נשים מתוך קטלוג

הגבר של בריגיטה

שבת אחת נדמה היה לי שהצלחתי ללמד את אבי שבע מילים חדשות באנגלית, אבל יומיים אחר-כך שרדה בזיכרונו רק אחת מהן.
״הראש של אבא שלך מתייבש,״ הכריז ברעם-קול, מניף את כפות-ידיו אל התקרה כמאשים, מנסה להקדים התקפה להתקפה.
ניסיתי לשווא לחפות על האכזבה. ישבתי אתו בחדר-האורחים ושנינו חזרנו ומנינו את המילים שכבר ידע: בייבי (״תינוק,״ אמר וסימן באוויר בשתי כפותיו צורה של כדור גדול), רוז (״ורד, כמו רוזה לוקסמבורג, רוזה האדומה,״ אמר ומשך שתי אצבעות הדוקות מלמטה למעלה כמשרטט גבעול), וואן, טו, תרי (״אלֵרִי,״ ציטט מתוך שיר שהכיר וחייך, ובתוך כך נחשפה התותבת העליונה שאחיזתה בחניכיים הנסוגים התרופפה), גוד ביי (הניף את ידו כאילו נפרד ממישהו שמנופף לו מרחוק, וצל חלף על עיניו), אולד מן (הצביע על גופו, מכוון אל הטבור כאילו שם שוכן גרעין עצמיותו), גוד (״טוב,״ כיוון אלי את אצבעו וחייך בשובבות).
ואחר-כך שיננו את שש המילים ששכח: מורנינג (מתח את כל אצבעות כף-ידו כשמש זורחת), איבנינג (כינס את אצבעותיו לאגרוף), טו איט, טו סליפ, טו ווש, טו סיט (התעייף מן ההדגמות).
אבל עד שהבאתי אליו את הפיליפינית, כעבור חודש, שכח את המילים החדשות כולן וקידם אותה בשאריות מן המאגר הישן: ״אולד מן גוד ביי.״
היא לא הבינה מה ביקש לומר לה האיש בכיסא-הגלגלים, ורגע עמדה בלא-ניע, כתלמידה במבחן מכשיל, מתאמצת לפענח את המשפט, פניה מרוכזים מאוד, וסדקי עיניה, כעיני חתול, כמעט נעצמים מן המאמץ. אולי נבהלה מן המחשבה שלא הספיקה לעשות חמישה צעדים מעבר לסף הדלת וכבר היא מועמדת לגירוש.
הוא הביט בה במאור-פנים, בעיניים מחייכות, רומזות לה שלא ביקש לשלח אותה, אלא לקדם את פניה בברכה. לפי הברק שניצת בעיניה, נראה גם שהבינה ש״אולד מן גוד ביי״ לא כוון לאיים עליה וגם לא ביטא משאלה להסתלק מן העולם. בבת-אחת פרצה בצחוק של הקלה, שמטה את תיק-הנסיעות לרגליה והזדרזה לסכור את פיה באצבעות שתי ידיה, כשגופה נקשת לאחור בצחוק הולך וגואה. צחוקה היה מוזר, כצליל של שפה נידחת, נישא בצריחות דקות וצולל באזעקה. אבל היא הבינה שתגובתה עלולה להתפרש כגסות-רוח, ואז התאמצה לכבוש את הצחוק עד שהיה לאנקות קטנות תחת כף-ידה הבולמת.
אבי, נטוי אליה מכיסא-הגלגלים, עיניו כמעט בגובה עיניה, הביט בה וגביניו משוכים בתימהון, כאילו הופתע לגלות שבגילו עדיין אפשר להפתיע אותו, ובהנאה הסתכל על הנערה העליזה, שקומתה קומת ילדה, והיא מגרגרת צחוק כזה שמלחלח את עיניה. הוא העלה את החיוך המיוחד שהיה שמור אצלו לנכדיו, חושף בתוך כך את התותבת העליונה.
כל אותו הזמן עמדה אמי בפתח הפרוזדור, ברווח שבין כנפות הווילון המוסטות ימינה ושמאלה, זקופה כמורה קפדנית ובוחנת ממרחק את הפגישה הזאת בין הנערה הצחקנית והזקן המשתאה. היא חיכתה עד ששככו הצחקוקים, ורק אז פסעה פסיעה אחת קדימה ואמרה - ואני ראיתי איך עיניה של הנערה הפיליפינית מתרחבות בפליאה על האנגלית המלוטשת - "We've been waiting for you these two months. I am quite sure we'll get along very well together. My name, by the way, is Galila."
האנגלית המושלמת והקול החותך דיכאו מיד את שרידי הנעימות שעוד שרתה באוויר, ואני, שלא הסרתי את עיני מאבי, יכולתי לראות את מפח נפשו, כילד שלתוך מסיבת יום-ההולדת שלו הגיח בצרחות שכן נרגן וחיסל את השמחה. הפיליפינית, תיק-הנסיעות בין רגליה, עמדה מבולבלת עוד רגע אחד בין מבטו השוקק של אבי לבין מבטה החמור של אמי, כמנסה לעמוד על מאבק הכוחות שלתוכו נקלעה כמו לתוך שטח-אש מסוכן. היא חידדה את כל חושיה לקלוט את המצב בבית הזר, יודעת שככל שתמהר להבין, תמעיט לטעות. מיד נרכנה להרים את התיק, וכשהזדקפה היתה הבעת-פניה שונה: רצינית ואומרת נכונות לציית. וכשפנתה אמי בתנועה אדנותית ונעלמה בפרוזדור, בדרכה אל אחד החדרים הפנימיים, פסעה אחריה הפיליפינית בלא להעיף מבט לעבר אבי.
אבי הביט אחריה כאילו ננטש, ואני תהיתי אם המהירות שבה התאימה הפיליפינית את עצמה למצבים המשתנים, כזיקית מיומנת, הפליאה גם אותו. אחר-כך הבטנו זה בזה ואני תהיתי אם גם הוא נזכר בכל אותן השתטויות שלנו בעבר, במשחקי הצגת החידות, במחבואים ששיחקנו עם החתול גם כשכבר הייתי תלמידת-תיכון, או בחיקויים שהיינו מחקים את הדודים ואת השכנים, ואיך היתה אמי מגיחה אז פתאום, כאומנת עריצה מאחת מסדרות הבי.בי.סי., עוצרת את הצחוקים ואת הרוח הפרועה באמירה מעליבה שלרוב נוסחה בשפה גבוהה במיוחד. גם אז היה מופיע בעיניו המבט שראיתי שם עכשיו: מבט נזוף וחסר-אונים.
״מַיי נֵיים, בַּיי דֶה וֵוי, אִיז אליהו,״ ניסה בכוח ובלא הצלחה להחזיר את הנינוחות שנעלמה.
לא הגבתי. ככל שהלך ונחלש בחודשים האחרונים, התקשיתי לשאת את עלבונו. כדרכו ברגעי המבוכה שהתרבו באחרונה, העלה את לשונו ונדנד בתוך פיו את התותבת, שעליה אמר לי בחדר-ההמתנה של רופא-השיניים, כשיצא אלי אחרי הטיפול: ״אבא שלך נהיה אשכנזי, עם כל השיניים החדשות,״ כתזכורת לעקיצות שהיה משלח כל השנים במשפחת אמי, שבעיות שיניים עברו שם בתורשה, שלא כמו במשפחתו, שרבים מבניה לא נדרשו לרופא-שיניים עד זקנתם המופלגת. וכשעזבנו את המרפאה, הוסיף: ״עוד מעט יהיו לי עיניים כחולות, ואולי אני אתחיל למצוא חן בעיני אמא שלך.״
בשקט שהשתרר בינינו עכשיו יכולנו לשמוע את קולה המצווה של אמי מן החדר הפנימי.
״מה אתה אומר?״ ניסיתי לכסות על קולה.
״מה אני יכול להגיד?״ גישש בזהירות, לא בטוח אם השאלה כוונה לשבח את הנערה או לגנות את אמי.
״בסדר?״
״מה בסדר?״ המשיך את המשחק.
״מה שראינו.״
״מה ראינו?״ לא נכנע.
״פיליפינית נחמדה מצאתי לך?״ שאלתי מפורשות.
״איך אמרת שקוראים לה?״
״בריגיטה.״
״יודעת לצחוק, הבריגיטה,״ הסכים.
״לאף,״ קפצתי על ההזדמנות להוסיף עוד מילה לאוצר-המילים שלו. ״לצחוק באנגלית זה לאף.״
״איי אם טו לאף יו,״ חייך בעגמומיות.
״ואני אותך.״
הנחתי את ידי על המסעד של כיסא-הגלגלים, והוא שם עליה את כפו כאילו עדיין היה בו הצורך לגונן עלי, אף שכבר שנים איני נזקקת להגנתו, ושנים אינו יכול לגונן עלי באמת. אך אני לא משכתי את ידי מתחת לכפו, מניחה לו להזרים אלי את חום גופו שהתמעט בחודשים האחרונים, ורואה שוב את התנועה המוזרה שסיגל לעצמו כדי להסתיר מעיני את הרעד החדש סביב פיו.
״מה את אומרת?״
״על מה?״ נקטתי עכשיו אני זהירות.
״על מה שנהיה מהאבא שלך.״
״מה נהיה מאבא שלי?״
״גרוטאה.״
״אבא שלי עבר ניתוח, והיום הבאתי לו בחורה נחמדה שתטפל בו ותוציא אותו מהכיסא-גלגלים.״
״במשפחה שלי לאף אחד לא הביאו מטפלת.״
״די, אבא.״
״אולד מן נו גוד,״ שמעתי את קולו נשבר.
״עוד חודש תרגיש כמו בן ארבעים. תבוא לשחות אתי בקאנטרי, נמצא לך חברה נחמדה, אתה תראה,״ הזמנתי אותו למרד גלוי נגד אמי.
״איי אם טו לאב יו,״ שפתיו וסנטרו רעדו ללא שליטה, ועיניו האדימו.
״אז יופי לי,״ עצרתי את מחנק הגרון, וכאילו לא ראיתי את עיניו ואת סנטרו באתי מאחורי כיסא-הגלגלים וכיוונתי אותו אל המסדרון. ״עכשיו בוא נראה מה היא עושה לה שם בחדר שלי,״ שמעתי בבהירות את ההתיילדות שיצאה ממני למרות רצוני וקיוויתי שלא הבחין.
״איך אמרת שקוראים לה?״
״בריגיטה, כמו בריגדה.״
״אז אני אקרא לה בריגדה.״
על מראשות המיטה שהיתה שלי לפני שנים רבות, במקום שהייתי מניחה את ראשי בילדותי ובנעורי ומשם הייתי מתחקה בלילות אחרי מסעות הירח בין משקופי החלון, מנסה לזהות בו פרצופים וחיות או סתם בוהה בו וחולמת את חלומותי, עמד עכשיו תיק הנסיעות השחוק והריק של הפיליפינית. הבגדים המועטים שהוצאו ממנו - שתי שמלות, ז׳קט קצר, חולצה לבנה, שתיים-שלוש אפודות כהות - כבר הונחו או נתלו בארון הימני שפעם נשמרו בו מעילי-החורף וכסתות הפוך הרכות העטופות ציפות משייות, מבריקות.
הפיליפינית, נמוכה כילדה, עמדה בצוואר נטוי מול רפרודוקציה של מודליאני שקיבלתי מתנה ליום הולדתי השבעה-עשר בזכות הדמיון שביני לבין האישה המצוירת. ברגע שהופענו בפתח ניתקה בריגיטה מן הציור ופנתה אלינו, כפועל חרוץ שמצפה להוראות. אף שהימרה על אמי, עדיין לא היתה משוכנעת שבחרה בחזק משלושתנו. רגע השהתה את עיניה על אבי, אך למראה הבעתו הרכה אולי הגיעה לכלל החלטה, הזניחה אותו והתמקדה באמי ובי.
״מה התכניות שלך להיום?״ שאלה אותי אמי.
״בקשר למה?״
״בקשר להיום. סמדר בבית?״
״כן,״ שיקרתי.
״ואת צריכה לחזור למשרד?״
״למה את שואלת?״
עיניה של הפיליפינית נדדו בין שתינו ללא הרף כאילו יתפענח לה נושא השיחה מן המילים הזרות לה, אומדת את כוחי מול כוחה של אמי ומנסה ללמוד אותנו על פי נחרצות הקול. שמעתי את עצמי מגביהה את קולי וה״למה את שואלת״ יצא צרוד מרוב מאמץ להישמע תקיף.
״כדי לדעת איך לתכנן את היום.״
״איך חשבת לתכנן אותו?״ המודעות הזאת לקולי ריככה אותו מדי.
״חשבתי שהיא תתחיל היום עם המטבח. הפעם האחרונה שמישהו נגע בארונות למעלה היתה לפני פסח.״
הבטתי בה מופתעת. אחרי שנים רבות כל-כך של היכרות לא ניחשתי שכך תנהג, מקווה שאולי נרפאה משיגעון הניקיון שחרחר מלחמות בינינו כל שנות ילדותי ונעורי.
״היא הגיעה לפני שעתיים מטיסה מאוד ארוכה.״
״אני לא אמרתי מיד ברגע זה. היא תאכל משהו, תנוח שעה-שעתיים. לא מיד ברגע זה.״
תהיתי אם היא יכולה לקרוא את הזעזוע על פני.
״מה דעתך?״ נראה שלא יכלה.
״הבטחתי לה יום חופשה היום.״
״היא עוד לא התחילה לעבוד, וכבר מגיעה לה חופשה?״
חברי נדהמו כשגיליתי להם שאמי נולדה בקיבוץ וחיתה שם עד שנישאה לאבי. לא היה רמז בהתנהגותה שיסגיר את חינוכה שם, בבית-הילדים הידוע שהונצח בסרט תיעודי אמריקני. היא עצמה מיעטה לדבר על כך, ולעתים רחוקות הזכירה את אחיה הטייס, גיבור מלחמות ידוע, או את אביה שהיה אחד מידידיו הקרובים של הנשיא הראשון, או את סבה שעל שמו נקראו שבעה-עשר רחובות בערים ובעיירות, וממנו, כנראה - היתה אומרת לי, לא מתוך כוונה להחמיא - ירשתי את חוש הצדק המטורף שלי.
״זה לא עניין של מגיע,״ אמרתי.
״אז איך את מבטיחה לה חופשות? את יודעת כמה שאני מחכה לה.״
״היא ביקשה לפגוש היום את אחותה. הם לא התראו ארבע שנים. אז המטבח יחכה עוד יום. הבטחתי לה גם חצי יום חופשה מחר, כדי שתוכל לישון עד מאוחר ולנוח. והבטחתי לה מונית לתל-אביב, לבית שאחותה עובדת בו, ומונית חזרה,״ אמרתי.
״אני מקווה שלא הבטחת לה קרן-השתלמות.״
כל אותו הזמן, מזווית העין, יכולתי לראות את אבי אוטם עצמו לוויכוח שמתנהל מעל לראשו, כפי שהיה עושה גם בילדותי ויוצא מן החדר כל פעם שאמי ואני התחלנו להתנצח. עכשיו נעץ מבטים במיטה, נמלט אל החפצים החדשים שנכנסו לחייו. על הכיסוי הפרחוני, ליד תיק הנסיעות, נערמה ערימה קטנה של לבנים שעדיין לא הוכנסו למגירה בארון: תחתוני כותנה בהירים ופשוטים מאוד, כמה מהם מנוקדים בפרחים זעירים, ולצדם חזיות זעירות כחזיותיהן הראשונות של נערות. הוא נשאב אל המראה, רכון קדימה בכיסאו כילד סקרן, יונק בעיניו את תחתוניה וחזיותיה של הפיליפינית.
באתי והעמדתי את עצמי בין הורי, גבי אל אבי, מסתירה את מבטו מאמי ואת הלבנים מעיניו, ואמרתי: ״אולי כדאי שהיא תטייל עם אבא ותנקה את החדר שלו לפני המטבח.״ ומיד הוספתי: ״בואו נצא מכאן. זה כבר החדר שלה עכשיו. ניתן לה להכניס את הדברים שלה לארון. אתם יכולים ללכת לנוח. אני אקח אותה לסיבוב באוטו, שתכיר קצת את הרחובות, ואחר-כך אסיע אותה לתחנת-המוניות.״
ולפני שהספיק להגניב מבט אל המיטה, הפניתי את כיסא-הגלגלים והסעתי אותו אל חדרו.
״לעזור לך לשכב על המיטה או שתישאר בכיסא, אבא?״
״אני אשכיב את עצמי. זאת ההתעמלות שלי,״ אמר, ואני דימיתי לשמוע בקולו ריחוק, כאילו נטר לי על שסילקתי אותו מחדרה של הפיליפינית.
״אתה כועס עלי, אבא?״ עם אבי, שלא כדרכי עם אמי, לא הנחתי למועקה להצטבר.
״מרגע שנולדת לא נתת לי סיבה לכעוס עלייך. מה פתאום שאני אכעס עכשיו?״
״רציתי להיות בטוחה.״

הפיליפינית ואמי חיכו לי שתיהן ליד דלת הכניסה. הפיליפינית שומטת את עיניה מפני עיני-הצייד של אמי, תיק בידה האחת, ובאחרת סל רשת גדול ובו מתנות ארוזות שנועדו ודאי לאחותה. אמי, מוותרת לבסוף על ציד מבטה של הפיליפינית, אמרה: ״תראי לה את הבית-מרקחת ואת הדואר ואת החנות של שייקה.״ ״אני אראה לה הכל,״ אמרתי, אבל כשכבר היינו בחוץ עוד קראה אחרינו, נחושה להגיד את המילה האחרונה: ״ואת הבנק.״
כשעה קודם לכן, כשישבה הפיליפינית לצדי בדרך משדה-התעופה, היתה נרגשת והרבתה לחייך, הביטה החוצה אל ההרדופים הפורחים הרצים לאורך הנתיבים, הציצה לתוך מכוניות שחלפו לידנו. כל הדרך לבית הורי פטפטה באנגלית בסיסית מכפי שציפיתי, על החזיר שנאלצה אמה למכור כדי לקנות לה כרטיס-נסיעה מן הכפר לבית דודתה במנילה, ועל שני המטוסים שלא הצליחה לעלות עליהם כיוון שכספה לא הספיק לפקיד שעמד בדרכה, ואיך ניתן לבסוף השוחד בידי בן-דודה, והפקיד הפנה אז לרגע את גבו, מאפשר לה לחמוק פנימה. ואיך חודש ימים קודם לכן היתה מתייצבת יום-יום בשגרירות הישראלית במנילה, והפקידה חסרת-הסבלנות היתה מדפדפת בניירות שעל שולחנה בלי למצוא את הוויזה שלה, אף שכבר נשלחה מישראל, אבל היא לא היתה תקיפה מספיק והלכה וחזרה יום-יום חודש שלם עד שבן-דודה הצטרף אליה והתעקש ולא הרפה וביקש להיפגש עם השגריר, וכך אילץ את הפקידה חסרת-הסבלנות לעבור על הרשימה שוב, בתשומת-לב, ואז נמצא סוף-סוף שמה ברשימה, משובש באחת מאותיותיו.
לראשונה הבנתי אז משהו על המקום שממנו באה. ציינתי לעצמי שהנערה משכילה פחות מכפי שהציגה אותה אחותה, נמוכה וחלושה למראה מכדי להעביר את אבי מן המיטה לכיסא-הגלגלים מדי בוקר, מבוהלת מכדי למרפק את דרכה במרפאה ובבית-המרקחת.
״אבא שלי עבר ניתוח וצריך לטפל בו,״ אמרתי לה כשעברנו את השלט המכוון אל ירושלים, וראיתי איך הפכה את ראשה אחרי השלט עד שנעלם מעיניה.
״סליחה,״ אמרה, ״מי עבר ניתוח?״
״אבא שלי. אחותך לא סיפרה לך על הניתוח שלו?״
״לא.״
״זאת הסיבה שהחלטנו להזמין אותך. הוא עבר ניתוח בברכיים, וצריך לעזור לו כמה פעמים ביום לעבור מהמיטה לכיסא-גלגלים. ולקחת אותו החוצה גם לטיולים וגם לרופאים. אני מתפלאת שהיא לא אמרה לך. ביקשתי ממנה להסביר לך, כדי שתדעי בדיוק מה מחכה לך כאן.״
״אני נזכרת עכשיו שהיא אמרה לי,״ אמרה בקול שטוח, ואני, מתוך ניסיון של מאות שעות בחקירת עדים, ידעתי שהיא משקרת, ועל אף כל ניסיוני לא הבנתי את תכליתו של השקר.
״אז את יודעת על הניתוח?״
״כן, כן,״ צהלה, ובאותו רגע התחוור לי גם שלא הכינה את עצמה לקראת הצפוי לה כאן, שלא התלבטה אפילו רגע כשקיבלה את המכתב של אחותה ובו ההצעה לבוא לטפל בגבר בן שבעים ואחת שעבר ניתוח בשתי ברכיו והוא זקוק למטפל מסור, ולא הבינה שתידרש להישאר סגורה רוב שעות היום עם שני זקנים. אולי שכחה את מה שביקשתי מאחותה להוסיף, שמצפים ממנה גם שתנקה דירה גדולה במיוחד, אצל בעלת-בית קפדנית בענייני ניקיון. השמחה על הפגישה השבועית עם אחותה ועל שש-מאות הדולרים שתקבל כל חודש, לא היה לי ספק שתתפוגג ברגע שנגיע לבית הורי.

עכשיו ישבה לצדי במכונית, ידה דחוקה בין צווארה לבין חגורת-הבטיחות ועיניה מרפרפות על בנייני העיר ועל האנשים ההולכים על המדרכות, שתקה הנערה הפיליפינית ונראתה מהורהרת, כאילו התבגרה בבת-אחת. תהיתי אם פרץ הצחוק ההיסטרי שנפלט מגרונה למראה אבי בכיסא-הגלגלים היה הסימן הראשון להבנה, והצצתי בה תוך כדי הנהיגה. תחת מבטי שינתה את ישיבתה ואת הבעתה הסתמית, ועכשיו היה גופה נוטה קדימה במאמץ, כאילו כך ציפיתי שתעשה, כדי שייחקקו בזיכרונה כל המקומות שעליהם הצבעתי: הדואר, המרפאה, חנות-הפרחים, הספרייה הציבורית, מועדון-הקשישים העירוני, בית-המרקחת, חנות הירקות, המרכול, הבנק, תחנת-המוניות.
כשעצרתי ליד תחנת-המוניות, נראתה מבוהלת מעט מכל הדברים החדשים שנפלו עליה בתוך שעה ונאבקה בסגר חגורת-הבטיחות.
״את מודאגת, בריגיטה?״
״לא,״ שיקרה במהירות.
״את תכירי את המקומות לאט-לאט, וגם את הורי, ואבא שלי איש נחמד. לא יהיה לך קשה אתו.״ היא לא הבחינה כנראה בקול הצרוד שהוציאה ממני ההתרגשות כשדיברתי על אבי, מכיוון שהיתה עסוקה בחילוץ לשון הברזל מתוך הסגר, ראשה דחוק אל כתפי כראשו של ילד מתנמנם.
״יש לי רק בקשה אחת,״ לא מיהרתי לעזור לה להשתחרר.
״מה?״
״שמעת את האנגלית של אמא שלי, נכון?״
״כן,״ לא הרימה את ראשה.
״ושמעת איך אבא שלי מדבר.״
״כן,״ הציצה החוצה אל שורת המוניות החונות, להוטה להסתלק.
״אני מבקשת ממך שלא תיתני לאמא שלי לתרגם בשבילו, שהקשר שלך אתו לא יהיה דרכה.״
״אני אבין אותו,״ אמרה. ״אני מבקשת שתלמדי קצת עברית.״
״אני לא יכולה ללמוד,״ נרתעה.
״את לא צריכה יותר מחמישים מילים. אני אכין לך מחברת, ואת תלמדי חמש מילים כל יום. אחותך סיפרה לי שככה היא למדה.״
״טוב,״ אמרה באי-רצון.
״מה שאני מנסה להגיד לך הוא,״ שלחתי את ידי לעזור לה, אבל עדיין לא שחררתי אותה, ״שתשמרי על אבא שלי. הבאנו אותך לכאן כדי לטפל בו.״
״טוב... את יכולה לעזור לי עכשיו?״ פקעה סבלנותה.
היא נחלצה מתוך המכונית כמו ציפור מתוך כלוב, ואני הבטתי בגוף הקל המחליק החוצה, משתוממת שוב למראה הגוף הילדותי של בת העשרים וחמש.
הובלתי אותה למונית שבראש השיירה, נתתי בידו של הנהג את הכתובת ועשרים ושמונה שקלים תמורת הנסיעה לתל-אביב וגם הוספתי תשר. הסברתי לו שהיא הגיעה לארץ לפני שעתיים ושהיא תחת אחריותו, ביקשתי ממנו להוביל אותה עד לדלת הדירה או לחכות עד שאחותה תרד לפגוש אותה, וסיכמנו שיחזור לאסוף אותה אחרי שש שעות.
אחר-כך רשמתי עבורה על דף את מספר הטלפון הנייד שלי על כל מקרה שתזדקק לי, נתתי בידה ארנק קטן ובו המפתח של דירת הורי, מפתח הבניין, ושלושים שקלים דמי-הנסיעה בחזרה. וידאתי שהיא יודעת באיזו שעה תבוא המונית לאסוף אותה, ואיחלתי לה פגישה נעימה עם אחותה.
היא לא הרימה אלי מבט כשהמונית זזה, עסוקה כולה בפשפוש בסל-הרשת הגדול, בודקת כנראה אם מתנותיהם של כל בני-המשפחה נמצאות שם.