בין דת לדעת - חלק א

פרק ראשון

מבוא

רקע היסטורי

 

בימי הביניים נגעו קוטבי הסתירה בשאלת מקורות הסמכות והידע הנכון – הפילוסופיה והמדע התבוניים מול ההתגלות האלוהית. המתח בא לידי ביטוי בשאלות כמו רציונליזם מול מיסטיקה, בחירה חופשית מול גזירה, עולם קדמון או נברא וכדומה. בעולם המיסטיקה עצמו יש מצבי דיאלקטיקה, גם בזוהר, גם בקבלה הלוריאנית וגם בחסידות. מצבים אלה קיימים קודם כול באלוהות עצמה, שם יש לפי ההגות הקבלית זרימה דיאלקטית של האצלה.[16] גם ביחסים בין האדם לעולמות העליונים ולשכינה יש מצבים דיאלקטיים. החסיד או הצדיק או המקובל שחיים בעולמות מקבילים, השמימי והארצי, נעים בתודעתם ביניהם לעיתים בדיאלקטיקה של 'רצוא ושוב' דינמית.[17] בנוסף, השכינה – ספִירת מלכות – משפיעה עליהם (ודרכם, על העולם הזה כולו) שפע רוחני מלמעלה. הם בתפילתם ובמעשי המצוות שלהם, משפיעים עליה באופן תאורגי מלמטה ומסייעים לה להתחבר לספִירת תפארת ולאזן ולאחד את הכוחות הדיאלקטיים שבתוכה.[18]

 

מתחילת העת החדשה נוספו תחומי קוטביות חדשים שדנו בהם ההוגים השונים כמו: רציונליזם מול רומנטיקה, מוסר הטרונומי מול אוטונומי, מטריאליזם מול ספיריטואליזם, פנתאיזם מול טרנסצנדנטיות, דיאיזם מול תיאיזם. בתחילת המאה התשע-עשרה חל מפנה בהיקפים של ההגות הדיאלקטית. לדעתי היו לכך שלוש סיבות עיקריות:

 

א) בפילוסופיה: בעולמה של הפילוסופיה הכללית הציגו פיכטה, הגל ושלינג את התאוריה לפיה מתקדמת ההיסטוריה (בעיקר של התרבויות והדתות) באופן דיאלקטי, וכי אפשר להציג סתירות ומתחים כתזה וכאנטיתזה, ולנסות לפותרם בסינתזה בשלב מתקדם או נעלֶה. תאוריה זו אִתגרה מאז הוגים מאמינים מודרנים לבחון פתרונות חדשים לבעיות ולסתירות שנתקלו בהם, בין אמונתם לפילוסופיה התבונית שלהם ולהישגי המדע. בהדרגה אימצו כמה הוגים ביהדות מודל כזה וחיקו אותו בהגות שלהם. רק מעטים אחרי קרוכמל, כמו הרב קוק ואמיל פקנהיים, התייחסו גם להתפתחות דיאלקטית בהיסטוריה.[19]

 

ב) בחברה: רעיונות המהפכה הצרפתית משנת 1879 הדוגלים בחירות, שוויון ואחווה, התפשטו בכל אירופה, ובעקבות זאת זכו יהודי אירופה בהדרגה לאמנציפציה. המשכילים שביניהם נחשפו בהדרגה לאקדמיות והתקבלו בהן ללימודים, והקהילות היהודיות בכלל התערו בחברה ובתרבות האירופאיות, ונחשפו להישגי התבונה האנושית, להמצאות המדעיות, ולשפע הכלכלי ולהנאות הגשמיות והרוחניות שהם מספקים. החברה האזרחית והתרבות הכללית שנחשבו אצל רוב יהודי ימי הביניים למוקצות וכמי שרודפות יהודים, מפלות אותם לרעה והורגות בהם ללא רחמים, נראו לפתע לקבוצות הולכות וגדלות בקהילה היהודית כקוסמות ורבות ערך. לפתע צץ מקור סמכות לגיטימי חדש ליד הדת, ההתגלות והתורה, והוא התבונה, הפילוסופיה והמדע.

 

ג) במדע: 1) התגליות המדעיות של צ'רלס רוברט דרווין (1809-1882) וממשיכיו בדבר התפתחות המינים והאדם באופן אבולוציוני במשך מיליוני שנה וקיומו של היקום במשך מיליארדי שנה, תרמו רבות לעגן באופן מדעי את השנוי שנדרש לפרספקטיבה הצרה של הפונדמנטליזם הדתי. 2) ההתפתחות העצומה במחקר הפילולוגי-היסטורי ובזה הארכאולוגי, הביאו לפריחת ביקורת המקרא. זו חדרה בעוצמה לעולמה של היהדות שנפתחה לאקדמיה, והייתה לה גם השפעה חזקה על ראשית צמיחתה של התנועה הרפורמית. התפתחויות אלו תרמו להרחבת זוויות הראיה של היהודי המסורתי שנדרש להתמודד עמן.

 

כתוצאה, במאה התשע-עשרה נוספו תחומי דיון חדשים במתח שבין המסורת למודרנה, כאלה שיש לייחס אותם ישירות להתפתחויות בפילוסופיה במדע ובמחקר התבוניים: משמעות מהלך ההיסטוריה ומטרתו, לימודי חול וקודש, אוניברסליזם ופרטיקולריזם, אבולוציה ובריאתנות, ביקורת המקרא ומחקרו מול מסורתנות, מסורת מול התפתחות היסטורית, רפורמה מול אורתודוקסיה, ומעמד האישה.

 

לאחר ייסוד הריבונות היהודית בארץ ישראל בשנת 1948, שהוא גם מועד תחילת צמיחתו של העידן הפוסט-מודרני, החלו מוקדי ההתעניינות של החוקרים וההוגים הדיאלקטיים להשתנות. שינוי זה אף התעצם לאחר מלחמת ששת הימים וכיבוש יהודה ושומרון. רובם מוטרדים פחות מהסתירות בין התורה לבין המדע והפילוסופיה ובתחומי הדיון שהעסיקו את ההוגים עד אז. הם התחילו לעסוק יותר בקרע שבין החיים המודרניים המעשיים המתפתחים במדינת ישראל ובקהילות ארצות הברית ואירופה על-פי ערכי המוסר והתרבות המערבית, לבין חיי המאמין בתורה ובמצוות לפיהם קנה המידה לערכים ולמוסר נראה שונה. הדיונים העיקריים הם בנושאים כמו סוציאליזם וקפיטליזם מול חיים רוחניים, התבוללות מול קיום נפרד, מדינה דמוקרטית או יהודית, דתיות וחילוניות, שיתוף האישה בפולחן ומעמדה ההלכתי מול הפמיניזם, היחס למיעוט הערבי בארץ וללא-יהודים בכלל, היחס להומוסקסואליות ולזהות מינית חריגה, היחס למבקשי מקלט ולמסתננים נכרים, היחס ללימודים אקדמאיים, היחס לכיבוש ולתושבים הלא יהודים בשטחים הכבושים או המשוחררים, וכדומה. תקוותי היא שניתוח הטקסטים בכתביהם של ההוגים בעלי העמדה הדיאלקטית החל מהשליש השני של המאה העשרים ובשני העשורים של המאה העשרים ואחת, יאפשר חידוד משמעותה ותוכנה של העמדה 'הדיאלקטית' בכלל ועמדת האמת הכפולה בפרט, וגם יאפשר לזהות עוד תחומים ונושאים שניתן להבינם טוב יותר לאור משמעות זו.

 

בין התגלות לתבונה – קשת העמדות

 

לפני שאני עובר לבחינה מפורטת של העמדה הדיאלקטית ונושאיה בני זמננו, אני מבקש לתמצת בקצרה עבור הקורא שלא עיין בספריי הקודמים את קשת העמדות באשר ליחס בין ההתגלות והתבונה, בין דת לדעת, על-פי המודל של רוזנברג, שכאמור הורחב על ידי.

 

בקבוצה הראשונה יש שלוש עמדות הסוברות שאין כל קושי או בעייתיות ביחס שבין היגדי ההתגלות והיגדי הפילוסופיה והמדע. העמדה 'החרדית הפונדמנטליסטית' סוברת שלתבונת האדם אין מעמד אובייקטיבי-לגיטימי או מבוסס לכוון אותו אל האמיתי והמוסרי, ולכן כאשר התבונה סותרת את ההתגלות – היגדיה שקריים. מעמד זה הוא בלעדי בתחומו של האל שהעביר לנו את מסריו ואת היגדיו בהתגלות, ולמעבירים הבלעדיים של המסר הזה – הרבנים האורתודוקסיים. העמדה 'הכפרנית' (אתאיסטית) או לחלופין 'הדאיסטית', סוברת בדיוק ההפך. לפי עמדה זו אין אלוהים, או לפחות אין הוא יוצר קשר עם בני אדם, ולפיכך הדרך היחידה לאמת ולטוב היא באמצעות התבונה, ואילו היגדים המתיימרים להיות היגדי התגלות הסותרים את התבונה – הם שקריים. העמדה השלישית היא עמדת 'הזהות המלאה'. לפי עמדה זו יש זהות מלאה ופשוטה בין שני מקורות הסמכות הנובעים שניהם מן האל, וכך אולי סבר רב סעדיה גאון, בעל העמדה הרציונליסטית החזקה ביותר ביהדות המאמינה.

 

גם בקבוצה השנייה יש שלוש עמדות, ולפיהן אכן יש בעיות וקשיים בין שני התחומים, אך אין ביניהם סתירה ואף אחת מהן אינה שקרית. שתיים מהן סוברות שיש זהות עקרונית בין התחומים. לפי הראשונה, כאשר עולים קשיים כאלה, עלינו לקבוע כקנה מידה את ההתגלות, ולחפש תיקון והמשך בדיקה להיגדי התבונה המתנגדים לכאורה. זוהי עמדת ריה'ל וקרשקש, ורוזנברג מכנה אותה עמדת 'הזהות המגבילה' (את הפילוסופיה והמדע). לפי השנייה, בדיוק להפך, קנה המידה במקרה של בעיות הוא התבונה ועלינו לפרש את ההתגלות על-פי ממצאיה, לעיתים באופן אלגורי. זוהי עמדת הרמב'ם, והיא קרויה עמדת הזהות המפרשת (את ההתגלות). העמדה השלישית היא עמדתו המודרנית של מנדלסון, ולפיה האמת הגדולה מחולקת לשני חלקים שיש ביניהם הפרדה, הן בשפה והן בתחומי העיסוק. שני חלקים אלו חשובים במידה זו או אחרת והם נדרשים ומשלימים זה את זה כדי לבנות את האדם השלם. כך חשבו גם נפתלי הרץ וייזל, שד'ל הצעיר, רוזנצוויג וליבוביץ.

 

הקבוצה השלישית מחזיקה בתאוריה דיאלקטית, והיא טוענת שכל ניסיונות ההרמוניזציה הם אשלייתיים, ואכן קיימת סתירה דיאלקטית בין שני מקורות הסמכות, שאי-אפשר להתעלם ממנה או להתחמק ממנה, אך עם זאת, שני המקורות אמיתיים. גם בקבוצה זו נכללות שלוש עמדות. לפי הראשונה על האדם להשקיע מאמץ אינטלקטואלי להבין ולנתח את קוטבי המתח הסותרים, התזה והאנטיתזה, ואז יוכל לשים לעל [[Aufhebung את שני הקטבים ולהגיע לסינתזה ולאיחוי ברמה גבוהה יותר, וכך גם מתפתחת ההיסטוריה. בעלי העמדה הזאת הם, כאמור לעיל, פיכטה והגל, ובעקבותיהם צועד רנ'ק (ואחרים), אלא שהוא גורס שהתהליך ההיסטורי-הדיאלקטי של הגל אינו פועל בעם ישראל, המחובר אל המוחלט, ובו יש תהליכי עלייה וירידה וחוזר חלילה. השנייה, המכונה העמדה 'הטרנסצנדנטלית', בנויה על תפיסה שניתן לכנותה קאנטיאנית. הסתירה בין המדע והתורה מוסברת בשניוּת הקיימת בין עולם התופעות ובין עולם הדברים כשלעצמם. המדע פועל בסֶפרה של ההכרה השכלית-המדעית, בעוד האמונה והדת פועלים בספֵרה הנבואית-הטרנסצנדנטית שהיא מציאות אחרת. בין שתי שכבות המציאות האלו יש סתירה שהשכל אינו יכול ליישב. בעמדה זו מחזיק ד'ר יצחק ברויאר וכפי שאראה יש לו ממשיכים. לפי השלישית, שני התחומים הסותרים נמצאים באותה ספֵרה, המכילה שתי אמיתות מלאות. אי-אפשר להגיע לאיחוי הקרע בין שתי האמיתות האלה בעולם הזה והוא נותר בלתי פתיר. עמדה זו מכונה עמדת האמת הכפולה, ומחזיקים בה יצחק אלבלג, אליה דלמדיגו ושד'ל הבוגר, ואחריהם עוד רבים מבני זמננו שבהם אדוּן בהמשך. כל ההוגים בעלי התאוריה הדיאלקטית על שלוש עמדותיה מתלבטים איך, מתי והיכן מתאחים הדברים בכל זאת, אם בכלל, והחוקרים חיפשו בהגותם רמז לתנאים מסוימים שיאפשרו איחוי. עתה אפנה לבחינה מעמיקה של הקבוצה השלישית הזו על שלוש עמדותיה ביהדות זמננו.