תפוחים מן המדבר

על קו המעגל

לימים עתידה הייתי ללמוד: איש קם והולך מִמֵךּ - אל תעמדי בדרכו. לִבשי בגדי המסע, והדקי שרוכי נעלייך, והָסֵבּי אליו גבך, ולכי ממנו והלאה בדרך היוצאת, ברוח הנגדית, ואל תהפכי פנייך אחור, ועִברי על פני הסלעים ופתחֵי מאוּרות הנחש, ועצרי רק בבואך אל פי הבאר, ואל תנסי לקרוא את האותות, ואל תקיימי את המלחמות בכוח, והניחי למראות לשקוע. שכן בבוא היום יקום הכול ויעמוד כשהיה. ואת - במרחק שנים רבות - כבר לא את שהיית, משקיפה על עצמך כזרה, יודעת בחָכְמה מפליגה את כל התשובות הקשות. ורק הזמן עומד בעורפך וצוחק: אשר היה יהיה. מאוחר מדי להציל את עצמך מעצמך.
אלא שכאשר ארז עמוס את חפציו, פניו חתומים וידיו עושות סדר טוב בתרמיל הצבא הישן, הייתי צעירה מדי. בכיתי מיד את כל הדמעות שלא נמצאו לי אחר כך. תחילה בשקט, ביבבה קטנה, ואחר בקול, בהתייפחות, והוא התעסק ברכיסת רצועות האבזמים. ואז התחלתי מדברת בלחש, בתהייה, כמו את עצמי שואלת. ואחר בקול, ומול שפתיו החשוקות החלו המִלים לפרוץ ממני בכוח.
״תסביר לי. מגיע לי הסבר,״ צעקתי אליו, לא מחשיבה פתאום את האוזניים הכרויות בחדרים הסמוכים במעון הסטודנטים.
״תסבירי לעצמך,״ פלט, מסיר את ספריו האחרונים מעל מדף הכוננית ודוחסם לתיק הצד שנתתי לו ארבע שנים לפני כן כמתנת יום הולדת מכספי משכורתי הראשונה.
ועוד באותו ערב ובימים שבאו בחודשים שלאחר מכן עשיתי מעשים שגאוותי לא סלחה לי. אנשים שהכירוני חשבו שנכנס בי טירוף. ואני עצמי, סטודנטית לפילוסופיה ולספרות, גיליתי בי תחושות חדשות שהפעימו בי סקרנות ובהלה באחת. באותו ערב העמדתי עצמי מולו, גבי אל הפתח, וניסיתי לחסום את דרכו, ומשכתי בזרועותיו מאחור, מגבו, וצעקתי לתוך המנהרה הלוליינית של חדר המדרגות, ולאחר ששקט הד קולו שדימיתי לשמעו, אומר: ״רצית עצמאות - קחי לך עצמאות״ - פתחתי את החלון וקראתי בשמו לתוך הגשם הנופל, לתוך הברקים המכים. ולא ידעתי כי נרטב שערי.
ואחר הייתי מתדפקת על דלתות חבריו, ואורבת לו מאחורי שורת שיחי ההיביסקוס שמול המעבדה בבניין למדעים מדויקים, ומתקשרת בטלפון למרציו, ונוסעת לבקר את אביו האלמן בנהריה, עד שאמר לי אחד מידידיו בטלפון: ״די, נירה. לא מתאים לך. את עושה מעצמך צחוק,״ ונבהלתי, כאיש המוצא עצמו לפתע בחדר זר.
ואחר באו פגישות קצרות והסברים מתחמקים, ואפילו נסיון פיוס שלא עלה יפה. אלא שאני כבר הייתי חסרה אותו חלק בי שנשאר ליד החלון מול גבוֹ ההולך.

שוב לא הייתי מזהה אותך בהמון. גבך שפוף מעט, כאותו אסיר לאחר שהולקה שראיתי בסרט אתמול. אתה נראה אבוד משהו בפתח, כאיש לא שייך. האומנם אתה האיש שלקח תרמילו ועזב?
״נירה?״
״שלום, עמוס.״ כשהכנתי עצמי לבוא ניסיתי לזכור איזה מבגדַי אהבת. כבר אינם באופנה הבגדים ההם. לבשתי חליפה אפורה. לא אהבת אפור, זכרתי. אתה מביט בי באופן מוזר. כבר נעלם ממני צופן שפת הסתרים שהייתי מפענחת בו את מבטיך. לחיצת ידך מוכרת, מפעימה בי משהו כבוי. מפליא הדבר: הלב ממהר לשכוח מן הגוף.
״אני מצטער על האיחור. הסתבכתי קצת ברחובות. הכול כאן כל כך השתנה. לפחות חמש שנים לא הייתי בסביבה.״ קולך שונה, עייף, כקולו של איש מנוצח. כך גם נשמע לי בטלפון כשהתקשרת. אתה נבוך. גם אני. ובכל זאת, כאילו משהו בי ידע כל השנים שכך יהיה. כאילו אנחנו חוזרים בטקס מוזר על מה שכבר היה. ״זה בסדר. אני לא ממהרת.״ גם קולי באוזני זר. אולי אותה אשה שלא הכרתי אז, שהרגעתי בקִרבִי כאם המרדימה תינוקה, שצרחה ורדפה אחריך, והתקשרה בלב הלילה אל ידידיך - קמה בי שוב לתחייה, כמהופנט הקולט את אות היקיצה.
״את נראית טוב מאוד.״
״תודה.״ אתה נראה נורא. מה עשו לך הימים החולפים? עיניך כמו איבדו את צבען, וכל העזוּת בפניך השתבשה.
״כבר הרבה שנים.״
״כן. לא נגיד כמה.״ האם נדבר על הלילה ההוא? אתה כנראה תימנע, על פי הנימוס. אומר לך דבר: כבר מזמן אינני הנערה ההיא שבכתה את גבך המתרחק. ובכל זאת, הכעס הישן קם ומתעורר בי מול פניך.
״את נראית טוב מאוד.״
״שוב תודה.״ אתה נראה מבולבל. מוזר הדבר, לעתים רחוקות ראיתיך מבולבל, ורק בחברת אביך או מרציך. פעם פגשת אותי במקרה ליד רחבת הספרייה והצגת אותי בפני הפרופסור שלך. בערב כעסת על ששערי נראה פרוע וחולצתי מקומטת. אמרת שהתביישת בי ואני נעלבתי. אמרת שאני חייבת לעשות משהו עם הצורה שלי. את זה לבטח שכחת. מה אתה זוכר?
״קצת מוזר להיות כאן שוב.״
״כן.״ פסי העץ ממורטים כשהיו, אך כיסוי הקירות שׁוּנה וגם השולחנות. את המלצר ההונגרי החליפו צעירות זריזות. כאן נהגנו לחגוג את תוצאות הבחינות. מאז הפעם האחרונה אתך כאן, לא ביקרתי במקום. גם בעובְרי על פניו לא הצצתי לתוכו פנימה. חששתי: אולי איש ואשה צעירים אראה, צוחקים ונדחקים אל הפינה. אצבעותיהם מחבקות ספלי קקאו גבוהים. רק ברכיהם, מתחת לשולחן. נוגעות.
״ומה שלומך?״
״מצוין, תודה.״ חשבת שאומר לך אחרת? מצוין. בהחלט מצוין.
״שמעתי שנישאת. מזל טוב קצת מאוחר.״
״תודה.״ חמש שנים חיכיתי לך. בסבלנות קשרתי קשרים סמויים עם כל מי שנדמה היה לי כי יֵדע על אודותיך. אני יודעת: אתה נשוי לאשה אנגליה גבוהה ודקה, דלת שׂער. שלושה ילדים לך. דנה כבר קצינה בצבא. דניאל לומד בוודאי לקראת הבחינות האחרונות. ושלומית, לפי חשבוני, בת עשר. כשנודע לי על הולדת בנך בכיתי. שנים רציתי בילדך. כשייוולד, נהגנו לענות לשואלים, נינשא.
״וילדים?״
״בן ובת.״ בבקרים הייתי מתעוררת ומד־חום בפי. מדי חודש הבאתי לרופא הנשים את עקומת החוֹם. פעם היינו מאושרים: החום עלה להפליא. ״אין ספק - בִּיוּץ״, אמר לי הרופא בטלפון, כשלא עצרתי שִׂמחתי והתקשרתי לביתו בבוקר. ואחר כך הסתבר: דלקת גרון.
״מי סיפר לך שהתחתנתי?״
״ירון אפשטיין. עבדנו יחד איזה תקופה על מחקר בקשר להתפצלות תאים אצל זקנים. זה היה חלק מעבודת הדוקטור.״
״כן. הוא ביקר אצלי. מתי השלמת את הדוקטורט שלך?״ שיחת סרק אנחנו מנהלים, כשני זרים מנומסים.
״שבע שנים אחר כך.״ אחרי אותו לילה, אתה מתכוון?
״כן?״
״כן. באנגליה.״ את זאת אני יודעת. אשתך האנגליה השפיעה עליך לבוא לעיר מולדתה, וכל שנות לימודיך פִרנסה אותך. גם זאת אני יודעת, תתפלא. ארבע שנים שנעדרת כמעט לא ידעתי עליך דבר. פרט לאיזו ידיעה על נושא התיזה שלך שהתפרסמה בעיתון מקצועי.
״והיום אתה בחיפה?״
״כן. במחקר.״
״תמיד רצית לעסוק בזה.״ בפורים של שנתנו השנייה יחד התחפשנו למַרצים. לבשנו גלימות שגזרנו מווילאות האפלה ששימשו את אמי בעת מלחמת סיני, ושמנו על ראשנו כובעי קרטון שטוחים, ומזגנו יין קידוש לתוך כוסות תה, והִשקנו אותן בזרועות מוגבהות. ואחר הסמכנו זה את זו בתארים, נחנקים משאגות צחוק, וזרקנו עצמנו על הכריות עד שפקעה אחת ונוצות זעירות ריחפו סביבנו, ואתה אמרת: ״מזל טוב. נולדתם. רוצים לצאת לטייל בעולם הגדול, חמודים קטנים?״ ואספת את הנוצות והעמדת אותן בשורה על השולחן, והסעת אותן הלוך ושוב תחת בוהנך, ואני התגלגלתי על השטיח הערבי, נאנקת מצחוק. אולי כבר היינו שתויים.
״את בתל־אביב, אני מבין. קראתי שקיבלת את הפרס.״
״כן?״
״כן. רציתי להתקשר ולברך. בכל זאת, הייתי שם בראשית הדרך, אם אפשר לומר...״
״ולמה לא התקשרת?״ פתאום אני מבחינה כמה אני נחרצת לעומתך. איך נכנסה בך הרפיסוּת הזאת? אתה שהיית תמיד נחוש והחלטי.
״חשבתי... עבר הרבה זמן. יש לך כבר חיים חדשים.״
״גם לאנשים שיש חיים חדשים, יש זכרונות.״ את הלילה ההוא חשבת שאשכח? אפילו ברגע הזה מתקיים בי העלבון כיצור חי. עמדתי בחלון והגשם שטף את פני, וקראתי לך לתוך החושך. בבניין שממול, סיפרו לי אחר כך, שמעו את צעקותי - ואתה לא היסבת פניך.
״זה נכון. בדרך לכאן נזכרתי פתאום בחדר במעון. איזה חדר.״ אני יודעת על מה אתה חושב.
אי־סדר היה בכול, בעיקר בתקופת הבחינות. הספלים הדביקים בכיור, הפירורים על פני השיש, ערֵמות הבגדים המוטלים על הכסאות, ואדמת העציצים היבשה עד שכמשו הפרחים. לימים צחקתי: איש אחד עזב כי לא השקיתי את העציצים, אמרתי כששאלו. לפעמים האמנתי כי אמת הדבר.
״כן. אני גרה היום ממש ליד המעון. לפעמים אני עוברת ורואה שם אנשים צעירים.״ לפני חודש עברתי ונחרדתי: נערה עמדה שם, שערה ארוך והיא משקה את העציץ בחלון, בודקת באצבע את הלחלוחית. פתאום נדמה היה לי: אני היא. כבר עשרים ושלוש שנים עומדת, מוציאה בכוח עלים מפיסת האדמה שבחלון.
״את גרה ברמת אביב?״
״כן.״ אילו יכולת לראות כמה נקי ביתי ואיך פורחים העציצים בכל חלונותי. השנים לאחר שהלכת הכשירו אותי. מדי בוקר הייתי מסדרת את החדר לפני צאתי, מניחה את המפתח במקום המוסכם, אולי תבוא.
״את בטח שואלת את עצמך מה נזכרתי להתקשר אחרי כל השנים האלו.״
״למען האמת, כן.״ משהו בצליל קולך מזכיר את ישירותך הנושנה, מרעיד בי זעזוע במעמקים, כהד רפה.
״זה קשור למקצוע שלך.״
״למקצוע שלי?״
״כן. עד לפני חודש לא ידעתי שאת רופאה. כשהזכירו את שמך הייתי בטוח שזאת מישהי אחרת באותו שם. את לא שיניתי אותו.״
״כשנשאתי כבר הייתי מוכרת בשמי.״
״אמרו פרופסור. אחר כך נזכרתי שמישהו באמת אמר לי פעם שעברת ללמוד רפואה, וגם אז התפלאתי.״
״אמרת שקראת על הפרס.״ כבר אינני פתיה כל כך, רואה אתה.
״חשבתי שעל עבודה ספרותית. את לא דיברת אף פעם על רפואה.״
״חשבתי על זה.״ גם דיברתי, אלא שאז כבר היו אזניך כרויות לקולות אחרים. ושלושה חודשים לאחר מכן נרשמתי לבית־ספר לרפואה. את כל מחברותי זרקתי לפח האשפה. אפילו לא העליתי באש, כגיבורה של סיפור. השלכתי בין שאריות קלחי התירס וקליפות התפוז, כילד המשליך צעצועים שכבר אינם לגילו.
״וכל השירים שכתבת בשעות המטורפות בלילה ולפנות בוקר?״
״הפסקתי עם זה מזמן.״ לפעמים באות לי שורות, מתעוררות מעצמן כבהקרנת סרט איטי ובו חיה קמה מרִבצה, מעלה אבק רב. ואחר מצטללת דמותה: גב, קרניים, צלעות, פרסות. אני קמה מולה בשוטים, משיבה אותה לרִבצה: פרסות, צלעות, קרניים, גב. מכסה אותה באבק רב.
״ולתחום כל כך שונה - רפואה.״
״כן. שונה לגמרי.״ גם על כך דיברתי. מה בכל זאת אתה זוכר? ״התחלת להגיד לי שרצית לראות אותי בקשר למקצוע שלי.״
״כן... זה בקשר לבתי.״ ובכן זהו הדבר: אתה זקוק לעזרתי. המתיקות הזאת הצומחת בתוכי שטעמה חדש וזר ועם זאת כה ידוע וצפוי, כמה שהמתין בחשאי זמן רב מדי.
״בת כמה היא?״
״בת שתים־עשרה.״ שלומית, אם כן. כבר בת שתים־עשרה? נכון, בעצם. כשנודע לי על הולדתה הייתי הרה בעצמי.
״מה בקשר לבתך?״
״היא מדאיגה אותנו כבר כמה זמן...״
״למה היא מדאיגה אותך?״ כאן דַבֵר אלי בלשון יחיד. במקום הזה כבר הכול שונה משהיה, אך שוב אתה ואני מעבר לשולחן אחד, ספלים בכפותינו.
״זה התחיל בערך כשהייתה בת עשר, לפני שנתיים. זה התחיל במִצמוץ. אחרי כמה חודשים, כשהמִצמוץ גבר, הפנו אותנו למומחה לאלרגיה שהסביר שזה יכול להיות רגישות לפריחות שונות. אבל אחרי שנה כבר היו עוויתות נוספות בפה ובידיים. ואחר כך מיד אחר כך, הופיעו סימנים אחרים...״
את ההבעה הזאת שעל פניך כבר ראיתי אלפי פעמים אצל הפונים אלי: העיניים המתאפלות, קווי הפנים המתארכים, האצבעות הנואשות המלוות את המִלים. אבל אותך אני בוחנת כל העת גם מגבך. שתי נשים יושבות כאן מולך. אחת זוכרת את אשר היה; אחת יודעת את אשר יהיה. אתה מתאר לי את התפתחות התופעות אצל ילדתך כאילו קראת תיאור מחלה מתוך אחר מספרי: תנודות הראש, רטט הפה, השמעת הצלילים: שיעולים, נביחות, גִרגורים, ולבסוף מִלים, רובן מילות קללה, וההליכה במעגלים, והקפיצות, וכפיפות הברך. בדמיוני אני רואה אותך מביט בה בשעת הארוחה, שם לבך פתאום לעוויתות העפעפיים, גִלגול העיניים, רעד השפתיים. עדיין אינך מודאג. אתה חושב בלבך כי הילדה עייפה, לא הקפדת על שעות השינה שלה לאחרונה. ואחר כך מופיעים הצלילים. מעבר לדלתה אתה שומע אותה משמיעה קולות נביחה, מצקצקת בלשונה, מגרגרת, צורחת לפתע. אתה מוטרד משהו, מגרש את המחשבות ברעיון חביב: מכינה איזו הצגה, ילדה מוכשרת שכמותה.
אך מורתה, המזמינה אותך לשיחה, אינה יודעת נפשה מרֹב מבוכה. מתארת באוזניך את התנהגות בתך בשיעורים: היא חוזרת על אותה שאלה פעמים מספר, מצחיקה את הילדים בהעוויות משונות, משמיעה קולות מוזרים. אתמול תקעה ראשה במדף מתחת לשולחן והחלה נובחת. חבריה צחקו בתחילה, מתפעלים מן השעשוע החדש, אבל אחדים החלו כבר חשים כי אין כאן תעלול רגיל. שכנתה לספסל פרצה בצעקה ונמלטה ממקומה. גם היועצת אובדת עצות. מפנה אותך לפסיכולוגית, מסבירה כי יש כאן צורך בדעת מומחה. אתה נחרד מן התיאורים, אך בדרכך הביתה משקיט עצמך במאמץ, מטיל דופי בהבנתן, בנסיונן. ובכל זאת, בלילה נדרכת מנוחתך. אתה יורד ממיטתך וניגש אליה. הילדה ישנה בשלווה, פניה נינוחים, נשימתה שקטה. עדיין אינך יודע: התופעות נעלמות בעת השינה. אתה נרגע לזמן מה.
נראה ששאלתי אותך שאלה, שכן אתה משיב לי: ״כן. במשפחה אמרנו תמיד שהיא היתה הבת שלי.״ האם שאלתי אותך אם אהבת אותה מאוד? במקרה אנחנו משתמשים בלשון עבר? ילדתך שהיתה איננה עוד, ידעת? כולנו מתקדמים אל קו התהום, והיא רק הקדימה אותך.
ובכן, אתה נרגע לזמן מה. עד שאתה רואה אותה מחלונך, משחקת לבדה בגן. היא חוזרת על תנועותיה כבטכס מוזר: שני צעדים קדימה, שניים אחורנית, הקפה מלאה של מעגל גדול, שתי כפיפות ברך, עמידה זקופה לרגע ארוך, פניה אל השמש, עיניה עצומות. ושוב: שני צעדים קדימה, שניים אחורנית, הליכה מדודה על קו המעגל. אתה מבוהל, מנסה עדיין לתעתע בעצמך: זהו חלק מאותה הצגה שהיא מכינה, ילדתך המחוננת. אלא שחלק ממך כבר חש: היא הולכת ונשמטת ממך, אחיזתך כבר לא יכולה לכובדה החדש. אתה מתחיל להתעניין אצל רופאים. יפנו אותך ממומחה למומחה. ואז תשמע את צמד המלים הקשה: מחלת־נפש. ואז יזכירו את שמי באוזניך. אתה מהסס. השנים שחלפו וכמה זכרונות עומדים ביננו. ואז יחריפו העוויתות בפניה של ילדתך היפהּ. בערב תשמע אותה מעבר לדלת, משוחחת עם עצמה בשני קולות. אתה נחרד, מחייג את מספר הטלפון שלי המצוי בכיסך כבר שבועיים. אתה מבקש לראותני.
דבר חדש הולך ונולד בי אליך, אהובי שהיה. משהו מניגון הצער שידעתי במקום אחר. עכשיו אני מבחינה: כל שהיה בינינו - סערה היתה בו. והשקט הזה של הכאב הענוג הנושב ממני אליך - חדש לי כלפיך. אני שואלת שאלות מומחה בשקט; אתה משיב בלחישה. ראשנו סמוכים; כשני אנשים קושרים־סוד אנחנו.
״היא מחקה תנועות פה של אנשים שמדברים אליה?״
״כן.״
״וחוזרת על אותה מלה פעמים אחדות?״
״כן.״
״מגמגמת לפעמים?״
״כן.״
״מדברת מִלים גסות שלא דיברה לפני כן?״
״כן.״
״היא יכולה לשלוט בעוויתות לכמה דקות, נכון?״
״כן. היא ניסתה לעשות את זה.״
אתה מביט בי מופתע. הוקל לך כאילו נפתרה עבורך חידה רבת ימים. עדיין אינך יודע את המצפה לך. עכשיו תורך לשאול.
״זה התחום המקצועי שלך?״
״כן. התחום שלי הוא מחלות הנפש של גיל ההתבגרות.״
״ואת יודעת איזו מחלה זו?״
״אני חושבת, אבל צריך לראות את הילדה. אם זאת המחלה שאני חושבת עליה, היא נדירה מאוד, ומופיעה בעיקר אצל בנים ולא בנות.״
״אפשר לרפא אותה?״
״לפעמים היא נעלמת מעצמה, תמיד לפני גיל שלוש־עשרה. ברוב המקרים זאת מחלה שנעלמת לתקופות, אבל נמשכת כל החיים.״
״תורשתית?״
״לא. לגמרי לא.״
״ומה גורם לה?״
״לא ידוע.״
״ומה שם המחלה?״
״ג׳יל ד׳לטורט.״
״איך?״
״ג׳יל ד׳לטורט. על שם צרפתי שתיאר אותה.״
״תרשי לי לשאול... ייתכן שאת טועה?״
״ייתכן. צריך לבדוק את הילדה.״
״תוכלי לראות אותה?״
״כן.״
״מתי?״
״אני אתפנה בכל זמן. אפילו מחר.״

שוב אני רואה אותך מגבך, מתרחק אל עבר המדרכה שממול, שטוף באורות ניאון ירוקים. שמך כבר עומד בגרוני מכוח עצמו, מכוח צלילו המוכר: עמוס, עמוס. אתה נעצר לפתע, שולה מטבעות מכיס מכנסיך, מונה אותם בתוך כף ידך באצבעות ידך האחרת. האם שמעת את שמך בגרוני? אור הניאון מתחלף לאדום ובגדיך כהים להפליא. מטבע אחד נשמט מידך ואתה נרכן אל המדרכה, נראה לפתע כאיש זקן מאוד, מרים את כספך, הולך אל הפנס המשיב לך צבעיך, ואחר נעלם בקצה החלון כשחקן היוצא מגבולות המצלמה. האשה הצעירה שבי הולכת לצִדך. אם תושיט לה יד תלטף כפך הרועדת, שׂערך המלבין, חריצי פניך החיוורים. לא אגלה לה: כבר אינך האיש שאהבתי, גם אינך האיש שהלך. איש אחר אתה, ורק גבך מאחור דומה. כשני שחקנים הלובשים מסכה אחת והולכים איש לדרכו בתום ההצגה.
מחר תשים לפני את בתך אשר אהבת. ואני עדיין רדופה אל הלילה שלא העלינו צִלו, שבו חסמתי בגופי את הפתח לפני שיצאת אל הסופה. אלא שאז חסרה הייתי עדיין את מה שלימים עתידה הייתי לדעת: הכול סובב על קו המעגל. ואשר היה יהיה. אל תושיטי ידך אל הזמן כי לא יעצור. ואל תקיימי את המלחמות בכוח - אין בן מנצחים. והניחי לאיש ללכת - דרכו קוראת לו, בעצמו לא יידע לאן. ותמיד יחזור.