בחדרים אחרים, פלאים אחרים
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
בחדרים אחרים, פלאים אחרים

בחדרים אחרים, פלאים אחרים

4.5 כוכבים (2 דירוגים)
ספר דיגיטלי
ספר מודפס

עוד על הספר

  • תרגום: שרון פרמינגר
  • הוצאה: ידיעות ספרים
  • תאריך הוצאה: 2010
  • קטגוריה: פרוזה תרגום
  • מספר עמודים: 269 עמ' מודפסים
  • זמן קריאה משוער: 4 שעות ו 29 דק'

דניאל מועינודין

דַניאל מוּעינוּדין גדל בלאהור שבפקיסטן, למד במכללת דרטמות' ובפקולטה למשפטים של אוניברסיטת ייל. לאחר שעבד כעורך דין בניו יורק במשך כמה שנים, חזר לפקיסטן כדי לנהל את חוות המשפחה.

ספרו: "בחדרים אחרים, פלאים אחרים", זכה בפרס הסיפור לשנת 2009, היה מועמד סופי לפרס פוליצר, ולפרסים מכובדים אחרים. מתוך המסקנות של ועדת פרס פוליצר: "קובץ סיפורים בנוי להפליא החושף את הקורא המערבי לתקוות, לחלומות ולדרמות של מגוון דמויות בפקיסטן הפיאודלית. התוצאה היא הישג אסתטי כמו גם תרבותי."

תקציר

קובץ הסיפורים בחדרים אחרים, פלאים אחרים חושף בפני הקוראים שלל דמויות צבעוניות המגלמות בתוכן שיאים של הומור ועצב האנושי. אשת החברה הגבוהה, בת למשפחה מנוונת, מואסת במסיבות האינסופיות, בשתייה ובסמים, ובניסיון להמציא את עצמה מחדש מתחתנת עם בעל קרקעות צעיר; חשמלאי זריז כפיים מפרנס את שתים-עשרה בנותיו בעזרת כושר המצאתו ותחבולותיו, אך כמעט מאבד את כל מה שעמל למענו ברגע אחד; פועל מזדקן מרוויח די כסף להתחתן עם נערה הלוקה בשכלה, אך מואשם ברצח עם היעלמותה זמן קצר לאחר החתונה.

הסיפורים נטווים סביב משפחה פקיסטנית מורחבת של בעלי קרקעות ושל הדמויות השונות המקיפות אותה. הדמויות, הכרוכות זו בזו לבלי התר, מתעמתות עם היתרונות והמגבלות שבמעמדן, עם נטישת המנהגים הישנים ועם הזעזוע הכרוך בשינוי. האהבות, ההישגים, אי-ההבנות והטרגדיות של הקבוצה המגוונת הזאת חושפים מורכבות מעמדית ותרבותית מרתקת בפקיסטן.
בחדרים אחרים, פלאים אחרים מעיד על לידתו של כישרון ספרותי בולט.

"אבק, תשוקה, ריח מתוק של יסמין, צחנת השחיתות, מאבק מעמדות – יופייה של פקיסטן המודרנית המתערבב עם אכזריותה בקובץ הסיפורים המשובח של מוּעינוּדין... מבין הסיפורים השלובים הללו מתפרצים אלינו הצבעים העזים של ארץ הולדתו, ושל מהות הטבע האנושי עצמו."
– פיפל מגזין

דַניאל מוּעינוּדין גדל בלאהור שבפקיסטן, למד במכללת דרטמות' ובפקולטה למשפטים של אוניברסיטת ייל. לאחר שעבד כעורך דין בניו יורק במשך כמה שנים, חזר לפקיסטן כדי לנהל את חוות המשפחה.

בחדרים אחרים, פלאים אחרים זכה בפרס הסיפור לשנת 2009, היה מועמד סופי לפרס פוליצר, ולפרסים מכובדים אחרים.
מתוך המסקנות של ועדת פרס פוליצר: "קובץ סיפורים בנוי להפליא החושף את הקורא המערבי לתקוות, לחלומות ולדרמות של מגוון דמויות בפקיסטן הפיאודלית. התוצאה היא הישג אסתטי כמו גם תרבותי."

מדברי המבקרים:
דניאל מוּעינוּדין מאיר את פקיסטן באור צלול וחד, ומעיר לחיים את תרבותה ואנשיה. הוא משתמש בדימויים ברורים וצלולים ובפרוזה מאופקת וחסכנית, שלא חסרות בה נגיעות של רוך וליריות. אוסף סיפורים מדהים... המחבר בין השורשיות הכפרית האינטימית וההומור העדין של ר"ק נראיין ובין התחכום הספרותי והכתיבה המסוגננת של ג'ומפה להירי. הסיפורים מאוכלסים בדמויות מרתקות ומצודדות, ונפרשים במקוריות ובהינף נחרץ האופייני לקלאסיקות נצחיות.

"בחדרים אחרים מבשר את בואו של כישרון ספרותי מתוחכם ביותר."
- הגארדיאן

פרק ראשון


נָוָואבּדין החשמלאי

הוא קצר הצלחה רבה בזכות יכולת ייחודית - שיטה לרמות את חברת החשמל באמצעות האטת סיבובי המונה. השיטה יושמה בתחכום כה רב, שלקוחותיו יכלו לציין, בדיוק של מאה רוּפּיות, את החיסכון החודשי הרצוי להם. במדבר הפקיסטני הזה שמאחורי מוּלטאן, שבו המשאבות החשמליות שעל הבארות פועלות יומם ולילה, היתה תגליתו של נָוואבּ יקרת ערך אף יותר מאבן החכמים. כמה מהאנשים חשבו שהוא משתמש במגנטים. אחרים אמרו שהוא משתמש בשמן גולמי, בשבבי חרסינה או בחומר שמצא בכוורות. ספקנים דיווחו שעשה עסקה עם קוראי המונים של חברת החשמל. כך או כך, התחבולה הזאת הבטיחה לו תעסוקה, גם בחווה של פטרונו ק"ק הָרוּני וגם מחוצה לה.
החווה השתרעה לאורך דרך חתחתים צרה שנסללה ממנה אל השוק בשנות השבעים, כשעדיין היו להרוני מהלכים במנגנון המנהלי בלאהוֹר. מדבר לבנבן או צהבהב נמתח בין שדות של קני סוכר וכותנה, תלתן וחיטה ומטעי מנגו, ואלה הושקו מדי יום במימי הבארות שנוואבדין החשמלאי טיפל בהן. כשיצא בבקרים לסֶבב תיקונים, אל משאבה מקולקלת שזומן אליה, היטלטל נוואב על אופניו, שאנטנות מצליפות ופרחי פלסטיק מתנדנדים הזדקרו מהם לכל עבר. כלי העבודה שלו, שהחשוב בהם היה פטיש חרטום כדורי שמשקלו קילו וחצי, קירקשו בתיק עור מלוכלך שהיה תלוי על הכידון. פועלי החווה והמנהל האחראי המתינו בצִלם הקריר של הפיקוסים ההודיים, שנשתלו לפני שנים רבות כדי להצל על כל אחת מהבארות. "שום תה, שום תה," התעקש וניפנף מעליו במחוות יד את הכוס המהבילה.
עם הפטיש המשתלשל כמו גרזן של פראים נכנס נוואב לחדר השמנוני, שבו שכנו המשאבה והמנוע החשמלי. דממה. הוא השתופף. האנשים הצטופפו בפתח עד שצעק שהוא צריך אור. הוא התקרב אל המכשיר הסורר בזהירות אך ברוגז גובר, הקיף אותו, איגף אותו מכאן ומכאן, הרשה לעצמו לקצר את המרחק ביניהם, התיישב לצדו, שתה תה בחברתו, ולבסוף החל לפרק אותו. במברגו הקהה והארוך, שהיה גם מנוף מצוין להרמת מרצפות, פיצח את המגינים המסתירים את קודש הקודשים של המכונה. בורג קפץ והתעופף אל הצללים. הוא לקח את הפטיש והנחית מהלומה הגונה. ההתערבות נכשלה. הוא הירהר רגע והורה לאחד מפועלי החווה למצוא פיסת עור עבה מאוד ולאסוף מוהל דביק מעץ מנגו סמוך. כך במשך כל היום, עד שעות אחר הצהריים, ניסה נוואב דרך כזאת ודרך אחרת, חימם את הצינורות, קירר אותם, חיבר חוטי חשמל ועקף מתגים ונתיכים. ובסופו של דבר, באופן כלשהו התרצו המשאבות לגאונות האלתור הטבעית שלו והמשיכו לפעול.
למזלו או לרוע מזלו, התחתן נוואב בגיל צעיר עם אישה חביבה, אהובה עליו מאוד אך פורה מאין כמותה; היא לא חדלה ללדת לו ילדים, במרווחים שלא היו קטנים אולי מתשעה חודשים, אך גם לא היו גדולים הרבה יותר. כולן, בזו אחר זו אחר זו, היו בנות, עד שהגיע לבסוף הבן המיוחל, וכך נותר נוואב עם סדרה שלמה של שתים־עשרה בנות, שהקטנה בהן פעוטה והגדולה בת אחת־עשרה, ובסוֹפה פריט אחד חריג. גם אילו היה מושל פנג'אב, היו הנדוניות שלהן מורידות אותו מנכסיו. אבל כחשמלאי או מכונאי, זריז כפיים ככל שיהיה, לא היה לו שום סיכוי לחתן את כולן. שום מלווה כספים שפוי בדעתו לא היה מעמיד לרשותו, בשום שיעור של ריבית, סכום שיספיק לקניית הפריטים הנחוצים: לכל בת - מיטות, שידה, תיבות אחסון, מאווררים חשמליים, כלים, שתי מערכות בגדים לחתן, שש מערכות לכלה, אולי גם טלוויזיה וכולי וכולי וכולי.
מישהו אחר בוודאי היה מרים ידיים - אך לא נוואבדין. הבנות היוו תמריץ לגאוניותו, ומדי בוקר הביט בסיפוק במראה וראה פני לוחם היוצא אלי קרב. הוא ידע, כמובן, שעליו להרבות את מקורות ההכנסה שלו - המשכורת שקיבל מק"ק הרוני על הטיפול בבארות לא תספיק בשום אופן. לכן הקים טחנת קמח קטנה, של חדר אחד, שפעלה באמצעות מנוע חשמלי שנפסל לשימוש - הפוסל היה הוא ולא אחר, כמובן. הוא שלח את ידו בגידול דגים בברֵכה קטנה בקצה אחד השדות של אדונו. הוא קנה מקלטי רדיו מקולקלים, תיקן אותם ומכר אותם. הוא לא היסס גם כשהתבקש לתקן שעונים - אם כי המיזם הזה נכשל להפליא, ולמעשה גרע מתפארתו יותר משהוסיף לה, כי שום שעון שנוואב פירק לא חזר למנות שוב את הדקות החולפות.
ק"ק הרוני כמעט לא הגיע לחוות שלו, אלא התגורר בעיקר בלאהור. אך בכל פעם שבא הזקן לביקור, לא מש נוואב יומם ולילה מדלת אזור הישיבה של המשרתים הפונה אל חורשת עצי הפיקוס הזקנים, שבה ניצב בית החווה הישן. נוואב המאפיר, שמשקפי המתכת המשונים שלו היו עקומים ומוכתמים, טיפל במכשירים הביתיים, במזגנים, בדודי המים החמים, במקררים ובמשאבות המים, כמו מהנדס שמטפל בדודי הקיטור של ספינה הטובעת אט-אט בסערה אטלנטית. בזכות מאמציו העל־אנושיים הצליח לשמר את ק"ק הרוני כמעט באותה בועה מכנית - קרירה, מוארת, רוחצת ומזינה - שנהנה ממנה בלאהור.
הרוני, כמובן, למד להכיר את האיש רב-המעללים הזה, שלא רק ליווה אותו בסיורי הפיקוח שלו, אלא בכל רגע ורגע היה אפשר למצוא אותו עומד על המיטה של בעל הבית ומחווט מחדש את גוף התאורה, או מחטט בדוד המים בחדר האמבטיה. לבסוף, באחד הערבים בשעת התה, לאחר שאמד היטב את מצב הרוח הנוכחי, שאל נוואב אם מותר לו לומר משהו. בעל החווה, ששייף בעליצות את ציפורניו מול האש המפצחת זרדי סיסָם שחור, אמר לו שידבר.
"אדוני, כידוע לך, האדמות שלך משתרעות מכאן ועד האינדוּס. באדמות האלה יש שבע־עשרה בארות, ובשבע־עשרה הבארות האלה מטפל רק אדם אחד - אני, עבדך הנאמן. השיער שלי האפיר במשך השנים ששֵׁירַתּי אותך" - הוא הרכין את ראשו כדי להראות את השיער המאפיר - "ועכשיו אני לא מסוגל למלא את המטלות שלי כמו שצריך. מספיק, אדוני, מספיק. אני מבקש ממך, סלח לי על החולשה שלי. עדיף בית חשוך ודל אך מלא גאווה על פני חרפה לאור היום. שחרר אותי בבקשה, אני מתחנן בפניך."
הזקן, שהיה רגיל לנאומים מסוג זה, אם כי לא מליציים כל כך בדרך כלל, המשיך לשייף את ציפורניו וחיכה שהרוח הקלה תשכך.
"מה לא בסדר, נוואבדין?"
"לא בסדר, אדוני? מה כבר יכול להיות לא בסדר כשעובדים אצלך? כל החיים אכלתי מהלחם שלך. אבל עכשיו, אדוני, כשאני רוכב על אופניים עם הרגליים הזקנות שלי ועם כל הפציעות שחטפתי ממכונות כבדות שנפלו עלי, אני כבר לא יכול לדווש כמו חתן מחווה לחווה כמו שעשיתי פעם, כשמזלי שפר עלי והתקבלתי לשירותך. אני מבקש ממך, אדוני, תן לי ללכת."
"ומה הפתרון?" שאל הרוני כשהבין שהגיעו אל שורש הבעיה. הוא לא התעניין במיוחד בפרטים אלא כשנגעו לנוחותו ולרווחתו - ואלה דווקא עניינו אותו מאוד.
"אז ככה, אדוני, אם היה לי אופנוע, עוד הייתי יכול איכשהו לגרור את עצמי ממקום למקום - לפחות עד שאני אכשיר מישהו צעיר ממני."
היבולים באותה שנה היו טובים, הרוני חש מלא נדיבות כשישב עכשיו מול האש, וכך למורת רוחם הרבה של מנהלי החווה, קיבל נוואב אופנוע חדש לגמרי, הונדה 70. אפילו קצבה לדלק הצליח לסחוט מאדונו.
האופנוע שיפר את מעמדו והעלה את ערכו, כך שאנשים התחילו לקרוא לו "דוֹד" ולשאול לדעתו בענייני העולם הגדול, שלא הבין בהם דבר וחצי דבר. עכשיו התאפשר לו להתרחב עוד יותר ולעשות עסקים בטווח גדול פי כמה. יתרה מזאת, עכשיו הצליח לחזור בכל לילה אל אשתו, שהתחננה בפניו שלא יגורו בחווה אלא ליד משפחתה בעיירה פירוֹזה, שבה יוכלו גם להעניק השכלה לפחות לשתי הבנות הבכורות. כביש ארוך וישר נמתח מראש התעלה שליד פירוזה עד לנהר האינדוס, ועבר בלב אדמותיו של ק"ק הרוני. הוא נסלל על מצע של דרך ראשית ישנה, שנכבשה עוד כשהאדמות האלה היו שייכות לאחת הנסיכויות. לפני כמאה וחמישים שנה רכב בדרך הזאת אחד המושלים, שהיה בדרכו לחתונה או להלוויה שנערכו באזור הנידח הזה, ומאחר שהיה לו חם, ציווה לשתול עצי סיסם שחור כדי שיצֵלו על עוברי האורח. כעבור כמה שעות כבר שכח שנתן את הפקודה הזאת, וכעבור כמה עשרות שנים גם הוא עצמו נשכח, אבל עצי הסיסם עדיין עמדו שם, מתנשאים וענקיים, אף שכמה מהם כבר מתו ונותרו חסרי קליפה, לבנים ונטולי עלים. בכביש הזה טס נוואב בכלי הרכב החדש שלו, עם שקיות ובגדים תלויים על כל ידית וזיז, כך שבכל היתקלות במהמורה כאילו נופף האופנוע באינספור כנפיים קטנות ומנוונות; ופניו המחייכים של נוואב, הדוהר אל כל באר שנזקקה לטיפול כשאוזניו כמעט מתעופפות מראשו, קרנו ממהירות הגעתו.
במבט אווירי היה יומו של נוואב נראה חסר מטרה כמו יומו של פרפר - עם בוקר מיהר אל ביתו של המנהל הבכיר כדי לחלוק לו כבוד בקפידה יתרה, משם אל אחת הבארות הזקוקות לטיפול, כשעננת אבק מיתמרת מאחוריו בדרכי העפר שבשדות, אחר כך לפירוֹזה, שועט בזמזום מתחת לעצי הסיסם השחור כמו קליע של רעש, משוטט בעיר וחומק לאחד הסידורים הפרטיים שלו - חתימת עסקה להפצת מלונים מבכּירים מהמקשה של בן דודו או ספירת המחצית השייכת לו מלהקת תרנגולות שטרם בקעו - ושוב לדַניַאפּוּר ושוב אל מחוץ לעיר. המפות של הימים האלה, אילו הונחו זו על גבי זו, היו יוצרות סבך לא פשוט; אבל מדי בוקר הגיח מאותו מקום, בדיוק עם עלות החמה, ומדי ערב חזר לשם, עייף ומפויח, כיבה את האופנוע וגילגל אותו מעל מפתן העץ של השער המוביל אל החצר, והמנוע תיקתק כשהצטנן. מדי ערב החנה נוואב את האופנוע וחיכה שכל בנותיו יבואו, יתקבצו סביבו ויקפצו עליו. ואז עלתה על פניו בדרך כלל הבעת אושר ילדותי תמים, שהיה בה ניגוד מוזר ואף עצוב לכובד שבפניו ולקמטים ולזיפים שעלו בהם. הוא זקר את אפו, ריחרח את האוויר וניסה לגלות מה בישלה אשתו לארוחת הערב, ואחר כך נכנס ומצא אותה תמיד באותו מצב - מכינה לו תה, מנופפת על האש כדי ללבות אותה.
"שלום, אהובתי, פרגיונת שלי," אמר ברוך באחד הערבים, כשנכנס אל הבקתה האפלולית ששימשה מטבח, וקירות הבוץ שלה היו שחורים מפיח. "מה יש בסיר בשבילי?" הוא פתח את הקדרה, שהונחה על רצפת העפר הכבוש כדי לפנות מקום לקומקום, והחל לחטט בה בכף עץ.
"החוצה! החוצה!" אמרה, אבל לקחה את הכף, טבלה אותה בקארי ונתנה לו לטעום. הוא פתח את פיו בצייתנות, כמו ילד שבולע תרופה. אף על פי שילדה שלושה־עשר ילדים, היתה אשתו בעלת גוף חזק וגמיש, וחוליות עמוד השדרה שלה נראו מתחת לטוניקה ההדוקה. פניה הארוכים, הגבריים, עדיין קרנו מתחת לעורה והעניקו לה גוון שחום עמוק. אף ששערה הידלדל והאפיר, עדיין אספה אותו בזנב סוס שהשתלשל עד מותניה, כמו צעירה כפרית. הסגנון הזה לא התאים לה, אבל נוואב עדיין ראה בה את הנערה שהתחתן איתה לפני שש־עשרה שנה. עכשיו עמד בפתח והביט החוצה, בבנותיו המשחקות קלאס, וכשאשתו חלפה לידו, הבליט את ישבנו כך שהתחככה בו כשנדחקה לעבור.
נוואב אכל ראשון, אחריו אכלו הבנות, ולבסוף אכלה אשתו את ארוחתה. הוא ישב בחצר הקטנה, שיהק ועישן סיגריה, והביט בסהר הדק שעלה באופק. מעניין ממה עשוי הירח? הירהר בלי לאמץ את מוחו. הוא זכר שהקשיב לרדיו כשהאמריקנים טענו שהלכו על הירח. מחשבותיו תעו לכל מיני כיוונים. התושבים בכפר הקטן מסביבו סיימו גם הם את ארוחת הערב, ועשן המדורות המוזנות בגללי פרות רבץ על הגגות המאפילים, ריח חריף ונוקשה, כמו טבק מחוספס. בביתו של נוואב היו מתקנים מתוחכמים: מים זורמים בכל שלושת החדרים, צינור שהזרים בלילה אוויר צונן לחדרים, ואפילו טלוויזיה בשחור־לבן, שאשתו כיסתה במפית פרחונית שרקמה במו ידיה. נוואב בנה מנגנון שאיפשר לסובב מתוך הבית את האנטנה שעל הגג כדי לשפר את הקליטה. עכשיו ישבו הילדים וצפו במכשיר שקולו רעם, ואשתו יצאה והתיישבה בעדינות לרגליו, על הצ'ארפּוֹי - מיטת החבלים הפשוטה.
"יש לי משהו בכיס - רוצה לדעת מה?" שאל והביט בה בחיוך משורבב שפתיים.
"אני מכירה את המשחק," אמרה, שלחה את ידה ויישרה את המשקפיים על פניו. "למה המשקפיים שלך תמיד עקומים? אוזן אחת יותר גבוהה מהשנייה, כנראה."
"קדימה, אם תמצאי, תוכלי לקבל את זה."
היא העיפה מבט כדי לראות אם כל הילדים שקועים בטלוויזיה, ואחר כך כרעה לידו והחלה לטפוח על כיסיו. "יותר למטה... יותר למטה..." אמר. בכיס הוֶוסט המוכתם שלבש מתחת לחולצת הקוּרְטָה שלו מצאה קוביות סוכר חום עטופות בעיתון.
"יש לי עוד הרבה כאלה," אמר. "תסתכלי. זה לא כמו הזבל שקונים בשוק. הכפריים מדַַשטיאן נתנו לי חמישה קילו מפני שתיקנתי להם את מכבש קני הסוכר. אני אמכור את זה מחר. בואי תכיני לנו פָּראתה, לכולנו? בבקשה, טוב?"
"כבר כיביתי את האש."
"אז תדליקי אותה. או שתשבי כאן ואני אדליק אותה."
"אתה לא מסוגל להדליק את האש, בלאו הכי אני אעשה את זה בסופו של דבר," אמרה וקמה ממקומה.
הילדים הקטנים, שריח הגְהִי - החמאה המזוקקת - המתחממת עלה באפם, התקבצו מסביב לאש והביטו בסוכר החום כשנמס, ואפילו הבנות הבוגרות יותר באו לבסוף, אף על פי שניצבו בצד, כשומרות על ריחוק של אדישות.
נוואב השתופף ליד האש, נשף עליה והחווה אליהן, "בואו, נסיכות שלי, מספיק עם התעלולים. אני יודע שגם אתן רוצות קצת."
הם החלו לאכול ויצקו את הסירופ החוּם הגבישי על הפראתה - הפיתות הדקות. כעבור זמן-מה ניגש נוואב אל האופנוע שלו, שלף מאחת הסלסילות עוד גוש סוכר והזמין את הילדות להתחרות בו ולראות מי יאכל הכי הרבה.
באחד הערבים, כמה שבועות לאחר פסטיבל הסוכר המשפחתי, ישב נוואב עם שומר המחסנים בדָניאפּוּר. הפיקוס ההודי שניטע לפני שלושים שנה מעל רחבת הדַיש כבר צימח חופה שרוחבה כחמישה־עשר מטרים, וכל עובדי המחסנים טיפלו בו והקפידו להשקות אותו במים שנשאו בפחיות. השומר הזקן, שנודע כמהיר חֵמה, ישב מתחת לעץ הזה, ונוואב ואחרים מבני הדורות הצעירים ישבו איתו לפנות ערב, הקניטו אותו כדי שיתרתח והתלוצצו זה עם זה. הם האזינו לסיפוריו של הזקן על התקופה שרק שבילי עפר עברו בחבל הארץ הזה שמסביב לנהר, והשבטים גנבו בקר לשם שעשוע, ולא פעם הרגו זה את זה תוך כדי כך כדי לתבל קצת את מהלך העניינים.
מזג האוויר כבר נעשה אביבי, אבל השומר עדיין הבעיר אש בפחית כדי לחמם את רגליו ולספק מרכז לחבורה הקטנה שהתאספה שם. החשמל לא פעל, כפי שקרה לעתים קרובות, והירח המלא שטיפס ועלה באופק האיר בעקיפין את ההתרחשות. אורו הוחזר מהקירות המטויחים לבן והטיל צללים עמומים סביב המכונות הפזורות מסביב - מחרשות ומזרעות, מתַחחות ומשדדות.
"מה דעתך," אמר נוואב לשומר הזקן, "שאני אקשור אותך ואנעל אותך במחסנים כדי שזה ייראה כמו שוד, ואז אני אמלא את המכל שלי מחבית הבנזין."
"הבעיה שלא יֵצא לי מזה כלום," אמר השומר. "קדימה, נדמה לי שאשתך קוראת לך."
"אני מבין שאתה רוצה להיות לבדך, אדוני הנכבד."
נוואב קפץ על רגליו, לחץ את ידו של השומר, קד קלות ונגע ברגלו לאות כבוד - הלצה שהשתמשו בה כבר עשר שנים מבלי שהשומר יבין אותה.
"תיזהר ממני, בחורצ'יק," אמר השומר, שקם ונשען על מקל הבמבוק שלו, המצופה מתכת בקצהו.
נוואב התניע את האופנוע בתנועת רגל נמרצת, הדליק את האורות במחוות יד חלקה ויצא בדהרה משעריה של רחבת הדיש כדי לצלוח את מאות המטרים שבינה ובין הכביש. האוויר הקר נעם לו בזכות הידיעה שבבית שורר חום רב, כי לאורך כל החורף, יומם ולילה, פעל בו תנור בעל שני גופי חימום שהוזן בחשמל גנוב. נוואב עלה על הכביש השחור, האיץ את נסיעתו כמנסה להשיג את נוגה הפנס החלוש, ודהר קדימה כמו בתוך כדור אור של עששית נעה. תחמסים שרבצו על הכביש וצדו עשים נורו אל תוך החשכה רגע לפני שנדרסו תחת גלגליו. נוואב נעל את מרפקיו ונאבק באופנוע כשטס מעל מהמורות, התענג על הנסיעה המהירה, נעמד על הארכובות, ומשדות קני הסוכר הסמוכים לנהר והמושקים בשפע עלה ערפל, והאוויר הצונן אפף אותו. כשקרב אל התעלה, האט למשמע המים החופזים על מגוּפוֹת הסכר.
גבר יצא מאחורי אחד העמודים, נופף בפנס על הכביש ואותת לנוואב לעצור.
"אחי," אמר האיש וקולו ניסה לגבור על טרטור המנוע, "אולי תוכל להקפיץ אותי לעיר? יש לי סידורים שם, ואני כבר מאחר."
סידורים מוזרים בשעת לילה כזאת, חשב נוואב. הפנס האחורי של האופנוע הטיל נוגה אדמדם על הקרקע סביבם. הם היו רחוקים מכל מקום יישוב. כקילומטר וחצי משם רבץ הכפר הקטן דשטיאן לצד הדרך, ועד אליו היה השטח שומם לגמרי. נוואב הביט בפניו של האיש.
"מאיפה אתה?" שאל.
האיש הישיר אליו מבט. פניו היו כחושים מאוד, ולכן נראו מעוותים, אבל לא היתה בהם שום רתיעה.
"מקַשמוֹר. אני מבקש ממך, כבר יותר משעה לא עבר פה אף אחד חוץ ממך. ואני הלכתי כל היום."
קשמור, חשב נוואב. חבל הארץ העני שמעבר לנהר. מדי שנה באים בני השבטים שמתגוררים שם לקטיף המנגו בדניאפור ובחוות הסמוכות, עובדים תמורת סכום אפסי ומשולחים לדרכם ברגע שהיבול מידלדל. בסוף העונה הם עורכים סעודה, סעודה דלה, ומאה או יותר מהם קונים במשותף תאו. נוואב השתתף בסעודות האלה כמה פעמים, והם התייחסו אליו כאילו הוא מכבד אותם בנוכחותו כשהוא יושב ואוכל איתם מהאורז המלוח, שכמה חתיכות בשר פזורות בו.
הוא חייך אל האיש והחווה בסנטרו לעבר המושב שמאחוריו. "בסדר גמור, תעלה מאחור."
נוואב התאמץ להתאזן למרות המשא המעיק מאחוריו, שהקשה עליו את הנסיעה לאורך שביל התעלה המחורץ, והמשיך בדרכו מתחת לעצי הסיסם.
כעבור כחצי קילומטר צעק האיש באוזנו של נוואב, "עצור!"
"מה קרה?" שאל נוואב, שבקושי הצליח לשמוע מעבר למשק הרוח באוזניו.
האיש נעץ משהו בצלעותיו. "יש לי אקדח, אני אירה בך."
מרוב בהלה בלם נוואב בפתאומיות, קפץ הצידה והדף מעליו את האופנוע כך שנטה על צדו והפיל את השודד ארצה. מצוף המאייד נותר פתוח, המנוע המשיך לפעול רגע ודחף את הגלגל במהירות, עד שתא המצוף התרוקן, והאופנוע השתעל וכבה.
"מה אתה עושה?" מילמל נוואב.
"אני יורה בך אם אתה לא מסתלק מפה," אמר השודד, שכרע על ברכו ואחז באקדח השלוף.
הם עמדו מוסתרים באפלה הערפילית הפתאומית, ליד האופנוע שנפל והגיר בנזין בעל ריח חריף אל העפר שמתחתיו. המים הזורמים בין קני הסוף בתעלה שלידם השמיעו קולות פכפוך רכים והסתחררו הלאה. כשעיניו התרגלו לחשכה, ראה נוואב שהאיש מוצץ חתך בכף ידו ומחזיק את האקדח ביד השנייה.
כשהאיש ניגש להרים את האופנוע, התקרב אליו נוואב ונגע בכתפו.
"אמרתי לך - אני אירה בך."
נוואב ספק את כפות ידיו בתחינה. "בבקשה ממך, יש לי ילדות קטנות, שלושה־עשר ילדים. באמת, שלושה־עשר. ניסיתי לעזור לך. אני אסיע אותך לפירוזה ולא אספר לאף אחד. אל תיקח את האופנוע, הוא הפרנסה שלי. אני אדם כמוך, עני כמוך."
"שתוק."
בלי לחשוב הסתער נוואב על האקדח, אבל החטיא.
האיש שמט את האופנוע, נסוג כמה צעדים וירה בו במפשעה.
נוואב נפל ארצה ולפת בשתי ידיו את מקום הכאב, מופתע לגמרי, המום, כאילו האיש סטר לו בלי שום סיבה.
האיש גרר והרחיק ממנו את האופנוע, התיישב עליו וניסה להתניע אותו. אבל המנוע היה מוצף, וכיוון שמעולם לא היה לו אופנוע, הוא לא ידע מה לעשות. הוא החזיק את המִצערת פתוחה לרווחה, והמצב רק החמיר. לקול הירייה החלו הכלבים בדשטיאן לנבוח, וקולם נשמע לסירוגין עם פרצי הרוח.
נוואב, ששכב על הקרקע, חשב בתחילה שהאיש הרג אותו. השמים המוארים באור הירח הקלוש נטו לכאן ולכאן, ומבעד לענפי הסיסם נראו כמו קערת מים מיטלטלים. כשנפל התקפלה תחתיו אחת מרגליו, ועכשיו יישר אותה. ידו נעשתה דביקה כשמישש את הפצע. "אוי אלוהים, אוי אמא, אוי אלוהים," גנח חרישית, בקול חדגוני. הוא הביט באיש שעמד בגבו אליו, פגיע, בועט בפראות במתנע, במרחק פחות משני מטרים ממנו. נוואב לא היה מסוגל להניח לו לחמוק עם האופנוע. הרי האופנוע הזה שייך לו.
הוא קם שוב על רגליו ודידה לעבר הגנב, תקף אותו, הדף אותו ארצה ונפל עליו. האיש התגלגל, בעט בנוואב וקם.
הוא אחז את האקדח בזרוע מתוחה וירה עוד חמש פעמים, אחת שתיים שלוש ארבע חמש, ונוואב הביט בפניו, נדהם, וראה את הלהבה מופיעה שוב ושוב בפי האקדח. האיש מעולם לא השתמש בכלי נשק, ורק פעם אחת ירה באקדח הגנוב הזה, כשניסה אותו בזמן שקנה אותו מהמבריח. הוא לא היה מסוגל להכריח את עצמו לכוון אל הגוף או אל הראש, אלא ירה רק במפשעה וברגליים. שני הכדורים האחרונים החטיאו לגמרי והתיזו עפר מן הדרך. שוב הרים השודד את האופנוע, דחף אותו כחמישה מטרים כשהוא מתנשף בכבדות, ושוב ניסה להתניע אותו. לפיד צץ מהכפר דשטיאן והתקדם במהירות לאורך הדרך. האיש שמט את האופנוע ורץ לתוך סבך קטן של קני סוף על שפת המים.
נוואב שכב על הקרקע והשתדל לא לזוז. הירייה הראשונה לא הכאיבה לו כל כך אלא רק עקצה, אבל עכשיו הכאב החמיר. הדם היה חמים במכנסיו.
הכול נראה שלֵו מאוד. מרחוק המשיכו הכלבים לנבוח, ומכל עבר צירצרו הצרצרים, רבים עד כדי כך שנשמעו כמו צליל אחד עדין. במטע מנגו שמעבר לתעלה החלו כמה עורבים לקרוא, והוא תהה למה הם קוראים בלילה. אולי נחש התגנב במעלה העץ ונכנס לקן. דגים טריים מזרמי האביב של האינדוס הגיעו זה עתה לשוק, והוא נזכר שרצה לקנות דגים לארוחה, אולי לארוחת הערב של מחר. כשהכאב החמיר, חשב על זה - על ריח הדגים המיטגנים.
שני כפריים הגיעו בריצה, מתנשפים.
"אוי אלוהים, הם הרגו אותו. מי זה?"
האיש השני כרע ליד הגופה. "נוואב, החשמלאי מדניאפור."
"אני לא מת," אמר נוואב בעיקשות, בלי להרים את ראשו. "הבן־זונה נמצא שם בין קני הסוף."
אחד האנשים הביא איתו רובה חד־קני. הוא צעד קדימה, כיוון אל מרכז הסבך וירה, טען את הרובה וירה שוב. שום דבר לא נע בין הגבעולים הירוקים, שופעי העלווה, שהתנשאו עד מעל הראש ובקצותיהם הפרחים המנוצים, המלאים זרעים.
"הוא נעלם," אמר האיש שישב ליד נוואב ואחז בזרועו.
בעל הרובה טען שוב ופסע בזהירות קדימה כשהרובה צמוד לכתפו. משהו זז, והוא ירה. השודד נפל קדימה אל הקרקע החשופה. הוא קרא, "אמא, הצילו," והתרומם על ברכיו כשידיו אוחזות במותניו. היורה ניגש אליו, הכה אותו באמצע גבו בקת הרובה, ואחר כך השליך את האקדח וגרר אותו בגסות בצווארונו אל הכביש. כשהרים את חולצתו של השודד, המגואלת בדם, ראה שספג שישה קליעים בבטן - חורים שחורים וזועמים ששתתו דם באור הלפיד. השודד ירק שוב ושוב, חסר אונים לחלוטין.
הכפרי השני, שצפה עד עכשיו, התניע את האופנוע בדחיפה במורד הדרך, עד שהמנוע התעורר לחיים. הוא צעק שינסה להביא רֶכב ויצא בדהרה לדרך, ונוואב הבחין שמרוב מהירות החליף האיש הילוכים בלי להשתמש במצמד.
"רוצה סיגריה, דוד?" שאל הכפרי את נוואב והציע לו את החפיסה.
נוואב גילגל את ראשו הלוך ושוב. "לעזאזל, תראה מה קורה לי."
אורותיו של טנדר צצו בקצה התעלה וקיפצו בפראות לאורך הדרך. הנהג והשניים האחרים העמיסו את נוואב ואת השודד בחלקו האחורי של הרכב ולקחו אותם לפירוזה, למרפאה פרטית קטנה שניהל רוקח, שהצליח בכל זאת ליצור לו חוג מטופלים ענקי בזכות התנהגותו הנחרצת והבטוחה וההצלחות שקצר כשריפא את המחלות השכיחות בעזרת אותן תרופות ספורות.
המרפאה הדיפה ריח של חומר חיטוי ונוזלי גוף - ריח כבד ומתקתק. ארבע מיטות ניצבו בחדר המואר קלושות בנורת ניאון. כשנשאו אותו פנימה, דרוך עד כאב, הבחין נוואב בדם על הסדינים הסתורים, כתם חלוד. הרוקח, שהתגורר מעל המרפאה שלו, ירד כשהוא לבוש באזור חלציים ובגופייה. הוא נראה אדיש לגמרי, אולי אף נרגז על ההפרעה.
"תשימו אותם על שתי המיטות האלה."
"סָלאם עלֵיכּוּם, דוקטור סָהיבּ," אמר נוואב, שהרגיש כאילו הוא מדבר אל מישהו רחוק מאוד. הרוקח נראה אדם חשוב וחמור סבר, ונוואב דיבר אליו בלשון רשמית.
"מה קרה, נוואב?"
"הוא ניסה לחטוף לי את האופנוע, אבל לא נתתי לו."
הרוקח הוריד במשיכה את מכנסי השַׁלוָואר של נוואב, לקח סמרטוט ומחה את הדם, ואחר כך חיטט בבשר די בגסות, ואילו נוואב לפת את צדי המיטה והשתדל לא לצרוח. "אתה תחיה," אמר. "יש לך מזל. כל הקליעים פגעו נמוך."
"הם פגעו ב..."
הרוקח הספיג את הדם בסמרטוט. "אפילו זה לא, תודה לאל."
השודד נפגע בריאותיו כנראה, כי כל הזמן חירחר דם.
"את ההוא לא תצטרכו לקחת למשטרה," אמר הרוקח. "הוא תכף מת."
"בבקשה," התחנן השודד וניסה להתרומם. "תרחם עלי, תציל אותי. גם אני בן אדם."
הרוקח נכנס למשרדו, כתב את שמות התרופות על דף שתלש מפנקס ושלח את שני הכפריים למוכר התרופות ברחוב הסמוך.
"תגידו לו שזה בשביל נוואבדין החשמלאי. תגידו לו שאני אדאג שהוא יקבל את הכסף."
נוואב הביט לראשונה בשודד. דם הכתים את הכר שלו, והוא משך באפו בלי הרף, כאילו הוא צריך לקנח אותו. צווארו הדק והארוך היה מונח במעוקם על כתפו, כאילו ננקע ממקומו. הוא היה מבוגר מכפי שנוואב חשב קודם, לא נער, בעל עור שחום, עיניים שקועות ושיני מעשֵׁן צהובות ובולטות, שנחשפו בכל פעם שעיווה את פניו במאמץ לנשום.
"עשיתי לך עוול," אמר השודד חלושות. "אני יודע. אתה לא מכיר את החיים שלי, בדיוק כמו שאני לא מכיר את החיים שלך. אפילו אני לא מבין מה הביא אותי לכאן. אתה אולי עני, אבל אני הרבה יותר עני ממך. יש לי אמא זקנה ועיוורת בשכונת העוני שליד מולטאן. תגיד להם שירפאו אותי, תבקש מהם והם יעשו את זה." הוא התחיל לבכות בלי למחות את הדמעות, שהִתווּ תלמים על פניו הכהים.
"לך לעזאזל," אמר נוואב והסב את ראשו. "אנשים כמוך טובים בווידויים. הילדים שלי היו נאלצים לקבץ נדבות ברחוב."
השודד שכב והתנשף, והניע את אצבעותיו לצדי גופו. הרוקח הסתלק כנראה והותיר אותם לבדם.
"הם אמרו שאני הולך למות. תסלח לי על מה שעשיתי. גידלו אותי בבעיטות ובסטירות ואף פעם לא היה לי מספיק אוכל. אף פעם לא היה לי משהו משלי, לא אדמה, לא בית, לא אישה ולא כסף. אף פעם. כלום. שנים ישנתי על הרציף בתחנת הרכבת במולטאן. תבוא עליך הברכה של אמי. תן לי את ברכתך, אל תיתן לי למות בלי מחילה." הוא החל למשוך באפו ולהשתעל עוד יותר, ואז התחיל לגהק.
ריחו של חומר החיטוי עלה עכשיו באפו של נוואב, חזק ומאושש. הרצפה כאילו בהקה. העולם סביבו התרחב.
"לעולם לא. אני לא אסלח. לך היו חיים משלך, ולי היו חיים משלי. על כל צעד ושעל אני הלכתי בדרך הנכונה, ואתה הלכת בדרך הלא נכונה. תסתכל על עצמך עכשיו - בועות דם עולות לך בזווית הפה. מה אתה חושב, זה לא עונש משמים? אשתי והילדים שלי היו נאלצים לקבץ נדבות ברחוב, ואתה היית מוכר את האופנוע שלי כדי לממן שישה משחקי קלפים כושלים וכמה בקבוקים של שיכר ביתי רעיל. אם לא היית שוכב כאן עכשיו, כבר היית באחד ממחנות ההימורים לאורך הנהר."
האיש אמר, "בבקשה, בבקשה, בבקשה," בכל פעם בקול חלש יותר, ואחר כך בהה בתקרה. "זה לא נכון," לחש. כעבור כמה דקות התעוות ומת. הרוקח, שכבר חזר ועסק בניקוי פצעיו של נוואב, לא עשה דבר כדי לעזור לו.
אבל מוחו של נוואב לא הרפה, אלא הירהר שוב ושוב בדבריו של האיש ובמותו, כמו ציפור שמקפצת סביב חפץ בוהק ומתכוונת לנקר בו. לבסוף הרפה. עכשיו הירהר באופנוע שהצליח להציל ובתהילה שתנחיל לו ההצלה הזאת. הוא רק יגדל עוד יותר. שש יריות, שש הטלות מטבע, שש הסתכנויות, ואף אחת מהן לא הרגה אותו - את נוואבדין החשמלאי.

דניאל מועינודין

דַניאל מוּעינוּדין גדל בלאהור שבפקיסטן, למד במכללת דרטמות' ובפקולטה למשפטים של אוניברסיטת ייל. לאחר שעבד כעורך דין בניו יורק במשך כמה שנים, חזר לפקיסטן כדי לנהל את חוות המשפחה.

ספרו: "בחדרים אחרים, פלאים אחרים", זכה בפרס הסיפור לשנת 2009, היה מועמד סופי לפרס פוליצר, ולפרסים מכובדים אחרים. מתוך המסקנות של ועדת פרס פוליצר: "קובץ סיפורים בנוי להפליא החושף את הקורא המערבי לתקוות, לחלומות ולדרמות של מגוון דמויות בפקיסטן הפיאודלית. התוצאה היא הישג אסתטי כמו גם תרבותי."

עוד על הספר

  • תרגום: שרון פרמינגר
  • הוצאה: ידיעות ספרים
  • תאריך הוצאה: 2010
  • קטגוריה: פרוזה תרגום
  • מספר עמודים: 269 עמ' מודפסים
  • זמן קריאה משוער: 4 שעות ו 29 דק'
בחדרים אחרים, פלאים אחרים דניאל מועינודין


נָוָואבּדין החשמלאי

הוא קצר הצלחה רבה בזכות יכולת ייחודית - שיטה לרמות את חברת החשמל באמצעות האטת סיבובי המונה. השיטה יושמה בתחכום כה רב, שלקוחותיו יכלו לציין, בדיוק של מאה רוּפּיות, את החיסכון החודשי הרצוי להם. במדבר הפקיסטני הזה שמאחורי מוּלטאן, שבו המשאבות החשמליות שעל הבארות פועלות יומם ולילה, היתה תגליתו של נָוואבּ יקרת ערך אף יותר מאבן החכמים. כמה מהאנשים חשבו שהוא משתמש במגנטים. אחרים אמרו שהוא משתמש בשמן גולמי, בשבבי חרסינה או בחומר שמצא בכוורות. ספקנים דיווחו שעשה עסקה עם קוראי המונים של חברת החשמל. כך או כך, התחבולה הזאת הבטיחה לו תעסוקה, גם בחווה של פטרונו ק"ק הָרוּני וגם מחוצה לה.
החווה השתרעה לאורך דרך חתחתים צרה שנסללה ממנה אל השוק בשנות השבעים, כשעדיין היו להרוני מהלכים במנגנון המנהלי בלאהוֹר. מדבר לבנבן או צהבהב נמתח בין שדות של קני סוכר וכותנה, תלתן וחיטה ומטעי מנגו, ואלה הושקו מדי יום במימי הבארות שנוואבדין החשמלאי טיפל בהן. כשיצא בבקרים לסֶבב תיקונים, אל משאבה מקולקלת שזומן אליה, היטלטל נוואב על אופניו, שאנטנות מצליפות ופרחי פלסטיק מתנדנדים הזדקרו מהם לכל עבר. כלי העבודה שלו, שהחשוב בהם היה פטיש חרטום כדורי שמשקלו קילו וחצי, קירקשו בתיק עור מלוכלך שהיה תלוי על הכידון. פועלי החווה והמנהל האחראי המתינו בצִלם הקריר של הפיקוסים ההודיים, שנשתלו לפני שנים רבות כדי להצל על כל אחת מהבארות. "שום תה, שום תה," התעקש וניפנף מעליו במחוות יד את הכוס המהבילה.
עם הפטיש המשתלשל כמו גרזן של פראים נכנס נוואב לחדר השמנוני, שבו שכנו המשאבה והמנוע החשמלי. דממה. הוא השתופף. האנשים הצטופפו בפתח עד שצעק שהוא צריך אור. הוא התקרב אל המכשיר הסורר בזהירות אך ברוגז גובר, הקיף אותו, איגף אותו מכאן ומכאן, הרשה לעצמו לקצר את המרחק ביניהם, התיישב לצדו, שתה תה בחברתו, ולבסוף החל לפרק אותו. במברגו הקהה והארוך, שהיה גם מנוף מצוין להרמת מרצפות, פיצח את המגינים המסתירים את קודש הקודשים של המכונה. בורג קפץ והתעופף אל הצללים. הוא לקח את הפטיש והנחית מהלומה הגונה. ההתערבות נכשלה. הוא הירהר רגע והורה לאחד מפועלי החווה למצוא פיסת עור עבה מאוד ולאסוף מוהל דביק מעץ מנגו סמוך. כך במשך כל היום, עד שעות אחר הצהריים, ניסה נוואב דרך כזאת ודרך אחרת, חימם את הצינורות, קירר אותם, חיבר חוטי חשמל ועקף מתגים ונתיכים. ובסופו של דבר, באופן כלשהו התרצו המשאבות לגאונות האלתור הטבעית שלו והמשיכו לפעול.
למזלו או לרוע מזלו, התחתן נוואב בגיל צעיר עם אישה חביבה, אהובה עליו מאוד אך פורה מאין כמותה; היא לא חדלה ללדת לו ילדים, במרווחים שלא היו קטנים אולי מתשעה חודשים, אך גם לא היו גדולים הרבה יותר. כולן, בזו אחר זו אחר זו, היו בנות, עד שהגיע לבסוף הבן המיוחל, וכך נותר נוואב עם סדרה שלמה של שתים־עשרה בנות, שהקטנה בהן פעוטה והגדולה בת אחת־עשרה, ובסוֹפה פריט אחד חריג. גם אילו היה מושל פנג'אב, היו הנדוניות שלהן מורידות אותו מנכסיו. אבל כחשמלאי או מכונאי, זריז כפיים ככל שיהיה, לא היה לו שום סיכוי לחתן את כולן. שום מלווה כספים שפוי בדעתו לא היה מעמיד לרשותו, בשום שיעור של ריבית, סכום שיספיק לקניית הפריטים הנחוצים: לכל בת - מיטות, שידה, תיבות אחסון, מאווררים חשמליים, כלים, שתי מערכות בגדים לחתן, שש מערכות לכלה, אולי גם טלוויזיה וכולי וכולי וכולי.
מישהו אחר בוודאי היה מרים ידיים - אך לא נוואבדין. הבנות היוו תמריץ לגאוניותו, ומדי בוקר הביט בסיפוק במראה וראה פני לוחם היוצא אלי קרב. הוא ידע, כמובן, שעליו להרבות את מקורות ההכנסה שלו - המשכורת שקיבל מק"ק הרוני על הטיפול בבארות לא תספיק בשום אופן. לכן הקים טחנת קמח קטנה, של חדר אחד, שפעלה באמצעות מנוע חשמלי שנפסל לשימוש - הפוסל היה הוא ולא אחר, כמובן. הוא שלח את ידו בגידול דגים בברֵכה קטנה בקצה אחד השדות של אדונו. הוא קנה מקלטי רדיו מקולקלים, תיקן אותם ומכר אותם. הוא לא היסס גם כשהתבקש לתקן שעונים - אם כי המיזם הזה נכשל להפליא, ולמעשה גרע מתפארתו יותר משהוסיף לה, כי שום שעון שנוואב פירק לא חזר למנות שוב את הדקות החולפות.
ק"ק הרוני כמעט לא הגיע לחוות שלו, אלא התגורר בעיקר בלאהור. אך בכל פעם שבא הזקן לביקור, לא מש נוואב יומם ולילה מדלת אזור הישיבה של המשרתים הפונה אל חורשת עצי הפיקוס הזקנים, שבה ניצב בית החווה הישן. נוואב המאפיר, שמשקפי המתכת המשונים שלו היו עקומים ומוכתמים, טיפל במכשירים הביתיים, במזגנים, בדודי המים החמים, במקררים ובמשאבות המים, כמו מהנדס שמטפל בדודי הקיטור של ספינה הטובעת אט-אט בסערה אטלנטית. בזכות מאמציו העל־אנושיים הצליח לשמר את ק"ק הרוני כמעט באותה בועה מכנית - קרירה, מוארת, רוחצת ומזינה - שנהנה ממנה בלאהור.
הרוני, כמובן, למד להכיר את האיש רב-המעללים הזה, שלא רק ליווה אותו בסיורי הפיקוח שלו, אלא בכל רגע ורגע היה אפשר למצוא אותו עומד על המיטה של בעל הבית ומחווט מחדש את גוף התאורה, או מחטט בדוד המים בחדר האמבטיה. לבסוף, באחד הערבים בשעת התה, לאחר שאמד היטב את מצב הרוח הנוכחי, שאל נוואב אם מותר לו לומר משהו. בעל החווה, ששייף בעליצות את ציפורניו מול האש המפצחת זרדי סיסָם שחור, אמר לו שידבר.
"אדוני, כידוע לך, האדמות שלך משתרעות מכאן ועד האינדוּס. באדמות האלה יש שבע־עשרה בארות, ובשבע־עשרה הבארות האלה מטפל רק אדם אחד - אני, עבדך הנאמן. השיער שלי האפיר במשך השנים ששֵׁירַתּי אותך" - הוא הרכין את ראשו כדי להראות את השיער המאפיר - "ועכשיו אני לא מסוגל למלא את המטלות שלי כמו שצריך. מספיק, אדוני, מספיק. אני מבקש ממך, סלח לי על החולשה שלי. עדיף בית חשוך ודל אך מלא גאווה על פני חרפה לאור היום. שחרר אותי בבקשה, אני מתחנן בפניך."
הזקן, שהיה רגיל לנאומים מסוג זה, אם כי לא מליציים כל כך בדרך כלל, המשיך לשייף את ציפורניו וחיכה שהרוח הקלה תשכך.
"מה לא בסדר, נוואבדין?"
"לא בסדר, אדוני? מה כבר יכול להיות לא בסדר כשעובדים אצלך? כל החיים אכלתי מהלחם שלך. אבל עכשיו, אדוני, כשאני רוכב על אופניים עם הרגליים הזקנות שלי ועם כל הפציעות שחטפתי ממכונות כבדות שנפלו עלי, אני כבר לא יכול לדווש כמו חתן מחווה לחווה כמו שעשיתי פעם, כשמזלי שפר עלי והתקבלתי לשירותך. אני מבקש ממך, אדוני, תן לי ללכת."
"ומה הפתרון?" שאל הרוני כשהבין שהגיעו אל שורש הבעיה. הוא לא התעניין במיוחד בפרטים אלא כשנגעו לנוחותו ולרווחתו - ואלה דווקא עניינו אותו מאוד.
"אז ככה, אדוני, אם היה לי אופנוע, עוד הייתי יכול איכשהו לגרור את עצמי ממקום למקום - לפחות עד שאני אכשיר מישהו צעיר ממני."
היבולים באותה שנה היו טובים, הרוני חש מלא נדיבות כשישב עכשיו מול האש, וכך למורת רוחם הרבה של מנהלי החווה, קיבל נוואב אופנוע חדש לגמרי, הונדה 70. אפילו קצבה לדלק הצליח לסחוט מאדונו.
האופנוע שיפר את מעמדו והעלה את ערכו, כך שאנשים התחילו לקרוא לו "דוֹד" ולשאול לדעתו בענייני העולם הגדול, שלא הבין בהם דבר וחצי דבר. עכשיו התאפשר לו להתרחב עוד יותר ולעשות עסקים בטווח גדול פי כמה. יתרה מזאת, עכשיו הצליח לחזור בכל לילה אל אשתו, שהתחננה בפניו שלא יגורו בחווה אלא ליד משפחתה בעיירה פירוֹזה, שבה יוכלו גם להעניק השכלה לפחות לשתי הבנות הבכורות. כביש ארוך וישר נמתח מראש התעלה שליד פירוזה עד לנהר האינדוס, ועבר בלב אדמותיו של ק"ק הרוני. הוא נסלל על מצע של דרך ראשית ישנה, שנכבשה עוד כשהאדמות האלה היו שייכות לאחת הנסיכויות. לפני כמאה וחמישים שנה רכב בדרך הזאת אחד המושלים, שהיה בדרכו לחתונה או להלוויה שנערכו באזור הנידח הזה, ומאחר שהיה לו חם, ציווה לשתול עצי סיסם שחור כדי שיצֵלו על עוברי האורח. כעבור כמה שעות כבר שכח שנתן את הפקודה הזאת, וכעבור כמה עשרות שנים גם הוא עצמו נשכח, אבל עצי הסיסם עדיין עמדו שם, מתנשאים וענקיים, אף שכמה מהם כבר מתו ונותרו חסרי קליפה, לבנים ונטולי עלים. בכביש הזה טס נוואב בכלי הרכב החדש שלו, עם שקיות ובגדים תלויים על כל ידית וזיז, כך שבכל היתקלות במהמורה כאילו נופף האופנוע באינספור כנפיים קטנות ומנוונות; ופניו המחייכים של נוואב, הדוהר אל כל באר שנזקקה לטיפול כשאוזניו כמעט מתעופפות מראשו, קרנו ממהירות הגעתו.
במבט אווירי היה יומו של נוואב נראה חסר מטרה כמו יומו של פרפר - עם בוקר מיהר אל ביתו של המנהל הבכיר כדי לחלוק לו כבוד בקפידה יתרה, משם אל אחת הבארות הזקוקות לטיפול, כשעננת אבק מיתמרת מאחוריו בדרכי העפר שבשדות, אחר כך לפירוֹזה, שועט בזמזום מתחת לעצי הסיסם השחור כמו קליע של רעש, משוטט בעיר וחומק לאחד הסידורים הפרטיים שלו - חתימת עסקה להפצת מלונים מבכּירים מהמקשה של בן דודו או ספירת המחצית השייכת לו מלהקת תרנגולות שטרם בקעו - ושוב לדַניַאפּוּר ושוב אל מחוץ לעיר. המפות של הימים האלה, אילו הונחו זו על גבי זו, היו יוצרות סבך לא פשוט; אבל מדי בוקר הגיח מאותו מקום, בדיוק עם עלות החמה, ומדי ערב חזר לשם, עייף ומפויח, כיבה את האופנוע וגילגל אותו מעל מפתן העץ של השער המוביל אל החצר, והמנוע תיקתק כשהצטנן. מדי ערב החנה נוואב את האופנוע וחיכה שכל בנותיו יבואו, יתקבצו סביבו ויקפצו עליו. ואז עלתה על פניו בדרך כלל הבעת אושר ילדותי תמים, שהיה בה ניגוד מוזר ואף עצוב לכובד שבפניו ולקמטים ולזיפים שעלו בהם. הוא זקר את אפו, ריחרח את האוויר וניסה לגלות מה בישלה אשתו לארוחת הערב, ואחר כך נכנס ומצא אותה תמיד באותו מצב - מכינה לו תה, מנופפת על האש כדי ללבות אותה.
"שלום, אהובתי, פרגיונת שלי," אמר ברוך באחד הערבים, כשנכנס אל הבקתה האפלולית ששימשה מטבח, וקירות הבוץ שלה היו שחורים מפיח. "מה יש בסיר בשבילי?" הוא פתח את הקדרה, שהונחה על רצפת העפר הכבוש כדי לפנות מקום לקומקום, והחל לחטט בה בכף עץ.
"החוצה! החוצה!" אמרה, אבל לקחה את הכף, טבלה אותה בקארי ונתנה לו לטעום. הוא פתח את פיו בצייתנות, כמו ילד שבולע תרופה. אף על פי שילדה שלושה־עשר ילדים, היתה אשתו בעלת גוף חזק וגמיש, וחוליות עמוד השדרה שלה נראו מתחת לטוניקה ההדוקה. פניה הארוכים, הגבריים, עדיין קרנו מתחת לעורה והעניקו לה גוון שחום עמוק. אף ששערה הידלדל והאפיר, עדיין אספה אותו בזנב סוס שהשתלשל עד מותניה, כמו צעירה כפרית. הסגנון הזה לא התאים לה, אבל נוואב עדיין ראה בה את הנערה שהתחתן איתה לפני שש־עשרה שנה. עכשיו עמד בפתח והביט החוצה, בבנותיו המשחקות קלאס, וכשאשתו חלפה לידו, הבליט את ישבנו כך שהתחככה בו כשנדחקה לעבור.
נוואב אכל ראשון, אחריו אכלו הבנות, ולבסוף אכלה אשתו את ארוחתה. הוא ישב בחצר הקטנה, שיהק ועישן סיגריה, והביט בסהר הדק שעלה באופק. מעניין ממה עשוי הירח? הירהר בלי לאמץ את מוחו. הוא זכר שהקשיב לרדיו כשהאמריקנים טענו שהלכו על הירח. מחשבותיו תעו לכל מיני כיוונים. התושבים בכפר הקטן מסביבו סיימו גם הם את ארוחת הערב, ועשן המדורות המוזנות בגללי פרות רבץ על הגגות המאפילים, ריח חריף ונוקשה, כמו טבק מחוספס. בביתו של נוואב היו מתקנים מתוחכמים: מים זורמים בכל שלושת החדרים, צינור שהזרים בלילה אוויר צונן לחדרים, ואפילו טלוויזיה בשחור־לבן, שאשתו כיסתה במפית פרחונית שרקמה במו ידיה. נוואב בנה מנגנון שאיפשר לסובב מתוך הבית את האנטנה שעל הגג כדי לשפר את הקליטה. עכשיו ישבו הילדים וצפו במכשיר שקולו רעם, ואשתו יצאה והתיישבה בעדינות לרגליו, על הצ'ארפּוֹי - מיטת החבלים הפשוטה.
"יש לי משהו בכיס - רוצה לדעת מה?" שאל והביט בה בחיוך משורבב שפתיים.
"אני מכירה את המשחק," אמרה, שלחה את ידה ויישרה את המשקפיים על פניו. "למה המשקפיים שלך תמיד עקומים? אוזן אחת יותר גבוהה מהשנייה, כנראה."
"קדימה, אם תמצאי, תוכלי לקבל את זה."
היא העיפה מבט כדי לראות אם כל הילדים שקועים בטלוויזיה, ואחר כך כרעה לידו והחלה לטפוח על כיסיו. "יותר למטה... יותר למטה..." אמר. בכיס הוֶוסט המוכתם שלבש מתחת לחולצת הקוּרְטָה שלו מצאה קוביות סוכר חום עטופות בעיתון.
"יש לי עוד הרבה כאלה," אמר. "תסתכלי. זה לא כמו הזבל שקונים בשוק. הכפריים מדַַשטיאן נתנו לי חמישה קילו מפני שתיקנתי להם את מכבש קני הסוכר. אני אמכור את זה מחר. בואי תכיני לנו פָּראתה, לכולנו? בבקשה, טוב?"
"כבר כיביתי את האש."
"אז תדליקי אותה. או שתשבי כאן ואני אדליק אותה."
"אתה לא מסוגל להדליק את האש, בלאו הכי אני אעשה את זה בסופו של דבר," אמרה וקמה ממקומה.
הילדים הקטנים, שריח הגְהִי - החמאה המזוקקת - המתחממת עלה באפם, התקבצו מסביב לאש והביטו בסוכר החום כשנמס, ואפילו הבנות הבוגרות יותר באו לבסוף, אף על פי שניצבו בצד, כשומרות על ריחוק של אדישות.
נוואב השתופף ליד האש, נשף עליה והחווה אליהן, "בואו, נסיכות שלי, מספיק עם התעלולים. אני יודע שגם אתן רוצות קצת."
הם החלו לאכול ויצקו את הסירופ החוּם הגבישי על הפראתה - הפיתות הדקות. כעבור זמן-מה ניגש נוואב אל האופנוע שלו, שלף מאחת הסלסילות עוד גוש סוכר והזמין את הילדות להתחרות בו ולראות מי יאכל הכי הרבה.
באחד הערבים, כמה שבועות לאחר פסטיבל הסוכר המשפחתי, ישב נוואב עם שומר המחסנים בדָניאפּוּר. הפיקוס ההודי שניטע לפני שלושים שנה מעל רחבת הדַיש כבר צימח חופה שרוחבה כחמישה־עשר מטרים, וכל עובדי המחסנים טיפלו בו והקפידו להשקות אותו במים שנשאו בפחיות. השומר הזקן, שנודע כמהיר חֵמה, ישב מתחת לעץ הזה, ונוואב ואחרים מבני הדורות הצעירים ישבו איתו לפנות ערב, הקניטו אותו כדי שיתרתח והתלוצצו זה עם זה. הם האזינו לסיפוריו של הזקן על התקופה שרק שבילי עפר עברו בחבל הארץ הזה שמסביב לנהר, והשבטים גנבו בקר לשם שעשוע, ולא פעם הרגו זה את זה תוך כדי כך כדי לתבל קצת את מהלך העניינים.
מזג האוויר כבר נעשה אביבי, אבל השומר עדיין הבעיר אש בפחית כדי לחמם את רגליו ולספק מרכז לחבורה הקטנה שהתאספה שם. החשמל לא פעל, כפי שקרה לעתים קרובות, והירח המלא שטיפס ועלה באופק האיר בעקיפין את ההתרחשות. אורו הוחזר מהקירות המטויחים לבן והטיל צללים עמומים סביב המכונות הפזורות מסביב - מחרשות ומזרעות, מתַחחות ומשדדות.
"מה דעתך," אמר נוואב לשומר הזקן, "שאני אקשור אותך ואנעל אותך במחסנים כדי שזה ייראה כמו שוד, ואז אני אמלא את המכל שלי מחבית הבנזין."
"הבעיה שלא יֵצא לי מזה כלום," אמר השומר. "קדימה, נדמה לי שאשתך קוראת לך."
"אני מבין שאתה רוצה להיות לבדך, אדוני הנכבד."
נוואב קפץ על רגליו, לחץ את ידו של השומר, קד קלות ונגע ברגלו לאות כבוד - הלצה שהשתמשו בה כבר עשר שנים מבלי שהשומר יבין אותה.
"תיזהר ממני, בחורצ'יק," אמר השומר, שקם ונשען על מקל הבמבוק שלו, המצופה מתכת בקצהו.
נוואב התניע את האופנוע בתנועת רגל נמרצת, הדליק את האורות במחוות יד חלקה ויצא בדהרה משעריה של רחבת הדיש כדי לצלוח את מאות המטרים שבינה ובין הכביש. האוויר הקר נעם לו בזכות הידיעה שבבית שורר חום רב, כי לאורך כל החורף, יומם ולילה, פעל בו תנור בעל שני גופי חימום שהוזן בחשמל גנוב. נוואב עלה על הכביש השחור, האיץ את נסיעתו כמנסה להשיג את נוגה הפנס החלוש, ודהר קדימה כמו בתוך כדור אור של עששית נעה. תחמסים שרבצו על הכביש וצדו עשים נורו אל תוך החשכה רגע לפני שנדרסו תחת גלגליו. נוואב נעל את מרפקיו ונאבק באופנוע כשטס מעל מהמורות, התענג על הנסיעה המהירה, נעמד על הארכובות, ומשדות קני הסוכר הסמוכים לנהר והמושקים בשפע עלה ערפל, והאוויר הצונן אפף אותו. כשקרב אל התעלה, האט למשמע המים החופזים על מגוּפוֹת הסכר.
גבר יצא מאחורי אחד העמודים, נופף בפנס על הכביש ואותת לנוואב לעצור.
"אחי," אמר האיש וקולו ניסה לגבור על טרטור המנוע, "אולי תוכל להקפיץ אותי לעיר? יש לי סידורים שם, ואני כבר מאחר."
סידורים מוזרים בשעת לילה כזאת, חשב נוואב. הפנס האחורי של האופנוע הטיל נוגה אדמדם על הקרקע סביבם. הם היו רחוקים מכל מקום יישוב. כקילומטר וחצי משם רבץ הכפר הקטן דשטיאן לצד הדרך, ועד אליו היה השטח שומם לגמרי. נוואב הביט בפניו של האיש.
"מאיפה אתה?" שאל.
האיש הישיר אליו מבט. פניו היו כחושים מאוד, ולכן נראו מעוותים, אבל לא היתה בהם שום רתיעה.
"מקַשמוֹר. אני מבקש ממך, כבר יותר משעה לא עבר פה אף אחד חוץ ממך. ואני הלכתי כל היום."
קשמור, חשב נוואב. חבל הארץ העני שמעבר לנהר. מדי שנה באים בני השבטים שמתגוררים שם לקטיף המנגו בדניאפור ובחוות הסמוכות, עובדים תמורת סכום אפסי ומשולחים לדרכם ברגע שהיבול מידלדל. בסוף העונה הם עורכים סעודה, סעודה דלה, ומאה או יותר מהם קונים במשותף תאו. נוואב השתתף בסעודות האלה כמה פעמים, והם התייחסו אליו כאילו הוא מכבד אותם בנוכחותו כשהוא יושב ואוכל איתם מהאורז המלוח, שכמה חתיכות בשר פזורות בו.
הוא חייך אל האיש והחווה בסנטרו לעבר המושב שמאחוריו. "בסדר גמור, תעלה מאחור."
נוואב התאמץ להתאזן למרות המשא המעיק מאחוריו, שהקשה עליו את הנסיעה לאורך שביל התעלה המחורץ, והמשיך בדרכו מתחת לעצי הסיסם.
כעבור כחצי קילומטר צעק האיש באוזנו של נוואב, "עצור!"
"מה קרה?" שאל נוואב, שבקושי הצליח לשמוע מעבר למשק הרוח באוזניו.
האיש נעץ משהו בצלעותיו. "יש לי אקדח, אני אירה בך."
מרוב בהלה בלם נוואב בפתאומיות, קפץ הצידה והדף מעליו את האופנוע כך שנטה על צדו והפיל את השודד ארצה. מצוף המאייד נותר פתוח, המנוע המשיך לפעול רגע ודחף את הגלגל במהירות, עד שתא המצוף התרוקן, והאופנוע השתעל וכבה.
"מה אתה עושה?" מילמל נוואב.
"אני יורה בך אם אתה לא מסתלק מפה," אמר השודד, שכרע על ברכו ואחז באקדח השלוף.
הם עמדו מוסתרים באפלה הערפילית הפתאומית, ליד האופנוע שנפל והגיר בנזין בעל ריח חריף אל העפר שמתחתיו. המים הזורמים בין קני הסוף בתעלה שלידם השמיעו קולות פכפוך רכים והסתחררו הלאה. כשעיניו התרגלו לחשכה, ראה נוואב שהאיש מוצץ חתך בכף ידו ומחזיק את האקדח ביד השנייה.
כשהאיש ניגש להרים את האופנוע, התקרב אליו נוואב ונגע בכתפו.
"אמרתי לך - אני אירה בך."
נוואב ספק את כפות ידיו בתחינה. "בבקשה ממך, יש לי ילדות קטנות, שלושה־עשר ילדים. באמת, שלושה־עשר. ניסיתי לעזור לך. אני אסיע אותך לפירוזה ולא אספר לאף אחד. אל תיקח את האופנוע, הוא הפרנסה שלי. אני אדם כמוך, עני כמוך."
"שתוק."
בלי לחשוב הסתער נוואב על האקדח, אבל החטיא.
האיש שמט את האופנוע, נסוג כמה צעדים וירה בו במפשעה.
נוואב נפל ארצה ולפת בשתי ידיו את מקום הכאב, מופתע לגמרי, המום, כאילו האיש סטר לו בלי שום סיבה.
האיש גרר והרחיק ממנו את האופנוע, התיישב עליו וניסה להתניע אותו. אבל המנוע היה מוצף, וכיוון שמעולם לא היה לו אופנוע, הוא לא ידע מה לעשות. הוא החזיק את המִצערת פתוחה לרווחה, והמצב רק החמיר. לקול הירייה החלו הכלבים בדשטיאן לנבוח, וקולם נשמע לסירוגין עם פרצי הרוח.
נוואב, ששכב על הקרקע, חשב בתחילה שהאיש הרג אותו. השמים המוארים באור הירח הקלוש נטו לכאן ולכאן, ומבעד לענפי הסיסם נראו כמו קערת מים מיטלטלים. כשנפל התקפלה תחתיו אחת מרגליו, ועכשיו יישר אותה. ידו נעשתה דביקה כשמישש את הפצע. "אוי אלוהים, אוי אמא, אוי אלוהים," גנח חרישית, בקול חדגוני. הוא הביט באיש שעמד בגבו אליו, פגיע, בועט בפראות במתנע, במרחק פחות משני מטרים ממנו. נוואב לא היה מסוגל להניח לו לחמוק עם האופנוע. הרי האופנוע הזה שייך לו.
הוא קם שוב על רגליו ודידה לעבר הגנב, תקף אותו, הדף אותו ארצה ונפל עליו. האיש התגלגל, בעט בנוואב וקם.
הוא אחז את האקדח בזרוע מתוחה וירה עוד חמש פעמים, אחת שתיים שלוש ארבע חמש, ונוואב הביט בפניו, נדהם, וראה את הלהבה מופיעה שוב ושוב בפי האקדח. האיש מעולם לא השתמש בכלי נשק, ורק פעם אחת ירה באקדח הגנוב הזה, כשניסה אותו בזמן שקנה אותו מהמבריח. הוא לא היה מסוגל להכריח את עצמו לכוון אל הגוף או אל הראש, אלא ירה רק במפשעה וברגליים. שני הכדורים האחרונים החטיאו לגמרי והתיזו עפר מן הדרך. שוב הרים השודד את האופנוע, דחף אותו כחמישה מטרים כשהוא מתנשף בכבדות, ושוב ניסה להתניע אותו. לפיד צץ מהכפר דשטיאן והתקדם במהירות לאורך הדרך. האיש שמט את האופנוע ורץ לתוך סבך קטן של קני סוף על שפת המים.
נוואב שכב על הקרקע והשתדל לא לזוז. הירייה הראשונה לא הכאיבה לו כל כך אלא רק עקצה, אבל עכשיו הכאב החמיר. הדם היה חמים במכנסיו.
הכול נראה שלֵו מאוד. מרחוק המשיכו הכלבים לנבוח, ומכל עבר צירצרו הצרצרים, רבים עד כדי כך שנשמעו כמו צליל אחד עדין. במטע מנגו שמעבר לתעלה החלו כמה עורבים לקרוא, והוא תהה למה הם קוראים בלילה. אולי נחש התגנב במעלה העץ ונכנס לקן. דגים טריים מזרמי האביב של האינדוס הגיעו זה עתה לשוק, והוא נזכר שרצה לקנות דגים לארוחה, אולי לארוחת הערב של מחר. כשהכאב החמיר, חשב על זה - על ריח הדגים המיטגנים.
שני כפריים הגיעו בריצה, מתנשפים.
"אוי אלוהים, הם הרגו אותו. מי זה?"
האיש השני כרע ליד הגופה. "נוואב, החשמלאי מדניאפור."
"אני לא מת," אמר נוואב בעיקשות, בלי להרים את ראשו. "הבן־זונה נמצא שם בין קני הסוף."
אחד האנשים הביא איתו רובה חד־קני. הוא צעד קדימה, כיוון אל מרכז הסבך וירה, טען את הרובה וירה שוב. שום דבר לא נע בין הגבעולים הירוקים, שופעי העלווה, שהתנשאו עד מעל הראש ובקצותיהם הפרחים המנוצים, המלאים זרעים.
"הוא נעלם," אמר האיש שישב ליד נוואב ואחז בזרועו.
בעל הרובה טען שוב ופסע בזהירות קדימה כשהרובה צמוד לכתפו. משהו זז, והוא ירה. השודד נפל קדימה אל הקרקע החשופה. הוא קרא, "אמא, הצילו," והתרומם על ברכיו כשידיו אוחזות במותניו. היורה ניגש אליו, הכה אותו באמצע גבו בקת הרובה, ואחר כך השליך את האקדח וגרר אותו בגסות בצווארונו אל הכביש. כשהרים את חולצתו של השודד, המגואלת בדם, ראה שספג שישה קליעים בבטן - חורים שחורים וזועמים ששתתו דם באור הלפיד. השודד ירק שוב ושוב, חסר אונים לחלוטין.
הכפרי השני, שצפה עד עכשיו, התניע את האופנוע בדחיפה במורד הדרך, עד שהמנוע התעורר לחיים. הוא צעק שינסה להביא רֶכב ויצא בדהרה לדרך, ונוואב הבחין שמרוב מהירות החליף האיש הילוכים בלי להשתמש במצמד.
"רוצה סיגריה, דוד?" שאל הכפרי את נוואב והציע לו את החפיסה.
נוואב גילגל את ראשו הלוך ושוב. "לעזאזל, תראה מה קורה לי."
אורותיו של טנדר צצו בקצה התעלה וקיפצו בפראות לאורך הדרך. הנהג והשניים האחרים העמיסו את נוואב ואת השודד בחלקו האחורי של הרכב ולקחו אותם לפירוזה, למרפאה פרטית קטנה שניהל רוקח, שהצליח בכל זאת ליצור לו חוג מטופלים ענקי בזכות התנהגותו הנחרצת והבטוחה וההצלחות שקצר כשריפא את המחלות השכיחות בעזרת אותן תרופות ספורות.
המרפאה הדיפה ריח של חומר חיטוי ונוזלי גוף - ריח כבד ומתקתק. ארבע מיטות ניצבו בחדר המואר קלושות בנורת ניאון. כשנשאו אותו פנימה, דרוך עד כאב, הבחין נוואב בדם על הסדינים הסתורים, כתם חלוד. הרוקח, שהתגורר מעל המרפאה שלו, ירד כשהוא לבוש באזור חלציים ובגופייה. הוא נראה אדיש לגמרי, אולי אף נרגז על ההפרעה.
"תשימו אותם על שתי המיטות האלה."
"סָלאם עלֵיכּוּם, דוקטור סָהיבּ," אמר נוואב, שהרגיש כאילו הוא מדבר אל מישהו רחוק מאוד. הרוקח נראה אדם חשוב וחמור סבר, ונוואב דיבר אליו בלשון רשמית.
"מה קרה, נוואב?"
"הוא ניסה לחטוף לי את האופנוע, אבל לא נתתי לו."
הרוקח הוריד במשיכה את מכנסי השַׁלוָואר של נוואב, לקח סמרטוט ומחה את הדם, ואחר כך חיטט בבשר די בגסות, ואילו נוואב לפת את צדי המיטה והשתדל לא לצרוח. "אתה תחיה," אמר. "יש לך מזל. כל הקליעים פגעו נמוך."
"הם פגעו ב..."
הרוקח הספיג את הדם בסמרטוט. "אפילו זה לא, תודה לאל."
השודד נפגע בריאותיו כנראה, כי כל הזמן חירחר דם.
"את ההוא לא תצטרכו לקחת למשטרה," אמר הרוקח. "הוא תכף מת."
"בבקשה," התחנן השודד וניסה להתרומם. "תרחם עלי, תציל אותי. גם אני בן אדם."
הרוקח נכנס למשרדו, כתב את שמות התרופות על דף שתלש מפנקס ושלח את שני הכפריים למוכר התרופות ברחוב הסמוך.
"תגידו לו שזה בשביל נוואבדין החשמלאי. תגידו לו שאני אדאג שהוא יקבל את הכסף."
נוואב הביט לראשונה בשודד. דם הכתים את הכר שלו, והוא משך באפו בלי הרף, כאילו הוא צריך לקנח אותו. צווארו הדק והארוך היה מונח במעוקם על כתפו, כאילו ננקע ממקומו. הוא היה מבוגר מכפי שנוואב חשב קודם, לא נער, בעל עור שחום, עיניים שקועות ושיני מעשֵׁן צהובות ובולטות, שנחשפו בכל פעם שעיווה את פניו במאמץ לנשום.
"עשיתי לך עוול," אמר השודד חלושות. "אני יודע. אתה לא מכיר את החיים שלי, בדיוק כמו שאני לא מכיר את החיים שלך. אפילו אני לא מבין מה הביא אותי לכאן. אתה אולי עני, אבל אני הרבה יותר עני ממך. יש לי אמא זקנה ועיוורת בשכונת העוני שליד מולטאן. תגיד להם שירפאו אותי, תבקש מהם והם יעשו את זה." הוא התחיל לבכות בלי למחות את הדמעות, שהִתווּ תלמים על פניו הכהים.
"לך לעזאזל," אמר נוואב והסב את ראשו. "אנשים כמוך טובים בווידויים. הילדים שלי היו נאלצים לקבץ נדבות ברחוב."
השודד שכב והתנשף, והניע את אצבעותיו לצדי גופו. הרוקח הסתלק כנראה והותיר אותם לבדם.
"הם אמרו שאני הולך למות. תסלח לי על מה שעשיתי. גידלו אותי בבעיטות ובסטירות ואף פעם לא היה לי מספיק אוכל. אף פעם לא היה לי משהו משלי, לא אדמה, לא בית, לא אישה ולא כסף. אף פעם. כלום. שנים ישנתי על הרציף בתחנת הרכבת במולטאן. תבוא עליך הברכה של אמי. תן לי את ברכתך, אל תיתן לי למות בלי מחילה." הוא החל למשוך באפו ולהשתעל עוד יותר, ואז התחיל לגהק.
ריחו של חומר החיטוי עלה עכשיו באפו של נוואב, חזק ומאושש. הרצפה כאילו בהקה. העולם סביבו התרחב.
"לעולם לא. אני לא אסלח. לך היו חיים משלך, ולי היו חיים משלי. על כל צעד ושעל אני הלכתי בדרך הנכונה, ואתה הלכת בדרך הלא נכונה. תסתכל על עצמך עכשיו - בועות דם עולות לך בזווית הפה. מה אתה חושב, זה לא עונש משמים? אשתי והילדים שלי היו נאלצים לקבץ נדבות ברחוב, ואתה היית מוכר את האופנוע שלי כדי לממן שישה משחקי קלפים כושלים וכמה בקבוקים של שיכר ביתי רעיל. אם לא היית שוכב כאן עכשיו, כבר היית באחד ממחנות ההימורים לאורך הנהר."
האיש אמר, "בבקשה, בבקשה, בבקשה," בכל פעם בקול חלש יותר, ואחר כך בהה בתקרה. "זה לא נכון," לחש. כעבור כמה דקות התעוות ומת. הרוקח, שכבר חזר ועסק בניקוי פצעיו של נוואב, לא עשה דבר כדי לעזור לו.
אבל מוחו של נוואב לא הרפה, אלא הירהר שוב ושוב בדבריו של האיש ובמותו, כמו ציפור שמקפצת סביב חפץ בוהק ומתכוונת לנקר בו. לבסוף הרפה. עכשיו הירהר באופנוע שהצליח להציל ובתהילה שתנחיל לו ההצלה הזאת. הוא רק יגדל עוד יותר. שש יריות, שש הטלות מטבע, שש הסתכנויות, ואף אחת מהן לא הרגה אותו - את נוואבדין החשמלאי.