תראה, ציפור – סיפורים קצרים מהמגירה
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
תראה, ציפור – סיפורים קצרים מהמגירה
הוספה למועדפים

תראה, ציפור – סיפורים קצרים מהמגירה

5 כוכבים (2 דירוגים)
ספר דיגיטלי
ספר מודפס
שליחת ספר דיגיטלי כמתנה
הוספה למועדפים

עוד על הספר

תקציר

אסופה של 14 סיפורים קצרים מלוֶוים באיורים פרי עטו של אחד מגדולי הסופרים המקוריים האמריקנים, קורט וונגוט. בסיפורים אלה, הרואים אור לראשונה, משרטט וונגוט דיוקן חם, נבון ומשעשע של החיים באמריקה שלאחר מלחמת העולם השנייה, שבהם שלל דמויות מנסות להסתגל לחידושי הטכנולוגיה, למוֶסריות המעורפלת ולשפע החסר תקדים .
 
תראה, ציפור הוא מתנה לא צפויה לקוראים שחשבו כי קולו הייחודי של קורט ווונגוט נדם לעד, והנו הושטת יד להיכרות עם קול זה לכל מי שטרם חוו את גאונותו .

פרק ראשון

הקדמה
מאת סידני אופיט
 
בזמן שקראתי את קובץ הסיפורים הקצרים המוקדמים של קורט וונגוט שטרם פורסמו, נזכרתי בפנים הסותרים שהתגלו באישיותו. במרוצת ההיסטוריה של הספרות, רק סופרים מעטים הצליחו למזג ביצירתם את הקומדיה האנושית עם הטרגדיות של האווילוּת האנושית. מעטים אף יותר, אני סבור, ניחנו בגדלות הדרושה כדי להכיר בגילוי לב אף בגילוייהן של אלה באישיותם שלהם עצמם.
 
במהלך שנות ידידותנו, ואף שהייתי מודע לכך שייתכן שהוא סובל ממצוקה אישית, קורט השתחרר מהשדים שלו בחיוניות מתפרצת כששיחקנו טניס או פינג־פונג, חמקנו לסרטי אחר הצהריים ושוטטנו בעיר, חגגנו בסטייקיות ובמסעדות צרפתיות, צפינו במשחקי פוטבול בטלוויזיה, ופעמיים עודדנו את הניקס מתוך תא פרטי ביציע של המדיסון סקוור גארדן.
 
באצילות טיפוסית מהולה בשנינות עוקצנית, קורט נטל חלק באירועים משפחתיים, בכינוסים של ארגוני סופרים ובמפגשי פטפוט וצחוק עם מוֹרלי סֵייפר ודון פרבר, ג'ורג' פלימפטון ודן וֵייקפילד, וולטר מילר וטרומן קפוטה, קווין באקלי ובטי פרידן. לא יהיה מוגזם לומר שכמו יתר חבריו של קורט, הרגשתי שבילוי זמן בחברתו הוא מתנה יקרת ערך, ואחת היא כמה קלילה היתה שיחתנו. לעתים קרובות מצאנו את עצמנו מחקים את האיפוק המשועשע שנקט ביחס לחולשותיו שלו ולחולשותיו של העולם.
 
לצד החביבות והתמיכה החמה שהפגין בנדיבות כה רבה ביחס לחבריו, קורט וונגוט הזמין אותי להציץ מקרוב במסַפֵּר אמן, שהערותיו האירוניות והמחרידות לא פעם באשר לטיבם של בני האדם הדגישו את מורכבותם המוסרית של החיים. צעדנו יחד לכיוון צפון העיר לאחר טקס זיכרון לסופרת ערירית שהקדישה את חייה לביקורת ספרות, כשקורט אמר לי, "בלי ילדים, בלי ספרים, חברים מעטים." קולו ביטא הזדהות עם כאבה. ואז הוסיף, "נראה שהיא ידעה מה היא עושה."
 
במסיבה לכבוד יום הולדתו השמונים של קורט, ג'ון לנרד, לשעבר עורך ה"ניו יורק טיימס בּוּק ריוויוּ", תיאר את חוויית ההיכרות עם קורט והקריאה בספריו כך: "וונגוט, כמו אייב לינקולן ומארק טוויין, תמיד מצחיק כשהוא לא בדיכאון," העיר לנרד. "הוא לוחם ג'יו־ג'יטסו מוזר, שמבלבל ומפתיע אותנו."
 
הלוליינות הוונגוטית באה לידי ביטוי מוצלח מיד עם פתיחת מפגש זה של טוב ורע, דמיון ומציאות, דמעות וצחוק. הסיפור הפותח, "סוֹדיקוֹ", מציג מכשיר פלאי המספק לנפשות בודדות שירותי שיחה, ייעוץ ותרפיה זמינים. אבל — וכאן מתחוללת התפנית — סודיקו, קורא המחשבות הגאוני, חושף בלהיטות בפני מאזיניו את חוסר הסיפוק העמוק ביותר שלהם ומוליך אותם לתחושת אי־נוחות מצערת כלפי החיים. סיפור זה מצביע לא רק על הסכנות הגלומות בטיפול פסיכיאטרי, שהמטופל או המטופלת עלולים להכיר בו את עצמם טוב מדי, אלא גם על ההשלכות הנפשיות הקיצוניות הנובעות מאכילתו של פרי עץ הדעת.
 
אף שאני זוכר כי קורט החזיק טובה להרפתקה הקצרה שהיתה לו עם הפסיכותרפיה, חששותיו לנוכח העיסוק בפסיכיאטריה הם מוטיב חוזר באסופה זו. בראשית "תראה, ציפור" יושב המספר בבר ומדבר על אדם שהוא שונא. "תרשה לי לעזור לך לחשוב על זה בבהירות," אומר לו האיש בחליפה שחורה מצמר אנגורה ועניבת פסים שחורה. "מה שאתה צריך, בעצם, הוא להיעזר בשירותיו השקולים והנבונים של יועץ לענייני רצח..."
 
המעשייה הביזארית הזאת זוכה לסיום מפתיע ברוח סיפור ישן של או הנרי, הדורש מהקורא להשהות את ספקנותו. אך מי מסוגל לעמוד בפני קסמו של מספר בעל אישיות מופרעת האומר לנו שפרנואיד הוא "אדם שמשתגע בדרך הכי אינטליגנטית ומודעת שקיימת בעולם"? זה כבר מעבר לג'יו־ג'יטסו, זאת אמנות לחימה.
 
הסיפורים זרועים מרגליות נוספות פרי שנינותו של קורט, ולצדן משחקי מילים והערות קודרות אך כמעט תמיד הומוריסטיות. "דפוק ללא תקנה" — שמו של סיפור, כמו גם המוטיב המרכזי בו, מוגדר עבור הקורא בידי המספר הנדהם והמלגלג לפרקים כ"ביטוי מעניין ושימושי במיוחד בתיאור מזל רע שניחת עליך לא עקב כוונת זדון, אלא בשל תקלות אדמיניסטרטיביות בארגון גדול ומורכב".
 
במחי משפט קצר מתואר בחיות יתרה מזג האוויר באינדיאנפוליס, עיר הולדתו של קורט, המשמשת זירת התרחשותו של הסיפור "אולם המראות". אף שפתיחת המשפט מכוונת אותנו לצפות לטיול נעים בחיק הטבע, בדמותו הסופית הוא מאפשר לקורא לראות, להרגיש ולשמוע את הצינה הקודרת. "רוחות סתוויות שהשתעשעו ברעיון שעכשיו חורף קשה סיחררו פיח ונייר והעלו קולות פרררררררררררררררררררררררררררר בעוברן דרך שַׁבשֶׁבת הפלסטיק שמעל מגרש המכוניות המשומשות." עשרים ושמונה ריש"ים, לפי מנייני. איך זה נשמע לכם בתור אפקט קולי ספרותי הנושא רוב משמעות, באדיבותו של קורט וונגוט!
 
אחד הסיפורים שאינם מסתיימים בסוף טוב, "אנשים זעירים מתוקים", מניח לקוראים לחזות ברמז לקסמו העתידי של קורט ככותב רומנים. אנו נחשפים להיפוך הדימוי הרווח של חוצנים כגדולים מן החיים: במעשייה של קורט, מחלקה של יצורים זעירים ומתוקים, דמויי חרקים, נוחתת בחללית בגודל ובצורה של סכין מכתבים. הם מתגלים כברנשים מפוחדים אשר לוֹאל סוויפט, איש מכירות של לינוליאום, מתיידד איתם. אל תיתפסו לא מוכנים! התפקיד שממלאים החוצנים במוצא מסבך נישואיו המתפוררים של סוויפט מטריד במידה שהוא בלתי צפוי. בלתי צפוי! אה. הייתי צריך לחשוד בכך! במיוחד עם דמות ראשית בשם סוויפט ועם ניצב סכין מכתבים חלול המאוכלס ביצורים ליליפוטים רגישים מאוד.
 
כששאלתי את קורט מה לדעתו ההיבט החשוב ביותר באמנות הסיפור שלימד את תלמידיו בשנותיו בפקולטה לספרות של אוניברסיטת איווה, כמו גם בקולומביה והרווארד, הוא השיב, "התפתחות. כל סצנה וכל דיאלוג צריכים לקדם את העלילה, ואז, במידת האפשר, לסיים בסוף מפתיע." גורם ההפתעה מבטא אף הוא את נקודת המבט הפרדוקסלית של קורט. לאחר שהכול נאמר ונכתב, הפתרון המפתיע מהפך את הסיפור ומעניק לו את משמעותו.
 
"שטרם פורסמו" אינו מושג שאנו מזהים עם סיפוריו הקצרים של קורט וונגוט. ייתכן שסיפורים אלה לא הופיעו בדפוס כיוון שלא הניחו את דעתו של קורט, מטעם זה או אחר. הוא שיכתב ושיכתב, כפי שמעידים בנו מארק, סוכניו הספרותיים ועורכיו. סגנונו של קורט אמנם נדמה אגבי וספונטני, אך הוא היה רב־אומן אשר דרש מעצמו שלמות בכל סיפור, משפט ומילה. אני זוכר את כדורי הנייר המקומטים שנערמו בסל האשפה בחדרי עבודתו בברידג'האמפטון וברחוב 48 מזרח.
 
הביטוי הקרוב ביותר לווידוי מצד קורט באשר למטרתו הנכספת בכתיבה היה כשציטט באוזני אחד מכלליו לכתיבה ספרותית: "נצל את זמנו של אדם זר לך בדרך כזאת שהוא או היא לא יחושו שביזבזת אותו."
 
עבור קורט וונגוט כתיבה היתה מעין שליחות רוחנית, ובסיפורים אלה, על אף ההומור הגלום בהם, ניכרת לרוב השראת עמדותיו המוסריות והפוליטיות הנון־קונפורמיסטיות. הם גם עדות חיה לקול הדמיון המדהים של קורט, כישרון שאיפשר לו, לאחר מלחמת העולם השנייה ובמהלך שנות החמישים ובתחילת שנות השישים של המאה הקודמת, לתמוך בפרנסת משפחתו המתרחבת באמצעות כתיבת סיפורים קצרים לחוברות קומיקס פופולריות.
 
החתימה "קורט וונגוט הבן" הופיעה תדיר ב"סטרדיי איבנינג פוסט", ב"קולייר'ס", ב"קוסמופוליטן" וב"ארגוסי". לימים, בהקדמה ל"קופסת הטבק מבּגומבו", יזכיר לקוראיו את הסיפוק ששאב מהשתייכות לחבורת כותבים מכובדת: "הייתי בחברה כה טובה... המינגוויי כתב עבור 'אסקוויר', פ' סקוט פיצג'רלד עבור 'סטרדיי איבנינג פוסט', ויליאם פוקנר עבור 'קולייר'ס', ג'ון סטיינבק עבור 'דה וומנ'ס הום קומפניין'!"
 
המינגוויי! פיצג'רלד! פוקנר! סטיינבק! וונגוט! מורשתם הספרותית שרדה את דעיכתם של מגזינים כה רבים שתיגמלו אותם בנדיבות לפי המילה או השורה, וחשפו את יצירתם לעיני מאות אלפי קוראים, אם לא מיליונים.
 
סיפוריו של קורט אשר לוקטו בקובץ זה הם תזכורת לשעשוע של תקופה זו — כה קלים לקריאה, כה ישירים, עד כי טכניקת הסיפר שלהם נראית פשטנית כמעט, וכך עד שפונה הקורא לחשוב על מה מדבר הסופר. הם ביטוי לפנס הקסם המילולי של קורט, הסודיקו המשקף בלא רחמים את הגחמות והמסתורין של ההתנהגות האנושית, אך במידה של הומור וסלחנות.
 
גילוי מבחר זה מיצירתו של וונגוט נותן תוקף לנגישות המפורסמת של סגנונו ולכישרונותיו שלא נס ליחם, מתנה לכולנו — חברים וקוראים החוגגים את ההארה של קורט וונגוט, את חדוות פעלוליו ואת אמנותו.
 
 
 
 
 
ת"ד 37
 
אַלפּלוֹס, ניו יורק
 
11 בפברואר 1951
 
מילר היקר:
 
עלה בדעתי עניין מעורפל למדי שרציתי להוסיף למכתבי האחרון אליך. זה עניין האסכולות: אסכולות בציור, אסכולות בשירה, אסכולות במוזיקה, אסכולות בכתיבה. במשך כמה שנים לאחר המלחמה הייתי סטודנט במחלקה לאנתרופולוגיה באוניברסיטת שיקגו. בעידודו של מנחה מבריק ונוירוטי, סלוטקין שמו, גיליתי עניין ברעיון האסכולות (אני עומד להסביר את כוונתי בעוד רגע), והחלטתי לכתוב עבודת גמר בנושא. כתבתי על הנושא כארבעים עמודים המבוססים על אסכולת הקוביזם הפריזאית, ואז נאמר לי בפקולטה כי מוטב שאבחר משהו אנתרופולוגי יותר. הם הציעו, במידת־מה של תקיפות (סלוטקין נמנע), שאתעניין בריקוד הרוחות האינדיאני של 1894. זמן קצר לאחר מכן נותרתי בלי כסף והתחלתי לעבוד בג'נרל אלקטריק ומעולם לא התקדמתי מעבר לשלב ראשי הפרקים בנושא ריקוד הרוחות (אם כי הוא די מעניין, לעזאזל).
 
אבל תפיסותיו של סלוטקין בדבר חשיבותן של אסכולות לא הרפו ממני, וכעת נדמה כי הן קשורות אליך, אלי, לנוקס, למקווייד ולכל מי שיש לנו עניין אישי בהצלחתו הספרותית. מה שסלוטקין אמר הוא זה: איש לא הגיע לגדולה באמנויות בכוחות עצמו גרידא, אלא רק מתוקף היותו ראש וראשון לחבורה של יוצרים בעלי נטיות משותפות. הרעיון עובד מצוין אצל הקוביסטים, ולסלוטקין היה שפע עדויות טובות ליישומו אצל גתה, תורו, המינגוויי וכמעט כל שם שתעלה בדעתך.
 
וגם אם זאת לא האמת במאה אחוז, היא אמיתית די הצורך לעורר עניין — ואולי אפילו להביא תועלת.
 
האסכולה, אמר סלוטקין, מעניקה לאדם את מידת האומץ הכבירה אשר נדרשת כדי להעשיר תרבות. היא מעניקה לו נחישות, גאוות יחידה, משאבים של מוחות רבים, וכן — וזה אולי החשוב מכול — ביטחון מוטה ומשוחד (הציטוט שלי מדבריו של סלוטקין שנאמרו לפני ארבע שנים הוא סובייקטיבי למדי — אז בוא נאמר שוונגוט, שמעתיק מסלוטקין, אומר זאת). באשר לביטחון מוטה ומשוחד: אני משוכנע שאף אחד לא יכול להגיע לאיזשהו הישג דפוק באמנות אם הוא הגיוני להבחיל, ומנסה לראות את התמונה על כל צדדיה, בלי לנטות לכאן או לכאן.
 
סלוטקין גם אמר שלאמן אין ברירה אלא להשתייך לאסכולה כלשהי — מעולה או גרועה. אני לא יודע לאיזו אסכולה אתה שייך. האסכולה הנוכחית שלי כוללת את ליטאוור וּוִילקנסון (הסוכנים שלי), את ברגר העורך, וזהו. בהיעדר כל מקור אחר לתמיכה, אני כותב עבורם — בלשון גבוהה, במילים חלקלקות.
 
אני שרוי לבדי כבר חמישה שבועות. שיכתבתי נובלה והגשתי סיפור קצרצר אחד ועוד שניים של 5,000 מילה. את חלקם אצליח למכור, קרוב לוודאי. היום יום ראשון, ונשאלת השאלה, מה אתחיל מחר? אני כבר יודע את התשובה. אני גם יודע שזאת לא התשובה הנכונה. אני אתחיל משהו שישמח את L&W בע"מ, ואת ברגר, ואם אלוהים יעזור לי, גם את אולפני אם־ג'י־אם.
 
האלטרנטיבה המתבקשת היא כמובן לכתוב משהו שימצא חן בעיני "אטלנטיק", "הרפר'ס" או "ניו יורקר". לעשות זאת פירושו לכתוב משהו בסגנון של איזשהו מישהו אחר, ויש סיכוי שאצליח לעשות זאת. יש סיכוי, אני אומר. זה ידרוש ממני ללכת בעקבות אחת מהאסכולות שהתהווּ לפני עשר, עשרים או שלושים שנה. עיקר הסיפוק שאשאב יהיה מן היכולת להפיק זיוף אמין. וכמובן, אם אתה מפרסם משהו ב"אטלנטיק", ב"הרפר'ס" או ב"ניו יורקר" אתה בטח סופר, כי ככה כולם אומרים. התמורה לא משתווה לצ'קים השמנים שאני מקבל מהכרומו. ובהיעדר משהו מפתה יותר, אני בוחר בכסף.
 
ובכן, לאחר שהכברתי מילים, איפה אני מוצא את עצמי? באלפלוס, ניו יורק, ככל הנראה, מנסה לגרד מעט תשוקה, ביטחון עצמי, מקוריות ורעיונות טריים מאיפשהו. כפי שסלוטקין אמר, כל אלה הם תוצרים של עבודה בקבוצה. המשיח לא צץ משומקום, הוא מתגלה בקרב קבוצת אנשים — וזאת עבודה מפרכת, ודרוש לה זמן.
 
אם משהו מעין זה מתהווה במקום כלשהו (לא בפריז, אומר טנסי ויליאמס), הייתי מת להשתייך אליו. הייתי נותן את ידי הימנית כדי להידבק בהתלהבות. אלוהים עדי שיש מספיק על מה לכתוב — היום יותר מאי־פעם, בוודאי. אתה לא עומד במשימה, אני לא עומד במשימה, אף אחד לא עומד במשימה, כך נראה לי.
 
אם סלוטקין צודק, ייתכן שמותו של מוסד החברות מסמל את קץ החדשנות באמנות.
 
המכתב הזה מלא עד גדותיו מליצות נדושות ורווי רחמים עצמיים. אבל זה מכתב מן הסוג שנדמה כי סופרים כותבים; ומאחר שפרשתי מג'נרל אלקטריק, אם אינני סופר לא נותר לי דבר.
 
 
 
 
 
סוֹדיקוֹ
 
 
הקיץ מת בשלווה בשנתו, והסתיו, כפרקליט רך דיבור שהופקד על הוצאתה אל הפועל של הצוואה, הגיף את החיים עד שבא האביב ותבע אותם בחזרה. נאמנה להתרחשות אלגורית מתוקה־מרירה זו מחוץ לחלון המטבח שבביתה הקטן, אלן באוארס עמדה מוקדם בבוקר והכינה ארוחת בוקר של יום שלישי לבעלה, הנרי. הנרי השתנק וריקד וטפח על גופו תחת מקלחת קרה מעברו השני של הקיר הדק.
 
אלן היתה אישה יפה וזעירה בשנות השלושים המוקדמות לחייה, פעלתנית וזוהרת למראה גם בשעה שהיתה לבושה בחלוק בית מהוה. היא אהבה את החיים כמעט בכל מצב, אבל עכשיו עלתה אהבתה אליהם על גדותיה, פועמת ומהדהדת כקריאת אמֵן של עוגב בכנסייה, שכֵּן הבוקר היתה יכולה לומר לעצמה שבעלה, נוסף על כך שהיה אדם טוב, יהיה בקרוב גם עשיר ומפורסם.
 
היא לא ציפתה לכך. לעתים נדירות חלמה על כך, והיתה שבעת רצון מן הבעלות על רכוש לא יקר ומהתרוממויות רוח פעוטות כגון הרהורים על הסתיו, שאינם עולים כסף. הנרי לא היה טיפוס שעושה כסף. דבר זה היה מוסכם ביניהם.
 
הוא היה איש מלאכה שמח בחלקו, שידע ליצור וידע לתקן, וכישוריו בכל הנוגע לחומרים ולמכונות דמו לא פעם לקסם. אלא שהוא חולל אך נסים פעוטים במסגרת עבודתו כעוזר מעבדה בחברת אקוּסטי־גֶ'ם, יצרנית מכשירי שמיעה. הנרי היה מוערך בקרב מעסיקיו, אך המחיר ששילמו תמורתו לא היה גבוה. מחיר גבוה, אלן והנרי הסכימו בנועם, כלל לא יעלה על הדעת, מאחר שהעובדה שקיבל תשלום בעד שעשועים בטלים מלכתחילה היתה כשלעצמה כבוד ודבר מותרות. את זה לא ניתן לשנות.
 
ואולי ניתן, חשבה אלן, כי על השולחן במטבח נחו קופסת פח קטנה, תיל מתכתי ואוזנייה, התקן שהעלה על הדעת מכשיר שמיעה, יצירה מודרנית משהו, מופלאה כמפלי הניאגרה או הספינקס. הנרי בנה אותה בחשאי בזמן הפסקות הצהריים והביא אותה הביתה אמש. ממש לפני ששכבו לישון, זכתה אלן לפרץ השראה וכינתה את הקופסה בשם — שילוב חינני של איש סוד וחיית מחמד — סוֹדיקוֹ.
 
"מה הוא הדבר שכל אדם רוצה באמת, כמעט יותר ממזון?" הנרי שאל בביישנות כשהראה לה את סודיקו לראשונה. הוא היה גבר גבוה ומחוספס, שהיה על פי רוב ביישן כבריית יער. אבל משהו שינה אותו, החדיר בו להט קולני. "מה זה?"
 
"אושר, הנרי?"
 
"אושר, כמובן! אבל מה המפתח לאושר?"
 
"דת? ביטחון, הנרי? בריאות, יקירי?"
 
"איזו מין כמיהה את רואה בעיניים של זרים ברחוב, בעיני כול?"
 
"תגיד לי אתה, הנרי. אני נכנעת," אמרה אלן בחוסר ישע.
 
"מישהו לדבר איתו! מישהו שבאמת מבין!" הוא נופף בסודיקו מעל ראשו. "וזה המישהו!"
 
עכשיו, בבוקר שאחרי, אלן נפנתה מן החלון ובזהירות החליקה את האוזנייה של סודיקו לתוך אוזנה. היא תחבה את קופסת המתכת השטוחה לתוך חולצתה והסתירה את התיל בשׂערה. קול נקישה רך מאוד והמהום, צליל גבוה כזמזום יתוש, התפשט באוזנה.
 
היא כיחכחה בגרונה, מודעת לעובדה שאין בכוונתה לדבר בקול, וחשבה לעצמה, "איזה יופי של הפתעה אתה, סודיקו."
 
"הרווחת את ההפסקה הזאת ביושר, אלן," לחש סודיקו באוזנה. הקול היה מתכתי וגבוה, בדומה לקול שמפיק ילד המצמיד אל פיו מסרק עטוף נייר. "אחרי כל מה שעברת, הגיע הזמן למשהו נחמד גם בשבילך."
 
"אוה," אלן חשבה, ממעיטה בערך האמירה, "לא היה כל כך קשה. למעשה היה נעים וקל."
 
"רק לכאורה," אמר סודיקו. "אבל היו כל כך הרבה דברים שנאלצת לוותר עליהם."
 
"אוה, אני מניחה —"
 
"נו, טוב," אמר סודיקו. "אני מבין אותך. השיחה הזאת נשארת בינינו, בכל מקרה, וטוב לאוורר את הדברים האלה מדי פעם. זה בריא. הבית שלך עלוב ומתפורר, והוא טבע את החותם שלו עמוק בתוכך, ואת יודעת את זה, ילדה מסכנה שכמוך. וחוץ מזה, אישה הרי אינה יכולה שלא להיפגע, אפילו קצת, כשבעלה לא אוהב אותה מספיק כדי לגלות מעט אמביציה. לו רק היה יודע כמה את אמיצה, איזו חזות את מפגינה, תמיד עליזה —"
 
"חכה רגע —" אלן התנגדה חלושות.
 
"ילדה מסכנה, הנה הגיע גם תורך. ומוטב מאוחר מאשר לעולם לא."
 
"באמת, לא אכפת לי," התעקשה אלן במחשבתה. "הנרי הוא גבר מאושר יותר בלי שייסורי אמביציה מענים אותו, ובעלים מאושרים עושים נשים וילדים מאושרים."
 
"כך או כך, אישה לא יכולה להימלט מדי פעם מהמחשבה שאהבתו של בעלה נמדדת גם במידת האמביציה שלו," אמר סודיקו. "אוה, מגיע לך הסוף הטוב הזה, סוף־סוף."
 
"אוי, באמת," אמרה אלן.
 
"אני בצד שלך," אמר סודיקו בחמימות.
 
הנרי נכנס אל המטבח, משפשף את פניו במגבת מחוספסת עד שלבשו גוון ורדרד. אחרי שנת לילה הוא עדיין היה הנרי החדש, היזם, איש המעשה והחזון, נכון לאחוז בציצית ראשו ולהניף את עצמו לכוכבים.
 
"רבותי!" הכריז בחגיגיות. "הריני מתכבד להודיעכם כי בעוד שבועיים מהיום אני עומד לסיים את עבודתי בחברת אקוּסטי־גֶ'ם, וזאת כדי להקדיש את זמני לטובת מחקר ועסקים פרטיים. בכבוד רב, שלכם —" הוא חיבק את אלן וטילטל אותה קדימה ואחורה בזרועותיו הגדולות. "אה, תפסתי אותך מפטפטת עם החבר החדש שלך, מה?"
 
אלן הסמיקה ומיהרה לכבות את סודיקו. "זה מופלא, הנרי. ממש מבהיל. הוא מקשיב למחשבות שלי ועונה להן."
 
"מעכשיו אף אחד כבר לא יהיה בודד יותר!" אמר הנרי.
 
"בעיני זה ממש קסם."
 
"כל מה שקשור ביקום הוא קסם," אמר הנרי ברוב רושם. "את זה איינשטיין יכול לספר לך. אני רק נתקלתי בטריק שהיה שם והמתין להתגלות. זה קרה במקרה, כמו רוב ההמצאות, והפעם היה המזל של הנרי באוארס."
 
אלן ספקה כפיים. "אוה, הנרי, עוד יעשו על זה סרט יום אחד."
 
"והרוסים יטענו שהם המציאו את זה," צחק הנרי. "שיבוּשם להם, אני אנהג בנדיבות, אחלוק איתם את השוק. אני אסתפק בכמעט מיליארד דולר ממכירות לשוק האמריקני."
 
"אה־הה." דעתה של אלן נדדה, היא התענגה על הסרט שראתה בעיני רוחה ובמרכזו בעלה המפורסם, שאותו גילם שחקן דומה מאוד ללינקולן. היא ראתה את הגיבור ההגון אפוף אושר, שפוף על עקביו, מהמהם לעצמו בעודו טורח על התקנת מיקרופון זעיר שבעזרתו קיווה לאמוד את הקולות הקלושים שבתוך האוזן האנושית. ברקע היו עמיתיו עסוקים במשחק קלפים ובלגלוג על כך שהוא עובד בזמן הפסקת הצהריים. אז הניח את המיקרופון בתוך אוזנו, חיבר אותו אל מגבר ורמקול ונפעם לשמע לחישותיו הראשונות עלי אדמות של סודיקו:
 
"בחיים לא תתקדם כאן, הנרי," אמר סודיקו בגרסתו הראשונה הפרימיטיבית. "האנשים היחידים שזוכים לקידום באקוסטי־ג'ם, בחור, הם הצבועים והחנפנים. בכל יום מישהו מקבל העלאה על משהו שאתה עשית. תפקח את העיניים! אתה מוכשר פי עשרה יותר מכל אחד אחר במעבדה. זה לא הוגן."
 
מה שהנרי עשה אחר כך היה לחבר את המיקרופון למכשיר שמיעה במקום לרמקול. הוא הצמיד את המיקרופון אל האוזנייה כך שהקול הקלוש, או מה שזה לא היה, נקלט בו והושמע בחזרה בעוצמה על ידי מכשיר השמיעה. וכך, בידיו הרועדות, קם לתחייה סודיקו, החבר הכי טוב של כל אחד, מוכן לשיווק.
 
"אני רציני," אמר הנרי החדש לאלן. "מיליארד עגול! זה אומר שישה דולר רווח על כל סודיקו שיימכר לכל גבר, אישה וילד באמריקה."
 
"הלוואי שהיינו יודעים מה הקול הזה," אמרה אלן. "זאת אומרת, אתה פשוט חייב לשאול את עצמך, לא?" היא חשה אי־נוחות חולפת.
 
הנרי פטר את התהייה בנפנוף יד בעודו מתיישב לאכול. "זה קשור לאופן שבו המוח והאוזניים מתַקשרים ביניהם," הוא אמר בפה מלא. "יהיה לנו המון זמן לחקור את זה. מה שחשוב עכשיו זה להוציא את סודיקו לשוק ולהתחיל לחיות במקום לשרוד בקושי."
 
"זה אנחנו?" אמרה אלן. "הקול — הוא שלנו?"
 
הנרי משך בכתפיו. "אני לא חושב שזה אלוהים, ואני לא חושב שזה 'קול אמריקה'. למה שלא נשאל את סודיקו? אני אשאיר אותו היום בבית, כך שתהיה לך חברה נעימה."
 
"הנרי — לא עשינו שום דבר חוץ מלשרוד בקושי?"
 
"לא לדברי סודיקו," אמר הנרי, קם ממקומו ונשק לה.
 
"אז כנראה שזה באמת כל מה שעשינו," היא אמרה בפיזור נפש.
 
"אבל בחיי שנתחיל לעשות יותר מזה מעכשיו!" אמר הנרי. "אנחנו חייבים את זה לעצמנו, ככה סודיקו אומר."
 
אלן פעלה כמו בטראנס כשהאכילה את שני הילדים ושילחה אותם לבית הספר. היא התפכחה לרגע כשפול, בנה־בן־השמונה, הכריז בקול לתוך אוטובוס ההסעה הדחוס, "הי! אבא שלי אומר שאנחנו הולכים להיות עשירים כמו קורח!"
 
דלת האוטובוס נטרקה מאחוריו ומאחורי אחותו־בת־השבע, ואלן שבה אל הלימבו שבכיסא הנדנדה ליד שולחן האוכל במטבח, לא גן עדן ולא גיהינום. מחשבותיה המסוכסכות התירו לה הצצה חטופה אחת אל העולם שבחוץ, והיא חשה בנוכחותו של סודיקו ליד הריבה, בינות לכלי ארוחת הבוקר שטרם פונו.
 
הטלפון צילצל. זה היה הנרי, שבדיוק הגיע לעבודה. "מה קורה?" הוא שאל בצלילות.
 
"כרגיל. כרגע העליתי את הילדים לאוטובוס."
 
"אני מתכוון, איך הולך היום הראשון עם סודיקו?"
 
"עדיין לא ניסיתי אותו, הנרי."
 
"אז בואי נתחיל. בואי נַראה קצת אמונה במוצר. אני רוצה דיווח מלא בארוחת הערב."
 
"הנרי — התפטרת כבר?"
 
"הסיבה היחידה שעדיין לא התפטרתי היא שעדיין לא הגעתי למכונת הכתיבה." הוא צחק. "אדם במעמדי לא מודיע על התפטרותו בעל־פה. הוא מתפטר בכתב."
 
"הנרי — אתה מוכן לעכב את זה קצת, רק בכמה ימים?"
 
"למה?" שאל הנרי בפליאה. "להכות בברזל בעודו חם, ככה אני אומר."
 
"רק ליתר ביטחון, הנרי. בבקשה?"
 
"ממה יש לנו לחשוש? זה עובד כמו שעון. זה גדול יותר מטלוויזיה ופסיכואנליזה ביחד, ושני אלה הם להיט. תפסיקי לדאוג." קולו התגבר ברוגז. "שימי עלייך את סודיקו ותפסיקי לדאוג. לשם כך בדיוק הוא נוצר."
 
"אני רק מרגישה שאנחנו צריכים לדעת עליו יותר."
 
"כן. כן," אמר הנרי בחוסר סובלנות בלתי אופייני. "או־קיי, או־קיי, כן, כן. נדבר אחר כך."
 
אומללה, תלתה אלן את השפופרת, מדוכדכת בשל מה שעוללה למצב רוחו המרומם של הנרי. הרגשה זו התחלפה במהירות בהלקאה עצמית, ואז, בהפגנה נמרצת של נאמנות ואמונה, התקינה את סודיקו, הרכיבה את האוזנייה במקומה ופנתה לעבודות הבית.
 
"מה אתה, בעצם?" היא חשבה. "מה זה סודיקו?"
 
"הדרך שלך אל העושר," אמר סודיקו. זה, מצאה אלן, היה כל מה שסודיקו היה מוכן להעיד על עצמו. היא הציגה לו את אותה שאלה בדרכים שונות כמה פעמים במהלך היום, ובכל פעם החליף סודיקו את הנושא במהירות — בדרך כלל תוך ציון העובדה שכסף יכול לקנות אושר, לא משנה מה אנשים אומרים.
 
"כמו שאמר קִין האברד," לחש סודיקו, "'עוני אינו פחיתות כבוד, אבל ההבדל ביניהם כל כך קטן, שכבר לא משנה'."
 
אלן גיחכה, היא כבר שמעה את הציטוט בעבר. "רגע, תקשיב, אתה —" כל הוויכוחים שלה עם סודיקו נשאו אופי מתון בצורה קיצונית. לסודיקו היה כישרון טבעי להגיד דברים שהיא לא הסכימה להם בדרך כזאת ובתזמון כזה שלא הותירו לה ברירה אלא להסכים להם במידה מסוימת.
 
"גברת באוארס — א־לן," נשמע קול בחוץ. הקוראת היתה גברת פינק, השכנה של הבאוארסים מן בית הסמוך, ששביל הגישה שלו עבר מתחת לחדר השינה שלהם. מנוע מכוניתה החדשה של גברת פִינק רעם כשלחצה על הדוושה ליד חלון חדר השינה של אלן.
 
אלן רכנה מעבר לאדן החלון. "בחיי," היא אמרה. "איך שאת נראית נפלא. זאת שמלה חדשה? היא הולמת את הגוון שלך באופן מושלם. רוב הנשים לא יכולות להרשות לעצמן ללבוש כתום."
 
"רק אלה שיש להן עור בצבע של נקניק סלאמי," אמר סודיקו.
 
"ומה עשית לשיער שלך? אני מתה על זה. ממש מתאים לפנים אובאליים."
 
"כמו כובע רחצה עם עובש," אמר סודיקו.
 
"תראי, אני נוסעת העירה, וחשבתי שאולי יש משהו שאני יכולה להביא לך משם," אמרה גברת פינק.
 
"כמה מתחשב מצדך," אמרה אלן.
 
"ואנחנו חשבנו לתומנו שהיא רק רוצה להשוויץ במכונית החדשה שלה, בשמלה החדשה שלה ובתסרוקת החדשה שלה," אמר סודיקו.
 
"חשבתי להתייפות קצת, כי ג'ורג' לוקח אותי לארוחת צהריים באולם הברונזה," אמרה גברת פינק.
 
"גבר צריך לפעמים להתרחק קצת מהמזכירה שלו, גם אם במחיר יציאה עם אשתו," אמר סודיקו. "חופשות נפרדות מדי פעם שומרות על אש הרומנטיקה בוערת לאורך שנים."
 
"את מארחת מישהו, יקירתי?" שאלה גברת פינק. "אני מפריעה לך במשהו?"
 
"המממ?" אמרה אלן בהיסח דעת. "מארחת? הו — לא, לא."
 
"את מתנהגת כאילו שהקשבת למשהו או למישהו."
 
"באמת?" אמרה אלן. "מוזר. בטח דמיינת את זה."
 
"בכל כושר הדמיון שאצור בראש דלעת," אמר סודיקו.
 
"טוב, אני מוכרחה לרוץ," אמרה גברת פינק, סוחטת את המנוע העצום.
 
"קשה להאשים אותך על כך שאת מנסה לברוח מעצמך," אמר סודיקו, "אבל זה בלתי אפשרי — אפילו לא בעזרת ביואיק."
 
"ביי־ביי," אמרה אלן.
 
"היא באמת ממש מתוקה," אלן אמרה במחשבתה לסודיקו. "אני לא מבינה למה היית צריך להגיד את הדברים הנוראיים האלה."
 
"אההההה," אמר סודיקו. "תכלית חייה היא לגרום לנשים אחרות להרגיש חסרות ערך."
 
"בסדר — נניח שזה כך," אמרה אלן, "זה כל מה שיש לה, מסכנה כזאת, והיא ממש לא מזיקה."
 
"לא מזיקה, לא מזיקה," אמר סודיקו. "בטח, היא לא מזיקה, הבעל הנכלולי שלה לא מזיק והוא מסכן כזה, אף אחד לא מזיק. ואחרי שהגעת למסקנה הנעלה הזאת, מה נשאר לך בשביל עצמך, בעצם? מה זה משאיר לך לחשוב על משהו בכלל?"
 
"טוב, אני פשוט לא מוכנה לסבול אותך יותר," אמרה אלן והושיטה יד אל האוזנייה.
 
"למה לא?" אמר סודיקו. "את עושה איתי חיים משוגעים." הוא גיחך. "תגידי, תשמעי — לא נראה לך שכל התרנגולות הנפוחות פה לא היו מתות לראות את הדוכסית פינק מתפגרת מקנאה למראה משפחת באוארס שעלתה על הסוס לשם שינוי? מה? זה היה מראה להם שהטובים וההגונים תמיד מנצחים בסוף."
 
"הטובים וההגונים?"
 
"אתם — את והנרי, בחיי," אמר סודיקו. "מי עוד זה יכול להיות?"
 
ידה של אלן נשמטה מהאוזנייה. היא הניפה אותה שוב, אבל לא בתנועה מאיימת כל כך, ומצאה את עצמה אוחזת במקל של מטאטא.
 
"זאת פשוט רק שמועה שכונתית זדונית בקשר למר פינק והמזכירה שלו," היא חשבה.
 
"אין עשן בלי —"
 
"והוא לא נכלולי."
 
"תביטי עמוק בעיניים הכחולות החיוורות והערמומיות האלה, תסתכלי על השפתיים השמנות האלה שרק מחכות שידחפו ביניהן סיגר, ואז תגידי לי את זה," אמר סודיקו.
 
"באמת, באמת," חשבה אלן. "זה מספיק. אין שום הוכחה —"
 
"מים שקטים חודרים עמוק," אמר סודיקו. שקט השתרר לרגע. "ואני לא מתכוון רק לפינקים. כל השכונה הזאת היא מים שקטים. שככה יהיה לי טוב, מישהו צריך לכתוב על זה ספר. קחי לדוגמה רק את הרחוב הזה. תתחילי בפינה, אצל הקריימרים. כשמסתכלים עליה אפשר לחשוב שהיא האישה הכי שקטה, הכי מסודרת..."
 
"אמא, אמא — הי, אמא," אמר בנה של אלן כמה שעות מאוחר יותר.
 
"אמא — את חולה? הי, אמא!"
 
"מה שמביא אותנו אל הפיצגיבונסים," המשיך סודיקו. "אל המסכן הקטנטן והמיובש הזה, שאשתו רודה בו כמו איזה —"
 
"אמא!" ייבב פול.
 
"אוה!" אמרה אלן ופקחה את עיניה. "הבהלת אותי. למה אתם בבית ולא בבית הספר?" היא ישבה בכיסא הנדנדה במטבח שלה, המומה מעט.
 
"כבר אחרי שלוש, אמא. מה את חושבת?"
 
"אוי, חומד — כבר כל כך מאוחר? איך לכל הרוחות נעלם לי כל היום?"
 
"אני יכול להקשיב, אמא — אני יכול להקשיב לסודיקו?"
 
"זה לא משחק לילדים," אמרה אלן, מזועזעת. "אני מוכרחה לסרב. זה בפירוש למבוגרים בלבד."
 
"אנחנו לא יכולים אפילו להסתכל עליו?"
 
בנחישות אכזרית, ממש כמעשה גבורה, ניתקה אלן את סודיקו מאוזנה ומחולצתה והניחה אותו על השולחן. "הנה — אתם רואים? זה כל מה שיש לראות."
 
"אלוהים — מיליארד דולר מונחים להם פה," אמר פול בקול שקט. "זה לא נראה ככה, נכון? מיליארד עגול." זה היה חיקוי מושלם של דברי אביו מאמש. "אני יכול לקבל אופנוע?"
 
"כל דבר בעתו, פול," אמרה אלן.
 
"למה את עדיין לובשת חלוק כל כך מאוחר?" שאלה בתה.
 
"בדיוק עכשיו התכוננתי להחליף בגדים," אמרה אלן.
 
היא הספיקה לשהות בחדר השינה שלה רק לרגע, מוחה גועש מרוב שערוריות שכונתיות, חלקן ידועות לה מכבר, שזכו עתה לרענון ועיטור על ידי סודיקו, כששמעה זעקות שבר מן המטבח.
 
היא מיהרה לשם ומצאה את סוזן בוכה ופול אדום ורושף. האוזנייה של סודיקו באוזנו.
 
"פול!" אמרה אלן.
 
"לא אכפת לי," אמר פול. "אני שמח שהקשבתי. עכשיו אני יודע את האמת — אני יודע את הסוד הגדול."
 
"הוא דחף אותי," התייפחה סוזן.
 
"סודיקו אמר לי לדחוף," אמר פול.
 
"פול," אמרה אלן, מזועזעת. "על איזה סוד אתה מדבר? איזה סוד, חומד?"
 
"אני לא הבן שלך," הוא אמר בזעף.
 
"ברור שכן!"
 
"סודיקו אומר שאני לא," אמר פול. "סודיקו אומר שאני מאומץ. רק את סוזן אתם אוהבים, ובגלל זה תמיד מקפחים אותי."
 
"פול — חמוד, חמוד. זה פשוט לא נכון. אני מבטיחה לך. אני נשבעת לך. ואין לי שמץ של מושג לְמה אתה מתכוון כשאתה אומר שמקפחים —"
 
"סודיקו אומר שזה נכון וחצי," אמר פול בעקשנות.
 
אלן נשענה על שולחן המטבח ועיסתה את רקותיה. לפתע רכנה קדימה וחטפה את סודיקו מידיו של פול.
 
"תביא לי את המפלצת המלוכלכת הזאת!" אמרה. היא צעדה בזעם דרך הדלת האחורית בעודה אוחזת בו.
 
"הֵי!" אמר הנרי, כשהוא נכנס בדלת בצעדי ריקוד ומשליך את כובעו, בדרך שמעולם לא עשה, היישר אל המתלה שבמבואה. "תנחשו מה? המפרנס בבית!"
 
אלן הופיעה בדלת המטבח והבזיקה אליו חיוך חולני. "הַיי."
 
"הנה הילדונת שלי," אמר הנרי, "ויש לי חדשות. זה יום נפלא! התפטרתי. נפלא, לא? והם מוכנים לקבל אותי בחזרה מתי שרק אבקש, וזה יקרה כשיצמחו לי שערות על כף היד."
 
"אממ," אמרה אלן.
 
"אלוהים הטוב עוזר למי שעוזרים לעצמם," אמר הנרי, "והנה, לפנייך עומד גבר משוחרר מכבלים."
 
"הָה," אמרה אלן.
 
פול וסוזן הצעירים הופיעו משני עבריה וצפו באביהם בעגמומיות.
 
"מה קורה כאן?" שאל הנרי. "זה כמו בית הלוויות."
 
"אמא קברה אותו, אבא," אמר פול בקול צרוד. "היא קברה את סודיקו."
 
"באמת — היא באמת עשתה את זה," אמרה סוזן בתדהמה. "מתחת לשיחים."
 
"הנרי, הייתי חייבת," אמרה אלן באומללות וכרכה את זרועותיה סביבו. "זה היה הוא או אנחנו."
 
הנרי הדף אותה מעליו. "קברת אותו," הוא מילמל, מנענע את ראשו. "קברת אותו? בסך הכול היית צריכה לכבות אותו."
 
הוא הלך לאיטו בבית ויצא אל החצר האחורית, כשמשפחתו צופה בו ביראה. הוא איתר את הקבר בין השיחים בלי לבקש עזרה.
 
הוא פתח את הקבר, מחה במטפחתו את העפר מעל סודיקו, תחב את האוזנייה באוזנו, זקף את ראשו והקשיב בדריכות.
 
"זה עובד, הכול בסדר," הוא אמר בקול שקט. הוא פנה אל אלן. "מה בשם אלוהים נכנס בך?"
 
"מה הוא אמר?" שאלה אלן. "מה הוא אמר לך עכשיו, הנרי?"
 
הוא נאנח ונראה מותש. "הוא אמר שאם לא אנחנו, במוקדם או במאוחר מישהו אחר כבר יעשה ממנו כסף."
 
"אז שיעשה," אמרה אלן.
 
"למה?" דרש הנרי. הוא הסתכל עליה במבט מתריס, אך נחישותו התפוגגה עד מהרה, והוא הפנה את מבטו.
 
"אם דיברת עם סודיקו, אתה צריך לדעת למה," אמרה אלן. "נכון?"
 
הנרי המשיך להשפיל את מבטו. "זה יימכר, זה יימכר, זה יימכר," הוא מילמל. "בחיי, איך שזה יימכר."
 
"זהו ערוץ ישיר לחלק הרע ביותר שבתוכנו, הנרי," אמרה אלן. היא פרצה בבכי. "לאף אחד לא צריכה להיות גישה אליו, הנרי, לאף אחד! הקול הקטן הזה חזק מספיק גם ככה."
 
בחצר השתררה דומיית הסתיו, מעומעמת במצע העלים שנשרו, מופרעת רק בקול שריקה חלושה שהסתננה בין שיניו של הנרי. "כן," אמר לבסוף. "אני יודע."
 
הוא ניתק את סודיקו מאוזנו, טמן אותו בעדינות שוב בקברו ובעט עליו עפר.
 
"מה היה הדבר האחרון שהוא אמר, אבא?" אמר פול.
 
הנרי גיחך בעגמומיות. "'אנחנו עוד ניפגש, דפוק אחד. אנחנו עוד ניפגש.'"

עוד על הספר

תראה, ציפור – סיפורים קצרים מהמגירה קורט וונגוט
הקדמה
מאת סידני אופיט
 
בזמן שקראתי את קובץ הסיפורים הקצרים המוקדמים של קורט וונגוט שטרם פורסמו, נזכרתי בפנים הסותרים שהתגלו באישיותו. במרוצת ההיסטוריה של הספרות, רק סופרים מעטים הצליחו למזג ביצירתם את הקומדיה האנושית עם הטרגדיות של האווילוּת האנושית. מעטים אף יותר, אני סבור, ניחנו בגדלות הדרושה כדי להכיר בגילוי לב אף בגילוייהן של אלה באישיותם שלהם עצמם.
 
במהלך שנות ידידותנו, ואף שהייתי מודע לכך שייתכן שהוא סובל ממצוקה אישית, קורט השתחרר מהשדים שלו בחיוניות מתפרצת כששיחקנו טניס או פינג־פונג, חמקנו לסרטי אחר הצהריים ושוטטנו בעיר, חגגנו בסטייקיות ובמסעדות צרפתיות, צפינו במשחקי פוטבול בטלוויזיה, ופעמיים עודדנו את הניקס מתוך תא פרטי ביציע של המדיסון סקוור גארדן.
 
באצילות טיפוסית מהולה בשנינות עוקצנית, קורט נטל חלק באירועים משפחתיים, בכינוסים של ארגוני סופרים ובמפגשי פטפוט וצחוק עם מוֹרלי סֵייפר ודון פרבר, ג'ורג' פלימפטון ודן וֵייקפילד, וולטר מילר וטרומן קפוטה, קווין באקלי ובטי פרידן. לא יהיה מוגזם לומר שכמו יתר חבריו של קורט, הרגשתי שבילוי זמן בחברתו הוא מתנה יקרת ערך, ואחת היא כמה קלילה היתה שיחתנו. לעתים קרובות מצאנו את עצמנו מחקים את האיפוק המשועשע שנקט ביחס לחולשותיו שלו ולחולשותיו של העולם.
 
לצד החביבות והתמיכה החמה שהפגין בנדיבות כה רבה ביחס לחבריו, קורט וונגוט הזמין אותי להציץ מקרוב במסַפֵּר אמן, שהערותיו האירוניות והמחרידות לא פעם באשר לטיבם של בני האדם הדגישו את מורכבותם המוסרית של החיים. צעדנו יחד לכיוון צפון העיר לאחר טקס זיכרון לסופרת ערירית שהקדישה את חייה לביקורת ספרות, כשקורט אמר לי, "בלי ילדים, בלי ספרים, חברים מעטים." קולו ביטא הזדהות עם כאבה. ואז הוסיף, "נראה שהיא ידעה מה היא עושה."
 
במסיבה לכבוד יום הולדתו השמונים של קורט, ג'ון לנרד, לשעבר עורך ה"ניו יורק טיימס בּוּק ריוויוּ", תיאר את חוויית ההיכרות עם קורט והקריאה בספריו כך: "וונגוט, כמו אייב לינקולן ומארק טוויין, תמיד מצחיק כשהוא לא בדיכאון," העיר לנרד. "הוא לוחם ג'יו־ג'יטסו מוזר, שמבלבל ומפתיע אותנו."
 
הלוליינות הוונגוטית באה לידי ביטוי מוצלח מיד עם פתיחת מפגש זה של טוב ורע, דמיון ומציאות, דמעות וצחוק. הסיפור הפותח, "סוֹדיקוֹ", מציג מכשיר פלאי המספק לנפשות בודדות שירותי שיחה, ייעוץ ותרפיה זמינים. אבל — וכאן מתחוללת התפנית — סודיקו, קורא המחשבות הגאוני, חושף בלהיטות בפני מאזיניו את חוסר הסיפוק העמוק ביותר שלהם ומוליך אותם לתחושת אי־נוחות מצערת כלפי החיים. סיפור זה מצביע לא רק על הסכנות הגלומות בטיפול פסיכיאטרי, שהמטופל או המטופלת עלולים להכיר בו את עצמם טוב מדי, אלא גם על ההשלכות הנפשיות הקיצוניות הנובעות מאכילתו של פרי עץ הדעת.
 
אף שאני זוכר כי קורט החזיק טובה להרפתקה הקצרה שהיתה לו עם הפסיכותרפיה, חששותיו לנוכח העיסוק בפסיכיאטריה הם מוטיב חוזר באסופה זו. בראשית "תראה, ציפור" יושב המספר בבר ומדבר על אדם שהוא שונא. "תרשה לי לעזור לך לחשוב על זה בבהירות," אומר לו האיש בחליפה שחורה מצמר אנגורה ועניבת פסים שחורה. "מה שאתה צריך, בעצם, הוא להיעזר בשירותיו השקולים והנבונים של יועץ לענייני רצח..."
 
המעשייה הביזארית הזאת זוכה לסיום מפתיע ברוח סיפור ישן של או הנרי, הדורש מהקורא להשהות את ספקנותו. אך מי מסוגל לעמוד בפני קסמו של מספר בעל אישיות מופרעת האומר לנו שפרנואיד הוא "אדם שמשתגע בדרך הכי אינטליגנטית ומודעת שקיימת בעולם"? זה כבר מעבר לג'יו־ג'יטסו, זאת אמנות לחימה.
 
הסיפורים זרועים מרגליות נוספות פרי שנינותו של קורט, ולצדן משחקי מילים והערות קודרות אך כמעט תמיד הומוריסטיות. "דפוק ללא תקנה" — שמו של סיפור, כמו גם המוטיב המרכזי בו, מוגדר עבור הקורא בידי המספר הנדהם והמלגלג לפרקים כ"ביטוי מעניין ושימושי במיוחד בתיאור מזל רע שניחת עליך לא עקב כוונת זדון, אלא בשל תקלות אדמיניסטרטיביות בארגון גדול ומורכב".
 
במחי משפט קצר מתואר בחיות יתרה מזג האוויר באינדיאנפוליס, עיר הולדתו של קורט, המשמשת זירת התרחשותו של הסיפור "אולם המראות". אף שפתיחת המשפט מכוונת אותנו לצפות לטיול נעים בחיק הטבע, בדמותו הסופית הוא מאפשר לקורא לראות, להרגיש ולשמוע את הצינה הקודרת. "רוחות סתוויות שהשתעשעו ברעיון שעכשיו חורף קשה סיחררו פיח ונייר והעלו קולות פרררררררררררררררררררררררררררר בעוברן דרך שַׁבשֶׁבת הפלסטיק שמעל מגרש המכוניות המשומשות." עשרים ושמונה ריש"ים, לפי מנייני. איך זה נשמע לכם בתור אפקט קולי ספרותי הנושא רוב משמעות, באדיבותו של קורט וונגוט!
 
אחד הסיפורים שאינם מסתיימים בסוף טוב, "אנשים זעירים מתוקים", מניח לקוראים לחזות ברמז לקסמו העתידי של קורט ככותב רומנים. אנו נחשפים להיפוך הדימוי הרווח של חוצנים כגדולים מן החיים: במעשייה של קורט, מחלקה של יצורים זעירים ומתוקים, דמויי חרקים, נוחתת בחללית בגודל ובצורה של סכין מכתבים. הם מתגלים כברנשים מפוחדים אשר לוֹאל סוויפט, איש מכירות של לינוליאום, מתיידד איתם. אל תיתפסו לא מוכנים! התפקיד שממלאים החוצנים במוצא מסבך נישואיו המתפוררים של סוויפט מטריד במידה שהוא בלתי צפוי. בלתי צפוי! אה. הייתי צריך לחשוד בכך! במיוחד עם דמות ראשית בשם סוויפט ועם ניצב סכין מכתבים חלול המאוכלס ביצורים ליליפוטים רגישים מאוד.
 
כששאלתי את קורט מה לדעתו ההיבט החשוב ביותר באמנות הסיפור שלימד את תלמידיו בשנותיו בפקולטה לספרות של אוניברסיטת איווה, כמו גם בקולומביה והרווארד, הוא השיב, "התפתחות. כל סצנה וכל דיאלוג צריכים לקדם את העלילה, ואז, במידת האפשר, לסיים בסוף מפתיע." גורם ההפתעה מבטא אף הוא את נקודת המבט הפרדוקסלית של קורט. לאחר שהכול נאמר ונכתב, הפתרון המפתיע מהפך את הסיפור ומעניק לו את משמעותו.
 
"שטרם פורסמו" אינו מושג שאנו מזהים עם סיפוריו הקצרים של קורט וונגוט. ייתכן שסיפורים אלה לא הופיעו בדפוס כיוון שלא הניחו את דעתו של קורט, מטעם זה או אחר. הוא שיכתב ושיכתב, כפי שמעידים בנו מארק, סוכניו הספרותיים ועורכיו. סגנונו של קורט אמנם נדמה אגבי וספונטני, אך הוא היה רב־אומן אשר דרש מעצמו שלמות בכל סיפור, משפט ומילה. אני זוכר את כדורי הנייר המקומטים שנערמו בסל האשפה בחדרי עבודתו בברידג'האמפטון וברחוב 48 מזרח.
 
הביטוי הקרוב ביותר לווידוי מצד קורט באשר למטרתו הנכספת בכתיבה היה כשציטט באוזני אחד מכלליו לכתיבה ספרותית: "נצל את זמנו של אדם זר לך בדרך כזאת שהוא או היא לא יחושו שביזבזת אותו."
 
עבור קורט וונגוט כתיבה היתה מעין שליחות רוחנית, ובסיפורים אלה, על אף ההומור הגלום בהם, ניכרת לרוב השראת עמדותיו המוסריות והפוליטיות הנון־קונפורמיסטיות. הם גם עדות חיה לקול הדמיון המדהים של קורט, כישרון שאיפשר לו, לאחר מלחמת העולם השנייה ובמהלך שנות החמישים ובתחילת שנות השישים של המאה הקודמת, לתמוך בפרנסת משפחתו המתרחבת באמצעות כתיבת סיפורים קצרים לחוברות קומיקס פופולריות.
 
החתימה "קורט וונגוט הבן" הופיעה תדיר ב"סטרדיי איבנינג פוסט", ב"קולייר'ס", ב"קוסמופוליטן" וב"ארגוסי". לימים, בהקדמה ל"קופסת הטבק מבּגומבו", יזכיר לקוראיו את הסיפוק ששאב מהשתייכות לחבורת כותבים מכובדת: "הייתי בחברה כה טובה... המינגוויי כתב עבור 'אסקוויר', פ' סקוט פיצג'רלד עבור 'סטרדיי איבנינג פוסט', ויליאם פוקנר עבור 'קולייר'ס', ג'ון סטיינבק עבור 'דה וומנ'ס הום קומפניין'!"
 
המינגוויי! פיצג'רלד! פוקנר! סטיינבק! וונגוט! מורשתם הספרותית שרדה את דעיכתם של מגזינים כה רבים שתיגמלו אותם בנדיבות לפי המילה או השורה, וחשפו את יצירתם לעיני מאות אלפי קוראים, אם לא מיליונים.
 
סיפוריו של קורט אשר לוקטו בקובץ זה הם תזכורת לשעשוע של תקופה זו — כה קלים לקריאה, כה ישירים, עד כי טכניקת הסיפר שלהם נראית פשטנית כמעט, וכך עד שפונה הקורא לחשוב על מה מדבר הסופר. הם ביטוי לפנס הקסם המילולי של קורט, הסודיקו המשקף בלא רחמים את הגחמות והמסתורין של ההתנהגות האנושית, אך במידה של הומור וסלחנות.
 
גילוי מבחר זה מיצירתו של וונגוט נותן תוקף לנגישות המפורסמת של סגנונו ולכישרונותיו שלא נס ליחם, מתנה לכולנו — חברים וקוראים החוגגים את ההארה של קורט וונגוט, את חדוות פעלוליו ואת אמנותו.
 
 
 
 
 
ת"ד 37
 
אַלפּלוֹס, ניו יורק
 
11 בפברואר 1951
 
מילר היקר:
 
עלה בדעתי עניין מעורפל למדי שרציתי להוסיף למכתבי האחרון אליך. זה עניין האסכולות: אסכולות בציור, אסכולות בשירה, אסכולות במוזיקה, אסכולות בכתיבה. במשך כמה שנים לאחר המלחמה הייתי סטודנט במחלקה לאנתרופולוגיה באוניברסיטת שיקגו. בעידודו של מנחה מבריק ונוירוטי, סלוטקין שמו, גיליתי עניין ברעיון האסכולות (אני עומד להסביר את כוונתי בעוד רגע), והחלטתי לכתוב עבודת גמר בנושא. כתבתי על הנושא כארבעים עמודים המבוססים על אסכולת הקוביזם הפריזאית, ואז נאמר לי בפקולטה כי מוטב שאבחר משהו אנתרופולוגי יותר. הם הציעו, במידת־מה של תקיפות (סלוטקין נמנע), שאתעניין בריקוד הרוחות האינדיאני של 1894. זמן קצר לאחר מכן נותרתי בלי כסף והתחלתי לעבוד בג'נרל אלקטריק ומעולם לא התקדמתי מעבר לשלב ראשי הפרקים בנושא ריקוד הרוחות (אם כי הוא די מעניין, לעזאזל).
 
אבל תפיסותיו של סלוטקין בדבר חשיבותן של אסכולות לא הרפו ממני, וכעת נדמה כי הן קשורות אליך, אלי, לנוקס, למקווייד ולכל מי שיש לנו עניין אישי בהצלחתו הספרותית. מה שסלוטקין אמר הוא זה: איש לא הגיע לגדולה באמנויות בכוחות עצמו גרידא, אלא רק מתוקף היותו ראש וראשון לחבורה של יוצרים בעלי נטיות משותפות. הרעיון עובד מצוין אצל הקוביסטים, ולסלוטקין היה שפע עדויות טובות ליישומו אצל גתה, תורו, המינגוויי וכמעט כל שם שתעלה בדעתך.
 
וגם אם זאת לא האמת במאה אחוז, היא אמיתית די הצורך לעורר עניין — ואולי אפילו להביא תועלת.
 
האסכולה, אמר סלוטקין, מעניקה לאדם את מידת האומץ הכבירה אשר נדרשת כדי להעשיר תרבות. היא מעניקה לו נחישות, גאוות יחידה, משאבים של מוחות רבים, וכן — וזה אולי החשוב מכול — ביטחון מוטה ומשוחד (הציטוט שלי מדבריו של סלוטקין שנאמרו לפני ארבע שנים הוא סובייקטיבי למדי — אז בוא נאמר שוונגוט, שמעתיק מסלוטקין, אומר זאת). באשר לביטחון מוטה ומשוחד: אני משוכנע שאף אחד לא יכול להגיע לאיזשהו הישג דפוק באמנות אם הוא הגיוני להבחיל, ומנסה לראות את התמונה על כל צדדיה, בלי לנטות לכאן או לכאן.
 
סלוטקין גם אמר שלאמן אין ברירה אלא להשתייך לאסכולה כלשהי — מעולה או גרועה. אני לא יודע לאיזו אסכולה אתה שייך. האסכולה הנוכחית שלי כוללת את ליטאוור וּוִילקנסון (הסוכנים שלי), את ברגר העורך, וזהו. בהיעדר כל מקור אחר לתמיכה, אני כותב עבורם — בלשון גבוהה, במילים חלקלקות.
 
אני שרוי לבדי כבר חמישה שבועות. שיכתבתי נובלה והגשתי סיפור קצרצר אחד ועוד שניים של 5,000 מילה. את חלקם אצליח למכור, קרוב לוודאי. היום יום ראשון, ונשאלת השאלה, מה אתחיל מחר? אני כבר יודע את התשובה. אני גם יודע שזאת לא התשובה הנכונה. אני אתחיל משהו שישמח את L&W בע"מ, ואת ברגר, ואם אלוהים יעזור לי, גם את אולפני אם־ג'י־אם.
 
האלטרנטיבה המתבקשת היא כמובן לכתוב משהו שימצא חן בעיני "אטלנטיק", "הרפר'ס" או "ניו יורקר". לעשות זאת פירושו לכתוב משהו בסגנון של איזשהו מישהו אחר, ויש סיכוי שאצליח לעשות זאת. יש סיכוי, אני אומר. זה ידרוש ממני ללכת בעקבות אחת מהאסכולות שהתהווּ לפני עשר, עשרים או שלושים שנה. עיקר הסיפוק שאשאב יהיה מן היכולת להפיק זיוף אמין. וכמובן, אם אתה מפרסם משהו ב"אטלנטיק", ב"הרפר'ס" או ב"ניו יורקר" אתה בטח סופר, כי ככה כולם אומרים. התמורה לא משתווה לצ'קים השמנים שאני מקבל מהכרומו. ובהיעדר משהו מפתה יותר, אני בוחר בכסף.
 
ובכן, לאחר שהכברתי מילים, איפה אני מוצא את עצמי? באלפלוס, ניו יורק, ככל הנראה, מנסה לגרד מעט תשוקה, ביטחון עצמי, מקוריות ורעיונות טריים מאיפשהו. כפי שסלוטקין אמר, כל אלה הם תוצרים של עבודה בקבוצה. המשיח לא צץ משומקום, הוא מתגלה בקרב קבוצת אנשים — וזאת עבודה מפרכת, ודרוש לה זמן.
 
אם משהו מעין זה מתהווה במקום כלשהו (לא בפריז, אומר טנסי ויליאמס), הייתי מת להשתייך אליו. הייתי נותן את ידי הימנית כדי להידבק בהתלהבות. אלוהים עדי שיש מספיק על מה לכתוב — היום יותר מאי־פעם, בוודאי. אתה לא עומד במשימה, אני לא עומד במשימה, אף אחד לא עומד במשימה, כך נראה לי.
 
אם סלוטקין צודק, ייתכן שמותו של מוסד החברות מסמל את קץ החדשנות באמנות.
 
המכתב הזה מלא עד גדותיו מליצות נדושות ורווי רחמים עצמיים. אבל זה מכתב מן הסוג שנדמה כי סופרים כותבים; ומאחר שפרשתי מג'נרל אלקטריק, אם אינני סופר לא נותר לי דבר.
 
 
 
 
 
סוֹדיקוֹ
 
 
הקיץ מת בשלווה בשנתו, והסתיו, כפרקליט רך דיבור שהופקד על הוצאתה אל הפועל של הצוואה, הגיף את החיים עד שבא האביב ותבע אותם בחזרה. נאמנה להתרחשות אלגורית מתוקה־מרירה זו מחוץ לחלון המטבח שבביתה הקטן, אלן באוארס עמדה מוקדם בבוקר והכינה ארוחת בוקר של יום שלישי לבעלה, הנרי. הנרי השתנק וריקד וטפח על גופו תחת מקלחת קרה מעברו השני של הקיר הדק.
 
אלן היתה אישה יפה וזעירה בשנות השלושים המוקדמות לחייה, פעלתנית וזוהרת למראה גם בשעה שהיתה לבושה בחלוק בית מהוה. היא אהבה את החיים כמעט בכל מצב, אבל עכשיו עלתה אהבתה אליהם על גדותיה, פועמת ומהדהדת כקריאת אמֵן של עוגב בכנסייה, שכֵּן הבוקר היתה יכולה לומר לעצמה שבעלה, נוסף על כך שהיה אדם טוב, יהיה בקרוב גם עשיר ומפורסם.
 
היא לא ציפתה לכך. לעתים נדירות חלמה על כך, והיתה שבעת רצון מן הבעלות על רכוש לא יקר ומהתרוממויות רוח פעוטות כגון הרהורים על הסתיו, שאינם עולים כסף. הנרי לא היה טיפוס שעושה כסף. דבר זה היה מוסכם ביניהם.
 
הוא היה איש מלאכה שמח בחלקו, שידע ליצור וידע לתקן, וכישוריו בכל הנוגע לחומרים ולמכונות דמו לא פעם לקסם. אלא שהוא חולל אך נסים פעוטים במסגרת עבודתו כעוזר מעבדה בחברת אקוּסטי־גֶ'ם, יצרנית מכשירי שמיעה. הנרי היה מוערך בקרב מעסיקיו, אך המחיר ששילמו תמורתו לא היה גבוה. מחיר גבוה, אלן והנרי הסכימו בנועם, כלל לא יעלה על הדעת, מאחר שהעובדה שקיבל תשלום בעד שעשועים בטלים מלכתחילה היתה כשלעצמה כבוד ודבר מותרות. את זה לא ניתן לשנות.
 
ואולי ניתן, חשבה אלן, כי על השולחן במטבח נחו קופסת פח קטנה, תיל מתכתי ואוזנייה, התקן שהעלה על הדעת מכשיר שמיעה, יצירה מודרנית משהו, מופלאה כמפלי הניאגרה או הספינקס. הנרי בנה אותה בחשאי בזמן הפסקות הצהריים והביא אותה הביתה אמש. ממש לפני ששכבו לישון, זכתה אלן לפרץ השראה וכינתה את הקופסה בשם — שילוב חינני של איש סוד וחיית מחמד — סוֹדיקוֹ.
 
"מה הוא הדבר שכל אדם רוצה באמת, כמעט יותר ממזון?" הנרי שאל בביישנות כשהראה לה את סודיקו לראשונה. הוא היה גבר גבוה ומחוספס, שהיה על פי רוב ביישן כבריית יער. אבל משהו שינה אותו, החדיר בו להט קולני. "מה זה?"
 
"אושר, הנרי?"
 
"אושר, כמובן! אבל מה המפתח לאושר?"
 
"דת? ביטחון, הנרי? בריאות, יקירי?"
 
"איזו מין כמיהה את רואה בעיניים של זרים ברחוב, בעיני כול?"
 
"תגיד לי אתה, הנרי. אני נכנעת," אמרה אלן בחוסר ישע.
 
"מישהו לדבר איתו! מישהו שבאמת מבין!" הוא נופף בסודיקו מעל ראשו. "וזה המישהו!"
 
עכשיו, בבוקר שאחרי, אלן נפנתה מן החלון ובזהירות החליקה את האוזנייה של סודיקו לתוך אוזנה. היא תחבה את קופסת המתכת השטוחה לתוך חולצתה והסתירה את התיל בשׂערה. קול נקישה רך מאוד והמהום, צליל גבוה כזמזום יתוש, התפשט באוזנה.
 
היא כיחכחה בגרונה, מודעת לעובדה שאין בכוונתה לדבר בקול, וחשבה לעצמה, "איזה יופי של הפתעה אתה, סודיקו."
 
"הרווחת את ההפסקה הזאת ביושר, אלן," לחש סודיקו באוזנה. הקול היה מתכתי וגבוה, בדומה לקול שמפיק ילד המצמיד אל פיו מסרק עטוף נייר. "אחרי כל מה שעברת, הגיע הזמן למשהו נחמד גם בשבילך."
 
"אוה," אלן חשבה, ממעיטה בערך האמירה, "לא היה כל כך קשה. למעשה היה נעים וקל."
 
"רק לכאורה," אמר סודיקו. "אבל היו כל כך הרבה דברים שנאלצת לוותר עליהם."
 
"אוה, אני מניחה —"
 
"נו, טוב," אמר סודיקו. "אני מבין אותך. השיחה הזאת נשארת בינינו, בכל מקרה, וטוב לאוורר את הדברים האלה מדי פעם. זה בריא. הבית שלך עלוב ומתפורר, והוא טבע את החותם שלו עמוק בתוכך, ואת יודעת את זה, ילדה מסכנה שכמוך. וחוץ מזה, אישה הרי אינה יכולה שלא להיפגע, אפילו קצת, כשבעלה לא אוהב אותה מספיק כדי לגלות מעט אמביציה. לו רק היה יודע כמה את אמיצה, איזו חזות את מפגינה, תמיד עליזה —"
 
"חכה רגע —" אלן התנגדה חלושות.
 
"ילדה מסכנה, הנה הגיע גם תורך. ומוטב מאוחר מאשר לעולם לא."
 
"באמת, לא אכפת לי," התעקשה אלן במחשבתה. "הנרי הוא גבר מאושר יותר בלי שייסורי אמביציה מענים אותו, ובעלים מאושרים עושים נשים וילדים מאושרים."
 
"כך או כך, אישה לא יכולה להימלט מדי פעם מהמחשבה שאהבתו של בעלה נמדדת גם במידת האמביציה שלו," אמר סודיקו. "אוה, מגיע לך הסוף הטוב הזה, סוף־סוף."
 
"אוי, באמת," אמרה אלן.
 
"אני בצד שלך," אמר סודיקו בחמימות.
 
הנרי נכנס אל המטבח, משפשף את פניו במגבת מחוספסת עד שלבשו גוון ורדרד. אחרי שנת לילה הוא עדיין היה הנרי החדש, היזם, איש המעשה והחזון, נכון לאחוז בציצית ראשו ולהניף את עצמו לכוכבים.
 
"רבותי!" הכריז בחגיגיות. "הריני מתכבד להודיעכם כי בעוד שבועיים מהיום אני עומד לסיים את עבודתי בחברת אקוּסטי־גֶ'ם, וזאת כדי להקדיש את זמני לטובת מחקר ועסקים פרטיים. בכבוד רב, שלכם —" הוא חיבק את אלן וטילטל אותה קדימה ואחורה בזרועותיו הגדולות. "אה, תפסתי אותך מפטפטת עם החבר החדש שלך, מה?"
 
אלן הסמיקה ומיהרה לכבות את סודיקו. "זה מופלא, הנרי. ממש מבהיל. הוא מקשיב למחשבות שלי ועונה להן."
 
"מעכשיו אף אחד כבר לא יהיה בודד יותר!" אמר הנרי.
 
"בעיני זה ממש קסם."
 
"כל מה שקשור ביקום הוא קסם," אמר הנרי ברוב רושם. "את זה איינשטיין יכול לספר לך. אני רק נתקלתי בטריק שהיה שם והמתין להתגלות. זה קרה במקרה, כמו רוב ההמצאות, והפעם היה המזל של הנרי באוארס."
 
אלן ספקה כפיים. "אוה, הנרי, עוד יעשו על זה סרט יום אחד."
 
"והרוסים יטענו שהם המציאו את זה," צחק הנרי. "שיבוּשם להם, אני אנהג בנדיבות, אחלוק איתם את השוק. אני אסתפק בכמעט מיליארד דולר ממכירות לשוק האמריקני."
 
"אה־הה." דעתה של אלן נדדה, היא התענגה על הסרט שראתה בעיני רוחה ובמרכזו בעלה המפורסם, שאותו גילם שחקן דומה מאוד ללינקולן. היא ראתה את הגיבור ההגון אפוף אושר, שפוף על עקביו, מהמהם לעצמו בעודו טורח על התקנת מיקרופון זעיר שבעזרתו קיווה לאמוד את הקולות הקלושים שבתוך האוזן האנושית. ברקע היו עמיתיו עסוקים במשחק קלפים ובלגלוג על כך שהוא עובד בזמן הפסקת הצהריים. אז הניח את המיקרופון בתוך אוזנו, חיבר אותו אל מגבר ורמקול ונפעם לשמע לחישותיו הראשונות עלי אדמות של סודיקו:
 
"בחיים לא תתקדם כאן, הנרי," אמר סודיקו בגרסתו הראשונה הפרימיטיבית. "האנשים היחידים שזוכים לקידום באקוסטי־ג'ם, בחור, הם הצבועים והחנפנים. בכל יום מישהו מקבל העלאה על משהו שאתה עשית. תפקח את העיניים! אתה מוכשר פי עשרה יותר מכל אחד אחר במעבדה. זה לא הוגן."
 
מה שהנרי עשה אחר כך היה לחבר את המיקרופון למכשיר שמיעה במקום לרמקול. הוא הצמיד את המיקרופון אל האוזנייה כך שהקול הקלוש, או מה שזה לא היה, נקלט בו והושמע בחזרה בעוצמה על ידי מכשיר השמיעה. וכך, בידיו הרועדות, קם לתחייה סודיקו, החבר הכי טוב של כל אחד, מוכן לשיווק.
 
"אני רציני," אמר הנרי החדש לאלן. "מיליארד עגול! זה אומר שישה דולר רווח על כל סודיקו שיימכר לכל גבר, אישה וילד באמריקה."
 
"הלוואי שהיינו יודעים מה הקול הזה," אמרה אלן. "זאת אומרת, אתה פשוט חייב לשאול את עצמך, לא?" היא חשה אי־נוחות חולפת.
 
הנרי פטר את התהייה בנפנוף יד בעודו מתיישב לאכול. "זה קשור לאופן שבו המוח והאוזניים מתַקשרים ביניהם," הוא אמר בפה מלא. "יהיה לנו המון זמן לחקור את זה. מה שחשוב עכשיו זה להוציא את סודיקו לשוק ולהתחיל לחיות במקום לשרוד בקושי."
 
"זה אנחנו?" אמרה אלן. "הקול — הוא שלנו?"
 
הנרי משך בכתפיו. "אני לא חושב שזה אלוהים, ואני לא חושב שזה 'קול אמריקה'. למה שלא נשאל את סודיקו? אני אשאיר אותו היום בבית, כך שתהיה לך חברה נעימה."
 
"הנרי — לא עשינו שום דבר חוץ מלשרוד בקושי?"
 
"לא לדברי סודיקו," אמר הנרי, קם ממקומו ונשק לה.
 
"אז כנראה שזה באמת כל מה שעשינו," היא אמרה בפיזור נפש.
 
"אבל בחיי שנתחיל לעשות יותר מזה מעכשיו!" אמר הנרי. "אנחנו חייבים את זה לעצמנו, ככה סודיקו אומר."
 
אלן פעלה כמו בטראנס כשהאכילה את שני הילדים ושילחה אותם לבית הספר. היא התפכחה לרגע כשפול, בנה־בן־השמונה, הכריז בקול לתוך אוטובוס ההסעה הדחוס, "הי! אבא שלי אומר שאנחנו הולכים להיות עשירים כמו קורח!"
 
דלת האוטובוס נטרקה מאחוריו ומאחורי אחותו־בת־השבע, ואלן שבה אל הלימבו שבכיסא הנדנדה ליד שולחן האוכל במטבח, לא גן עדן ולא גיהינום. מחשבותיה המסוכסכות התירו לה הצצה חטופה אחת אל העולם שבחוץ, והיא חשה בנוכחותו של סודיקו ליד הריבה, בינות לכלי ארוחת הבוקר שטרם פונו.
 
הטלפון צילצל. זה היה הנרי, שבדיוק הגיע לעבודה. "מה קורה?" הוא שאל בצלילות.
 
"כרגיל. כרגע העליתי את הילדים לאוטובוס."
 
"אני מתכוון, איך הולך היום הראשון עם סודיקו?"
 
"עדיין לא ניסיתי אותו, הנרי."
 
"אז בואי נתחיל. בואי נַראה קצת אמונה במוצר. אני רוצה דיווח מלא בארוחת הערב."
 
"הנרי — התפטרת כבר?"
 
"הסיבה היחידה שעדיין לא התפטרתי היא שעדיין לא הגעתי למכונת הכתיבה." הוא צחק. "אדם במעמדי לא מודיע על התפטרותו בעל־פה. הוא מתפטר בכתב."
 
"הנרי — אתה מוכן לעכב את זה קצת, רק בכמה ימים?"
 
"למה?" שאל הנרי בפליאה. "להכות בברזל בעודו חם, ככה אני אומר."
 
"רק ליתר ביטחון, הנרי. בבקשה?"
 
"ממה יש לנו לחשוש? זה עובד כמו שעון. זה גדול יותר מטלוויזיה ופסיכואנליזה ביחד, ושני אלה הם להיט. תפסיקי לדאוג." קולו התגבר ברוגז. "שימי עלייך את סודיקו ותפסיקי לדאוג. לשם כך בדיוק הוא נוצר."
 
"אני רק מרגישה שאנחנו צריכים לדעת עליו יותר."
 
"כן. כן," אמר הנרי בחוסר סובלנות בלתי אופייני. "או־קיי, או־קיי, כן, כן. נדבר אחר כך."
 
אומללה, תלתה אלן את השפופרת, מדוכדכת בשל מה שעוללה למצב רוחו המרומם של הנרי. הרגשה זו התחלפה במהירות בהלקאה עצמית, ואז, בהפגנה נמרצת של נאמנות ואמונה, התקינה את סודיקו, הרכיבה את האוזנייה במקומה ופנתה לעבודות הבית.
 
"מה אתה, בעצם?" היא חשבה. "מה זה סודיקו?"
 
"הדרך שלך אל העושר," אמר סודיקו. זה, מצאה אלן, היה כל מה שסודיקו היה מוכן להעיד על עצמו. היא הציגה לו את אותה שאלה בדרכים שונות כמה פעמים במהלך היום, ובכל פעם החליף סודיקו את הנושא במהירות — בדרך כלל תוך ציון העובדה שכסף יכול לקנות אושר, לא משנה מה אנשים אומרים.
 
"כמו שאמר קִין האברד," לחש סודיקו, "'עוני אינו פחיתות כבוד, אבל ההבדל ביניהם כל כך קטן, שכבר לא משנה'."
 
אלן גיחכה, היא כבר שמעה את הציטוט בעבר. "רגע, תקשיב, אתה —" כל הוויכוחים שלה עם סודיקו נשאו אופי מתון בצורה קיצונית. לסודיקו היה כישרון טבעי להגיד דברים שהיא לא הסכימה להם בדרך כזאת ובתזמון כזה שלא הותירו לה ברירה אלא להסכים להם במידה מסוימת.
 
"גברת באוארס — א־לן," נשמע קול בחוץ. הקוראת היתה גברת פינק, השכנה של הבאוארסים מן בית הסמוך, ששביל הגישה שלו עבר מתחת לחדר השינה שלהם. מנוע מכוניתה החדשה של גברת פִינק רעם כשלחצה על הדוושה ליד חלון חדר השינה של אלן.
 
אלן רכנה מעבר לאדן החלון. "בחיי," היא אמרה. "איך שאת נראית נפלא. זאת שמלה חדשה? היא הולמת את הגוון שלך באופן מושלם. רוב הנשים לא יכולות להרשות לעצמן ללבוש כתום."
 
"רק אלה שיש להן עור בצבע של נקניק סלאמי," אמר סודיקו.
 
"ומה עשית לשיער שלך? אני מתה על זה. ממש מתאים לפנים אובאליים."
 
"כמו כובע רחצה עם עובש," אמר סודיקו.
 
"תראי, אני נוסעת העירה, וחשבתי שאולי יש משהו שאני יכולה להביא לך משם," אמרה גברת פינק.
 
"כמה מתחשב מצדך," אמרה אלן.
 
"ואנחנו חשבנו לתומנו שהיא רק רוצה להשוויץ במכונית החדשה שלה, בשמלה החדשה שלה ובתסרוקת החדשה שלה," אמר סודיקו.
 
"חשבתי להתייפות קצת, כי ג'ורג' לוקח אותי לארוחת צהריים באולם הברונזה," אמרה גברת פינק.
 
"גבר צריך לפעמים להתרחק קצת מהמזכירה שלו, גם אם במחיר יציאה עם אשתו," אמר סודיקו. "חופשות נפרדות מדי פעם שומרות על אש הרומנטיקה בוערת לאורך שנים."
 
"את מארחת מישהו, יקירתי?" שאלה גברת פינק. "אני מפריעה לך במשהו?"
 
"המממ?" אמרה אלן בהיסח דעת. "מארחת? הו — לא, לא."
 
"את מתנהגת כאילו שהקשבת למשהו או למישהו."
 
"באמת?" אמרה אלן. "מוזר. בטח דמיינת את זה."
 
"בכל כושר הדמיון שאצור בראש דלעת," אמר סודיקו.
 
"טוב, אני מוכרחה לרוץ," אמרה גברת פינק, סוחטת את המנוע העצום.
 
"קשה להאשים אותך על כך שאת מנסה לברוח מעצמך," אמר סודיקו, "אבל זה בלתי אפשרי — אפילו לא בעזרת ביואיק."
 
"ביי־ביי," אמרה אלן.
 
"היא באמת ממש מתוקה," אלן אמרה במחשבתה לסודיקו. "אני לא מבינה למה היית צריך להגיד את הדברים הנוראיים האלה."
 
"אההההה," אמר סודיקו. "תכלית חייה היא לגרום לנשים אחרות להרגיש חסרות ערך."
 
"בסדר — נניח שזה כך," אמרה אלן, "זה כל מה שיש לה, מסכנה כזאת, והיא ממש לא מזיקה."
 
"לא מזיקה, לא מזיקה," אמר סודיקו. "בטח, היא לא מזיקה, הבעל הנכלולי שלה לא מזיק והוא מסכן כזה, אף אחד לא מזיק. ואחרי שהגעת למסקנה הנעלה הזאת, מה נשאר לך בשביל עצמך, בעצם? מה זה משאיר לך לחשוב על משהו בכלל?"
 
"טוב, אני פשוט לא מוכנה לסבול אותך יותר," אמרה אלן והושיטה יד אל האוזנייה.
 
"למה לא?" אמר סודיקו. "את עושה איתי חיים משוגעים." הוא גיחך. "תגידי, תשמעי — לא נראה לך שכל התרנגולות הנפוחות פה לא היו מתות לראות את הדוכסית פינק מתפגרת מקנאה למראה משפחת באוארס שעלתה על הסוס לשם שינוי? מה? זה היה מראה להם שהטובים וההגונים תמיד מנצחים בסוף."
 
"הטובים וההגונים?"
 
"אתם — את והנרי, בחיי," אמר סודיקו. "מי עוד זה יכול להיות?"
 
ידה של אלן נשמטה מהאוזנייה. היא הניפה אותה שוב, אבל לא בתנועה מאיימת כל כך, ומצאה את עצמה אוחזת במקל של מטאטא.
 
"זאת פשוט רק שמועה שכונתית זדונית בקשר למר פינק והמזכירה שלו," היא חשבה.
 
"אין עשן בלי —"
 
"והוא לא נכלולי."
 
"תביטי עמוק בעיניים הכחולות החיוורות והערמומיות האלה, תסתכלי על השפתיים השמנות האלה שרק מחכות שידחפו ביניהן סיגר, ואז תגידי לי את זה," אמר סודיקו.
 
"באמת, באמת," חשבה אלן. "זה מספיק. אין שום הוכחה —"
 
"מים שקטים חודרים עמוק," אמר סודיקו. שקט השתרר לרגע. "ואני לא מתכוון רק לפינקים. כל השכונה הזאת היא מים שקטים. שככה יהיה לי טוב, מישהו צריך לכתוב על זה ספר. קחי לדוגמה רק את הרחוב הזה. תתחילי בפינה, אצל הקריימרים. כשמסתכלים עליה אפשר לחשוב שהיא האישה הכי שקטה, הכי מסודרת..."
 
"אמא, אמא — הי, אמא," אמר בנה של אלן כמה שעות מאוחר יותר.
 
"אמא — את חולה? הי, אמא!"
 
"מה שמביא אותנו אל הפיצגיבונסים," המשיך סודיקו. "אל המסכן הקטנטן והמיובש הזה, שאשתו רודה בו כמו איזה —"
 
"אמא!" ייבב פול.
 
"אוה!" אמרה אלן ופקחה את עיניה. "הבהלת אותי. למה אתם בבית ולא בבית הספר?" היא ישבה בכיסא הנדנדה במטבח שלה, המומה מעט.
 
"כבר אחרי שלוש, אמא. מה את חושבת?"
 
"אוי, חומד — כבר כל כך מאוחר? איך לכל הרוחות נעלם לי כל היום?"
 
"אני יכול להקשיב, אמא — אני יכול להקשיב לסודיקו?"
 
"זה לא משחק לילדים," אמרה אלן, מזועזעת. "אני מוכרחה לסרב. זה בפירוש למבוגרים בלבד."
 
"אנחנו לא יכולים אפילו להסתכל עליו?"
 
בנחישות אכזרית, ממש כמעשה גבורה, ניתקה אלן את סודיקו מאוזנה ומחולצתה והניחה אותו על השולחן. "הנה — אתם רואים? זה כל מה שיש לראות."
 
"אלוהים — מיליארד דולר מונחים להם פה," אמר פול בקול שקט. "זה לא נראה ככה, נכון? מיליארד עגול." זה היה חיקוי מושלם של דברי אביו מאמש. "אני יכול לקבל אופנוע?"
 
"כל דבר בעתו, פול," אמרה אלן.
 
"למה את עדיין לובשת חלוק כל כך מאוחר?" שאלה בתה.
 
"בדיוק עכשיו התכוננתי להחליף בגדים," אמרה אלן.
 
היא הספיקה לשהות בחדר השינה שלה רק לרגע, מוחה גועש מרוב שערוריות שכונתיות, חלקן ידועות לה מכבר, שזכו עתה לרענון ועיטור על ידי סודיקו, כששמעה זעקות שבר מן המטבח.
 
היא מיהרה לשם ומצאה את סוזן בוכה ופול אדום ורושף. האוזנייה של סודיקו באוזנו.
 
"פול!" אמרה אלן.
 
"לא אכפת לי," אמר פול. "אני שמח שהקשבתי. עכשיו אני יודע את האמת — אני יודע את הסוד הגדול."
 
"הוא דחף אותי," התייפחה סוזן.
 
"סודיקו אמר לי לדחוף," אמר פול.
 
"פול," אמרה אלן, מזועזעת. "על איזה סוד אתה מדבר? איזה סוד, חומד?"
 
"אני לא הבן שלך," הוא אמר בזעף.
 
"ברור שכן!"
 
"סודיקו אומר שאני לא," אמר פול. "סודיקו אומר שאני מאומץ. רק את סוזן אתם אוהבים, ובגלל זה תמיד מקפחים אותי."
 
"פול — חמוד, חמוד. זה פשוט לא נכון. אני מבטיחה לך. אני נשבעת לך. ואין לי שמץ של מושג לְמה אתה מתכוון כשאתה אומר שמקפחים —"
 
"סודיקו אומר שזה נכון וחצי," אמר פול בעקשנות.
 
אלן נשענה על שולחן המטבח ועיסתה את רקותיה. לפתע רכנה קדימה וחטפה את סודיקו מידיו של פול.
 
"תביא לי את המפלצת המלוכלכת הזאת!" אמרה. היא צעדה בזעם דרך הדלת האחורית בעודה אוחזת בו.
 
"הֵי!" אמר הנרי, כשהוא נכנס בדלת בצעדי ריקוד ומשליך את כובעו, בדרך שמעולם לא עשה, היישר אל המתלה שבמבואה. "תנחשו מה? המפרנס בבית!"
 
אלן הופיעה בדלת המטבח והבזיקה אליו חיוך חולני. "הַיי."
 
"הנה הילדונת שלי," אמר הנרי, "ויש לי חדשות. זה יום נפלא! התפטרתי. נפלא, לא? והם מוכנים לקבל אותי בחזרה מתי שרק אבקש, וזה יקרה כשיצמחו לי שערות על כף היד."
 
"אממ," אמרה אלן.
 
"אלוהים הטוב עוזר למי שעוזרים לעצמם," אמר הנרי, "והנה, לפנייך עומד גבר משוחרר מכבלים."
 
"הָה," אמרה אלן.
 
פול וסוזן הצעירים הופיעו משני עבריה וצפו באביהם בעגמומיות.
 
"מה קורה כאן?" שאל הנרי. "זה כמו בית הלוויות."
 
"אמא קברה אותו, אבא," אמר פול בקול צרוד. "היא קברה את סודיקו."
 
"באמת — היא באמת עשתה את זה," אמרה סוזן בתדהמה. "מתחת לשיחים."
 
"הנרי, הייתי חייבת," אמרה אלן באומללות וכרכה את זרועותיה סביבו. "זה היה הוא או אנחנו."
 
הנרי הדף אותה מעליו. "קברת אותו," הוא מילמל, מנענע את ראשו. "קברת אותו? בסך הכול היית צריכה לכבות אותו."
 
הוא הלך לאיטו בבית ויצא אל החצר האחורית, כשמשפחתו צופה בו ביראה. הוא איתר את הקבר בין השיחים בלי לבקש עזרה.
 
הוא פתח את הקבר, מחה במטפחתו את העפר מעל סודיקו, תחב את האוזנייה באוזנו, זקף את ראשו והקשיב בדריכות.
 
"זה עובד, הכול בסדר," הוא אמר בקול שקט. הוא פנה אל אלן. "מה בשם אלוהים נכנס בך?"
 
"מה הוא אמר?" שאלה אלן. "מה הוא אמר לך עכשיו, הנרי?"
 
הוא נאנח ונראה מותש. "הוא אמר שאם לא אנחנו, במוקדם או במאוחר מישהו אחר כבר יעשה ממנו כסף."
 
"אז שיעשה," אמרה אלן.
 
"למה?" דרש הנרי. הוא הסתכל עליה במבט מתריס, אך נחישותו התפוגגה עד מהרה, והוא הפנה את מבטו.
 
"אם דיברת עם סודיקו, אתה צריך לדעת למה," אמרה אלן. "נכון?"
 
הנרי המשיך להשפיל את מבטו. "זה יימכר, זה יימכר, זה יימכר," הוא מילמל. "בחיי, איך שזה יימכר."
 
"זהו ערוץ ישיר לחלק הרע ביותר שבתוכנו, הנרי," אמרה אלן. היא פרצה בבכי. "לאף אחד לא צריכה להיות גישה אליו, הנרי, לאף אחד! הקול הקטן הזה חזק מספיק גם ככה."
 
בחצר השתררה דומיית הסתיו, מעומעמת במצע העלים שנשרו, מופרעת רק בקול שריקה חלושה שהסתננה בין שיניו של הנרי. "כן," אמר לבסוף. "אני יודע."
 
הוא ניתק את סודיקו מאוזנו, טמן אותו בעדינות שוב בקברו ובעט עליו עפר.
 
"מה היה הדבר האחרון שהוא אמר, אבא?" אמר פול.
 
הנרי גיחך בעגמומיות. "'אנחנו עוד ניפגש, דפוק אחד. אנחנו עוד ניפגש.'"