שיר ערש לילדה
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
שיר ערש לילדה

שיר ערש לילדה

עוד על הספר

אבישג רבינר

אבישג רבינר (נולדה ב-1 באוגוסט 1971) היא שחקנית, סופרת ודוגמנית ישראלית.

רבינר גדלה בגדרה ועסקה תקופה בדוגמנות, היא בעלת תואר בקולנוע ותיאטרון מאוניברסיטת תל אביב.

היא הופיעה בתפקיד אורח בקומדיה "פאזל", היא גילמה את מיקה, חברה של אסף בסדרה "טירונות", ב-2003 שיחקה בסרט הסטודנטים "נסיעה טובה", בשנה זו גם הוציאה ספר שכתבה "עלמה ומרתה". היא שיחקה בסדרה "כוכב הצפון".

בין ספריה: חמישה ילדים וחיים אחד, שיר ערש לילדה.

מקור: ויקיפדיה
https://tinyurl.com/272xne9r

תקציר

איילת, נערה תל אביבית בת שלוש-עשרה חוזרת הביתה מבית הספר ורואה את אביה האהוב אורז את חפציו ועוזב את הבית לצמיתות. מאותו רגע משתבשים חייה: היא נשלחת מהבית ומתבגרת בין זרים. שנים אחר כך היא נוסעת לטוקיו, מגלה עולם חדש ואהבה חושנית אך ממשיכה לנדוד ולתור אחר הדבר שאת שמו שכחה.
 
שיר ערש לילדה הוא וידוי שנכתב בגוף ראשון מנקודת ראותה של המספרת הבוגרת.
 
קול נשימתה הבהולה הגיע לאוזני מעבר לחלון, נשימות חטופות מלוות ביללות. קמתי ונצמדתי לקיר הקר והקשבתי לילדה. היא שתקה, כאילו ידעה שלא מגיע לה, לא ממני שנהגתי בה בחמלה והיא גמלה לי באלימות. בכל זאת סובבתי את המפתח במנעול ופתחתי. "בואי", לחשתי לה והיא נכנסה במהירות, אוחזת בבטנה שהיתה עכשיו גדולה וכבדה. שערה הרטוב דבק לפניה, שפתיה היו מעוותות בכאב, שפתה התחתונה דיממה והיא המשיכה לנשוך אותה ומתחה בשיניה את פיסת העור שנתלש. "צריך לקרוא לרופא", אמרתי וכבר רציתי לצאת ולרוץ אל הבית, לקרוא לעזרה, לחלץ את עצמי מנוכחותה החייתית, העצבנית, כי מיד החלה מהלכת בחדר מצד לצד, כאילו לא יכולה להפסיק לנוע. אבל היא זינקה אל הדלת, חסמה אותה בגופה ויללה, "לא, לא ללכת..."
 
אבישג רבינר היא סופרת ועיתונאית, בוגרת החוג הרב-תחומי באוניברסיטת תל אביב ובעלת תואר שני בתקשורת. בעבר היתה שחקנית ודוגמנית. ספרה הראשון עלמה ומרתה זכה לשבחי הביקורת.

פרק ראשון

פרק ראשון
 
אותו רגע ארוך בו עמדתי מחוץ לדלת ביתי הפתוחה כדי חריץ, המתנתי מבלי לדעת למה ובעצם ידעתי, נחרת בזיכרוני כמו סכין מלובנת, צורבת בעור הרך הלבן העוטף את הזרוע במקום בו הדופק פועם. תאורת החשמל, צהובה, שבה וכבתה, פס ארוך של אור שמש סקרן הבליח מתוך רווח צר, הפריד וחיבר ביני, העומדת בחושך, לבין הבית שקולות קרטון נפתח ודלת ארון חורקת נרמזו מתוכו, בקצב התנהלות איטי, אהוב ומוכר שירשתי, הפיגו את דממת ההמתנה, ועוד דבר אחד, מעורפל ואפל, שלא ידעתי מהו ובעצם ידעתי, כבר חודשים הרגשתי בו. חיכיתי דרוכה, ובכל זאת כשהגיע, ריחף במרחק פסיעה, לא הייתי מוכנה, נותרתי עומדת במסדרון אפל, כאילו עוד אפשר למנוע את מה שבעצם כבר קרה.
 
מלמטה נשמע זמזומו העצבני של מנגנון דלת הכניסה לבניין, קצר וצורם, מישהו הדליק את האור, הזמין את המעלית לרדת אל קומת הקרקע. שלפתי כף רגל גרובה מתוך הנעל, דחפתי אותה בזריזות מתורגלת בין דלת הפלדה למשקוף, מבקיעה את פס האור אל חדר האורחים המשקיף אל צמרות העצים הנעות לאיטן, אפורות ירוקות, אל נוף שידעתי כל ערב ובוקר מאז נולדתי, יציב, קבוע ומשעמם עד מוות עבור אבא שלי, שנהג לשכב על הספה כשפניו בכיוון השני, מפנה אל הירקון העכור שמעבר לכביש את גבו.
לו היה זה יום שישי, היה אבא שרוע במקומו הקבוע, נח לאורך הספה הנטועה במרכז הסלון, שרותי העמידה במאונך לחלון השקוף הרחב והוא דחף אותה משם עד שניצבה באלכסון, מול מסך הטלוויזיה הענק הדולק תמיד, ספר פתוח בידו, זרועו השמאלית תחת עורפו, בטנו חשופה מתקערת מתעגלת פנימה, לעבר הגב. אלא שאבא מעולם לא חזר בימי חול לפני חמש ורבע, ועכשיו היתה השעה רק רבע לאחת, רביעי של ראשית האביב, ראשי העצים עמדו ללא ניע מעברו השני של החלון ושרידיה המרוטים של התעודה שלי, אחרי שליטפתי בה את גדרות הבטון בדרך שבין בניין החטיבה האפור אל בית מגורי, היו טמונים בכיס האחורי של מכנסי. אצבעותי שנחבטו באבן צרבו, אגרפתי את כף יד ימיני והידקתי את כדור הנייר בעומק הכיס.
 
אבא הרים את מבטו הכחול מעל לארגזים, תמיד מחויך לקראתי ומדוכא, ובאופן מוזר, דווקא באותו יום, נראה כמעט מאושר. השמים הכחולים הפרושים מאחור, מעבר לראשו, נחתכו בחוט חשמל שחור אלכסוני, להקת שחרורים נחה עליו, כמו משקיפה על הנעשה מעבר לזכוכית השקופה, אצלנו בבית. הרהרתי שעכשיו יבוא שקט, אותו שקט שבזמן האחרון לא הפסיק אבא להזכיר כמה הוא מתגעגע אליו, זה שגרם לגלי לנדוד בין בתי חבריה ולי, הבכורה, למרוט מעט מעט את רעמת שערי ולהתנהל בזהירות, בבדידות שהלכה והעמיקה, מרגישה אשמה בכל פעם שהתלונן על אותו הדבר שהיה לו לפני שהיינו ואבד. עכשיו יוכל לזכות בחזרה בשקט שלו, רותי תישאר עם הבקרים הבודדים שאהבה בדירה הריקה, ורעש גדול של כאב יהדהד לאורך המסדרון הצר והארוך בבית שלנו, ימשיך ויזחל לאיטו אל החדרים החודרים אליו ומזדקרים ממנו, ומבלי שמישהו יבחין בכך, ירעיל את חיי.
 
אבא הזדקף וניגש אל המקום בו עמדתי, הוא עצר קרוב אלי ואני נעצתי מבט באצבעות רגליו היחפות, באצבע שהיתה ארוכה מהאחרות, עקומה ובולטת מעט כלפי חוץ, כמו זו שלי. הידקתי את לסתותי, שאיימו להקיש זו בזו בשקשוק של אימה, ומזווית העין ראיתי את זרועו מתרוממת. לרגע כנראה עבר בו אותו חשק ישן מרוסן ללטף את פני. אבל אצבעותיו הארוכות חזרו וצנחו ואז שבו והתרוממו ונחו על לחייו, במקומות בהם חרצו פעם גומות חן את פניו. בכל זאת ניסה לרכך את הרגע, את המפגש ליד הדלת באור המלא שלא היינו רגילים בו, כיוון שבשבתות בשעה הזו אבא תמיד ישן. עכשיו אסף בשתי ידיו את שערי הסבוך הארוך, שב ושחרר אותו וחיבק אותי, מטה את גופי הצדה, כמו גזע במבוק ברוח, כמו שעשינו תמיד, משתעשעים מי ייפול ראשון ומי רק יתיישר ויחזור למקום, יציב. כך כמה פעמים מצד אל צד מול צמרות העצים שבפארק, רוקדים ריקוד טיפשי שהיתה בו קרבה מנחמת, רק שהפעם נשארתי יציבה ונוקשה, לא זזתי, והוא ניסה עוד מעט אבל לא התעקש להמשיך במשחק שרוח השטות נעלמה ממנו, את זה הרגשנו ודאי שנינו, וכבר ניתק ממני וחזר והתרחק במסדרון. קול צעדיו היחפים נבלע בשטיח העבה הלבן שבחדר השינה שהיה שלהם ובן רגע הפך לחדר השינה של רותי, כך קראתי לאמי והיא לא תיקנה. היינו עבורה, גלי ואני, מן עדות משפילה לחלוף הזמן שניסתה לעצור במאבק אבוד, מיותר, ומאוחר יותר, כשהתפכחה מחלום נעוריה הנצחיים והתחרטה על מה שכבר לא היה בינינו והיה לחסר תקנה, חזרה וביקשה שאקרא לה אמא, העזה רק פעם אחת במבט מושפל, מבלי להביט בפני. אבל אני שוב לא יכולתי לבטא את המילה האחת הבודדה ונותר הצירוף העילג אמא - רותי, פשרה עלובה שאף לא אחת מאיתנו התענגה עליה כשנאמרה. רק עמוס היה ונשאר תמיד אבא, על אף שגם הוא הרחיק נדוד מאותה הגדרה ראשונית של ילדות, כפי שהתגלמה עבורי במילה בת שתי ההברות שחזרתי ואמרתי באוזניו על הנדנדות בגינה וגבוה במנשא הגב שסבתא יוליה הביאה מלונדון, מעל לראשי הילדים והאמהות, וכשהקריא לי וכשדחף את עגלתי והרכיב אותי על אופניו והעיר אותי מוקדם, עם אור ראשון, לראות את הזריחה בחוף הים, והרשה לי להישאר ערה הרבה אחרי השקיעה, עד חשכה, לשחק בחול ולהקשיב לרחש הגלים, והיא ננעצה עמוק בין דפי זיכרונותי הראשונים, רכה, מהולה בריח של ים ושקיעה וכל מה שהיה או שנדמה לי שהיה שם מזמן.
 
השתרעתי על הספה במקומו, גופי כמו נמס אל תוך השקע המוכר האהוב שהותיר גופו בעור הישן עוד ימים רבים אחרי שעזב את הבית, וריחו התפוגג ונעלם אפילו מחדר השינה ונותר רק בגומחת ארון הבגדים של רותי. על אף שהחליפה את אבקת הכביסה ואת כדורי הסבון הצבעוניים שנהגה להניח במגירות התחתונים והגרביים, דבר לא עזר ושתינו ידענו שלעולם יישאר משהו ממנו גם בתוכה, לעולם תמשיך לאהוב אותו במקום עמוק חבוי של הלב, במין בושה סמויה, לא נשלטת, כמו ההתייפחויות השקטות שחנקה בחורף שלפני ובכל זאת עלו מחדר השינה, כשהוויכוח נגדע ולא היא אלא אבא הוא שיצא מן הבית. עכשיו שכבתי ללא ניע בשקע הקבוע, מהדקת את גופי אל העור הזוכר את גופו, ובעיניים עצומות הקשבתי לחריקת דלתות הארון והקרטון ואוושת הבדים שארז בחדר השינה הקטן, הלבן מדי. חולצות מהוהות שאת חלקן שמר עוד מימי התיכון וקרעים קטנים כבר ביתרו אותן, ביתקו את הבד. הוא לא הרשה לרותי לגעת בהן, אמר שבכל היתר היא מתערבת, אז שאת החולצות תעזוב ובכל זאת, מפעם לפעם, היה נזכר באחת מהן שהיתה ואיננה, ורותי היתה מניעה את עפעפיה באותו עפעוף מהיר שהנהיגה לעצמה כשניסתה להסוות שקר והוא דווקא הסגיר אותו. בחודשים האחרונים כבר לא התרתח, רק שתק והחוויר, ורותי המשיכה לנבור מדי פעם בערמת חולצותיו המתכלות, לא הבינה שאבא הותש מקרבות אך עדיין חי, רק השתבלל אל עולם שאליו לא תוכל להגיע, הלך והעמיק הרחק ממנה, אל תוך עצמו.
 
שילבתי את זרועותי תחת עורפי והבטתי בו כשחזר מחדר השינה והניח ארגז אחד ומעליו עוד אחד, כיסה את המערכת במגבות ברצינות משונה, כאילו מתח תכריכים על גופת ילד מתוך חובה ובלי עצב, ורציתי למצוא בתנועותיו את האבל ולא מצאתי, ובמין חוש הישרדות מחקתי, טשטשתי את זיכרון ההקלה שהיתה בכל תנועה שלו ליד מפתן הדלת, כיסיתי אותה בערמת תכריכים משלי עד שנשכחה, נבלעה תחת הזיכרונות הטובים, שכמו צפו מעל לפני ים של זיכרונות אחרים, מלטפים ומנחמים ומאמללים אותי בכל פעם, בכל יום, בכל הזדמנות מתוך מאות ואלפי פעמים בהן נזכרתי באותו רגע כואב וצפוי ובלתי נמנע. רגליו היחפות של אבא הטביעו במרצפות לחות מטושטשת, טביעת רגל חצי שקופה על אגם קרח קפוא, מופיעה ונעלמת. רותי אסרה על נעילת נעליים בבית ואבא ציית, השיל נעליו מעל רגליו גם ביום בו עזב, אלא שהפעם הניח אותן מחוץ לארגז הנעליים האפור שהתקין בעצמו, לרגלי הקיר שליד הדלת, וירד במעלית יחף וכעבור דקות חזר ונכנס, רגליו המלוכלכות ממשטח הזפת יצרו מסלול שחור לאורך חדר האורחים ועד לספה ועד אלי. מסלול אחרון שצעד בו וסומן שם עד שרותי התעשתה ושטפה את הבית, שבועיים אחרי שהלך.
 
המערכת הקטנה, עטופה, עוד עמדה בכניסה אחרונה, אבא פסע על הרצפה הלבנה המבהיקה עד אלי, ישב בקצה הספה, הרים את רגלי והניח אותן על ברכיו הדקות הקשות, החזיק בכפות רגלי הקטנות, הגדולות לגילי הצעיר, שתמיד התפעל מהן, וכשאמר כמה הן נפלאות בעיניו, לא יכולתי שלא להרהר בפני הדומות לשלו, אך פגומות וחסרות את עיניו הכחולות. בכוח זהיר לחץ את אצבעות רגלי, הפריד את הבוהן מהאצבע, משך את הקמיצה עד שהתפוקקה בקול נפץ זעיר וחייך, כפי שעשה תמיד כשהצליח לחלץ אותו קול קליפת אגוז מתפצפץ. עצמתי עיניים וזכרתי את הקיץ ההוא, הזיכרון הראשון שנחקק בי, עוד סכין מלובנת שורטת בעור חלק חיוור.
 
אני יודעת שהיה קיץ, זוכרת שהיה חם, הווילונות הלבנים השקופים התנופפו כמו כנפי פרפר שבריריות, מסגרו את תמונת הנוף שליוותה את שנות ילדותי המוקדמת בחלון המרפסת הפתוח הפונה אל הפארק. התקדמתי אליו וממנו לאורך חדר האורחים, הלוך וחזור הלוך וחזור, על הקורקינט החדש שקנה לי ליום הולדת שלוש. לפני שיצא לעבודה, הסיט קבוצת תלתלים עקשנית מלחיי באותה תנועה איטית, כאילו ניסה לזכור את פני היפות, כפי שהיו באותה שעה אחרונה, לפני שיצא. רותי התעקשה שלא אסתפר, אני התעקשתי לא להסתרק, ואבא הבטיח שמחר יחזור במיוחד בחמש, יאסוף את שערי אל תוך הקסדה הקטנה וילמד אותי לרכוב. לבשתי רק מכנסיים, אותם מכנסיים אדומים, רחבים בשוליים עם הדפס של סוסים גדולים בשחור, על שערי קסדת תחתונים שאוזן אחת בלטה מתוכה, מתוך אחד מפתחי הרגליים. לפני שיצא, צילם אותי במצלמה הקטנה שהיתה מונחת תמיד על הטלוויזיה, אותה התמונה שאחר כך מִסגר והניח על שולחן העבודה שלו במשרד, זו שהבדילה בין היום שלפני ליום שאחריו. הוא הושיב אותי על המעקה הנמוך, מעקה השיש הבהיר שרותי בחרה ואם לא הבריקה אותו פעם ביומיים התלוננה שנראה מלוכלך, ואני חייכתי אליו חיוך מאולץ, חושף שיני תירס לבנות וקטנות, לראשי תחתונים ורודים שפרחים קטנים צהובים עיטרו אותם, אניצי שערי והאוזן האחת מציצים מתוך חורי הרגליים, בטני הילדותית משתפלת מעל למכנסי. אחר כך הלך ואני נשארתי עם אמא וגלי, שהיתה בת שנה, דחפתי בכוח ברגל יחפה, מנסה לעמוד על פס המתכת הדק בזמן נסיעה, פעם אחת ושנייה ושלישית, על הקורקינט שקנה לי ליום ההולדת בחנות צעצועים ליד המשרד. כך התגלגלתי במהירות מהמסדרון לעבר החלון ורגע לפניו, כשניסיתי לשלוח רגל ולעצור, נשמט הכידון מידי, הכה במעקה השיש ופני נחבטו ברצפה. השניות שוודאי שכבתי שם דוממת, המומה מעוצמת הנפילה, היו בעיני הילדה שלי שעות ארוכות, שמעתי קול פיצוח מתוך ראשי, אני זוכרת אותו, מבעית כאילו היו פני ביצה שנבקעה, דממה עבה הכתה בי לפני שהכאב החל מתפשט בפני, לרגע כנראה התעלפתי וכשחזרתי ידעתי שמשהו נורא קרה לי, משהו בי נשבר.
 
צקצוק בצל מטוגן במחבת ליווה את ריצתה היחפה, המבוהלת, של רותי. עוד כמה דקות היתה אמא שלי ואחר כך, כשאבא חזר, חדלה מתפקידה ונסוגה, היתה לתמיד למי שהיא מאז עד היום. בהבזק נדיר של חמלה אמהית מהולה ברגש אשמה על שמעלה בתפקידה ולא השגיחה עלי, תלשה אותי מעל הכידון המעוקם, "אוי קטנצ'יק," צעקה והחזיקה את פני ואני שלחתי יד ונגעתי בפי, במקום שכאב, ואצבעותי כוסו בנוזל סמיך חם. הווילון המשיך להתנופף בשלווה, ממש כמו קודם, מוכתם בטיפות אדומות דקות, ורותי מלמלה "השיניים," דוחפת לפי אצבעות בריח בצל, שציפורניהן היו ועודן צבועות תמיד בקפדנות באדום דם. היא מיששה כמעט באלימות את חניכי, אחר כך הרימה אותי בזרועותיה, הצמידה אל פני חבילת קוביות קרח בשקית פלסטיק שקופה, "הכול במקום," חייכה, ספק משכנעת את עצמה ואותי ספק שואלת, והוסיפה במין מבוכה, "יש לך מזל."
שלוש שנים מאוחר יותר, כששיני החלב נשרו מפי ושיני הקבועות סירבו להבקיע, עלה שוב זיכרון יום התאונה. היה צורך לחלץ את השיניים מתוך החניכיים בניתוח ורותי, ציפורניה כסוסות עד לבשר, ליוותה אותי עד לשער בית החולים ולא נכנסה בו וגם לא הסבירה למה הלכה ממני. שלושה ימים נשארתי בין קירות לבנים לסדינים ירוקים, עם סבתא יוליה ואבא, ולעולם יעורר בי ריחה של דייסת סולת בחלב תחושת בדידות מעיקה. כשהתעוררתי, אחרי הניתוח, החזיק אבא כף יד קפוצה קרוב לפני. "תפתחי," לחש ואני יישרתי את אצבעותיו זו אחר זו ולקחתי מכף ידו הפרושה שרשרת דקה של זהב, עליה היה תלוי קופידון קטן צהבהב. שנים אחר כך צירפתי גם את טבעת הנישואים שלו, שמצאתי על רצפת חדר האמבטיה ביום בו עזב והשאיר אחריו חיים שלמים שבורים, כמו תמונה מסרט שהתקלקל ונעצר.
 
הנפיחות נעלמה והשיניים בקעו במין זווית לא טבעית, "פני חמור" קראו לי הבנות בכיתה מאחורי הגב ובקול רם מדי, מכוון. הייתי הילדה של אבא, על אף שהדמיון הפיזי בין פנינו הלך ונעלם וחזר והופיע, מדויק פחות, רק שנים אחר כך, בין דמותי שבמראה, בפה סגור ובשיער סתור, מסווה את פני, לדמות הנער שצילמה סבתא יוליה ושנראה בתמונות המסודרות שהודבקו זו בצד זו ברצף כרונולוגי, באלבום האחד שנותר ונשמר, חבוי בארון בחדר השינה החדש של רותי, שגוניו כהים יותר מחדר השינה של הורי וריח בגדיו של אבא לא התגנב אליו. הוא נראה שם אחר, שונה, ובכל זאת דומה לי ברגליו הארוכות, ברזונו המוגזם, בהליכתו המרושלת, הכפופה מעט, שנחסכה ממני כשעליתי בנעורי על גב סוס ולמדתי מחדש לזקוף את הגב.
 
פקחתי את עיני אל מול פניו הנבוכות של אבא, אל עיניו הכחולות שאהבתי, המילים היו מיותרות ודלות מכדי להכיל את הכאב, ומבלי שאמרתי דבר ידעתי שהבין שכל אותם ערבים בהם השפלתי ראש, בוהה מעל דפי מחברת, אצבעותי מסלסלות עוד תלתל שחור, היו אוזני כרויות לכל רעש, לכל מלמול שעלה מחדרם. כמעט שלא למדתי ממה שנכתב בספרים, רק הקשבתי להם באימה, לוויכוחים השקטים הארסיים שנשפו בחדר השינה שלהם שבהמשך המסדרון, אחרי החדר של גלי, ובסוף הערב, כשכיביתי את מנורת הקריאה, כבר נערמה על דף המחברת הלבנה הנקייה מעופרת עפרונות, פקעת שיער, ערמת חוטים שחורים מקורזלים, כמו פקעת העצבים שהלכה והתעבתה בבטני, בבטנו, בבטנה, הלכה ותפחה. תמנון מרובה זרועות, רב עיניים, זוחל מהשולחן אל תוך ערפילי שנתי הנודדת. כיוון שכל מה שלא הצלחתי לשמוע, מילא את ראשי ברמזים מדממים, בפחדים מהלא נודע שהתגבשו והפכו לאותה חיה חלקה לא מוכרת, ששבה וחזרה וניסתה למשוך אותי אל המים, מחוף הים אליו נהגנו אני ואבא ללכת עד לקיץ האחרון, שקסמו הועם עם מותה של סבתא יוליה. בכל פעם חזר התמנון ויצא מן המים, התקדם לעברי כדי לקחת אותי איתו, למשוך אותי למצולות, אל הים הכחול־שחור, ואני התמלאתי סקרנות תאוותנית לגעת בגופו הגמיש הצמיגי ופחדתי ממנו. ופעם אחת, בחלום, הצליח ללכוד אותי בזרועותיו, שהיו כהות, חלקות וארוכות, וחיבק אותי חזק עד שנכנעתי ונתתי לו לצלול ולמשוך אותי למטה, שמוטת איברים. היה נעים בזרועותיו, במים החמימים, עד שפקחתי את עיני אל כותונת הלילה הרטובה ואבא ישב בקצה מיטתי והביט בי אוהב ואמר "אין מה לדאוג." אבל מצמץ בפחד, כמו ילד שכדור נזרק בפניו, ותחושה מבעיתה הילכה איתי כל אותו בוקר, נטמעה עמוק בזיכרוני וצפה ועלתה שוב באותו היום בו עזב את הבית. הפעם התחמק מלהביט בפני, עיניו נשארו נעוצות בכפות רגלי, ואני נזכרתי בבדל התעודה שבכיס מכנסי והרמתי מעט את הישבן וחילצתי אותה, גווייה מרוטשת אחרי קרב, ופרשתי את שרידיה בשתי ידיים. אבא לא הביט בנייר, לא הרים אותו, ואני שתקתי מבחוץ וצעקתי בתוכי, אבא כבר יצא לדרך, ידעתי, רק גופו עוד היה כאן, ישוב על הספה ששנא ואהב, ידיו מעסות את כפות רגלי. "אני אישן בבית של סבא, מתחת לאף שלך." עשר דקות הליכה הפרידו בין הדירה שלנו לשם, אבל המרחק שנפער בינינו היה אחר, וקולו, שטיפות תקווה ליטפו אותו, נשרט לרגע אחד. הוא שב והניח את רגלי על הספה והביט רק לשבריר שנייה בפני, ואני הסתכלתי אל תוך הכחול של עיניו, ואחרי חודשים ארוכים היו אלה רק מים צלולים רגועים וקרן של אור שהסתננה מן החלון, מרצדת באישוניו כמו סירת מפרש קטנה לבנה, חלקה ונקייה מזיכרונות, נקייה ממני. לא זזתי וגם הוא נשאר דומם, חיכיתי שיחליט בעצמו מתי יתנתק וילך, עד שנשם נשימה עמוקה, קם והתרחק, אסף את המגבות ובתוכן המערכת, כאילו ערסל בזרועותיו תינוק חדש וירד, גומא בפעם האחרונה אותן המדרגות שנהג לעלות ולרדת בהן איתי לאיטו עשרות ומאות פעמים, כי כשהייתי קטנה, נתקענו בחושך, אני ורותי, ואחרי הפעם ההיא פחדתי זמן רב ואולי לתמיד ממקומות קטנים, סגורים וחשוכים. הוא ירד יחף ובפתח נשארו נעליו הישנות, זוג גרביים שמוטים ואנחנו. נותרנו מאחור להתגורר בבית שהיה אהוב והפך מאוס, עמוס זיכרונות שאת זיכרם שום חומר ניקוי לא יכול להסיר. "קח אותי איתך," רציתי לרוץ אחריו ולצרוח, אבל המשכתי לשכב שם, אשמה בלי לדעת במה, מקשיבה לצעדיו המתרחקים ולהתייפחות שעלתה מחדר השינה.
 
עוד שעה ארוכה הייתי שרועה על הספה בחדר האורחים בגבי אל צמרות העצים, עוד זמן רב אחרי שפסקו קולות הבכי בחדר השינה, אז קמתי ונכנסתי לשם, אל המקום ממנו עלו קולות בכי בלילות החורף שלפני הפרידה והמשכתי אל חדר הארונות שבתוכו, שהיה מין מקדש פרטי, חדרון נטול חלונות, כמו מעלית, כמו קבר, רחם סגור מהודק. לא אהבתי להיות בתוכו. רותי עמדה ומיינה את הבגדים שהשאיר לכמה ערמות, ממהרת לסדר מחדש את החדר, לנקות ממנו בהיסטריה כל שריד לנוכחותו. התיישבתי בפינה, בין שני קירות החדר הצר, והבטתי בפניה הקטנות, באפה האדום מבכי, בידיה שנדמה היה לי שרעדו מעט בזמן שערמה את החגורות הישנות והנעליים וכובעי הבייסבול המיותמים. על אחד המדפים הניחה את ארבע הטבעות, עשרים וארבעה קראט, אחת לכל שלוש שנות נישואים, עבות ושמנות. שלוש היה מספר המזל של אבא, כך האמין, רותי העוותה את פניה בכל פעם שהעז לדבר על המזל שלו, אבל קיבלה את המתנות שעכשיו הסירה בגועל, כאילו בהן טמונה הסיבה לגירושים שנכפו עליה, ואת הטבעת החמישית, דקה וחלקה, הכניסה לשקית פלסטיק קטנה וקשרה, מחביאה אותה עם כמה מטבעות כסף של דולר משנות השישים, בתוך נרתיק בד צבאי שסבתא שלה שכבר מתה, רקמה עליה ברוסית - "אלף תשע מאות ושש־עשרה. הרבה אהבה - מעט מלחמה" - לפני שבעלה יצא לקרב, וכעבור חודש חזרו רק הכומתה והנרתיק. "כל גבר והתירוץ שלו. מלחמות, אהבות חדשות, חלומות מעבר לים, לכל גבר יש הסבר אחר לאותו דבר," אמרה רותי בפנים חיוורות וסגרה את מכסה קופסת הנעליים על אוצר העתיקות הקטן. בעיניה, שעפעפיהן היו נפוחים מבכי, היה כישלון נישואיה חלק מגורל משפחתי בלתי נמנע, כמו אמה של סבתה, כמו סבתא שלה, אולצה ביום אביב אחד להצטרף אל קהילת הנשים הבודדות, נשים שחיו את חייהן לבד, ללא בעלים או לצד גברים קודרים ושותקים, נעדרים־נמצאים.
 
כל התוכניות לחופשת הפסח היו לאבק. ימים שלמים נשארתי שרועה על הספה בחדר האורחים, בהיתי בצמרות העצים שמול החלון הגדול, מדי פעם זיהיתי ציפורים מנתרות בתוך האפור הירוק. עכשיו היו הימים ארוכים יותר, עצובים יותר, לא דומים לימי החופשות שקדמו להן בשנים שקדמו למותה של סבתא יוליה, כשאבא היה חוזר מוקדם ונוסע איתנו לים או מוציא מהארון את הפנס הגדול ולעת ערב היינו יורדים, רק שנינו, בנעליים גבוהות, לסיור לילי בפארק, ידי טמונה בכף ידו הגדולה ואלומת האור הולכת לפנינו בשבילי העפר הצרים ובמקומות בהם רמסו רגלינו את הגבעולים היבשים, ואוושה היתה נשמעת מתוכם, וצמרמורת נעימה של פחד ושל הרפתקה חלפה לאורך גבי. לפעמים הצלחנו לראות אותן לאור הפנס, את חיות הלילה שרגלינו הטרידו ממקומן, קיפודי ענק שגודלם כגודל חתול וגוריהם בעלי פני עכבר מדדים בדרכם אל בין השיחים, אל המסתורין החשוך של העשב הפרוע, ומשפחות ברווזים שלא נעו נשארו לעמוד במקומותיהם גם כשחלפנו לידם, צמודים זה לזה, תפוחי נוצות או צועדים ברגליים עקומות, מצחיקות, ללא פחד, ואני הייתי נצמדת בגופי אל אבא וידי הקטנות הקיפו את רגליו הארוכות והדקות. היה קריר וחשוך וקולות ציפורי הלילה וריחוף עטלפי הפירות הקטנים החותכים את האוויר במשק כנפיים פתאומי, הרטיטו איזה מיתר מבוהל בתוכי. בחסות הלילה הייתי יכולה להיות יותר מתמיד ילדה קטנה של אבא, מאוהבת ומאושרת הרבה יותר מאשר באור, כשפני גלויות, לומר לו עד כמה אני אוהבת אותו ורק אותו ולנשק את ידיו החמות. הימים ההם הלכו והתרחקו ועדיין הם קרובים ומכאיבים בזוכרי אותם.
 
טרוטת עיניים הייתי תוחבת שקית שוקו לפי, כמו תינוקת מגודלת, משתרעת על הספה, צפה ועולה מתוך שרידי חלומותי אל עוד בוקר של בטלה, או שבה ושוקעת אל תוך שינה שדמתה לדמדומי קדחת. "כמה את דומה לאבא שלך," היתה רותי נוזפת בי וממשיכה לגהץ. אם היתה יכולה היתה מגהצת חיים שלמים, את הכול, את הקמטים הראשונים, הדקים, כמעט בלתי נראים אבל בלתי נסבלים בצדי פיה, את העצבות בעיני. מעולם לא סלחה לעצמה על החניכיים שלי שנהגתי להסתיר בכף היד, נטרה לי על שהייתי מראה קטנה ואכזרית לכישלונה, לרגע בודד גורלי בו איבדה שליטה. גם את שערי הפרוע היתה מגהצת לו הרשיתי לה, שיער שירשתי מאבא ומאז שסבתא יוליה מתה כמעט שלא העברתי בו מברשת. היתה מגהצת עד שיתפוררו וייעלמו את החולצות השחורות הגדולות שגלי התחילה ללבוש ואיימו לבלוע את הבגדים המתוקים, התכולים וירוקים שנהגה לקנות איתה בסיבובי הקניות שלהן, לפני שגלי מרדה בה, ומגהצת את הספרים של אבא שנערמו בכל מקום ואת כרטיסי האשראי של סבתא יוליה המתה, שאבא גזר והשליך לפח האשפה. אבל היה מאוחר מדי לכל זה, והיא לא מצאה בתוכה את התעוזה והיושר להגיד מה באמת רצתה, לכן סיימה לגהץ בנחרצות לא מתפשרת חולצות טריקו, מכנסי ג'ינס, תחתונים וגרביים, אחר כך כיסתה את גופי בשמיכה ויצאה לעוד ריצת בוקר עם אחד הלקוחות החרוצים שלה, משאירה על השיש במטבח כסף לפלאפל והוראות כביסה או ייבוש או קיפול, מתעלמת מכל מה שהוא לא אוכל, כסף, מים, חשמל. "אמא אישה מעשית," חזר אבא ואמר, ואני יכולתי לשמוע בדבריו רמז לשמץ תלונה, לעולם לא תלונה ממש, לא מאז שעזב, עכשיו רק הזכיר לו ולי ברמיזה עד כמה היא אש והוא מים, בכל פעם שהרצונות שלו ולעתים גם הצרכים שלי ושל גלי התנגשו בשלה.
 
בשבוע הראשון של חופשת הפסח הגיע אבא יום יום, שרק לנו מלמטה אותה שריקה שפעם מילאה אותי שמחה, כמו כלב לקראת אדוניו ועכשיו הזכירה לי שנזנחתי ואני מקבלת רק עצם, שעה קלה שיותר משהשביעה את רעבוני אליו אמללה אותי בציפייה מהבוקר לאותו הרף זמן שתמיד אכזב. ביחד חצינו את הכביש לגינה שממול וישבנו שלושתנו, אני, גלי ואבא, על הספסל מול פינת החי, האכלנו את האיילות העצובות הכלואות בירקות טריים שקנה ביהודה המכבי בדרכו אלינו, כאילו גם להן מגיע פיצוי על שעזב. בשבוע השני בא פעמיים, הציע שנלך לבית הקפה הקטן ששנא, במרכז המסחרי הישן, בו ישבו זקנות כחולות שיער, שתו קפה נטול קופאין, שרו חרש שירי ערש בפולנית והעלו ביידיש זיכרונות משם או שנדמה היה לי שדיברו יידיש, הרי לא להן הקשבתי אלא לו, והוא שתק. שתה קולה, אנחנו שתינו שוקו חם שמאוחר יותר, כשהגיע הקיץ, הוחלף בקר. אז עוד נפגשנו פעם בשבוע, ואבא נראה כאילו הוא מתקיים על בקבוקי המשקה השחור, אלה מהזכוכית שאהב וסבתא היתה קונה אותם בארגזים אדומים של פלסטיק שנערמו במחסן הקטן בחצרה, ובכל פעם שביקרנו אצלם, בבית בהלדסהיים, וקול הפקיקה נשמע מכיוון המטבח, היתה רותי ממלמלת "ילד מפונק." ישבנו בבית הקפה והחרשנו, מתאבלים בשתיקה נבוכה, כמו פליטים חסרי בית, ואבא ליטף את מותני הבקבוק, מותני אישה צרים המובילים אל אגן מקומר ורחב, הצמיד אותו אל שפתיו, רזה מתמיד, הגרוגרת שלו עלתה וירדה כמו עכבר שנלכד. נראה שהעדיף לשתות, לא לאכול, על אף שסיפר שדיאנה, הפיליפינית שטיפלה בסבא ונשארה לגור בבית גם כשהיה מאושפז, המשיכה לבשל למשפחה שלמה כאילו דבר לא השתנה, כאילו אנחנו עדיין באים לאכול שם וסבתא עדיין חיה. היא קנתה מצרכים ומילאה בהם את המקרר ואחר כך זרקה את האוכל או לקחה אותו איתה, והוא לא ידע ולא היה לו אכפת. אבא שאל אותי ואת גלי שאלות קצרות של תייר, אולי ניסה לעורר מחדש שיחה ישנה שמעולם לא היתה, כי דיברנו מתוך החיים והיום יום, וכשאלה נלקחו מאיתנו לא היה לנו עוד מה לומר והתשובות הלכו והתקצרו, הלכו והיטשטשו, עד שגלי השתתקה, עיניה הכחולות ננעצו בכפית הארוכה, מתרגלות פזילות מצחיקות. "פעם העיניים היפות שלך ייתקעו וזהו," אמר לה ובעצם ביקש שתנהג בבגרות, שתתבונן בו בלי ציניות, תעזור לו לפרק את המבוכה החדשה שעלתה כחומה בינינו, כי מחוץ לבית, מחוץ לחיים הקבועים בהם הורגלנו, היינו כשלושה אסירי עולם בחופש אסור, וכשפעם אחת הצליח לשכנע אותה להרים את עיניה מהכפית, שאלה, "כל כך נהדר לך לישון אצל סבא שהיית חייב לעזוב אותנו ולחזור למיטה הקטנה?" אבא התבונן בה כשחזרה לפזול ויותר לא אמר דבר על עיניה היפות, עיניים שירשה ממנו, שריסיהן השחורים, הכבדים, הופכים אותן לעצובות גם כשהן שמחות. בין המילים לשתיקות, ראינו איך הגניב מבטים קצרים מודאגים אל הכוסות, ובאמת ברגע שסיימנו היה ממהר לשלם. באחת הפעמים, כבר חלפה שעה, גלי שתתה רק מחצית הכוס, השאירה מחצית מהמשקה האפור וחיכתה עד שבקולו הרגוע, שנשמע לי עייף עד שגדלתי והבנתי שלפני שבא לפגוש אותנו נהג לעשן, שאל: "אפשר ללכת, ילדות? נגמר?" ואני נשכתי את שפתי, מתפתלת באותה תנועה של עלבון, וגלי הרגישה סיפוק מרושע על שחשפה אותו, וכשבא לפגוש אותנו ירדה רק עוד פעמים ספורות ואז חדלה. טרם מלאו לה שתים־עשרה וכבר היתה היא האחראית ליחסים שלה עם אבא, והיא זו ששמה להם סוף באותו יום בו נכשל בבחינה שהציבה לו. ליווינו אותו בשתיקה לאופנוע ועלינו הביתה, וברגע שדלת הבניין נטרקה בכבדות מאחורינו, קיללה גלי בשקט, לוחשת רצף מילים אכזריות מצמררות, כמו לחש כשפים שבאמת התכוונה אליו, ואני לא אמרתי לה שתבלום, ידעתי שלא תקשיב לי, ואולי בעצמי רציתי לומר אותם הדברים ולא היה לי אומץ. כמה שבועות מאוחר יותר החלה לצעוק לאבא מהמרפסת שהיא עסוקה. "אם כל כך אכפת לו שיחזור הביתה," אמרה והשאירה אותי לבדי איתו, רק שנינו, כמו שבעצם תמיד היה, ובכל זאת לא חזרה ועלתה בינינו האחווה שהרגשנו לפני שעזב. העלבון והאשמה טשטשו את הרגש ההוא, הכאיבו. הייתי עבורו מצבה חיה למה שנותר משנים של ויתור, אשמה בסבלו, בסבלה, ובגללי, כך הרגשתי גם בלי שאמר, עוד היה כאן, ממתין לכלום, קרוב ובכל זאת כבר רחוק, יושב לידי לשולחן וחושב על מקום אחר שלא ידעתי איפה הוא נמצא, רק הרגשתי שאני לא שייכת לשם. בימי רביעי בארבע וחצי מסר בידי מעטפה בשביל רותי, אל תוכה קיפל דף ובו כתב כל מה שצריך היה לומר לה, ופעם בחודש צירף גם את הצ'ק המיוחל ולקח אותי לאכול בסטיקייה שבמפגש, מקווה שגלי, שאהבה בשר כמו חיית בר קטנה, תתפתה ותבוא.
אבל גלי השלימה הרבה לפני עם העובדה שהמשפחה שלנו, במבנה הישן הנעים המגונן, מחוסלת. היינו קרובות רק בגיל ולא היה בינינו דבר משותף פרט לאותה טרגדיה משפחתית של גירושי ההורים והתפרקות הבית בגיל לא צעיר מספיק ולא די מבוגר. היא המשיכה משם והלאה, ואני המשכתי לקוות שאולי עוד אפשר איכשהו לתקן את שנשבר.
 
המשכתי להיפגש איתו, רק אני והוא בימי רביעי, ובאחת הפעמים, כששב ונעץ את מבטו בסטייק שהזמין אבל כמעט לא נגע בו ושתה בקבוק קולה שני ועישן, פתאום ראיתי בו את גילו האמיתי, שלושים ושש, בפיאות לחייו הקצרות ששערות שיבה נצצו בהן, בקמטים שהעמיקו. היה יום רביעי, אבא נראה מאושר, אחרי שלוש שנות הפסקה חזר לעשן, "אני צריך לספר לך משהו, ללת," אמר וכיבה עוד סיגריה במאפרה שהניח הכי רחוק שאפשר, על שולחן שכן."אני עוזב את העיר," אמר במבוכה, כאילו אני האישה החוקית והווידוי הוא בדבר מאהבת. לא הייתי מופתעת, והוא המשיך להביט אל ידו המחזיקה בסיגריה במקום בפני. שאלתי לאן, "עוד לא החלטתי," אמר. אחר כך ישבנו עוד מעט מול הצלחות המלאות בלי לגעת באוכל, לבסוף שילם וחזרנו לבית ברגל בשתיקה. "את לא רוצה לשאול משהו?" חייך אלי כשהגענו, "לא," אמרתי ונכנסתי לבניין, משאירה אותו עומד מאחור, שיסתכל אחרי עולה במדרגות, עד שאיעלם במישורת הקומה הראשונה. אבל כשלא התאפקתי והצצתי לאחור, כבר היה רכוב על האופנוע הפולט פיח, לראשו הקסדה ואני עליתי עוד חצי קומה, התיישבתי והנחתי את ראשי על ברכי והקשבתי לקול המנוע כשהאופנוע ירד מהמדרכה אל הכביש ופנה בפרסה בחזרה אל מתחת לגשר, וכשההמהום התרחק ולבסוף נדם, קמתי ועליתי בכבדות לדירה.
 
בהתחלה ניסיתי לשכוח, להתעלם מהצל הרזה, השפוף שלו, שנמצא בבית בכל תנועה, בכל צליל וריח מוכר, הרי בעצמו בחר לברוח, צירף את כישלונו כאב לכישלונו כבעל, התרחק כדי לא לראות את הצער מתנחל בעיני. יצא מחיינו נושא מטען קל, מנותק, דף חלק, והמשיך אולי חי מתמיד, אל מקום בו האוויר מילא את ריאותיו, מהול בעשן הסיגריות שרותי הכריחה אותו להפסיק לעשן במרפסת, דחקה אותו לשירותים, עד שנכנע לה ויום אחד פשוט חדל, נגמל זמנית, עד ששעון החול שחישב לאיטו את כוח הסבל שלו, אזל. במקום האחר, כך האמנתי, לא היה אבא אותו מת מהלך, שם יכול היה לנשום עמוק את העשן אל תוך ריאותיו, שם לא ירצה לישון מבוקר שבת ועד שבת בערב, כי החיים יהיו מרתקים מדי. ניסיתי להרהר בו פחות, אבל הוא חזר ועלה במחשבותי כמו יתוש טורדני על עור רגיש וחשוף, חוזר וצץ בכל רגע בו לא עמדתי על המשמר. היום בו עזב ומה עשינו בחודש ההוא בשנה שעברה ואיך חגגנו את החג ואת יום ההולדת, מה קנינו, מה עשה ומה אמר. את אצבעותי המורטות בשערי החלפתי במספריים השחורים שבקלמר, קצצתי בלהט נקמני תולעים שחורות ארוכות מתוך סבך שערותי, ובוקר אחד נעלמו המספריים ורותי פלבלה בעיניה לעומתי כשראתה שאני מחפשת אותם והבחנתי שלא עמדה בפיתוי וכססה את ציפורניה עד לבשר. באותו יום בפעם הראשונה לקחתי עשרים שקלים מהארנק שלה מבלי לבקש רשות וקניתי לעצמי זוג חדש והחבאתי אותם.
 
ימי רביעי שמרו בתוכי איזו ציפייה מרומה אליו, שאולי עוד יחזור הביתה או ייקח אותי איתו, ובכל זאת יהיו אלה שנות הקצפת שלי, השנים היפות של נעורי. שוב הגיעו צהרי רביעי, שוב שכבתי בגבי אל הנוף, עיני עצומות, ציפיתי לשמוע את קול האופנוע מתקרב אל הבית, חיכיתי עד שהשמש שקעה ואבא לא בא. בשמונה בערב פתחה רותי את דלת הבית, הצמידה כף יד אל המצח, "שכחתי להגיד לך שאבא שלך לא יבוא היום, הוא השאיר לך אתמול פתק בתיבת הדואר למטה." לא יהיה יום אחר, ידעתי, וגם רותי הבליגה ולא הוסיפה עקיצה מרושעת, בלעה ושתקה, ואני אספתי את עצמי מהספה, מהשקע שלו שהשאיר בה וכבר החל לקבל את צורתי הקטנה והמשכתי אותה שנת עילפון במיטה. חלמתי על אבא, יושב לצדי על חוף ים, בידו הפנס, וגל ענק נראה מרחוק מתקרב אלינו לאט, בשקט של מוות. איש משנינו לא זז, רק אצבעותי הלופתות את ברכיו נלחצו אל הבד ובכוח הן בקעו אותו, נבלעו בבשר, והגל הגדול עטף אותנו, וצללנו עד מחנק וידי השתחררה מידו, המים מילאו את ריאותי. גופי נחבט בכוח אל הקרקע הבוצית, אל החול התובעני, וכששבתי ועליתי מתוך הגלים, אני לבדי, חיפשתי את אבא. אבל הוא לא היה, ומחוץ למים ראיתי את הפארק החשוך וידעתי שהמים בהם צללתי הם מי הירקון העכורים השחורים שבחושך, כשטיילנו על גדות הנחל, נדמה היה לי לפעמים שעיני תנינים מציצות בי, בולשות אחרי מתוכם.
 
עבר יום ועוד יום, אבא לא התקשר, לא הגיע, גם לא השאיר עוד פתקה. התקשרתי לבית בהלדסהיים ואיש לא ענה. רותי יצאה מוקדם מהבית לשיעור מדרגה, כך היה כתוב בבוקר בלוח השיעורים שלה התלוי על המקרר, ובמגירה הקבועה במטבח השאירה כמה מטבעות, על השיש הניחה חבילת פסטה ורוטב מוכן בקופסה. לקחתי שתי שקיות שוקו ואת המטבעות, שפעם אחת גלי תדאג לעצמה, ואז חזרתי ושליתי והחזרתי שניים לתוך הארנק האדום הקטן, עוד מתנה מכאיבה מסבתא יוליה. היינו שתי אורחות זרות בביתנו מאז שאבא עזב, העמדנו פנים שהכול בסדר, בשתיקתנו, בהתנהגות הרגילה שלנו שיתפנו פעולה, ורותי התאפקה שלא לכסוס ציפורניים ולא לבכות בקול רם, העמידה פנים שהיא ממשיכה לנהל את מה שאבא השאיר אחריו, משפחה חרבה כמו הסוכה שלא הוריד מהגג המשותף, ערמת קרשים וענפים שהעלו עובש והרקיבו, עד שהשכנה ביקשה מהגנן שיפרק את השרידים ודרשה מרותי לשלם, ורותי אמרה לה שהיא יכולה להתקשר אליו בעצמה, ואם היא משיגה את מספר הטלפון שלו היא תשמח לדבר איתו גם, וסירבה לתת את הטלפון של סבא יוחנן. "יש גיל שבו ההורים כבר לא מתערבים בפדיחות שלך. ויוחנן כבר לא מה שהוא היה," אמרה לשכנה, והמבטא הרוסי שהתגנב אל קולה רק כשבאמת כעסה השתרבב אל דבריה הפעם. "אל תסתכלו עלי ככה," אמרה לגלי ולי אחרי שסגרה את הדלת. "אני לא יודעת איפה אבא שלכן וכל עוד הוא משלם ולא מטרטר לי בשכל עם כל מיני טיולים בעולם השלישי, למי אכפת?" היא הסתכלה עלינו רגע ארוך, כמו בוחנת את תגובת דבריה, אם הנזק הוא מיידי, אם רואים את השריטות על העור באותו רגע ממש. "אבא שלכן הוא אכזבת חיי," לא התאפקה והמשיכה בפנינו את המונולוג, אחר כך הליטה את פניה בכפות ידיה, פנתה אל חדר השינה וטרקה את הדלת, כמו ילדה קטנה נעלבת המצפה שהוריה יתדפקו על דלת חדרה, להרגיעה.
גלי מיהרה ויצאה מהבית וחזרה מאוחר בלילה, חמקה אל חדרה ולמחרת קישטו שני חורים חדשים את כל אחת מאוזניה הקטנות היפות. נשארתי לשכב בסלון. אף פעם לא העזתי לפתוח את דלת חדר השינה שלהם, גם לא כששמעתי את קולו של אבא נשבר ואת בכיו אחרי שרותי יצאה מהחדר בסוף הריב האחרון, מיהרה לנעול את נעלי הספורט שלה וירדה לפארק, ואחרי הפעם ההיא לא היו בבית עוד ריבים מאחורי דלתות סגורות.
 
בחדר שלי לא היו חפצים מיותרים: שולחן, ארון, אופניים, מיטה מסודרת תמיד. "זה לא נראה כמו חדר של ילדה," אמרה פעם סבתא יוליה בגאווה.
"מה רע בחדר של ילדה?" מחתה גלי.
"את תמיד חייבת להגיד משהו?!" השתיקה אותה רותי. תמיד השתדלה לרצות את האישה האלגנטית, בלונדינית ותמירה, תמיד מריחה טוב, תמיד מאופרת, אף פעם לא עצבנית או עייפה.
"כשהתחתנתי איתך חשבתי שבסוף תהיה דומה לאמא שלך, ואנחנו אפילו לא באמצע ותראה איך אתה נראה," אמרה לאבא באחד מימי שבת, כששוב נרדם על הספה בסלון והיא שוב נעלה את נעלי הספורט ויצאה כדי לשרוף קלוריות ולכעוס.
"יותר טוב מזה את לא יכולה להיראות, רותינק'ה," הוא החזיר לה, מזכיר לה את השם בו קראה לה אמה, כאילו התחרו בזירת אגרוף ביתית, וליטף את הבטן שלו הקרובה כל כך אל גבו, מבליטה את רזונו, משתפת פעולה עם המרדנות שלו, בכל מה שהוא מאמץ ורדיפה. אבא מעולם לא רדף אחרי דבר, כנראה גם לא אחריה, זו היתה פשוט אי־הבנה ורותי בעצם התאהבה באופיה של יוליה, בבית שלהם בברלין שאף פעם לא זכתה לבקר בו, בסיפורי הגבורה של סבא יוחנן, שחזר לעיר בה גדל אחרי שחרורה ורצח גרמנים בשתי ידיו והתפאר בכך. אבל אבא לא היה כזה, לא רוצח עם אידיאולוגיה, לא רודף ממון, גם לא סקרן גדול כמו שרותי תיארה בעיני רוחה. "אף פעם לא חלמתי להתקדם באקדמיה," זכרתי אותו אומר בכל פעם שהדיון עלה. אבא לא מיהר, ויותר מכול רצה לנשום עמוק, להכיל את כל האוויר שלא יכול היה לשאוף כשהיה ילד, כשהאסתמה מילאה את חייו ולא השאירה לו אוויר לנשימה. הוא רצה לעשות כל מה שאסור היה לו אז, רצה לטוס, להכיר ארצות אחרות, לדבר עם אנשים שהחיים שלהם לא מתנהלים סביב קנייה ומכירה של דירות וסביב שילומים וזיכרונות שאסור לדבר עליהם, וסיוטים שנשמעים בלילות אבל בבקרים אף אחד לא מזכיר אותם. רותי לא הקשיבה, על אף שאבא חזר ואמר שזו טעות, שהוא לא הגבר שבו חשבה שהתאהבה ושבעצם מעולם לא הבטיח לה את כל מה שעכשיו דרשה.
 
גם כשהסטארט אפ ממנו פרש נמכר במיליונים כשכבר החל לעבוד בחברת מחשבים עד חמש, האמינה שזה עוד יקרה, שזה רק עניין של זמן עד שאבא יתבגר וייקח אותה הרחק מהבית הריק בו גדלה, אל מקום בו למחיר על התוויות אין כל משמעות וכרטיסי טיסה פוקדים את השידה בחדר השינה דרך קבע. אבל השנים חלפו, אבא המשיך לחזור הביתה מוקדם, ורותי לקחה עוד ועוד לקוחות פרטיים בחדר הכושר עבור סכום של חמישים דולר לשעה.
אני זוכרת את יוליה מדברת אל אבא בקולה הגבוה, המטעה, תמיד באותה נימה רכה, על אף שכבר שנים נאלצה להרים את ראשה כדי להביט בעיניו. תמיד הרגישה אשמה, גם אם אף פעם לא התלונן, לא באופן ישיר. היא הורתה לעוזרת לחבוט בשטיחים בראשון, בשלישי ובחמישי, לא הרשתה לו לקנות אופניים ואת הכדור שקיבל ליום ההולדת החזירה לחנות הצעצועים, נוגעת בו בקושי בקצות אצבעותיה, כאילו היה גלולת מוות. שרק יוכל לנשום, שיגדל, שלא יישאר כל כך נמוך וחלש, שיוכל לרוץ, שיצליח לברוח, שיהיה חופשי לצחוק עד שהעיניים דומעות בלי להרגיש מחנק. ובינתיים לא הרשתה לאיש להכעיס אותו או לנזוף בו, או להמריץ אותו לעשות מה שלא רצה לעשות. הם ביקרו אצל כל מומחה, כל פרופסור, גם אצל כמה שרלטנים, במיוחד זכר אחד מבאר שבע, בשמלה לבנה וחיוך על פניו, זכר את הדרך, את הצהוב המדברי, את המכוניות ההולכות ומידללות והשקט המופלא שהלך והעמיק ככל שהתרחקו מתל אביב. בעצמו כיבה את הרדיו, השתיק את רחשי העולם שלקחו איתם מהבית, את ההמולה הקשקשנית של בית הספר, בגללה העדיף להיפגש רק עם שימי, איתו דיבר מעט, שיחק שח־מט, האזין לתקליטים ובעיקר שתק. הוא זכר את הדרך, החול, השיחים, פה ושם רועה צאן ועדר כבשים. מאהל בדווי בראש גבעה משך את מבטו וכבר סובבה יוליה את ההגה ועלתה ועצרה ליד האורווה, "בוא נסתכל," אמרה, "אנחנו לא ממהרים." הכביש היה צר וריק, הוא נשען על דלת המכונית הפתוחה, נשם אל תוכו את ריח הזמן העומד, תחושת הגעגוע התמידי שליוותה אותו התפוגגה, כאילו כבר ביקר במקום הזה פעם.
 
"הוא לא מתאים למקום שאתם גרים בו. מבחינה אנרגטית הוא קשור יותר לכאן," אמר הבחור בגלימה שגם שמו היה עמוס. אבל יוליה לא האמינה במיסטיקה ובכשפים, על אף שבמיוחד פינתה יום ונסעה עד לשם, גם לא יכולה היתה לעזוב את העיר לצמיתות. אבל הוא זכר את הביקור הזה, ואז התחיל להרהר בנסיעה, רחוק עוד יותר מהיובש של המדבר, מהצהוב המרגיע, מהכלום המטמטם של באר שבע, וכשעצם את העיניים יכול היה לשחזר את ההרגשה המשחררת, את הנשימה הרכה, המתוקה, ככל שהדרך הצהיבה. ובאמת כשהדרים עוד יותר במשך השירות הצבאי, משהו החלים בתוכו, התבגר, השתחרר. הוא שכח את המבט החרד של אמא שלו ובכל רגע פנוי תכנן את מסלול הטיול, את המסע מתפתל כמו נחש על חול לוהט, מדרום אמריקה וצפונה, דרך מקומות שהשמות שלהם מילאו את פיו ברוק, כמו אוכל לא מוכר, אקזוטי, עם ניחוח משכר. שימי קנה קלטות ללימוד ספרדית, והם התחרו ביניהם מי ילמד יותר מילים עד לרגילה הבאה. אחר כך רצה ללמוד באוניברסיטת באר שבע. "בגלל האוויר," אמר ליוליה, "בגלל המדבר," אמר לשימי וכבר נכנס למזכירות של הפקולטה למדעי הרוח ולקח טפסים. אבל ארבעה חודשים לפני שהשתחרר, ביום שישי אחד, הפתיע את יוליה ב"קפה וינה" הקבוע שלה בכיכר מילאנו, בשעה אחת. היא ישבה באותו שולחן, כרגיל באותה שעה, רגליה הארוכות במכנסיים לבנים דקים, משולבות באותה תנוחה מוכרת, אלגנטית אלכסונית, שערה החלק גולש על כתפיה הצרות, הזוויתיות, כתפי נערה כמעט. היא חייכה לקראתו, שרידי גומות החן חרצו את לחייה, הזמינה מיד "שניצל ופירה לחייל המורעב שלי." המלצרית רשמה בזריזות בשפה זרה את ההזמנה, זנב סוס מתנופף, ישבן מוצק, שדיים זקורים במחשוף נועז ותנועות עצבניות משהו, זה מה שזכר. ההזמנה הגיעה מהר והוא היה רעב מכדי להרים את הראש מהשולחן. התפטם בשניצל הדק, המצוין, ולא זכר את הרגע ההוא בו הניחה את הצלחת לפניו ועיניה נפגשו בעיניו. "חומד של בחורה," אמרה יוליה בהתנשאות של מי שקיבלה את מנת המחמאות שלה ושבעה, והוא המהם משהו מעל הצלחת, הביט בישבנה המתרחק של רותי נעלם מאחורי דלת המטבח המכה פנימה והחוצה, חורקת על צירה, והחזיר את ידו אל חתיכת הבשר המטוגנת שנחה על מצע עלים בצלחת.
 
שבועיים אחר כך קיבל אבא מסבתא יוליה את מספר הטלפון של המלצרית, שאת פניה לא זכר. אבל יוליה עשתה עבורה עבודת שיווק מצוינת. היא יכולה היתה למכור לאבא כל דבר. "אצל עמוס שלי לא היה מרד נעורים," אמרה תמיד בגאווה, "כשהכול מותר אין במה למרוד." זה היה ההסבר שלה לעובדה שאבא מעולם לא התנגד לה, לא מצא את העוז להתעמת איתה, חזקה ונערצת, חריפת לשון ומתוחכמת ממנו. הוא התקשר ורותי כבר ניהלה את היתר וכשאמר שבאותו שבוע יש לשימי יום הולדת שאלה, "ושימי לא סובל דיחוי?" וכבר הרגיזה אותו, עוד לפני שהכיר את הבעת פניה הבטוחה, את אפה הקטן הסולד, מנומש במרכז פרצופה, שהניגוד בין התווים הילדותיים לנחישותו בלט בו כבר אז. היא הצליחה לעצבן אותו באותו הרגע. אבל כשראה אותה מחלון חדרו, עומדת בשער הבית, צווארה הארוך מתנשא ונושא את ראשה עם זנב הסוס הבהיר המִטלטל בגאווה, התעלם מהציניות החצופה בשתי שיחות הטלפון הקצרות. הוא רצה להטביע את פניו בשערה, להצמיד אותה אליו, לשבור את הזקיפות הגאה שלה, לראות אותה מתרככת. היא רצתה שייפגשו בחוץ, איפשהו ליד הקריה, הוא הציע שתבוא אליו הביתה. תמיד אהב להיות בבית והיא תמיד אהבה להסתובב, ממשיכה לחפש את הבית שאיבדה. היא פתחה את השער הירוק ברחוב הלדסהיים, שציפורי ברזל קטנות וירוקות התפתלו בתוכו, השער המשומן הממורק שאף פעם לא חרק, ונכנסה אל החצר שלפני הבית, שוכחת לסגור אותו אחריה, משאירה לעצמה בלי משים פתח מילוט מהיר. בפעמים הבאות תחזור ותהדק את לולאת הברזל אבל הפעם הוא נשאר פתוח, מתנודד כמו שיכור מיין על צירו. היא חלפה על פני השיחים הקטנים הפורחים, הגזומים, וצלצלה בדלת שאריה מוזהב מוסמר אל מרכזה ושם המשפחה החדש שלה, שמידט, זה שתישא בעוד שנתיים, מוחקת בשמחה זועמת את עברה, נכתב עליה באותיות לועזיות שמנמנות של זהב. היא ניגבה את נעליה בשטיח הדחוס הקטן, שאריה שואג הוטבע גם עליו, וספגה עוד עלבון אחד, אחרון. עוזרת בית פיליפינית פתחה בפניה את הדלת ובאנגלית רצוצה, במין חיוך שנראה בעיניה מלגלג, הראתה לה את הדרך למעלה, אל עליית הגג, אל החדר של אבא. מאביו, סבא יוחנן, ירש את הבריאות העלובה ומאמו את יצר האספנות שבקרוב מאוד, בזריקה אחת של הורמונים גועשים ואהבה, יורדם. אבל באותו רגע בו נכנסה לחדר, מוצאת אותו כהרגלו, לפני שפגש בה ושוב אחרי שלוש השנים הראשונות, שרוע על המיטה, רגליו הארוכות שלובות זו על זו, זרועו הגרומה אוחזת ספר, האחרת תחת הראש, באותו רגע התפוגגו כל הפרטים הקטנים, כל מה שיכול היה לעצבן כבר אז ופשוט לא להתאים. באותו שבריר מבט הוא היה האחד, הפרטי שלה, המיוסר והענוג, שוכב על הקטיפה הכחולה הכהה, מתחת למדפי הספרים והתקליטים העמוסים לעייפה. על הקיר מעל למיטה היתה תלויה, מוטה מעט, תמונה שלו צעיר יותר, מבטו תמים יותר, בשיער ארוך, שחור. הוא לבש מכנסי ג'ינס, גופו עירום, מבהיק מלובן בתולי, כמעט חלק משיער. היא משכה את מבטה, נזהרה לא ליזום יותר ממה שכבר יזמה. נשארה עומדת בפתח, מסתירה את כפות ידיה כסוסות הציפורניים מאחורי גבה, מחכה שיזמין אותה פנימה, אל החדר, על אף שלא היה שם כיסא, רק שטיח דוקרני ומיטה. היא עשתה כל מה שצריך כדי להגיע לכאן, אל החדר הקטן בעליית הגג, מול הקונסרבטוריון, הרחק מהשכונה שלה, מחדרי הילדים הצפופים של בת ים. כאן שמעה צלילי מוזיקה קלאסית בוקעים מהחלונות שממול, שם התקשתה להתעלם מהשכנים הצועקים מעל ולמטה. אחר כך תתגעגע לפעמים לחיוניות של בת ים, לדלתות הפתוחות, לביקורי השכנים הלא מתוכננים, החלפת המתכונים, החברויות והריבים, בין נשים לנשים בין נשים לגברים, נשמעים דרך הקירות הדקים. אל ריחות האוכל וההמולה הכללית. אבל עכשיו, בת תשע־עשרה, רק רצתה להתרחק משם, לכבס מהבגדים את זכר ריחות הבישול, לשכוח את הרעש, לסנן את השרידים שדבקו בשפה שלה אף על פי שחששה שלגמרי אי אפשר, שתמיד יראו עליה שהיא לא ממש מכאן. בכל זאת ניסתה, נצמדה אל יוליה במבט קרוע לרווחה, מנסה להדביק את הפער במניירות פשוטות שלמדה, כמו אותה תנועה קטנה בה העבירה את שערה אל מאחורי האוזן כשהקשיבה, כאילו בכך טמון סוד קסמה של יוליה. היא התעלמה מהידיעה המכאיבה שלעולם לא תוכל להשביע את הרעב, לגשר על הפער שבינו לבינה, שגדלה יתומה מאב, מתרבות, חסרה את השפע המובן מאליו שהיה בבית בו גדל אבא.
 
"בואי שבי," אמר לה בקולו השקט העמוק, מופתע כמה היא מקסימה באור הרך, עומדת בגב זקוף, לרגע איילה מבוהלת. היא פסעה שני צעדים אל תוך החדר והתיישבה על השטיח ליד המיטה, כמו חיה ירויה, כאילו התאמצה עד עכשיו וכרגע היא נכנעת, נותנת לו לנהל את המערכה הבאה. פניה היו אדומות עד אוזניה הקטנות, שעגילי זהב דקים עגולים היו נעוצים בתנוכיהן. היא מיששה את הימני בהרגל של מבוכה, ממוללת אותו באיטיות. כשיצאה מהחדר, שעתיים אחר כך, לא זכרה על מה דיברה ואוזניה עוד היו אדומות.
הוא לא נגע בה, לא שלח יד אל כף ידה, לא אמר שום דבר על החולצה האדומה הקצרה שחשפה את בטנה. גם למחרת, בשבת, באה אליו, לא סיפרה לו שנאלצה ללכת ברגל מהקריה. כשהגיעה היו בתי השחי שלה מיוזעים, היא פתחה את הברז בחצר הבניין המשותף שליד ושטפה, הודפת את התחושה המשפילה שמילאה אותה בדרך כלל במקרים כאלה, כשנאלצה להתאמץ ולהיראות כאילו אינה משקיעה שום מאמץ. כי אם יגלה שהדברים לא קורים מעצמם, כמו אדוות גלי ים כשהדגל אדום, אם יראה כמה היא משתדלת כדי להיראות חיננית וטבעית, יאבד המסתורין והוא לא יתאהב בה.
 
אמרה שתבוא למחרת בחמש, שהיא אף פעם לא מאחרת, לכן השאיר את הדלת פתוחה כדי סדק. אמר, "הם לא בבית בשבת בשעות כאלה," והיא שמחה שתוכל לשוטט לבדה בחדרים הגדולים, עם מדפי עץ חומים עבים ודלתות כבדות עם פיתוחים ומאות ספרים באנגלית, עברית וגרמנית. "רק חבל שמוצל כאן כל כך," התלוננה, ואבא אמר שככה זה בשכונה הזו, השמש לא מצליחה לחדור בין הבתים ובין כה האנשים עשירים מדי בשביל להיות שמחים. רותי גלגלה את דבריו בראשה, חשבה שהוא נשמע חכם ומצחיק, הוא התנסח כל כך מדויק בעברית והיא הוקסמה ולא נתנה דעתה למה באמת התכוון. הוא ידע כבר אז שהוא עשיר ואין לו כל כוונה לרכוש עוד "קופסאות גפרורים" - כך כינה את הדירות שאבא שלו צבר, כמו מי שהתמכר לקלפים. רותי ישבה בקצה המיטה לידו, ברגליים משוכלות, תכננה להישאר שם עד לסוף הערב, קרובה אבל רחוקה, עדיין לא מושגת. אבל הוא היה יפה וקרוב מדי, והשמיע את הדיסק החדש של לאונרד כהן ששאל משימי אחרי שאמרה שהיא אוהבת והיא עצמה את עיניה, עייפה מההליכה הארוכה, מהמתח שבציפייה לפגישה והקשיבה לשיר העצוב, לקול הרך העמוק מתנגן, ממלא את החדר ומפיג את המבוכה. היא הרגישה מליחות בגרונה, ולרגעים היתה בטוחה שהגיעה לביתה אחרי שנים ארוכות. ידו הקרה ליטפה את פניה, אצבעותיו מיששו כמו מתוך עיוורון, לומדות את עצמות לחייה הגבוהות, את מגע עיניה העצומות, לא רגועות, את אפה הקצר, שפתיה הפשוקות, הרכות, שרטטו מהתרגשות. רצתה לטמון את כפות ידיה תחת רגליה שלא ייראו. אבל הוא לקח אותן בידיו והביט בהן, בחן אותן, את ציפורניה שבמשך חודשים הצליחה שלא להתעלל בהן אבל היום תלשה אותן עד לבשר. חזרה ועצמה את עיניה ולחצה את לחיה הבוערת אל כף ידו, אל מגעה המרגיע, נתנה לאצבעותיו הארוכות לפרוט עם קול הזמר העמוק למטה אל צווארה, אל עצמות החזה, אל מתחת לחולצת הטריקו הצמודה, אל פטמותיה שהזדקרו כשרפרף עליהן לאט בשפתיו, ולחות חצופה הציפה אותה בין ירכיה. היא הורידה את הבד הקטן האדום ונשארה יושבת זקופה, עיניה עצומות, המשיכה להעמיד פנים שהיא כלל לא שם, שהיא עלה על ענף והרוח מכה בו. שערו הקצר של השטיח, כמו עורפו הסמור של איזשהו חזיר בר, רחוק, ליד עיר מולדתה, השאיר סימנים אדומים בעור הלבן של רגליה. את המכנסיים יצטרך להוריד בעצמו, הספיקה לחשוב, מעורפלת בתחושת בהלה מהולה באושר מתוק, נושמת את הריח שלו, ריח חלב חם, דייסת תינוקות מתוקה, וכבר היתה עירומה תחת גופו והתפלאה כמה הוא קל מעליה ונצמדה אליו ולאיטה השילה מעליה את צעיף הביישנות והתכסתה בעונג, במקומו.
 
כמעט ללא מילים נעשו לזוג, מתחבאים בעליית הגג, האדמה היתה טובה, מדושנת, והגרגר, גרגר קטן ועגול של תשוקה, צמח ביניהם, נבט והעלה ענפים דקים, ירוקים, כמו זרועות שמנמנות של תינוק, וכבר הוא לופת את הצוואר ואי אפשר לחמוק ממנו. היו כרוכים זה אחר זה, מכורים לרגע הצפוי של המפגש, כאילו לא התראו שבוע ימים. כך, כמעט מדי יום, שבוע אחר שבוע בעליית הגג שבבית, לבדם. רק ג'ין, העוזרת הפיליפינית הסתובבה בקומה הראשונה, כמעט בלתי מורגשת, כמעט אדם. מדי פעם היתה יוליה נכנסת ויוצאת מהבית, וכשיצאו מעליית הגג וירדו למטה היתה מחייכת אל רותי את חיוכה העדין, ספק קר ספק מאופק, ומכל מקום - זה מה שהצליחה להפיק במבוכתה כאם, מלווה אותם בתחושה של משיגי גבול גם כשהיא לא נמצאת, כשהם חבוקים על השטיח הדוקרני, תמיד על השטיח, אף פעם לא על המיטה. כאילו לא באמת החליטו שמותר להם בחדר הזה, לחלל את קדושת הבית בו גדל. בשיחת הטלפון הראשונה מהבסיס במדבר כבר יכול היה להכיר באופי הדיאלוג ביניהם כפי שיתקיים גם בשנים הבאות, לחמוק כמו חייל עלוב בפעולה צבאית מסוכנת ולנתק מגע. אבל יוליה האיצה והוא היה סקרן, ומרגע שהביט בפניה של רותי היה שבוי בידיה, היא היתה עבורו כמו וילון החוצץ מפני שמש המכה בחלון, כמו אפלה אחרי אור יום מסנוור. סיממה אותו בקסמה, טשטשה את התחושה החדשה שצמחה בו בנגב, החזירה אותו בלי שהרגיש בכך אל האפלה המנומנמת של ילדותו האסתמטית, אל תחושת החנק.
 
אבא השתחרר אך דחה את הטיול בחצי שנה, אחר כך בעוד חודש אחד, וכשהקריא לרותי גלויה שקיבל משימי, ארבעה חודשים אחרי ששימי נסע, היא פרצה בבכי ויצאה מהבית. כאשר חזרה, אדומת עיניים, אחרי חצי שעה, לא יכול היה לעמוד בפני דמעותיה והבטיח שלא ייסע בלעדיה. אחר כך קנה את הטבעת, זו שרותי תזכיר לו שנים אחר כך שמעולם לא ביקשה, כפי שמעולם לא רמזה על חתונה, וּודאי לא תכננה להינשא בת עשרים ואחת וללדת בת עשרים ושלוש. היה זה אבא ששאל את יוליה אם זה רעיון טוב לקנות לרותי ליום ההולדת טבעת זהב עם יהלום, ומיד למחרת נסעו שניהם, יוליה ועמוס, לחנות הקטנה של הצורף שלה בדיזנגוף והיא בחרה. "זה לכלתי לעתיד," אמרה לבעל החנות. חצי שנה מאוחר יותר נכנסו שוב, גם הפעם רק הוא ויוליה. וכשגלגלי החיים התחילו לחרוק תחתיו לא נטר לה, לא האשים, רק צער מריר התגנב אליו, על ההרפתקאות שיכול היה לחטוף רגע לפני שהוא שוקע בין חולצות הכפתורים ומנורות הניאון הארוכות. חיוך של מבוכה עלה על פניו בכל פעם ששאריות של הרפתקה ניקרו בדרכו, ורותי היתה שם כדי לנער אותן כמו בפעם ההיא, במסיבה, כשהג'וינט שעבר בין הידיים הגיע אליו והוא שאף ממנו ופתאום שמע את קולה מאחוריו קורא בשמו, והיה נדמה לו שהמוזיקה חדלה וכולם מסתכלים רק עליו. בכל זאת, קירב את הבדל אל שפתיו ושאף ממנו עוד פעם אחת והשתדל לבלוע את השיעול, אבל לא הצליח.
אחרי החתונה עברו לדירה החדשה מול הפארק שיוחנן - שלא דיבר כל עוד לא שאלו אותו על המחקר שלו בפיזיקה או הרגיזו אותו במיוחד - בחר להם. רשמו אותה במחווה של נדיבות על שם שניהם כמתנת חתונה, "מפני ששניכם ילדים שלנו עכשיו," אמרה יוליה ויוחנן חייך, הנהן ושתק. אבא הבין שכבר לא יצא לטיול רק כשהגיעה הגלויה ההיא, עם חבורת אינדיאניות צעירות על רקע בקתת קש, צוחקות אל המצלמה. "פחדן בורגני", רשם שימי באות גדולה על אחורי התצלום, בספרדית. "מה כתוב שם?" חקרה רותי, ואבא סגר את המילון העברי־ספרדי ובכנות ילדותית, לא מרוסנת, ענה לה, "מין קללה," אבל שמר את הגלויה.
בסופו של דבר גם שימי חזר, הופיע בדלת במכנסי דייגים מגוחכים, שזוף, מבטו מטורף מפטריות הזיה, ואני זחלתי אז ברחבי הדירה, עמדתי ונפלתי, מילאתי את הבית בצווחת שמחה. אבא שכח את הגלויה ההיא, רותי זכרה ונטרה. "הוא חבר שלי," אמר לה כשהלך, משאיר את אבא להתבוסס בתחושת החמצה. "חבר שמקלל אותך," אמרה רותי ויצאה לריצה, אחת מאותן אלפי ריצות, בריחות קטנות שהחלו למלא את חייהם, באמתלה של צורכי פרנסה, מעליבה אותו שבתפקיד המפרנס הוא אינו מסוגל לספק אותה. "עמוס עובד, אבל אין לו קריירה," הגדירה אותו בפני אנשים ונמנעה מלהביט בעיניו.
 
בלילות הייתי מטיילת בין החדרים, מחפשת את חום גופם, ורותי התלוננה שבגללי כבר חודשים היא לא ישנה לילה שלם, על אף שבדרך כלל נצמדתי אל אבא, ואם קראתי מחדרי - רק לו קראתי והוא היה קם ובא אלי. אבל לפעמים לא היה שומע, שנתו היתה כבדה ועמוקה, "ככה זה כשאין ייסורי מצפון," היתה יוליה אומרת בהומור היקי שלה, בשמץ רצינות. אז היתה רותי מתעוררת ומעירה את אבא, מטלטלת את כתפו והוא היה מחייך אליה, עיניו העצובות מביטות בה בשתים־עשרה בלילה או בחמש בבוקר באותו מבט שכשרק הכירו היה מציף את גופה בתחושה משכרת אך באותם הלילות הרגיז אותה, הזכיר לה את אטימותו של אביה שהסיט את פניו ממנה והלאה בבוקר בו באה להיפרד ממנו ואפילו לא קם, נשאר לשכב תחת השמיכה המצחינה מעשן סיגריות.
 
אבא עבר לישון בסלון ואני העברתי את נדודי לשם, ומבעד סדק דק בעפעפיים היינו רואים את רותי בחמש בבוקר דוחפת בקוצר רוח את כפות רגליה אל נעלי הריצה, מתכופפת לקשור את השרוכים, ישבנה המוצק מופנה כלפינו כי האמינה שאבא ישן וגם אם לא, כאלה היו היחסים ביניהם. היא נראתה כמו אותן מתעמלות אולימפיות על מסלולי הריצה, דקה ושרירית, אנדרוגינית, כבר לא אותה נערה שאהב לחבק כשמותניה היו עדיין רכים. עכשיו היתה כולה שרירים ופקעת עצבים, ופעם, בבוקר אחת השבתות, כשחזרה ונכנסה בדלת הבית, טיפות זיעה זעירות מבצבצות על עורפה, על פלומת השיער הזהובה, עבר מאחוריה ברווח הצר מדי שבין הארון לשיש במטבח ופתאום התחשק לו כמו פעם להקיף את מותניה בידיו. הוא שלח יד אחת והיא נרעדה, כמו חיה מוכה, ותנועה מהירה של אימה עברה ממותניה אל הכתפיים. הוא מיהר למשוך את ידו ופתח את המקרר והוציא בקבוק בירה קרה. עדיין שכבו, כבר לא עשו אהבה והסקס התנהל בחושך, בחדר סגור, בלי מילים, בתשוקה שהכאב הבעיר מחדש, מגע גוף בגוף, לא נשמה מול נשמה. כשגמרו אף לא ניסו לדבר כדי שלא יפרוץ ויכוח, והיו מעבירים ביניהם מגבות קטנות או מחלצים תחתונים וגופיות מתחת לכריות הגדולות ומנגבים בהם את שאריות התשוקה. אחר כך היתה רותי נרדמת, מין תקווה חלושה הרגיעה אותה והוא היה חוזר לספה ולפעמים, כשלא יכול היה להירדם, היה הולך לבקר את שימי או שותה בירה אחת בפאב הקבוע שלו, לבד, עד שרותי אמרה שהמפתח בדלת מעיר את הילדות ואבא הפסיק לצאת. שמחתי, כי שנאתי לשמוע את הדלת נסגרת אחריו וננעלת, את קול המעלית העולה בפיר שמאחורי חדרי. אבא ודאי התגעגע אל היציאות האלה, הגנובות. שימי המשיך להגיע אליו בלילות לפעמים, וכשרותי אמרה שאסור לעשן בחדר האורחים היה פותח בחוזקה את החלון הגדול וממשיך לדבר בקול. אבל אנחנו לא התעוררנו, כנראה התרגלנו לשמוע אותו בשנתנו, כמו את סירנות האמבולנסים שחלפו מדי פעם, ממהרות לעבר בית החולים איכילוב.
 
אלמלא היתה שם יוליה, מטרונום קשוב לחייו של אבא, ודאי היה דועך על ספת העור בסלון ביתנו, מוותר עוד ועוד, טובע בשגרה האפורה שנכפתה עליו. אבל היא ראתה ולא יכולה היתה לסלוח לעצמה על בחירתה השגויה שקברה אותו חיים עוד בצעירותו. "יש לי כל מה שרציתי," אמרה לו ביום שישי האחרון, כשעצר וישב איתה ב"קפה וינה", באותו שולחן בו הגישה לו רותי שנים קודם, "בעל שתמיד אהב אותי." היא שתקה ומבטה ליטף את פניו רגע ארוך, את הבן היחיד שנולד להם אחרי עשר שנות נישואים, "גם אם לא תמיד הוא יודע להגדיר את האהבה שלו במילים, הוא אוהב אותי ואני יודעת. יש לי קריירה ואת הבית, אותך. ואת הבנות," אמרה ופרשה את אצבעות ידיה המטופחות על ידיות הכורסה והתרווחה, רגליה משוכלות, ולא אמרה שהיא מאושרת, רק מנתה הכול, כמו רכוש, כמו סוחרת והמשיכה, "אבל בזמן האחרון קשה לי לראות אותך חי ככה, כמו צל. אהבתי את רותי מפני שאתה בחרת בה וכל עוד היא טובה לך, אבל כנראה שזה כבר לא עובד." היא הנמיכה מעט את קולה, "גם אני גדלתי ללא הורים, ללא שני ההורים. אי אפשר למלא את הבור שנפער לה בלב, אבל האחריות לחיות אחרת מוטלת עליה. זו לא אשמתך. חשבתי שהיא תהיה כמוני, שדווקא בגלל החוסר הזה היא תעשה הכול כדי שתהיה לה משפחה אמיתית." היא הביטה בו, פושט את רגליו לפנים לאט, תנועה שירש מאביו, שכבר לא הניע את רגליו כלל. הוא היה ונשאר הילד החולני שלה. "עבדתי מספיק קשה כדי שתוכל להרשות לעצמך לטעות ולתקן," היא רכנה אליו וליטפה בידה את פניו החיוורות, "ממרומי גילי אני אומרת לך, עמוס, החיים קצרים, אין טעם לסבול יותר." היא הוציאה מטפחת בד וניגבה את עיניה, הוא לא הסיר ממנה את מבטו, נראתה כמו גרסה מעט מחוספסת של קתרין דנב, במכנסיים צהובים וחולצה לבנה. בפעם הראשונה קמה ויצאה לפניו מבית הקפה. גם הפעם שילמה והוא ישב עוד רגע ארוך ושתה מהקולה והביט בה מתרחקת לעבר הבית, מקישה בעקביה, בהילוכה המוכר, וחשב לעצמו שבעצם הן לא דומות כלל, אשתו ואמא שלו.
 
בדרך הביתה קנתה זר פרחים, ורדים אדומים וצהובים, אחר כך בישלה עם דיאנה את ארוחת הערב, כרגיל יותר מדי מהכול. יוחנן מזמן הפסיק לאכול את הכמויות שגרף פעם, על אף שדווקא בשנים האחרונות השמין מאוד, אבל היא סירבה להכין פחות. אחר כך התרחצה ושכבה בכותונת לבנה חלקה מגיהוץ לצד יוחנן, ידה בידו, הקריאה לו את העמוד הראשון במדור "גלריה" של הארץ, כתבה על תערוכת נשים ונשיות במחנות. שוב התחילה לדמוע, נזפה בעצמה על שהתערבה בחייו של הבן בצורה פולשנית שכזו, על אף שהבטיחה לעצמה אף פעם לא להתערב, פחדה שתאבד אותו, שמסך של ניכור ירד ביניהם. מול עמוס דמעה מצער, עכשיו מהתרגשות. אף שכל זה, כל הכאב הזה היה מזמן, זכרה אותו חזק ובהיר, נדרשו לה רק כמה דקות לשלוף אותו מעמימותו, לחוש אותו כמו פעם, כמו בלילות הראשונים אחרי המלחמה, כשהימים החלו לזחול ואמא ואבא לא הגיעו לקחת אותה. ועכשיו הם כאן, היא ויוחנן, בחדר השינה המרווח שלהם שריח סבון וקינמון וניחוח הפריחה המשגעת של היסמין מחוץ לחלון ממלאים אותו. יוחנן נרדם, היא עצמה את עיניה, כמה אהבה את ימי שישי בצהריים, את הרוגע שאחרי שבוע עבודה, שמעה את הכפכפים של דיאנה נגררים במדרגות, אף על פי שיוחנן צעק עליה לא פעם שתפסיק לגרור את הרגליים, שזה משגע אותו, מזכיר לו את אבא שלו. כשנזכרה בשנה האחרונה באותו בית עם יוסף, אבא של יוחנן, לא יכולה היתה שלא לחשוב שאולי עדיף היה כך. את הוריה לא ראתה מהיום בו ברחו מהגטו, ואמא שלה נשארה בעיניה כפי שהיתה בתמונה שנשאה בתוך הנעל, אותה תמונה קטנה התלויה עתה במסגרת עץ גדולה במעלה המדרגות. מהודרת וזקופה היתה, לבושה תמיד בחצאיות שחורות ארוכות ובחולצות תחרה לבנות, גבוהות צווארון, תמיד מנומסת, מדברת בקולה הרגוע גם אל הלקוח החצוף ביותר שהגיע אל מתפרת החייטים היוקרתית שלהם בפרידריך שטראסה בברלין. אף פעם לא הרימה את הקול.
 
עוד זכרה את המשרתת שלהם, גיטה, מודדת את מעילי הפרווה של אמה, אלה שנאלצה להשאיר מאחור, זכרה איך פיזרה את שערה הבלונדיני על צווארון הפרווה המבהיקה, מול המראה שבארון. לבסוף ביקשה גיטה מאמא לבחור עבורה שניים, אמרה שיותר מזה היא לא יכולה לסחוב, גם היא נוסעת רחוק. אבל יוליה ולאה, אמא ואבא לא נסעו רחוק, רק עד מחנה הריכוז זאקסנהאוזן והדרך היתה מהירה מאוד ברכבת, כבר נסעה ברכבות רחוק משם. רק אסור היה לקחת הרבה, ומעיל מינק לבן כבר לא היה דרוש לאמא שלה בשום מקום, היא לקחה את המעיל השחור הארוך שהבטנה בכיסיו היתה אדומה ואת הכפפות התואמות, אותן לבשה בלילות, כששכבו לישון תחת ערמת שמיכות שאף פעם לא היו מספיק עבות וידיה היפות של אמא כוסו פצעי קור. אסור היה ליוליה לשקוע במחשבות האלה, אך הגעגוע צף ועלה מאפלת השכחה. שוב היתה נערה, לבדה בבית היתומים העמוס יתומי מלחמה, מחכה. יוליה עצמה את עיניה ופתאום הרגישה כאב חד, מפתיע, קורע את חזה, כל כך כאב שפקחה את עיניה, נעצה מבט מבוהל בתקרה, קור עכביש דק היה תלוי ממש מעליה, היא רצתה לצעוק וקולה לא נשמע. הצליחה לסובב את ראשה, להניח ידה על ידו המגוידת, הזקנה, של יוחנן השקוע בשינה עמוקה. איזה ידיים יפות וחזקות היו לו פעם, עכשיו היו נפוחות מנוזלים, ועורקים ירוקים כחולים בלטו מהן. עוד מכה של כאב, כמו סכין קצבים חדה מדויקת, רגליה נמתחו בעווית. היא הגזימה הבוקר, עשרים בריכות זה מספיק, בגילה כבר לא צריך להפריז. היא בת שישים וחמש, גם אם היא נראית צעירה בעשר שנים ואף אחד חוץ מעמוס ויוחנן גם לא יודע שכבר עברה תחת סכין מנתחים, על אף שבטח יש מי שמנחשים. היא הוסיפה לעשרים וחמש עוד חמש בריכות ויצאה מהמים, זקופה כתמיד ומעט עייפה. יש לה גוף נהדר, שדיים גדולים שטרם נבלו, עורם חלק ולבן, בטן נשית מעוגלת, לא משהו שצריך להסתיר, גם בשמלה הפשוטה ביותר נראתה תמיד בת עשירים. לרגע היה נדמה לה שהכאב עבר, "יוחנן," הצליחה להגות הברה־הברה, הוא המהם, "תלחץ על הזמזם." איש מהם לא העלה על הדעת שבפעם הראשונה שיזמינו ניידת משירות נטלי ואמבולנס ייעצר מחוץ לבית, דווקא יוליה, הצעירה מיוחנן בעשר שנים, תהיה זו שתשכב בה, תחת מסכת החמצן.
 
את הקנישס שיוליה הכינה לארוחת השבת אכלו האורחים בשבעה, הפרחים עמדו באגרטל עד שיצא אחרון המבקרים, עדיין בפריחתם בתוך מים עם תערובת סוכר ואקונומיקה. אחר כך בחרה לעצמה דיאנה שני פרחים וייבשה אותם, מזכרת מבעלת הבית האהובה.
בלי יוליה הפך יוחנן בלתי נסבל, ימים שלמים היה יושב בכיסא הגלגלים בחדר העבודה, מאזין למוזיקה קלאסית בעוצמת קול מחרישת אוזניים, עד שהשכנים התקשרו לאבא שישכנע אותו להנמיך.
"צריך לאשפז אותו במוסד גריאטרי," חרצה רותי על אף שבחורף האחרון היה רק בן שבעים וחמש. פתאום, כמו חיית טרף, זינקה השנאה מקרביו של אבא, הזרעים נבטו כנראה הרבה קודם אלא שלא הבחין בהם. רק בהלוויה, כשעמדנו איתו, גלי ואני, מחבקות את גופו משני צדדיו, בין מאות אבלים בכניסה לבית הקברות, חש בדגדוגה המגרה בפעם הראשונה. במכונית של שימי לקח שתי שאיפות והרגיש מטושטש, רותי עמדה מולו, זקופה ואלגנטית, בנעלי עקב שחורות ושמלה שחורה, כאילו לקוחה מז'ורנל, מחווה לכל מה שסבתא יוליה היתה באמת, ללא כל מאמץ. הוא ליטף את ראשי, החליק על שערי הקלוע בצמה סבוכה.
יוליה לא היתה אוהבת את זה, ודאי חלפה המחשבה בראשו.
"בואי, תני לי לסרק אותך," היתה מבקשת. רק לה נתתי לפרום את הקשרים בסבלנות אין קץ של ידיה. רותי עמדה הרחק מאחור, לא התקרבה לקבר כל עוד היה פעור וכהה, כמו פצע עמוק, עד שכוסה באדמה ואבנים ופרחים הונחו עליו. דיאנה הובילה את יוחנן בכיסא הגלגלים. הוא בכה בקול, לחץ את מאות הידיים שהושטו לקראתו בתנועה כבדה, מתקשה לשחרר, מעכב בכף ידו כל יד שנשלחה ללחיצה ואומר שלאהבה כמו שלהם אין תחליף, שגם הוא כבר בגדר בר מינן.
"הדבר היחיד שמתחשק לי זה עוד נקניקיות חזיר, כמו שאמא שלי היתה מכינה," היה מיילל אל תוך האפרכסת בשתים־עשרה בצהריים ומתחנן לרותי שתצא מהבית, אף על פי שרק הגיעה, ותביא לו מהקצב עוד קילו, שניים, שלושה. כך משבת בערב עד ראשון בצהריים, אז חזרה דיאנה מהחופשה השבועית שלה, היה מתקשר אל רותי פעם אחר פעם עד שחדלה לענות. אבל את הנקניקיות קנתה לו וגם בישלה אותן עבורו וישבה לידו במטבח וראתה אותו אוכל שש נקניקיות זו אחר זו, עם כרוב כבוש וחרדל, פניו אדומות ממאמץ או מבכי.
 
גם רותי הרגישה כאילו איבדה את האמא שתמיד רצתה שתהיה לה, שתחליף את הזקנה השמנה המוזנחת שבעברית שלה תמיד התביישה וגם הרוסית שלה היתה פשוטה מדי. יוליה היתה אחרת, חיה את חייה כאילו באמת ידעה שהזמן שלה קצוב וקצר. רותי מסגרה את התצלום שלהן חבוקות על חוף הים, ולא ידעה שרק כמה שעות לפני שהלב שלה חדל לפעום חרצה יוליה בכמה משפטים מדויקים את שעמד להתרחש. אבא התבונן בה עכשיו במבט מפוכח, כיצד היא ממשיכה בחיים שאין בהם מהות ותכלית, שאין בהם שמחה, רק שעבוד לבשר, כאילו הלישה הקבועה הזו היא שתציל אותה מזקנה, מכאב, מלעצור ולחשוב לרגע. כמו מפלצת התרומם מתוכו יצר רדום, פצצת עשן של האשמות. הוא רצה לנער אותה, להכות אותה, שתסיר מעל פניה את מסכת המכובדות הזאת, שתפסיק להסתכל דרכו, תמיד בדרך למקום יותר חשוב. השלווה שנדמה שגוננה עליו במשך שלושים ושש שנות חייו נפלה כמו חומה מופגזת. ללא החום של יוליה לא היה מוגן עוד ממגעה הקר של רותי, זה שנשבר רק באותם רגעים בחשכת חדר המיטות, כשירכיה השריריות נלחצו אל האגן שלו, לופתות אותו תחתן, עד שהיתה גומרת ומשתרעת לצדו.
 
ארבעה חודשים מאוחר יותר, כשפתחו את הצוואה וחילקו את התכשיטים ומעילי הפרווה הישנים ורותי קיבלה רק טבעת אחת שיוליה לא ממש אהבה, היא הבינה שהודחה מצוואתה, על אף שאבא מעולם לא סיפר לה והיא לא העזה לשאול מה היה כתוב שם ולא ידעה מה אבא כבר לקח ומה יקבל אחר כך. היחסים ביניהם היו כל כך מתוחים עד שלא מצאה את הרגע המתאים לברר, וכך, מטורפת מסקרנות ואכולת קנאה, בחרה שלא לבוא איתנו לביתו של יוחנן באותו היום, חודשיים אחרי המוות. אבא לא הפציר ברותי, וכשחזר נתן לה את הטבעת ואמר שאת הדברים שנועדו לי ולגלי אבא שלו ימסור למשמרת בכספת, בבנק שלו. רותי נתנה לי את הטבעת אחרי שעזב, ואני הוצאתי אותה מכיס הטרנינג הרכוס והנחתי על שולחן בית הקפה, ליד בקבוק הקולה שליטף כרגיל, מלמעלה למטה ומלמטה למעלה, והוא הכניס אותה לארנק מבלי לומר דבר.
 
לקבר של יוליה עלינו רק עוד פעמיים. רותי הבטיחה ליוחנן שנייצג אותו ביום השנה למותה - יותר ממאה קילו על כיסא גלגלים בבית הקברות נראה פרויקט משפיל ומיותר לכולנו, ניחשנו שאבא לא יגיע. המצבה, מאבן ורדרדה, כמו השושנים שסבתא יוליה אהבה כל כך, היתה רחבה ובודדה באותה שורה. יוליה קנתה חלקות גם ליוחנן ולעמוס, לרותי ולשתינו ועוד שלושה מקומות שלא היה ברור למי ייעדה אותם. כאילו התנחמה בכך שגם אם את החיים לא נעבור ביחד, הרי שבקבר נשכב אלו לצד אלו בשורה אחת ארוכה. לא הבנתי אותה, הרי היתה אתאיסטית והתנכרה לכל מה שקשור לדת ואפילו עשתה את ההפך בכל הנוגע לטקסים הדתיים שהכירה, כדי להכעיס את אלוהים שאכזב אותה והשמיד את העולם שגדלה בו ואת כל מי שאהבה בילדותה. גלי ישבה על אחד הקברים, הביטה ברותי שהביאה זר חמניות גדול. יוליה, לו היתה רואה אותו היתה מתפלצת מהוולגריות הישראלית, מהשילוב של הצהוב והחום עם קברה הוורדרד. אחר כך שלפה רותי אקונומיקה וסמרטוט וניקתה, ומבטי נתקל במבטה של גלי. המאמץ לרצות אישה מתה וזקן שמגלה עניין בעיקר בנקניקים עורר בגלי לעג. רותי גערה בה שתקום מהאבן ותעזור, וגלי שאלה אם היא רוצה שתתחיל לחפור לעצמה קבר כבר עכשיו, והסתובבה והלכה אל שער בית הקברות ומאז הצליחה לחמוק מביקורים בבית הקברות בקריית שאול ולא היה אכפת לה אם מישהו, המתים או החיים, נעלב.
 
רותי פינתה במהירות את כל מה שאבא השאיר מאחוריו, כל מה שהזכיר את קיומו. היא ארזה את החפצים בכמה ארגזים ופיזרה מקלות קטורת בריח וניל. כשהיתה חוזרת מהעבודה או לפני שהיתה יוצאת, נהגה לשבת על הכורסה היחידה בסלון, רגליה מונחות על קרע עיתון על מושב הספה שממול, מורחת את הלק האדום המוקפד על ציפורני רגליה, אחר כך על צפורני ידיה שכל כך השתדלה שלא לכסוס, ומדברת אלי, אל עצמה: שלא יהיו לנו אשליות, הוא לא יחזור אלינו הביתה, הוא רוצה להיות ילד, בלי עבודה, בלי לוחות זמנים. לכן חזר לבית של אמא שלו, ואפילו לא ישן בחדר נעוריו אלא בחדר הילדים בקומה השנייה, בחדר בו גדל. "כך דיאנה סיפרה לי כשנפגשנו בשיקום אצל סבא." וכך השאיר אותה, את רותי, עם "כל זה," אמרה והביטה עלי כי אני הייתי "כל זה" עבורה. עם גלי היתה זהירה בהרבה ובי המשיכה לחבוט, כי אני הייתי שק אִגרוף נוח ורך, ובמראי דמיתי לו, ובכל פעם שראתה אותי נזכרה בו. הייתי מתמקדת בתוכנית הטלוויזיה המרצדת על המסך עד שחדלתי לשמוע אותה, את קולה הנמוך העצוב, מקוננת על לכתו, ורק המהום קולה נשמע, כמו רעש המיניבוסים החולפים תחת חלון הדירה כל רבע שעה.
 
שוב הגיע יום רביעי, יום הביקור של אבא, ואחריו חמישי ושישי ובבוקר, כשעמדתי בדלת, נשענה רותי אל שמשת החלון הגדול, גופה קטע את נוף צמרות העצים ואת חוטי החשמל השחורים, ידה הפנויה נחה על מותנה. היא היתה לבושה בטרנינג של אבא שהשאירה ולפעמים עוד ישנה בו, אולי מתוך געגוע, אף על פי שחוץ ממנו זרקה את כל מה שזנח בחדר הארונות. כתפיו מתחו אותו הרבה מעבר לכתפיה, והיא נראתה קטנה וילדותית בתוכו, נופפתי לה בתנועה מרושלת והיא המשיכה להסתודד בטלפון, רק עצמה ופקחה את עיניה לאט, סימנה בידה שאלך, שלא אפריע לה. "בבוקר תשתדלו לא לדבר אלי," כך חזרה ואמרה וחזרה וסימנה בקוצר רוח בידיה ובריסיה הארוכים הבהירים המושחרים, וכך עשתה גם עכשיו. ירדתי במעלית ועמדתי, כרגיל, מול המראה, מול פני העייפות, מול עיני החומות המשוכות כלפי מטה מצדיהן, עיני ליצן עצוב. הרכנתי סנטר והבטתי אל תוך אישוני, שזיק חדש ניצת בהם, ופניתי ועליתי בחזרה כשרעד חולף בכפות ידי, כמו אחרי מכת חשמל. המעלית הגיעה לקומה השלישית, חזרתי ופתחתי את דלת הבית, ניגשתי אל רותי, משכתי את שפופרת הטלפון מידה. פיה נשאר פעור ואילם. היא שילבה את ידיה על חזה וראשי הסתחרר, הרמתי את ידי המחזיקה במכשיר ועמדתי להטיח אותו כלפיה כמו אבן. "את לא תעזי להרים עלי יד," אמרה בשלווה, בלחש ארסי, פניה הבריקו מקרם בוקר, ואספה משולחן המטבח כמה טבעות קורנפלקס שגלי פיזרה בחזרה אל הקערה, "ילדה כפוית טובה," סיננה. היא שלחה את ידה לאט ומשכה מתוך כף ידי את השפופרת, כאילו לקחה ממני אקדח טעון, וכשהיה אצלה סטרה לי על פני, על הלחי שמעולם לא ליטפה, על פי הפגום. הסמקתי ולא בכיתי, רק הבטתי בכפות ידיה שרעדו וחיכיתי בפנים בוערות בלי לנשום ופתאום פשטה את זרועותיה הדקות וחיבקה אותי אל חזה, אימצה אותי אליה בלי מילים, ולרגע סלחתי לה על הכול. אבל הרגע ההוא היה קצר מאוד, כמעט הזיה, וכבר החזירה את השפופרת למקומה ביד יציבה והלכה ממני, והמים קלחו בכיור חדר האמבטיה. החלקתי על חישוקי החיטה הצבעוניים שנותרו פזורים על השולחן, הבטתי בהם מתגלגלים אל רצפת המטבח. דהרתי במדרגות כל הדרך למטה ואל הרחוב ומשם לפארק והלאה, שכחתי את בית הספר ואת החיבור באנגלית שהייתי אמורה לקרוא בכיתה בשמונה ורבע, הרחקתי משם, מכל מה שהזכיר לי את הבית של פעם ועכשיו נראה כמו תחפושת ישנה מגוחכת, מרוקנת מתוכן, כי גם את מה שהיה לפני החיבוק לא יכולתי למחוק. הלכתי לאורך הפארק בלי לעצור, בין העצים הזקנים, הגבוהים, בלי להרים את עיני מהאדמה, הלכתי, על אף שאיש לא חיכה לי ובלי לדעת להיכן אגיע, רק אל מקום אחר מזה שעזבתי, רחוק מהקרע שהלך והעמיק ביני לבין רותי, שדימם מהיום בו עליתי על מיטת הניתוחים, בת שש, מסכת גז עוטפת את פני ופרצופו של אבא מיטשטש מולי, ולרגע עוד קיוויתי שהנה יציצו מאחורי כתפו פניה של אמא־רותי.
 
לפני הסתעפות הרחובות ירמיהו ואוסישקין, רגע לפני שהירקון נבלע בים, עצרתי להביט במים, בשני דייגים זקנים שאחד מהם העלה חכה, התבונן כמו מופתע בדג קטן ושקוף שהיה תלוי על הקרס, מעקל את גופו בניסיון מגוחך לחמוק מאנקול הברזל שקרע את פיו, פוצע אותו פצעי מוות. התבוננתי בפניו היגעות של הזקן, הוא לא נראה מרושע, אף על פי שלא היתה בו חמלה על היצור הקטן התלוי בקצה החכה, הוא סובב את הידית והדג התקרב במהירות ואז עצר קרוב אל פניו, הוא הביט בו רגע ואז ניתק אותו מהקרס. הסבתי פני. כשחזרתי והבטתי בזקן, כעבור רגע אחד, היתה החכה היתומה מונפת וכבר טבלה שוב במים. התנחמתי בכך על אף שידעתי שדייגים לא ששים להחזיר דגים לים, אפילו לא דג קטן ושקוף שבטעות עלה בחכתם.
 
צעדתי לאורך רחוב ירמיהו ומשם דרך הרחובות הקטנים, בין הבתים אכולי הלחות ואל החוף. החולצה שלבשתי היתה דקה מדי, הרוח הצליפה בפני, צמררה את גופי מבעד הבד. כל חופשת הפסח לא ירדתי לים אפילו פעם אחת. החוף היה כמעט ריק, רק כמה תיירים והחבר'ה הקבועים שבחוף מציצים, משחקים שש־בש ברגליים פשוקות, מעשנים ושותים בירה. הלכתי לכיוון דרום, מקשיבה לדפיקות לבי שכבר שקטו מעט ובכל זאת הייתי מודעת להן, כי הייתי כולי לב כואב ועמוס חבלות. האזנתי לקולות הגלים מלחשים נחמות, כאילו קשובים לצעדי, לצערי, נמתחים זה מזה. התמסרתי לפעולת הרגליים, ראשי מרוקן ממחשבות, רק התיק הכביד על הגב, לכן בחוף פרישמן עליתי לעבר דיזנגוף ונדחקתי למונית קו חמש. נסעתי ללא כל מטרה, רק כדי לשנות את תמונת הנוף החולפת מול פני. פעם סיפרה לי רותי איך התביישה ללכת ברחוב עם אמא שלה, שאי אפשר היה לצפות מתי תיעלם בהמון, תעזוב פתאום את כף ידה, תמשיך הלאה, צועקת ברוסית מאחורי גב גברי רחב בסוודר כהה, כחול או שחור, "דניאל, דניאל, אני רואה אותך!" על אף ששנים ארוכות חלפו מאז עזבו שתיהן את הבית ברוסיה, משאירות אותו לבדו במיטה. כיוון שהתעקש להמשיך לשתות ולא לקח את התרופות ונשאר כל הימים לשכב במיטה, בא המוות והציל אותו מעצמו, זמן קצר אחרי ששתיהן עלו ארצה. אם היה אבא שלי נוסע, כפי שאמר, אולי הייתי יכולה להרפות. אבל הוא לא נסע, אולי גם לא יצא מהעיר, רק השאיר שברי משפטים כמו צוואה מתנצלת שליקטתי עכשיו משיחותינו המגומגמות. אמר שאם לא יתנתק וימצא את מה ששכח, את העמוס שהיה פעם, יאבד אותו לתמיד. "לכל אחד מגיע להמשיך ולצמוח, גם אם הוא לא ילד," הדגיש, והוא סוף סוף, אחרי תקופת יובש ארוכה, מרגיש צמא לחיים, הוא חייב להתחבר לאיזה מעיין, אחרת ייבש. הרגשתי איך כל הקסם שאמר לי שיש בי ואני האמנתי, מתפוגג, הייתי רק מי שאני לעין כול, ילדה רגילה, משעממת, שאין בה דבר מיוחד, מתרוצצת בין רגלי המבוגרים, מפריעה. לא הבנתי מדוע הוא ממשיך לבוא, ומדוע, אם כך הוא מרגיש, עדיין לא קם ונסע. אבל לא העזתי לשאול, כי לא רציתי שילך ופחדתי שיאבד לי וכבר ידעתי שהרגע הזה קרוב. כבר עזב את העבודה ואמר שלעולם לא יחזור ואת האופנוע מכר, וכשביום חמישי באתי לחפשו בבית בהלדסהיים אמרה דיאנה שבבוקר רביעי העמיס מיטה, ארונית וכמה חפצים ונסע השד יודע לאן. כדי לדבר עם סבא הייתי צריכה לנסוע לבית לוינשטיין, לשם עבר אחרי ליל הסדר. את שפופרת הטלפון הפסיק להרים: "יוליה כבר לא תתקשר," אמר, "כך שאין סיבה לענות. ככה זה עם מתים." קיוויתי שידע יותר ממני ולרגע התגעגעתי אליו, אולי אמצא בו זכר לאבא, ליוליה, שריד לתחושת משפחה. אבל עוד כשביקרתי אצלו בבית בהלדסהיים וניסיתי לספר לו על מה שהיה, היה מחכה שאסיים את דברי ושואל שוב ושוב: "אז הכול בסדר? הכול בסדר?" כאילו בכלל לא שמע שגלי כבר לא נפגשת עם אבא ועל החלום הנורא ועל געגוע - כל מה שסיפרתי מתוך מצוקה, ועל אף שהגביר את מכשיר השמיעה.
 
ישבתי במונית השירות הדחוסה, במושב האחורי בין שני זרים, המחשבות התרוצצו בראשי, צועקות, פולשות זו לדברי האחרת, מהירות כמו הרגליים, ירדתי בתחנה המרכזית וחיפשתי את האוטובוס לבית לוינשטיין ועליתי וישבתי בו, אף על פי שנותרו עוד עשרים דקות עד שיצא מהתחנה לדרכו. לאוטובוס עלו חייל וחיילת, ישבו לפני, זה לצד זו, אוחזים יד ביד, צווארוני החאקי שלהם נושקים זה לזה ואני ניסיתי לדמיין את הורי, את רותי ועמוס. הרי גם הם היו חיילים כשהכירו. החייל הביט בחיילת בערגה, היא השעינה את ראשה על כתפו. רותי אמרה שזה עובר כמו שפעת, קדחת שנמשכת שלוש שנים במקרה הטוב - כך סיכמה את הערך אהבה, בארוחת צהריים באחת השבתות. "שלוש שנים הורמונליות, זה הכול," רטנה ואספה את הכלים המלוכלכים אל הכיור, "אחר כך הכול נראה כמו לפני שזה התחיל, רק עם עוד בן אדם על הראש." "אם לא תשפכי על הילדות את האינפורמציה הקלינית שלך, יהיה להן סיכוי למשהו יותר טוב," שמעתי את אבא לוחש בערב, בחדר השינה, ולא שכחתי שלאהבות יש סוף, ואת קולה של סבתא לוחשת לאבא שגלי יפה ממני, יפה מאוד.
 
אני לעולם לא אתחתן, חשבתי והבטתי החוצה מבעד הזגוגית העכורה. החיילים ירדו, זמן רב מדי חלף, הנוף הלך ונעשה זר, לא מוכר. קמתי וניגשתי אל הנהג: "בית לוינשטיין, עוד כמה זמן?" "לפני רבע שעה, חומד," אמר, "תודה," מלמלתי נבוכה והצטנפתי במושב האחורי, באוטובוס ההולך ומתרוקן. "את יכולה לחכות ולרדת בדרך חזרה," אמר הנהג כשעצרנו בתחנה הסופית ואחרוני הנוסעים ירדו במדרגות, התפזרו לדרכם. אבל כשהכריז, בנסיעה הבאה בקול רם, "בית לוינשטיין זה עכשיו," נשארתי לשבת במקומי ובתחנה האחרונה קמתי ואספתי את התיק, שעכשיו היה עוד יותר כבד מבשעה שעליתי לאוטובוס. הייתי עייפה ולא התקרבתי אפילו בסנטימטר אחד אל המקום שבו היה אבא.
 
 

אבישג רבינר

אבישג רבינר (נולדה ב-1 באוגוסט 1971) היא שחקנית, סופרת ודוגמנית ישראלית.

רבינר גדלה בגדרה ועסקה תקופה בדוגמנות, היא בעלת תואר בקולנוע ותיאטרון מאוניברסיטת תל אביב.

היא הופיעה בתפקיד אורח בקומדיה "פאזל", היא גילמה את מיקה, חברה של אסף בסדרה "טירונות", ב-2003 שיחקה בסרט הסטודנטים "נסיעה טובה", בשנה זו גם הוציאה ספר שכתבה "עלמה ומרתה". היא שיחקה בסדרה "כוכב הצפון".

בין ספריה: חמישה ילדים וחיים אחד, שיר ערש לילדה.

מקור: ויקיפדיה
https://tinyurl.com/272xne9r

עוד על הספר

שיר ערש לילדה אבישג רבינר
פרק ראשון
 
אותו רגע ארוך בו עמדתי מחוץ לדלת ביתי הפתוחה כדי חריץ, המתנתי מבלי לדעת למה ובעצם ידעתי, נחרת בזיכרוני כמו סכין מלובנת, צורבת בעור הרך הלבן העוטף את הזרוע במקום בו הדופק פועם. תאורת החשמל, צהובה, שבה וכבתה, פס ארוך של אור שמש סקרן הבליח מתוך רווח צר, הפריד וחיבר ביני, העומדת בחושך, לבין הבית שקולות קרטון נפתח ודלת ארון חורקת נרמזו מתוכו, בקצב התנהלות איטי, אהוב ומוכר שירשתי, הפיגו את דממת ההמתנה, ועוד דבר אחד, מעורפל ואפל, שלא ידעתי מהו ובעצם ידעתי, כבר חודשים הרגשתי בו. חיכיתי דרוכה, ובכל זאת כשהגיע, ריחף במרחק פסיעה, לא הייתי מוכנה, נותרתי עומדת במסדרון אפל, כאילו עוד אפשר למנוע את מה שבעצם כבר קרה.
 
מלמטה נשמע זמזומו העצבני של מנגנון דלת הכניסה לבניין, קצר וצורם, מישהו הדליק את האור, הזמין את המעלית לרדת אל קומת הקרקע. שלפתי כף רגל גרובה מתוך הנעל, דחפתי אותה בזריזות מתורגלת בין דלת הפלדה למשקוף, מבקיעה את פס האור אל חדר האורחים המשקיף אל צמרות העצים הנעות לאיטן, אפורות ירוקות, אל נוף שידעתי כל ערב ובוקר מאז נולדתי, יציב, קבוע ומשעמם עד מוות עבור אבא שלי, שנהג לשכב על הספה כשפניו בכיוון השני, מפנה אל הירקון העכור שמעבר לכביש את גבו.
לו היה זה יום שישי, היה אבא שרוע במקומו הקבוע, נח לאורך הספה הנטועה במרכז הסלון, שרותי העמידה במאונך לחלון השקוף הרחב והוא דחף אותה משם עד שניצבה באלכסון, מול מסך הטלוויזיה הענק הדולק תמיד, ספר פתוח בידו, זרועו השמאלית תחת עורפו, בטנו חשופה מתקערת מתעגלת פנימה, לעבר הגב. אלא שאבא מעולם לא חזר בימי חול לפני חמש ורבע, ועכשיו היתה השעה רק רבע לאחת, רביעי של ראשית האביב, ראשי העצים עמדו ללא ניע מעברו השני של החלון ושרידיה המרוטים של התעודה שלי, אחרי שליטפתי בה את גדרות הבטון בדרך שבין בניין החטיבה האפור אל בית מגורי, היו טמונים בכיס האחורי של מכנסי. אצבעותי שנחבטו באבן צרבו, אגרפתי את כף יד ימיני והידקתי את כדור הנייר בעומק הכיס.
 
אבא הרים את מבטו הכחול מעל לארגזים, תמיד מחויך לקראתי ומדוכא, ובאופן מוזר, דווקא באותו יום, נראה כמעט מאושר. השמים הכחולים הפרושים מאחור, מעבר לראשו, נחתכו בחוט חשמל שחור אלכסוני, להקת שחרורים נחה עליו, כמו משקיפה על הנעשה מעבר לזכוכית השקופה, אצלנו בבית. הרהרתי שעכשיו יבוא שקט, אותו שקט שבזמן האחרון לא הפסיק אבא להזכיר כמה הוא מתגעגע אליו, זה שגרם לגלי לנדוד בין בתי חבריה ולי, הבכורה, למרוט מעט מעט את רעמת שערי ולהתנהל בזהירות, בבדידות שהלכה והעמיקה, מרגישה אשמה בכל פעם שהתלונן על אותו הדבר שהיה לו לפני שהיינו ואבד. עכשיו יוכל לזכות בחזרה בשקט שלו, רותי תישאר עם הבקרים הבודדים שאהבה בדירה הריקה, ורעש גדול של כאב יהדהד לאורך המסדרון הצר והארוך בבית שלנו, ימשיך ויזחל לאיטו אל החדרים החודרים אליו ומזדקרים ממנו, ומבלי שמישהו יבחין בכך, ירעיל את חיי.
 
אבא הזדקף וניגש אל המקום בו עמדתי, הוא עצר קרוב אלי ואני נעצתי מבט באצבעות רגליו היחפות, באצבע שהיתה ארוכה מהאחרות, עקומה ובולטת מעט כלפי חוץ, כמו זו שלי. הידקתי את לסתותי, שאיימו להקיש זו בזו בשקשוק של אימה, ומזווית העין ראיתי את זרועו מתרוממת. לרגע כנראה עבר בו אותו חשק ישן מרוסן ללטף את פני. אבל אצבעותיו הארוכות חזרו וצנחו ואז שבו והתרוממו ונחו על לחייו, במקומות בהם חרצו פעם גומות חן את פניו. בכל זאת ניסה לרכך את הרגע, את המפגש ליד הדלת באור המלא שלא היינו רגילים בו, כיוון שבשבתות בשעה הזו אבא תמיד ישן. עכשיו אסף בשתי ידיו את שערי הסבוך הארוך, שב ושחרר אותו וחיבק אותי, מטה את גופי הצדה, כמו גזע במבוק ברוח, כמו שעשינו תמיד, משתעשעים מי ייפול ראשון ומי רק יתיישר ויחזור למקום, יציב. כך כמה פעמים מצד אל צד מול צמרות העצים שבפארק, רוקדים ריקוד טיפשי שהיתה בו קרבה מנחמת, רק שהפעם נשארתי יציבה ונוקשה, לא זזתי, והוא ניסה עוד מעט אבל לא התעקש להמשיך במשחק שרוח השטות נעלמה ממנו, את זה הרגשנו ודאי שנינו, וכבר ניתק ממני וחזר והתרחק במסדרון. קול צעדיו היחפים נבלע בשטיח העבה הלבן שבחדר השינה שהיה שלהם ובן רגע הפך לחדר השינה של רותי, כך קראתי לאמי והיא לא תיקנה. היינו עבורה, גלי ואני, מן עדות משפילה לחלוף הזמן שניסתה לעצור במאבק אבוד, מיותר, ומאוחר יותר, כשהתפכחה מחלום נעוריה הנצחיים והתחרטה על מה שכבר לא היה בינינו והיה לחסר תקנה, חזרה וביקשה שאקרא לה אמא, העזה רק פעם אחת במבט מושפל, מבלי להביט בפני. אבל אני שוב לא יכולתי לבטא את המילה האחת הבודדה ונותר הצירוף העילג אמא - רותי, פשרה עלובה שאף לא אחת מאיתנו התענגה עליה כשנאמרה. רק עמוס היה ונשאר תמיד אבא, על אף שגם הוא הרחיק נדוד מאותה הגדרה ראשונית של ילדות, כפי שהתגלמה עבורי במילה בת שתי ההברות שחזרתי ואמרתי באוזניו על הנדנדות בגינה וגבוה במנשא הגב שסבתא יוליה הביאה מלונדון, מעל לראשי הילדים והאמהות, וכשהקריא לי וכשדחף את עגלתי והרכיב אותי על אופניו והעיר אותי מוקדם, עם אור ראשון, לראות את הזריחה בחוף הים, והרשה לי להישאר ערה הרבה אחרי השקיעה, עד חשכה, לשחק בחול ולהקשיב לרחש הגלים, והיא ננעצה עמוק בין דפי זיכרונותי הראשונים, רכה, מהולה בריח של ים ושקיעה וכל מה שהיה או שנדמה לי שהיה שם מזמן.
 
השתרעתי על הספה במקומו, גופי כמו נמס אל תוך השקע המוכר האהוב שהותיר גופו בעור הישן עוד ימים רבים אחרי שעזב את הבית, וריחו התפוגג ונעלם אפילו מחדר השינה ונותר רק בגומחת ארון הבגדים של רותי. על אף שהחליפה את אבקת הכביסה ואת כדורי הסבון הצבעוניים שנהגה להניח במגירות התחתונים והגרביים, דבר לא עזר ושתינו ידענו שלעולם יישאר משהו ממנו גם בתוכה, לעולם תמשיך לאהוב אותו במקום עמוק חבוי של הלב, במין בושה סמויה, לא נשלטת, כמו ההתייפחויות השקטות שחנקה בחורף שלפני ובכל זאת עלו מחדר השינה, כשהוויכוח נגדע ולא היא אלא אבא הוא שיצא מן הבית. עכשיו שכבתי ללא ניע בשקע הקבוע, מהדקת את גופי אל העור הזוכר את גופו, ובעיניים עצומות הקשבתי לחריקת דלתות הארון והקרטון ואוושת הבדים שארז בחדר השינה הקטן, הלבן מדי. חולצות מהוהות שאת חלקן שמר עוד מימי התיכון וקרעים קטנים כבר ביתרו אותן, ביתקו את הבד. הוא לא הרשה לרותי לגעת בהן, אמר שבכל היתר היא מתערבת, אז שאת החולצות תעזוב ובכל זאת, מפעם לפעם, היה נזכר באחת מהן שהיתה ואיננה, ורותי היתה מניעה את עפעפיה באותו עפעוף מהיר שהנהיגה לעצמה כשניסתה להסוות שקר והוא דווקא הסגיר אותו. בחודשים האחרונים כבר לא התרתח, רק שתק והחוויר, ורותי המשיכה לנבור מדי פעם בערמת חולצותיו המתכלות, לא הבינה שאבא הותש מקרבות אך עדיין חי, רק השתבלל אל עולם שאליו לא תוכל להגיע, הלך והעמיק הרחק ממנה, אל תוך עצמו.
 
שילבתי את זרועותי תחת עורפי והבטתי בו כשחזר מחדר השינה והניח ארגז אחד ומעליו עוד אחד, כיסה את המערכת במגבות ברצינות משונה, כאילו מתח תכריכים על גופת ילד מתוך חובה ובלי עצב, ורציתי למצוא בתנועותיו את האבל ולא מצאתי, ובמין חוש הישרדות מחקתי, טשטשתי את זיכרון ההקלה שהיתה בכל תנועה שלו ליד מפתן הדלת, כיסיתי אותה בערמת תכריכים משלי עד שנשכחה, נבלעה תחת הזיכרונות הטובים, שכמו צפו מעל לפני ים של זיכרונות אחרים, מלטפים ומנחמים ומאמללים אותי בכל פעם, בכל יום, בכל הזדמנות מתוך מאות ואלפי פעמים בהן נזכרתי באותו רגע כואב וצפוי ובלתי נמנע. רגליו היחפות של אבא הטביעו במרצפות לחות מטושטשת, טביעת רגל חצי שקופה על אגם קרח קפוא, מופיעה ונעלמת. רותי אסרה על נעילת נעליים בבית ואבא ציית, השיל נעליו מעל רגליו גם ביום בו עזב, אלא שהפעם הניח אותן מחוץ לארגז הנעליים האפור שהתקין בעצמו, לרגלי הקיר שליד הדלת, וירד במעלית יחף וכעבור דקות חזר ונכנס, רגליו המלוכלכות ממשטח הזפת יצרו מסלול שחור לאורך חדר האורחים ועד לספה ועד אלי. מסלול אחרון שצעד בו וסומן שם עד שרותי התעשתה ושטפה את הבית, שבועיים אחרי שהלך.
 
המערכת הקטנה, עטופה, עוד עמדה בכניסה אחרונה, אבא פסע על הרצפה הלבנה המבהיקה עד אלי, ישב בקצה הספה, הרים את רגלי והניח אותן על ברכיו הדקות הקשות, החזיק בכפות רגלי הקטנות, הגדולות לגילי הצעיר, שתמיד התפעל מהן, וכשאמר כמה הן נפלאות בעיניו, לא יכולתי שלא להרהר בפני הדומות לשלו, אך פגומות וחסרות את עיניו הכחולות. בכוח זהיר לחץ את אצבעות רגלי, הפריד את הבוהן מהאצבע, משך את הקמיצה עד שהתפוקקה בקול נפץ זעיר וחייך, כפי שעשה תמיד כשהצליח לחלץ אותו קול קליפת אגוז מתפצפץ. עצמתי עיניים וזכרתי את הקיץ ההוא, הזיכרון הראשון שנחקק בי, עוד סכין מלובנת שורטת בעור חלק חיוור.
 
אני יודעת שהיה קיץ, זוכרת שהיה חם, הווילונות הלבנים השקופים התנופפו כמו כנפי פרפר שבריריות, מסגרו את תמונת הנוף שליוותה את שנות ילדותי המוקדמת בחלון המרפסת הפתוח הפונה אל הפארק. התקדמתי אליו וממנו לאורך חדר האורחים, הלוך וחזור הלוך וחזור, על הקורקינט החדש שקנה לי ליום הולדת שלוש. לפני שיצא לעבודה, הסיט קבוצת תלתלים עקשנית מלחיי באותה תנועה איטית, כאילו ניסה לזכור את פני היפות, כפי שהיו באותה שעה אחרונה, לפני שיצא. רותי התעקשה שלא אסתפר, אני התעקשתי לא להסתרק, ואבא הבטיח שמחר יחזור במיוחד בחמש, יאסוף את שערי אל תוך הקסדה הקטנה וילמד אותי לרכוב. לבשתי רק מכנסיים, אותם מכנסיים אדומים, רחבים בשוליים עם הדפס של סוסים גדולים בשחור, על שערי קסדת תחתונים שאוזן אחת בלטה מתוכה, מתוך אחד מפתחי הרגליים. לפני שיצא, צילם אותי במצלמה הקטנה שהיתה מונחת תמיד על הטלוויזיה, אותה התמונה שאחר כך מִסגר והניח על שולחן העבודה שלו במשרד, זו שהבדילה בין היום שלפני ליום שאחריו. הוא הושיב אותי על המעקה הנמוך, מעקה השיש הבהיר שרותי בחרה ואם לא הבריקה אותו פעם ביומיים התלוננה שנראה מלוכלך, ואני חייכתי אליו חיוך מאולץ, חושף שיני תירס לבנות וקטנות, לראשי תחתונים ורודים שפרחים קטנים צהובים עיטרו אותם, אניצי שערי והאוזן האחת מציצים מתוך חורי הרגליים, בטני הילדותית משתפלת מעל למכנסי. אחר כך הלך ואני נשארתי עם אמא וגלי, שהיתה בת שנה, דחפתי בכוח ברגל יחפה, מנסה לעמוד על פס המתכת הדק בזמן נסיעה, פעם אחת ושנייה ושלישית, על הקורקינט שקנה לי ליום ההולדת בחנות צעצועים ליד המשרד. כך התגלגלתי במהירות מהמסדרון לעבר החלון ורגע לפניו, כשניסיתי לשלוח רגל ולעצור, נשמט הכידון מידי, הכה במעקה השיש ופני נחבטו ברצפה. השניות שוודאי שכבתי שם דוממת, המומה מעוצמת הנפילה, היו בעיני הילדה שלי שעות ארוכות, שמעתי קול פיצוח מתוך ראשי, אני זוכרת אותו, מבעית כאילו היו פני ביצה שנבקעה, דממה עבה הכתה בי לפני שהכאב החל מתפשט בפני, לרגע כנראה התעלפתי וכשחזרתי ידעתי שמשהו נורא קרה לי, משהו בי נשבר.
 
צקצוק בצל מטוגן במחבת ליווה את ריצתה היחפה, המבוהלת, של רותי. עוד כמה דקות היתה אמא שלי ואחר כך, כשאבא חזר, חדלה מתפקידה ונסוגה, היתה לתמיד למי שהיא מאז עד היום. בהבזק נדיר של חמלה אמהית מהולה ברגש אשמה על שמעלה בתפקידה ולא השגיחה עלי, תלשה אותי מעל הכידון המעוקם, "אוי קטנצ'יק," צעקה והחזיקה את פני ואני שלחתי יד ונגעתי בפי, במקום שכאב, ואצבעותי כוסו בנוזל סמיך חם. הווילון המשיך להתנופף בשלווה, ממש כמו קודם, מוכתם בטיפות אדומות דקות, ורותי מלמלה "השיניים," דוחפת לפי אצבעות בריח בצל, שציפורניהן היו ועודן צבועות תמיד בקפדנות באדום דם. היא מיששה כמעט באלימות את חניכי, אחר כך הרימה אותי בזרועותיה, הצמידה אל פני חבילת קוביות קרח בשקית פלסטיק שקופה, "הכול במקום," חייכה, ספק משכנעת את עצמה ואותי ספק שואלת, והוסיפה במין מבוכה, "יש לך מזל."
שלוש שנים מאוחר יותר, כששיני החלב נשרו מפי ושיני הקבועות סירבו להבקיע, עלה שוב זיכרון יום התאונה. היה צורך לחלץ את השיניים מתוך החניכיים בניתוח ורותי, ציפורניה כסוסות עד לבשר, ליוותה אותי עד לשער בית החולים ולא נכנסה בו וגם לא הסבירה למה הלכה ממני. שלושה ימים נשארתי בין קירות לבנים לסדינים ירוקים, עם סבתא יוליה ואבא, ולעולם יעורר בי ריחה של דייסת סולת בחלב תחושת בדידות מעיקה. כשהתעוררתי, אחרי הניתוח, החזיק אבא כף יד קפוצה קרוב לפני. "תפתחי," לחש ואני יישרתי את אצבעותיו זו אחר זו ולקחתי מכף ידו הפרושה שרשרת דקה של זהב, עליה היה תלוי קופידון קטן צהבהב. שנים אחר כך צירפתי גם את טבעת הנישואים שלו, שמצאתי על רצפת חדר האמבטיה ביום בו עזב והשאיר אחריו חיים שלמים שבורים, כמו תמונה מסרט שהתקלקל ונעצר.
 
הנפיחות נעלמה והשיניים בקעו במין זווית לא טבעית, "פני חמור" קראו לי הבנות בכיתה מאחורי הגב ובקול רם מדי, מכוון. הייתי הילדה של אבא, על אף שהדמיון הפיזי בין פנינו הלך ונעלם וחזר והופיע, מדויק פחות, רק שנים אחר כך, בין דמותי שבמראה, בפה סגור ובשיער סתור, מסווה את פני, לדמות הנער שצילמה סבתא יוליה ושנראה בתמונות המסודרות שהודבקו זו בצד זו ברצף כרונולוגי, באלבום האחד שנותר ונשמר, חבוי בארון בחדר השינה החדש של רותי, שגוניו כהים יותר מחדר השינה של הורי וריח בגדיו של אבא לא התגנב אליו. הוא נראה שם אחר, שונה, ובכל זאת דומה לי ברגליו הארוכות, ברזונו המוגזם, בהליכתו המרושלת, הכפופה מעט, שנחסכה ממני כשעליתי בנעורי על גב סוס ולמדתי מחדש לזקוף את הגב.
 
פקחתי את עיני אל מול פניו הנבוכות של אבא, אל עיניו הכחולות שאהבתי, המילים היו מיותרות ודלות מכדי להכיל את הכאב, ומבלי שאמרתי דבר ידעתי שהבין שכל אותם ערבים בהם השפלתי ראש, בוהה מעל דפי מחברת, אצבעותי מסלסלות עוד תלתל שחור, היו אוזני כרויות לכל רעש, לכל מלמול שעלה מחדרם. כמעט שלא למדתי ממה שנכתב בספרים, רק הקשבתי להם באימה, לוויכוחים השקטים הארסיים שנשפו בחדר השינה שלהם שבהמשך המסדרון, אחרי החדר של גלי, ובסוף הערב, כשכיביתי את מנורת הקריאה, כבר נערמה על דף המחברת הלבנה הנקייה מעופרת עפרונות, פקעת שיער, ערמת חוטים שחורים מקורזלים, כמו פקעת העצבים שהלכה והתעבתה בבטני, בבטנו, בבטנה, הלכה ותפחה. תמנון מרובה זרועות, רב עיניים, זוחל מהשולחן אל תוך ערפילי שנתי הנודדת. כיוון שכל מה שלא הצלחתי לשמוע, מילא את ראשי ברמזים מדממים, בפחדים מהלא נודע שהתגבשו והפכו לאותה חיה חלקה לא מוכרת, ששבה וחזרה וניסתה למשוך אותי אל המים, מחוף הים אליו נהגנו אני ואבא ללכת עד לקיץ האחרון, שקסמו הועם עם מותה של סבתא יוליה. בכל פעם חזר התמנון ויצא מן המים, התקדם לעברי כדי לקחת אותי איתו, למשוך אותי למצולות, אל הים הכחול־שחור, ואני התמלאתי סקרנות תאוותנית לגעת בגופו הגמיש הצמיגי ופחדתי ממנו. ופעם אחת, בחלום, הצליח ללכוד אותי בזרועותיו, שהיו כהות, חלקות וארוכות, וחיבק אותי חזק עד שנכנעתי ונתתי לו לצלול ולמשוך אותי למטה, שמוטת איברים. היה נעים בזרועותיו, במים החמימים, עד שפקחתי את עיני אל כותונת הלילה הרטובה ואבא ישב בקצה מיטתי והביט בי אוהב ואמר "אין מה לדאוג." אבל מצמץ בפחד, כמו ילד שכדור נזרק בפניו, ותחושה מבעיתה הילכה איתי כל אותו בוקר, נטמעה עמוק בזיכרוני וצפה ועלתה שוב באותו היום בו עזב את הבית. הפעם התחמק מלהביט בפני, עיניו נשארו נעוצות בכפות רגלי, ואני נזכרתי בבדל התעודה שבכיס מכנסי והרמתי מעט את הישבן וחילצתי אותה, גווייה מרוטשת אחרי קרב, ופרשתי את שרידיה בשתי ידיים. אבא לא הביט בנייר, לא הרים אותו, ואני שתקתי מבחוץ וצעקתי בתוכי, אבא כבר יצא לדרך, ידעתי, רק גופו עוד היה כאן, ישוב על הספה ששנא ואהב, ידיו מעסות את כפות רגלי. "אני אישן בבית של סבא, מתחת לאף שלך." עשר דקות הליכה הפרידו בין הדירה שלנו לשם, אבל המרחק שנפער בינינו היה אחר, וקולו, שטיפות תקווה ליטפו אותו, נשרט לרגע אחד. הוא שב והניח את רגלי על הספה והביט רק לשבריר שנייה בפני, ואני הסתכלתי אל תוך הכחול של עיניו, ואחרי חודשים ארוכים היו אלה רק מים צלולים רגועים וקרן של אור שהסתננה מן החלון, מרצדת באישוניו כמו סירת מפרש קטנה לבנה, חלקה ונקייה מזיכרונות, נקייה ממני. לא זזתי וגם הוא נשאר דומם, חיכיתי שיחליט בעצמו מתי יתנתק וילך, עד שנשם נשימה עמוקה, קם והתרחק, אסף את המגבות ובתוכן המערכת, כאילו ערסל בזרועותיו תינוק חדש וירד, גומא בפעם האחרונה אותן המדרגות שנהג לעלות ולרדת בהן איתי לאיטו עשרות ומאות פעמים, כי כשהייתי קטנה, נתקענו בחושך, אני ורותי, ואחרי הפעם ההיא פחדתי זמן רב ואולי לתמיד ממקומות קטנים, סגורים וחשוכים. הוא ירד יחף ובפתח נשארו נעליו הישנות, זוג גרביים שמוטים ואנחנו. נותרנו מאחור להתגורר בבית שהיה אהוב והפך מאוס, עמוס זיכרונות שאת זיכרם שום חומר ניקוי לא יכול להסיר. "קח אותי איתך," רציתי לרוץ אחריו ולצרוח, אבל המשכתי לשכב שם, אשמה בלי לדעת במה, מקשיבה לצעדיו המתרחקים ולהתייפחות שעלתה מחדר השינה.
 
עוד שעה ארוכה הייתי שרועה על הספה בחדר האורחים בגבי אל צמרות העצים, עוד זמן רב אחרי שפסקו קולות הבכי בחדר השינה, אז קמתי ונכנסתי לשם, אל המקום ממנו עלו קולות בכי בלילות החורף שלפני הפרידה והמשכתי אל חדר הארונות שבתוכו, שהיה מין מקדש פרטי, חדרון נטול חלונות, כמו מעלית, כמו קבר, רחם סגור מהודק. לא אהבתי להיות בתוכו. רותי עמדה ומיינה את הבגדים שהשאיר לכמה ערמות, ממהרת לסדר מחדש את החדר, לנקות ממנו בהיסטריה כל שריד לנוכחותו. התיישבתי בפינה, בין שני קירות החדר הצר, והבטתי בפניה הקטנות, באפה האדום מבכי, בידיה שנדמה היה לי שרעדו מעט בזמן שערמה את החגורות הישנות והנעליים וכובעי הבייסבול המיותמים. על אחד המדפים הניחה את ארבע הטבעות, עשרים וארבעה קראט, אחת לכל שלוש שנות נישואים, עבות ושמנות. שלוש היה מספר המזל של אבא, כך האמין, רותי העוותה את פניה בכל פעם שהעז לדבר על המזל שלו, אבל קיבלה את המתנות שעכשיו הסירה בגועל, כאילו בהן טמונה הסיבה לגירושים שנכפו עליה, ואת הטבעת החמישית, דקה וחלקה, הכניסה לשקית פלסטיק קטנה וקשרה, מחביאה אותה עם כמה מטבעות כסף של דולר משנות השישים, בתוך נרתיק בד צבאי שסבתא שלה שכבר מתה, רקמה עליה ברוסית - "אלף תשע מאות ושש־עשרה. הרבה אהבה - מעט מלחמה" - לפני שבעלה יצא לקרב, וכעבור חודש חזרו רק הכומתה והנרתיק. "כל גבר והתירוץ שלו. מלחמות, אהבות חדשות, חלומות מעבר לים, לכל גבר יש הסבר אחר לאותו דבר," אמרה רותי בפנים חיוורות וסגרה את מכסה קופסת הנעליים על אוצר העתיקות הקטן. בעיניה, שעפעפיהן היו נפוחים מבכי, היה כישלון נישואיה חלק מגורל משפחתי בלתי נמנע, כמו אמה של סבתה, כמו סבתא שלה, אולצה ביום אביב אחד להצטרף אל קהילת הנשים הבודדות, נשים שחיו את חייהן לבד, ללא בעלים או לצד גברים קודרים ושותקים, נעדרים־נמצאים.
 
כל התוכניות לחופשת הפסח היו לאבק. ימים שלמים נשארתי שרועה על הספה בחדר האורחים, בהיתי בצמרות העצים שמול החלון הגדול, מדי פעם זיהיתי ציפורים מנתרות בתוך האפור הירוק. עכשיו היו הימים ארוכים יותר, עצובים יותר, לא דומים לימי החופשות שקדמו להן בשנים שקדמו למותה של סבתא יוליה, כשאבא היה חוזר מוקדם ונוסע איתנו לים או מוציא מהארון את הפנס הגדול ולעת ערב היינו יורדים, רק שנינו, בנעליים גבוהות, לסיור לילי בפארק, ידי טמונה בכף ידו הגדולה ואלומת האור הולכת לפנינו בשבילי העפר הצרים ובמקומות בהם רמסו רגלינו את הגבעולים היבשים, ואוושה היתה נשמעת מתוכם, וצמרמורת נעימה של פחד ושל הרפתקה חלפה לאורך גבי. לפעמים הצלחנו לראות אותן לאור הפנס, את חיות הלילה שרגלינו הטרידו ממקומן, קיפודי ענק שגודלם כגודל חתול וגוריהם בעלי פני עכבר מדדים בדרכם אל בין השיחים, אל המסתורין החשוך של העשב הפרוע, ומשפחות ברווזים שלא נעו נשארו לעמוד במקומותיהם גם כשחלפנו לידם, צמודים זה לזה, תפוחי נוצות או צועדים ברגליים עקומות, מצחיקות, ללא פחד, ואני הייתי נצמדת בגופי אל אבא וידי הקטנות הקיפו את רגליו הארוכות והדקות. היה קריר וחשוך וקולות ציפורי הלילה וריחוף עטלפי הפירות הקטנים החותכים את האוויר במשק כנפיים פתאומי, הרטיטו איזה מיתר מבוהל בתוכי. בחסות הלילה הייתי יכולה להיות יותר מתמיד ילדה קטנה של אבא, מאוהבת ומאושרת הרבה יותר מאשר באור, כשפני גלויות, לומר לו עד כמה אני אוהבת אותו ורק אותו ולנשק את ידיו החמות. הימים ההם הלכו והתרחקו ועדיין הם קרובים ומכאיבים בזוכרי אותם.
 
טרוטת עיניים הייתי תוחבת שקית שוקו לפי, כמו תינוקת מגודלת, משתרעת על הספה, צפה ועולה מתוך שרידי חלומותי אל עוד בוקר של בטלה, או שבה ושוקעת אל תוך שינה שדמתה לדמדומי קדחת. "כמה את דומה לאבא שלך," היתה רותי נוזפת בי וממשיכה לגהץ. אם היתה יכולה היתה מגהצת חיים שלמים, את הכול, את הקמטים הראשונים, הדקים, כמעט בלתי נראים אבל בלתי נסבלים בצדי פיה, את העצבות בעיני. מעולם לא סלחה לעצמה על החניכיים שלי שנהגתי להסתיר בכף היד, נטרה לי על שהייתי מראה קטנה ואכזרית לכישלונה, לרגע בודד גורלי בו איבדה שליטה. גם את שערי הפרוע היתה מגהצת לו הרשיתי לה, שיער שירשתי מאבא ומאז שסבתא יוליה מתה כמעט שלא העברתי בו מברשת. היתה מגהצת עד שיתפוררו וייעלמו את החולצות השחורות הגדולות שגלי התחילה ללבוש ואיימו לבלוע את הבגדים המתוקים, התכולים וירוקים שנהגה לקנות איתה בסיבובי הקניות שלהן, לפני שגלי מרדה בה, ומגהצת את הספרים של אבא שנערמו בכל מקום ואת כרטיסי האשראי של סבתא יוליה המתה, שאבא גזר והשליך לפח האשפה. אבל היה מאוחר מדי לכל זה, והיא לא מצאה בתוכה את התעוזה והיושר להגיד מה באמת רצתה, לכן סיימה לגהץ בנחרצות לא מתפשרת חולצות טריקו, מכנסי ג'ינס, תחתונים וגרביים, אחר כך כיסתה את גופי בשמיכה ויצאה לעוד ריצת בוקר עם אחד הלקוחות החרוצים שלה, משאירה על השיש במטבח כסף לפלאפל והוראות כביסה או ייבוש או קיפול, מתעלמת מכל מה שהוא לא אוכל, כסף, מים, חשמל. "אמא אישה מעשית," חזר אבא ואמר, ואני יכולתי לשמוע בדבריו רמז לשמץ תלונה, לעולם לא תלונה ממש, לא מאז שעזב, עכשיו רק הזכיר לו ולי ברמיזה עד כמה היא אש והוא מים, בכל פעם שהרצונות שלו ולעתים גם הצרכים שלי ושל גלי התנגשו בשלה.
 
בשבוע הראשון של חופשת הפסח הגיע אבא יום יום, שרק לנו מלמטה אותה שריקה שפעם מילאה אותי שמחה, כמו כלב לקראת אדוניו ועכשיו הזכירה לי שנזנחתי ואני מקבלת רק עצם, שעה קלה שיותר משהשביעה את רעבוני אליו אמללה אותי בציפייה מהבוקר לאותו הרף זמן שתמיד אכזב. ביחד חצינו את הכביש לגינה שממול וישבנו שלושתנו, אני, גלי ואבא, על הספסל מול פינת החי, האכלנו את האיילות העצובות הכלואות בירקות טריים שקנה ביהודה המכבי בדרכו אלינו, כאילו גם להן מגיע פיצוי על שעזב. בשבוע השני בא פעמיים, הציע שנלך לבית הקפה הקטן ששנא, במרכז המסחרי הישן, בו ישבו זקנות כחולות שיער, שתו קפה נטול קופאין, שרו חרש שירי ערש בפולנית והעלו ביידיש זיכרונות משם או שנדמה היה לי שדיברו יידיש, הרי לא להן הקשבתי אלא לו, והוא שתק. שתה קולה, אנחנו שתינו שוקו חם שמאוחר יותר, כשהגיע הקיץ, הוחלף בקר. אז עוד נפגשנו פעם בשבוע, ואבא נראה כאילו הוא מתקיים על בקבוקי המשקה השחור, אלה מהזכוכית שאהב וסבתא היתה קונה אותם בארגזים אדומים של פלסטיק שנערמו במחסן הקטן בחצרה, ובכל פעם שביקרנו אצלם, בבית בהלדסהיים, וקול הפקיקה נשמע מכיוון המטבח, היתה רותי ממלמלת "ילד מפונק." ישבנו בבית הקפה והחרשנו, מתאבלים בשתיקה נבוכה, כמו פליטים חסרי בית, ואבא ליטף את מותני הבקבוק, מותני אישה צרים המובילים אל אגן מקומר ורחב, הצמיד אותו אל שפתיו, רזה מתמיד, הגרוגרת שלו עלתה וירדה כמו עכבר שנלכד. נראה שהעדיף לשתות, לא לאכול, על אף שסיפר שדיאנה, הפיליפינית שטיפלה בסבא ונשארה לגור בבית גם כשהיה מאושפז, המשיכה לבשל למשפחה שלמה כאילו דבר לא השתנה, כאילו אנחנו עדיין באים לאכול שם וסבתא עדיין חיה. היא קנתה מצרכים ומילאה בהם את המקרר ואחר כך זרקה את האוכל או לקחה אותו איתה, והוא לא ידע ולא היה לו אכפת. אבא שאל אותי ואת גלי שאלות קצרות של תייר, אולי ניסה לעורר מחדש שיחה ישנה שמעולם לא היתה, כי דיברנו מתוך החיים והיום יום, וכשאלה נלקחו מאיתנו לא היה לנו עוד מה לומר והתשובות הלכו והתקצרו, הלכו והיטשטשו, עד שגלי השתתקה, עיניה הכחולות ננעצו בכפית הארוכה, מתרגלות פזילות מצחיקות. "פעם העיניים היפות שלך ייתקעו וזהו," אמר לה ובעצם ביקש שתנהג בבגרות, שתתבונן בו בלי ציניות, תעזור לו לפרק את המבוכה החדשה שעלתה כחומה בינינו, כי מחוץ לבית, מחוץ לחיים הקבועים בהם הורגלנו, היינו כשלושה אסירי עולם בחופש אסור, וכשפעם אחת הצליח לשכנע אותה להרים את עיניה מהכפית, שאלה, "כל כך נהדר לך לישון אצל סבא שהיית חייב לעזוב אותנו ולחזור למיטה הקטנה?" אבא התבונן בה כשחזרה לפזול ויותר לא אמר דבר על עיניה היפות, עיניים שירשה ממנו, שריסיהן השחורים, הכבדים, הופכים אותן לעצובות גם כשהן שמחות. בין המילים לשתיקות, ראינו איך הגניב מבטים קצרים מודאגים אל הכוסות, ובאמת ברגע שסיימנו היה ממהר לשלם. באחת הפעמים, כבר חלפה שעה, גלי שתתה רק מחצית הכוס, השאירה מחצית מהמשקה האפור וחיכתה עד שבקולו הרגוע, שנשמע לי עייף עד שגדלתי והבנתי שלפני שבא לפגוש אותנו נהג לעשן, שאל: "אפשר ללכת, ילדות? נגמר?" ואני נשכתי את שפתי, מתפתלת באותה תנועה של עלבון, וגלי הרגישה סיפוק מרושע על שחשפה אותו, וכשבא לפגוש אותנו ירדה רק עוד פעמים ספורות ואז חדלה. טרם מלאו לה שתים־עשרה וכבר היתה היא האחראית ליחסים שלה עם אבא, והיא זו ששמה להם סוף באותו יום בו נכשל בבחינה שהציבה לו. ליווינו אותו בשתיקה לאופנוע ועלינו הביתה, וברגע שדלת הבניין נטרקה בכבדות מאחורינו, קיללה גלי בשקט, לוחשת רצף מילים אכזריות מצמררות, כמו לחש כשפים שבאמת התכוונה אליו, ואני לא אמרתי לה שתבלום, ידעתי שלא תקשיב לי, ואולי בעצמי רציתי לומר אותם הדברים ולא היה לי אומץ. כמה שבועות מאוחר יותר החלה לצעוק לאבא מהמרפסת שהיא עסוקה. "אם כל כך אכפת לו שיחזור הביתה," אמרה והשאירה אותי לבדי איתו, רק שנינו, כמו שבעצם תמיד היה, ובכל זאת לא חזרה ועלתה בינינו האחווה שהרגשנו לפני שעזב. העלבון והאשמה טשטשו את הרגש ההוא, הכאיבו. הייתי עבורו מצבה חיה למה שנותר משנים של ויתור, אשמה בסבלו, בסבלה, ובגללי, כך הרגשתי גם בלי שאמר, עוד היה כאן, ממתין לכלום, קרוב ובכל זאת כבר רחוק, יושב לידי לשולחן וחושב על מקום אחר שלא ידעתי איפה הוא נמצא, רק הרגשתי שאני לא שייכת לשם. בימי רביעי בארבע וחצי מסר בידי מעטפה בשביל רותי, אל תוכה קיפל דף ובו כתב כל מה שצריך היה לומר לה, ופעם בחודש צירף גם את הצ'ק המיוחל ולקח אותי לאכול בסטיקייה שבמפגש, מקווה שגלי, שאהבה בשר כמו חיית בר קטנה, תתפתה ותבוא.
אבל גלי השלימה הרבה לפני עם העובדה שהמשפחה שלנו, במבנה הישן הנעים המגונן, מחוסלת. היינו קרובות רק בגיל ולא היה בינינו דבר משותף פרט לאותה טרגדיה משפחתית של גירושי ההורים והתפרקות הבית בגיל לא צעיר מספיק ולא די מבוגר. היא המשיכה משם והלאה, ואני המשכתי לקוות שאולי עוד אפשר איכשהו לתקן את שנשבר.
 
המשכתי להיפגש איתו, רק אני והוא בימי רביעי, ובאחת הפעמים, כששב ונעץ את מבטו בסטייק שהזמין אבל כמעט לא נגע בו ושתה בקבוק קולה שני ועישן, פתאום ראיתי בו את גילו האמיתי, שלושים ושש, בפיאות לחייו הקצרות ששערות שיבה נצצו בהן, בקמטים שהעמיקו. היה יום רביעי, אבא נראה מאושר, אחרי שלוש שנות הפסקה חזר לעשן, "אני צריך לספר לך משהו, ללת," אמר וכיבה עוד סיגריה במאפרה שהניח הכי רחוק שאפשר, על שולחן שכן."אני עוזב את העיר," אמר במבוכה, כאילו אני האישה החוקית והווידוי הוא בדבר מאהבת. לא הייתי מופתעת, והוא המשיך להביט אל ידו המחזיקה בסיגריה במקום בפני. שאלתי לאן, "עוד לא החלטתי," אמר. אחר כך ישבנו עוד מעט מול הצלחות המלאות בלי לגעת באוכל, לבסוף שילם וחזרנו לבית ברגל בשתיקה. "את לא רוצה לשאול משהו?" חייך אלי כשהגענו, "לא," אמרתי ונכנסתי לבניין, משאירה אותו עומד מאחור, שיסתכל אחרי עולה במדרגות, עד שאיעלם במישורת הקומה הראשונה. אבל כשלא התאפקתי והצצתי לאחור, כבר היה רכוב על האופנוע הפולט פיח, לראשו הקסדה ואני עליתי עוד חצי קומה, התיישבתי והנחתי את ראשי על ברכי והקשבתי לקול המנוע כשהאופנוע ירד מהמדרכה אל הכביש ופנה בפרסה בחזרה אל מתחת לגשר, וכשההמהום התרחק ולבסוף נדם, קמתי ועליתי בכבדות לדירה.
 
בהתחלה ניסיתי לשכוח, להתעלם מהצל הרזה, השפוף שלו, שנמצא בבית בכל תנועה, בכל צליל וריח מוכר, הרי בעצמו בחר לברוח, צירף את כישלונו כאב לכישלונו כבעל, התרחק כדי לא לראות את הצער מתנחל בעיני. יצא מחיינו נושא מטען קל, מנותק, דף חלק, והמשיך אולי חי מתמיד, אל מקום בו האוויר מילא את ריאותיו, מהול בעשן הסיגריות שרותי הכריחה אותו להפסיק לעשן במרפסת, דחקה אותו לשירותים, עד שנכנע לה ויום אחד פשוט חדל, נגמל זמנית, עד ששעון החול שחישב לאיטו את כוח הסבל שלו, אזל. במקום האחר, כך האמנתי, לא היה אבא אותו מת מהלך, שם יכול היה לנשום עמוק את העשן אל תוך ריאותיו, שם לא ירצה לישון מבוקר שבת ועד שבת בערב, כי החיים יהיו מרתקים מדי. ניסיתי להרהר בו פחות, אבל הוא חזר ועלה במחשבותי כמו יתוש טורדני על עור רגיש וחשוף, חוזר וצץ בכל רגע בו לא עמדתי על המשמר. היום בו עזב ומה עשינו בחודש ההוא בשנה שעברה ואיך חגגנו את החג ואת יום ההולדת, מה קנינו, מה עשה ומה אמר. את אצבעותי המורטות בשערי החלפתי במספריים השחורים שבקלמר, קצצתי בלהט נקמני תולעים שחורות ארוכות מתוך סבך שערותי, ובוקר אחד נעלמו המספריים ורותי פלבלה בעיניה לעומתי כשראתה שאני מחפשת אותם והבחנתי שלא עמדה בפיתוי וכססה את ציפורניה עד לבשר. באותו יום בפעם הראשונה לקחתי עשרים שקלים מהארנק שלה מבלי לבקש רשות וקניתי לעצמי זוג חדש והחבאתי אותם.
 
ימי רביעי שמרו בתוכי איזו ציפייה מרומה אליו, שאולי עוד יחזור הביתה או ייקח אותי איתו, ובכל זאת יהיו אלה שנות הקצפת שלי, השנים היפות של נעורי. שוב הגיעו צהרי רביעי, שוב שכבתי בגבי אל הנוף, עיני עצומות, ציפיתי לשמוע את קול האופנוע מתקרב אל הבית, חיכיתי עד שהשמש שקעה ואבא לא בא. בשמונה בערב פתחה רותי את דלת הבית, הצמידה כף יד אל המצח, "שכחתי להגיד לך שאבא שלך לא יבוא היום, הוא השאיר לך אתמול פתק בתיבת הדואר למטה." לא יהיה יום אחר, ידעתי, וגם רותי הבליגה ולא הוסיפה עקיצה מרושעת, בלעה ושתקה, ואני אספתי את עצמי מהספה, מהשקע שלו שהשאיר בה וכבר החל לקבל את צורתי הקטנה והמשכתי אותה שנת עילפון במיטה. חלמתי על אבא, יושב לצדי על חוף ים, בידו הפנס, וגל ענק נראה מרחוק מתקרב אלינו לאט, בשקט של מוות. איש משנינו לא זז, רק אצבעותי הלופתות את ברכיו נלחצו אל הבד ובכוח הן בקעו אותו, נבלעו בבשר, והגל הגדול עטף אותנו, וצללנו עד מחנק וידי השתחררה מידו, המים מילאו את ריאותי. גופי נחבט בכוח אל הקרקע הבוצית, אל החול התובעני, וכששבתי ועליתי מתוך הגלים, אני לבדי, חיפשתי את אבא. אבל הוא לא היה, ומחוץ למים ראיתי את הפארק החשוך וידעתי שהמים בהם צללתי הם מי הירקון העכורים השחורים שבחושך, כשטיילנו על גדות הנחל, נדמה היה לי לפעמים שעיני תנינים מציצות בי, בולשות אחרי מתוכם.
 
עבר יום ועוד יום, אבא לא התקשר, לא הגיע, גם לא השאיר עוד פתקה. התקשרתי לבית בהלדסהיים ואיש לא ענה. רותי יצאה מוקדם מהבית לשיעור מדרגה, כך היה כתוב בבוקר בלוח השיעורים שלה התלוי על המקרר, ובמגירה הקבועה במטבח השאירה כמה מטבעות, על השיש הניחה חבילת פסטה ורוטב מוכן בקופסה. לקחתי שתי שקיות שוקו ואת המטבעות, שפעם אחת גלי תדאג לעצמה, ואז חזרתי ושליתי והחזרתי שניים לתוך הארנק האדום הקטן, עוד מתנה מכאיבה מסבתא יוליה. היינו שתי אורחות זרות בביתנו מאז שאבא עזב, העמדנו פנים שהכול בסדר, בשתיקתנו, בהתנהגות הרגילה שלנו שיתפנו פעולה, ורותי התאפקה שלא לכסוס ציפורניים ולא לבכות בקול רם, העמידה פנים שהיא ממשיכה לנהל את מה שאבא השאיר אחריו, משפחה חרבה כמו הסוכה שלא הוריד מהגג המשותף, ערמת קרשים וענפים שהעלו עובש והרקיבו, עד שהשכנה ביקשה מהגנן שיפרק את השרידים ודרשה מרותי לשלם, ורותי אמרה לה שהיא יכולה להתקשר אליו בעצמה, ואם היא משיגה את מספר הטלפון שלו היא תשמח לדבר איתו גם, וסירבה לתת את הטלפון של סבא יוחנן. "יש גיל שבו ההורים כבר לא מתערבים בפדיחות שלך. ויוחנן כבר לא מה שהוא היה," אמרה לשכנה, והמבטא הרוסי שהתגנב אל קולה רק כשבאמת כעסה השתרבב אל דבריה הפעם. "אל תסתכלו עלי ככה," אמרה לגלי ולי אחרי שסגרה את הדלת. "אני לא יודעת איפה אבא שלכן וכל עוד הוא משלם ולא מטרטר לי בשכל עם כל מיני טיולים בעולם השלישי, למי אכפת?" היא הסתכלה עלינו רגע ארוך, כמו בוחנת את תגובת דבריה, אם הנזק הוא מיידי, אם רואים את השריטות על העור באותו רגע ממש. "אבא שלכן הוא אכזבת חיי," לא התאפקה והמשיכה בפנינו את המונולוג, אחר כך הליטה את פניה בכפות ידיה, פנתה אל חדר השינה וטרקה את הדלת, כמו ילדה קטנה נעלבת המצפה שהוריה יתדפקו על דלת חדרה, להרגיעה.
גלי מיהרה ויצאה מהבית וחזרה מאוחר בלילה, חמקה אל חדרה ולמחרת קישטו שני חורים חדשים את כל אחת מאוזניה הקטנות היפות. נשארתי לשכב בסלון. אף פעם לא העזתי לפתוח את דלת חדר השינה שלהם, גם לא כששמעתי את קולו של אבא נשבר ואת בכיו אחרי שרותי יצאה מהחדר בסוף הריב האחרון, מיהרה לנעול את נעלי הספורט שלה וירדה לפארק, ואחרי הפעם ההיא לא היו בבית עוד ריבים מאחורי דלתות סגורות.
 
בחדר שלי לא היו חפצים מיותרים: שולחן, ארון, אופניים, מיטה מסודרת תמיד. "זה לא נראה כמו חדר של ילדה," אמרה פעם סבתא יוליה בגאווה.
"מה רע בחדר של ילדה?" מחתה גלי.
"את תמיד חייבת להגיד משהו?!" השתיקה אותה רותי. תמיד השתדלה לרצות את האישה האלגנטית, בלונדינית ותמירה, תמיד מריחה טוב, תמיד מאופרת, אף פעם לא עצבנית או עייפה.
"כשהתחתנתי איתך חשבתי שבסוף תהיה דומה לאמא שלך, ואנחנו אפילו לא באמצע ותראה איך אתה נראה," אמרה לאבא באחד מימי שבת, כששוב נרדם על הספה בסלון והיא שוב נעלה את נעלי הספורט ויצאה כדי לשרוף קלוריות ולכעוס.
"יותר טוב מזה את לא יכולה להיראות, רותינק'ה," הוא החזיר לה, מזכיר לה את השם בו קראה לה אמה, כאילו התחרו בזירת אגרוף ביתית, וליטף את הבטן שלו הקרובה כל כך אל גבו, מבליטה את רזונו, משתפת פעולה עם המרדנות שלו, בכל מה שהוא מאמץ ורדיפה. אבא מעולם לא רדף אחרי דבר, כנראה גם לא אחריה, זו היתה פשוט אי־הבנה ורותי בעצם התאהבה באופיה של יוליה, בבית שלהם בברלין שאף פעם לא זכתה לבקר בו, בסיפורי הגבורה של סבא יוחנן, שחזר לעיר בה גדל אחרי שחרורה ורצח גרמנים בשתי ידיו והתפאר בכך. אבל אבא לא היה כזה, לא רוצח עם אידיאולוגיה, לא רודף ממון, גם לא סקרן גדול כמו שרותי תיארה בעיני רוחה. "אף פעם לא חלמתי להתקדם באקדמיה," זכרתי אותו אומר בכל פעם שהדיון עלה. אבא לא מיהר, ויותר מכול רצה לנשום עמוק, להכיל את כל האוויר שלא יכול היה לשאוף כשהיה ילד, כשהאסתמה מילאה את חייו ולא השאירה לו אוויר לנשימה. הוא רצה לעשות כל מה שאסור היה לו אז, רצה לטוס, להכיר ארצות אחרות, לדבר עם אנשים שהחיים שלהם לא מתנהלים סביב קנייה ומכירה של דירות וסביב שילומים וזיכרונות שאסור לדבר עליהם, וסיוטים שנשמעים בלילות אבל בבקרים אף אחד לא מזכיר אותם. רותי לא הקשיבה, על אף שאבא חזר ואמר שזו טעות, שהוא לא הגבר שבו חשבה שהתאהבה ושבעצם מעולם לא הבטיח לה את כל מה שעכשיו דרשה.
 
גם כשהסטארט אפ ממנו פרש נמכר במיליונים כשכבר החל לעבוד בחברת מחשבים עד חמש, האמינה שזה עוד יקרה, שזה רק עניין של זמן עד שאבא יתבגר וייקח אותה הרחק מהבית הריק בו גדלה, אל מקום בו למחיר על התוויות אין כל משמעות וכרטיסי טיסה פוקדים את השידה בחדר השינה דרך קבע. אבל השנים חלפו, אבא המשיך לחזור הביתה מוקדם, ורותי לקחה עוד ועוד לקוחות פרטיים בחדר הכושר עבור סכום של חמישים דולר לשעה.
אני זוכרת את יוליה מדברת אל אבא בקולה הגבוה, המטעה, תמיד באותה נימה רכה, על אף שכבר שנים נאלצה להרים את ראשה כדי להביט בעיניו. תמיד הרגישה אשמה, גם אם אף פעם לא התלונן, לא באופן ישיר. היא הורתה לעוזרת לחבוט בשטיחים בראשון, בשלישי ובחמישי, לא הרשתה לו לקנות אופניים ואת הכדור שקיבל ליום ההולדת החזירה לחנות הצעצועים, נוגעת בו בקושי בקצות אצבעותיה, כאילו היה גלולת מוות. שרק יוכל לנשום, שיגדל, שלא יישאר כל כך נמוך וחלש, שיוכל לרוץ, שיצליח לברוח, שיהיה חופשי לצחוק עד שהעיניים דומעות בלי להרגיש מחנק. ובינתיים לא הרשתה לאיש להכעיס אותו או לנזוף בו, או להמריץ אותו לעשות מה שלא רצה לעשות. הם ביקרו אצל כל מומחה, כל פרופסור, גם אצל כמה שרלטנים, במיוחד זכר אחד מבאר שבע, בשמלה לבנה וחיוך על פניו, זכר את הדרך, את הצהוב המדברי, את המכוניות ההולכות ומידללות והשקט המופלא שהלך והעמיק ככל שהתרחקו מתל אביב. בעצמו כיבה את הרדיו, השתיק את רחשי העולם שלקחו איתם מהבית, את ההמולה הקשקשנית של בית הספר, בגללה העדיף להיפגש רק עם שימי, איתו דיבר מעט, שיחק שח־מט, האזין לתקליטים ובעיקר שתק. הוא זכר את הדרך, החול, השיחים, פה ושם רועה צאן ועדר כבשים. מאהל בדווי בראש גבעה משך את מבטו וכבר סובבה יוליה את ההגה ועלתה ועצרה ליד האורווה, "בוא נסתכל," אמרה, "אנחנו לא ממהרים." הכביש היה צר וריק, הוא נשען על דלת המכונית הפתוחה, נשם אל תוכו את ריח הזמן העומד, תחושת הגעגוע התמידי שליוותה אותו התפוגגה, כאילו כבר ביקר במקום הזה פעם.
 
"הוא לא מתאים למקום שאתם גרים בו. מבחינה אנרגטית הוא קשור יותר לכאן," אמר הבחור בגלימה שגם שמו היה עמוס. אבל יוליה לא האמינה במיסטיקה ובכשפים, על אף שבמיוחד פינתה יום ונסעה עד לשם, גם לא יכולה היתה לעזוב את העיר לצמיתות. אבל הוא זכר את הביקור הזה, ואז התחיל להרהר בנסיעה, רחוק עוד יותר מהיובש של המדבר, מהצהוב המרגיע, מהכלום המטמטם של באר שבע, וכשעצם את העיניים יכול היה לשחזר את ההרגשה המשחררת, את הנשימה הרכה, המתוקה, ככל שהדרך הצהיבה. ובאמת כשהדרים עוד יותר במשך השירות הצבאי, משהו החלים בתוכו, התבגר, השתחרר. הוא שכח את המבט החרד של אמא שלו ובכל רגע פנוי תכנן את מסלול הטיול, את המסע מתפתל כמו נחש על חול לוהט, מדרום אמריקה וצפונה, דרך מקומות שהשמות שלהם מילאו את פיו ברוק, כמו אוכל לא מוכר, אקזוטי, עם ניחוח משכר. שימי קנה קלטות ללימוד ספרדית, והם התחרו ביניהם מי ילמד יותר מילים עד לרגילה הבאה. אחר כך רצה ללמוד באוניברסיטת באר שבע. "בגלל האוויר," אמר ליוליה, "בגלל המדבר," אמר לשימי וכבר נכנס למזכירות של הפקולטה למדעי הרוח ולקח טפסים. אבל ארבעה חודשים לפני שהשתחרר, ביום שישי אחד, הפתיע את יוליה ב"קפה וינה" הקבוע שלה בכיכר מילאנו, בשעה אחת. היא ישבה באותו שולחן, כרגיל באותה שעה, רגליה הארוכות במכנסיים לבנים דקים, משולבות באותה תנוחה מוכרת, אלגנטית אלכסונית, שערה החלק גולש על כתפיה הצרות, הזוויתיות, כתפי נערה כמעט. היא חייכה לקראתו, שרידי גומות החן חרצו את לחייה, הזמינה מיד "שניצל ופירה לחייל המורעב שלי." המלצרית רשמה בזריזות בשפה זרה את ההזמנה, זנב סוס מתנופף, ישבן מוצק, שדיים זקורים במחשוף נועז ותנועות עצבניות משהו, זה מה שזכר. ההזמנה הגיעה מהר והוא היה רעב מכדי להרים את הראש מהשולחן. התפטם בשניצל הדק, המצוין, ולא זכר את הרגע ההוא בו הניחה את הצלחת לפניו ועיניה נפגשו בעיניו. "חומד של בחורה," אמרה יוליה בהתנשאות של מי שקיבלה את מנת המחמאות שלה ושבעה, והוא המהם משהו מעל הצלחת, הביט בישבנה המתרחק של רותי נעלם מאחורי דלת המטבח המכה פנימה והחוצה, חורקת על צירה, והחזיר את ידו אל חתיכת הבשר המטוגנת שנחה על מצע עלים בצלחת.
 
שבועיים אחר כך קיבל אבא מסבתא יוליה את מספר הטלפון של המלצרית, שאת פניה לא זכר. אבל יוליה עשתה עבורה עבודת שיווק מצוינת. היא יכולה היתה למכור לאבא כל דבר. "אצל עמוס שלי לא היה מרד נעורים," אמרה תמיד בגאווה, "כשהכול מותר אין במה למרוד." זה היה ההסבר שלה לעובדה שאבא מעולם לא התנגד לה, לא מצא את העוז להתעמת איתה, חזקה ונערצת, חריפת לשון ומתוחכמת ממנו. הוא התקשר ורותי כבר ניהלה את היתר וכשאמר שבאותו שבוע יש לשימי יום הולדת שאלה, "ושימי לא סובל דיחוי?" וכבר הרגיזה אותו, עוד לפני שהכיר את הבעת פניה הבטוחה, את אפה הקטן הסולד, מנומש במרכז פרצופה, שהניגוד בין התווים הילדותיים לנחישותו בלט בו כבר אז. היא הצליחה לעצבן אותו באותו הרגע. אבל כשראה אותה מחלון חדרו, עומדת בשער הבית, צווארה הארוך מתנשא ונושא את ראשה עם זנב הסוס הבהיר המִטלטל בגאווה, התעלם מהציניות החצופה בשתי שיחות הטלפון הקצרות. הוא רצה להטביע את פניו בשערה, להצמיד אותה אליו, לשבור את הזקיפות הגאה שלה, לראות אותה מתרככת. היא רצתה שייפגשו בחוץ, איפשהו ליד הקריה, הוא הציע שתבוא אליו הביתה. תמיד אהב להיות בבית והיא תמיד אהבה להסתובב, ממשיכה לחפש את הבית שאיבדה. היא פתחה את השער הירוק ברחוב הלדסהיים, שציפורי ברזל קטנות וירוקות התפתלו בתוכו, השער המשומן הממורק שאף פעם לא חרק, ונכנסה אל החצר שלפני הבית, שוכחת לסגור אותו אחריה, משאירה לעצמה בלי משים פתח מילוט מהיר. בפעמים הבאות תחזור ותהדק את לולאת הברזל אבל הפעם הוא נשאר פתוח, מתנודד כמו שיכור מיין על צירו. היא חלפה על פני השיחים הקטנים הפורחים, הגזומים, וצלצלה בדלת שאריה מוזהב מוסמר אל מרכזה ושם המשפחה החדש שלה, שמידט, זה שתישא בעוד שנתיים, מוחקת בשמחה זועמת את עברה, נכתב עליה באותיות לועזיות שמנמנות של זהב. היא ניגבה את נעליה בשטיח הדחוס הקטן, שאריה שואג הוטבע גם עליו, וספגה עוד עלבון אחד, אחרון. עוזרת בית פיליפינית פתחה בפניה את הדלת ובאנגלית רצוצה, במין חיוך שנראה בעיניה מלגלג, הראתה לה את הדרך למעלה, אל עליית הגג, אל החדר של אבא. מאביו, סבא יוחנן, ירש את הבריאות העלובה ומאמו את יצר האספנות שבקרוב מאוד, בזריקה אחת של הורמונים גועשים ואהבה, יורדם. אבל באותו רגע בו נכנסה לחדר, מוצאת אותו כהרגלו, לפני שפגש בה ושוב אחרי שלוש השנים הראשונות, שרוע על המיטה, רגליו הארוכות שלובות זו על זו, זרועו הגרומה אוחזת ספר, האחרת תחת הראש, באותו רגע התפוגגו כל הפרטים הקטנים, כל מה שיכול היה לעצבן כבר אז ופשוט לא להתאים. באותו שבריר מבט הוא היה האחד, הפרטי שלה, המיוסר והענוג, שוכב על הקטיפה הכחולה הכהה, מתחת למדפי הספרים והתקליטים העמוסים לעייפה. על הקיר מעל למיטה היתה תלויה, מוטה מעט, תמונה שלו צעיר יותר, מבטו תמים יותר, בשיער ארוך, שחור. הוא לבש מכנסי ג'ינס, גופו עירום, מבהיק מלובן בתולי, כמעט חלק משיער. היא משכה את מבטה, נזהרה לא ליזום יותר ממה שכבר יזמה. נשארה עומדת בפתח, מסתירה את כפות ידיה כסוסות הציפורניים מאחורי גבה, מחכה שיזמין אותה פנימה, אל החדר, על אף שלא היה שם כיסא, רק שטיח דוקרני ומיטה. היא עשתה כל מה שצריך כדי להגיע לכאן, אל החדר הקטן בעליית הגג, מול הקונסרבטוריון, הרחק מהשכונה שלה, מחדרי הילדים הצפופים של בת ים. כאן שמעה צלילי מוזיקה קלאסית בוקעים מהחלונות שממול, שם התקשתה להתעלם מהשכנים הצועקים מעל ולמטה. אחר כך תתגעגע לפעמים לחיוניות של בת ים, לדלתות הפתוחות, לביקורי השכנים הלא מתוכננים, החלפת המתכונים, החברויות והריבים, בין נשים לנשים בין נשים לגברים, נשמעים דרך הקירות הדקים. אל ריחות האוכל וההמולה הכללית. אבל עכשיו, בת תשע־עשרה, רק רצתה להתרחק משם, לכבס מהבגדים את זכר ריחות הבישול, לשכוח את הרעש, לסנן את השרידים שדבקו בשפה שלה אף על פי שחששה שלגמרי אי אפשר, שתמיד יראו עליה שהיא לא ממש מכאן. בכל זאת ניסתה, נצמדה אל יוליה במבט קרוע לרווחה, מנסה להדביק את הפער במניירות פשוטות שלמדה, כמו אותה תנועה קטנה בה העבירה את שערה אל מאחורי האוזן כשהקשיבה, כאילו בכך טמון סוד קסמה של יוליה. היא התעלמה מהידיעה המכאיבה שלעולם לא תוכל להשביע את הרעב, לגשר על הפער שבינו לבינה, שגדלה יתומה מאב, מתרבות, חסרה את השפע המובן מאליו שהיה בבית בו גדל אבא.
 
"בואי שבי," אמר לה בקולו השקט העמוק, מופתע כמה היא מקסימה באור הרך, עומדת בגב זקוף, לרגע איילה מבוהלת. היא פסעה שני צעדים אל תוך החדר והתיישבה על השטיח ליד המיטה, כמו חיה ירויה, כאילו התאמצה עד עכשיו וכרגע היא נכנעת, נותנת לו לנהל את המערכה הבאה. פניה היו אדומות עד אוזניה הקטנות, שעגילי זהב דקים עגולים היו נעוצים בתנוכיהן. היא מיששה את הימני בהרגל של מבוכה, ממוללת אותו באיטיות. כשיצאה מהחדר, שעתיים אחר כך, לא זכרה על מה דיברה ואוזניה עוד היו אדומות.
הוא לא נגע בה, לא שלח יד אל כף ידה, לא אמר שום דבר על החולצה האדומה הקצרה שחשפה את בטנה. גם למחרת, בשבת, באה אליו, לא סיפרה לו שנאלצה ללכת ברגל מהקריה. כשהגיעה היו בתי השחי שלה מיוזעים, היא פתחה את הברז בחצר הבניין המשותף שליד ושטפה, הודפת את התחושה המשפילה שמילאה אותה בדרך כלל במקרים כאלה, כשנאלצה להתאמץ ולהיראות כאילו אינה משקיעה שום מאמץ. כי אם יגלה שהדברים לא קורים מעצמם, כמו אדוות גלי ים כשהדגל אדום, אם יראה כמה היא משתדלת כדי להיראות חיננית וטבעית, יאבד המסתורין והוא לא יתאהב בה.
 
אמרה שתבוא למחרת בחמש, שהיא אף פעם לא מאחרת, לכן השאיר את הדלת פתוחה כדי סדק. אמר, "הם לא בבית בשבת בשעות כאלה," והיא שמחה שתוכל לשוטט לבדה בחדרים הגדולים, עם מדפי עץ חומים עבים ודלתות כבדות עם פיתוחים ומאות ספרים באנגלית, עברית וגרמנית. "רק חבל שמוצל כאן כל כך," התלוננה, ואבא אמר שככה זה בשכונה הזו, השמש לא מצליחה לחדור בין הבתים ובין כה האנשים עשירים מדי בשביל להיות שמחים. רותי גלגלה את דבריו בראשה, חשבה שהוא נשמע חכם ומצחיק, הוא התנסח כל כך מדויק בעברית והיא הוקסמה ולא נתנה דעתה למה באמת התכוון. הוא ידע כבר אז שהוא עשיר ואין לו כל כוונה לרכוש עוד "קופסאות גפרורים" - כך כינה את הדירות שאבא שלו צבר, כמו מי שהתמכר לקלפים. רותי ישבה בקצה המיטה לידו, ברגליים משוכלות, תכננה להישאר שם עד לסוף הערב, קרובה אבל רחוקה, עדיין לא מושגת. אבל הוא היה יפה וקרוב מדי, והשמיע את הדיסק החדש של לאונרד כהן ששאל משימי אחרי שאמרה שהיא אוהבת והיא עצמה את עיניה, עייפה מההליכה הארוכה, מהמתח שבציפייה לפגישה והקשיבה לשיר העצוב, לקול הרך העמוק מתנגן, ממלא את החדר ומפיג את המבוכה. היא הרגישה מליחות בגרונה, ולרגעים היתה בטוחה שהגיעה לביתה אחרי שנים ארוכות. ידו הקרה ליטפה את פניה, אצבעותיו מיששו כמו מתוך עיוורון, לומדות את עצמות לחייה הגבוהות, את מגע עיניה העצומות, לא רגועות, את אפה הקצר, שפתיה הפשוקות, הרכות, שרטטו מהתרגשות. רצתה לטמון את כפות ידיה תחת רגליה שלא ייראו. אבל הוא לקח אותן בידיו והביט בהן, בחן אותן, את ציפורניה שבמשך חודשים הצליחה שלא להתעלל בהן אבל היום תלשה אותן עד לבשר. חזרה ועצמה את עיניה ולחצה את לחיה הבוערת אל כף ידו, אל מגעה המרגיע, נתנה לאצבעותיו הארוכות לפרוט עם קול הזמר העמוק למטה אל צווארה, אל עצמות החזה, אל מתחת לחולצת הטריקו הצמודה, אל פטמותיה שהזדקרו כשרפרף עליהן לאט בשפתיו, ולחות חצופה הציפה אותה בין ירכיה. היא הורידה את הבד הקטן האדום ונשארה יושבת זקופה, עיניה עצומות, המשיכה להעמיד פנים שהיא כלל לא שם, שהיא עלה על ענף והרוח מכה בו. שערו הקצר של השטיח, כמו עורפו הסמור של איזשהו חזיר בר, רחוק, ליד עיר מולדתה, השאיר סימנים אדומים בעור הלבן של רגליה. את המכנסיים יצטרך להוריד בעצמו, הספיקה לחשוב, מעורפלת בתחושת בהלה מהולה באושר מתוק, נושמת את הריח שלו, ריח חלב חם, דייסת תינוקות מתוקה, וכבר היתה עירומה תחת גופו והתפלאה כמה הוא קל מעליה ונצמדה אליו ולאיטה השילה מעליה את צעיף הביישנות והתכסתה בעונג, במקומו.
 
כמעט ללא מילים נעשו לזוג, מתחבאים בעליית הגג, האדמה היתה טובה, מדושנת, והגרגר, גרגר קטן ועגול של תשוקה, צמח ביניהם, נבט והעלה ענפים דקים, ירוקים, כמו זרועות שמנמנות של תינוק, וכבר הוא לופת את הצוואר ואי אפשר לחמוק ממנו. היו כרוכים זה אחר זה, מכורים לרגע הצפוי של המפגש, כאילו לא התראו שבוע ימים. כך, כמעט מדי יום, שבוע אחר שבוע בעליית הגג שבבית, לבדם. רק ג'ין, העוזרת הפיליפינית הסתובבה בקומה הראשונה, כמעט בלתי מורגשת, כמעט אדם. מדי פעם היתה יוליה נכנסת ויוצאת מהבית, וכשיצאו מעליית הגג וירדו למטה היתה מחייכת אל רותי את חיוכה העדין, ספק קר ספק מאופק, ומכל מקום - זה מה שהצליחה להפיק במבוכתה כאם, מלווה אותם בתחושה של משיגי גבול גם כשהיא לא נמצאת, כשהם חבוקים על השטיח הדוקרני, תמיד על השטיח, אף פעם לא על המיטה. כאילו לא באמת החליטו שמותר להם בחדר הזה, לחלל את קדושת הבית בו גדל. בשיחת הטלפון הראשונה מהבסיס במדבר כבר יכול היה להכיר באופי הדיאלוג ביניהם כפי שיתקיים גם בשנים הבאות, לחמוק כמו חייל עלוב בפעולה צבאית מסוכנת ולנתק מגע. אבל יוליה האיצה והוא היה סקרן, ומרגע שהביט בפניה של רותי היה שבוי בידיה, היא היתה עבורו כמו וילון החוצץ מפני שמש המכה בחלון, כמו אפלה אחרי אור יום מסנוור. סיממה אותו בקסמה, טשטשה את התחושה החדשה שצמחה בו בנגב, החזירה אותו בלי שהרגיש בכך אל האפלה המנומנמת של ילדותו האסתמטית, אל תחושת החנק.
 
אבא השתחרר אך דחה את הטיול בחצי שנה, אחר כך בעוד חודש אחד, וכשהקריא לרותי גלויה שקיבל משימי, ארבעה חודשים אחרי ששימי נסע, היא פרצה בבכי ויצאה מהבית. כאשר חזרה, אדומת עיניים, אחרי חצי שעה, לא יכול היה לעמוד בפני דמעותיה והבטיח שלא ייסע בלעדיה. אחר כך קנה את הטבעת, זו שרותי תזכיר לו שנים אחר כך שמעולם לא ביקשה, כפי שמעולם לא רמזה על חתונה, וּודאי לא תכננה להינשא בת עשרים ואחת וללדת בת עשרים ושלוש. היה זה אבא ששאל את יוליה אם זה רעיון טוב לקנות לרותי ליום ההולדת טבעת זהב עם יהלום, ומיד למחרת נסעו שניהם, יוליה ועמוס, לחנות הקטנה של הצורף שלה בדיזנגוף והיא בחרה. "זה לכלתי לעתיד," אמרה לבעל החנות. חצי שנה מאוחר יותר נכנסו שוב, גם הפעם רק הוא ויוליה. וכשגלגלי החיים התחילו לחרוק תחתיו לא נטר לה, לא האשים, רק צער מריר התגנב אליו, על ההרפתקאות שיכול היה לחטוף רגע לפני שהוא שוקע בין חולצות הכפתורים ומנורות הניאון הארוכות. חיוך של מבוכה עלה על פניו בכל פעם ששאריות של הרפתקה ניקרו בדרכו, ורותי היתה שם כדי לנער אותן כמו בפעם ההיא, במסיבה, כשהג'וינט שעבר בין הידיים הגיע אליו והוא שאף ממנו ופתאום שמע את קולה מאחוריו קורא בשמו, והיה נדמה לו שהמוזיקה חדלה וכולם מסתכלים רק עליו. בכל זאת, קירב את הבדל אל שפתיו ושאף ממנו עוד פעם אחת והשתדל לבלוע את השיעול, אבל לא הצליח.
אחרי החתונה עברו לדירה החדשה מול הפארק שיוחנן - שלא דיבר כל עוד לא שאלו אותו על המחקר שלו בפיזיקה או הרגיזו אותו במיוחד - בחר להם. רשמו אותה במחווה של נדיבות על שם שניהם כמתנת חתונה, "מפני ששניכם ילדים שלנו עכשיו," אמרה יוליה ויוחנן חייך, הנהן ושתק. אבא הבין שכבר לא יצא לטיול רק כשהגיעה הגלויה ההיא, עם חבורת אינדיאניות צעירות על רקע בקתת קש, צוחקות אל המצלמה. "פחדן בורגני", רשם שימי באות גדולה על אחורי התצלום, בספרדית. "מה כתוב שם?" חקרה רותי, ואבא סגר את המילון העברי־ספרדי ובכנות ילדותית, לא מרוסנת, ענה לה, "מין קללה," אבל שמר את הגלויה.
בסופו של דבר גם שימי חזר, הופיע בדלת במכנסי דייגים מגוחכים, שזוף, מבטו מטורף מפטריות הזיה, ואני זחלתי אז ברחבי הדירה, עמדתי ונפלתי, מילאתי את הבית בצווחת שמחה. אבא שכח את הגלויה ההיא, רותי זכרה ונטרה. "הוא חבר שלי," אמר לה כשהלך, משאיר את אבא להתבוסס בתחושת החמצה. "חבר שמקלל אותך," אמרה רותי ויצאה לריצה, אחת מאותן אלפי ריצות, בריחות קטנות שהחלו למלא את חייהם, באמתלה של צורכי פרנסה, מעליבה אותו שבתפקיד המפרנס הוא אינו מסוגל לספק אותה. "עמוס עובד, אבל אין לו קריירה," הגדירה אותו בפני אנשים ונמנעה מלהביט בעיניו.
 
בלילות הייתי מטיילת בין החדרים, מחפשת את חום גופם, ורותי התלוננה שבגללי כבר חודשים היא לא ישנה לילה שלם, על אף שבדרך כלל נצמדתי אל אבא, ואם קראתי מחדרי - רק לו קראתי והוא היה קם ובא אלי. אבל לפעמים לא היה שומע, שנתו היתה כבדה ועמוקה, "ככה זה כשאין ייסורי מצפון," היתה יוליה אומרת בהומור היקי שלה, בשמץ רצינות. אז היתה רותי מתעוררת ומעירה את אבא, מטלטלת את כתפו והוא היה מחייך אליה, עיניו העצובות מביטות בה בשתים־עשרה בלילה או בחמש בבוקר באותו מבט שכשרק הכירו היה מציף את גופה בתחושה משכרת אך באותם הלילות הרגיז אותה, הזכיר לה את אטימותו של אביה שהסיט את פניו ממנה והלאה בבוקר בו באה להיפרד ממנו ואפילו לא קם, נשאר לשכב תחת השמיכה המצחינה מעשן סיגריות.
 
אבא עבר לישון בסלון ואני העברתי את נדודי לשם, ומבעד סדק דק בעפעפיים היינו רואים את רותי בחמש בבוקר דוחפת בקוצר רוח את כפות רגליה אל נעלי הריצה, מתכופפת לקשור את השרוכים, ישבנה המוצק מופנה כלפינו כי האמינה שאבא ישן וגם אם לא, כאלה היו היחסים ביניהם. היא נראתה כמו אותן מתעמלות אולימפיות על מסלולי הריצה, דקה ושרירית, אנדרוגינית, כבר לא אותה נערה שאהב לחבק כשמותניה היו עדיין רכים. עכשיו היתה כולה שרירים ופקעת עצבים, ופעם, בבוקר אחת השבתות, כשחזרה ונכנסה בדלת הבית, טיפות זיעה זעירות מבצבצות על עורפה, על פלומת השיער הזהובה, עבר מאחוריה ברווח הצר מדי שבין הארון לשיש במטבח ופתאום התחשק לו כמו פעם להקיף את מותניה בידיו. הוא שלח יד אחת והיא נרעדה, כמו חיה מוכה, ותנועה מהירה של אימה עברה ממותניה אל הכתפיים. הוא מיהר למשוך את ידו ופתח את המקרר והוציא בקבוק בירה קרה. עדיין שכבו, כבר לא עשו אהבה והסקס התנהל בחושך, בחדר סגור, בלי מילים, בתשוקה שהכאב הבעיר מחדש, מגע גוף בגוף, לא נשמה מול נשמה. כשגמרו אף לא ניסו לדבר כדי שלא יפרוץ ויכוח, והיו מעבירים ביניהם מגבות קטנות או מחלצים תחתונים וגופיות מתחת לכריות הגדולות ומנגבים בהם את שאריות התשוקה. אחר כך היתה רותי נרדמת, מין תקווה חלושה הרגיעה אותה והוא היה חוזר לספה ולפעמים, כשלא יכול היה להירדם, היה הולך לבקר את שימי או שותה בירה אחת בפאב הקבוע שלו, לבד, עד שרותי אמרה שהמפתח בדלת מעיר את הילדות ואבא הפסיק לצאת. שמחתי, כי שנאתי לשמוע את הדלת נסגרת אחריו וננעלת, את קול המעלית העולה בפיר שמאחורי חדרי. אבא ודאי התגעגע אל היציאות האלה, הגנובות. שימי המשיך להגיע אליו בלילות לפעמים, וכשרותי אמרה שאסור לעשן בחדר האורחים היה פותח בחוזקה את החלון הגדול וממשיך לדבר בקול. אבל אנחנו לא התעוררנו, כנראה התרגלנו לשמוע אותו בשנתנו, כמו את סירנות האמבולנסים שחלפו מדי פעם, ממהרות לעבר בית החולים איכילוב.
 
אלמלא היתה שם יוליה, מטרונום קשוב לחייו של אבא, ודאי היה דועך על ספת העור בסלון ביתנו, מוותר עוד ועוד, טובע בשגרה האפורה שנכפתה עליו. אבל היא ראתה ולא יכולה היתה לסלוח לעצמה על בחירתה השגויה שקברה אותו חיים עוד בצעירותו. "יש לי כל מה שרציתי," אמרה לו ביום שישי האחרון, כשעצר וישב איתה ב"קפה וינה", באותו שולחן בו הגישה לו רותי שנים קודם, "בעל שתמיד אהב אותי." היא שתקה ומבטה ליטף את פניו רגע ארוך, את הבן היחיד שנולד להם אחרי עשר שנות נישואים, "גם אם לא תמיד הוא יודע להגדיר את האהבה שלו במילים, הוא אוהב אותי ואני יודעת. יש לי קריירה ואת הבית, אותך. ואת הבנות," אמרה ופרשה את אצבעות ידיה המטופחות על ידיות הכורסה והתרווחה, רגליה משוכלות, ולא אמרה שהיא מאושרת, רק מנתה הכול, כמו רכוש, כמו סוחרת והמשיכה, "אבל בזמן האחרון קשה לי לראות אותך חי ככה, כמו צל. אהבתי את רותי מפני שאתה בחרת בה וכל עוד היא טובה לך, אבל כנראה שזה כבר לא עובד." היא הנמיכה מעט את קולה, "גם אני גדלתי ללא הורים, ללא שני ההורים. אי אפשר למלא את הבור שנפער לה בלב, אבל האחריות לחיות אחרת מוטלת עליה. זו לא אשמתך. חשבתי שהיא תהיה כמוני, שדווקא בגלל החוסר הזה היא תעשה הכול כדי שתהיה לה משפחה אמיתית." היא הביטה בו, פושט את רגליו לפנים לאט, תנועה שירש מאביו, שכבר לא הניע את רגליו כלל. הוא היה ונשאר הילד החולני שלה. "עבדתי מספיק קשה כדי שתוכל להרשות לעצמך לטעות ולתקן," היא רכנה אליו וליטפה בידה את פניו החיוורות, "ממרומי גילי אני אומרת לך, עמוס, החיים קצרים, אין טעם לסבול יותר." היא הוציאה מטפחת בד וניגבה את עיניה, הוא לא הסיר ממנה את מבטו, נראתה כמו גרסה מעט מחוספסת של קתרין דנב, במכנסיים צהובים וחולצה לבנה. בפעם הראשונה קמה ויצאה לפניו מבית הקפה. גם הפעם שילמה והוא ישב עוד רגע ארוך ושתה מהקולה והביט בה מתרחקת לעבר הבית, מקישה בעקביה, בהילוכה המוכר, וחשב לעצמו שבעצם הן לא דומות כלל, אשתו ואמא שלו.
 
בדרך הביתה קנתה זר פרחים, ורדים אדומים וצהובים, אחר כך בישלה עם דיאנה את ארוחת הערב, כרגיל יותר מדי מהכול. יוחנן מזמן הפסיק לאכול את הכמויות שגרף פעם, על אף שדווקא בשנים האחרונות השמין מאוד, אבל היא סירבה להכין פחות. אחר כך התרחצה ושכבה בכותונת לבנה חלקה מגיהוץ לצד יוחנן, ידה בידו, הקריאה לו את העמוד הראשון במדור "גלריה" של הארץ, כתבה על תערוכת נשים ונשיות במחנות. שוב התחילה לדמוע, נזפה בעצמה על שהתערבה בחייו של הבן בצורה פולשנית שכזו, על אף שהבטיחה לעצמה אף פעם לא להתערב, פחדה שתאבד אותו, שמסך של ניכור ירד ביניהם. מול עמוס דמעה מצער, עכשיו מהתרגשות. אף שכל זה, כל הכאב הזה היה מזמן, זכרה אותו חזק ובהיר, נדרשו לה רק כמה דקות לשלוף אותו מעמימותו, לחוש אותו כמו פעם, כמו בלילות הראשונים אחרי המלחמה, כשהימים החלו לזחול ואמא ואבא לא הגיעו לקחת אותה. ועכשיו הם כאן, היא ויוחנן, בחדר השינה המרווח שלהם שריח סבון וקינמון וניחוח הפריחה המשגעת של היסמין מחוץ לחלון ממלאים אותו. יוחנן נרדם, היא עצמה את עיניה, כמה אהבה את ימי שישי בצהריים, את הרוגע שאחרי שבוע עבודה, שמעה את הכפכפים של דיאנה נגררים במדרגות, אף על פי שיוחנן צעק עליה לא פעם שתפסיק לגרור את הרגליים, שזה משגע אותו, מזכיר לו את אבא שלו. כשנזכרה בשנה האחרונה באותו בית עם יוסף, אבא של יוחנן, לא יכולה היתה שלא לחשוב שאולי עדיף היה כך. את הוריה לא ראתה מהיום בו ברחו מהגטו, ואמא שלה נשארה בעיניה כפי שהיתה בתמונה שנשאה בתוך הנעל, אותה תמונה קטנה התלויה עתה במסגרת עץ גדולה במעלה המדרגות. מהודרת וזקופה היתה, לבושה תמיד בחצאיות שחורות ארוכות ובחולצות תחרה לבנות, גבוהות צווארון, תמיד מנומסת, מדברת בקולה הרגוע גם אל הלקוח החצוף ביותר שהגיע אל מתפרת החייטים היוקרתית שלהם בפרידריך שטראסה בברלין. אף פעם לא הרימה את הקול.
 
עוד זכרה את המשרתת שלהם, גיטה, מודדת את מעילי הפרווה של אמה, אלה שנאלצה להשאיר מאחור, זכרה איך פיזרה את שערה הבלונדיני על צווארון הפרווה המבהיקה, מול המראה שבארון. לבסוף ביקשה גיטה מאמא לבחור עבורה שניים, אמרה שיותר מזה היא לא יכולה לסחוב, גם היא נוסעת רחוק. אבל יוליה ולאה, אמא ואבא לא נסעו רחוק, רק עד מחנה הריכוז זאקסנהאוזן והדרך היתה מהירה מאוד ברכבת, כבר נסעה ברכבות רחוק משם. רק אסור היה לקחת הרבה, ומעיל מינק לבן כבר לא היה דרוש לאמא שלה בשום מקום, היא לקחה את המעיל השחור הארוך שהבטנה בכיסיו היתה אדומה ואת הכפפות התואמות, אותן לבשה בלילות, כששכבו לישון תחת ערמת שמיכות שאף פעם לא היו מספיק עבות וידיה היפות של אמא כוסו פצעי קור. אסור היה ליוליה לשקוע במחשבות האלה, אך הגעגוע צף ועלה מאפלת השכחה. שוב היתה נערה, לבדה בבית היתומים העמוס יתומי מלחמה, מחכה. יוליה עצמה את עיניה ופתאום הרגישה כאב חד, מפתיע, קורע את חזה, כל כך כאב שפקחה את עיניה, נעצה מבט מבוהל בתקרה, קור עכביש דק היה תלוי ממש מעליה, היא רצתה לצעוק וקולה לא נשמע. הצליחה לסובב את ראשה, להניח ידה על ידו המגוידת, הזקנה, של יוחנן השקוע בשינה עמוקה. איזה ידיים יפות וחזקות היו לו פעם, עכשיו היו נפוחות מנוזלים, ועורקים ירוקים כחולים בלטו מהן. עוד מכה של כאב, כמו סכין קצבים חדה מדויקת, רגליה נמתחו בעווית. היא הגזימה הבוקר, עשרים בריכות זה מספיק, בגילה כבר לא צריך להפריז. היא בת שישים וחמש, גם אם היא נראית צעירה בעשר שנים ואף אחד חוץ מעמוס ויוחנן גם לא יודע שכבר עברה תחת סכין מנתחים, על אף שבטח יש מי שמנחשים. היא הוסיפה לעשרים וחמש עוד חמש בריכות ויצאה מהמים, זקופה כתמיד ומעט עייפה. יש לה גוף נהדר, שדיים גדולים שטרם נבלו, עורם חלק ולבן, בטן נשית מעוגלת, לא משהו שצריך להסתיר, גם בשמלה הפשוטה ביותר נראתה תמיד בת עשירים. לרגע היה נדמה לה שהכאב עבר, "יוחנן," הצליחה להגות הברה־הברה, הוא המהם, "תלחץ על הזמזם." איש מהם לא העלה על הדעת שבפעם הראשונה שיזמינו ניידת משירות נטלי ואמבולנס ייעצר מחוץ לבית, דווקא יוליה, הצעירה מיוחנן בעשר שנים, תהיה זו שתשכב בה, תחת מסכת החמצן.
 
את הקנישס שיוליה הכינה לארוחת השבת אכלו האורחים בשבעה, הפרחים עמדו באגרטל עד שיצא אחרון המבקרים, עדיין בפריחתם בתוך מים עם תערובת סוכר ואקונומיקה. אחר כך בחרה לעצמה דיאנה שני פרחים וייבשה אותם, מזכרת מבעלת הבית האהובה.
בלי יוליה הפך יוחנן בלתי נסבל, ימים שלמים היה יושב בכיסא הגלגלים בחדר העבודה, מאזין למוזיקה קלאסית בעוצמת קול מחרישת אוזניים, עד שהשכנים התקשרו לאבא שישכנע אותו להנמיך.
"צריך לאשפז אותו במוסד גריאטרי," חרצה רותי על אף שבחורף האחרון היה רק בן שבעים וחמש. פתאום, כמו חיית טרף, זינקה השנאה מקרביו של אבא, הזרעים נבטו כנראה הרבה קודם אלא שלא הבחין בהם. רק בהלוויה, כשעמדנו איתו, גלי ואני, מחבקות את גופו משני צדדיו, בין מאות אבלים בכניסה לבית הקברות, חש בדגדוגה המגרה בפעם הראשונה. במכונית של שימי לקח שתי שאיפות והרגיש מטושטש, רותי עמדה מולו, זקופה ואלגנטית, בנעלי עקב שחורות ושמלה שחורה, כאילו לקוחה מז'ורנל, מחווה לכל מה שסבתא יוליה היתה באמת, ללא כל מאמץ. הוא ליטף את ראשי, החליק על שערי הקלוע בצמה סבוכה.
יוליה לא היתה אוהבת את זה, ודאי חלפה המחשבה בראשו.
"בואי, תני לי לסרק אותך," היתה מבקשת. רק לה נתתי לפרום את הקשרים בסבלנות אין קץ של ידיה. רותי עמדה הרחק מאחור, לא התקרבה לקבר כל עוד היה פעור וכהה, כמו פצע עמוק, עד שכוסה באדמה ואבנים ופרחים הונחו עליו. דיאנה הובילה את יוחנן בכיסא הגלגלים. הוא בכה בקול, לחץ את מאות הידיים שהושטו לקראתו בתנועה כבדה, מתקשה לשחרר, מעכב בכף ידו כל יד שנשלחה ללחיצה ואומר שלאהבה כמו שלהם אין תחליף, שגם הוא כבר בגדר בר מינן.
"הדבר היחיד שמתחשק לי זה עוד נקניקיות חזיר, כמו שאמא שלי היתה מכינה," היה מיילל אל תוך האפרכסת בשתים־עשרה בצהריים ומתחנן לרותי שתצא מהבית, אף על פי שרק הגיעה, ותביא לו מהקצב עוד קילו, שניים, שלושה. כך משבת בערב עד ראשון בצהריים, אז חזרה דיאנה מהחופשה השבועית שלה, היה מתקשר אל רותי פעם אחר פעם עד שחדלה לענות. אבל את הנקניקיות קנתה לו וגם בישלה אותן עבורו וישבה לידו במטבח וראתה אותו אוכל שש נקניקיות זו אחר זו, עם כרוב כבוש וחרדל, פניו אדומות ממאמץ או מבכי.
 
גם רותי הרגישה כאילו איבדה את האמא שתמיד רצתה שתהיה לה, שתחליף את הזקנה השמנה המוזנחת שבעברית שלה תמיד התביישה וגם הרוסית שלה היתה פשוטה מדי. יוליה היתה אחרת, חיה את חייה כאילו באמת ידעה שהזמן שלה קצוב וקצר. רותי מסגרה את התצלום שלהן חבוקות על חוף הים, ולא ידעה שרק כמה שעות לפני שהלב שלה חדל לפעום חרצה יוליה בכמה משפטים מדויקים את שעמד להתרחש. אבא התבונן בה עכשיו במבט מפוכח, כיצד היא ממשיכה בחיים שאין בהם מהות ותכלית, שאין בהם שמחה, רק שעבוד לבשר, כאילו הלישה הקבועה הזו היא שתציל אותה מזקנה, מכאב, מלעצור ולחשוב לרגע. כמו מפלצת התרומם מתוכו יצר רדום, פצצת עשן של האשמות. הוא רצה לנער אותה, להכות אותה, שתסיר מעל פניה את מסכת המכובדות הזאת, שתפסיק להסתכל דרכו, תמיד בדרך למקום יותר חשוב. השלווה שנדמה שגוננה עליו במשך שלושים ושש שנות חייו נפלה כמו חומה מופגזת. ללא החום של יוליה לא היה מוגן עוד ממגעה הקר של רותי, זה שנשבר רק באותם רגעים בחשכת חדר המיטות, כשירכיה השריריות נלחצו אל האגן שלו, לופתות אותו תחתן, עד שהיתה גומרת ומשתרעת לצדו.
 
ארבעה חודשים מאוחר יותר, כשפתחו את הצוואה וחילקו את התכשיטים ומעילי הפרווה הישנים ורותי קיבלה רק טבעת אחת שיוליה לא ממש אהבה, היא הבינה שהודחה מצוואתה, על אף שאבא מעולם לא סיפר לה והיא לא העזה לשאול מה היה כתוב שם ולא ידעה מה אבא כבר לקח ומה יקבל אחר כך. היחסים ביניהם היו כל כך מתוחים עד שלא מצאה את הרגע המתאים לברר, וכך, מטורפת מסקרנות ואכולת קנאה, בחרה שלא לבוא איתנו לביתו של יוחנן באותו היום, חודשיים אחרי המוות. אבא לא הפציר ברותי, וכשחזר נתן לה את הטבעת ואמר שאת הדברים שנועדו לי ולגלי אבא שלו ימסור למשמרת בכספת, בבנק שלו. רותי נתנה לי את הטבעת אחרי שעזב, ואני הוצאתי אותה מכיס הטרנינג הרכוס והנחתי על שולחן בית הקפה, ליד בקבוק הקולה שליטף כרגיל, מלמעלה למטה ומלמטה למעלה, והוא הכניס אותה לארנק מבלי לומר דבר.
 
לקבר של יוליה עלינו רק עוד פעמיים. רותי הבטיחה ליוחנן שנייצג אותו ביום השנה למותה - יותר ממאה קילו על כיסא גלגלים בבית הקברות נראה פרויקט משפיל ומיותר לכולנו, ניחשנו שאבא לא יגיע. המצבה, מאבן ורדרדה, כמו השושנים שסבתא יוליה אהבה כל כך, היתה רחבה ובודדה באותה שורה. יוליה קנתה חלקות גם ליוחנן ולעמוס, לרותי ולשתינו ועוד שלושה מקומות שלא היה ברור למי ייעדה אותם. כאילו התנחמה בכך שגם אם את החיים לא נעבור ביחד, הרי שבקבר נשכב אלו לצד אלו בשורה אחת ארוכה. לא הבנתי אותה, הרי היתה אתאיסטית והתנכרה לכל מה שקשור לדת ואפילו עשתה את ההפך בכל הנוגע לטקסים הדתיים שהכירה, כדי להכעיס את אלוהים שאכזב אותה והשמיד את העולם שגדלה בו ואת כל מי שאהבה בילדותה. גלי ישבה על אחד הקברים, הביטה ברותי שהביאה זר חמניות גדול. יוליה, לו היתה רואה אותו היתה מתפלצת מהוולגריות הישראלית, מהשילוב של הצהוב והחום עם קברה הוורדרד. אחר כך שלפה רותי אקונומיקה וסמרטוט וניקתה, ומבטי נתקל במבטה של גלי. המאמץ לרצות אישה מתה וזקן שמגלה עניין בעיקר בנקניקים עורר בגלי לעג. רותי גערה בה שתקום מהאבן ותעזור, וגלי שאלה אם היא רוצה שתתחיל לחפור לעצמה קבר כבר עכשיו, והסתובבה והלכה אל שער בית הקברות ומאז הצליחה לחמוק מביקורים בבית הקברות בקריית שאול ולא היה אכפת לה אם מישהו, המתים או החיים, נעלב.
 
רותי פינתה במהירות את כל מה שאבא השאיר מאחוריו, כל מה שהזכיר את קיומו. היא ארזה את החפצים בכמה ארגזים ופיזרה מקלות קטורת בריח וניל. כשהיתה חוזרת מהעבודה או לפני שהיתה יוצאת, נהגה לשבת על הכורסה היחידה בסלון, רגליה מונחות על קרע עיתון על מושב הספה שממול, מורחת את הלק האדום המוקפד על ציפורני רגליה, אחר כך על צפורני ידיה שכל כך השתדלה שלא לכסוס, ומדברת אלי, אל עצמה: שלא יהיו לנו אשליות, הוא לא יחזור אלינו הביתה, הוא רוצה להיות ילד, בלי עבודה, בלי לוחות זמנים. לכן חזר לבית של אמא שלו, ואפילו לא ישן בחדר נעוריו אלא בחדר הילדים בקומה השנייה, בחדר בו גדל. "כך דיאנה סיפרה לי כשנפגשנו בשיקום אצל סבא." וכך השאיר אותה, את רותי, עם "כל זה," אמרה והביטה עלי כי אני הייתי "כל זה" עבורה. עם גלי היתה זהירה בהרבה ובי המשיכה לחבוט, כי אני הייתי שק אִגרוף נוח ורך, ובמראי דמיתי לו, ובכל פעם שראתה אותי נזכרה בו. הייתי מתמקדת בתוכנית הטלוויזיה המרצדת על המסך עד שחדלתי לשמוע אותה, את קולה הנמוך העצוב, מקוננת על לכתו, ורק המהום קולה נשמע, כמו רעש המיניבוסים החולפים תחת חלון הדירה כל רבע שעה.
 
שוב הגיע יום רביעי, יום הביקור של אבא, ואחריו חמישי ושישי ובבוקר, כשעמדתי בדלת, נשענה רותי אל שמשת החלון הגדול, גופה קטע את נוף צמרות העצים ואת חוטי החשמל השחורים, ידה הפנויה נחה על מותנה. היא היתה לבושה בטרנינג של אבא שהשאירה ולפעמים עוד ישנה בו, אולי מתוך געגוע, אף על פי שחוץ ממנו זרקה את כל מה שזנח בחדר הארונות. כתפיו מתחו אותו הרבה מעבר לכתפיה, והיא נראתה קטנה וילדותית בתוכו, נופפתי לה בתנועה מרושלת והיא המשיכה להסתודד בטלפון, רק עצמה ופקחה את עיניה לאט, סימנה בידה שאלך, שלא אפריע לה. "בבוקר תשתדלו לא לדבר אלי," כך חזרה ואמרה וחזרה וסימנה בקוצר רוח בידיה ובריסיה הארוכים הבהירים המושחרים, וכך עשתה גם עכשיו. ירדתי במעלית ועמדתי, כרגיל, מול המראה, מול פני העייפות, מול עיני החומות המשוכות כלפי מטה מצדיהן, עיני ליצן עצוב. הרכנתי סנטר והבטתי אל תוך אישוני, שזיק חדש ניצת בהם, ופניתי ועליתי בחזרה כשרעד חולף בכפות ידי, כמו אחרי מכת חשמל. המעלית הגיעה לקומה השלישית, חזרתי ופתחתי את דלת הבית, ניגשתי אל רותי, משכתי את שפופרת הטלפון מידה. פיה נשאר פעור ואילם. היא שילבה את ידיה על חזה וראשי הסתחרר, הרמתי את ידי המחזיקה במכשיר ועמדתי להטיח אותו כלפיה כמו אבן. "את לא תעזי להרים עלי יד," אמרה בשלווה, בלחש ארסי, פניה הבריקו מקרם בוקר, ואספה משולחן המטבח כמה טבעות קורנפלקס שגלי פיזרה בחזרה אל הקערה, "ילדה כפוית טובה," סיננה. היא שלחה את ידה לאט ומשכה מתוך כף ידי את השפופרת, כאילו לקחה ממני אקדח טעון, וכשהיה אצלה סטרה לי על פני, על הלחי שמעולם לא ליטפה, על פי הפגום. הסמקתי ולא בכיתי, רק הבטתי בכפות ידיה שרעדו וחיכיתי בפנים בוערות בלי לנשום ופתאום פשטה את זרועותיה הדקות וחיבקה אותי אל חזה, אימצה אותי אליה בלי מילים, ולרגע סלחתי לה על הכול. אבל הרגע ההוא היה קצר מאוד, כמעט הזיה, וכבר החזירה את השפופרת למקומה ביד יציבה והלכה ממני, והמים קלחו בכיור חדר האמבטיה. החלקתי על חישוקי החיטה הצבעוניים שנותרו פזורים על השולחן, הבטתי בהם מתגלגלים אל רצפת המטבח. דהרתי במדרגות כל הדרך למטה ואל הרחוב ומשם לפארק והלאה, שכחתי את בית הספר ואת החיבור באנגלית שהייתי אמורה לקרוא בכיתה בשמונה ורבע, הרחקתי משם, מכל מה שהזכיר לי את הבית של פעם ועכשיו נראה כמו תחפושת ישנה מגוחכת, מרוקנת מתוכן, כי גם את מה שהיה לפני החיבוק לא יכולתי למחוק. הלכתי לאורך הפארק בלי לעצור, בין העצים הזקנים, הגבוהים, בלי להרים את עיני מהאדמה, הלכתי, על אף שאיש לא חיכה לי ובלי לדעת להיכן אגיע, רק אל מקום אחר מזה שעזבתי, רחוק מהקרע שהלך והעמיק ביני לבין רותי, שדימם מהיום בו עליתי על מיטת הניתוחים, בת שש, מסכת גז עוטפת את פני ופרצופו של אבא מיטשטש מולי, ולרגע עוד קיוויתי שהנה יציצו מאחורי כתפו פניה של אמא־רותי.
 
לפני הסתעפות הרחובות ירמיהו ואוסישקין, רגע לפני שהירקון נבלע בים, עצרתי להביט במים, בשני דייגים זקנים שאחד מהם העלה חכה, התבונן כמו מופתע בדג קטן ושקוף שהיה תלוי על הקרס, מעקל את גופו בניסיון מגוחך לחמוק מאנקול הברזל שקרע את פיו, פוצע אותו פצעי מוות. התבוננתי בפניו היגעות של הזקן, הוא לא נראה מרושע, אף על פי שלא היתה בו חמלה על היצור הקטן התלוי בקצה החכה, הוא סובב את הידית והדג התקרב במהירות ואז עצר קרוב אל פניו, הוא הביט בו רגע ואז ניתק אותו מהקרס. הסבתי פני. כשחזרתי והבטתי בזקן, כעבור רגע אחד, היתה החכה היתומה מונפת וכבר טבלה שוב במים. התנחמתי בכך על אף שידעתי שדייגים לא ששים להחזיר דגים לים, אפילו לא דג קטן ושקוף שבטעות עלה בחכתם.
 
צעדתי לאורך רחוב ירמיהו ומשם דרך הרחובות הקטנים, בין הבתים אכולי הלחות ואל החוף. החולצה שלבשתי היתה דקה מדי, הרוח הצליפה בפני, צמררה את גופי מבעד הבד. כל חופשת הפסח לא ירדתי לים אפילו פעם אחת. החוף היה כמעט ריק, רק כמה תיירים והחבר'ה הקבועים שבחוף מציצים, משחקים שש־בש ברגליים פשוקות, מעשנים ושותים בירה. הלכתי לכיוון דרום, מקשיבה לדפיקות לבי שכבר שקטו מעט ובכל זאת הייתי מודעת להן, כי הייתי כולי לב כואב ועמוס חבלות. האזנתי לקולות הגלים מלחשים נחמות, כאילו קשובים לצעדי, לצערי, נמתחים זה מזה. התמסרתי לפעולת הרגליים, ראשי מרוקן ממחשבות, רק התיק הכביד על הגב, לכן בחוף פרישמן עליתי לעבר דיזנגוף ונדחקתי למונית קו חמש. נסעתי ללא כל מטרה, רק כדי לשנות את תמונת הנוף החולפת מול פני. פעם סיפרה לי רותי איך התביישה ללכת ברחוב עם אמא שלה, שאי אפשר היה לצפות מתי תיעלם בהמון, תעזוב פתאום את כף ידה, תמשיך הלאה, צועקת ברוסית מאחורי גב גברי רחב בסוודר כהה, כחול או שחור, "דניאל, דניאל, אני רואה אותך!" על אף ששנים ארוכות חלפו מאז עזבו שתיהן את הבית ברוסיה, משאירות אותו לבדו במיטה. כיוון שהתעקש להמשיך לשתות ולא לקח את התרופות ונשאר כל הימים לשכב במיטה, בא המוות והציל אותו מעצמו, זמן קצר אחרי ששתיהן עלו ארצה. אם היה אבא שלי נוסע, כפי שאמר, אולי הייתי יכולה להרפות. אבל הוא לא נסע, אולי גם לא יצא מהעיר, רק השאיר שברי משפטים כמו צוואה מתנצלת שליקטתי עכשיו משיחותינו המגומגמות. אמר שאם לא יתנתק וימצא את מה ששכח, את העמוס שהיה פעם, יאבד אותו לתמיד. "לכל אחד מגיע להמשיך ולצמוח, גם אם הוא לא ילד," הדגיש, והוא סוף סוף, אחרי תקופת יובש ארוכה, מרגיש צמא לחיים, הוא חייב להתחבר לאיזה מעיין, אחרת ייבש. הרגשתי איך כל הקסם שאמר לי שיש בי ואני האמנתי, מתפוגג, הייתי רק מי שאני לעין כול, ילדה רגילה, משעממת, שאין בה דבר מיוחד, מתרוצצת בין רגלי המבוגרים, מפריעה. לא הבנתי מדוע הוא ממשיך לבוא, ומדוע, אם כך הוא מרגיש, עדיין לא קם ונסע. אבל לא העזתי לשאול, כי לא רציתי שילך ופחדתי שיאבד לי וכבר ידעתי שהרגע הזה קרוב. כבר עזב את העבודה ואמר שלעולם לא יחזור ואת האופנוע מכר, וכשביום חמישי באתי לחפשו בבית בהלדסהיים אמרה דיאנה שבבוקר רביעי העמיס מיטה, ארונית וכמה חפצים ונסע השד יודע לאן. כדי לדבר עם סבא הייתי צריכה לנסוע לבית לוינשטיין, לשם עבר אחרי ליל הסדר. את שפופרת הטלפון הפסיק להרים: "יוליה כבר לא תתקשר," אמר, "כך שאין סיבה לענות. ככה זה עם מתים." קיוויתי שידע יותר ממני ולרגע התגעגעתי אליו, אולי אמצא בו זכר לאבא, ליוליה, שריד לתחושת משפחה. אבל עוד כשביקרתי אצלו בבית בהלדסהיים וניסיתי לספר לו על מה שהיה, היה מחכה שאסיים את דברי ושואל שוב ושוב: "אז הכול בסדר? הכול בסדר?" כאילו בכלל לא שמע שגלי כבר לא נפגשת עם אבא ועל החלום הנורא ועל געגוע - כל מה שסיפרתי מתוך מצוקה, ועל אף שהגביר את מכשיר השמיעה.
 
ישבתי במונית השירות הדחוסה, במושב האחורי בין שני זרים, המחשבות התרוצצו בראשי, צועקות, פולשות זו לדברי האחרת, מהירות כמו הרגליים, ירדתי בתחנה המרכזית וחיפשתי את האוטובוס לבית לוינשטיין ועליתי וישבתי בו, אף על פי שנותרו עוד עשרים דקות עד שיצא מהתחנה לדרכו. לאוטובוס עלו חייל וחיילת, ישבו לפני, זה לצד זו, אוחזים יד ביד, צווארוני החאקי שלהם נושקים זה לזה ואני ניסיתי לדמיין את הורי, את רותי ועמוס. הרי גם הם היו חיילים כשהכירו. החייל הביט בחיילת בערגה, היא השעינה את ראשה על כתפו. רותי אמרה שזה עובר כמו שפעת, קדחת שנמשכת שלוש שנים במקרה הטוב - כך סיכמה את הערך אהבה, בארוחת צהריים באחת השבתות. "שלוש שנים הורמונליות, זה הכול," רטנה ואספה את הכלים המלוכלכים אל הכיור, "אחר כך הכול נראה כמו לפני שזה התחיל, רק עם עוד בן אדם על הראש." "אם לא תשפכי על הילדות את האינפורמציה הקלינית שלך, יהיה להן סיכוי למשהו יותר טוב," שמעתי את אבא לוחש בערב, בחדר השינה, ולא שכחתי שלאהבות יש סוף, ואת קולה של סבתא לוחשת לאבא שגלי יפה ממני, יפה מאוד.
 
אני לעולם לא אתחתן, חשבתי והבטתי החוצה מבעד הזגוגית העכורה. החיילים ירדו, זמן רב מדי חלף, הנוף הלך ונעשה זר, לא מוכר. קמתי וניגשתי אל הנהג: "בית לוינשטיין, עוד כמה זמן?" "לפני רבע שעה, חומד," אמר, "תודה," מלמלתי נבוכה והצטנפתי במושב האחורי, באוטובוס ההולך ומתרוקן. "את יכולה לחכות ולרדת בדרך חזרה," אמר הנהג כשעצרנו בתחנה הסופית ואחרוני הנוסעים ירדו במדרגות, התפזרו לדרכם. אבל כשהכריז, בנסיעה הבאה בקול רם, "בית לוינשטיין זה עכשיו," נשארתי לשבת במקומי ובתחנה האחרונה קמתי ואספתי את התיק, שעכשיו היה עוד יותר כבד מבשעה שעליתי לאוטובוס. הייתי עייפה ולא התקרבתי אפילו בסנטימטר אחד אל המקום שבו היה אבא.