שירים - מארק סטרנד

כשהחופשה תסתיים לנצח

זה יהיה מוזר

לדעת סוף סוף שזה לא יוכל להימשך לנצח,

הקול המסויים הזה שאומר לנו שוב ושוב

שדבר לא ישתנה,

ולזכור גם,

כי עד שזה יקרה הכל כבר יהיה מאחורינו, איך

היו הדברים, ואיך ביזבזנו זמן כאילו

לא היה מה לעשות,

כשפתאום, במהירות הבזק,

מזג האוויר השתנה, והאוויר הנשגב הפך

בלתי נסבל מרוב כובד, הרוח האילמת מצליפה,

ערינו הפכו לאֵפר,

ולדעת גם,

את מה שמעולם לא חשדנו בו, שזה היה דומה לקיץ

בשיא תפארתו חוץ מהלילות שהיו חמים יותר

והעננים שכאילו זרחו.

ואפילו אז,

בגלל שאנו לא נשתנֶה במיוחד, נתהה מה

יקרה עכשיו, ומי ישאר כדי לעשות את הכל

מחדש,

ואיכשהו ננסה,

ועדיין לא נהיה מסוגלים, לדעת מה זה היה בדיוק

שכל כך, אבל כל כך השתבש, או למה

אנחנו גוססים.

לשמור על הדברים שלמים

בשדה

אני היעדרו

של שדה.

ככה זה תמיד.

היכן שאני נמצא

אני מה שחסר.

כשאני הולך

אני חוצה את האוויר

ותמיד

האוויר נכנס פנימה

למלא את החללים

בהם היה גופי.

לכולנו יש סיבות

לנוע.

אני נע

כדי לשמור על הדברים שלמים.

המנהרה

יש אדם שעומד

מול ביתי

כבר ימים. אני מציץ בו

מן החלון

בחדר האורחים בלילה,

לא מצליח לישון,

אני מכוון את הפנס שלי

ומאיר את הדשא.

הוא תמיד שם.

אחרי זמן מה

אני פותח את הדלת הקדמית

רק מעט, כסדק, ומצווה

עליו להסתלק מהחצר שלי.

הוא מצמצם את עיניו

וגונח. אני טורק

את הדלת וממהר בחזרה

למטבח, עולה מהר

לחדר השינה, ואז יורד.

אני בוכה כמו ילדה קטנה

ועושה תנועות מגונות

דרך החלון. אני

כותב פתקי התאבדות גדולים

ומצמיד אותם לחלון כך שיוכל

לקרוא אותם בקלות.

אני הורס

את הריהוט בחדר האורחים, להוכיח

שאין לי שום דבר יקר בבית.

נראה שזה לא מזיז לו,

אז אני מחליט לחפור מנהרה

ישר לחצר השכנה.

אני סותם את הדרך למרתף

מחדר השינה עם

קיר לבנים. אני חופר בכל הכוח

ואחרי זמן קצר המנהרה

גמורה. אני עוזב

את כלי החפירה למטה, את ומעדר,

ועולה חזרה לאוויר לפני בית לא שלי

ועומד שם, עייף מכדי

לזוז או אפילו לדבר, מקווה

שמישהו יעזור לי.

אני חש שמישהו צופה בי

ולפעמים אני שומע

קול של גבר,

אבל כלום לא קורה

ואני עומד שם כבר ימים רבים.