אניהו‏
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
אניהו‏

אניהו‏

5 כוכבים (דירוג אחד)
ספר דיגיטלי
ספר מודפס

עוד על הספר

אתגר קרת

אֶתְגָּר קֶרֶת (נולד ב-20 באוגוסט 1967, ברמת גן) הוא סופר ישראלי. עיקר יצירתו סיפורים קצרים, אך הוא עוסק גם בכתיבת תסריטים, שירה, מחזות וקומיקס. פרופסור חבר במחלקה לספרות עברית באוניברסיטת בן-גוריון בנגב.

סיפוריו של קרת מרבים להתייחס לעצמם ולקורא ועל ידי כך לפרוץ את גבולות היצירה המקובלים. המציאות המתוארת בסיפוריו היא לעיתים קרובות מציאות פנטסטית, אבל הדמויות מתייחסות אליה בבנליות ומסרבות להשתומם מהאירועים החריגים שקורים סביבן.

תקציר

34 סיפורים. אניהו הוא קרת במיטבו. סיפורים כמו השמנמן, נשיקה אחת על הפה במומבסה, כללי ברזל ואחרים, מאשרים מחדש - וביתר שאת - את יכולתו של קרת להפגיש בין הטריוויאלי לבין החד־פעמי, להצחיק ולהדאיג בו־זמנית, ובעיקר להאיר בדייקנות את תנועת המטוטלת שבין האישי לאוניברסלי. סיפוריו של קרת הופיעו ביותר מעשרים שפות, היו לרבי מכר וקנו למחברם קהל קוראים נאמן בארץ וברחבי העולם.

מדברי הביקורת - הישראלית והעולמית - על ספריו של קרת:

"אמן המילים, הקוסם קרת, מכניע את הסנטימנטליות, יורה את הסיפור לשתי מטרות מנוגדות ופוגע בשתיהן." - הארץ

"תערובת סובטילית של תמימות ומודעות, של אירוניה צורבת והומור עדין מתגלה בכתיבתו של הסופר המבריק הזה." -לה מונד

"קרת אינו מפחד מכלום, סיפוריו המבריקים הם כמו דקירות מחט - טראומטיים וחולמניים, מלנכוליים ומלאי הומור, אף-פעם לא שטחיים ותמיד מדויקים." - די וולט

"קול חדש ומרכזי בספרות העולמית." - סן-פרנסיסקו קרוניקל

פרק ראשון

השמנמן

מופתע? בטח שהייתי מופתע. אתה יוצא עם בחורה. דייט ראשון, דייט שני, מסעדה פה, סרט שם, תמיד רק יומיות. אתם מתחילים לשכב, הזיונים פיצוץ, אחר־כך מגיע גם הרגש. ואז, יום אחד, היא באה אליך בוכה ואתה מחבק אותה ואומר שתירגע, שהכל בסדר, והיא עונה שהיא לא יכולה יותר, שיש לה סוד, לא סתם סוד, משהו אפל, קללה, משהו שרצתה לגלות לך כל הזמן הזה אבל לא היה לה אומץ. והדבר הזה, הוא יושב עליה כמו איזה שני טון לבנים. והיא חייבת להגיד, היא פשוט חייבת, אבל גם יודעת שברגע שתגלה — תעזוב אותה, בצדק. וישר אחרי זה היא שוב פעם מתחילה לבכות. "אני לא אעזוב אותך," אתה אומר, "אני לא, אני אוהב אותך." אתה אולי נראה קצת נרגש, אבל אתה לא, וגם אם כן זה מהבכי שלה ולא מהסוד. הניסיון כבר לימד אותך שהסודות האלה, שגורמים כל פעם לנשים להתפרק לחתיכות, הם לרוב משהו באיזה סדר גודל של זיון עם בעל חיים או עם קרוב משפחה או עם איזה מישהו ששילם לה על זה כסף. "אני זונה," הן תמיד אומרות בסוף, ואתה מחבק ואומר, "את לא, את לא," או "שששש..." אם הן ממשיכות לבכות. "זה באמת משהו נורא," היא מתעקשת, כאילו קלטה את הרוגע הזה שלך שכל־כך ניסית להסתיר. "בבטן שלך זה אולי נשמע נורא," אתה אומר לה, "אבל זה בגלל האקוסטיקה. תראי איך בשנייה שתוציאי החוצה זה פתאום ייראה הרבה פחות." והיא כמעט מאמינה, מהססת שנייה ואז אומרת, "אם הייתי אומרת לך שבלילות אני הופכת להיות גבר שעיר וגוץ, בלי צוואר, ועם טבעת זהב על הזרת, גם אז היית ממשיך לאהוב אותי?" ואתה אומר לה שבטח. כי מה תגיד לה, שלא? היא רק מנסה לבחון אם אתה אוהב אותה בלי תנאי, ואתה הרי תמיד היית גדול בבחינות. ובאמת, איך שאתה אומר לה את זה, היא נמסה, ואתם מזדיינים, ככה בסלון. ואחרי זה אתם נשארים חבוקים, והיא בוכה, כי הוקל לה, וגם אתה בוכה, לך תדע למה. ולא כמו תמיד, היא לא קמה והולכת. היא נשארת איתך לישון. ואתה נשאר ער במיטה, מסתכל על הגוף היפה שלה, על השמש ששוקעת בחוץ, על הירח שמופיע פתאום כאילו משומקום, על האור הכסוף שנוגע בגופה, מלטף את השערות שעל גבה. ותוך פחות מחמש דקות אתה מוצא לידך במיטה גבר נמוך קומה ושמנמן. והגבר הזה קם, מחייך אליך, מתלבש חצי מבויש. הוא יוצא מהחדר, ואתה אחריו, מהופנט. והוא עכשיו כבר בסלון, לוחץ עם האצבעות השמנמנות שלו על הכפתורים בשלט, רואה ספורט בטלוויזיה. כדורגל מליגת האלופות. בהחמצות הוא מקלל, בגולים הוא קם ועושה גל. אחרי המשחק הוא מספר לך איך יבש לו בפה, וכמה ריק לו בבטן. בא לו איזה סיח, פרגית אם אפשר, אבל גם בקר היה מסדר אותו. ואתה נכנס איתו לאוטו ונוהג לאיזה מסעדה באזור שהוא מכיר. המצב החדש מטריד אותך, מאוד מטריד אותך, אבל אתה לא ממש יודע מה לעשות, מרכזי ההחלטה שלך משותקים. היד מעבירה הילוכים בזמן שאתם יורדים לאיילון, כמו רובוט, והוא במושב לידך מתופף עם טבעת הזהב שעל הזרת, וברמזור שליד צומת בית דגון הוא מוריד את החלון החשמלי, קורץ לך וצועק לאיזה חיילת שמנסה לעצור טרמפ, "מותק, רוצה שנעמיס אותך מאחורה כמו עיזה?" אחר־כך, באזור, אתה אוכל איתו בשרים עד שהבטן מתפוצצת, והוא נהנה מכל ביס, צוחק כמו תינוק. וכל הזמן הזה אתה אומר לעצמך שזה רק חלום — חלום מוזר, זה נכון, אבל כזה שעוד מעט תתעורר ממנו.

בדרך חזרה אתה שואל אותו איפה הוא רוצה לרדת, והוא עושה כאילו הוא לא שומע, אבל נראה מאוד מסכן. ובסופו של דבר אתה מוצא את עצמך חוזר איתו אליך הביתה. השעה כבר כמעט שלוש. "אני אלך לישון עכשיו," אתה אומר לו, והוא מנופף לך לשלום מהפוף וממשיך לבהות בערוץ האופנה. אתה מתעורר בבוקר עייף, עם בטן קצת כואבת. והיא בסלון, עדיין מנמנמת. אבל עד שאתה מתקלח היא כבר קמה. היא מחבקת אותך, אשמה, ואתה יותר מדי נבוך בשביל להגיד משהו. הזמן עובר ואתם עדיין יחד. הזיונים רק נהיים יותר ויותר טובים, היא כבר לא צעירה וגם אתה לא, ופתאום אתה מוצא את עצמך מתחיל לדבר על ילד. ובלילה, אתה והשמנמן מבלים כמו שאף פעם לא בילית. הוא לוקח אותך למסעדות ומועדונים שלא הכרת קודם אפילו בשם, ואתם רוקדים יחד על שולחנות ושוברים צלחות כאילו אין מחר. הוא מאוד נחמד, השמנמן, קצת גס, בעיקר עם נשים. יש לו לפעמים מין הערות כאלה שאתה לא יודע איפה לקבור את עצמך. אבל חוץ מזה באמת כיף להיות איתו. כשרק הכרתם לא ממש התעניינת בכדורגל, אבל עכשיו אתה כבר מכיר את כל הקבוצות. וכל פעם שהקבוצה שאתם אוהדים מנצחת אתה מרגיש כאילו ביקשת משאלה והיא התגשמה, שזה תחושה כל־כך נדירה, במיוחד בשביל מישהו כמוך, שרוב הזמן בכלל לא יודע מה הוא רוצה. וככה, כל לילה, אתה נרדם איתו עייף מול משחקי הליגה הארגנטינאית, ובבוקר שוב מתעורר ליד אישה יפה וסולחת, שגם אותה אתה אוהב עד כאב.

אתגר קרת

אֶתְגָּר קֶרֶת (נולד ב-20 באוגוסט 1967, ברמת גן) הוא סופר ישראלי. עיקר יצירתו סיפורים קצרים, אך הוא עוסק גם בכתיבת תסריטים, שירה, מחזות וקומיקס. פרופסור חבר במחלקה לספרות עברית באוניברסיטת בן-גוריון בנגב.

סיפוריו של קרת מרבים להתייחס לעצמם ולקורא ועל ידי כך לפרוץ את גבולות היצירה המקובלים. המציאות המתוארת בסיפוריו היא לעיתים קרובות מציאות פנטסטית, אבל הדמויות מתייחסות אליה בבנליות ומסרבות להשתומם מהאירועים החריגים שקורים סביבן.

עוד על הספר

אניהו‏ אתגר קרת

השמנמן

מופתע? בטח שהייתי מופתע. אתה יוצא עם בחורה. דייט ראשון, דייט שני, מסעדה פה, סרט שם, תמיד רק יומיות. אתם מתחילים לשכב, הזיונים פיצוץ, אחר־כך מגיע גם הרגש. ואז, יום אחד, היא באה אליך בוכה ואתה מחבק אותה ואומר שתירגע, שהכל בסדר, והיא עונה שהיא לא יכולה יותר, שיש לה סוד, לא סתם סוד, משהו אפל, קללה, משהו שרצתה לגלות לך כל הזמן הזה אבל לא היה לה אומץ. והדבר הזה, הוא יושב עליה כמו איזה שני טון לבנים. והיא חייבת להגיד, היא פשוט חייבת, אבל גם יודעת שברגע שתגלה — תעזוב אותה, בצדק. וישר אחרי זה היא שוב פעם מתחילה לבכות. "אני לא אעזוב אותך," אתה אומר, "אני לא, אני אוהב אותך." אתה אולי נראה קצת נרגש, אבל אתה לא, וגם אם כן זה מהבכי שלה ולא מהסוד. הניסיון כבר לימד אותך שהסודות האלה, שגורמים כל פעם לנשים להתפרק לחתיכות, הם לרוב משהו באיזה סדר גודל של זיון עם בעל חיים או עם קרוב משפחה או עם איזה מישהו ששילם לה על זה כסף. "אני זונה," הן תמיד אומרות בסוף, ואתה מחבק ואומר, "את לא, את לא," או "שששש..." אם הן ממשיכות לבכות. "זה באמת משהו נורא," היא מתעקשת, כאילו קלטה את הרוגע הזה שלך שכל־כך ניסית להסתיר. "בבטן שלך זה אולי נשמע נורא," אתה אומר לה, "אבל זה בגלל האקוסטיקה. תראי איך בשנייה שתוציאי החוצה זה פתאום ייראה הרבה פחות." והיא כמעט מאמינה, מהססת שנייה ואז אומרת, "אם הייתי אומרת לך שבלילות אני הופכת להיות גבר שעיר וגוץ, בלי צוואר, ועם טבעת זהב על הזרת, גם אז היית ממשיך לאהוב אותי?" ואתה אומר לה שבטח. כי מה תגיד לה, שלא? היא רק מנסה לבחון אם אתה אוהב אותה בלי תנאי, ואתה הרי תמיד היית גדול בבחינות. ובאמת, איך שאתה אומר לה את זה, היא נמסה, ואתם מזדיינים, ככה בסלון. ואחרי זה אתם נשארים חבוקים, והיא בוכה, כי הוקל לה, וגם אתה בוכה, לך תדע למה. ולא כמו תמיד, היא לא קמה והולכת. היא נשארת איתך לישון. ואתה נשאר ער במיטה, מסתכל על הגוף היפה שלה, על השמש ששוקעת בחוץ, על הירח שמופיע פתאום כאילו משומקום, על האור הכסוף שנוגע בגופה, מלטף את השערות שעל גבה. ותוך פחות מחמש דקות אתה מוצא לידך במיטה גבר נמוך קומה ושמנמן. והגבר הזה קם, מחייך אליך, מתלבש חצי מבויש. הוא יוצא מהחדר, ואתה אחריו, מהופנט. והוא עכשיו כבר בסלון, לוחץ עם האצבעות השמנמנות שלו על הכפתורים בשלט, רואה ספורט בטלוויזיה. כדורגל מליגת האלופות. בהחמצות הוא מקלל, בגולים הוא קם ועושה גל. אחרי המשחק הוא מספר לך איך יבש לו בפה, וכמה ריק לו בבטן. בא לו איזה סיח, פרגית אם אפשר, אבל גם בקר היה מסדר אותו. ואתה נכנס איתו לאוטו ונוהג לאיזה מסעדה באזור שהוא מכיר. המצב החדש מטריד אותך, מאוד מטריד אותך, אבל אתה לא ממש יודע מה לעשות, מרכזי ההחלטה שלך משותקים. היד מעבירה הילוכים בזמן שאתם יורדים לאיילון, כמו רובוט, והוא במושב לידך מתופף עם טבעת הזהב שעל הזרת, וברמזור שליד צומת בית דגון הוא מוריד את החלון החשמלי, קורץ לך וצועק לאיזה חיילת שמנסה לעצור טרמפ, "מותק, רוצה שנעמיס אותך מאחורה כמו עיזה?" אחר־כך, באזור, אתה אוכל איתו בשרים עד שהבטן מתפוצצת, והוא נהנה מכל ביס, צוחק כמו תינוק. וכל הזמן הזה אתה אומר לעצמך שזה רק חלום — חלום מוזר, זה נכון, אבל כזה שעוד מעט תתעורר ממנו.

בדרך חזרה אתה שואל אותו איפה הוא רוצה לרדת, והוא עושה כאילו הוא לא שומע, אבל נראה מאוד מסכן. ובסופו של דבר אתה מוצא את עצמך חוזר איתו אליך הביתה. השעה כבר כמעט שלוש. "אני אלך לישון עכשיו," אתה אומר לו, והוא מנופף לך לשלום מהפוף וממשיך לבהות בערוץ האופנה. אתה מתעורר בבוקר עייף, עם בטן קצת כואבת. והיא בסלון, עדיין מנמנמת. אבל עד שאתה מתקלח היא כבר קמה. היא מחבקת אותך, אשמה, ואתה יותר מדי נבוך בשביל להגיד משהו. הזמן עובר ואתם עדיין יחד. הזיונים רק נהיים יותר ויותר טובים, היא כבר לא צעירה וגם אתה לא, ופתאום אתה מוצא את עצמך מתחיל לדבר על ילד. ובלילה, אתה והשמנמן מבלים כמו שאף פעם לא בילית. הוא לוקח אותך למסעדות ומועדונים שלא הכרת קודם אפילו בשם, ואתם רוקדים יחד על שולחנות ושוברים צלחות כאילו אין מחר. הוא מאוד נחמד, השמנמן, קצת גס, בעיקר עם נשים. יש לו לפעמים מין הערות כאלה שאתה לא יודע איפה לקבור את עצמך. אבל חוץ מזה באמת כיף להיות איתו. כשרק הכרתם לא ממש התעניינת בכדורגל, אבל עכשיו אתה כבר מכיר את כל הקבוצות. וכל פעם שהקבוצה שאתם אוהדים מנצחת אתה מרגיש כאילו ביקשת משאלה והיא התגשמה, שזה תחושה כל־כך נדירה, במיוחד בשביל מישהו כמוך, שרוב הזמן בכלל לא יודע מה הוא רוצה. וככה, כל לילה, אתה נרדם איתו עייף מול משחקי הליגה הארגנטינאית, ובבוקר שוב מתעורר ליד אישה יפה וסולחת, שגם אותה אתה אוהב עד כאב.