אני מלאלה

הקדמה
היום שבו השתנה עולמי

ארץ המוצא שלי נבראה בחצות הליל. כשהייתי על סף המוות, היה חצות היום.

לפני שנה עזבתי את הבית בדרך לבית הספר, ולא חזרתי אליו עוד. הטאליבאן ירו בי קליע, והוטסתי מפקיסטאן מחוסרת הכרה. אנשים אומרים שלעולם לא אשוב עוד הביתה, אבל יש בלבי אמונה עמוקה שכן. להיקרע מארצך האהובה אינו דבר שאדם מאחל למישהו.

כעת, בכל בוקר כשאני פוקחת עיניים, אני נכספת לראות את החדר הישן שלי המלא בכל החפצים שלי, את הבגדים שלי מפוזרים על כל הרצפה ואת פרסי הלימודים שלי על המדפים. במקום זה אני בארץ שנמצאת מרחק חמש שעות מפקיסטאן, מולדתי האהובה, ומעמק סְוואט, ביתי. אבל ארצי שלי נמצאת מאות שנים אחורה מכאן. כאן ישנה מלוא הנוחות שאפשר להעלות בדמיון: מים זורמים מכל ברז, חמים וקרים כרצונך; אורות חשמל בנגיעת מתג, יומם ולילה, בלי צורך בעששיות נפט; תנורים לבישול שאינם דורשים ממך ללכת לבזאר ולהביא מכלי גז. הכול כאן מודרני כל כך, עד שאפשר אפילו למצוא אריזות של אוכל מוכן מבושל.

כשאני עומדת מול החלון שלי ומשקיפה החוצה, אני רואה בניינים גבוהים, כבישים ארוכים מלאים כלי רכב שנעים בטורים מסודרים, משׂוכות גדר ומדשאות ירוקות מטופחות ומדרכות נקיות לטייל עליהן. אני עוצמת עיניים, ולרגע אני שוב בעמק שלי — ההרים הגבוהים העטורים שלג, שדות ירוקים מתנועעים ונהרות כחולים רעננים — ולבי מחייך כשהוא מביט בתושבי סוואט. אני חוזרת במחשבתי לבית הספר שלי, ושם אני מתאחדת עם החברות ועם המורים שלי. אני פוגשת את חברתי הטובה ביותר מוֹנִיבָּה, ואנחנו יושבות יחד, מדברות ומתלוצצות כאילו אף פעם לא עזבתי.

ואז אני נזכרת שאני בברמינגהם, אנגליה.

היום שבו השתנה הכול היה יום שלישי, 9 באוקטובר 2012. לא היום הכי מוצלח להתחיל בו, מפני שבחינות בית הספר היו בעיצומן, אם כי כנערה שקדנית הן לא הפריעו לי כמו לכמה מבנות כיתתי.

בבוקר ההוא הגענו בשביל הבוץ הצר היוצא מדרך האג'י בּאבּא בשיירה הרגילה שלנו — ריקשות צבעוניות היורקות אדים של דיזל, ובכל אחת דחוסות חמש או שש בנות. מאז תקופת הטאליבאן בית הספר שלנו לא נשא שום שלט, ודלת הפליז המעוטרת בחוֹמה הלבנה מול החצר של חוטב העצים לא רמזה כלל על מה שנמצא מאחוריה.

לנו, הבנות, הדלת ההיא היתה כמו פתח קסמים אל עולם מיוחד משלנו. כשעברנו דרכה בדילוג, השלכנו מעלינו את צעיפי הראש שלנו כמו רוחות המסלקות עננים כדי לפַנות דרך לשמש, ואחר כך עלינו בריצה פרועה במדרגות. בראש המדרגות היתה חצר פתוחה עם דלתות לכל הכיתות. השארנו את תיקי הגב בחדרים שלנו והתאספנו לכינוס הבוקר תחת כיפת השמים, גבינו אל ההרים, ואנחנו עומדות דום. נערה אחת פקדה, " אָאסאן בָּש!" "עמוד נוח!", ואנחנו הִקשנו בעקבים וענינו, " אללה." אחר כך היא אמרה, " הוּ שי יָאר!" או "עמוד דום!", ושוב הקשנו בעקבים שלנו, " אללה."

אבא שלי ייסד את בית הספר לפני שנולדתי, ועל הקיר מעלינו התנוססה בגאון הכתובת "בית הספר חוּשְהאל" באותיות לבנות ואדומות. למדנו בבית הספר שישה ימים בשבוע, והיות שהייתי בת חמש־עשרה בכיתה ט', העברתי את השיעורים בדקלום משוואות כימיות או בלימוד הדקדוק של שפת האוּרדוּ; בכתיבת סיפורים באנגלית עם מוסר השכל כמו "החיפזון מן השטן" או בציור דיאגרמות של מחזור הדם — רוב בנות כיתתי רצו להיות רופאות. קשה לדמיין שמישהו יכול לראות בזה איוּם. ובכל זאת, מחוץ לדלת בית הספר השתרעו לא רק ההמולה והטירוף של מינגוֹרָה, העיר הראשית של סוואט, אלא גם של מי שחושבים, כמו הטאליבאן, שאסור לבָנות ללמוד.

הבוקר ההוא התחיל כמו כל בוקר אחר, אם כי קצת מאוחר מהרגיל. זאת היתה תקופת הבחינות, ולכן הלימודים התחילו בתשע במקום בשמונה, שזה טוב כי אני לא אוהבת לקום ומסוגלת לישון עם קרקורי התרנגולים וקריאת המואזין לתפילה. בהתחלה אבא היה מנסה להעיר אותי. "זמן לקום, ג'אני מוּן," היה אומר. פירוש הביטוי הוא "נשמה שלי" בפרסית, והוא תמיד קרא לי כך בתחילת היום. "עוד כמה דקות, אבא, בבקשה," הייתי מפצירה בו ומתחפרת עמוק יותר מתחת לשמיכה. אחר כך היתה אמא באה. " פּישוֹ," היתה קוראת. פירוש המילה הוא "חתול", וזה הכינוי שנתנה לי. בשלב זה הייתי קולטת מה השעה וצועקת, " בְּהַאבִּי, אני מאחרת!" בתרבות שלנו, כל גבר הוא "אח" שלך וכל אישה היא "אחות". כך אנחנו מתייחסים זה אל זה. כשאבא הביא בפעם הראשונה את אמא שלי לבית הספר, כל המורים פנו אליה כאל "אשתו של אחי", או בְּהַאבִּי. וכך זה נשאר מאז ואילך. כולנו קראנו לה עכשיו בְּהַאבִּי.

אני ישנתי בחדר הארוך שבחזית הבית, והריהוט היחיד בו היה מיטה ושידה שקניתי בחלק מהכסף שקיבלתי כפרס על פעילות למען השלום בעמק שלנו ולמען זכות הבנות ללמוד. על כמה מהמדפים היו כל הגביעים והפרסים, עשויים פלסטיק מצופה זהב, שזכיתי בהם כתלמידה מצטיינת בכיתה שלי. רק פעמיים לא הגעתי למקום הראשון — פעמיים שבהן ניצחה אותי היריבה שלי בכיתה, מלכָּה־י־נוּר. החלטתי שהדבר הזה לא יקרה שוב.

בית הספר לא היה רחוק מהבית, ונהגתי ללכת אליו ברגל, אבל מאז תחילת השנה הקודמת נסעתי עם בנות אחרות בריקשה וחזרתי הביתה באוטובוס. הנסיעה ארכה לא יותר מחמש דקות ועברה לאורך הנחל המצחין, על פני השלט הענקי של המכון להשתלת שיער של ד"ר הומאיון; כשאחד המורים הקירחים שלנו התחיל פתאום להצמיח שיער, התלוצצנו שהוא ודאי פנה לשם. אהבתי את האוטובוס מפני שהזעתי פחות מאשר כשהלכתי ברגל, ויכולתי לפטפט עם החברות שלי ולרכל עם עוסמאן עלי, הנהג, שקראנו לו בְּהאי ג'אן, או "אח". הוא הצחיק את כולנו בסיפורים המטורפים שלו.

התחלתי לנסוע באוטובוס מפני שאמא פחדה שאלך לבדי. כל השנה קיבלנו אִיומים. חלק מהם היו בעיתונים, חלק היו פתקים או הודעות שאנשים העבירו. אמא דאגה לי, אבל הטאליבאן אף פעם לא עצרו נערה, ואני חששתי יותר שהם יתמקדו באבא, היות שהוא תמיד יצא נגדם. החבר הקרוב שלו ושותפו לפעילות, זאהיד חאן, נורה בפניו באוגוסט בדרך לתפילה, וידעתי שכולם אומרים לאבא, "תיזהר, אתה הבא בתור."

אל הרחוב שלנו לא היתה אפשרות להגיע במכונית, ולכן בדרך הביתה נהגתי לרדת מהאוטובוס בכביש הנמוך שלאורך הנחל, לעבור דרך שער של מוטות ברזל ולעלות במדרגות. חשבתי שאם מישהו יתקוף אותי, זה יקרה על המדרגות האלה. כמו אבא שלי, תמיד חלמתי בהקיץ, ולפעמים בזמן השיעורים המחשבות שלי נדדו, והייתי מדמיינת שבדרך הביתה טרוריסט מזנק ויורה בי על המדרגות ההן. תהיתי מה אעשה. אולי אחלוץ את הנעליים ואכה אותו. אבל אחר כך חשבתי שאם אעשה את זה, לא יהיה שום הבדל ביני ובין טרוריסט. עדיף להתחנן, "בסדר, תירה בי, אבל קודם תקשיב לי. המעשה שלך לא צודק. אני לא נגדך אישית, אני רק רוצה שכל בת תלמד בבית הספר."

לא פחדתי, אבל התחלתי לבדוק שהשער נעול בלילה ולשאול את אלוהים מה קורה כשמתים. סיפרתי הכול לחברתי הטובה ביותר מוניבה. בילדותנו גרנו באותו רחוב, והיינו חברות מבית הספר היסודי; חלקנו בכול, בשירים של ג'סטין ביבר ובסרטים של "אזור הדמדומים" ובקרמים הטובים ביותר להבהרת עור הפנים. החלום שלה היה להיות מעצבת אופנה, אם כי היא ידעה שהמשפחה שלה לעולם לא תסכים לזה, ולכן אמרה לכולם שהיא רוצה להיות רופאה. לבָנות בחברה שלנו קשה להיות משהו אחר מלבד מורות או רופאות, אם הן מצליחות בכלל לעבוד. אני הייתי שונה — אף פעם לא הסתרתי את התשוקה שלי, כשבמקום להיות רופאה ביקשתי להיות ממציאה או פוליטיקאית. "אל תדאגי," אמרתי לה. "הטאליבאן אף פעם לא נטפלו לילדה קטנה."

כשהאוטובוס שלנו הגיע, ירדנו במדרגות בריצה. כל הנערות האחרות כיסו את הראשים לפני שיצאו מבעד לדלת וטיפסו לתוך האוטובוס. האוטובוס היה למעשה מה שאנחנו קוראים לו דַיינָה, מיניבוס טויוטה לבן "טאוּן־אֵייס" עם שלושה ספסלים מקבילים, אחד לאורך כל צד ואחד באמצע. היה צפוף עם עשרים נערות ושלושה מורים. אני ישבתי בצד השמאלי, בין מוניבה לילדה מכיתה נמוכה יותר, שאזיה רמזאן, כשאוגדנֵי הבחינה שלנו צמודים לחזה, ותיקי בית הספר מונחים מתחת לכפות הרגליים.

אחרי זה הכול קצת מטושטש. אני זוכרת שבתוך ה דיינה היה לוהט ודביק. הימים הקרירים איחרו להגיע, ורק הרי ההינדו כּוּש הרחוקים היו מזוגגים בשלג. בחלק האחורי שבו ישבנו לא היו חלונות, רק יריעת פלסטיק עבה בצדדים, שהתנפנפה והיתה צהובה ומאובקת מכדי לראות דרכה. כל מה שיכולנו לראות מאחור היה פיסה קטנטנה של שמים פתוחים והבזקים של השמש, שבשעה ההיא היתה גלגל צהוב אשר צף באבק שכיסה הכול.

אני זוכרת שכמו תמיד האוטובוס פנה ימינה מן הדרך הראשית במחסום הביקורת, הקיף את הפינה ועבר על פני מגרש הקריקט הנטוש. יותר אני לא זוכרת.

מה שקרה בפועל היה שעצרנו פתאום. משמאלנו היה הקבר של שֶׁר מוחמד חאן, שר האוצר של המושל הראשון של סוואט, מכוסה כולו עשב, ומימיננו בית החרושת לחטיפים. ודאי היינו פחות מ-200 מטרים ממחסום הביקורת.

לא יכולנו לראות מלפנים, אבל גבר צעיר מזוקן בבגדים בהירים התייצב באמצע הדרך וסימן לרכב לעצור.

"האם זה האוטובוס של בית הספר חוּשאל?" שאל את הנהג שלנו. עוסמאן בהאי ג'אן חשב שזאת שאלה טיפשית, מפני שהשם היה כתוב על הדופן. "כן," אמר.

"אני זקוק למידע על כמה ילדים," אמר האיש.

"כדאי שתיגש למשרד," אמר עוסמאן בהאי ג'אן.

בשעה שדיבר התקרב צעיר אחר לבוש לבן אל אחורי הרכב. "תראי, זה אחד העיתונאים האלה שרצו לראיין אתכם," אמרה מוניבה. היות שהתחלתי לנאום באירועים עם אבא למען קידום השכלה לבנות ונגד אלה כמו הטאליבאן שרצו להסתיר אותנו, לעתים קרובות הגיעו עיתונאים, אפילו זרים, אם כי לא ככה, על אם הדרך.

הגבר חבש כיפה מחודדת וכיסה במטפחת את האף והפה כאילו יש לו שפעת. הוא נראה כמו סטודנט. אחר כך הניף את עצמו על הדלת האחורית וגחן פנימה ממש מעלינו.

"מי זאת מלאלה?" דרש לדעת.

אף אחת לא ענתה, אבל כמה מן הבנות הביטו בי. הייתי הנערה היחידה שפניה גלויות.

ואז הוא הרים אקדח שחור. כעבור זמן נודע לי שזה היה קולט 0.45. כמה מההבנות צרחו. מוניבה מספרת לי שלחצתי את היד שלה בכוח.

החברות שלי אומרות שהוא ירה שלוש יריות בזו אחר זו. הראשונה עברה דרך ארובת העין השמאלית שלי ויצאה מתחת לכתף השמאלית. התמוטטתי קדימה על מוניבה, ודם קלח מהאוזן השמאלית שלי, כך ששני הקליעים האחרים פגעו בנערות שישבו לידי. קליע אחד חדר לַיד השמאלית של שאזיה. השלישי עבר דרך הכתף השמאלית שלה ונכנס לזרוע העליונה של קָאינאת ריאז.

לאחר מכן סיפרו לי החברות שהיד של היורה רעדה כשֶׁירה.

כשהגענו לבית החולים, השיער הארוך שלי וברכיה של מוניבה היו רוויים דם.

מי זאת מלאלה? אני מלאלה, וזה הסיפור שלי.

1
בת נולדת

כשנולדתי, אנשי הכפר שלנו השתתפו בצערה של אמא, ואיש לא בירך את אבא. הגעתי עם עלות השחר, כשהכוכב האחרון היבהב וכבה. אנחנו הפשטונים רואים בזה סימן מבשר טובות. לאבא לא היה כסף לבית החולים או למיילדת, ולכן שכנה סייעה בלידה שלי. הילד הראשון של הורי נולד מת, אבל אני הגחתי החוצה צועקת ובועטת. הייתי בת בארץ שבה יורים ברובים לכבוד בן, ואילו את הבנות מסתירים מאחורי וילון, וכל תפקידן בחיים הוא רק לבשל אוכל וללדת ילדים.

עבור רוב הפשטונים, לידתה של בת היא יום עצוב. בן דוד של אבא שלי, גֵ'האן שר חאן יוספזאי, היה אחד היחידים שבא לחגוג את הולדתי ואפילו נתן מתנת כסף נדיבה. אלא שהוא הביא איתו אילן משפחתי עצום של בית האב שלנו, דָאלוֹחֶל יוספזאי, המתחיל באבי־אבי־סבי ומציג רק את שושלת הגברים. אבי, זִיָאוּדִין, שונה מרוב הגברים הפשטונים. הוא לקח את האילן, משך מן השם שלו קו בצורת סוכרייה על מקל ובקצה שלו כתב, "מלאלה". בן הדוד שלו צחק בתדהמה. לאבא לא היה אכפת. הוא אומר שהביט לתוך העיניים שלי אחרי שנולדתי והתאהב. לאנשים אמר, "אני יודע שיש בילדה הזאת משהו שונה." הוא אפילו ביקש מחברים להשליך פירות יבשים, ממתקים ומטבעות לתוך העריסה שלי, משהו שאנחנו בדרך כלל עושים לבנים בלבד.

נקראתי על שם מלאלאי מִמֵייוונד, הגיבורה החשובה ביותר של אפגניסטאן. הפשטונים הם עם גאה הכולל שבטים רבים שהתפצלו בין פקיסטאן לאפגניסטאן. אנחנו חיים כמו שחיינו במשך מאות שנים, על פי קובץ חוקים שנקרא פשטונוואלי, שמחייב אותנו לנהוג הכנסת אורחים בכל אדם, והערך החשוב בו ביותר הוא נַאנְג, או כבוד. הדבר הנורא ביותר שעלול לקרות לפשטוני הוא אובדן כבוד. עבור הגבר הפשטוני, חרפה היא הדבר הנורא ביותר. יש אצלנו אִמרה, "בלי כבוד, לָעולם אין שום ערך". אנחנו נלחמים ורבים בינינו לבין עצמנו הרבה כל כך, עד שהמושג "בן דוד" — טַרְבּוֹר — זהה אצלנו למושג "אויב". אבל אנחנו תמיד מתאחדים נגד זרים שמנסים לכבוש את האדמות שלנו. כל הילדים הפשטונים גדלים על הסיפור, איך מלאלאי עוררה בצבא האפגני השראה לגבור על האנגלים ב-1880 באחת המערכות הגדולות ביותר במלחמת אנגליה־אפגניסטאן השנייה.

מלאלאי היתה בתו של רועה צאן במייווֹנד, עיירה קטנה במישורים המאובקים ממערב לקנדהאר. כשהיתה נערה, נמנו גם אביה וגם הגבר שהיתה אמורה להינשא לו עם אלפי האפגנים שנלחמו בכיבוש האנגלי של ארצם. מלאלאי יצאה לשדה הקרב עם נשים אחרות מן הכפר כדי לטפל בפצועים ולהביא להם מים. היא ראתה איך הגברים שלהן מפסידים, וכשנושא הדגל נפל, היא הרימה את הצעיף הלבן שלה גבוה וצעדה בגאון אל שדה הקרב בראש החיילים.

"אהבה צעירה!" צעקה. "אם לא תיפלי בקרב על מייוונד, כי אז בשם אלוהים, מישהו מגן עלייך כסמל של בושה."

מלאלאי נהרגה בקרב, אבל הדברים שלה ואומץ לבה הלהיבו את הגברים, ואלה שינו את מהלך המלחמה. הם השמידו בריגדה שלמה של האויב, אחת התבוסות הקשות ביותר בהיסטוריה של צבא אנגליה. האפגנים היו גאים כל כך, עד שהמלך האפגני האחרון הקים אנדרטת ניצחון למייוונד במרכז קאבול. בתיכון קראתי כמה סיפורים על שרלוק הולמס, וצחקתי כשגיליתי שזה היה אותו קרב שבו ד"ר ווטסון נפצע לפני שנעשה שותף של הבלש המפורסם. מלאלאי היא הגרסה הפשטונית שלנו לז'אן ד'ארק. הרבה בתי ספר לבנות באפגניסטאן נקראים על שמה. אבל סבא שלי, שהיה מלומד דתי וכוהן הכפר, לא אהב שאבי קורא לי בשם הזה. "זה שם עצוב," אמר. "הפירוש שלו הוא 'מוכת צער'."

כשהייתי תינוקת נהג אבא לשיר לי שיר, שכתב המשורר המפורסם רהמת שאה סָאיל מפשאוור. וכך מסתיים הבית האחרון:

הו, מלאלאי ממייוונד,

קומי שוב למען יבינו הפשטונים את שיר הכבוד,

מילות השיר שלך הופכות עולם על פניו,

אני מפציר בך, קומי שוב.

אבא סיפר את סיפורה של מלאלאי לכל מי שבא אל ביתנו. אהבתי לשמוע את הסיפור ואת השירים שאבא שר לי, ואת האופן שבו השם שלי נישא עם הרוח כשאנשים הגו אותו.

גרנו במקום היפה ביותר בעולם. העמק שלי, עמק סוואט, הוא ממלכה שמימית של הרים, מפלי מים שוצפים ואגמים צלולים כבדולח. ברוכים הבאים לגן עדן, כך כתוב על שלט בכניסה לעמק. בימים עברו נקרא המקום סוואט אוּדיאנה, שפירושו "גן". יש לנו שדות של פרחי בר, בוסתנים של פירות טעימים, מכרות אזמרגדים ונהרות מלאי דגי פורל. לא פעם קוראים לסוואט שוויצריה של המזרח — אצלנו קיים אפילו אתר הסקי הפקיסטאני הראשון. עשירֵי פקיסטאן באים בימי חג ליהנות מן האוויר הצח ומן הנוף שלנו ומפסטיבלי המוזיקה והריקוד הסוּפיים שלנו. וכמוהם עשו זרים רבים, שאת כולם אנחנו מכנים אַנְגְרֵזָאן — "אנגלים" — לא משנה מאין באו. אפילו מלכת אנגליה באה והתארחה ב"ארמון הלבן" שבנה המלך שלנו, ה וָולי, או המושל הראשון של סוואט, מאותו שיש כמו הטאג' מהאל.

יש לנו גם היסטוריה מיוחדת. היום סוואט היא חלק ממחוז חִיבֶּר פַּחטוּנחְוָואה, או KPK, כפי שפקיסטאנים רבים קוראים לו, אבל סוואט היתה בעבר נפרדת משאר פקיסטאן. פעם היינו נסיכוּת, אחת מתוך שלוש, עם האזורים השכנים צ'יטראל ודיר. בתקופה הקולוניאליסטית היו המלכים שלנו חייבים נאמנות לאנגלים, אבל הם משלו בארצותיהם. כשהאנגלים העניקו עצמאות להודו ב-1947 וחילקו אותה, אנחנו הצטרפנו לפקיסטאן שזה עתה התהוותה, אבל נשארנו אוטונומיים. השתמשנו במטבע הרוּפִּי הפקיסטאני, אבל ממשלת פקיסטאן יכלה להתערב רק במדיניות החוץ שלנו. ה וואלי היה אחראי למשפט, שמר על השלום בין שבטים יריבים וגבה עוּשוּר — מס של עשרה אחוזים מן ההכנסה — שבו סלל כבישים ובנה בתי חולים ובתי ספר.

המרחק בינינו לבין בירת פקיסטאן אסלאמאבאד היה רק מאה ושמונים קילומטרים במעוף הציפור, אבל ההרגשה היתה כאילו זאת ארץ אחרת. הנסיעה ארכה חמש שעות לפחות בדרך שמעל מעבַר מלקאנד, אגן עצום של הרים שבין פסגותיו המשוננות לחמו אבות אבותינו בכוחות האנגליים לפני שנים רבות בהנהגת המטיף מולא סעידוּלה (שהאנגלים כינו "הפאקיר המשוגע"). באנגליה היה וינסטון צ'רצ'יל שכתב על כך ספר, ואנחנו עדיין קוראים לאחת הפסגות "חוד צ'רצ'יל", אף על פי שהוא לא החמיא במיוחד לבני העם שלנו. בסוף המעבר ניצב מקדש בעל כיפה ירוקה, שם אנשים משליכים מטבעות לאות תודה על שהגיעו בשלום.

אני לא מכירה אף אחד שביקר באסלאמאבאד. לפני שהתחילו הצרות, רוב האנשים, כמו אמא שלי, לא יצאו אף פעם מתחום סוואט.

גרנו במינְגוֹרה, העיירה הגדולה ביותר בעמק, ולמעשה היחידה. פעם היא היתה מקום קטן, אבל רבים עברו אליה מהכפרים המקיפים אותה, והיא נעשתה מלוכלכת וצפופה. יש בה בתי מלון, מכללות, מסלול גולף ובזאר מפורסם, שאפשר לקנות בו את הרקמות המסורתיות שלנו, אבני חן וכל מה שעולה על הדעת. נחל המארגָ'זָר מתפתל דרכה, חוּם חלבי מרוב שקיות הניילון והאשפה שמושלכות לתוכו. הוא לא צלול כמו הפלגים באזורי הגבעות או כמו נהר הסוואט הרחב, הקרוב לעיר, שבו דגים דגי פורל ואנחנו מבקרים בו בחגים. הבית שלנו היה בגוּלקאדה, שפירושו "מקום הפרחים", אבל פעם קראו לו בּוּטקארה, או "מקום הפסלים הבודהיסטיים". ליד הבית היה שדה זרוע חורבות מסתוריות — פסלים של אריות רובצים, עמודים שבורים, דמויות חסרות ראש, והמוזר מכול — מאות מטריות אבן.

האסלאם הגיע לעמק שלנו במאה האחת־עשרה, כשהסולטן מחמוד מרַזְנֶה פלש מאפגניסטאן ונעשה השליט שלנו, אבל בימי קדם היתה סוואט ממלכה בודהיסטית. הבודהיסטים הגיעו לכאן במאה השנייה, ומלכיהם משלו בעמק יותר מ-500 שנה. חוקרי ארצות סינים כתבו שהיו יותר מ-1,400 מנזרים בודהיסטיים לאורך חופי נהר הסוואט, והצליל הקסום של פעמוני מקדש הידהד על פני העמק. המקדשים נעלמו מזמן, אבל כמעט בכל מקום בסוואט, בין כל בכורי האביב ופרחי הבר האחרים, אפשר למצוא את שרידיהם. לעתים קרובות ערכנו פיקניק בין גילופי אבן של בודהה שמן ומחייך, היושב ברגליים משוכלות על פרח לוטוס. יש סיפורים רבים על הבודהה, שבכבודו ובעצמו בא הנה מפני שהמקום היה אפוף שלווה, ואומרים שחלק מן האפר שלו קבור בעמק בתוך סטוּפָּפה גדול.

חורבות בּוּטְקארה היו מקום קסום לשחק בו מחבואים. פעם הגיעו כמה ארכיאולוגים זרים כדי לערוך שם איזה מחקר, וסיפרו לנו שבימי קדם זה היה אתר עלייה לרגל מלא מקדשים יפהפיים עם כיפות זהב שבהם נקברו מלכים בודהיסטים. אבא שלי כתב שיר, "שרידי בוטקארה", שתיאר באופן מושלם איך יכולים מקדש ומסגד להתקיים זה לצד זה: "כשעולה קול האמת מן הצריחים, / הבודהה מחייך, / ושרשרת ההיסטוריה השבורה שבה ומתאחה."

חיינו בצל הרי ההינדו־כוש, שאנשים יצאו שם לציד עזי בר ותרנגולי זהב. הבית שלנו היה בעל קומה אחת ועשוי בטון. משמאל הובילו מדרגות אל גג גדול ושטוח, שילדים יכלו לשחק בו קריקט. זה היה מגרש המשחקים שלנו. בשעת דמדומים נאספו שם אבא וחבריו לעתים קרובות כדי לשבת ולשתות תה. לפעמים ישבתי גם אני על הגג, התבוננתי בעשן העולה ממדורות הבישול מסביב והקשבתי לשאון הלילה של הצרצרים.

העמק שלנו מלא עצי פרי שעליהם גדלים התאנים, הרימונים והאפרסקים המתוקים ביותר, ובגינה שלנו היו לנו ענבים, גויאבות ואפרסמונים. בחצר הקדמית צמח שיזף, שהניב את הפרי הטעים ביותר. תמיד נערכה תחרות בינינו לבין הציפורים, מי יקדים להגיע אליו. הציפורים אהבו את העץ. אפילו הנַקרים.

מיום שאני זוכרת את עצמי, אמא דיברה אל הציפורים. בְּירכתי הבית היתה מרפסת שבה התאספו הנשים. ידענו רעב מהו, ולכן אמא תמיד בישלה כמות אוכל עודפת וחילקה למשפחות עניות. אם נשאר משהו, היא האכילה בו את הציפורים. בפּאשטוּ אהבנו לשיר טַפָּאֵי, שירים של שתי שורות, וכשהיא פיזרה את האורז היתה שרה: "אל תהרגו יונים בגן./ אם תהרגו אחת, האחרות לא יבואו."

אהבתי לשבת על הגג, להשקיף על ההרים ולחלום. ההר הגבוה מכולם הוא הר אֵלוּם דמוי הפירמידה. בשבילנו הוא הר קדוש, והוא גבוה כל כך עד שלפעמים הוא עוטה מחרוזת של עננים צמריריים. אפילו בקיץ הוא עטור שלג. בבית הספר למדנו שבשנת 327 לפני הספירה, עוד לפני שהבודהיסטים הגיעו לסוואט, פלש אלכסנדר הגדול לעמק עם אלפי פילים וחיילים בדרכו מאפגניסטאן אל נהר האינדוּס. תושבי סוואט נמלטו להר במחשבה שהאלים יגנו עליהם בזכות גובהו. אבל אלכסנדר היה מנהיג נחוש וסבלני. הוא בנה כבש עץ, שממנו יכלו הקטפולטות והחצים שלו להגיע עד פסגת ההר. אחר כך טיפס עליו כדי לתפוס את הכוכב יופיטר כסמל לעוצמה שלו.

ממרום הגג התבוננתי בהרים המשתנים במהלך העונות. בסתיו באו רוחות קרות. בחורף הפך הכול לשלג לבן, ונטיפי קרח ארוכים נתלו מן הגג כמו פגיונות שאהבנו לשבור. התרוצצנו, בנינו אנשי שלג ודובי שלג וניסינו לתפוס פתותים. באביב היה עמק סוואט בשיא ירקותו. פריחת איקליפטוסים התעופפה לתוך הבית וכיסתה הכול בלובן, והרוח נשאה את הריח החריף של שדות האורז. נולדתי בקיץ, ואולי מסיבה זאת הקיץ היה עונת השנה האהובה עלי ביותר, אף על פי שהקיץ במינגורה היה לוהט ויבש, והנחל הסריח, כי אנשים השליכו לתוכו את האשפה שלהם.

כשנולדתי היינו עניים מאוד. אבא שלי וחבר שלו הקימו את בית הספר הראשון שם, וגרנו בצריף עלוב של שני חדרים מול בית הספר. ישנתי עם אמא ואבא בחדר אחד, והאחר נועד לאורחים. חדר אמבטיה או מטבח לא היו לנו, ואמא בישלה על מדורה על הקרקע וכיבסה את הבגדים בברז בבית הספר. הבית תמיד היה מלא אורחים מהכפר. הכנסת אורחים היא חלק חשוב בתרבות הפשטונית.

שנתיים אחרי שנולדתי הגיע אחי חוּשְׁהָאל. כמוני, גם הוא נולד בבית, כי עדיין לא יכולנו להרשות לעצמנו את בית החולים, והוא נקרא חושהאל כמו בית הספר של אבא וכמו הגיבור הפשטוני חושהאל חאן חָטָק, שהיה לוחם ומשורר. אמא ציפתה לבן, ולא יכלה להסתיר את שמחתה כשהוא נולד. לי הוא נראה רזה וקטן מאוד, כמו קנה שעלול להישבר ברוח, אבל הוא היה בבת עינה, ה לַאדְלָה שלה. לי נראָה שהיא ממלאת כל משאלה שלו כפקודה. כל הזמן הוא רצה תה, את התה המסורתי שלנו העשוי עם חלב וסוכר והל, אבל אפילו לאמא שלי נמאס, ובסופו של דבר היא הכינה לו תה מר כל כך שאבד לו החשק. היא רצתה לקנות לו עריסה חדשה — כשנולדתי אבא לא היה יכול להרשות את זה לעצמו, ולכן הם השתמשו בעריסת עץ ישנה של שכנים, שכבר עברה שלוש או ארבע ידיים — אבל אבא סירב. "מלאלה התנדנדה בעריסה ההיא," אמר. "גם הוא יכול." ואז, כמעט חמש שנים אחר כך, נולד בן נוסף — אטאל, שיש לו עיניים מבריקות, והוא סקרן כמו סנאי. אחרי זה, כך אבא אמר, היינו שלמים. שלושה ילדים הם משפחה קטנה על פי אמות המידה של סוואט, שבה יש לרוב האנשים שבעה או שמונה ילדים.

שיחקתי בעיקר עם חושהאל, מפני שהיה צעיר ממני רק בשנתיים, אבל רבנו בלי הרף. הוא היה בא בבכי אל אמא, ואני הייתי פונה אל אבא. "מה קרה, ג'אני, נשמה?" היה אבא שואל. כמוהו נולדתי עם מִפרקים כפולים, ואני יכולה לכופף את האצבעות לאחור. הקרסוליים שלי מקישים כשאני הולכת, מה שגורם חלחלה למבוגרים.

אמא שלי יפה להפליא, ואבא מעריץ אותה כאילו היתה אגרטל חרסינה שברירי, והוא אף פעם לא מרים עליה יד, שלא כמו רבים מן הגברים אצלנו. שמה טוֹר פֵּקַאי, שפירושו "תלתלי עורב", אף על פי שהשיער שלה חום ערמוני. סבא שלי, ג'אנסֶר חאן, האזין לרדיו אפגניסטאן זמן קצר לפני שהיא נולדה ושמע את השם. הצטערתי שאין לי העור שלה, הלבן כחבצלת, תווי הפנים העדינים והעיניים הירוקות שלה, ובמקום זה ירשתי את גון העור הכהה, את האף הרחב ואת העיניים החומות של אבא. בתרבות שלנו יש לכולנו כינויים — חוץ מ פּישׁוֹ, כמו שקראה לי אמא מיום היוולדי, כמה מבני הדודים שלי קראו לי לאצ'י, שפירושו בפשטו "הֶל". לעתים קרובות אנשים בעלי עור שחור מכונים "לבנים", ולנמוכים קוראים "גבוהים". יש לנו חוש הומור משונה. אבא שלי נקרא במשפחה חאיסטה דאדא, שפירושו "יפהפה".

בגיל ארבע בערך שאלתי את אבא, "אבא, מה הצבע שלך?" והוא ענה, "אני לא יודע. קצת לבן, קצת שחור."

"זה כמו שמערבבים חלב עם תה," אמרתי.

הוא צחק מאוד, אבל בילדותו סבל כל כך מגון העור הכהה שלו, עד שיצא לשדות בחיפוש אחר חלב תאו כדי למרוח אותו על פניו במחשבה שיבהיר אותן. רק כשהכיר את אמא, התחיל להרגיש נוח בתוך עורו. אהבתה של נערה יפה כל כך נתנה לו ביטחון עצמי.

בחברה שלנו הנישואים מוסדרים בדרך כלל על ידי המשפחות, אבל הם נישאו מאהבה. הייתי מסוגלת להקשיב עד אינסוף לסיפור היכרותם. הם גדלו בכפרים סמוכים בשאנגלה, עמק מבודד בסוואט העליונה, וראו זה את זה כשאבא שלי בא לצורך לימודיו לגור בבית דוד שלו, שהיה בשכנות לבית של דודתי. הם הציצו זה בזה מספיק כדי לדעת שהם מוצאים חן זה בעיני זה, אבל אצלנו אסור להביע דברים כאלה. במקום זה הוא שלח לה שירים, שאותם לא יכלה לקרוא.

"התפעלתי מהתבונה שלו," היא אומרת.

"ואני מהיופי שלה," הוא צוחק.

היתה רק בעיה גדולה אחת: שני הסבים שלי לא הסתדרו זה עם זה. לכן, כשאבא הודיע על רצונו לבקש את ידה של אמא, טוֹר פּקאי, היה ברור ששום צד לא יראה את הנישואים בעין יפה. אבא שלו אמר שהוא זה שצריך לפעול והסכים לשגר סַפָּר כשדכן, שזאת הדרך המסורתית אצלנו, הפשטונים. מאליק ג'אנסר חאן דחה את ההצעה, אבל אבא הוא אדם עיקש, והוא שיכנע את סבא שלי לשלוח את הספָּר שוב. ה הוּגְ'רָה של ג'אנסר חאן היתה מקום שבו נאספו אנשים כדי לדון בפוליטיקה, ואבא היה שם לעתים קרובות, וכך הם הכירו זה את זה. הוא הכריח אותו להמתין תשעה חודשים, אבל לבסוף הִתרצה.

אמא שלי באה ממשפחה של נשים חזקות וגם של גברים בעלי השפעה. סבתא שלה — סבתא־רבא שלי — התאלמנה כשילדיה היו קטנים, ובנה הבכור, ג'אנסר חאן, נעצר בגלל מריבה שבטית עם משפחה אחרת כשהיה רק בן תשע. כדי לשחרר אותו היא צעדה לבדה שישים קילומטרים בהרים כדי לגייס את עזרתו של בן דוד רב־השפעה. אני חושבת שאמא שלי היתה עושה אותו דבר למעננו. אף על פי שאינה יודעת קרוא וכתוב, אבא משתף אותה בכל דבר, מספר לה על יומו, על הטוב ועל הרע. היא מרבה לקנטר אותו ומייעצת לו לגבי מי שלדעתה הוא ידיד אמת ומי שלא, ואבא אומר שהיא תמיד צודקת. רוב הגברים הפשטונים לעולם לא יעשו זאת, כי שיתוף נשים בבעיות נתפס כחולשה. "הוא אפילו שואל את אשתו!" הם אומרים כעלבון. אני רואה את הורי מאושרים וצוחקים הרבה. אנשים שרואים אותנו אומרים שאנחנו משפחה נחמדה.

אמא שלי אדוקה מאוד ומתפללת חמש פעמים ביום, אם כי לא במסגד, שמיועד לגברים בלבד. היא מסתייגת מריקודים מפני שלטענתה, אלוהים לא היה אוהב את זה, אבל היא אוהבת להתקשט בדברים יפים, בבגדים רקומים ובמחרוזות וצמידים מזהב. אני חושבת שאני קצת מאכזבת אותה, מפני שאני דומה כל כך לאבא שלי ולא מתעניינת בבגדים ובתכשיטים. ביקור בבזאר משעמם אותי, אבל אני אוהבת לרקוד מאחורי דלתות סגורות עם החברות שלי ללימודים.

בגיל הילדות בילינו את רוב הזמן שלנו עם אמא. אבא היה הרבה מחוץ לבית, מפני שהיה עסוק לא רק עם בית הספר, אלא גם עם אגודות ספרותיות ועם ג'ירְגאוֹת, וגם השתדל להציל את הסביבה ואת העמק שלנו. אבא בא מכפר נחשל, אבל בזכות השכלה ואישיות חזקה הוא השיג לנו רמת חיים טובה ורכש מוניטין לעצמו.

אנשים אהבו לשמוע אותו מדבר, ואני נהניתי מהערבים שבהם הגיעו אלינו אורחים. נהגנו לשבת על הרצפה מסביב ליריעת ניילון ארוכה שאמא ערכה עליה מזון; אכלנו ביד ימין, כפי שנהוג אצלנו, וכרכנו יחד אורז ובשר. עם רדת החשכה ישבנו לאור עששיות נפט וגירשנו את הזבובים, והצלליות שלנו יצרו צללים מרקדים על הקירות. בחודשי הקיץ לעתים קרובות התנגשו רעמים וברקים בחוץ, ואני התקרבתי בזחילה אל הברך של אבא.

נהגתי להקשיב מרותקת כשסיפר על מלחמות שבטים, על מנהיגים וקדושים פשטונים, לא פעם באמצעות שירים שקרא בקול מתנגן, ולפעמים הוא בכה כשקרא. כמו רוב תושבי סוואט, אנחנו משבט יוּספְזַאי. במקור, אנו היוספזאים באים מקנדהאר, ואנחנו אחד השבטים הפשטוניים הגדולים ביותר, המפוזרים על פני פקיסטאן ואפגניסטאן.

אבותינו הגיעו לסוואט במאה השש־עשרה מקאבול, שם עזרו לקיסר טימוֹרידי לשוב אל כס מלכותו אחרי שהשבט שלו עצמו הדיח אותו. הקיסר גמל להם במשרות חשובות בחצר ובצבא, אבל ידידיו וקרוביו הזהירו אותו שהיוספזאים מתחזקים כל כך, עד שלבסוף ידיחו אותו. לכן לילה אחד הוא הזמין את כל המנהיגים למשתה, ובזמן שהם אכלו, אנשיו התנפלו עליהם. כ-600 מנהיגים נטבחו. רק שניים נמלטו, והם ברחו לפשאוור עם בני השבט שלהם. אחרי זמן־מה הם ביקרו אצל כמה שבטים בסוואט כדי לגייס את תמיכתם ולשוב לאפגניסטאן. אלא שהם הוקסמו כל כך מן היופי של סוואט, עד שהחליטו להישאר שם ולסלק את השבטים האחרים מהמקום.

היוספזאים חילקו את כל האדמות בין בני השבט הגברים. זאת היתה שיטה מיוחדת שנקראה וֶש, ולפיה כל חמש או עשר שנים המשפחות מתחלפות בכפרים ושבות ומחלקות את אדמות הכפר החדש בין הגברים, כך שלכל אחד היתה הזדמנות לעבד גם אדמה טובה וגם רעה. חשבו שבכך ימנעו מאבקים בין שבטים יריבים. החאנים משלו בכפרים, והאנשים הפשוטים, בעלי המלאכה והפועלים היו אריסים שלהם. היה עליהם לשלם להם שכר בסחורות, בדרך כלל חלק מן היבול. כן היה עליהם לעזור לחאנים להקים מיליציה ולספק להם גבר חמוש תמורת כל שטח אדמה קטן. כל חאן החזיק מאות גברים חמושים, הן ליישוב סכסוכים והן לפשיטה על כפרים אחרים ולביזה שלהם.

היות שליוספזאים בסוואט לא היה כל שליט, פרצו בלי הרף סכסוכים בין החאנים ואפילו בתוך המשפחות עצמן. לכל הגברים שלנו היו רובים, אם כי בימים אלה הם לא מתהלכים איתם כמו שנהוג באזורים פשטוניים אחרים. סבא־רבא שלי נהג לספר סיפורים על קרבות ירי שהתקיימו בנעוריו. בתחילת המאה שעברה הם התחילו לחשוש מפני כיבוש על ידי האנגלים, ששלטו בינתיים על רוב השטחים מסביב. הם גם מאסו בשפיכות הדמים האינסופית. לפיכך החליטו לנסות ולמצוא אדם ללא משוא פנים, שימשול באזור כולו ויְיַשב את הסכסוכים ביניהם.

ב-1917, אחרי כמה מושלים שלא צלחו, בחרו המנהיגים במִיַאנְגוּל עבדול וָאדוּד להיות להם למלך. אנחנו קוראים לו בחיבה בַּדשָאה סאהיב, אדון מלך, ואף שהיה חסר כל השכלה, הוא הצליח להשכין שלום בעמק. כשאתה לוקח רובה מפשטוני, כאילו לקחת את חייו, ולכן הבדשאה לא הצליח לפרוק את השבטים מנשקם. ב-1926 האנגלים הכירו בו כראש המדינה ומינו אותו ל וואלי. הוא הקים את מערכת הטלפונים הראשונה ובנה את בית הספר העממי הראשון ושם קץ לשיטת ה וֶוש, היות שתנועה מתמדת בין הכפרים פירושה היה שאיש לא יכול למכור אדמה, לגלות כל יוזמה לבניית בתים טובים יותר או לנטוע עצי פרי.

ב-1949, שנתיים אחרי ייסוד פקיסטאן, פרש ה וואלי לטובת בנו הבכור, מיאנגוּל עבּדול האק ג'האנזֶבּ. אבא אומר תמיד, "בדשאה סאהיב הביא שלום, ואילו בנו הביא שגשוג." אנחנו רואים את שלטונו של ג'האנזב כתור הזהב בתולדותינו. הוא למד בבית ספר אנגלי בפשאוור, ואולי מפני שאביו היה בּוּר, הוא היה להוט אחר בתי ספר והקים רבים, כמו גם בתי חולים וכבישים. בשנות ה-50 של המאה שעברה הוא שם קץ לשיטה שבה אנשים שילמו מסים לחאנים. אבל חופש ביטוי לא היה, ואם מישהו מתח ביקורת על ה וואלי, היה אפשר לגרש אותו מהעמק. ב-1969, השנה שבה נולד אבא שלי, ה וואלי ויתר על השלטון, ונעשינו חלק ממחוז הגבול הצפוני־מערבי של פקיסטאן, שלפני כמה שנים שינה את שמו לחַיְבֶּר פחטוּנחְוואה.

כך נולדתי כבת גאה לפקיסטאן, אם כי כמו כל הסוואטים אני רואה את עצמי קודם כול כסוואטית ואחר כך כפשטונית, לפני היותי פקיסטאנית.

ברחוב שלנו, לא רחוק מאיתנו, גרה משפחה ולה בת בגילי שנקראה סָפינה ושני בנים בגילים דומים לשל אחַי, בַּבָּאר ובָּסיט. כולנו שיחקנו יחד קריקט ברחוב או על גגות, אבל ידעתי שככל שנתבגר, יצַפו מהבנות להישאר בבית פנימה. יצַפו מאיתנו לבשל ולשרת את האחים ואת האבות שלנו. בעוד הבנים והגברים יכלו לשוטט בחופשיות בעיירה, אמא שלי ואני לא יכולנו לצאת בלי ליווי של קרוב משפחה ממין זכר, גם אם מדובר בילד בן חמש! זאת היתה המסורת.

מוקדם מאוד החלטתי שלא אהיה כזאת. אבא אמר תמיד, "מלאלה תהיה חופשייה כמו ציפור." חלמתי להגיע לפסגת הר אלום כמו אלכסנדר הגדול כדי לגעת ביופיטר ואפילו עד מֵעבר לעמק. אבל כשראיתי את האחים שלי חוצים את הגג בריצה, מעיפים את העפיפונים שלהם ומושכים במיומנות את החוטים קדימה ואחורה כדי להפיל זה את העפיפון של זה, תהיתי בלבי כמה חופשייה תוכל בת להיות אי־פעם.