יש על מה לדבר
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
יש על מה לדבר

יש על מה לדבר

עוד על הספר

  • הוצאה: כרמל
  • תאריך הוצאה: אוגוסט 2018
  • קטגוריה: עיון
  • מספר עמודים: 254 עמ' מודפסים
  • זמן קריאה משוער: 4 שעות ו 14 דק'

דן בבלי

דן בבלי הוא אופטימיסט המאמין כי בחינוך ובתשומת לב מטעם ההנהגה והציבור כולו יגדלו הסיכויים כי אנו, הישראלים, ושכנינו ננוע בהדרגה לשלום. ברוח זו כתובים הדברים שבספר. ספריו הקודמים: עם דוד קמחי – סופת האש (עם הספר, 1968); The Subterranean Economy (McGraw Hill, 1982); עם אליהו סלפטר Fire in Beirut (Stein and Day, 1984); Corporate Governance and Accountability: What Role for the Regulator, Director and Auditor? (Quorum Books, 1999); חלומות והזדמנויות שהוחמצו 1967-1973 (כרמל, 2002); בשיתוף עם פרופסור אסאד גאנם  Towards a Bi-National Homeland for Israelis and Palestinians – In Search of a Doable Solution – A United Democracy, (Lambert Academic Publishing, 2015).

תקציר

מאז קמה מדינת ישראל לפני שבעים שנה, מודעים תושביה למתחים, לסכנות ולאיומים סביבם. מעקב אחרי התפתחויות השבטים השונים והחברה כולה, אזרחי המדינה, בעשרות שנים אלה, מורה על אופטימיות המאפיינת את רוב רובה של האוכלוסייה.

מרכיב חשוב בתהליכים שחברה זו חווה הוא סקרנות של כלל האוכלוסייה אשר להתרחשויות, סקרנות שבאה לידי ביטוי בהאזנה תדירה לשידורי החדשות ובצפייה בשידורי הטלוויזיה, בתכניות החדשות והאקטואליה. 

הניסיון מורה כי הציבור הישראלי מעורב מאוד בכל הקורה לו ובסביבתו, ושבתור צופה דעתן הוא חוזר ומתבטא ומגיב לנעשה בסדר היום של המדינה ושל ממשלותיה המתחלפות.

בספר יש על מה לדבר נכללים כתבות ומאמרים שכתב דן בבלי בנושאים אקטואליים, רובם פורסמו בעיתון האינטרנטי "על צד שמאל" בשנים 2009-2015. 

הכתבות והמאמרים עוסקים ברובם בחדשות ובאירועים שקרו בשנים אלה, ומביעים ביקורת על ההנהגה של ראש הממשלה בנימין (ביבי) נתניהו ועמיתיו לשלטון וגם ביקורת על תפקוד האופוזיציה. רבים מהמאמרים דנים בדרכים שבהן פועלות הקהילות היהודיות והערביות החיות בשכנות ומורים על דרכים לחזק את הקשר ולהביא שלום.

פרק ראשון

מה קרה לשאיפה להיות 'אור לגויים'?

כמה מאיתנו מוּדעים לכך כי בשנותיה הראשונות של המדינה האמינו ישראלים רבים שייעודה הוא להיות דוגמה ומופת לאומות העולם, ובלשונו של הנביא ישעיהו 'אור לגויים'?

ברור שהרעיון היה מכוון במיוחד לציבור הנאור במדינה. היו שהאמינו כי אימוץ של דפוס התנהגות כזה יתרום לייחודנו ויחזק את מעמדנו בעולם. גם אם לא נאמר כך בבירור, יש להניח כי כוונתם של אלה שראו ב'אור לגויים' יעד בסיסי היתה להדגיש את אמונתה העמוקה של הציונות הנאורה בצדק חברתי, בכבוד האדם וחירותו ובשוויון לפני החוק והריבון, 'בלי הבדל דת, גזע ומין'. כך, כשחזר דוד בן-גוריון והצהיר כי 'ההיסטוריה לא פינקה אותנו בכוח, בעושר, בשטחים רחבים וברוב עם, אבל היא העניקה לנו תכונה מוסרית ואינטלקטואלית בלתי מצויה, והיא מזכה ומחייבת אותנו להיות אור לגויים', אין ספק שהאמין בדברים אלה בכל מאודו.

אך ככל שחלפו השנים התברר כי ייעוד זה איבד את מעמדו בחשיבתם של רבים, גם של הוותיקים שבנו. ייתכן שאפשר להסביר זאת כתוצאה של מצוקות חברתיות וכלכליות ושל לחצים חיצוניים מתמשכים, בעיקר ביטחוניים. סדר העדיפויות השתנה ותרם לשינוי האווירה, דבר שמנע את מימוש החלום השאפתני. בהדרגה התברר לרבים כי גם הצבא וגם העם רחוקים מלעמוד במבחן המצוינות או להיות, כפי שקיווינו, המוסריים בעולם.

כיום אין סימנים המעידים על כך שראשי המדינה בכלל, והאמונים על המערכות הביטחוניות בפרט, מבחינים בהידרדרות ועושים דבר או חצי דבר כדי לעצור את דעיכת החלום. מאז מלחמת ששת הימים אין ספק כי השלטון המתמשך על האוכלוסייה הפלסטינית הכבושה מהווה גורם משחית. ייתכן שכאן נעוץ ההסבר לתחושת אי-הנחת המשותפת לרבים למשמע דברי ביקורת קשים, שדוגמה אחת להם הוא דו'ח השופט גולדסטון, שציין כי ישראל אינה עומדת באמות המידה המוסריות שהציבה לעצמה בעבר.

כשמתעורר הנושא (לעתים רחוקות) בערבי שבת או באירועים אחרים, קורה שיקומו הריאליסטיים והפרגמטיים שבחבורה ויטענו כי אלה שעדיין כמהים למימוש הייעוד הם יפי נפש מנותקים מהמציאות, שאינם מבינים את צורכי המדינה. הם אף מתריעים כי אם ימשיכו לשאוף להיות 'אור לגויים', עד מהרה ימצאו את עצמם נגועים בשמאלנות חסרת תקנה, ואולי אף יואשמו בסיכון של ביטחון המדינה.

האם ויתרנו במודע על הכוונה להיות 'אור לגויים'? האם המציאות הנוכחית ניתנת עדיין לתיקון, או שמא היעד אינו מציאותי עוד, אינו בר-השגה? האם עלינו לוותר עליו? האם מי שבעבר ראו בעצמם 'אור לגויים' יסתפקו בשאיפה ליתר ענווה ומתינות, ולהתנהגות לאומית מוסרית ומאופקת יותר – שאיפה צנועה יותר, אך אולי בת-הגשמה?  

נובמבר 2009

דן בבלי

דן בבלי הוא אופטימיסט המאמין כי בחינוך ובתשומת לב מטעם ההנהגה והציבור כולו יגדלו הסיכויים כי אנו, הישראלים, ושכנינו ננוע בהדרגה לשלום. ברוח זו כתובים הדברים שבספר. ספריו הקודמים: עם דוד קמחי – סופת האש (עם הספר, 1968); The Subterranean Economy (McGraw Hill, 1982); עם אליהו סלפטר Fire in Beirut (Stein and Day, 1984); Corporate Governance and Accountability: What Role for the Regulator, Director and Auditor? (Quorum Books, 1999); חלומות והזדמנויות שהוחמצו 1967-1973 (כרמל, 2002); בשיתוף עם פרופסור אסאד גאנם  Towards a Bi-National Homeland for Israelis and Palestinians – In Search of a Doable Solution – A United Democracy, (Lambert Academic Publishing, 2015).

עוד על הספר

  • הוצאה: כרמל
  • תאריך הוצאה: אוגוסט 2018
  • קטגוריה: עיון
  • מספר עמודים: 254 עמ' מודפסים
  • זמן קריאה משוער: 4 שעות ו 14 דק'
יש על מה לדבר דן בבלי

מה קרה לשאיפה להיות 'אור לגויים'?

כמה מאיתנו מוּדעים לכך כי בשנותיה הראשונות של המדינה האמינו ישראלים רבים שייעודה הוא להיות דוגמה ומופת לאומות העולם, ובלשונו של הנביא ישעיהו 'אור לגויים'?

ברור שהרעיון היה מכוון במיוחד לציבור הנאור במדינה. היו שהאמינו כי אימוץ של דפוס התנהגות כזה יתרום לייחודנו ויחזק את מעמדנו בעולם. גם אם לא נאמר כך בבירור, יש להניח כי כוונתם של אלה שראו ב'אור לגויים' יעד בסיסי היתה להדגיש את אמונתה העמוקה של הציונות הנאורה בצדק חברתי, בכבוד האדם וחירותו ובשוויון לפני החוק והריבון, 'בלי הבדל דת, גזע ומין'. כך, כשחזר דוד בן-גוריון והצהיר כי 'ההיסטוריה לא פינקה אותנו בכוח, בעושר, בשטחים רחבים וברוב עם, אבל היא העניקה לנו תכונה מוסרית ואינטלקטואלית בלתי מצויה, והיא מזכה ומחייבת אותנו להיות אור לגויים', אין ספק שהאמין בדברים אלה בכל מאודו.

אך ככל שחלפו השנים התברר כי ייעוד זה איבד את מעמדו בחשיבתם של רבים, גם של הוותיקים שבנו. ייתכן שאפשר להסביר זאת כתוצאה של מצוקות חברתיות וכלכליות ושל לחצים חיצוניים מתמשכים, בעיקר ביטחוניים. סדר העדיפויות השתנה ותרם לשינוי האווירה, דבר שמנע את מימוש החלום השאפתני. בהדרגה התברר לרבים כי גם הצבא וגם העם רחוקים מלעמוד במבחן המצוינות או להיות, כפי שקיווינו, המוסריים בעולם.

כיום אין סימנים המעידים על כך שראשי המדינה בכלל, והאמונים על המערכות הביטחוניות בפרט, מבחינים בהידרדרות ועושים דבר או חצי דבר כדי לעצור את דעיכת החלום. מאז מלחמת ששת הימים אין ספק כי השלטון המתמשך על האוכלוסייה הפלסטינית הכבושה מהווה גורם משחית. ייתכן שכאן נעוץ ההסבר לתחושת אי-הנחת המשותפת לרבים למשמע דברי ביקורת קשים, שדוגמה אחת להם הוא דו'ח השופט גולדסטון, שציין כי ישראל אינה עומדת באמות המידה המוסריות שהציבה לעצמה בעבר.

כשמתעורר הנושא (לעתים רחוקות) בערבי שבת או באירועים אחרים, קורה שיקומו הריאליסטיים והפרגמטיים שבחבורה ויטענו כי אלה שעדיין כמהים למימוש הייעוד הם יפי נפש מנותקים מהמציאות, שאינם מבינים את צורכי המדינה. הם אף מתריעים כי אם ימשיכו לשאוף להיות 'אור לגויים', עד מהרה ימצאו את עצמם נגועים בשמאלנות חסרת תקנה, ואולי אף יואשמו בסיכון של ביטחון המדינה.

האם ויתרנו במודע על הכוונה להיות 'אור לגויים'? האם המציאות הנוכחית ניתנת עדיין לתיקון, או שמא היעד אינו מציאותי עוד, אינו בר-השגה? האם עלינו לוותר עליו? האם מי שבעבר ראו בעצמם 'אור לגויים' יסתפקו בשאיפה ליתר ענווה ומתינות, ולהתנהגות לאומית מוסרית ומאופקת יותר – שאיפה צנועה יותר, אך אולי בת-הגשמה?  

נובמבר 2009