משחק מטפורה

 

 

 

'אין בחפצי, באמצעות חיבורי, לחשׂוך מן האחרים את החשיבה. אלא, ככל שניתן, לעורר מישהו למחשבות משלו.'

 

ויטגנשטיין, חקירות פילוסופיות[1]

 

אדם יושב בחדרו, פותח ספר שבחר לקרוא בו, לא בלא התלבטויות, מעלעל בין הדפים, בוחן את הגרפיקה היא הצורה של השירים, קורא תחילות משפטים או את סופם של השירים עד שהוא נעצר וכמו נלכד בשורות: הַשָּׁעָה אֵינָהּ בְּרוּרָה; שׁוּב / לַיְלָה מְפֻכַּח עָלִים, אֲשֶׁר יַרְקוּתָם / הֲפוּכָה כְּלַפֵּי פְּנִים, לְאִטּוֹ עוֹבֵר / בְּסִימַן חוּט סַכִּין שֶׁצְּרִיבָתוֹ / קָשָׁה מִן הַחַדָּה בַּמַּתָּכוֹת, וְאוֹרוֹ / לֹא מִן הַשֶּׁמֶשׁ שָׁאוּל / וְאֶת לֶחֶם הַפְּנִים אוֹכֵל; / בְּלֵיל אֱמֶת הַלַּיְלָה לֹא לַשָּׁוְא / אֲבַטֵּל חִיּוּךְ כְּמַס זָרוּת, לֹא אָקֵל / עַל מַהֲלַךְ אִישׁ, פֶּרַח, צִרְעָה, / צֵל אוֹ אֶבֶן; הַנְּעוּרִים יְגֵעֵי שָׂבְעָה / יַדְגִּישׁוּ אֶת הַפְּסֹלֶת הַמְבַשֶּׂרֶת / אֶת הַמֵּת הַמּוֹצֵא חַיִּים בַּלַּיְלָה הַמְפֻכָּח עָלִים, / שֶׁלְּעוֹלָם יַרְקוּת לֹא יָפִיקוּ מִקֶּרֶן שֶׁמֶש, / אֶלָּא מֵרְחוֹבוֹת חוּץ הַיּוֹרְדִים כְּעַרְבַּיִם / בַּשָּׁעָה הַמִּתְמַשֶּׁכֶת עַל לֶחֶם הַפְּנִים.[2]

 

קורא פעם ועוד פעם, והשיר אינו נהיר. הוא נעצר לרגע. שולף מהרצף מילים מוכרות, מחברן למילים סמוכות מוכרות, ולא מבין ממש. בינו לבינו הוא אומר: המילים מובנות – שעה; לילה; עלים; נעורים… מילים שכיחות, יום-יומיות, שכמו נכלאו בצירופים לא מובנים – 'שעה לא ברורה'; 'לילה מפוכח עלים'; 'נעורים יגעי שבעה'; הוא עוצר שוב וחושב על רצף הפעילויות שהוא עצמו עשה – קריאת שיר ללא הבנה. הבנתן של מילים בודדות, אי-הבנתם של הצירופים או הבנת משמעותם. עכשיו הוא שואל את עצמו, 'איך נוצר הפער הזה בין מילים מובנות להשתמעות לא מובנת? הוא חושב לרגע על עצמו כעל אדם קורא שירה שלא ממש מצליח להבין את השיר, והוא חושב שוב לעצמו שהאדם ב'סיפור' הזה יכול להיות כל אדם, בהרבה מקומות, בכל המקומות שבהם יש פער בין הבנתה של מילה לבין הבנת המשמעות שלה בתוך השיר.[3]

 

ובמחשבה שנייה הוא חושב שהפער הזה הוא גם הפלא של השירה, היופי המֵזין המַזְמִין אותך להשתתף בדיאלוג השירי.

 

את הפער הזה אפשר לתאר גם כפער בין המילה הפועלת במשמעותה הליטרלית לבין המילה הפועלת במשמעות פיגורטיבית. רבות נכתב על הצירוף הפיגורטיבי, הוא המטפורה.

 

או אחרת, הספר הזה בא להשלים פן נוסף בתובנות המקובלות ביחס למטפורה[4] והדוגמאות המובאות כדי לאששן: 'האדם הוא זאב';[5] 'האהבה היא מסע';[6] 'סאלי היא גוש קרח'; 'Time is Space';י[7]'Crazy Numbers'י[8] ו'The Genie in the Computer'.י[9] אטען שדוגמאות אלה אינן יכולות לתאר ולהסביר את תהליך העיבוד הפרשני שדורשת מטפורה כמו 'בְּדַבֵּר קיר הקיר לקיר הגוף'.[10]

 

פיצוח המורכבות של מטפורה זו ודומותיה יאפיין את המטפורה כיחידה דינמית[11] שהמשמעות שלה היא הפעילוּת[12] ויוביל לבניית מודל שיתאר מסלולי פרשנות – כללי המשחק המטפורי.

 

מודל מנהיר זה מתבסס על לוגיקה של מטפורות וחושף רצף של 'יחסי משפחה'[13] של מילה – וַריאנטים במשמעות שנפרשׂים ופועלים בהקשר, והקונסטרוקט המנהיר צומח מתוך הדינמיקה של השיר.

 

הספר הזה מבקש להזיז במעט את העיקר מהעיסוק במטפורה פֶּר-סֶה אל עיסוק בטקסטים מטפוריים,[14] ובכך לתאר את מסע ההבנה תיאור אחר, שהוא הצעה לשחק ב'משחק מטפורה'.

 

התיאור הזה מציע לראות בסבך הפיגורטיבי – שתואר לא פעם במחקר כסוגסטיבי ושקרי – אזור המאפשר פרישׂה מדויקת של הבנה. כלומר, התיאור ממיר את ההתייחסות למטפורות כ'מוקדי קושי בהבנה' בהתייחסות אליהן כ'מוקד של הבנה', וזהו היפוך המאפשר פרימה של תהליך ההנהרה ומוליך בסופו של דבר להבנה.

 

'משחק מטפורה' הוא אפוא מודל הנהרה שמציע המרה של תפיסת הפרטים הלא נהירים כמעכבים את ההבנה בתפיסתם כפרטים המחוללים הבנה, והדבר מעניק יתרון לאלה החותרים להבנת השיר. הוא רואה במטפורות מפתח להבנה.[15]

 

זהו מודל מכונן המתאר ארבעה נרטיבים מנהירים עיקריים לדינמיקה של מטפורות:[16]

 

 

 

שבירה מטפורית[17]

 

 

הצלבה מטפורית

 

 

הרחבה מטפורית

 

 

פיצול מטפורי

 

 

***

במרכז העבודה נמצאים שיריו של יאיר הורביץ, שדרכם יודגם המודל. שירתו של הורביץ לא תמיד הובנה כהלכה. רובה של הביקורת לא הצליחה לצמצם את הפער הניכר בין הלשון המדויקת בעושרה לבין משמעות של הבזק נמוג, או הרף עין,[18] או לתת מפתח למציאות השירית שכמו מקיימת 'אחדות ניגודים'[19] – לחלץ את התנועה שבאריג, ללוש את הבולט והמובלע יחד.

 

כך, למשל, הדימויים שיצק ויזלטיר במאמר מנומק להפליא שהופיע בכתב העת עכשיו (1967) יהדהדו במחקר עד לשנות התשעים ויהיו תשתית ההתייחסות להורביץ. אמירות כמו 'חיפוש אחר איזה קסם חושי, צבעוני ופרטי' (ויזלטיר 1967) יהפכו או יתהפכו בהמשך ל'שרירותיות מקסימה'. ויזלטיר מציין שהקושי בהבנת שיריו של הורביץ 'נטוע בשפה אישית שטבועה בחותם של תחביר קטוע, שבולע לתוכו פעלים ושמות תואר ולש אותם לעיסה לשונית אחידה ומיוחדת'.[20] הוא רואה את השירים כמטושטשי דמות או דומים זה לזה, גם בעיני הקוראים הרואים עצמם אמונים על קריאת שירה מודרנית. כיוון ששירים אלה, ״כדרכם של שירים מקוריים ויחודיים, מכתיבים או חותרים להכתיב אורח קריאה מיוחד להם, שמבלי לרדת לסופו אי-אפשר למצות מהם את מה שיש בכוחם לתת'.[21] ויזלטיר מתריס במאמרו כנגד 'המבקר' (כך במאמר)[22] שנהג מנהג של ניתוח שיר מתוך קריטריונים זרים לשיר בתכלית. בכך חידד ויזלטיר את הפער בין קריאה שצומחת מן השיר בשונה מקריאה המוטלת עליו.[23]

 

מהו אותו 'חיפוש אחר איזה קסם חושי ופרטי', מהי אותה היקסמות, ואיך חמקה ההיקסמות מלהיות 'מפתח מנהיר' של השיר הבודד, אף שהורביץ עצמו היה עסוק בהבנת 'תיוגו' כמשורר קסום?[24] אטען שהתיוג של הורביץ כקסום יצר המרה של הקסם ממרחב אחד למרחב אחר. ממושא חיפוש הפך הקסם ל'תג מכליל' והושלך על מעשה התרגום שלו,[25] על החבורה (שעמה נמנו גם מאיר ויזלטיר ויונה וולך),[26] על אופיו ועל השירה.[27]

 

אבחין בין שתי גישות לא מוצהרות בולטות לשיריו של הורביץ. האחת ראתה את השירים כ'מכיתות יופי' ונשבתה בסוגסטיביות הקסומה של הצבעוניות של שברי התמונה;[28] האחרת ראתה 'יופי סבוך בקושי' וניסתה להבין מהו הקושי,[29] שנוסח באופן הזה: 'ניכרת התכונה של הורביץ להפר במתכוון את נורמות התחביר ולהפקיע את חלקי המשפט מסדר משמעותי מחייב,' אומר קלדרון ומוסיף: 'הורביץ מרבה להרכיב ציורים אשר קשה מאוד, לעתים בלתי אפשרי להולמם כמתאחדים ובונים מסגרת סיטואטיבית אחת';[30] '…מצויות תמונות רבות ומצויים משפטים רבים המהווים רקונסטרוקציה ציורית או מילולית של משהו שלא נאמר בשיר.'[31] מציין ערפלי, ומחדד – 'המציאות נבנית ונהרסת גם יחד, או שאופני ביטוי מקובלים נבנים ונהרסים.'[32] חֶבר מדגיש את השיטתיות הראויה להערכה שבה משבש הורביץ כמה מן הנהלים, שקוראים האמונים על חלק ניכר משירת בני דורו מורגלים ללכד באמצעותם את מרכיבי השיר, ולו רק בתבנית ראשונית. והוא מפרט את הקשיים: ״היעדרן של מילות יחס, גילויים שונים של אינברסיות… והופעתם של אפקטים שונים של דו-משמעות המאפיינים לעתים את המשפט השירי של הורביץ״; תמונות קטועות וצירופים לא מפותחים שהם מעין כותרות וסמלים ש'הוזרקו' לתוך השיר; ״גיבורי שורותיו״ שאינם מייצגים מוסכמים לאיכויות רגשיות ידועות ״ובהופעתם הזרה הם כופים על הקורא מעבר אטי ומהוסס מן הרושם המעורפל הנוצר בפגישה הראשונה עם השיר״.[33] קיימות התחמקות ודחייה מתמידות של 'הֶקשר קורלטיבי יחידי ובלעדי בשיר' – קשייו של הקורא, כתבה אברמוביץ, מרובים, משום שלא רק מוקד ההתייחסות סמוי ועל הקורא מוטל למצאו, אלא השיר מציע מסגרת הֶקשר שהוא דוחה ומציע אחרת במקומה, 'לא על ידי סילוק (השיר המתהפך[34]) אלא על ידי צירוף הֶקשרים חדשים שלא מבטלים את קודמיהם' באופן שההֶקשר הראשוני הופך חלק מההֶקשר החדש, שיופקע אף הוא מבלעדיותו: 'תהליך האינטרפרטציה אם כך מסובך ומורכב ביותר, ה'תיקון' שבו חייב הקורא הוא מתמיד…';[35] לחמן כתבה על תהליך של זרימה בין ה'אני' לעולם דרך השירים שיוצרים מציאות בעלת חוקיות לשונית עצמאית;[36] לפי לאור, הורביץ חורג מהשפה הקוֹמֶנְסֶנסית דרך התחביר ״שהוא הצד החלש של העברית, כלומר הצד שניתן לרדות ממנו את הדבש״;[37] ארבעה חטאים חטאו להורביץ בחייו, כתב פרי במאמר יסוד מנומק,[38] ״כשהחטא הרביעי הוא 'הפרדה בין קסם לתוכן' – עדיין מגיבים על שירתו כעל מצבור 'מכיתות יופי', כעל שורות מהלכות קסם… שתפקיד הקוראים למולן הוא זה של 'אוספי פרחים בנוגה רך' או של חוֹוֵי אווירה, ולאו דווקא של עוקבים צעד-צעד אחר ההצטברות הסמנטית של השיר.״ שירתו תוארה, לפי פרי כ ״גושים גדולים של 'שרירותיות מקסימה'. הוא מצטט מהביקורת: 'שיריו בנויים לא מתוכן מסוים… אלא ממילים מוזיקליות בעיקרן, הבונות מקסם.' פרי טוען שקשיי ההבנה הם הדבר העקרוני בה'א הידיעה בהבנת שיריו של הורביץ. הוא ממקד את הראייה בתמונה שטושטשה במכוון וטוען שקליטת הטשטוש מחייבת ראייה מוקדמת של מה שהתרחש לפני הטשטוש, זאת באמצעות התנועה בשיר עצמו – ״השיר הבודד בנוי להפליא בתזוזותיו האקלימיות והפיגורטיביות.'[39]

 

 

 

בניגוד לחלק מהביקורות אטען שאין סיטואציה שבה 'צירופי מילים רבים נשארים כמעשה שרירותי לחלוטין', כפי שכתב אופנהיימר.[40] אערער על טענותיו שהלשון הדימויית 'אינה מסוגלת ליצור רושם מצטבר …והיא נשארת תמיד מרוחקת מהקורא'[41] ושהשירים אינם 'ממוקדים מבחינת המטענים הדימויים שהם מעוררים';[42] כמו כן אראה שאין שיר שלגביו נכונה הטענה ש'הווריאציה והחזרה הכמו מוזיקלית על אותם מוטיבים וחלקי משפט לא מצילה את השיר מרושם של סתימות רגשית ונטרול עימותים אמתיים באמצעות שפה עמומה';[43] ושאין שיר שלגביו נכונה הטענה: 'בולט העמעום גם בחלקי המשפט הקטנים. לעתים עולה תחושה של חוסר בהירות הנובעת מהצורה שבה מצורפות מילים זו לזו';[44] ״הקסם המפוקח״, אמר וינפלד, 'הוא מן התחושות הבונות את קו הזרימה הפנימי של שירי הורביץ, כזרם הקובע את מבנה השיר…דומה כי אחדות האווירה והתמונה חשובה בעיניו יותר מאחדות המחשבה.״[45] טענתי היא שכל הקשיים שתוארו כאן הם סימני דרך מוצפנים להבנת השירים.

 

מהעמדה הזאת – שממנה בהירות מיידית נעדרת – צומח המודל שאציע, מודל-משחק המציע פתרונות ל'טיפול' בשירים מורכבים במיוחד.[46]

 

כרפלקסיה על הביקורת אצטט את הורביץ:[47]

 

'משורר של ממש הניצב בתוך חוויה מועצמת, ידגיש את 'האני' בבחינת 'עולם' וישכיל להתנזר מלשון הכללה המרחיקה אותו, וממילא את הקורא, מהחוויה ומתמונת העולם. לכן, משורר של ממש לא ישקע עמוק בתוך הצירופים הליטרליים..'[48]

 

 

 

״משורר של ממש גם 'מתחמק' מהתחכמות, הוא אדם המטפח ראייה. עטו הסרבן לא יפלוט תחליפים לראייה.'

 

 

 

״משורר של ממש הוא אדם שתמונת העולם שלו ונקודת התצפית שלה מעוררות אותך. סקרנותך הופכת פתח כניסה לעולמו, וממילא לעולמך. באין 'הפתעה' שכזו נסתפק בקלישאות וב'דימויי הפתעה'.[49]

 

***

נחזור עכשיו לשורות האלה:[50]

 

 

 

ליל אמת הלילה[51]

 

הַשָּׁעָה אֵינָהּ בְּרוּרָה; שׁוּב

 

לַיְלָה מְפֻכַּח עָלִים, אֲשֶׁר יַרְקוּתָם

 

הֲפוּכָה כְּלַפֵּי פְּנִים, לְאִטּוֹ עוֹבֵר

 

בְּסִימַן חוּט סַכִּין שֶׁצְּרִיבָתוֹ

 

קָשָׁה מִן הַחַדָּה בַּמַּתָּכוֹת, וְאוֹרוֹ

 

לֹא מִן הַשֶּׁמֶשׁ שָׁאוּל

 

וְאֶת לֶחֶם הַפְּנִים אוֹכֵל;

 

בְּלֵיל אֱמֶת הַלַּיְלָה לֹא לַשָּׁוְא

 

אֲבַטֵּל חִיּוּךְ כְּמַס זָרוּת, לֹא אָקֵל

 

עַל מַהֲלַךְ אִישׁ, פֶּרַח, צִרְעָה,

 

צֵל אוֹ אֶבֶן; הַנְּעוּרִים יְגֵעֵי שָׂבְעָה

 

יַדְגִּישׁוּ אֶת הַפְּסֹלֶת הַמְבַשֶּׂרֶת

 

אֶת הַמֵּת הַמּוֹצֵא חַיִּים בַּלַּיְלָה הַמְפֻכָּח עָלִים,

 

שֶׁלְּעוֹלָם יַרְקוּת לֹא יָפִיקוּ מִקֶּרֶן שֶׁמֶש,

 

אֶלָּא מֵרְחוֹבוֹת חוּץ הַיּוֹרְדִים כְּעַרְבַּיִם

 

בַּשָּׁעָה הַמִּתְמַשֶּׁכֶת עַל לֶחֶם הַפְּנִים

 

 

 

השיר פותח בקביעה עובדתית ממשית – 'השעה אינה ברורה'. המשפט הסמוך ברצף מציין שהשעה הלא ברורה היא ב'לילה מפוכח עלים', ומרגע זה הקורא נשאב לרצף של צירופים פיגורטיביים לא מובנים: 'שוב לילה מפוכח עלים, אשר ירקותם / הפוכה כלפי פנים, לאִטו עובר / כסימן חוט סכין שצריבתו / קשה מן החדה שבמתכות, ואורו / לא מן השמש שאול / ואת לחם הפְּנים אוֹכֵל;'.

 

המטפורות אינן סגורות וסטטיות[52] אלא דינמיות ופתוחות: 'הנעורים יגעי שבעה / ידגישו את הפסולת המבשרת / את המת המוצא חיים בלילה מפוכח עלים, / שלעולם יַרְקוּת לא יפיקו מקרן שמש, / אלא מרחובות חוץ היורדים כערבַּיִם / בשעה המתמשכת על לחם הפְּנים.'

 

פיכחונו של הלילה המוזכר מייצר תחושה מועצמת של מבוכה מול אי-הבהירות בהבנה.[53] השימוש ב'שוב לילה מפוכח' יוצר תחושה של משהו נשנה ומוכר, בדומה לשימוש בתבנית השכיחה 'שוב ליל סגריר' או 'שוב ליל ירח'. הקשיים בהבנה עקיבים ואף מתגברים. אף שהמטפורה 'בלילה מפוכח עלים' עדיין לא נהירה, לקראת סוף השיר הורביץ כמו מקשה ומשתמש בה שוב באופן מיודע: 'בלילה המפוכח עלים' אירע דבר.

 

בקריאה ראשונה, המטפורה 'לילה מפוכח עלים' אינה 'מפוצחת' עד סוף השיר, וכמוה שאר המטפורות. מהו לחם הפנים? קשה למצוא מענה לכך. תחושת אי-הסדר בלשון השיר וחוסר היכולת למשמע אותו עומדות בניגוד לארגון השיר, שבנוי מארבעה משפטים – שניים ליטרליים ושנים פיגורטיביים.

 

אחלץ מהשיר את חוט השדרה המטפורי בכדי לפצח את המשחק המטפורי:

 

 

 

חוליה ראשונה: 'שוב לילה מפוכח עלים אשר ירקותם הפוכה כלפי פנים.'

 

חוליה שנייה: 'בליל אמת הלילה.'

 

חוליה שלישית: 'הפסולת המבשרת את המת המוצא חיים בלילה המפוכח עלים שלעולם ירקות לא יפיקו מקרן שמש.'

 

1. החוליה הראשונה: המטפורה הדינמית מקיימת פיצול מטפורי. כלומר, המשמעות המטפורית נבנית דרך תמונה מטפורית שהרכיבים הפיגורטיביים שלה מתפצלים לשתי תמונות מטפוריות חדשות השונות זו מזו:

 

 

הפיצול המטפורי הראשון (1) הוא של האיבר עלים מ'שוב לילה מפוכח עלים' אשר מקבל לרגע איכות ממשית מצבעו הירוק ומקיים בכך שבירה מטפורית, אבל להרף עין בלבד מאחר שהוא חוזר להיות שוב רכיב פיגורטיבי במשמעות אחרת – 'אשר ירקותם (של העלים) הפוכה כלפי פנים'. כלומר, המטפורה 'לילה מפוכח עלים' (Mb+Ma)[54] מקיימת שבירה מטפורית תוך כדי פירוק הרכיבים הפיגורטיביים של התמונה למשמעות ליטרלית – 'עלים שירקותם' (Lb+Lx).[55] המהלך הוא:

 

 

אחרי כן המטפורה חוזרת להיות שוב פיגורטיבית, אך בדרך אחרת, דרך של פיצול מטפורי. כלומר, 'לילה מפוכח עלים' (Ma+Mb) הופך 'אשר ירקותם [של העלים] הפוכה כלפי פנים': Mb+Mx(+Mc).י[56] המהלך הוא:

 

 

הפיצול המטפורי השני (2) הוא של האיבר לילה מ'לילה מפוכח עלים' (Ma + Mb), שנוספות לו שלוש איכויות מטפוריות:

 

לילה שעובר לאִטו וצורב כמו סכין חד (Ma+Mf);[57]

 

לילה שאורו לא מהשמש שאול (Ma+Mg);[58]

 

לילה שאוכל את לחם הפנים (Ma+Mh(+Mm)).[59]

 

מתהווה תמונה חושית-דינמית המציינת תהליך (עובר לאִטו), תחושה (שצריבתו קשה) וקיום (אוכל הפנים). המהלך הוא:[60]

 

 

עכשיו אפשר לתאר את הפיצול בשלמותו: התמונה המטפורית שרכיביה Ma+Mb – 'לילה מפוכח עלים' – התפצלה לשתי תמונות מטפוריות: האחת היא עלים אשר ירקותם הפוכה כלפי פנים; האחרת היא לילה צורב כמו סכין שאורו לא מהשמש שאול, שאוכל את לחם הפנים:[61]

 

 

[62]

 

בשלב זה נחשפים רק קצות חוט. הם עתידים לזכות בפירוש בהמשך.

 

2. החוליה השנייה זהה לשם השיר, פרט לתוספת ב' היחס 'בליל אמת הלילה'. לראשונה נשמע קול של דובר חוֹוֶה – לא לשווא (אני) אבטל חיוך; (אני) לא אקל על מהלך איש. ליל האמת מסמן שעה של הבנה יסודית של העולם. 'לא אקל' מבליע חקירה של הדבר והתייחסות אליו, ומושא החקירה הוא החי, הצומח והדומם – איש וצרעה, פרח, צל ואבן.

 

החוליה הזו תקבל עוד משמעות לאחר שהקורא יבין מהו 'לילה מפוכח עלים' שפעילותו היא 'ליל אמת',[63] והיא המתקיימת הלילה.

 

3. החוליה השלישית היא המשמעותית בשיר. אחרי פיצוחה היא מפנה את הקורא אחורנית. 'הפסולת המבשרת את המת המוצא חיים בלילה המפוכח עלים'[64] מקיימת גם היא פיצול מטפורי:

 

הפיצול המטפורי הראשון (1) – 'מת המוצא חיים' (Mm+Mk).[65] מת שיש לו תכונה זמנית של חיים, בלילה המפוכח. התמונה המטפורית השנייה היא השתמעות של הפיצוח המטפורי. שתי המטפורות הנמצאות בסמיכות – 'מת המוצא חיים' בזמן שהוא פעילות של 'לילה המפוכח עלים' – מקיימות מבנה של תקבולת, בדומה למשפט –'עייפתי מאוד, כשלו רגליי'. הלילה הוא מפוכח חיים כמו מממש חיים. שהרי רק החיים יודעים מהו געגוע למת, משמע לקיים את הרגע הזה המעניק חיים לרגע למת, לחיות את הרגע כשהוא חד וצורב, רגע של פיכחות קשה. או אחרת, המשמעות השונה של 'חיים' מפנה לשני מובנים מאותו משפט. (1) מת שחי לרגע. (2) כיוון שהמת אינו מקבל תכונה של חיים אלא מאדם חי, המת כמו מאפשר לאדם החי לממש רגע של חיים כאשר הוא מעניק חיים לרגע, למת.

 

כלומר, 'מת המוצא חיים' הם החיים הממומשים ב'לילה מפוכח עלים, המקיים חיים', או אחרת, 'מת המוצא חיים' היא הפעילות של 'לילה מפוכח עלים, המקיים חיים':[66]

 

 

הפיצול המטפורי השני (2) – 'בלילה המפוכח עלים שירקותם לעולם לא יפיקו מקרן שמש' – מחייב תחילה התייחסות אל הלילה המיודע. יידוע הלילה המפוכח שולח אותנו אל התובנות של החוליה הראשונה. כלומר, זהו לא עוד לילה שהוא חלק ממנעד של 'שוב' לילות מפוכחי עלים, אלא הלילה המפוכח הזה, שהוא פעילויותיו. או אחרת, הלילה המפוכח עלים הוא רצף התובנות של הלילה המפוכח.

 

אפשר לתאר את המטפורה המורחבת של הלילה – Ma המפוכח עלים[67] Mb+Mx(+Mc) בדרך הבאה:

 

 

בתיאור זה רק האיבר עלים מתפצל לעוד מטפורה. הפיצול הוא דרך הצבע הירוק של העלים, המופק מהשמש, שהוא מטונימי לחיוּת העלים, בדרך של שבירה מטפורית (שבה מתפרקים המרכיבים הפיגורטיביים למשמעותם הליטרלית; זאת בשונה מפיצול מטפורי, שבו הרכיבים הפיגורטיביים של המטפורה מתפצלים לשתי תמונות מטפוריות חדשות השונות זו מזו).[68] אבל בשונה מהחוליה הראשונה, השבירה אינה להרף עין. השבירה המטפורית החזירה לעלים הירוקים איכות ממשית, אבל בדרך הפוכה – את החיים העלים מקבלים לא מהשמש אלא מלחם הפנים. כלומר, הרכיב עלים חוזר להיות שוב פיגורטיבי, שונה, בדרך של פיצול מטפורי:

 

ה'לילה המפוכח עלים' – Ma+[Mb+ Mx(+Mc)] – הופך 'שלעולם ירקות לא יפיקו מקרן שמש' – Mb+Mx(+Mg).י[69] המהלך הוא:

 

 

ההיפוך הזה חושף שוב את הנמשל. לילה מפוכח עלים הוא לילה מפוכח חיים. העלים הם החיים שחיים לא מהשמש אלא מלחם הפנים, ממקור פנימי. בלילה כזה קיימת הבנה שמקור החיים הוא אינהרנטי. הקורא מופנה שוב לחוליה הראשונה – לילה מפוכח עלים שירקותם הפוכה כלפי פנים.

 

עתה אפשר להפיק את המשמעות מהמשחק הלוגי שנסתמן דרך קריאת השיר. הלילה – Ma הוא הלילה המיודע, כלומר 'לילה שעליו הירוקים הפוכים כלפי פנים' – [Mb+Mx(+Mc)]. מתפצל לווריאנט נוסף ומוסיף עוד תכונה ללילה: 'שעליו הירוקים לא מפיקים ירקות מקרן השמש' Mb+Mx(+Mg), כלומר:

 

 

אם נצמצם את הרכיבים הזהים – 'ירקוּת עלים', נישאר עם לילה (Ma) + הפוך כלפי פנים (Mc); ועם לילה (Ma) + שלא מקרן שמש (Mg). כלומר, לילה שהוא פנימי – ולילה שאורו פנימי. התהליך הוא:

 

 

צמצום הרכיבים הוא צעד זמני (המדגיש את איכות הלילה) לקראת הרחבה, שתחשוף מערך של תקבולות:

 

'ליל אמת' הוא 'לילה מפוכח עלים' הוא 'לילה המממש חיים' הוא 'לילה המחייה מתים' באמצעות האנלוגיה עם העלים, הניזונים מהשמש כדי לקיים עצמם.[70] זאת בשונה מהאני החווה בשיר, הניזון מאור פנימי, מלחם הפנים, כדי לקיים את עצמו. כלומר, העלים סינונימיים לחיים וכן לפנים.

 

אחרי פיצוחו של הנמשל, השיר יכול להיאמר גם כך: לילה מפוכח עלים הוא לילה מפוכח חיים, הוא לילה המממש חיים מאור פנימי, שהוא הלחם המזין. או אחרת, לילה מפוכח לילה הוא רגע של חיים מפוכחי חיים.

 

בקריאה נוספת אפשר לציין ש'השעה הלא ברורה' הפכה לזמן מדויק של מעשה (בשעה המתמשכת על לחם הפנים) והיא אולי מטונימית לזמן הלא ידוע.

 

אין חשיבות לזמן המדויק (יום, שעה, עונה) אלא לפעילות בזמן המסוים – המילה 'שוב' מעידה על שעות רבות שזמנן המדויק אינו ידוע אלא דרך נוכחות פעילותן בזמן – זמן של פיכחון והבנה. תפקידה של המילה 'שוב' כמו לעקר את ההתייחסות הנורמטיבית לזמן; האיכויות של הלילה – שאורו לא מהשמש שאול והוא אוכל את לחם הפנים – הן גם איכויות העלים שירקותם לא מהשמש והיא הפוכה כלפי פנים.[71]

 

הורביץ מהפך בשיר המורכב הזה אמיתות שגורות. הוא מקיים חיים למת, הוא מממיר את הזמן הלינארי בפעילותו, הוא מאפשר לעלים צמיחה (או קיום) שאינו מן השמש ומקיים תובנות של 'הרף עין' דרך המימוש (או השימוש) הפואטי.