הצליין החילוני

הקדמה והתנצלות

כבר לפני שנים, בקוראי סיפור זה או אחר ממה שקרוי "סיפורת בת זמננו", היתה לי לעתים תחושה מוזרה, כאילו הדבר המשמעותי באמת בסיפור מתרחש לא בין הדמות המרכזית לבין הדמויות המשניות, כי אם בינה לבין משהו שמחוץ לסיפור, משהו בלתי־מוגדר ובלתי־נתפש, הווי־אומר בלתי־קיים; והנה, כוחו של הסיפור כה רב, עד שנדמה, כי כל מה שקורה בו אינו קורה אלא מכוחו של אותו משהו, וביחס אליו. ושוב, בבואך להצביע עליו, או להגדיר אותו, הוא חומק לחלוטין.

לכאורה, אפשר היה להתיחס לזה בנוסח "הרי לך חתול שחור בחדר שחור בלילה שחור" - אלמלא העובדה שאותו משהו, שכוחו כה רב לגבי סיפור אחד, אין כוחו מורגש כלל לגבי סיפור אחר. אלוהים? כוחות קוסמיים? רוחות ושדים? - אלה כבר מזמן הפכו למימסדים; אי־אפשר לטעות בנוכחותם. ואילו כאן מדובר באי־נכוחות, אי־הגדרה, אי־חוק.

עדיין היתה זו תחושה בלבד, מעורפלת למדי; מופרכת על־פי מידות ההגיון, מורינו וחוקרינו לימדו אותנו, כי מה שיש בסיפור יש, ומה שאין בו אין. הרינו מותנים לכך מראש, כך ראינו את החיים. להעלות, ולו על דל־שפתיים, אפשרות שמשהו שמחוץ לסיפור, שאינו בר־הגדרה, עשוי לשאוב אליו את הסיפור עד כדי לחולל בו מוטאציות, היה גרוע מכפירה (ב"שיטה" נלמדת זו או אחרת); היה בו הפגנה של חוסר־טעם. אריות במחקר ובביקורת עסקו בלהט רב בשאלה אם מתחוללת או לא מתחוללת מהפכה בספרותנו, שלושה דורות לפחות אחרי שזו, אם אמנם התרחשה, כבר כוסתה באפר הישימון. כפירי אריות, משוחררים מכל יראה וזריזים בתוך הטקסט (מה שאין בו - אין), הכתיבו תבניות לסיפורים, אשר פראיים על פי טבעם, אף לא הרגישו שהם פורצים אותן, בנהייה מוזרה, חריפה ובאותה מידה בלתי־מסתברת, אל משהו לא מוחש ולא מושג, ובעצם, בלתי־קיים, מחוצה להם.

אך עדיין היתה זו רק תחושה. אירע אז, שפגשתי אדם, שהוקרתי את למדנותו ואת יושרו האינטלקטואלי, ובאחת משיחותינו, כבדרך־אגב, העיר משהו על ה"דפורמציה" כמוטיב מרכזי בנובילה שלי "מות ליסאנדה" (שיצאה לאור זה לא מכבר - ותמהתי מאד. חשדתי שיש כאן איזו אי־הבנה בסיסית. הרגשתי את זה אחרת, לחלוטין. אבל לא היה מה לומר, הטקסט עמד לצדו, הפוחלצים, החלומות, טקסי המוות. אבל שורה אחת עמדה לצדי, והרגשתי אותה בכוח עצום: (נפתלי אומר לבתיה בלחץ הערותיה) "מה שהתכוונתי לומר, שקירקגור הוא זעקה לאלוהים!". הזכרתי לו את השורה הזאת. אך לפי ה"כן" הרפה שלו, הבנתי שהוא לא זכר את השורה, ואם זכר לא ייחס לה משמעות. לגבי היא היתה (והיא עדיין) לבה ועיקרה של הנובילה.

לא "אלוהים", כי אם ה"זעקה". "אלוהים" הוא כאן דימוי בלבד, מלה אחרת למה שאין. יניקת הזעקה, מנין? האם מן החלל הריק המקיף אותנו, אותו אנו מנסים לסתום בהמולה ובחפצים? יניקת־הריק - האין היא זו השואבת אליה את הגיבור התמהוני של הסיפורת המודרנית, הנראה לנו כהולך (בדרך־כלל בבלי־דעת) "כמי שנקרא"? האין הוא מקיים, מאחורי גבם של בני־דבבו הארציים, דיאלוג חד־סיטרי עם אותו משהו־חסר, שאין הוא יכול לדעת עליו דבר? האין הוא מצפה, בתוך כל מעשיו ושתיקותיו, אל איזו התגשמות אחרונה? אל התגלות מהממת? אם כן, היכן נסתרו כל אלה בתוך המארג הסיפורי?

אלה כמה מן השאלות שהחלו מבקיעות מן התחושה על התודעה, בעקבות אותה שיחה. בשנים שלאחר־מכן מצאתי את עצמי מהרהר בכך יותר ויותר. סיפורים רבים, משלנו ומן הספרות הכללית, נראו לי כמזמינים זווית־ראייה נוספת, שתגלה את מימדם האחר, אולי לא תמיד החשוב ביותר, אך בודאי המשמעותי ביותר לראיית עצמנו, להבנת שורש מצוקתנו כבני־אדם בזמן הזה. התשובה החלה להסתמן כבר בניסוחה של מצוקה זו עצמה: אדם מול ההעדר. או, בניסוח אחר: הצליין החילוני.

אין זה הגיבור ה"תלוש", לפחות לא במובנו המצמצם. כאן, האבחנה חיונית. לגבי "התלוש" אתה שואל: תלוש ממה? מהיכן? מאיזו מציאות? מה ההוויה שלעומתה הוא ניצב, כמו גיבורו של ברדיצ'בסקי ב"מעבר לנהר", מחרף ודוחה ואינו יכול להינתק? הצליין החילוני כבר אין לו מציאות. מבחינה גניאלוגית אולי הוא נכדו או נינו של התלוש. אבל מבחינה מטאפיזית, אין לו זכרון. מעולם לא הכיר מציאות שלמה בתוך עצמה, עם חוק ועם אלוהים. אם, כמו גיבורו של ברדיצ'בסקי, יהפוך ראשו לאחור, לא יראה שם דבר. הוא הקיץ בתוך הישימון, התנסותו - רק היא עשויה להחדיר בו משמעות.

דיוקנו זה של הגיבור אין לו ביטוי שלם אלא במימד הצליין־חילוני של הסיפור. אבל גם ברקע הקדמי, בשטפו ה"רגיל" של הסיפור, כבר פזורים סימניו. ניסיתי לאבחן ולמיין אותם. סבור הייתי שיהיה זה נכון יותר לתאר את המאפיינים של המימד הצליין־חילוני כשהם בפעולה, בתוך הסיפורים, מאשר לנסות להגדיר אותם.

אסיים בהתנצלות. לא כל המאפיינים שאיבחנתי נכללו כאן. לפחות שניים - האחד בתחום האירוניה והאחר בתחום הלשון - נשארו בחוץ. ועוד, גישות אחרות, סמוכות או מנוגדות, לא הועלו כאן ולא נדונו דיון השוואתי. להצדקתי אומר רק זאת: זקוק הייתי להרבה יותר ממה שיש בי - למדנות וכלים, ובעיקר, אורך־רוח של חוקר - כדי להתגבר על החוסר הכפול הזה.

אני יכול רק לקוות שיימצא מישהו, משוחרר ממגבלות אלה, שהעניין ייראה לו די חשוב כדי לחקור אותו בנתיבים משלימים.

א. מבוא

צליין - אומר לנו המילון - הוא עולה־רגל למקום קדוש. גיבורו של הסיפור, שבו אנו דנים כאן, הוא צליין חילוני, עולה־רגל שאין לו מקום קדוש. צליינותו היא תנועת נפש, צמא מסויים, אי־שקט, מרי. עלייה־לרגל שהיא תכלית־לעצמה.

העובדה, שניתן אולי לנסח באותו אופן עצמו את המצוקה הרוחנית הבסיסית של זמננו, עשויה להפוך את הדיון על הסיפור הצליין־חילוני, לפחות בעקיפין, לדיון על עצמנו. רבים יהיו מוכנים היום להעיד, שיאוש אינו הדבר הגרוע ביותר. הריק - קשה ממנו. גם כשממלאים אותו חפצים והמולה. הבעיה היא למלא חיים חלולים במשמעות. השאלה, אם הצליינות הסיזיפית מן הסוג שיעסיק אותנו בעבודה הזאת הוא רק פתרון לתקופת מעבר (נאמר: עד לתקופת האמונה הבאה), אינה גורעת מאצילותה. למרבה הפלא - והתקווה - רבות דווקא במאה החילונית הזאת היצירות שהפאתוס הצלייני הוא לבּן ומניען. ואם הפכנו את גבנו אל ההיבט הזה שלהן - אולי מטעמים של נוחות פיליסטרית או של "בוֹן טוֹן" של הזמן - בל נתמה אם לעתים קרובות החטאנו את לבן ועיקרן. ואגב כך, החמצנו איזה דבר גורלי - הנקרא לזה בשורה! - לתיקון חיינו.

רובנו נולדנו לתוך עולם חילוני. את אלוהים פגשנו כמטאפורה, כקישוט, כמלה שימושית. לכל היותר כאלוהי אבותינו. עדיין לא יכולנו לשער, עד כמה הסתר פנינו מסגיר הסתר־פנים אחר. שפויים היינו. פכחים ושפויים, עתידים היינו ללמוד אחר־כך, שהמאה ה-18 המיתה אותו והמאה ה-19 קברה אותו. אם אמנם כך הוא, כי אז צלו הוא שקם לתחייה במאה שלנו בצורת העדר. ההעדר יתפוס מקום חשוב בדפים אלה.

ההעדר יכול להיות נוכח מאוד. מי שישב בין אנשים והביט על כיסא ריק (שיושבו אינו עוד בין החיים) יודע זאת. ההעדר יכול להיות אַלים. מי שנכנס לחדר מלא אנשים והכריז: "מה זה, אין פה אף אחד!" - "חיסל" את הנוכחים למען מישהו נעדר.

והוא יכול להיות משהו גדול ועצום. מי שהרגיש לפתע פתאום - ובדרך כלל אגב איזו התרחשות של מה בכך - איך נשרו המחיצות ולרגע היה לאחד עם איזו הוויה אינסופית, יודע זאת. איש זה לעולם לא יוכל עוד להינתק לגמרי מזכרון הרגע המבורך ההוא. גם לא יוכל לעולם להשיב אותו. הרגע ההוא יחזור אליו כהעדר. ברכה ושבירה. עמוק בתוכו הוא אף עשוי להדהד זכרון אחד קדמון: הגירוש.

אין אלה שעשועים מיסטיים. מי שנפתח אל תודעת ההעדר יכיר אותה כתודעה פעילה. במובנים רבים היא המכוננת את המימד הצליין־חילוני של הסיפור, על אף שההעדר עצמו, כפי ששמו מעיד עליו, אינו בנמצא כלל. כך מתהווה מצב פאראדוקסאלי, שאיזה דבר מסתורי שאין לו נוכחות מוחשית בתוך הסיפור ואינו בר־הגדרה מחוצה לו, הוא־הוא השואב אליו את הסיפור ומריץ את גיבורו. "מחכים לגודו" לבקט עשוי להיות דוגמה טובה לצליינות סיזיפית. ואעפ"י כן אין יצירה זאת יכולה לשמש לנו דגם. "מחכים לגודו" כולו משל, ואילו הסיפור הצליין־חילוני הוא קודם־כל סיפור, ובהחלט ניתן לקרוא בו - אמנם תוך אי נוחות מסוימת - כאילו אין לו מימד צלייני כלל.

"תוך אי נוחות מסויימת". - כי קיימת מערכת מיוחדת בתוך הסיפור, תמימה, למראה, שתכליתה להנחות את תודעתנו אל המימד האחורי, שם לבו ובשורתו. זמן מקועקע, דמויות שבורות או אוטומאטיות, זוויות ראייה מפתיעות - אלה דברים שכבר הורגלנו אליהם בספרות המודרנית.

אבל אם בקריאה "תמימה" של הסיפור נחוש בנקודה אחת או יותר כאילו הוא מבקש להעמיד בסימן שאלה את שפיוּת שיפוטנו; אם נתמה על הגיאוגראפיה המוזרה ההופכת מקום רגיל לזירה ואת המתרחש בו להתנסות או לפולחן; אם, מתוסכלים מסיום קטוע או בלתי שלם, נחזור אל הסיפור כדי לבדוק אותו מחדש; אם תהינו בקוצר רוח על גיבור הסיפור, אשר למרות נתוניו האזרחיים המבטיחים (בדרך כלל), הוא מתנהג כמחפש איזה דבר שאינו כלל בנמצא, - אם נחוש באלה, קרוב לוודאי שאנו נמצאים בתוך נופיו הצורבים של הסיפור הצליין־חילוני. במימד האחורי יתחלף לנו קוצר הרוח בהבנה: תמהוניותו של הגיבור תתגלה לנו שם כצליינותו של כופר.

צליין חילוני - זהו שם המעיד על דמות טראגית. שיגרה רעה היא לדבר על זמננו כתקופה של האנטי־גיבור. מי הוא גיבור, אם לא הנושא את משא חייו בתוך עולם של תוהו, והיודע זאת. הכופר הצליין מודע את מצוקתו. העובדה שהסיפור הצליין־חילוני עוסק במוקד המצוקה של האדם המודרני, מגדילה עוד את התמיהה על כך שהיבטו הצלייני הוחטא בעקיבות כזאת.

לא קל לבודד את הסיבות. בדיקה ראשונית יכולה להבחין כמדומה לפחות בשתיים: כשל אחד ורתיעה אחת.

הכשל ניתן לניסוח בקירוב כך: אם אינך מאמין באלוהים, אינך יכול להיות אדם מאמין. השגה מצַמצמת זאת, יותר משהיא נובעת מן הראציונאליזם המערבי, שורשה בפראגמאטיזם הגס של זמננו, המלמד להעריך דברים על פי אַמות מידה של צבירה או הנאה מיידית. ציוויליזאציה של מושא. המושא בונה את הלשון, כשם שהוא בונה את רוח הזמן. לרציות - ההנאה. לשאיפות - הקנינים והכוח. לאידיאלים - הכסף והשלטון. לאמונה - אלוהים. אם קרוב קצה של החברה הצרכנית ואם לאו, אין ספק שהאדם ראוי לטוב מזה. אפשר שהסיפור הצליין־חילוני הוא עצמו מסימני המחאה והמרי. זהו סיפור של בעלי הארה. בעלי הארה בכל הזמנים ראו באמונה ערך העומד בפני עצמו. בצליינות - מעמד שאינו זקוק למושא. "אם חיפשתני כי אז מצאתני". "אברח ממך אליך". מתח המשיכה־רתיעה - שהוא כפי שנראה להלן כה אופיָני לגיבור במימד הצליין־חילוני - אינו זקוק למושא מוגדר. "הסתר פנים" לגבי הכופר הצליין הוא "העדר פנים".

הרתיעה מובנת יותר. ההיבט הצלייני נוטה למיסטיפיקאציה. מושגים כגון גאולה וכיסופים, גם כשהם סובבים על קוטב אי־האפשרות, מושכים אל האֶסכאטולוגיה. וזו לכל הדעות קצת מסוכנת בעידן האטום. פעמיים חשפה את שיניה במאה הזאת, ואין זה צריך להפתיע אם האנושות הנפחדת הסיקה שוב את המסקנות הלא־נכונות ונמלטה אל ההמוניות המטמטמת. מכל מקום, אסכאטולוגיה תובעת דם. טעמים אלה ידועים ונכונים. אך לצדם פועלים טעמים כוזבים. איך - יטען סטרנג'לאב - ניתן לדבר במושגים מעורפלים כגון "המימד הדתי של האדם החילוני" בתקופת המיקרוסקופ האֶלקטרוני? סטרנג'לאב "צודק", ואגב כך נוצרת מיסטיפיקאציה מסוג חדש (מסוכנת הרבה יותר, כי היא מוליכה אל הדהומאניזאציה) - המדען הכל־יכול. אכן, האלטרנאטיבה היא סטרנג'לאב.

מן האמור עד כה ברור, שמסה זאת מבקשת לעמוד עם רגל אחת בספרות ועם השנייה בחיים. ייתכן שכלל לא היתה נכתבת, לולא ניתן היה לראות במימד הצליין־חילוני של הסיפורת המודרנית ביטוי נאמן ביותר של מצוקת זמננו החילוני. השבר כה עמוק, שחלק אחד שבנו (הצרכן) אינו מוכן להכיר בקיומו של החלק האחר שבנו, הנשרף מתשוקה אל משהו החורג מענינינו הגשמיים, "מחלת הדור היא לא כפירה באלוהים אלא כפירה באפשרות האמונה - - - המבטלת את ההנחות, את התנאים הקודמים לאמונה, את אבות האמונה. אין תמיהה, אין השתוממות" (מתוך "תורה מן השמיים" לא.י. השל). גיבורו של הסיפור הצליין־חילוני נושא בו תמיהה והשתוממות, והוא מכיר בהן. לעתים, כמו אותן נשמות חוטאות לפני שער התופת הנדחקות להיכנס "כי בם תאיץ צדקת משפט אלוה / עד תיהפך בם אימתם לחשק" (דאנטה - המזמור השלישי), הוא דן את עצמו לגיהינום על הארץ כדי להצית ערך בתוך התיפלוּת. הסיפור הצליין־חילוני הוא נסיון להחיות תקווה.

הפרקים הבאים ינסו לאבחן ולתאר כמה ממאפייניו של ההיבט הצליין־חילוני: הגיבור - צליין חילוני; הפגם; מקום כזירת התנסות; התנסות; נטייה לטיפוסי ולארכיטיפוסי; סיום מקוטע או מדומה. מאפיינים אחרים אפשריים. אין זה מחקר. מטרת המסה הזאת מוגבלת - הפניית תשומת הלב אל היבט אחד של הסיפורת המודרנית ובאמצעותו אל עצמנו.

להדגמה בחרתי שלושה סיפורים שונים מאוד זה מזה - "האבן הצומחת" לאלבר קאמי, "הרוצחים" להמינגוויי (שני הסיפורים ניתנים בסוף הספר), ו"עד עולם" לש"י עגנון. יצאתי מתוך הנחה, שדווקא השוני עשוי להבליט את המשותף להם - המימד הצליין־חילוני".