חלק ראשון
מלון בלקני בחיפה
בשביל מה הייתי צריך את הג'ק דניאלס החמישי?
כאשר דִימִיטְרָקִיס, המוזג הפטפטן, הניח את המשקה לפניי בחיוך ערמומי, היה נהיר לי לחלוטין שבקושי אצליח לגמוע הכול, היינו־הך כמה מים וקרח אוסיף לכוס.
בארשת נינוחה עד כמה שהמצב אִפשר זאת, שמעתי אותו חוזר בהתנשאות על הצעתו.
לא התמהמהתי לי במסבאה הריקה – בצוהרי היום הרביעי ברציפות – כדי לזכות במשקאות חינם נוספים או על מנת להסכית לשטף המלל הבלתי־פוסק שבקע מפיו של דִימִיטְרָקִיס. דומה כי נעימת ההתגרות בדבריו דווקא מצאה חן בעיניי. גם לי היו אז החולשות שלי.
מי היה מאמין שבתום שנים רבות כל כך, מסבאות רבות כל כך וג'ק דניאלסים רבים כל כך לאורך הבלקן האומלל ולרוחבו, דווקא בסלוניקי, מכל המקומות שבעולם, ועוד באחרית דרכו המקצועית, יסתבך לו מקצוען כמוני – מנהל עבודה עגמומי, ותיק ותבוסתן – בסיפור טרגי־קומי שקשור לקידומו של אוסף האומנות השייך למוזג הזה ולמעסיקו?
אף על פי כן ויחד עם זאת, אוסף כזה היה עשוי לככב אך ורק בחלומותיי הפרועים ביותר.
מניאק ערמומי שכמוהו! באותו היום הציב המוזג את הפסל על הדלפק. היה זה פסל הפרטיזן הסרבי הגמיש והשרירי, ומחמת כובד משקלו, לכל הפחות עשרים קילוגרם, לא היה אפשר להרימו. הוציאה אותי מדעתי רגלו העבה המושטת קדימה על הסלע, בעוד האיש יושב ונושם לרווחה, ככלות הקרב על גבעות נֵרֶטְוָה ורובהו עירום לימינו. מי יודע איפה איבד ההזוי הזה את רצועת הנשק שלו? שמא היה גם הוא שתוי וכומתתו עמדה לחמוד לו לצון ולגלוש מראשו עב הגרם? ואולם, החגור היה צמוד כהלכה לגופו, קפלי ברכיו הסתירו את חוסנו, וניכר בו בעליל כי הוא מוכן ומזומן להסתער כשד משחת גם במשך שלושת הימים הבאים מנקיקי בּוֹסְנְיָה המרכזית בעודו יורה לכל עבר. אוי ואבוי לכל חבר באוּסְטָאשֶׁה, גרמני או צֶ'טְנִיק מאנשי דְרָזָ'ה מִיכָאִילוֹבִיץ' שהיה נקרה בדרכו.
ואותו דִימִיטְרָקִיס, חלשלוש כשחפן וחסר כל חן, האיש ששימש שופר לדברי מעסיקו, הלוא הוא קִירְיָאקוֹס המשת'פ, עומד ומחייך לו מאחורי הדלפק בעודו ממלמל בטלפון, מתפאר מן הסתם בפתיון שעלה בידו לגרום לי לבלוע ביחד עם הקרס, המשקולת וכל החכה כולה, כאשר הגיש לי את כוס המשקה הרביעית ונשא באוזניי וידוי, כיאה וכנאה למוזג שופע עליצות כביכול השופך את ליבו בפני הוד מעלתי – לקוח משכיל ועתיר ניסיון, אם כי בה בעת גם קל דעת. ואולם ראויה האמת להיאמר, כבר יום קודם לכן השבתי להצעתו בחיוב.
הם היו מוכנים אפילו לעשות הקלות בתשלומים ללקוחה שהכרתי להם. אך במה שנוגע לדמי התיווך שלי – אך ורק מזומנים, ביד ולמפרע. כך אמר לי דִימִיטְרָקִיס ותוך כדי כך גם קשר אינספור כתרים לראש מעסיקו המשת'פ. 'אין כמו קִירְיָאקוֹס הזה. אתה יכול לסמוך עליו בעיניים עצומות. אצלו מילה זה מילה.'
מובן מאליו שגם לי היו סיבות משלי. התעתדתי להתענג בעצמי על האוסף בשעה שאכין אותו למשלוח אל נמענתו – חברתי מימי הילדות, מָרִיָּה, הבעלים של רשת המלונות הבינלאומית 'פְרִי הוֹטֶלְז'. מָרִיָּה אומנם הצמידה למלונותיה דירוג של ארבעה כוכבים בכל פרסום מפרסומיה, אבל אני נהגתי להקניט אותה ולא בכדי טענתי שהמלונות ברשת שלה בקושי רב ולכל היותר ראויים לזכות בכוכב וחצי. עכשיו התכוננה ידידתי לפתוח מלון חדש, הפעם במזרח התיכון, בעיר חיפה שממערב לַירדן. היה בכוונתה לקרוא למלון 'הוֹטֶל בַּלְקָן', ובדיוק כמו כל שאר המלונות ברשת, הצריך גם המיזם החדש עיצוב פנים תמאטי משלו.
ברמת העיקרון, הסיפור הזה היה עשוי בסופו של דבר להיטיב עם כולנו. ואולם, הייתכן כי מאחוריהם של פרצי האופטימיות חסרת השחר שלי לא הסתתרה אלא הכוס הרביעית הארורה, זאת שהמוזג לא הוסיף אף טיפת מים למשקה שהכילה?
עוד לגימה אחת, והינה, מצויד באומץ טרי אמרתי בליבי שממילא כבר הרווחתי מהסיפור, לכל הפחות על סמך הארשת השחצנית שסיגלתי לעצמי בימים האחרונים, זו שעלתה בקנה אחד עם התרחיש במונולוג שהתנהל בתוך תוכי. הן אפשר שעדיין יעלה בידי – גם עכשיו, בתקופה של שקיעתי – להוסיף שמץ של שוטטות ונדודים לאישיות שלי? הרעיון הזה הילך עליי קסם והטריף את דעתי.
הסתכלתי שוב בדִימִיטְרָקִיס, שבר כלי עלוב שכמוהו. על יסוד הפטפוטים שלו בפגישותינו, ציירתי לי בעיני רוחי תמונה של מערכת היחסים בינו לבין מעסיקו. קִירְיָאקוֹס המשת'פ הכניס את דִימִיטְרָקִיס לבר קטן שעמד בשוּליו של רחוב אִיּוֹנוֹס דְרָגוּמִי, כדי שהמוזג ינהל למענו את העסק. מדי לילה בלילה היה קִירְיָאקוֹס עובר במקום וסופר את ההכנסות, ולמען האמת, גם אותי בדק, בחן וחקר כהוגן לפני שהעביר אותי הלאה, לטיפולו המסוּר של דִימִיטְרָקִיס.
אם כי מן השפה ולחוץ הציג קִירְיָאקוֹס את דִימִיטְרָקִיס בתור 'שותפו', הרי בשום פנים ואופן לא הניח למוזג להסתובב לו בין הרגליים במקור הכנסותיו העיקרי: בבית הבושת אשר פעל בפאתי איזור התעשייה, בקרבת השכונות המערביות. 'זה עסק טוב, כל שנה אני כמעט מכפיל את המחזור שלי.'
בנעוריו, בשלב שבו עיצב את אישיותו ב'ברית הנוער הקומוניסטי של יוון', קרא קִירְיָאקוֹס את הספר 'רחוב התהום' מאת לוּנְדֵמִיס. היצירה הותירה בדעתו איזושהי תמונה מעומעמת בדבר העתיד האידיאלי: בית קטן וזנזונת או שתיים. כדי לשרת את צרכיו שלו, הפך דִימִיטְרָקִיס הערמומי את היוצרות בעלילה של לוּנְדֵמִיס. הסוהר לא היה עוד מועמד לתפקיד סרסור, אלא הבחור הטוב ממַקְרוֹנִיסוֹס, וקִירְיָאקוֹס המשת'פ לא היה צריך הרבה כדי להזדהות עם האופקים המתרחבים ועם ההזדמנויות המתפתחות שהמודל החדש היה עתיד להציע.
דִימִיטְרָקִיס שאל אותי בפעם המאה: 'מוכן?'
הייתה לי בכלל ברירה? לא יכולתי להעלות על הדעת עוד כוס משקה, השישית במספר. העפתי מבט אחרון בחברי הפרטיזן שעל הדלפק בבר. הוא התעלם ממני כליל, אבל אני רציתי אותו. עניתי לדִימִיטְרָקִיס: 'מוכן ומזומן'.
המוזג שב וטלפן למשת'פ. מדושן עונג למשמע השבחים שמעסיקו קשר לראשו, הניח את השפופרת בעדינות ובאותה תנועה מילא שוב את כוסי. לדבריו הייתה זו הכוס האחרונה, מכיוון שמצפים ממני שלמוחרת, השכם בבוקר, אתייצב רענן בבית קִירְיָאקוֹס, ושם נתחיל אז לעבוד. אחר כך הוסיף כי מעסיקו רחש לי כבוד במשך כל השנים שבהן היינו מתראים באקראי איש עם רעהו במסעדות, בשדות תעופה ובקבלות פנים שנערכו בערי בירה בלקניות בבתי מלון כאלה ואחרים. האיש, אמר לי המוזג, שמע ניסים ונפלאות על התרועעותי ועל קשריי עם פוליטיקאים ועם אנשי עסקים של הסדר החדש ושל הסדר הישן גם יחד, על הכושר שלי בניהול משא ומתן ועל ההצלחה שקצרתי ביצירת יש מאין, על חברת ההשקעות שייצגתי, חברה בעלת חברות־בנות בחצי תריסר ארצות קשות, קשות על אחת כמה וכמה בהתחשב בצוק העיתים ולא כל שכן בנסיבות הקשות שבעתיים. לכבוד הוא לו, כך אמר שמעסיקו אמר, כאשר מכרים משותפים המליצו דווקא עלינו, והוא ממש מצר על כך, הוסיף, שמעולם לא נזדמן לנו להתוודע איש לרעהו באורח מעמיק יותר. מחמת אותה קשקשת בלתי־פוסקת שבקעה מפי דִימִיטְרָקִיס, נעשיתי חירש כבר שעה קלה קודם לכן, אולם בינתיים הצליחה הכוס השישית להקהות את חושיי לחלוטין. אף על פי כן נשארתי בחיים.
