהרגו בה חפים מפשע רבים, ושסיבכה את המדינה (על כך יסופר להלן). חבל מאוד. אבל בחיל האוויר למדתי שלשגיאות יש גם ערך - בתנאי שמכירים בהן ולומדים מהן לקח. "הכרה בשגיאות היא הדרך להפוך כישלון להצלחה," לימדו אותי, וכשבגרתי לימדתי זאת גם אני את תלמידי. "אין שום בושה בהודאה בשגיאות. להפך, זכות היא וכבוד לאדם, ותועלת בה לכולנו. בדרך זו נתגלו דרכי לחימה מוצלחות חדשות ושופרו כלי נשק." בקיצור, לא היה לי ספק שכל פגיעה סביבתית, כדוגמת זו שהתרחשה במקרה של חיסול שחאדה, מובנת בצה"ל כשגיאה מבצעית שיש לתקנה. האמנתי שצה"ל משקיע לילות כימים בפיתוח שיטות ודרכים לפגוע במטרות - ובמטרות בלבד.
אלא שאז, לתדהמתי הגמורה, הסביר לי חיל האוויר באמצעות העיתון, שלא הבנתי נכון.
מפקד חיל האוויר, האלוף דן חלוץ, התראיין למוסף סוף השבוע. המפקד היה איש כריזמטי וקל להתחבב על כל רואיו, והצטיין במענה לשון זריז ובכישרון לטבוע מטבעות לשון. "טייס מטיל פצצה ובלי להתכוון לכך הורג ילדים," שאל אותו המראיין. "האם לא לגיטימי לשאול את הטייס מה הוא מרגיש עקב כך?". האלוף קיבל את השאלה באופן אישי. "מה אני מרגיש כשאני משחרר פצצה," אמר ברוגז מסותר. "אז אני אומר לך: אני מרגיש מכה קלה באווירון כתוצאה משחרור הפצצה. כעבור שנייה זה עובר, וזה הכול. זה מה שאני מרגיש." ובעיניים שחורות, מהבהבות, השלים את התשובה, "אני ישן מצוין בלילה."
ובכן כולנו מכירים את השאלות הטיפשיות של עיתונאי ה"צֶבע", הנטפלים למרואיין ב"מה הרגשת", ולפעמים התשובות יוצאות מטופשות לא פחות. לא הכרתי את המפקד הזה היכרות ממשית, ולא יכולתי לדעת אם לא הבין או לא התכוון למה שהשתמע מדבריו. אלא שהעובדות שהסתתרו מאחורי חיוכו הנחמד היו גלויות. פעולות בלתי חוקיות ובלתי מוסריות התרחשו בשטחים דבר שבשגרה, וכשחיילים מחו הפעיל צה"ל כנגדם שבטים ועונשים כדי להשתיקם. לעומת זאת דברי הבלע של מפקד חיל האוויר נאמרו בקול רם וברור, לאוזני הציבור בישראל ובעולם כולו, והאירו באור חדש ומכוער את דרכי לחימת צה"ל - הערכיות והמבצעיות כאחת.
התחלתי לשים לב למתרחש וככל שראיתי ושמעתי יותר, כן נעצַבתי ונדהמתי מחוסר המשמעת, מליקויי הדוגמה האישית ומקוצר הראייה של מפקדינו במלחמה המסובכת הזאת. התחלתי לראות את התקלה בצה"ל לא רק ככישלון מבצעי טקטי, אלא כבעיה עמוקה בהרבה שמפקדי הצבא הם חלק עיקרי ממנה. המרכיב הבולט במקרה זה היה ההפרדה בין העקרונות (וחוקי המדינה) לבין המעשים בשטח. בשפתי קוראים לזה "מריחה".
זאת לא היתה הפעם הראשונה, וגם לא האחרונה, שבה ראיתי ידידים, אנשי חיל האוויר - לוחמים כערכי, שגדלו על העקרונות שחונכתי עליהם גם אני - מפרידים בין ערכים למעשים. "למרוח" זו הדרך הקלה, זה ברור. למה לחטט, למה להעמיק במעשים כאלה? בסך הכול דפיקה קלה בכנף. אל תתעסק עם זה. למה להשקיע מאמץ, לבזבז אנרגיה יקרה? הרי כבר וַיצמן הגדול, איש הרוח של חיל האוויר שהיה לנשיא המדינה, לימד אותנו, "עשית? אל תסביר ואל תתרץ."
אלא שאני אף פעם לא יכולתי לקלוט את הכלל הזה. שוב ושוב התפתלתי והתאמצתי, הסברתי ותירצתי. ובארבעים שנות טיסה, ראיתי מה קרה לכמה חברים שהלכו בדרכים הקלות והזולות, דרכי ה"מריחה". הצעד הראשון הוא תמיד נעים ונוח, אבל רבים הופתעו לגלות שאחריו בא הצעד השני ופתאום הדרך מסתבכת ואובדת בערפל, ולעתים קרובות נגמרת בתאונה. וגם אמא שלי נהגה לומר, "תקשיב טוב, יפתח ספקטור" - כך היתה פותחת כשרצתה להדגיש משהו היטב - "אנחנו לא מספיק עשירים כדי לקנות דברים זולים."
 
חזרתי ובחנתי את המכתב שחתמתי עליו לפני שלושה שבועות. הפעם לא היה זה דף מכונת הצילום הדל שטייס צעיר בא והניח על שולחני בפנים לוהטות. כאן התנוסס הטקסט באותיות דפוס גדולות, שחורות ואדומות, לכל רוחב העמוד הראשון של העיתון. הכותרת צרחה מולי: "טייסים סרבנים!" ומתחת לטקסט התנוססו עשרים ושמונה חתימות. והראשונה שבהן חתימתי שלי, יפתח ספקטור, תת אלוף (מיל'), טייס קרב.
איש אינו אומר זאת ישירות אבל אני, כמו כל הציבור, מבין בדיוק את ההטיה המכוערת הזאת מ"סירוב" ל"סרבנות". ההטיה הלשונית נועדה לדחוק את העובדה הפשוטה והנכונה שאכן הצהרתי ועודני מצהיר שאסרב להשתתף בפשעי מלחמה, ומטרתה לקשר אותי למילים שמשמעויותיהן דוחות ומכוערות: "שתמטנות", "פחדנות", "ברחנות". או בפשטות ישירה - בגידה. בגידה במולדת.
"ובכן?" בחן אותי המראיין, "מה יש לך להגיד?"
מה יש להגיד, מסרבים. הרי זה כתוב כאן בשחור ואדום, על נייר צהוב. ושם, במקום ההוא, נזכרתי שוב באותו לַדיה. ריח תלולית הקיא שלפני ארבעים וארבע שנה עלה באפי, חם וחמוץ.
 
וכך עניתי לו מה שעניתי, והטלוויזיה צילמה. וכצפוי, המהומה פרצה לפני שהסתיים הריאיון. צה"ל הגיב בחומרה - אנו, הטייסים שחתמו על המכתב, הודחנו מחיל האוויר. כיוון שלא נמצאה עבירה להאשים בה, הואשמתי בפגיעה ב"רֵעוּת הלוחמים". המניפולציה היתה מוצלחת: וכי יכולתי להכריז שבמפקדינו הבכירים, עונדי הדרגות והכנפיים, יש כאלה שאינם ראויים בעיני לשם "לוחמים"?... את המילים הקשות, המפורשות, לא יכולתי להוציא מפי. לא היה בי הכוח הנפשי להאשים את חיל האוויר שלי באוזלת יד מבצעית, ואת מפקדי צה"ל בפשעי מלחמה. אפילו היום, שלוש שנים מאוחר יותר, אני מתקשה מאוד לכתוב את המילים הללו.
וכך לקיתי באֵלֶם, ומיד היו מי מחברי שמיהרו להתנער ממני בפומבי באסֵפות, בראיונות לכלי התקשורת ובמכתבים לפרסום. חבר שטס איתי למשימות מסוכנות כתב לי פתק: "דרכינו נפרדות" (לרגע נבהלתי, חששתי שמא זו דרכו להודיע לי שלקה במחלה סופנית). אלוף הפלות קיצוני יותר הציע להוציאני להורג, אחר ביקש ממני להתאבד. הכול נעשה בפומבי, ושמתי לב שכל איש צבא הציג בהזדמנויות אלו את כל אותות ההצטיינות שקיבל. עמדתי ככלי ריק. מעולם לא ביקשתי ולא קיבלתי שום מדליה. מכובדים בציבור הצהירו בפומבי שלא יסכימו לפגוש אותי ולדבר איתי (הגם שמעולם לא הכרתי אותם ולא ביקשתי זאת מהם). מוחות כלכליים חיפשו דרך להפסיק את הפנסיה הצבאית שלי. אחד ממפקדי חיל האוויר לשעבר כינה את מחאתנו כנגד הזלזול בחוק ובמוסר "שטות גמורה", וסיפר לעיתונאים שחתימתי עליה מסבירה מדוע לא נעשיתי מפקד חיל האוויר בעצמי. זה היה סיפור בלעם, אך נמנעתי מלומר זאת. המשמעות, לאותם אלה שמסוגלים להבין, היתה קצת חריפה מדי באשר לחיל האוויר ובאשר לו עצמו.
העיתונאים מן הסוג הניזון מצה"ל פתחו במערכה ציבורית שהתמקדה לא בעניין עצמו, אלא בהתקפות אישיות עלינו. הוצגנו כמשתמטים וכבוגדים. כתב אחד היה מכוער במיוחד: הוא המציא לחותמי המכתב כינוי, "כ"ג יורדי המטוס", והפך את אובדן אבי, צבי ספקטור, שטבע בים עם עשרים ושלושה לוחמיו כשיצאו להילחם כנגד הנאצים, לאמצעי להשפלתי. הציבור נגרר אחרי התקשורת ואנשים זרים נטפלו אלי בשאלות אישיות והטיחו בי עלבונות. הטלפון, הפקס ותיבות הדואר הפיזי והאלקטרוני שפכו ערמות של אשפה, ולבסוף נואשתי והתחלתי לדוג מן הדואר את חשבונות החשמל והמים ולהשליך את היתר. אך כל המִטרדים הללו היו כאין וכאפס לעומת הרגע שבו שאלה אותי בתי נועה, בעיניים פעורות כאילו היתה שוב ילדה קטנה, "אבא, אתה סרבן? זה מה שלימדת אותנו?"
"אין כמו סטירת לחי טובה להעיר ישנים," היה בוודאי מלמד אותי אבי, לו היה לי אב ולא צל הטובע שוב ושוב בלילות. ובכן נאלצתי ללמוד את הכלל הזה בעצמי. עמדתי המום מול בתי וחיפשתי תשובה הולמת, וקול כלשהו כנראה נפלט ממני, כי עַלי הרימה ראש מן הספר, "מה העניין?" ומשבחנה את פנַי העירה, "חמוץ זה פיקנטי." עם כל העדינות האופיינית לה, עַלי יכולה להיות די קשוחה.
נועה נזעקה, נרעשת, להגנתי: "אמא, די! את לא רואה כמה מַר לאבא?"
"מר?" חייכה עלי. "עוד יותר טוב. קצת מרירות מוסיפה טעם אנין לתבשיל." באותה תקופה הוטל עליה לתרגם את ספר הבישול קוֹרדוֹן בּלוּ מאנגלית לעברית, והיא היתה שקועה בניחוחות המטבח הצרפתי האנין. לקח לי זמן להבין עד כמה צדקה.
ובכן, הייתי מוכרח להשיב תשובה לנועה בתי, ובראש וראשונה לעצמי.
 
העיון בשאלתה של נועה הכאיב לי עד כדי כך שהיה רגע, בשעות השרעפים וחזיונות הלילה, כשתרדמה נפלה על אנשים אחרים, שפקפקתי אם סירובי להשתתף במעשים בלתי חוקיים ובלתי מוסריים אינו מעשה בלתי חוקי או מוסרי שלעצמו. וכך נדדתי בין החדרים בשעות הקטנות של הלילה, מבולבל, ושטפתי את פני במים קרים, ואפילו רקמתי בדמיוני מחזה קטן של חזרה למוטב. זו היתה אפשרות קלה כל כך: רק להיכנס למפקדת חיל האוויר ולהגיד בחיוך מקסים, "סלחו נא לי, רבותי. שגיתי. נסחפתי אחרי רכרוכיות חולפת. מצטער!" ובאותו מעמד בחדר האמבטיה, תארו לעצמכם, הבנתי לחלוטין את משמעות האמונה והחזרה בתשובה. הה, הביטחון שבתוך המסגרת. שם התאדו להם המושגים הקשים של חיי - אחריות, סמכות, אשמה - ונפוגו כענני חשיש סגולים. רק "מריחה" קלה נדרשת ממני, וכבר אני מתקבל מחדש למקהלת המלאכים. יתנו לי להתניע שוב את מנועי מטוס הפוּגָה. שמִי יטוהר, חברי יחזרו, משפחתי תירגע מייסוריה. שוב אוּכל לישון בלילות...
אך לאחר דקה, למראה פני בראי, סר מעלי הוֶורטיגוֹ. פרצתי בצחוק כה גדול עד שעַלי נזעקה לשירותים, לראות מה קרה איתי באמצע הלילה.
 
בערך שלושים וחמש שנה לפני אותם ימים קשים שתיארתי למעלה - הייתי אז טייס בטייסת "הקרב הראשונה" - מצאתי את עצמי במצב שנראה אבוד.
הייתי לבדי, לכוד בלב מצרַים בין שני מטוסי קרב של האויב, ובמטוס המיראז' שלי הדלק כמעט ואזל. המיגים ירדו עלי וניסו לירות בי שוב ושוב, ואני נאבקתי כדי להישאר בחיים. הקרב הבלתי מאוזן נמשך ללא סוף, ואף הגיע רגע שבו איבדתי את התקווה לצאת משם חי וחופשי.
ובאותו רגע, ממש כשהתחלתי לשקוע בעייפות ובדכדוך ולאבד את כושרי להמשיך ולהילחם, צץ לו כמו משום מקום משפט קצר, רק שתי מילים שבהמשך אנגן לאורך כל חיי שוב ושוב, כהשבעה. ואלו הן המילים: "הכול מבפנים". כלומר, הקשב, מר ספקטור, הכול תלוי בך. השאלה היא רק מה יש בך, כמה אתה שווה.
וזהו כל הסיפור.

יפתח ספקטור

יפתח ספקטור (נולד ב-20 באוקטובר 1940‏) הוא טייס קרב בחיל האוויר הישראלי, אחד מאלופי ההפלות של תקופת מטוסי הסילון, לזכותו הפלת 12 מטוסי אויב. שימש בין היתר כראש מחלקת מבצעים בחיל האוויר וכמפקד בסיס תל נוף. סיים את שירותו בדרגת תת-אלוף, נחשב על ידי רבים לאחד מטייסי הקרב הטובים ששירתו אי פעם בחיל האוויר הישראלי.

עוד על הספר

רם וברור יפתח ספקטור
המכתב
 
"אנו, טייסי חיל האוויר שחונכנו על ברכי הציונות, ההקרבה והנתינה למדינת ישראל ושירתנו תמיד בחזית... מתנגדים לביצוע פקודות תקיפה בלתי חוקיות ובלתי מוסריות מהסוג שמבצעת מדינת ישראל בשטחים. אנחנו, שצבא ההגנה לישראל וחיל האוויר הם חלק בלתי נפרד מאיתנו, מסרבים להמשיך ולפגוע באזרחים חפים מפשע. פעולות אלו הן בלתי חוקיות ובלתי מוסריות, והנן תוצאה ישירה של כיבוש מתמשך המשחית את החברה הישראלית כולה.
אנו, שמשרתים כטייסים פעילים - לוחמים, מובילים, ומדריכי דור הטייסים הבא - מצהירים בזאת כי נוסיף לשרת בצבא ההגנה לישראל ובחיל האוויר בכל משימה, להגנתה של מדינת ישראל".
מכתב הטייסים. פורסם ב 24.9.03
 
לטייס הקרב הישראלי הראשון שפגשתי קראו לַדיָה. הוא הציץ אלי מבין העשבים ודמה למזון לחתולים, אדמדם וגרגרי. אספתי אותו בזהירות לקופסת קרטון ישנה. מסביבנו היו גדרות תיל נמוכות וחלודות, ולמעלה השתרעו השמים הכחולים שמהם הוא הגיח לפני כמה דקות וחלף מעלינו ברעש גדול, מטוס ה"אוּרָגָן" שלו התהפך באוויר כצלב שחור ונחבט בקרקע. האוויר היה מתקתק ורווי רסיסי נפט. הכול מסביב היה דביק.
אחד מחברי הרים ראש מבין העשבים והביט אלי. עיניו היו דלוחות. אחר כך ראיתי את גבו שוקע ושמעתי שיעולים. כשהתקדמתי אליו בזחילה על ארבע, שקעה כף ידי בערמה קטנה שהעלתה אד. הבטתי בידי. דייסת שרידי העגבניות והריר הלבן שטפטפו ממנה לא נבדלו בהרבה מן הסיבים ושברי העצמות שהיו פזורים מסביב.
הקאתי.
נזכרתי באותה תחושת קבַס ארבעים וארבע שנים מאוחר יותר, בספטמבר 2003. העיתונאי שישב מולי היטיב את שערו, בדק את פניו במסך הזעיר של המצלמות ופנה לירות בי את ה"סקוּפּ" שהכין לתוכנית הערב בערוץ 1. אחר כך ראיתי את מבטו הממתין. "סליחה, מה שאלת?"
הוא חזר, "תת אלוף במילואים יפתח ספקטור, אתה סרבן?"
אני מה?...
 
ובאמת, מה קורה כאן?
ארצי ישראל נתונה להתקפה. טרוריסטים פלשתינים תוקפים את אזרחינו בסכינים ברחובות. בלילות נוֹרים צרורות על מכוניות ישראליות. מחבלים מפוצצים את עצמם ברחובות ערינו במלונות, במסעדות ובאוטובוסים, כשבכוונתם לפגוע ללא אבחנה בנשים, בילדים, בזקנים ובתינוקות. הם רוצחים מאות ישראלים ופוצעים אלפים בהלם, באש, בחנק וברסיסים. כתוצאה מכך כל הארץ מצמיחה גדרות ושומרים: סביב בנייני ציבור, בתי ספר וגני ילדים. שומרים חמושים מוצבים בכל כניסה לקניון, לקולנוע, למסעדה, ואפילו בתחנות אוטובוסים. אנשי חברות אבטחה וחיילים נושאי נשק מפטרלים בכל מקום, עומדים בכניסות ובפינות הרחובות ואף בודקים תיקים. אך כל אלה אינם עוצרים את הטרור.
מובן שהגנה פסיבית אינה מספקת. את האויב צריך לתקוף בבסיסו, וצה"ל מעביר את כובד משקלו אל השטחים. חיילינו מתמקדים באוכלוסייה אזרחית. הם בוקעים קירות ושוברים רצפות בחיפוש אחר נשק. הם אוסרים טרוריסטים ואת משלחיהם. בית שנמצאו בו נשק או מבוקש - נהרס. צה"ל מפתיע את האויב שוב ושוב בערים ובכפרים, ביום ובלילה. נתפסים המוני מחבלים וחשודים. לפעמים הפעולה עוברת בשקט, ולפעמים מתלקחים קרבות אש ברחובות ועל הגגות, ויש פצועים והרוגים לשני הצדדים. בתי הסוהר כבר מלאים באלפי פלשתינים, ובתי סוהר חדשים נפתחים. הפלשתינים מגיבים בהסלמת הפראוּת. מחבלים נתפסים, וחדשים נולדים כל הזמן, מקצתם ילדים. הקאדי מפתה אותם בבתולות בגן העדן, והם ממשיכים לבוא כזומבים עם חגורות הנפץ שלהם, או לשגר כנגדנו רקטות שהם מייצרים בלילות במחבוא. בימי שישי, במסגדים, הקאדים מפרשים להם את דתם במונחים אנטישמיים ומצדיקים את מעשי הטרור שלהם כמלחמת קודש. המאבק מאיים להתפתח ל"משחק סכום אפס" - או אנחנו, או הם.
אני כבר עברתי את גיל שישים ואינני שותף פעיל בלחימה. זה חמש עשרה שנה שאינני מטיס מטוסי קרב. בינתיים אני ממשיך לשרת בהתנדבות, כמדריך טיסה במילואים. וכך, מן הצד, אני צופה איך ארצי נאלצת להתגונן מול הטרור הפלשתיני. הלחימה לא פשוטה. המחבלים העומדים מול צבאנו לובשים בגדים אזרחיים. הם מגיחים, מפַגעים, וחוזרים להתחבא בלב אוכלוסייה אזרחית. כוחות הביטחון שלנו צריכים לפגוע בטרוריסט מבלי שיפגעו באוכלוסייה שסביבו וזוהי משימה "כירורגית" קשה ומסובכת מאוד, אבל ברור שההפרדה הזאת חשובה ביותר. פגיעות חסרות אבחנה באוכלוסייה, פרט להיותן בלתי מוסריות, אסורות לפי חוקי מדינת ישראל, ומַפנות בהכרח את כל העולם נגדנו. פגיעות חסרות אבחנה באוכלוסייה מרחיקות את סיכויינו לפתור אי פעם את הסכסוך שאנו נתונים בו, ומזהמות את תדמיתנו העצמית ואת אורח חיינו. אני מחזיק אצבעות לצה"ל, כל יום.
 
חיל האוויר נבחר ככלי מרכזי וחשוב לביצוע ה"ניתוח" הנדרש, ובצדק. המטוס, המרחף גבוה מעל השטחים הכבושים, הוא בגדר רואה ואינו נראה. מגבהיו הוא מגלה דמויות שמישהו מצביע לו עליהן כעל אויבים, ננעל עליהן ויורה, ומפציץ מבנים שמישהו הודיע לו כי האויב מסתתר בתוכם.
ואכן טרוריסטים נקטלים, אך בסביבתם נפגעים גם הרבה אזרחים שאינם לוחמים. יחס הפגיעות בין אויבים לאזרחים שאינם לוחמים הוא 1:1 - על כל טרוריסט שאנו מחסלים נהרג גם חף מפשע שנקלע לסביבה, וחפים מפשע אחרים נפצעים. היחס הזה גרוע מאוד בעבורנו. המרוויחים מהפגיעות הסביבתיות הללו הם דווקא הטרוריסטים. הם - המפַגעים במזיד בילדים שלנו - מנצלים את החטאותינו וזוכים בלב האוכלוסייה הפלשתינית ובתמיכת העולם. לפעמים, לאחר פעולה "מלוכלכת" נדמה ששכר פעולת צה"ל יצא בהפסדה. אבל זוהי מלחמה. בכל הספר הזה תשמעו על מלחמות.
בליל 22 ביולי 2002, החליק אזמל מנתחים התר אחר גידול סרטני עמוק בבשר החי. מטוס קרב נשלח באמצע הלילה לחסל טרוריסט ידוע לשמצה בשם סאלֶח שחאדֶה. הוא הטיל פצצה שמשקלה טונה על בית בשכונת מגורים צפופה בעזה. הפצצה פגעה פגיעה ישירה, והבית וסביבתו נהרסו. כשהתפזרו ענני האבק התברר כי עם הטרוריסט נהרגו במקום גם חמישה עשר נשים וילדים. משנודעו התוצאות, רעש העולם ובישראל התעוררו שאלות קשות. אנשי מעשה חקרו אם אכן זו היתה כוונת הפעולה, ומה היו המגבלות שהוטלו על המבַצעים. אנשי הצבא התפתלו והסבירו שלא שיערו שהבית וסביבתו יהיו מלאים באזרחים. עיתונאים עיקמו את אפם על ההסבר, הם מכירים את העיר עזה. ואותם הרגישים לחוק ומוסר הכו על חטא והספידו את מות ההבדל בינינו ובין הטרוריסטים המנוולים הפוגעים בנו. לעומתם התגבר ברחובות ובשווקים קולם של רבים המכנים עצמם אוהבי המולדת, פטריוטים. "מה ההתלבטויות?" הם קראו, "אוי לרשע ואוי לשכנו!" ונשמעו אפילו צרימות של סיפוק ושל תאוות נקמה.
 
כמו רבים מאיתנו, ההפצצה הזאת העירה גם אותי משלוותי. אודה כי בתחילה לא הבעייתיות המוסרית היא שהטרידה אותי אלא עניין אחר והוא רמת הלחימה של צה"ל. "חוסל הטרוריסט - טוב מאוד", חשבתי וגם אמרתי לכול. "על זאת כל הכבוד לכם, צה"ל וחיל האוויר. אבל למה היה צריך להשיג את התוצאה ככה? חמישה עשר ילדים בעבור טרוריסט אחד, קילוגרם אחד של רווח מול טונה של הפסד?" בעיני שלי, ביזתה פעולה זו את רמת החיילוּת. את כל המאהל הרסתם בשביל כדור אחד במטרה? כך יורה טירון שאינו יודע איך לכוון ומתי לוחצים על ההדק, שופך אש בצרורות. זה מה שלמדתם לעשות בשטחים הכבושים? איזו מין רמה זאת, חיל האוויר?
ועדיין, למרות הביקורת המבצעית הזאת, לא באמת כעסתי.
הייתי ער לכך שהמשימה מורכבת ושיש גורמים רבים שיכולים להכשיל אותה. אולי מפעילי המטוס ומפקדיהם באמת לא חשבו שיש שם אנשים נוספים (אף כי השכל הישר לגלג על האפשרות שבתוך מיליון התושבים בעזה הצפופה, רק שחאדה הטרוריסט לבדו יישן בבית גדול וריק). "היתה כאן טעות," הסברתי שוב ושוב לעצמי ולכל מכרי ששאלו אותי. "אילו ידעו מפקדי צה"ל מראש שהבית מלא באזרחים חפים מפשע, ודאי היו עוצרים את ההפצצה הזאת ותופסים את שחאדה בהזדמנות אחרת, מחסלים אותו בשיטה 'כירורגית' ו'ממוקדת', כיאות. אין ספק." היום אני מבין שעדיין ניסיתי להתעלם משברים ומרסיסי מידע, להדחיק. בפועל התחוללו אירועים מסוג זה, גם אם קטנים יותר, בשטחים מדי יום ומדי שבוע. התחלתי להבין שכך מתנהלים שם העניינים זה זמן.
זה היה מטריד, אך אני עדיין טענתי: "בטוח שהיתה כאן שגיאה כלשהי!"
 
כל אחד יודע שבמלחמות קורות שגיאות, וחפים מפשע נהרגים. בשלוש שנות מלחמת ההתשה, למשל, פגענו בטעות בבית ספר מצרי, הפלנו בטעות מטוס אזרחי לוּבי, ועוד. אני עצמי הייתי מעורב בשגיאה מבצעית חמורה מאוד שנהרגו בה חפים מפשע רבים, ושסיבכה את המדינה (על כך יסופר להלן). חבל מאוד. אבל בחיל האוויר למדתי שלשגיאות יש גם ערך - בתנאי שמכירים בהן ולומדים מהן לקח. "הכרה בשגיאות היא הדרך להפוך כישלון להצלחה," לימדו אותי, וכשבגרתי לימדתי זאת גם אני את תלמידי. "אין שום בושה בהודאה בשגיאות. להפך, זכות היא וכבוד לאדם, ותועלת בה לכולנו. בדרך זו נתגלו דרכי לחימה מוצלחות חדשות ושופרו כלי נשק." בקיצור, לא היה לי ספק שכל פגיעה סביבתית, כדוגמת זו שהתרחשה במקרה של חיסול שחאדה, מובנת בצה"ל כשגיאה מבצעית שיש לתקנה. האמנתי שצה"ל משקיע לילות כימים בפיתוח שיטות ודרכים לפגוע במטרות - ובמטרות בלבד.
אלא שאז, לתדהמתי הגמורה, הסביר לי חיל האוויר באמצעות העיתון, שלא הבנתי נכון.
מפקד חיל האוויר, האלוף דן חלוץ, התראיין למוסף סוף השבוע. המפקד היה איש כריזמטי וקל להתחבב על כל רואיו, והצטיין במענה לשון זריז ובכישרון לטבוע מטבעות לשון. "טייס מטיל פצצה ובלי להתכוון לכך הורג ילדים," שאל אותו המראיין. "האם לא לגיטימי לשאול את הטייס מה הוא מרגיש עקב כך?". האלוף קיבל את השאלה באופן אישי. "מה אני מרגיש כשאני משחרר פצצה," אמר ברוגז מסותר. "אז אני אומר לך: אני מרגיש מכה קלה באווירון כתוצאה משחרור הפצצה. כעבור שנייה זה עובר, וזה הכול. זה מה שאני מרגיש." ובעיניים שחורות, מהבהבות, השלים את התשובה, "אני ישן מצוין בלילה."
ובכן כולנו מכירים את השאלות הטיפשיות של עיתונאי ה"צֶבע", הנטפלים למרואיין ב"מה הרגשת", ולפעמים התשובות יוצאות מטופשות לא פחות. לא הכרתי את המפקד הזה היכרות ממשית, ולא יכולתי לדעת אם לא הבין או לא התכוון למה שהשתמע מדבריו. אלא שהעובדות שהסתתרו מאחורי חיוכו הנחמד היו גלויות. פעולות בלתי חוקיות ובלתי מוסריות התרחשו בשטחים דבר שבשגרה, וכשחיילים מחו הפעיל צה"ל כנגדם שבטים ועונשים כדי להשתיקם. לעומת זאת דברי הבלע של מפקד חיל האוויר נאמרו בקול רם וברור, לאוזני הציבור בישראל ובעולם כולו, והאירו באור חדש ומכוער את דרכי לחימת צה"ל - הערכיות והמבצעיות כאחת.
התחלתי לשים לב למתרחש וככל שראיתי ושמעתי יותר, כן נעצַבתי ונדהמתי מחוסר המשמעת, מליקויי הדוגמה האישית ומקוצר הראייה של מפקדינו במלחמה המסובכת הזאת. התחלתי לראות את התקלה בצה"ל לא רק ככישלון מבצעי טקטי, אלא כבעיה עמוקה בהרבה שמפקדי הצבא הם חלק עיקרי ממנה. המרכיב הבולט במקרה זה היה ההפרדה בין העקרונות (וחוקי המדינה) לבין המעשים בשטח. בשפתי קוראים לזה "מריחה".
זאת לא היתה הפעם הראשונה, וגם לא האחרונה, שבה ראיתי ידידים, אנשי חיל האוויר - לוחמים כערכי, שגדלו על העקרונות שחונכתי עליהם גם אני - מפרידים בין ערכים למעשים. "למרוח" זו הדרך הקלה, זה ברור. למה לחטט, למה להעמיק במעשים כאלה? בסך הכול דפיקה קלה בכנף. אל תתעסק עם זה. למה להשקיע מאמץ, לבזבז אנרגיה יקרה? הרי כבר וַיצמן הגדול, איש הרוח של חיל האוויר שהיה לנשיא המדינה, לימד אותנו, "עשית? אל תסביר ואל תתרץ."
אלא שאני אף פעם לא יכולתי לקלוט את הכלל הזה. שוב ושוב התפתלתי והתאמצתי, הסברתי ותירצתי. ובארבעים שנות טיסה, ראיתי מה קרה לכמה חברים שהלכו בדרכים הקלות והזולות, דרכי ה"מריחה". הצעד הראשון הוא תמיד נעים ונוח, אבל רבים הופתעו לגלות שאחריו בא הצעד השני ופתאום הדרך מסתבכת ואובדת בערפל, ולעתים קרובות נגמרת בתאונה. וגם אמא שלי נהגה לומר, "תקשיב טוב, יפתח ספקטור" - כך היתה פותחת כשרצתה להדגיש משהו היטב - "אנחנו לא מספיק עשירים כדי לקנות דברים זולים."
 
חזרתי ובחנתי את המכתב שחתמתי עליו לפני שלושה שבועות. הפעם לא היה זה דף מכונת הצילום הדל שטייס צעיר בא והניח על שולחני בפנים לוהטות. כאן התנוסס הטקסט באותיות דפוס גדולות, שחורות ואדומות, לכל רוחב העמוד הראשון של העיתון. הכותרת צרחה מולי: "טייסים סרבנים!" ומתחת לטקסט התנוססו עשרים ושמונה חתימות. והראשונה שבהן חתימתי שלי, יפתח ספקטור, תת אלוף (מיל'), טייס קרב.
איש אינו אומר זאת ישירות אבל אני, כמו כל הציבור, מבין בדיוק את ההטיה המכוערת הזאת מ"סירוב" ל"סרבנות". ההטיה הלשונית נועדה לדחוק את העובדה הפשוטה והנכונה שאכן הצהרתי ועודני מצהיר שאסרב להשתתף בפשעי מלחמה, ומטרתה לקשר אותי למילים שמשמעויותיהן דוחות ומכוערות: "שתמטנות", "פחדנות", "ברחנות". או בפשטות ישירה - בגידה. בגידה במולדת.
"ובכן?" בחן אותי המראיין, "מה יש לך להגיד?"
מה יש להגיד, מסרבים. הרי זה כתוב כאן בשחור ואדום, על נייר צהוב. ושם, במקום ההוא, נזכרתי שוב באותו לַדיה. ריח תלולית הקיא שלפני ארבעים וארבע שנה עלה באפי, חם וחמוץ.
 
וכך עניתי לו מה שעניתי, והטלוויזיה צילמה. וכצפוי, המהומה פרצה לפני שהסתיים הריאיון. צה"ל הגיב בחומרה - אנו, הטייסים שחתמו על המכתב, הודחנו מחיל האוויר. כיוון שלא נמצאה עבירה להאשים בה, הואשמתי בפגיעה ב"רֵעוּת הלוחמים". המניפולציה היתה מוצלחת: וכי יכולתי להכריז שבמפקדינו הבכירים, עונדי הדרגות והכנפיים, יש כאלה שאינם ראויים בעיני לשם "לוחמים"?... את המילים הקשות, המפורשות, לא יכולתי להוציא מפי. לא היה בי הכוח הנפשי להאשים את חיל האוויר שלי באוזלת יד מבצעית, ואת מפקדי צה"ל בפשעי מלחמה. אפילו היום, שלוש שנים מאוחר יותר, אני מתקשה מאוד לכתוב את המילים הללו.
וכך לקיתי באֵלֶם, ומיד היו מי מחברי שמיהרו להתנער ממני בפומבי באסֵפות, בראיונות לכלי התקשורת ובמכתבים לפרסום. חבר שטס איתי למשימות מסוכנות כתב לי פתק: "דרכינו נפרדות" (לרגע נבהלתי, חששתי שמא זו דרכו להודיע לי שלקה במחלה סופנית). אלוף הפלות קיצוני יותר הציע להוציאני להורג, אחר ביקש ממני להתאבד. הכול נעשה בפומבי, ושמתי לב שכל איש צבא הציג בהזדמנויות אלו את כל אותות ההצטיינות שקיבל. עמדתי ככלי ריק. מעולם לא ביקשתי ולא קיבלתי שום מדליה. מכובדים בציבור הצהירו בפומבי שלא יסכימו לפגוש אותי ולדבר איתי (הגם שמעולם לא הכרתי אותם ולא ביקשתי זאת מהם). מוחות כלכליים חיפשו דרך להפסיק את הפנסיה הצבאית שלי. אחד ממפקדי חיל האוויר לשעבר כינה את מחאתנו כנגד הזלזול בחוק ובמוסר "שטות גמורה", וסיפר לעיתונאים שחתימתי עליה מסבירה מדוע לא נעשיתי מפקד חיל האוויר בעצמי. זה היה סיפור בלעם, אך נמנעתי מלומר זאת. המשמעות, לאותם אלה שמסוגלים להבין, היתה קצת חריפה מדי באשר לחיל האוויר ובאשר לו עצמו.
העיתונאים מן הסוג הניזון מצה"ל פתחו במערכה ציבורית שהתמקדה לא בעניין עצמו, אלא בהתקפות אישיות עלינו. הוצגנו כמשתמטים וכבוגדים. כתב אחד היה מכוער במיוחד: הוא המציא לחותמי המכתב כינוי, "כ"ג יורדי המטוס", והפך את אובדן אבי, צבי ספקטור, שטבע בים עם עשרים ושלושה לוחמיו כשיצאו להילחם כנגד הנאצים, לאמצעי להשפלתי. הציבור נגרר אחרי התקשורת ואנשים זרים נטפלו אלי בשאלות אישיות והטיחו בי עלבונות. הטלפון, הפקס ותיבות הדואר הפיזי והאלקטרוני שפכו ערמות של אשפה, ולבסוף נואשתי והתחלתי לדוג מן הדואר את חשבונות החשמל והמים ולהשליך את היתר. אך כל המִטרדים הללו היו כאין וכאפס לעומת הרגע שבו שאלה אותי בתי נועה, בעיניים פעורות כאילו היתה שוב ילדה קטנה, "אבא, אתה סרבן? זה מה שלימדת אותנו?"
"אין כמו סטירת לחי טובה להעיר ישנים," היה בוודאי מלמד אותי אבי, לו היה לי אב ולא צל הטובע שוב ושוב בלילות. ובכן נאלצתי ללמוד את הכלל הזה בעצמי. עמדתי המום מול בתי וחיפשתי תשובה הולמת, וקול כלשהו כנראה נפלט ממני, כי עַלי הרימה ראש מן הספר, "מה העניין?" ומשבחנה את פנַי העירה, "חמוץ זה פיקנטי." עם כל העדינות האופיינית לה, עַלי יכולה להיות די קשוחה.
נועה נזעקה, נרעשת, להגנתי: "אמא, די! את לא רואה כמה מַר לאבא?"
"מר?" חייכה עלי. "עוד יותר טוב. קצת מרירות מוסיפה טעם אנין לתבשיל." באותה תקופה הוטל עליה לתרגם את ספר הבישול קוֹרדוֹן בּלוּ מאנגלית לעברית, והיא היתה שקועה בניחוחות המטבח הצרפתי האנין. לקח לי זמן להבין עד כמה צדקה.
ובכן, הייתי מוכרח להשיב תשובה לנועה בתי, ובראש וראשונה לעצמי.
 
העיון בשאלתה של נועה הכאיב לי עד כדי כך שהיה רגע, בשעות השרעפים וחזיונות הלילה, כשתרדמה נפלה על אנשים אחרים, שפקפקתי אם סירובי להשתתף במעשים בלתי חוקיים ובלתי מוסריים אינו מעשה בלתי חוקי או מוסרי שלעצמו. וכך נדדתי בין החדרים בשעות הקטנות של הלילה, מבולבל, ושטפתי את פני במים קרים, ואפילו רקמתי בדמיוני מחזה קטן של חזרה למוטב. זו היתה אפשרות קלה כל כך: רק להיכנס למפקדת חיל האוויר ולהגיד בחיוך מקסים, "סלחו נא לי, רבותי. שגיתי. נסחפתי אחרי רכרוכיות חולפת. מצטער!" ובאותו מעמד בחדר האמבטיה, תארו לעצמכם, הבנתי לחלוטין את משמעות האמונה והחזרה בתשובה. הה, הביטחון שבתוך המסגרת. שם התאדו להם המושגים הקשים של חיי - אחריות, סמכות, אשמה - ונפוגו כענני חשיש סגולים. רק "מריחה" קלה נדרשת ממני, וכבר אני מתקבל מחדש למקהלת המלאכים. יתנו לי להתניע שוב את מנועי מטוס הפוּגָה. שמִי יטוהר, חברי יחזרו, משפחתי תירגע מייסוריה. שוב אוּכל לישון בלילות...
אך לאחר דקה, למראה פני בראי, סר מעלי הוֶורטיגוֹ. פרצתי בצחוק כה גדול עד שעַלי נזעקה לשירותים, לראות מה קרה איתי באמצע הלילה.
 
בערך שלושים וחמש שנה לפני אותם ימים קשים שתיארתי למעלה - הייתי אז טייס בטייסת "הקרב הראשונה" - מצאתי את עצמי במצב שנראה אבוד.
הייתי לבדי, לכוד בלב מצרַים בין שני מטוסי קרב של האויב, ובמטוס המיראז' שלי הדלק כמעט ואזל. המיגים ירדו עלי וניסו לירות בי שוב ושוב, ואני נאבקתי כדי להישאר בחיים. הקרב הבלתי מאוזן נמשך ללא סוף, ואף הגיע רגע שבו איבדתי את התקווה לצאת משם חי וחופשי.
ובאותו רגע, ממש כשהתחלתי לשקוע בעייפות ובדכדוך ולאבד את כושרי להמשיך ולהילחם, צץ לו כמו משום מקום משפט קצר, רק שתי מילים שבהמשך אנגן לאורך כל חיי שוב ושוב, כהשבעה. ואלו הן המילים: "הכול מבפנים". כלומר, הקשב, מר ספקטור, הכול תלוי בך. השאלה היא רק מה יש בך, כמה אתה שווה.
וזהו כל הסיפור.